הרב אלי הורביץ: גיל העולם על פי התורה
שיעור שמסר הרב אלי הורביץ הי"ד בישיבת שבי חברון, מתוך סדרת שיעורים בעניני אמונה, שנדפסה בחלקה בספר 'תורה ומדע', בהוצ' ישיבת שבי חברון אדר תשע"ד.
בדיקת ההשערות המדעיות
על פי מניין שנות העולם שבתורה, אנו עומדים היום במאה השמינית של האלף השישי לבריאת העולם. לכאורה ספירה זו מהווה סתירה ברורה וניגוד גמור לכל מה שמקובל לחשוב בעולם המדעי על מניין שנות העולם.
ראשית כול, היא סותרת את גילויי הארכאולוגיה המצביעים על עולם קדום לאין ערוך. אך במחקרים אלו אין כדי לזעזע ולערער את עולמנו האמוני, מכיוון שתורת הארכאולוגיה בעיקרה אינה בנויה על מדע מוכח ומדויק, כי אם בעיקר על השערות והערכות. אשר על כן, אין הכרח לקבל את הבנותיה וגילוייה כאמתות מוחלטות.
לעומת זאת, קושי אמתי עולה מתוך מדע הגאולוגיה, מדע הסלעים. מדע זה, אשר נחשב מדויק ביותר, מצביע על כך שכדור הארץ קיים זה מכבר בין ארבעה לחמישה מיליארדי שנים, ואילו מניין שנות היקום מגיע אף לכדי עשרה מיליארדי שנים בקירוב. החריגה העצומה הזו שבין דעת התורה לבין ההכרות השכליות של האדם, מחייבת אותנו לברר את הדברים לעומקם ולהבין מה באמת אומרת לנו התורה ומה באמת השיג עד כה עולם המדע.
הזכרנו שיש תפיסה המיישבת את הדברים בטענה כי היקום הוא אכן בן חמשת אלפים ושמונה מאות שנה בקירוב, אלא שמלכתחילה הקב״ה ברא את עולמנו כעולם זקן בן שנים רבות. לצורך המחשת הדברים, נציין כי המדע כיום מצביע על כך שחומר היהלום אינו אלא פחם דחוס, אלא שהזמן הדרוש לחוקי הטבע כדי להפוך את הפחם ליהלום, עומד על כמה מיליוני שנים.
על פי דרך זו נאמר שכשהקב״ה ברא את העולם, הוא כבר ברא בתוכו את היהלום, ולא היה צורך לחכות כמה מיליוני שנים ליצירתו מפחם דחוס. כך גם ביחס למחקרים המדעיים הנעשים סביב המאובנים של הדינוזאורים שנמצאו ברחבי העולם. במהלך כמעט חמשת אלפים ושמונה מאות השנים האחרונות, לא חי שום דינוזאור על פני כדור הארץ, ופירושו של דבר הוא שהבורא יצר עולם שנראה כקיים שנים רבות מאוד. לפי דרך זו, כל התהליכים הגאולוגיים הארוכים שהמדע מדבר עליהם, בעצם לא התרחשו מעולם. ומדוע יצר הקב״ה מציאות כזאת? אפשר לחשוב על תירוצים שונים, אבל בסופו של דבר בין אם נמצא תשובה לדבר ובין אם לאו, אין זה משנה את העובדה שהקב״ה יכול לברוא עולם שנראה ישן גם אם איננו מבינים מדוע. מה שאנו כן צריכים לשאול, הוא האם אנו חפצים לתרץ כך את השאלה? אם יש הוכחות מדעיות רבות על כך שהעולם קיים מיליוני שנים, האם אנו חפצים לומר שהקב״ה פשוט עשה ׳קונץ׳ וברא עולם שנראה כאילו הוא בן מיליוני שנים? ודאי שאפשר לומר כן, אבל האם יש באמת צורך בדבר, האם זו תשובה הכרחית? כפי שנראה לקמן, אין זה הכרחי, והדבר מצטייר כחוסר התמודדות עם הסוגיה.
