שיעורו של הרב ד"ר יואל בן נון, התש"פ, נערך ע"י אורי יעקב בירן, הזכויות שמורות לישיבת הר עציון.
פרשת בראשית חלק א': מושגי הבריאה, ראשית הזמן ומפץ האור – יחסי אמונה ומדע
א. היסוד לאמונה הישראלית
בפרק הפותח את התורה ואת התנ"ך כולו, נמצא היסוד לאמונה הישראלית כולה: א-לוהים אחד ברא את הכל!
לאמונה זו רגילים לקרוא "האמונה המונותיאיסטית", אך זהו תרגום לא מדויק. התורה איננה אומרת 'בראשית ברא הא-ל', האחד, 'א-ל עליון'[1]. התורה אומרת 'א-לוהים אחד', כלומר, כל הכוחות כולם הם אחד! השמים והארץ, הימים והיבשה, השמש, הירח והכוכבים, הצומח, החי והאדם, זכר ונקבה. בלשון המדע: חוקיות אחת!
השורש "איל' פירושו 'כוח'.[2] כמו שאמר לבן ליעקב, "יש לאֵל ידי לעשות עמכם רע" (בראשית ל"א, כ"ט). ממילא, 'אֵלים' הם כוחות. על כן, 'א-לוהים אחד' זו מהפכה דרמטית: כל הכוחות בעולם הנברא באים מן האחד, ו"אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה).
אמונת יסוד זו קשורה ומבוטאת בקדושת המספר 7 שהוא מספר ראשוני, בלתי מתחלק. בכך, הוא מקביל למספר 1, כשני המספרים הבודדים היחידים שאינם מתחלקים. זאת, לעומת המספר 6 המתחלק בצורה הטובה ביותר (ויחד עמו 12 ו-24, 60 ו-360), ולכן הוא מבטא את הריבוי המלא שנברא בששת ימים. 7, המספר הראשוני, והוא השולט על כל הנברא ב-6.
לכן, היום השביעי, יום השבת, הוא הסיום המקודש של פרק א'.[3] על כך מעידים "השמים והארץ" שכלתה בריאתם, וכל אשר "ברא א-להים לעשות", כלשון פרשת הבריאה.
ב. הסדר והמבנה של פרק א'
תוכן הפרק מסתדר במבנה של טורים, בשתי שלשות מקבילות-משלימות. הפסוק הראשון מהווה קודקוד הפתיחה, ואילו פסוקי השבת סוגרים כנגד "בראשית":
- היום הרביעי, המאורות – מקביל ומשלים ליום הראשון, אור וחושך.[4]
- היום החמישי – החי במים וברקיע (=האוויר),[5] מקביל ומשלים ליום השני, המים והרקיע, ואיננו מתייחס ליבשה, וכל אשר בה.
- היום השישי – החי ביבשה והאדם, להם ניתן הצומח "לאכלה". מקביל ומשלים ליום השלישי, היבשה והצומח.
אמנם בתורה הכל כתוב על הסדר הרצוף, אבל המבנה צף ועולה מתוך הכתובים:
בראשית ברא א-להים
את השמים ואת הארץ.
יום אחד: אור וחושך. יום רביעי: המאורות.
יום שני: מים ורקיע. יום חמישי: החי במים וברקיע.
יום שלישי: היבשה. יום הששי: החי ביבשה.
האדם![6]
הצומח ביבשה. הצומח "לאכלה".
השבת.
התורה היא שירה, וכך היא גם נקראת, כשירה.
ג. בראשית והמלחמה באלילות
ההפסק הגדול בין המילה 'בראשית' לבין שתי המילים 'ברא א-לוהים' מכוון אותנו אל פירוש הפסוק. את ההסבר היפה נתן רבי עובדיה ספורנו: 'בראשית הזמן'. כאשר הזמן יצא לדרכו.
לפני בראשית לא היה 'לפני', כי לא היה זמן. המאמר הראשון בבריאה (על פי תפיסת הגמרא) הוא לפי זה, בריאת הזמן, ואחר כך 'האור'.
