נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב דניאל נשיא: עול מצוות לאור הפסיכולוגיה המודרנית

שכתוב הרצאה של הרב ד"ר דניאל נשיא:

בהרצאה זו נעסוק בנושא: פסיכולוגיה ומצוות, סבורני שזה מן הדברים שהמבט היהודי עליהם הוא הכרחי. אם נדע להסתכל נכון על המצוות ועל מבנה האישיות של האדם, ייקל עלינו להבין מה המצוות אומרות לנו, ובהדרגה נצליח לראות את הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אדם במימדים הרוחניים. וממילא גם נבין, שבלי הצרכים האלה אנו נמצאים בוואקום קיומי, כפי שמגדירים זאת חוקרים ואנשי הפסיכולוגיה המודרנית, שעוסקים בענין זה.

פשר החיים בפסיכולוגיה המודרנית

מייסד הפסיכולוגיה המודרנית היה זיגמונד פרויד. לטענתו, המניעים המרכזיים של האדם הם יותר ארציים – השאיפה לפשר מיני, למיצוי ה"כוליות" של האדם דוקא דרך הזווית הארצית יותר. אחריו קמו שני תלמידים ידועים – יונג ואדלר. שייחסו לאדם מרכיבי אישיות נאצלים יותר, מאשר הדרגות השפלות של פרויד. ובימינו, ויקטור פרנקל מייסד הפסיכואנליזה המודרנית, במבוא ללוגותרפיה, מנסה לתת אמות מידה יותר יהודיות, או לפחות יותר קרובות להסתכלות היותר נאצלת על מהות האדם.

גם החוקרים שעוסקים בתחומי חינוך ילדים, כמו פרופ' דרייקורס ופרופ' פיאז'ה, הגיעו למסקנות שגם הן קרובות יותר לתפיסה היהודית.

חיים כפופים לסמכות

השאלה הראשונית היא: האם האדם יכול לתפקד כאן, בעולמנו, כאילו אין אלוקים ח"ו; בהרגשה שהשמים ריקים. ובמלים אחרות: מה קורה לאדם כאשר הוא חי בהרגשה של לית דין ולית דיין; בהרגשה של חוסר משנה סדורה בחייו. חוסר משנה סדורה זו אחת מהדילמות החברתיות, שמאז ומתמיד דנו בזה – למן הפילוסופים הקדמונים. שלאדם חייבת להיות מערכת תלאולוגית (תכליתית) של משנה סדורה לחייו. תכנית רצינית שיחיה על פיה. במשך שנים היו מאבקים חברתיים איזה שיטות חברתיות אפשר לאמץ.

החוקר אברהם מאסלו במחקריו, ניסח זאת בצורה מאוד ישירה. לגבי נתונים פסיכולוגיים ותאוריית הערך הוא אומר: "במשך אלפי שנים ניסו הומניסטים לעצב מערכת ערכים פסיכולוגית נטורליסטית הנגזרת מטבע האדם, ומשוחררת מתלות בסמכות הנמצאת מעבר לאדם עצמו." כלומר: ניסו לחפש איזו תוכנית, שתאפשר לאנשים להיות מנותקים לחלוטין מכל קשר לסמכות על-אנושית. "הרבה תיאוריות כאלה הוצעו במהלך ההיסטוריה, כולן נכשלו למטרות המוניות, בדיוק כשם שכל תיאוריות הערך האחרות נכשלו."

נחזור לשאלה המקורית: האם ישנה אפשרות במציאות עצמה לתפקד כבן אנוש בהרגשה של אין אלוקים? על שאלה זו מתמודדים פילוסופים ופסיכולוגים, והמסקנה אליה הגיעו הינה מסקנה מאוד מרתקת. למשל, הפסיכיאטר קרל גוסטב יונג, הגיע למסקנה מאוד ישירה ובוטה: "בין כל החולים שלי בתקופה של למעלה מ-35 שנים, לא היה אף אחד שבעייתו לא היתה ביסודה אלא חיפוש אחר השקפת עולם דתית. מיותר לומר שכל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנות הדתות שבכל דור למאמיניהן. ואף אחד מהם לא נרפא לחלוטין, אלא"כ חזר והחזיק בהשקפת עולם דתית."