לפני שניכנס לסוגיה עצמה של מניין שנות העולם, נחזור על הראשונות. הרב עסק בהרחבה בסוגיה של מניין שנות העולם באיגרת שכתב לרב משה זיידל[1]. בתוך הדברים הרב מביא את אחד היסודות של היחס הנכון בין התורה ובין המדע, ובעיקר ביחס שבין התורה למדע הפיזיקלי:
״אין אנחנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר אלקינו יקום לעולם. ׳כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד׳״[2].
הרב אומר שראשית עלינו לדעת שיש לבדוק היטב את התגליות המדעיות, שכן לא כל השערה היא בהכרח ודאית ומוכחת. עיקרון זה הובא כבר לעיל, ולפיו הקצב והתנודה של ההתפתחות המדעית כיום הם אדירים. אם רק לפני כמה עשרות שנים עמד העולם המדעי כולו על רגליו והריע ממושכות על גילוי תיאוריית ״המפץ הגדול״, הרי שזמן קצר אחר כך, קמו כמה מדענים אשר סלדו מהגישה הזו; אותם חוקרים יצאו מתוך הבנה שהתיאוריה הזו מחייבת בריאה וממילא מחייבת גם בורא, ואת זאת לא היה ביכולתם לסבול. על כן קמו והציעו רעיון אחר – ״בריאה מתמדת״, דהיינו אי אפשר להצביע על רגע אחד שבו נברא העולם, אלא הוא ממשיך ונברא בכל רגע ורגע. ולעומת כל אלו, הרי שכיום עומדת על הפרק תפיסה אחרת לחלוטין, תפיסה הקרויה ״תיאוריית המיתרים״.
שינויים תפיסתיים אלו מלמדים אותנו כי לא כל השערה מדעית צריכה להתקבל אצלנו כוודאית. מה שיתפוס היום כותרות ראשיות בכל עיתוני המדע, יהיה מחר ללעג וקלס. כך למשל היה מנת חלקו של המדע האריסטוטלי, אשר טען בתוקף כי מה שגורם לכדור ליפול מהאוויר על הארץ, הוא שאיפתו של הכדור ״לשוב לביתו״, ולא כוח משיכה המונח בטבע האדמה, אשר מושך אליו כל גוף מן האוויר.
אם כן, קודם שאנו נכנסים לעובי הקורה ביישוב סתירה שקיימת לכאורה בין תורה למדע, יש לברר את ההשערה המדעית ולבחון עד כמה היא מבוססת. רק לאחר שאימתנו אותה והבנו את מקומה, עלינו לברר מה דעת התורה בסוגיה זו.
יחס התודה למניין שנות העולם
הרב אומר בפתיחת האיגרת שהבאנו לעיל:
״ועל דבר מנין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למבין תקופתנו הוא מפורםם בכל המקובלים הקדמונים, ובמדרש רבה ׳שהיה בונה עולמות ומחריבן׳״.
הרב מלמד אותנו כיצד להביט על דברי חז״ל אלו באור אחר מכפי שהורגלנו עד כה. כאשר אנו חושבים על הביטוי ״בונה עולמות ומחריבן״[3], לרוב אנו מציירים לעצמנו ציור בו הקב״ה יושב על כיסא הכבוד, מצייר ציור על הלוח המחיק העולמי שלו, ואחר כך מוחק אותו לגמרי ויוצר סקיצה חדשה. אומר הרב – מניין לנו שאכן זוהי כוונת חז״ל, מהיכן הוודאות הזו כי במחיקת עולם אחד קדום, לא נשאר ממנו זכר לבאים אחריו[4]? ניתן לדמות זאת לתקופת המבול. בדור המבול החריב הקב״ה את העולם ולא השאיר לפליטה אלא את נח ומשפחתו, יחד עם בעלי החיים אשר נכנסו עמם לתוך התיבה. האם ברי לנו שלא נותרו שלדים רבים של דינוזאורים עצומים, אשר נכחדו במבול מכיוון שלא נמצא להם מקום בתוך תיבת נח?!
״ובזוהר פרשת ויקרא שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה; אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות ביאור רחב מאד מאד״.
