1

הרב אריה קפלן: גיל היקום

בכנס אגודת המדענים הדתיים (AOJS) בשנת 1979, נשא הרב אריה קפלן, הרצאה בנושא ‘הקבלה וגיל היקום’, הרצאתו מצוטטת פעמים רבות, אך הטקסט שלה אינו נפוץ (גירסא חלקית שלו פורסמה בספר Immortality, Resurrection, and the Age of the Universe), ולכן אנו מביאים אותו כאן במלואו, עם הערות של הרב ראובן קפלן.

ברצוני לפתוח בקביעה, כי עיקר שיחה זו לא תהיה קשורה לקבלה. הסיבה שהכנסתי את נושא הקבלה הוא מכיוון שיש מעט מאוד ספרים הדנים בהשקפה יהודית. מבין הספרים שכן דנים בהשקפה, אחוז גדול נחשב כספרי קבלה.

יש להבין כי רוב הטקסטים הקבליים לא דנים רק במיסטיקה, אלא גם בתחומים רבים של השקפה שחשובים לכולנו. ולכן אינני מדבר על קבלה כשלעצמה. יותר נכון, אני מדבר על גיל היקום כפי שנדון בספרות הקבלית.

אפתח בקושיה, אחת שנמצאת באוויר כבר כמעט מאה שנה. השאלה עוסקת בגיל היקום, והיא קושיה קלאסית.

למעשה, נראה לנו מהתורה שגיל היקום הוא לא יותר מ 6000- שנה. יש מי שיאמר, שכל המאמין שגיל היקום הוא מעל 6000 שנה הוא אפיקורס. שמעתי זאת מאנשים רבים.

מאידך, יש ראיות כמעט מוחלטות שגיל היקום הוא הרבה מעבר ל 6000- שנה, אפילו כמה מיליונים כפול 6000 שנה. זו היא הקושיה.

, ישנן גישות רבות לפתרון הקושיה. כמה מהם מצוטטים בספר Challenge שפורסם לאחרונה על ידי ארגון של מדענים אורתודוקסיים (AOJS), ויש הרבה גישות אחרות. אך השאלה היא לא רק כיצד לענות על הקושיה הזו, אלא כיצד ליישב אותה בצורה משביעת רצון.

לפני שנוכל אפילו לנסות לפתור את הקושיה, אנו חייבים להקדים מספר הקדמות.

המבוא הראשון הוא כנראה החשוב ביותר. בכל דיון בשאלות של השקפה, חשוב לדעת מה מופיע במקורות. זה יכול להיות מאוד נחמד לבנות רעיונות לוגיים על בסיס ידע מוגבל: אנשים רבים טועים בכך. אבל אם מישהו רוצה לפתח השקפה, עליו לדעת מה המקורות התורניים אומרים בנושא. אחרת ניתן בקלות רבה להישאר עם השקפות עקומות.

דוגמה לכך: זכור לי שלפני כשמונה שנים, היה דיון בנושא החיים מחוץ לכדור הארץ. אני זוכר שילדיי חזרו מהלימודים, ואמרו שלימדו אותם, שכל מי שמאמין באפשרות של חיים על פני כוכב לכת אחר הוא אפיקורס. שמעתי זאת גם ממספר אנשים אחרים, והדבר הטריד אותי מאוד. הסיבה הפשוטה לכך היא שטענה זו מכניסה את רס”ג, רבי חסדאי קרשקש (בעל אור השם), רבי יהודה ברצלוני (המצוטט בתוספות), ומחבר ספר “מטה דן” (הידוע יותר בשם כוזרי שני) לקטגוריה של אפיקורסים. לא חשבתי שזה דבר ראוי לעשות.

באחד הכתבות הראשונות שלי באינטרקום כתבתי על חיים מחוץ לכדור הארץ. במקום להעלות סברות משלי, ציטטתי את המקורות. כתבתי את מה שרס”ג (המצוטט ע”י ר’ יהודה ברצלוני), הכוזרי שני ורבינו חסדאי (בסוף אור השם) אמרו בעניין. גם ציטטתי מספר הברית, המביא ראיה חזקה לגבי חיים בכוכב אחר מהגמרא עצמה: הגמרא במגילה (יח.) דורשת את הפסוק בשירת דבורה “אורו מרוז… אורו ארור יושביה”. יש דעה בגמרא שמרוז הוא שם של כוכב. ממילא אומר בעל ספר הברית, אם מרוז הוא כוכב, הפסוק בפירוש מדבר על “יושביה”.

בכל מקרה, אחרי פרסום המאמר, וידאתי שרוב המנהלים ותלמודי התורה ייחשפו אליו. מאז והלאה אנשים נהיו יותר זהירים בשימוש במושג “אפיקורס” בדיונים לגבי חיים על כוכב אחר.

אם כן, העיקרון הראשון הוא – בכל שאלה של השקפה, צריך לחזור ולעיין במקורותינו. אם אדם רוצה לפתח השקפה, כך הדבר צריך להיות. צריך להיזהר ולוודא שלא נאמר את ההפך ממה שאמרו רבותינו בדורות הקודמים.

ההקדמה השנייה היא כלל שהרמב”ם מציב בפירוש המשניות. כאשר למישהו יש שאלה לגבי עובדה היסטורית או שאלה השקפתית – אין פסק חד משמעי.

בשאלות הלכתיות, אחרי דיון בדעות השונות, חייבים להגיע למסקנה אחת. מי שלא יציית למסקנה זו, נוהג כנגד ההלכה. אבל בשאלות השקפתיות, או היסטוריות, אין הדין כך. הרמב”ם מסביר זאת בפירושו למשניות שבועות, בסוף מכות, ובעוד מספר מקומות בש”ס. כמובן שיש רמיזות לכך בגמרא, כאשר היא מדברת על “הלכתא למשיחא”. הגמרא אומרת שאיננו פוסקים הלכות לימות המשיח.