זאת אומרת שלתפיסת העולם הדתית, שגורסת שהחיים כאן הם לאו דווקא חומריים בלבד, מכניסטים ונהנתניים; יש מעבר לחיים מערכת רוחנית נאצלת ותכליתית שאליה על האדם לשאוף. וזה מה שמקנה בעצם חיות לנשמת האדם. יונג טוען שהפרעות נפשיות נובעות בעיקרן מכך שהאדם איבד את האלוקים במרחב החיים שלו.

חומר ורוח

גם אריך פרום, כפסיכיאטר בן ימינו, כתב מסות שלמות בענין. לדעתו, התרבות המודרנית באופן  שיטתי רמסה את כל הערכים המקודשים. היום כבר אין ערכים מקודשים – הכל חולף, הכל נייד, הכל שרירותי, אין משנה סדורה. והוא טוען שזה גורם לפצע נפשי גדול. הוא קורא לזה בלשון העם "ריק (ואקום) קיומי אחד גדול". התרבות המערבית, התרבות הנאורה והמתקדמת ביותר, נמצאת במה שקרוי ריק קיומי אחד גדול. במקרה הפרטי נוכל למצוא בני אדם החשים שהזמן שלהם חולף בלי משמעות, בלי תוכן. הימים רצים, הוא רץ, עובד, אוכל, שותה, ישן וחוזר חלילה. מחזור רוטינה חסר תוכן ומשמעות. והנשמה זועקת למשמעות!

במובן הזה, אומר אריך פרום, התרבות שלנו, המתקדמת ביותר, יוצרת עתודות של אנשים עם חלל ריק אחד גדול בנשמתם. צריך להבין שלנשמה יש שפה מיוחדת. לאדם יש גוף וגם נשמה. אגב, גם במהלך הזה של גוף ונשמה הפסיכולוגים תמימי דעים. יש המגדירים את הנשמה כתת-מודע או שאר מלים יפות, אבל בסופו של דבר מתכוונים לנשמה.

אולי במאמר מוסגר אציין: מה טוענת הפסיכולוגיה המודרנית,  מערכת האישיות של האדם בנויה על מערכת דחפים, (מה שקרוי ה"איד") מערכת דחפים ארציים, צרכים בסיסיים כמו אכילה, שתיה, לינה. אברהם מאסלו גם קבע קטגוריות ברורות לגבי שרשרת הצרכים של האדם. מעבר לזה יש את הסופר-אגו (כפי שפרויד הגדיר זאת), יש את הערכים היותר נאצלים של האדם. ואדם נתון כ"דיסונאנס קוגניטיבי" בין המהלכים הנאצלים לבין הצרכים השפלים שלו. בתוך המאבק הזה על האדם לתפקד. המתווך בין הסופר-אגו לאיד, לפי הפסיכולוגיה המודרנית, זה האגו. בשעה שהאגו חלש, הוא בעצם נתון בהפרעה נפשית.

ובמלים אחרת: גם הפסיכולוגיה המודרנית סבורה, שיש לאדם איזו מערכת ישות רוחנית. שיקראו לזה איך שהם רוצים, מכל מקום כולם מודים שהאדם אינו מערכת מולקולרית בלבד; לא מערכת ביולוגית בלבד – אלא יש לו ישות רוחנית. ובתור שכזה, יש לדבר אל הנשמה בשפה רוחנית ולא בשפה גשמית. אלא שהתרבות המערבית אינה בנויה כלל לדבר בשפה רוחנית! אין לה את הכלים לכך. אפשר לדבר על תזונה, שינה, רחצה ועל כל יתר הקטגוריות שקשורות ישירות לגוף. נכון, בזה באמת החברה המודרנית עובדת מצוין. אבל מה שקשור לנפש – מעטים הם האנשים שניסו להתמודד עם השאלות היסודיות מה צריכה הנשמה. ובגלל זה אנו נמצאים במשבר אחד גדול שנקרא הריק הקיומי. הפסיכולוגיה המודרנית מנסה – אך לא מצליחה – להתמודד מול כל הבעיות  הללו.

עד כדי כך, שפרופ' ויקטור פרנקל, יהודי, הוגה דעות בן ימינו, פסיכואנליטיקן רציני; עבר את כל מוראות השואה, ובוודאי יש רבים שקראו את ספרו "אדם מחפש משמעות". כפסיכואנליטיקן הוא בא וטען שהאדם חייב לחיות עפ"י משמעות. כל אדם מחפש לו מערכת תכנים בעלת משמעות. לולי זה הוא חי בחלל ריק. הוא בוהה בחוסר משמעות, בחוסר תוכן, ומכאן, אגב, נובעות כל ההפרעות הנפשיות. וכמות ההפרעות היא אדירה. אדם נתון לפעמים להתקפות של דכאון ודפרסיה; פחדים ופוביות; ישנם הפרעות קוטביות יותר של דאגות ועצבים ומתח. כל הדברים הללו נובעים ישירות מחוסר תזונה רוחנית של האדם.