מרתק לשים לב, שהתפיסה הפיזיקאלית המודרנית אומרת את אותו הדבר עצמו: הזמן הוא מימד של היקום עצמו. אין זמן בלי מרחב ואין מרחב בלי זמן!
'המפץ הבראשיתי' היה מפץ של אור, עם זמן שיצא לדרכו ומרחב שהחל להתפשט.
השורש של המילה 'ברא' מופיע בפרשה שלש פעמים: על כלל הבריאה בראשיתה, על התנינים הגדולים ועל האדם שנברא בצלם א-לוהים. לעניין זה יש חשיבות עצומה, כי רק לשון 'ברא' נתפרש כ'בריאת יש מאין'. על 'יש מיש', לעומת זאת, נאמר בתורה 'יצר' ו'עשה' (רמב"ן בפירושו לפסוק הראשון).
על האדם נאמר "ויברא א-להים…" מפני שנברא "בצלם א-להים", ולא מצד גופו וטבעו. בזה, הוא דומה לבעלי החיים, ועל כך ייאמר עליו (בראשית ב', ז'), "וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה…".
אולם, במה זכו "התנינִם הגדֹלים" שגם עליהם נאמר (שם א', כ"א) "ויברא א-להים"? את זה פירש רמב"ן כאמירה חדה נגד המיתולוגיות הקדמוניות, שסברו כי "התנינִם הגדֹלים" שבתורה הם המפלצות המיתולוגיות המתוארות במיתוסים האליליים כנלחמות עם האלים ביצירת העולם. את האמונות האליליות ההן התורה שללה מכל וכל: "ויברא א-להים את התנינִם הגדֹלים, ואת כל נפש החיה…"!
האם ידעו הקדמונים על הדינוזאורים (='לטאות מפחידות' בתרגום מילולי), ועל הכחדתם? לדעתי, התיאורים במיתולוגיות הקדומות לא משאירים מקום לספק, כי 'האלים' מתוארים כמנצחים ב'קרבות' ההם, ו'יוצרים' רקיע ויבשה מגופות המפלצות המתות. ברור לדעתי, ששרידי דינוזאורים שנחשפו במדע המודרני היו ידועים גם בעולם העתיק, מחפירה בקרקע תחתית של אגמים קדומים שהתייבשו ומחציבת סלעים בהם נמצאו רישומי גופותיהם. בניגוד גמור לפרשנות המיתולוגית, הפרשנות המדעית המודרנית דומה מאד בתפיסה העקרונית, לזו שבתורה.
לפי הפרשנות המדעית המודרנית, הדינוזאורים הם חלק מעולם הטבע בו שולטת רק חוקיות אחת. גודלם העצום הפך אותם לבעלי חיים דומיננטיים מול שאר "כל נפש החיה", אבל לא יותר מזה. לא היה שום 'קרב' מיתולוגי, כי הם נכחדו בעקבות אירוע אסטרונומי (פגיעת אסטרואיד ענק), שגרם לחסימת אור השמש לזמן ארוך.[7]
גם "תהום" במקרא הם רק המים שבמעמקים, ובשום פנים אינם המפלצת שנקראה 'תיאמת' עם הסיפור המיתולוגי שלה. התורה הקפידה מאד על כך, שה"תהום" אינה אלא מים, וכך נאמר בפרשה הבאה (שם ז', י"א) ש"נבקעו כל מעינות תהום רבה".
כל פרק הבריאה הוא מאבק עצום מול האלילות. קודם כל בשם 'א-להים' שמופיע בצורת הרבים אך כפועל היחיד: "ברא א-להים… ויאמר א-להים…". 'איל/אל' פירושם כוח, ו'אלים' הם כוחות. א-לוהים בצורת הריבוי כפועל היחיד, פירושו: האחד השולט בכל הכוחות, 'בעל הכוחות כולם'. כל הכוחות כולם הם אחד, "בראשית ברא א-להים". אין אלים שונים ומאבקי כוחות, אלא א-להים אחד שברא את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, ימים ויבשה, צומח וחי, ואפילו טוב ורע.
אכן כך פירש הנביא ישעיהו את פסוקי בראשית:
"…אני ה' ואין עוד; יוצר אור ובורא חֹשך, עֹשֶׂה שלום ובורא רע, אני ה' עֹשֶׂה כל אלה"
(ישעיהו מ"ה, ו'-ז')
כך אנו גם מברכים בכל יום (בהשמטת ה'רע'!).