דוגמה לדבר הוא המושג של “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”. מדובר במקרה שיש מחלוקת, והגמרא אומרת ששתי הדעות צודקות. הגמרא משתמשת בביטוי הזה בשני מקומות.

בתחילת מסכת גיטין יש את הסוגיה של “פילגש בגבעה”. אתם בוודאי מכירים את הסיפור, כיצד הפילגש נהרגה בידי שבט בנימין, והחרימו אותם לבל יינשאו להם. החרם הוסר לבסוף, וזה אחד מהסיבות שנקבע ט”ו באב כיום טוב.

הגמרא שואלת – למה הפילגש ברחה מבעלה? דעה אחת היא שזבוב מצא לה, ודעה אחרת היא שנימה מצא לה. רב אביתר שאל את אליהו הנביא במה עוסק הקב”ה, אמר לו – בפילגש בגבעה, והזכיר את שתי הדעות. כשאר שאל אותו – מי איכא ספיקא קמי שמיא? ענה לו אליהו – אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולא ענה לו יותר.

המקרה הידוע יותר נמצא בגמ’ בעירובין, לגבי מחלוקות בית שמאי ובית הלל. המחלוקת נמשכה שנתיים, כאשר כל צד אמר שההלכה כמוהו, עד שיצאה בת קול ואמרה “אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל”.

במקרה פילגש בגבעה אין פסק הלכה. אבל במחלוקת בית שמאי ובית הלל, הגמרא אומרת שיש הלכה.

לדעתי, זהו אחד המקורות של הכלל שקבע לנו הרמב”ם. בכל מקרה, הרמב”ם אומר בצורה ברורה, שבשאלות של השקפה או היסטוריה, אין פסק הלכה. במלים אחרות, אם נמצאת דעה בחז”ל או

בספרות התורנית המקובלת עלינו, לא ניתן לומר שלא פוסקים כמו השיטה הזאת. וכך הרמב”ם לפעמים לוקח דעת יחיד, ובונה השקפה שלמה עליה. ייתכן שהוא נוהג כך כי הדבר מתאים לשיטת החשיבה שלו, אפילו שהיא דעת יחיד. הוא יכול לנהוג כך מכיוון שכל המושג של פסק נוגע רק לשאלות הלכתיות ולא השקפתיות.

ההקדמה השלישית שברצוני להביא הוא יסוד בענייני בריאת העולם.

זכורני לפני שנים, כאשר בוצעו הניסויים הראשוניים בבניית חומצות אמינו, אבני הבניין של חומר חי, מפחמן דו חמצני, מתאן, אמוניה ואדי מים, יחד עם ניצוצות חשמליות או שימוש בקרינה אולטרה סגולה.

אני זוכר כשנערכו ניסויים נוספים, בהם פרופסור פוקס הצליח לגרום לחומצות אמינו האלו להפוך לחלבונים פשוטים ולמיקרו-ספירות, אשר נראו כמעט כצורות חיים פשוטות מאוד. כשזה קרה, אנשים דתיים רבים היו נסערים ביותר.

רבים ראו בכך מכה למסורת שלנו. כאן ראינו כי הממשק בין החי לבין הדומם לא היה קבוע ובלתי ניתן לפריצה כמו שאנשים נטו לחשוב.

אני זוכר שבאותו זמן אנשים באו אלי ושאלו – הרב קפלן, מה דעתך על כך? ותגובתי הייתה “מה גדלו מעשיך ה’!”

כל מה שהניסוי הזה הראה הוא כי לחומר אינרטי ולאלמנטים דוממים יש את היכולת המעשית להתגבש למשהו חי, לייצר את הכימיקלים של החיים. אבל מה הדבר אומר? זה אומר שמי שיצר את

החומר הבסיסי של היקום, יצר אותו להיות אבן הבניין של החיים. מי שיצר את אטום הפחמן, עיצב אותו במיוחד, כך שבתנאים מסוימים הוא יהפוך לחומצת אמינו ולחלבונים.

העובדה כי חומר דומם יכול “לקום לתחייה” היא כשלעצמה מדהימה ביותר.

ניקח את זה צעד אחד קדימה. אנחנו יודעים שכל התכונות הכימיות של החומר נובעות מהמאפיינים של האלקטרון. לכן מי שתכנן את האלקטרון היה צריך להטביע במבנה שלו את כל המאפיינים של החיים, ואת כל התגובות הכימיות המורכבות ביותר אשר נמצאות בחומר חי.

לכן, כאשר אני רואה פחמן ואלמנטים לא-אורגניים אחרים מתגבשים לכימיקלים אורגניים ולמשהו חי, התגובה הראשונה היא “מה גדלו מעשיך ה’!”

מעבר לכך, אני יכול לדמיין סדרה של “ליטושים”. אני יכול לדמיין חומר שיתמוך בצומח, אבל לא בחי. ואני יכול לדמיין חומר שיכול לתמוך בחי, אבל עדיין לא יהיה מלוטש מספיק כדי לתמוך בתהליכים המורכבים המתרחשים במוח האנושי. אני מרגיש, שהעובדה כי תצורות מסוימות של חומר יכולות לאפשר מחשבות, היא תופעה משמעותית ביותר.