הזוהר שם אומר, כי אמנם האדם הראשון המוכר לנו מתוך פסוקי התורה חי לפני קרוב לששת אלפים שנה, אך קדמו לו בני אדם אחרים שהיו זקנים ממנו בשנים רבות. אם כן, מה פשרו של מניין השנים בו אנו מחזיקים על פי התורה?
נראה לומר, שהזוהר עוסק בבני אדם ברובד אחר. הגאולוגים מגדירים את האדם הקדום, הקרוב מאוד אל הקוף במידת התפתחותו, כ״תת־מין האדם הנבון״. אלו הם היצורים אשר ניתן לזהות במאובנים שגילה המדע ברחבי העולם. אלא שהתורה איננה מונה את שנות העולם לפי יצורים פרימיטיביים אלו, לתורה יש הגדרות אחרות למושג ״תת־המין האנושי״; התורה איננה מבדילה אך ורק בין האדם לבין הקוף, כי אם גם בין האדם לאלו הדומים לו.
נוסיף על דברי הרב ונאמר, שההגדרה ה״מדעית״ של התורה למושג ״אדם״, בנויה על הפסוק ״ויפח באפיו נשמת חיים״[5], דהיינו האדם הוא אותה ברייה מיוחדת שצלם אלוהים שרוי בה. וכפי שמגדיר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[6], שהאדם הראשון הוא אשר מתאים להתחברות לענייו האלוהי, להשראת השכינה. זוהי מדרגה אחרת לגמרי ממה שקדם למציאות הזו. הגאולוגים לא הצליחו למצוא אף מאובן המורה על כך שלפני יותר מששת אלפים שנים חיו בני אדם הראויים להשראת שכינה ולהתחברות עם העניין האלוהי. אם כן, יוצא שלתורה יש מילון מושגים שונה משל המדע.
מסכם הרב ואומר:
״אם כן אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם, אבל שלא היה בינתים חורבן כללי, ויצירה הדשה, על זה אין מופת מוכיח, כי אם השערות פורחות באויר, שאין לחוש להן בלל״.
אם כן, ראשית כול הרב פותח את הסוגיה בכך שהוא מעלה את השאלה היסודית – הגאולוגים גילו דברים נפלאים מאוד, הם ערכו מחקרים יסודיים המצביעים על עולם בן מיליוני שנים ויותר, אך מנין לנו שהתורה אומרת אחרת? ייתכן שגם התורה מסכימה לכך שהיו בעולם תקופות קדומות שהותירו את רישומן באופן זה או אחר על עולמות הטבע. המניין שאנו מונים הוא מהשלב המתקדם של הבריאה, ובאמת ניתן לומר שקדמו לשלב הזה מיליוני שנים.
פרשיות מעשה בראשית
אלא שלכאורה עדיין קשה, שהרי התורה לא הזכירה עולמות קדומים, אלא סיפרה על עולם שנברא בשישה ימים, שבסופם עמדה בעולם מציאות טבעית שלמה ומפותחת, אותה מציאות כפי שאנו מכירים היום על פי כל גילויי המדע.
כדי לענות על שאלה זו, ממשיך הרב ואומר:
״והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה פתר יש כאן״.
בכל הקשור למעשה בראשית אין כלל רובד של פשט, ואף אם נאמר שיש רובד כזה – הוא לא ימנע מאתנו להחזיק בעמדה מדעית כלשהי, שכן עדיין יש מקום לפרש את הפסוקים בדרך רמז וסוד.
הזכרנו למעלה בדברי הרמב״ם עיקרון דומה, הרמב״ם כתב שאמונתו בעולם מחודש ונברא איננה מבוססת על פסוקי התורה. אם היה מוכח לו באופן מדעי שהעולם קדמון, היה בידו לפרש את כל פסוקי מעשה בראשית שלא על פי פשטם, בדיוק כפי שעשה בכל הנוגע לתיאורי הגשמת האלוה. דהיינו, מכיוון שברור היה לרמב״ם שהבורא אינו בעל גוף ואינו גוף, שכן כך עולה הן מתוך האמונה והן מתוך המחשבה השכלית, ממילא היה ברור לו שאין לבאר את הפסוקים על דרך הפשט, אלא יש לראות בהם רמזים ומשלים. כך גם ביחס לשאלת החידוש, וכך גם ביחס לשאלת מניין שנות העולם.