המלחמה נגד האלילות מתבטאת גם בשלושה פסוקים שבהם נאמר 'ויעש': "ויעש א-להים את הרקיע", "ויעש א-להים את שני המְאֹרֹת הגְדֹלים…" "ויעש א-להים את חַיַת הארץ למינהּ…". כלומר, אל יחשוב שום אדם שהרקיע או המאורות או החיות הגדולות מייצגים כל מיני אלים, ויש להם איזשהו כוח שעומד בפני עצמו. את כולם עשה א-לוהים אחד! ברוח זו אמרו חז"ל (ר' יוחנן, בראשית רבה פרשה ג', י"א), 'בשני נבראו המלאכים',[8] שלא יאמרו שותפים יש לו במעשה בראשית. בורא עולם א-לוהים אחד, אין לו שום שותפים: לא אלים לא מלאכים, לא מאורות, וגם לא צדיקים.
בהמשך הפסוק הראשון, חשוב לשים לב, ש"השמים" הראשונים אינם קשורים ל'מים' ואינם "רקיע השמים" (=האטמוספרה) של היום השני והחמישי. השמים של היום הראשון זה כלל היקום (כפי שפירש רמב"ן), מרחבי אין קץ ועולמיהם, היקום החומרי והעולמות הרוחניים. המילים 'שָם' ו'שמים' באות מאותו מקור. כל המרחבים, כל מה ש'שָם'. נקרא 'שמים'! כך פירש גם הגר"א באדרת אליהו, וכך שמעתי ממו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל.
הביטוי "תֹהו ובֹהו" יצר קושי עצום, וכבר בימי חז"ל היו מינים-כופרים שפירשוהו כאילו היה משהו לפני זמן הבריאה. אך המילה 'היה' במקרא על כל הטיותיה היא פועל דינמי ולא סטאטי: "יהי אור" פירושו 'יופיע אור', "יהי רקיע" פירושו 'יופיע רקיע' ו"ויהי כן" פירושו 'כך בדיוק נוצרו ונעשו'.
בעברית שלנו, איננו מסוגלים לומר פעלים כאלה בלשון דינמית, כי (כבר בלשון חכמים בהשפעת הארמית), 'להיות' פירושו 'to be', אבל בתורה פירושו 'to become', גם להופיע וגם להתפשט[9].
על כן פירוש "והארץ היתה" הוא 'נתהוותה', דהיינו (לפי הרמב"ן) תחילה נתהוותה "תֹהו", ואחר כך "בֹהו", ואחר כך "חֹשך", ואחר כך "ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים". על פי הרמב"ן "תֹהו ובֹהו" הם שני שלבים שונים ביצירה, והפסוק מתאר תהליך.
הבריאה הראשונה היא האור. לא שמש וירח ולא הכוכבים הם ראשית הבריאה, אלא האור הבראשיתי. במסכת חגיגה נאמר:
"אור שברא א-לוהים ביום הראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו" (חגיגה יב.)
הגדרה זו מתאימה באופן מפליא לתפיסה הפיסיקאלית הנוכחית: היקום נברא במפץ אור בראשיתי והוא מתפשט מכוחו של מפץ האור הבראשיתי.
דווקא בימינו אנו זוכים לצפות ולהוכיח את התפשטות היקום (=התרחקות צבירי הכוכבים, הגלקסות) 'מסוף העולם ועד סופו', כך שמפץ האור מגדיר את היקום ואת גבולותיו המתפשטים.[10]
חז"ל (חגיגה שם) המשיכו ואמרו, שהאור הזה אין העולם יכול לעמוד בו ועל כן גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא. גם זה מתאים לתפיסות הפיזיקאליות הנוכחיות: העולם הולך ומתפשט, והאור הבראשיתי הולך ונחלש, הולך ונגנז.[11]
רק בתורה ובמדע המודרני, ה'אור' הוא הראשית, הוא הזמן והמרחב המתפשטים מבראשית. לראשונה בתולדות העולם, יש התאמה מדהימה כל כך בין האופן שבו לומדים את פרשת הבריאה בתורה, לבין האופן שבו מלמדים על היווצרות היקום והתפשטותו בכל מקום שמלמדים אסטרופיזיקה.