לכן, כאשר אנשים מבקשים ממני הוכחה לקיומו של בורא, אני אומר, תסתכלו על החומר עצמו. יש רק סוג אחד של חומר 2 ביקום כולו. החומר בעצמו לא היה יכול להתפתח ממשהו, שכן הוא בעצם בלתי משתנה. ובכל זאת, החומר מכיל את כל המאפיינים הדרושים לחיים ולמחשבות. זהו עיקרון חשוב מאוד.

עכשיו בואו ונחזור לקושיה שלנו. מה אנחנו עונים לגבי גיל היקום?

בעיה נפוצה היא שאנשים רבים כבר נקטו עמדה בנושא. כאשר אנשים כבר נוקטים עמדה בנושא מסוים, מאוד קשה להם לשנות את דעתם.

אתן לכם דוגמה טובה לכך. אילו סקרתי את היושבים כאן במהירות, כמה מכם מאמינים ביקום גיאוצנטרי? כלומר, כמה אנשים דתיים כאן מאמינים כי כדור הארץ הוא מרכז היקום? לא הרבה! האם הייתם מאמינים, שעד לפני 50 שנה, היו ספרי קודש בהם נכתב כי ההשקפה של התורה היא שכדור הארץ הוא מרכז היקום, וכי מי שאומר אחרת הולך נגד התורה?

אני מדגיש את הנקודה הזאת, ויש לי הרגשה שזו נקודה חשובה ביותר. לעתים קרובות אנשים נוטים לדחוק את עצמם לפינה אינטלקטואלית. ואז, ברגע שהם מוצאים את עצמם שם, אין להם מוצא.

זכורני שבישיבת “תורה ודעת”, לפני זמן רב, דיברנו על האפשרות של שיגור טיל לירח. זה היה הרבה לפני שיגור ספוטניק. שאלתי את אחד האנשים שם (שלא אזכיר את שמו), “מה דעתך על שיגור טיל לירח?” הוא ענה שהדבר בלתי אפשרי על פי התורה. לא ניתן לשגר שום דבר מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ, כי מעליה נמצא יסוד האש, וכל דבר שינסה לעבור דרכו – יישרף. הם הראו לי שהדבר מופיע בספרים מסוימים.

היום אנחנו יודעים שהשקפה זו לא הייתה נכונה, כמובן. אבל אחרי שהאדם דוחק את עצמו לפינה אינטלקטואלית, קשה לו מאוד לצאת ממנה. כיהודים תורניים, איננו יכולים לאפשר לעצמנו להידחק לפינה ממנה לא נוכל להיחלץ.

זהו סיכון שקיים, בפרט כשאנחנו מעורבים בדיון בנושא גיל היקום. שאלה זו היא אחת הבעיות הגדולות ביותר העומדות בפני מדענים דתיים – וכן כל יהודי תורני – בימינו. אני זוכר כשגרתי בוושינגטון, לעתים קרובות הנושא היה עולה לדיון בסעודת מלווה מלכה בביתנו. ואכן, איזה תשובות יש לעניין?

הכרתי פרופסור לביולוגיה, שכאשר הוא נמצא בין יהודים דתיים, טוען בנחישות שגיל היקום הוא 6000 שנה, אבל באוניברסיטה מלמד אבולוציה כמו כל פרופסור אחר. זוהי נקודת מבט סכיזופרנית. כאשר אתה עם אנשים דתיים, אתה מאמין בדבר אחד, אבל כאשר אתה נמצא בעולם המדע החיצוני, אתה מאמין בדבר אחר? זאת כמובן גישה שאיננה מספקת.

גישה אחרת היא זו שקיימת אצל חסידים רבים. הם אומרים, “מה המדענים כבר יודעים? האם הם יודעים מה באמת קרה? הם אוסף של צבועים, חבורה של בלפנים, קבוצה של טיפשים! האם יש להם דרך אמיתית לברר את האמת? הם מוצאים עצם וחושבים שהייתה שייכת לקוף”.

[בשלב זה, ברצוני להדגיש כי אינני דן כאן באבולוציה או בתיאוריות השונות שלה. זהו נושא שונה לחלוטין, וייתכן שאיננו קשור כלל לענייננו. כרגע אני מדבר רק על גיל היקום].

לדעתי, עבור מישהו שיודע מה הוא מדע, זוהי גישה מאוד לא מקובלת. יש לנו מושג כלשהוא על איך עובדת הפָּלֵאוֹנְטוֹלוֹגְיָה (חקר מאובנים). יש לנו מושג מה קורה בגיאולוגיה ובתיארוך רדיואקטיבי. יש לנו מושגים באסטרונומיה. אנחנו יכולים לדבר כלאחר יד על כוכב המרוחק מיליון שנות אור מכאן, ואיננו עוצרים לחשוב “בעצם, זה קצת יותר מדיי!”

הייתי אומר שאם מישהו מרגיש שהמדע הוא בורות ושקר, אז הכל טוב. אנשים רבים מעדיפים לא לקבל את המדע כאתגר ראוי. אבל אני חושב כי עבור רבים מאתנו כאן, גישה כזו היא לגמרי לא מספקת.

ולכן אנחנו יכולים לפגוש את הצד שכנגד ולהתמודד עם הבעיה חזיתית. איך נתמודד עם זה? יש כמה הצעות שהועלו.

אחת, הפשוטה ביותר, היא כי לפני 6000 שנה, השם ברא את היקום עם היסטוריה. יש לוגיקה מסוימת לכך, ואפשר אפילו למצוא רמז לכך בגמרא. אם השם ברא עץ, האם לעץ היו טבעות או לא? אם היו לו טבעות, הדבר אומר שהייתה לו היסטוריה.