כשם שהגוף זקוק למרכיבי יסוד בתזונה, כך הנשמה זקוקה לתזונה מתאימה. וכשאינה מקבלת זאת, היא נכנסת לתסבוכות פנימיות קשות מאוד, לדאגה ולבעיות. בדכאונות, למשל, ישנה חלוקה פנימית מעניינת. יש הבדל בין תהליך נוירוטי לבין תהליך פסיכוטי. תהליך נוירוטי זהו: ריקנות וחוסר משמעות. אדם חש ריקנות למרות שאינו מנותק מהמציאות. הוא חי ומבין את המציאות.  ותהליך פסיכוטי הינו: שהוא מנותק מן המציאות ונתון בבלבול נפשי אחד גדול.

כל הפסיכולוגים תמימי דעים כי אנו נמצאים בשבר אחד גדול צריך לחפש שפה כדי להבין את המצוקות והצרכים הנפשיים של האדם. ולאדם יש צרכים נפשיים בדיוק כשם שיש לו צרכים גופניים.

מלחמת הרצוי והמצוי – הרס או בניה?

אחת השאלות המרתקות ביותר שהפסיכולוגים ניסו לדון בה; פרופ' ויקטור פרנקל שאל: האם המאבקים היומיומיים שאדם נתון בהם, הם תהליכים בריאים או הרסניים לנפשו? וזו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: האם המאבק שלנו בין הרצוי לבין המצוי, בין מה שאנו עכשיו לבין מה שאנו צריכים להיות – האם זה תהליך שבונה את נפשנו או תהליך שהורס אותנו?

יהיו שיסברו שזה רק יוצר אצל האדם בלבול נוראי, זה רק מסבך את האישיות, ומוטב שהאדם לא יכנס לבלבול שכזה. מוטב שלא יהיו לו קונפליקטים, בעיות ודילמות. כך יהיה לו יותר קל לחיות.

אך פרופ' ויקטור פרנקל ב"מבוא ללוגותרפיה" טוען אחרת, ושיטתו תואמת עם התפיסה היהודית של מלחמת היצר, או ההסתכלות הנכונה על המצוות, שנגיע אליה בהמשך: המאבק היומיומי של האדם בין מה שהוא עכשיו לבין מה שהוא צריך להיות, בין הרצוי למצוי – זהו תנאי הכרחי לבריאות הנפש! כשאדם נאבק עם עצמו, המאבק בין מערכת הערכים לבין מערכת הצרכים, ככל שהמאבק עצמו הוא מאבק אמיתי שלו, כך הוא בונה יותר את האישיות שלו. ונעשו מחקרים רבים שאיששו את הגישה הזו.

אגב, עפ"י גישה זו בנה פרנקל שיטה מעניינת, ועל פיה הציל אנשים רבים בתקופת השואה. הבסיס המרכזי של כל הדברים אלה, הוא: שכאשר אדם נתון במערכת לבטים בין צורך לבין ערך – הוא בונה את האישיות שלו.

אמנם, יהיו פסיכולוגים שיטענו – ובצדק – שכאשר אדם נתון בדילמות בין צרכים לבין צרכים (ולא ערכים), אין הוא בונה את האישיות שלו בכך. אלא להיפך, הדבר יוצר לפעמים  "מצבי דחק". כשיש דילמה בין שני צרכים, לדוגמה – האם לקנות סלון חדש או מזון חדש, זו דילמה בין שני צרכים. זה לא בונה את האישיות שלו. אולם דילמה של האדם בין צורך לבין ערך – כן בונה את האישיות.

כאשר אדם נאבק עם עצמו: מצד אחד רוצה הוא לדבר לשה"ר, אך הוא נאבק עם עצמו כי ישנם ערכים נאצלים המורים לו שאסור לדבר לשה"ר וגם מבחינה חברתית אין זה טוב; אין זה מן התבונה לדבר לשה"ר, אך יש לו צורך פנימי לעשות זאת בכל זאת. רוצה להגיד כמה מילים עסיסיות על איזה שכן נחמד וכו', אבל אני נאבק עם עצמי, מתגבר ומצליח – בכך אני בונה את האישיות שלי. ואם נכשלתי – מתרחש תהליך הפוך.