ד. הלוח העברי – "ימי" הבריאה
הלוח העברי, לוח כפול ירחי-שמשי, נמצא כבר בפרשת הבריאה – "והיו [שני המאורות] לאֹתֹת ולמועדים ולימים ושנים". הלוח של הבריאה נקבע לפי השמש והירח גם יחד (כך נתפרש הפסוק בתלמוד הירושלמי בסוף פרק ב' של מסכת ראש השנה).
אבל הימים של הבריאה עצמה – מה טבעם?
רק ביום הרביעי נקבעו מידות יום ולילה, שהרי רק ביום הרביעי נעשו השמש והירח, והיחס ביניהם לבין הארץ קובע את מידות יום ולילה. אם כן, איך נקבעו הימים[12] בשלושת הימים הראשונים?
הרמב"ן פירש (לפי הגמרא בחגיגה שם), שא-לוהים ברא מראש את מידת הזמן של יום ולילה ועל פיהם חתך את סדר הימים. אולם, מסתבר יותר (בפרט לפי הדעה במדרש, שה' ברא עולמות והחריבם), שימי בראשית, לא חלים עליהם הכללים של עשרים וארבע שעות יממה, ולא החוקיות המוכרת הנגזרת משמש וירח במסלולם הידוע לנו. ימי בראשית הם עידנים. אכן, בסדר עולם רבה, לא נמנו (רוב) ימי הבריאה עם ימות העולם, אלא הם נחשבו 'ימי תוהו'. בהתאם לכך, ראש השנה של שנת א' בסדר עולם נמנה רק משעה שנברא האדם.
כך נופלות מעצמן רוב השאלות שאנשים שואלים על גיל העולם והממצאים המדעיים הסותרים לכאורה את התורה. ששת ימי הבריאה הם תיאור מקוצר ב'קוד' של 'יום ולילה', לעידנים שלמים ביקום, בהם נברא הכל והתפתח בתהליכים ממושכים (='עשרה מאמרות'), עד שהתייצב העולם המוכר לנו. עידנים אלה תוארו בסדר של ששה ימים, כדי להציב את השבת כתכלית הבריאה.
ה. שמות לימים
עיקר הפרשה מוביל ליום השבת. השבת היא השם היחיד שיש לנו ליום כלשהו.
אין בתורה שמות לימים[13] אלא רק מספרים: אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי, יום השישי. בתרבויות הנכר מקובל לציין שמות לימים – Sunday, Monday… Saturday. אלה שמות של כוכבים, שמש וירח, שנותרו בתרבות הכללית מהתקופה האלילית אחרי אלפי שנים שכבר אין בהם פולחן של כוכבים.
התורה עקרה את האלילות קודם כל בזה שהיא ביטלה את שמות הימים – כל הימים כפופים לשבת והשבת מעידה על הבורא האחד!
השבת מעידה, כפי שכתבנו בפתיחה, משום ששבע הוא מספר ראשוני שאיננו מתחלק, הוא כמו אחד!
לפיכך, כל הפרשה כולה מעידה על אחדות הבורא, על ייחוד ה', וזו באמת המצווה הראשונה המקופלת בפרק הזה, להכיר בא-להים אחד שברא את הכל, ולהכיר בכך על ידי השבת.
הערות:
[1] מעין מה שאמר מלכיצדק מלך שלם לאברהם "ברוך אברם לא-ל עליון קֹנה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט). כמו שאומרים רבים גם היום 'כוח עליון'.
[2] ראו בספרו של אבי מורי ז"ל, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמודים 48-43.
[3] כך הסיום על פי המסורת היהודית, ולא כחלוקת הפרקים הנוצרית שניסתה להתרחק מן השבת.
[4] כך נפתרת השאלה על קדימת היום השלישי ליום הרביעי, שהרי בלי אור שמש לא תיתכן צמיחה.