אפשר להרחיב גישה זו לכל החיים. לכל נברא היה צריך להיות “הורה”, ואם כן יש לנו היסטוריה שהולכת הרבה זמן לאחור. ה’ בקלות היה יכול לברוא את היקום שייראה לא יותר מבן 6000 שנה.

הבעיה היא שאפשר להעלות טיעון דומה, שה’ בעצם ברא את היקום לפני חמש דקות. אין שאלה, שאלוקים כל יכול בוודאי יכול היה לברוא אותנו עם כל הזיכרונות שלנו, עם כל הרשומות, עם כל ההיסטוריה. בהחלט ניתן לטעון שהעולם נברא לפני חמש דקות, אבל זה מחליש את הטענה דלעיל. אם אפשרי שה’ ברא את העולם לפני 6000 שנה בלבד, אז הכל אפשרי.

מובן שזה טיעון שלא ניתן לסותרו. לכן, אם מישהו מרגיש נוח עם זה, הייתי אומר שהכל טוב. אבל אני חושב שהטיעון הזה בעייתי. הוא כמעט נוגע בחוסר יושרה אינטלקטואלית וסופיזם. הטיעון הזה מציף יותר בעיות מאשר נותן תשובות. הוא נותן תחושה שכל היהדות תלויה בטענה שטחית או מאולתרת.

אך יש כאן בעיה חמורה יותר. באף מקום בספרות התורנית לא מופיע שה’ ברא את היקום כדי שייראה כאילו הוא בן מיליארדי שנים. לולא התגליות המדעיות העדכניות, איש לא היה מעלה טיעון כזה בהתבסס על מקורות תורניים בלבד. ולכן כל הגישה הזאת היא לא יותר מאשר אפולוגטיקה.

יש גישה אחרת שאזכיר בדרך אגב. והיא שכל אחד מ”ימי” הבריאה היה באמת באורך של אלפי שנים.

גישה זו מוזכרת על ידי רבינו בחיי, המזכיר אותה רק כדי לדחותה. הוא כותב בפירוש שהעולם נברא בשישה ימים בני 12 שעות, ובסך הכל 72 שעות. בנוסף, אנחנו שומרים שבת שבאה אחרי ששת ימי הבריאה, בהם כל יום היה בדיוק כמו הימים שלנו.

בנוסף, אין שום סמך בספרות התורנית לטיעון, שימי הבריאה היו ארוכים מ 24- שעות כל אחד. מלבד זאת, יש את הבעיה שהצומח נוצר לפני השמש, הירח והכוכבים, ודבר זה לא מסתדר עם אף תיאוריה קוסמולוגית מקובלת. אמנם ספר הזוהר טוען שהצומח נוצר אחרי המאורות, אבל זה מעלה בעיות אחרות שלא ניכנס אליהן במסגרת הדיון שלנו.

עם מה נותרנו? נשארנו במצב בו אין לנו ברירה אלא להסתכל בספרות היהודית הקלאסית, ולחפש מה נאמר בה לגבי גיל היקום. האם יש משהו בנושא שלא נידון כמו שצריך? מעניין לראות שניתן למצוא תשובה משמעותית ביותר.

יש שיטה הידועה למקובלים כ”שיטת ספר התמונה”.

קודם כל אציג את ספר התמונה: הספר מיוחס לרבי נחוניא בן הקנה. זהו ספר בהחלט חשוב, והוא מצוטט על ידי הרמב”ן ועל ידי מחברים חשובים אחרים.

יתירה מכך, אם נסתכל בבית יוסף (אורח חיים סימן ל”ו), אנו מוצאים שהוא דן בצורת האותיות של כתיבת סת”ם. מביא לרוב את ה”ברוך שאמר”, שהוא הראשון החשוב ביותר הדן בנושא. פעמים  רבות הוא מזכיר שלאות צריכה להיות צורה מסוימת “על פי סוד” או “על פי קבלה”. כמעט בכל פעם שאחד הפוסקים מזכיר צורת אות על פי קבלה, המקור הוא ספר התמונה, על אף שהמקור לא הוזכר. הזכרתי זאת רק כדי להדגיש שספר התמונה איננו ספר זניח שאיש לא שמע עליו, אלא ספר חשוב ביותר.

ספר התמונה מדבר על הרעיון של שמיטות. הגמרא אומרת שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, והאלף השביעי יהיה שבת. ספר התמונה אומר שמדובר רק במחזור אחד של שמיטה. כשם שביובל יש שבעה מחזורי שמיטה, כך יש שבעה מחזורים קוסמיים של 7000 שנה. אם כך, היקום יתקיים במשך 49,000 שנה.

השאלה היא באיזה מחזור של שמיטה אנחנו נמצאים כרגע. מספר התמונה עצמו נראה שאנחנו במחזור השני. [אמנם הדבר איננו חד משמעי, ויש דעות בעניין]. בדרוש “אור החיים” שלו, בעל התפארת ישראל (על המשניות) מזכיר שאנחנו בשמיטה הרביעית, אבל גם המקור שלו איננו חד משמעי [אדבר על דרוש אור החיים בהמשך].

שיטה נוספת נמצאת ב”ספר לבנת הספיר”, האומר שאנחנו נמצאים כרגע בשמיטה השישית. הוא מכניס זאת בתוך דבריו של ספר התמונה, ואומר שזהו הפשט בדבריו. (לבנת הספיר הוא ספר קבלי מהמאה ה 13), הוא כותב שבמבט ראשון הדברים לא נראים כך בספר התמונה, אבל הכוונה היא שאנחנו נמצאים במחזור השישי. במלים אחרות, היקום הוא בן 42,000 שנה.