הרב מחזק את דבריו מדברי חז״ל:
״וכבר אמרו במדרש ׳להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר,
לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלקים׳״.
כלומר, לא זו בלבד שחז״ל אומרים שפשוטי המקראות אינם מבטאים את הדברים לאמתתם, כי אם אין כלל אפשרות להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם, אין זה ביכולתו של האדם לקלוט ולהכיל בשכלו את מעשה בראשית.
אם כן, משתי סיבות לא נכון לומר שיש סתירה בין המדע לבין פשטי הפסוקים במעשה בראשית – הן מצד שהפסוקים הללו הם סתרי תורה, והן מצד שגם את הפשט ניתן לבאר בדרכים שונות. הקושי היחיד שקיים הוא בעובדה שלפי המסורת והקבלה, שנות העולם שאנו מונים מגיעות לששת אלפים שנה בקירוב, ואילו המדע מונה מיליוני שנים לקיום העולם.
גם את הקושייה הזו יישב הרב וכתב שניתן לומר שהעולם קיים כבר מיליוני שנים, אבל המניין שאנו מונים הוא מהשלב האחרון של הבריאה. אנו הוספנו ואמרנו, שהתורה מתמקדת בהופעת העניין האלוהי בארץ, שמתחיל להתקיים עם יצירת האדם הראשון, כדברי הכוזרי, ועל כן המניין מתחיל מאז בריאת האדם הראשון.
במקום אחר, הרב עוסק בסוגיית קדושת המשפחה והתפתחות קשרי האישות בתוך האנושות בראשית הבריאה. הרב מבאר שם בסגנון קצת שונה את אותו יסוד שעליו עמדנו לעיל[7]:
״להשוות [את] סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד״ –
עימות בין התורה לבין המדע המחודש והעדכני במטרה למצוא את נקודות ההתאמה והחיבור שבין הצדדים, אינו דבר מפחיד ומאיים, אלא אדרבה, זוהי מלאכה נעימה ומכובדת. הרב גם רומז בדבריו, שיש חשיבות לחיבור הזה אף על פי שייתכן מאוד שבעוד שנים ספורות או בעוד דור או שניים, תצוץ תיאוריה אחרת שתפריך את הנוכחית ותעלה במקומה על הבמה המדעית. עם זאת, אומר הרב, אם על פי החקירות האחרונות מתברר שהיווצרות השמים והארץ ארכה מיליוני שנים, הרי זהו דבר נכבד לקרוא ולפרש בדרך זו את פסוקי התורה.
״אין מעצור לפרש פרשת ׳אלה תולדות השמים והארץ' שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים״
אין מניעה לפרש שכל יום מששת ימי הבריאה אינו אלא מדרגה, שלב או פאזה מסוימת בהתפתחות המציאות. אין זה הכרח לפרש כך, אולם אם יש צורך בדבר בגלל תגליות המדע, זה אפשרי[8].
כלומר, אנו רגילים שהמושג ״יום״ מבטא תקופה של עשרים וארבע שעות, אולם אין זו המשמעות המקורית של מושג זה. בפעם הראשונה שמושג זה נכתב בתורה הוא בא לבטא שלב, מדרגה מסוימת. ניתן לומר ש״יום״ הוא חטיבה של התקדמות; מאז היות האדם בעולם, מהווה חטיבה יומית זו של עשרים וארבע שעות תנועה מסוימת, תמורה כלשהי במציאות, שהאדם קורא לה ״יום״. אולם קודם לכן, המושג ״יום״ עשוי היה לכלול בתוכו גם מיליוני שנים.