[5] כדור הארץ נראה מהחלל בצבע תכלת, וזה ייחודו. האטמוספרה היא האוקיינוס העליון, "רקיע השמים".
[6] האדם לבדו, אין לו מקבילה! קל לראות במבנה את 'עשרת המאמרות', הם פסוקי "ויאמר א-להים", בהם נברא העולם (בלשון חז"ל, אבות פרק ה'), כי המאמר הראשון פותח בבראשית, וסוגר בשבת, ובימי שלישי וששי, יש שניים שניים, והאדם לבדו.
[7] ההבדל העיקרי בין תפיסת המדע המודרני לבין תפיסת התורה הוא בתהליך המתמשך של היווצרות היקום ובתוכו גם מערכת השמש וכדור הארץ, במשך מיליארדי שנים, ובתוך זה כ-165 מיליוני שנים של חיי דינוזאורים, עד שנכחדו באפלה ממושכת לפני כ-66 מיליוני שנים. אם מקבלים עקרונית את ההסבר לפיו ימי הבריאה שבתורה הם כינוי לעידנים ארוכים, ואת דעת חז"ל לפיה "הקב"ה בורא עולמות ומחריבם" (בראשית רבה פרשה ג', ט) לא נשאר כמעט שום הבדל עקרוני בין התורה והמדע, במיוחד בפרשת הבריאה והיצירה.
בדפוס ראשון של משניות עם פירושו של ר' ישראל ליפשיץ, 'תפארת ישראל' (למסכת סנהדרין), בדרשת 'אור החיים', תוכלו לגלות התפעלות גדולה מן הממצאים המדעיים החדשים שמוכיח את צדקת חז"ל על "בורא עולמות ומחריבם". אך בדפוסים הבאים כבר צנזרו והעלימו (למרבה הצער) חלק זה מפירוש 'תפארת ישראל'. בהוצאות חדשות חזרו והדפיסו ביאור זה בסוף כרך א' של משניות נזיקין, ואף חזרו לדון במשמעות דבריו (חברנו מ' וינשטוק כתב על כך עבודת ד"ר באוניברסיטה העברית, בתשס"ח).
לפני שנים, התקשר אלי תלמיד צעיר ששאל (לפי בקשת המורה לתורה) מדוע לא נזכרו דינוזאורים בתורה? אמרתי לו, שבהחלט נזכרו, וביקשתי שיפתח ספר בראשית ויקרא לאט את פסוקי היום החמישי . הילד נדהם, והגיב בזעקת מחאה: 'אז למה אף אחד לא אמר לנו כלום על זה'? 'באמת שאלה טובה', עניתי לו, והוא רץ לספר למורה!
[8] במעשה בראשית שבתורה לא נזכרו מלאכים כלל (כנראה מאותה סיבה), אבל במזמור תהילים ק"ד המסודר לפי ימי הבריאה, נזכרים מלאכים ביום השני (אחרי "עָבים" ו"רוח") – "עֹשֶׂה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהֵט", ומשם למד ר' יוחנן (כמפורש במדרש דלעיל).
[9] עיינו במאמר על פעלי ההוי"ה בתוך 'מגדים' ה'.
[10] התרחקות הגלקסות והתפשטות היקום הוכחה באמצעות תצפיות שהראו הטיית האור בספקטרום לכיוון האדום, כמו בגל מתרחק, וככל שמקור האור רחוק יותר כך הוא מתרחק במהירות רבה יותר (חוק א' האבל).
[11] קרינת הרקע הקוסמית, שאין לה שום מקור אור, והיא נמדדת (כמעט) בשווה מכל מרחבי 'השמים', היא השריד 'הגנוז' ממפץ האור הבראשיתי (כהשערת ג' גאמוב, ר' אלפר ור' הרמן, שנמדדה והוכחה על ידי א' פנזיאס ור' וילסון במעבדות 'בל' ב-1964).
[12] גם אם היו כבר שמש וירח (כדעה השנייה בגמרא חגיגה שם), אך עוד לא נקבעו במקומם המוכר לנו עד יום הרביעי (כדברי רש"י), הם לא יכלו לקבוע את מידות היום והלילה לפני היום הרביעי.