לפני שאמשיך, אני מוכרח לציין שספרי הקבלה המאוחרים אינם מזכירים את שיטת ספר התמונה. הסיבה לכך היא ששניים מגדולי המקובלים חלקו עליה. הראשון היה הרמ”ק, רבי משה קורדוברו, בסוף ספרו “שיעור קומה”, שם כתב שאיננו הולכים בשיטת ספר התמונה. וכן האריז”ל בספרו “ליקוטי תורה” על פרשת בהר, כתב שספר התמונה טועה. ובהקדמת ספר “ויקהל משה”, כתב המחבר: “ראו את גדולתו של האר”י! הייתה שיטה שהייתה מקובלת על כל המקובלים הקדמונים, אבל בא האר”י וכתב שהוא טועה.”

אבל, כפי שציינתי, יש פה שאלה של השקפה, ואין כאן “פסק” מחייב. לפיכך, זכותו של כל אחד להסתמך על השיטה המדוברת. ואולי כדאי שאזכיר, שבין תומכי השיטה היו הרדב”ז (אשר נחשב רבו של האר”י על ידי ר’ חיים ויטאל). הרדב”ז אמנם יותר ידוע בתשובותיו, אך גם חיבר פירוש בשם “מגן דוד” על ספר התמונה.

יש במדרש מספר רמיזות לשיטה הזאת של ספר התמונה. על הפסוק “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”, אומר המדרש: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. רואים אפוא שהיה “זמן” לפני הבריאה המתוארת בתורה. [אציין שהרמב”ם ובעל העיקרים מפרשים את המדרש בצורה שונה במקצת].

יש גם מדרש מפורסם מאוד, האומר “מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן”. ברוב המקורות הקבליים מאז תקופת האר”י, ההסבר הוא שמדובר על עולמות רוחניים. זהו הפירוש שהאר”י נתן למדרש. רוב לומדי הזוהר וכתבי האר”י יאמרו אם כן, שהאר”י סבור שמדובר כאן בעולמות רוחניים ולא יותר. לשיטתם אין מדובר כאן בעולמות פיזיים בכלל.

אבל יש ספרים המפרשים את המדרש על פי שיטת ספר התמונה, ביניהם ה”מערכת אלוקות”. הפירוש לספר הזה, “מנחת יהודה” שחובר ע”י הרב יהודה חייט, מוזכר בספרי קבלה רבים. המערכת אלוקות מדבר על שיטת ספר התמונה, ואומר שזהו ההסבר לדבר המדרש “בונה עולמות ומחריבן”. הוא גם אומר שזהו פירוש המדרש “מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן”.

אמנם הרמב”ם ובעל ספר עיקרים מפרשים את המדרש אחרת, אבל הנה לנו מקור קדמון שרואה במדרש תמיכה בשיטת ספר התמונה. מבין ספרי הפילוסופיה הרומזים לשיטה זו, ניתן למצוא את הכוזרי ואת מגילת המגילה לרבי אברהם בר חייא, שהיה בן דורו של הרי”ף.

מקור תלמודי נוסף התומך בשיטת ספר התמונה הוא המאמר במסכת חגיגה (יג:) לגבי 974 דורות שקדמו לאדם הראשון. הדבר נלמד מהפסוק “דבר ציווה לאלף דור”, שהתורה ניתנה 26 דורות אחרי אדם הראשון. לחשב את זה אפשר פשוט לספור את הדורות מאדם ועד משה רבינו. 26 הפעמים שמופיע הביטוי “כי לעולם חסדו” במזמור הלל הגדול, רומזים ל 26- הדורות האלו. אם מפחיתים 26 מאלף, מקבלים 974 . יש מספר מקורות, בפרט המערכת אלוקות, הטוענים ש 974- הדורות האלו שייכים לשמיטה הקודמת שהתקיימה לפני בריאת אדם הראשון.

(הערת ראובן קפלן: מעניין לציין, שלפי תיאוריות “אבולוציה” מסויימות, צורת האדם הנוכחית התעצבה על כדור הארץ לפני כ 100,000- שנה. אם נשער שכל ה 974- דורות לפני אדם היו אמורים לחיות את מלוא 1000 השנים שנועדו לאדם הראשון, והם הולידו בסביבות גיל 100 (כמו שאדם וחווה ילדו בגיל 130), הדבר אומר שצורות האדם הראשונות התעצבו לפני כ 100,000- שנה, דבר התואם את החשיבה המדעית הנוכחית).

יש ספרים הנוספים הדנים בשיטת ספר התמונה. ביניהם רבינו בחיי בפרשת בהר, הרקנאטי, הציוני, וספר החינוך במצוות יובל. יש רמזים לשיטה זו בדברי הרבמ”ם ואבן עזרא. זו שיטה שהייתה ידועה היטב בין הראשונים.

אחד מגדולי האחרונים המזכיר שיטה זו, הוא מחבר הפירוש “תפארת ישראל” למשניות, ב”דרוש אור החיים” שלו המופיע בסדר נזיקין. יש לציין שחוגים רבים ביהדות מסתייגים מדבריו. הרבה אנשים חושבים שהדרוש נכתב כאפולוגטיקה לתיאוריות של דארווין, מבלי לשים לב שהדברים הודפסו בשנת 1834, הרבה לפני שמישהו הכיר את תיאוריות דארווין בכלל.

הדרוש היה כל כך שנוי במחלוקת, עד כדי השמטתו מהוצאות רבות של “משניות יכין ובועז”, אשר מכילות אותו בדרך כלל. ביותר מפעם אחת, כאשר רציתי להראות למישהו קטע מהדרוש, גיליתי שהוא נתלש לגמרי מהספר! זו גם הסיבה שיש קבוצות חסידיות מסוימות שאינן לומדות את פירוש תפארת ישראל, אפילו שהוא היה מגדולי האחרונים.