הזכרנו לעיל בסוגיית ״קדמות העולם״ שיש דיונים סביב השאלה מהו מושג הזמן – דברים אלו משתנים, ומה שחשבו פעם שונה מאוד מן התפיסה הרווחת היום. אחת הדוגמאות לכך היא שיטתו של קאנט, לפיה כל מושג הזמן קיים רק כאשר יש אדם בעולם, וקודם לכן לא שייך לדבר על זמן.
״עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעלי החיים״.
הרב בא לבאר כאן כיצד התפתח באנושות מושג המשפחה. אין כוונתו לומר שהיה במציאות אדם אחד שחי בעצמו כמה מיליוני שנים, עד אשר התפתחה בו ההכרה השלמה, אלא הכוונה היא שאדם הוליד אדם וכן הלאה, וכך הלכה האנושות והתקדמה. המין האנושי היה קיים מיליוני שנים לפני שהגיע האדם לידי המסקנה שיש ערך מיוחד ועצמי במשפחה, ושעליו לבנות חיי משפחה בקביעות ובאצילות רוח על ידי ייחוד אישה. ממילא יוצא, שבמשך שנים רבות מאוד הסתובב האדם בעולם כיצור פרטי ובודד, ללא כל מבנה משפחתי וללא כל מחויבות המתרחבת מעבר לו עצמו. מבחינה זו, אכן האדם לא היה שונה באופן מהותי מן הקוף.
לרוב, איננו מוצאים סטיות בנושא העריות אצל בעלי החיים[9], אך מאידך, גם לא קיים אצלם בדרך כלל מבנה משפחתי מסודר. מעטים הם מיני בעלי החיים אשר שומרים על נאמנות הדדית בעניין זה. לאט לאט, במשך כמה מיליוני שנים, החלה להתפתח בקרב בני האדם ההכרה שהיצור האנושי נבדל מכל בעלי החיים.
״ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע היי משפחה בקביעות ואצילות רוח, על ידי יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים״.
בניגוד לקשר הטבעי הקיים בין האדם להוריו מרגע לידתו, ואף קודם לכן, הרי שיצירת הקשר בין האדם לאשתו דורשת בירור ועמל, ומצריכה הכרה ש״זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי״[10], אחדות פנימית של כל חלקי החיים. קשר עמוק זה אינו מסתכם במישור הגופני ואף לא הרגשי, אלא הוא שייך בראש ובראשונה לרובד הנשמתי־הפנימי של האדם. זאת בניגוד לבעלי החיים, אשר מושג האישות אצלם אינו אלא יסוד גשמי, גופני וטבעי. ביסוד זה של בעלי החיים אין קדושה ורוממות, וממילא כמעט לא מוצאים אצלם נאמנות של הזכר והנקבה זה לזו.
כאן מחדש הרב הבנה עמוקה בסוד התרדמה אשר נפלה על אדם הראשון[11]:
״התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזו תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי״.
התורה מתארת בפרשת הבריאה את התרדמה שהפיל הקב״ה על האדם כדי לברוא מצלעו את חוה. אומר הרב שתרדמה זו – אין להבינה בהכרח כפשוטה, שלאחר שהאדם לא מצא לו אישה מכל בעלי החיים, החליט הקב״ה להרדימו, לכרות ממנו איבר וליצור ממנו את האישה, אלא תרדמה זו יכולה להיות ביטוי לתהליך ממושך וארוך שעברה האנושות; תיתכן תקופה של מיליוני שנים בה האנושות מתקדמת משלב לשלב, הולך ומתרקם בה לאט לאט מושג המשפחתיות, עד שבסופו של התהליך האדם מגיע ליכולת לעמוד ולהכריז מתוך ודאות פנימית גמורה ״זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי״.
הגדרה זו חשובה, כי היא הבסיס להבנה שפריצות בעריות אינה פגם חיצוני השייך לנימוסי החברה, אלא היא פוגעת בדבר עמוק השייך לטבעו העצמי של האדם, ועל כן הנמנע ממנה – קדוש ייאמר לו.
אם כן, גם ממקור זה למדנו שאין סתירה בין המדע הטוען שהעולם קיים כבר מיליוני שנים, לבין פסוקי התורה במעשה בראשית. ניתן לפרש את הפסוקים באופן כזה שתהליך התפתחות העולם בראשית הבריאה ארך מיליוני שנים.