[13] באותה שיטה עקרונית סופרת התורה גם את החודשים במספרים בלבד, ורק שם אחד קובע את הלוח, "חודש האביב" של יציאת מצרים. כל שאר החודשים נספרים לפיו, מאחריו; "האתנים" (=השביעי), "בול" (=השמיני), "זיו" (=השני) נזכרו אצל שלמה (מלכים א' ו', א', ל"ז-ל"ח; ח', 'ב) היו חלק מלוח ישראלי ממלכתי, אך רוב השמות אינם ידועים, כי בתורה אין שמות לחודשים! שמות החודשים שבלוח המאוחר אכן "עלו מבבל" (ירושלמי ראש-השנה פרק א', ב'), והם שמות בבליים במקורם. גלות בבל פגמה בעקרונות של גלות מצרים; קשה עוד יותר מצבנו כיום, כי מהגלות הארוכה חזרנו עם הלוח הנכרי הבינלאומי, שמקורו ברומא (עוד לפני הנצרות).
כדאי גם לתת את הדעת לסדר הופעת ה"דומם" החי והצומח בסדר כרונולוגי
בראשית השמים והארץ – המפץ הגדול שיצר את המרחב של חומר ומה שאנו קוראים לו כיום רוח והמדע מכנה "חומר או אנרגיה" אפלה…
והארץ היה תהו ובהו – כל החומרים ביקום מעורבבים זה בזה
וחושך על פני תהום – החושך קודם כמובן לאור
ורוח אלהים מרחפת – מרחפת מעיד על תנועה. תחילת הזמן.
על פני המים – מים הם חיים והחומר הראשיתי ביותר ביקום ועוד עתיד להתגלות. כבר אמר תאלס לפני 2700 שנה, הכל מים.
את השמים -השמים המכילים מים – מוטיב דרמטי בכל ספר בראשית.
ויהי אור – האור הקוסמי
וירא כי טוב – את האור אי אפשר לראות אלא באמצעות החושים שלנו
ראייה, מגע – חם, שמיעה – התוצאות שלו בחומר אנו שומעים את רעש השריפה או שינויי ההרכב האטומי.
כך גם את הרוח. הרוח אינה נראית אלא כשבאה לידי ביטוי בחומר, בעלים על העץ, באדוות המים, במגע על העור בגוף, בתנועת העננים ושריקת החיכוך באוויר.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד – ערב מלשון ערבוביה, אי סדר המסתיים בבוקר – מבוקר, בקרה מסודר.
ערב גם מערב – כשהשמש שוקע ובוקר במזרח כשהשמש זורח.
יום אחד – כי ראשון הוא יחסי לזה שלפניו ואחריו.
היום האחד הוא לא ראשון. הוא אחד והוא הכל.
הבא אחריו הוא שני. אבל אין ראשון בתורה.
ב ראשית היא גם ב שארית.
התחלה וסוף יחד
הכל יחד = שמים וארץ, תהו ובהו, יום ולילה, בוקר וערב, אור וחושך.יום אחד.
אחכ, נחשפה היבשה – היבשה ממים…
כידוע במדע, היה העולם כולו מים ואחכ נוצרה יבשת אחת ואז נחלקה.
השמים והרקיע הם העולם שלנו מול החלל.
ואחכ הצומח כמובן, ואחכ השמש והירח שלנו,
ואז הדגים ושורצי המים, משם כידןע העופות, ואז החיות ובסוף האדם.
לא מובן מאליו לספר סיפור בו האדם נברא אחרון בשרשרת.
דעת חז"ל בתלמוד ובמדרשים שהארץ שטוחה.
מוקפת מים.
כדור עגול וארץ שטוחה.
רקי רבי אליעזר פרק ה.
וכך מוזכר גם בתלמוד עבודה זרה ירושלמי דף יח
העולם כדור.
כיפת הרקיע מעלינו קשיחה כמו כיפה.
kingdome.
המפץ הגדול וכל התיאוריות האלה לא מוכחות.
חזל כמוני כמוך, פרשנים ותו לא
עם מספר הבדלים: 1) מסורות שהיו בידם ואין בידינו, 2) קירבה לזמן המאורעות וידע רב יותר על הרקע, 3) סמכות על פי הדת, 4) העובדה שהעם קיבל את דבריהם
יש איזה רש"י בבראשית שתמיד היה לא ברור לי, אשמח לשמוע את דעתכם.