כמובן, אחת הבעיות העיקריות היא שהוא איננו מזכיר את כל המקורות. הוא מזכיר את רבינו בחיי, אבן עזרא והרמב”ם. דבריהם ניתנים להבנה ביותר מדרך אחת, אם איננו מכירים את המקור של השיטה.

בכל אופן, הגישה של התפארת ישראל היא מעניינת ביותר. הוא מדבר על הרעיון שהיו עולמות ואנשים לפני אדם הראשון. ואז הוא אומר – “תראו איך דברי תורתנו הוצדקו (ובפראפרזה על דבריו): במקומות רבים בעולם, נמצאו שלדים של יצורים שאינם קיימים יותר. בעיר בולטימור מצאו שלד של ממותה, שכבר אינה קיימת בעולם. במקומות אחרים מצאו דינוזאורים באורך של 100 מטר ויותר, ודי ברור שלא קיימים יצורים כאלו כיום. הביטו וראו את האמת במסורת התורה! אפילו המדע מראה שהיו עולמות לפני העולם הנוכחי!”

גישה כל כך שונה מזו של אנשים כיום! במקום לראות בפָּלֵאוֹנְטוֹלוֹגְיָה ובגיאולוגיה “אתגר” לתורה, התפארת ישראל רואה אותם כתומכים בשיטה תורנית חשובה.

הוא ממשיך ומציין, שרכסי הרים כמו ההימלאיה (מזכיר אותם בשמם) נוצרו על ידי התפרצויות גדולות.

אלו ההתפרצויות המוזכרות בספר התמונה, מכיוון שהיה הרבה תוהו ובוהו בין מחזור למחזור. אנחנו יכולים לראות בעינינו את אמיתות שיטה זו.

זוהי גישה שונה מאוד מזו של יהודים דתיים רבים, הרואים בתורה ובמדע בעלי מחלוקת. הרבה מאתנו מרגישים, שברגע שהמדע יוצא בהצהרה מסוימת בנושא פָּלֵאוֹנְטוֹלוֹגְיָה או גיאולוגיה, אנחנו אמורים להיכנס למגננה ולהילחם בה. התפארת ישראל, מאידך, רואה בדברים אלו אימות לשיטה תורנית חשובה.

נקודה חשובה נוספת הועלתה על ידי ר’ יצחק דמן עכו. אם תעיינו ב”שם הגדולים”, תראו שר’ יצחק היה תלמיד חבר של הרמב”ן. הוא חי בעכו בתקופה שהרמב”ן היה בארץ ישראל, וקיבל ממנו גם בנגלה וגם בנסתר. הוא נחשב אחד מגדולי המקובלים של תקופתו, ומצוטט מספר פעמים בספר ראשית חכמה.

ר’ יצחק דמן עכו ידוע במספר דברים. רוב השאלות לגבי אמיתות ספר הזוהר הועלו על ידו, מכיוון שהוא חקר לגבי זהות מחבר הספר. הוא היה חבר של ר’ משה דה לאון שהוציא לאור את הזוהר. כאשר הועלו טענות בעניין אמיתות ספר הזוהר, הוא היה זה שבדק אותן, ונסע לביתו של ר’ משה דה לאון לברר את העניין. כל הסיפור הזה מוזכר ב”ספר היוחסין”, אך שם הסיפור נפסק לפתע בדיוק לפני שר’ יצחק מציג את מסקנתו הסופית. רוב ההיסטוריונים טוענים שאיננו יודעים את דעתו הסופית של ר’ יצחק, אבל הם טועים. (נ.ב. ראה ליבס כאן, י.ע.)

לפני כ 3- שנים הגיע אליי מאן דהו, וביקש שאתרגם חלקים מכתב יד של ר’ יצחק דמן עכו, הידוע בשם “אוצר החיים”. יש רק עותק שלם אחד של כתב היד הזה בעולם, והוא פריט באוסף של דוד גינצבורג הנמצא בספרייה הממלכתית של רוסיה במוסקבה. המבקש השיג עבורי צילום שלם של כתב היד, וביקש ממני לתרגם קטעים נבחרים. ביקשתי לקבל את העותק הזה לעצמי בתמורה לעבודת התרגום. וכך כתב היד הנדיר והחשוב ביותר הזה נמצא תחת ידי. (נ.ב. כתב היד זמין לצפיה באוצר החכמה, ואף יצא לאור, ראה כאן, י.ע.).

כמובן, היה צורך לשבת ולקרוא את כתב היד, כמו כל ספר אחר. לקח זמן לפענח את האותיות העתיקות. אחד מהדברים הראשונים שמצאתי הוא שהספר נכתב כ 20- שנה אחרי שר’ יצחק חקר את מקורות ספר הזוהר. והוא כותב בצורה ברורה ומפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים, שמחבר ספר הזוהר היה ר’ שמעון בר יוחאי. זה משהו שאיננו ידוע להיסטוריונים, ואני מזכיר זאת לראשונה בפורום ציבורי. אך העובדה היא שהאדם היחיד הידוע בהיסטוריה שחקר את אמיתות ספר הזוהר סמוך לזמן פרסומו, הגיע למסקנה הברורה שהוא ספר קדמון שנכתב בידי ר’ שמעון בר יוחאי.

יש לר’ יצחק דמן עכו רעיון חשוב נוסף שם, שהוא רלוונטי לשיחה שלנו כאן. הוא מסכים בנחישות עם שיטת ספר התמונה. ואז הוא עובר לדבר על “יומו של הקדוש ברוך הוא”. ידוע מהמדרשים ומהגמרא, שיומו של הקב”ה שווה לאלף שנים שלנו.