ישנה מציאות מוכרת, כאשר כיתת תלמידים יוצאת לטיול בטבע, והמדריך מרים אבן מן הקרקע ומסביר לתלמידים שהיא בת עשרים מיליון שנים, המחנך לוקח לאחר מכן את הכיתה הצידה ומסביר להם בלחש ש״אנחנו יודעים שזה לא נכון, בתורה כתוב שהעולם הוא הרבה יותר צעיר״. צריך לדעת שהמחנך הזה איננו מתעמת בכך רק עם אותו מדריך, אלא יוצא נגד דעת התורה עצמה. אם נפנים את הידיעה הזאת נשחרר לחצים ומתחים רבים הספונים בנו לעתים; יש לשמור את הכוחות למאבקים רוחניים אמתיים, ולא ליצור סתירות שאינן אלא דמיוניות בעלמא.
נסכם את היסודות שראינו עד כאן בדברי הרב:
בראשונה, הזכיר הרב שיש לברר ולבחון את דברי המדע, שכן לפעמים מדובר בהשערות בלבד. הזכרנו שמדע המאובנים בנוי על הרבה השערות, אולם מדע הגאולוגיה מבוסס יותר, ויש בידי מדע זה ראיות רבות שהעולם קיים מיליוני שנים.
לאחר מכן ביאר הרב שהמדע לא יכול לסתור את התורה. את פסוקי מעשה בראשית, אין מניעה לפרש כך שיעלה מהם שהעולם קיים מיליוני שנים, כדברי חז״ל שהקב״ה בורא עולמות ומחריבן, ומכל עולם נשארו חלקים, שהם השרידים אותם המדע מוצא.
הרב מסביר בנוסף לכך, שפסוקי מעשה בראשית הם סתרי תורה, כשמם כן הם, ולא ניתן להקשות מהם ברובד הפשוט.
גם ביחס לאדם, מובא בזוהר שהיו בני אדם מסוג שונה קודם לאדם הראשון. הוספנו ואמרנו על פי דברי הכוזרי שהתורה מונה מהאדם שבו מופיע העניין האלוהי בארץ.
עוד הסביר הרב שהזמנים המתוארים בתורה במעשה בראשית יכולים לכלול בתוכם תקופות של מיליוני שנים, כך לדוגמה התרדמה שנפלה על האדם ותהליך התבכרות התודעה האנושית ביחס לזוגיות ולערך המשפחה.
הערות:
[1] הרב משה זיידל היה תלמידו של הרב זצ״ל. הוא היה תלמיד חכם וגם למד באוניברסיטה של ברלין ומתוך כך היה קשור מאוד למחשבות ולתסיסות הרוחניות והפילוסופיות. שאלותיו לרב היו שאלות מהותיות ויסודיות ביותר, והבירורים המדעיים המרוכזים באגרות הרב אליו חשובים במיוחד.
[2] אגרות הראיה ח״א איגרת צא עמוד קו.
[3] בראשית רבה פרשות ג, ט.
[4] עיין כוזרי א סז: ״אלו ראה אדם המאמין בתורה הכרח הגיוני בדעה על היולי קדמון בצרוף לדעה שלעולמנו זה קדמו עולמות רבים, לא היה בכך משום פגם באמונתו שעולמנו זה נתחדש רק לפני זמן מסוים ושראשוני האנשים בו היו אדם וחוה״.
[5] בראשית ב ז.
[6] כוזרי א צה.
[7] שמונה קבצים א תקצד.
[8] עיין בפנקסי הראיה ח״ב פרק ה׳, ש□ מאריך הרב לבאר בצורה עמוקה וכמשל את התהליכים השונים המתוארים בפרשת בראשית.
[9] למעט מקרים בודדים מאוד כדוגמת דברי חז״ל על דור המבול. ראה סנהדרין קח ע״א.
[10] בראשית ב כג.
[11] בראשית ב כא: ״ויפל ד׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה״.