בבראשית א, ח אומר רש"י שהשמיים נעשו "מאש ומים" שהקב"ה ערבב אותם…
למה בדיוק מתכוון רש"י?
בכלל מעניין מה המקור של רש"י לדברים… כמדומני שראיתי עוד פרשנים שדיברו בבראשית על "4 היסודות" "אש, מים, אויר, אדמה"
יש בשמים גם אש, בכוכבים לוהטים כמו השמש, וגם מים
אני לא יודע אם אפשר להגיד שהכוונה לשמש…
ראיתי שהרמב"ם מדבר בהרחבה על 4 היסודות, בהלכות יסודי התורה ד,א כתב: "ארבעה גופים האלו שהן אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע" …משמע שכל מה שמעל לרקיע לא בהכרח מורכב מהם.. זאת אומר שאש ומים עורבבו ליצירת השמים… זה קצת קשה להבנה…
ראיתי שהמגדל עוז ברמב"ם אמר: "ארבעה גופים אלו כו' עד והרוח תשוב וכו'. גם זה העניין כלול פרק רביעי ופרק חמישי דספר יצירה. וגילגל בו מחכמת הטבע כפי קבלתו ואע"פ שיש חולקים בדבר"
אם אני מבין נכון הרמב"ם הגיע לידיעות האלה מקבלה בחכמת הטבע (ממסורת או חכמי הטבע?) ולא כולם סוברים כך על העניין הזה?
??
אפשר התייחסות לשאלה?
נא לכתוב ברור
יש בשמים אש בנפרד ומים בנפרד (בצורת קרחונים בחלל וטיפות מים בעננים)
אבל רשי אומר שהקב"ה ערבבם יחד ומזה יצר השמיים
בפועל המים והאש מנותקים אחד מהשני במרחקים אדירים וגם שאר השמים זה לא רק מים ואש אלא סתם אויר עד החלל
אז איך ניתן להבין את דברי רש"י שהקב"ה ערבב אש ומים יחד ומזה יצר השמים? (לערבב דברים זה לא להשאיר אותם מנותקים אלא צרכים להיות מחוברים יחד, בנוסף רוב השמים זה אויר שמורכב מחמצן, פד"ח, חנקן וכד' ולא "אש ומים" לפחות לפי מה שאני מבין)
בתודה מראש על המענה.
אני לא יודע מה דעת הרב בן נון
אבל בפשטות ערבוב אש ומים זה הסדר הנפלא שבו פועל היקום עם גרמי השמים שכל אחד סובב על מסלולו וביחד הם יוצרים איזון ומרחב שמאפשר חיים, למרות שיש גם כוכבי אש עצומים, ומים, ועוד הרבה חמרים, שמכל הבלגן הזה היה יכול להיווצר בקלות ג'ונגל של כאוס
הסתכלתי במקורות של רש"י והדברים יותר מתבהרים..
המקור הוא הגמ' בחגיגה יב. שמביאה ברייתא: "מאי שמים א"ר יוסי בר חנינא ששם מים במתניתא תנא אש ומים מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע" ובשוטנשטיין בהערות מובא מדרש תנחומא בויגש: אמר ר' שמעון כל הרקיע של מים והמלאכים של אש "משרתיו אש להט" ואין המים מכבין האש ולא ההפך – משם משמע שלא מדובר ברקיע הגשמי
ומדרש זוטא, שיר השירים א הוסיפו שהברקים הם של אש ומתחלקים בתוך במים ואין המים מכבים אותם – משמע שהקב"ה סידר את הבריאה בצורה כזו שמים שלכאורה אמורים לכבות את הברקים עושים בדיוק את ההפך…
אז למה כוונת רש"י בדיוק קשה להגיד אבל יש כמה כיוונים מובנים
יש לומר דהכוונה על היווצרות האטמוספירה, שזה היה על ידי עירבוב של גזים שנפלטו בהתפרצויות געשיות (אש), ביחד עם אדי מים שהיו באטמוספירה (מים).