לפיכך, אומר ר’ יצחק, מה אורך שנה של הקדוש ברוך הוא? די ברור שזה 1000 כפול 365.25 , או 365,250 שנה. [חשוב לזכור שהדברים נכתבו לפני מעל 700 שנה]. אבל לפי ספר התמונה, העולם

אמור להתקיים 49,000 שנה. הוא אומר שלא נחשוב שזאת תקופה קצרה יחסית. ה”שנים” האלו אינם שנות אדם, אלא שנותיו של הקב”ה.

ואז הוא ממשיך ואומר, “להוציא מליבם” של אלו שאומרים שהיקום לא יתקיים מעל 49,000 שנה. מכיוון שהשנים המדוברות אינן שנות אנוש, אלא שנים אלוקיות. ועכשיו צריך לחשב כמה שנים היקום יתקיים.

לפי ספר “לבנת הספיר” (שהזכרנו לעיל), שהוא המפרש הכי מוסמך של ספר התמונה, אנחנו כרגע בשמיטה השישית. כשאדם הראשון נברא, היקום היה בן 42,000 שנה. אבל לפני בריאת אדם, איננו משתמשים בשנים אנושיות אלא בשנים אלוקיות. לפיכך, גיל היקום הוא 42,000 שנים אלוקיות.

כפי שהזכרנו מקודם, שנה אלוקית אחת שווה 365,250 שנות אדם. לפיכך גיל היקום הוא 42,000 כפול 365,250 שנות אדם. עשו את החישוב, ותראו שיוצא שגיל היקום קרוב ל 15- מיליארד שנה!

זהו מספר מעניין. על פי רוב החישובים הנעשים על בסיס היקום המתפשט ושאר היבטים קוסמולוגיים, זהו בדיוק גיל היקום על פי המדע. ובכל זאת, המספר הזה נמצא במקור תורני בן למעלה מ 700- שנה. אין כאן שום אפולוגטיקה!

(הערת ראובן קפלן: מספר זה איננו לגמרי מדויק. מדענים מעריכים את גיל היקום בין 12 ל 17- מיליארד שנה, כאשר ההערכות המדויקות כיום הן 13.7 או ~ 15 מיליארד שנה (תלוי בצורת החישוב). המדע מגלה תגליות חדשות כל הזמן ונעשים ליטושים לתיאוריות במשך הזמן, בפרט בקוסמולוגיה, ולכן אין שום מספר “מדויק”, אלא רק הערכות מוגדרות היטב. בכל אופן, אין זה גורע מהנקודה של הרב קפלן. האמת היא שאפילו ש 13.7- מיליארד שנה הוא המספר הנפוץ ביותר בשאלת גיל היקום, יש בעיות במספר זה, מכיוון שיש גלקסיות וכוכבים הנראים בני יותר מ 13.7- מיליארד שנה! בכל אופן, בשימוש בסוגי חישובים אחרים, יש מדענים הטוענים שגיל היקום הוא בסביבות 15 מיליארד שנה, בהתאמה לחישוב של ר’ יצחק מלפני 700 שנה ויותר).

איך כל זה נכנס במלים של התורה? גישה אחת היא זאת של ה”מערכת אלוקות”, כפי שהזכרתי מקודם. לפי גישה זו, התורה פותחת ב”בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. לאחר זאת התורה איננה מפרטת את מה שאירע במשך כל השנים, ורק אומרת ש”הארץ הייתה תוהו ובוהו”. כפי שהמדרש אומר, מדובר כאן בעולם שכבר היה קיים, מכיוון ש”היה סדר זמנים קודם לכן”. אם כן, בין “בראשית ברא אלוקים” לבין “ורוח אלוקים מרחפת על פני המים” יש מספר לא מוגדר של שנים. אולי אפילו 15 מיליארד שנה.

ההסבר הזה לא אמור להיות מפתיע מדיי. באמצע פרשת חוקת, בין פרשת פרה אדומה לבין מיתת מרים, יש פער של 40 שנה, כפי שמציין אבן עזרא. אמנם זה לא פער ענק כמו 15 מיליארד שנה, אבל העיקרון הוא אותו דבר. זוהי גישה פשוטה לעניין.

גישה יותר מורכבת היא זו שנרמזת על ידי השל”ה הקדוש וכן מספר מדרשים.

אחת מחידות התורה נוגעת לעניין שני סיפורי הבריאה. איננו מדברים על מה שאומרים מבקרי המקרא, מכיוון שהם בכלל בכיוון שגוי, ולדעותיהם אין שום השפעה על הדיון שלנו. בכל מקרה, יש בתורה שני סיפורים של בריאת האדם, אחד בבראשית פרק א’ והשני בפרק ב’.

כמובן ניתן לטעון, כפי שהראו לי מספר פעמים ב 32- מידותיו של ר’ אליעזר בנו של ר’ יוסי הגלילי, שזאת דוגמה של “מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון”. אפילו שניתן לחשוב שיש כאן שני סיפורים, בעצם יש כאן רק אחד.

בכל אופן, שאלת בראשית פרק א’ מוזכרת גם בגמרא. לגבי אדם וחווה, התורה קודם אומרת “זכר ונקבה ברא אותם”, כלומר ששניהם נבראו כאחד. ואילו בפרק ב’ התורה אומרת שאדם נברא ראשון, ואז חווה נבראה מצלעו (הצד או הצלע שלו). הגמרא דנה בזה במסכתות ברכות, עירובין וכתובות.

שתי תשובות יש בגמרא. אחת היא שאדם וחווה נבראו בגוף אחד, כמו תאומים סיאמיים, ואז הופרדו.

התשובה השנייה בגמרא היא – בתחילה עלה במחשבת לברואתו שניים ולבסוף נברא אחד. סיפור הבריאה הראשון, כשאדם וחווה נבראו יחד, התקיים רק במחשבה, ואילו במעשה האדם נברא קודם.

הגמרא בכתובות (ח.) מביאה זאת לנפקא מינה, כמה ברכות מברכים בשבע ברכות, האם מברכים שש או שבע.

לפי ההסבר הזה, התורה בעצם מספרת שני סיפורים שונים על בריאת האדם. הראשון הוא במחשבה – שלב התכנון של בריאת האדם, והשני במעשה – ההוצאה לפועל. אם כך יש כאן שני סיפורי בריאה.

תוספות בראש השנה אומרים, שבעצם יש בריאה שלימה במחשבה. תוספות שואל, אם בניסן נברא העולם, מה הכוונה שאומרים בראש השנה “היום הרת עולם”. ומתרץ, שבניסן נברא במעשה אבל בתשרי נברא במחשבה.

ניתן לומר שהבריאה במחשבה אירעה בניסן לפני 15 מיליארד שנה. ואז, הרבה שנים אחר כך, לפני פחות מ 6000- שנה, ה’ ברא את העולם במעשה. אם כן הבריאה הראשונה הייתה לפני השמיטה הראשונה, והבריאה השנייה בשמיטה הנוכחית.

דבר זה נרמז במדרש נוסף, ששואל מדוע בסיפור הבריאה הראשון מופיע רק שם אלוקים, ובסיפור הבריאה השני מופיע ה’ אלוקים. המדרש עונה, “שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין” (כמובא ברש”י). אם כן יש כאן יצירה אחת במידת הדין, ויצירה אחת במידת הרחמים יחד עם מידת הדין.

בכל אופן אנחנו רואים, שבכל הסיפור הראשון של הבריאה, הכולל את יצירת האדם והשביתה בשבת, מופיע רק השם אלוקים. לפיכך עלינו לומר, שמדת הרחמים התווספה רק אחרי השבת הראשונה, והתורה מדברת כאן על בריאה שנייה. אבל כפי שמופיע בספרים, על פי ספר התמונה, הבריאה הראשונה מדברת על שמיטה של דין, והבריאה השנייה מדברת על השמיטה שלנו, שהיא של רחמים.

יש מדרש נוסף שרלוונטי אלינו. כולנו למדנו בתחילת פרשת משפטים – “כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים”. אבל הבריאה השנייה פותחת במלים “אלה תולדות השמים והארץ”. התורה משתמשת במלה “אלה”. המדרש אומר על כך: “כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים, מה פסל, תוהו ובוהו וחושך”. כלומר שהמדרש אומר שכל מה שהיה לפני כן בתורה מדבר על תוהו ובוהו. העולם נברא רק במחשבה ולא במעשה, ולכן הוא עדיין תוהו ובוהו.

אבל מה בעצם פירוש המושג “בריאה במחשבה”? לשם כך, עלינו לחזור להקדמה השלישית שלי בתחילת השיחה. אמרתי, שכאשר ה’ ברא את היקום, הוא היא צריך לברוא את החומר שלו בעל מאפיינים מאוד מסוימים ומדויקים. באותה שנייה של הבריאה, בראשית, ה’ היה צריך ליצור את כל הכוחות ואת כל המאפיינים שיהיו לחומר. הוא ברא את כוח הכבידה, את הכוח האלקטרו-מגנטי, המאפשרים את רוב התגובות הפיזיות והכימיות. הוא ברא את הכוחות הגרעיניים. הוא ברא את כוח המשיכה כדי שהמים יתכנסו למקום אחד, ואז הוא ליטש את החומר יותר ויותר, כדי שהצומח, החי, ובהמשך גם המחשבה האנושית, יוכלו להתקיים.

ששת ימי הבריאה מדברים, אם כן, על הבריאה במחשבה, כאשר ה’ הכין את כל מאפייני החומר מתוך ראייה עתידית של כל מה שהיקום עתיד להכיל. נלך על פי הגמרא, שבריאת האדם ביום השישי הייתה במחשבה. אם כן, כל ששת ימי הבריאה היו צריכים להיות במחשבה )על פי התוספות(. זאת הבריאה במידת הדין, שנקראת “תוהו” ו”בוהו”. זאת הבריאה שהתרחשה בשישה ימים בתחילתה של השמיטה הראשונה, לפני יותר מ 15- מיליארד שנים. ניתן להתאים את כל זה לפסוקי התורה בעצמם, ללא קושי גדול מדיי.

ואז התורה עוברת לדבר על בריאתו של אדם הראשון. וכפי שאומר הר”ן, אנו מתחילים את לוח השנה שלנו מבריאת אדם הראשון, שהתרחשה לפני 5738 שנים (מזמן השיחה הזאת).

המסקנה של כל דברים אלו היא שאם נסתכל במקורות ובספרים שלנו, ונראה את מה שרבותינו לימדו אותנו, נוכל לראות שיש די הרמוניה בין היהדות לבין העולם על פי השקפת המדע. אינני מדבר על תיאוריות מדעיות או פילוסופיה מדעית, אלא על הוכחות ועובדות מדעיות. אין לנו בעיות רציניות כאן.

הבעיות כבר נידונו לפני מאות שנים, וככל שנתבסס בצורה איתנה על הספרים הקדושים, נמצא שאין באמת סתירות.