רולו מאי, אחד הפילוסופים הגדולים, אומר כך: הזדעזעתי מן העובדה שכמעט כל אתאיסט (אחד הסבור לתומו שהשמיים ריקים…) אמיתי שטיפלתי בו גילה נטיות נוירוטיות מובהקות. בלשון הלצה, אפשר לומר שכל אדם בחברה שלנו, שידוע כאתאיסט, יש לו פוטנציאל לנפש מעורערת – הרבה יותר מאשר אדם מונותיאיסטי.

התפיסה שהשמים ריקים ואדם חי לו בהרגשה שהוא תוצר אקראי של מוטציה כימיקלית בפרה-היסטוריה, ואין השגחה פרטית – הדברים הללו יוצרים אצלו חסר ומשבר קיומי אחד גדול, וממילא הוא מגיע לתסביכים שאת חלקם כבר תיארנו.

פרופ' יעקב טלמון מתבטא ואומר כך: "עם אובדן הדעת שוב אין האדם רואה את חייו כפרוזדור לעוה"ב. כי ברגע שאין דעת, אין אלוקים ח"ו, אז אדם לא רואה עצמו בתהליך של כיוון לקראת עוה"ב או משמעות מטפיזית. ומה קורה אז? הוא רוצה עוד ועוד הנאות. הדבר מקבל מימדים הרסניים, הציפיה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידיאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שירות והקרבה עצמית לבנין האישיות.

אם האדם חשוף כל הזמן רק למערכת של הנאות ולסיפוק צרכיו הארציים, נכנס הוא למשבר אידאולוגי, משבר של סכסוך פנימי נפשי. או אז רואים אנו כל מיני מצוקות רוחניות אצל בני נוער ואף מבוגרים, כולל אנשים אמידים ועשירים. מי שקורא קצת סטטיסטיקות, רואה שלאדם אמיד יש כ5-6 פסיכיאטרים המטפלים בו בזה אחר זה… והמשבר הזה פושט בכל העולם.

אריך פרום בספרו החברה השפויה מסכם ואומר: החברה שלנו היא חברה לא שפויה. חד וחלק. אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה העשרים החיים בארצות המערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח, משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. עובדה היא שיותר ממחצית המיטות בביה"ח שבארה"ב תפוסות ע"י לקויים במחלות נפש; במאה השנים האחרונות יצרנו בעולם המערבי יותר עושר חומרי משיצרה איזושהי חברה בדברי ימי אנוש. יחד עם זאת עלה בידינו להרוג מליונים מאוכלוסיית העולם במלחמות שונות. כלומר: נדמה לאדם שהוא אדם מתקדם, אך בעצם הוא בתהליך של רגרסיה, בתהליך של חזרה אחורנית. הוא יכול לקרוא לעצמו מודרני, אך בעצם הוא חוזר לתקופה פרימיטיבית נשמתית. והוא ממשיך ואומר: אדם רודף בצע חושב אך ורק על ממון ורכוש; הוא שאפתן רק לתהילה. אך אלה אינם נחשבים משוגעים כי אם טרדנים בלבד. אולם לאמיתו של דבר תאוות הבצע והשאפתנות וכדומה הן צורות של אי שפיות, אף שבד"כ אין הבריות נוטות לחשבן למחלות.

ד"ר דב ארליך, בבטאון לבריאות המשפחה, טען כך: אחד הסקרים בארץ מצביע על 15% מהפניות לרופא המשפחה, אשר קשורות בבעיות נפשיות. סקרים דומים בחו"ל הצביעו על עד 20.2% במקומות מסויימים אף 32.3%! וזה רק מה שדווח. תארו לכם כמה מקרים לא דווחו!

אבל חבל לצייר את העולם בצורה כ"כ שחורה, כאשר נוכל לתאר מה בעצם אפשר להפיק מהעולם בפן הוורוד שלו.

רבותי, התפיסה המרכזית אומרת ש: ממה נובע המשבר הנפשי של האדם? מצד זה שאין לו משנה סדורה בחייו. כאשר הוא חי ללא תוכנית. משול הוא לספינה טרופה בלב ים, כאשר לרב החובל אין מפה, אין מצפן. הוא פשוט צף! לאן אתה נוסע? מה זה חשוב לאן? נוסע! הולך!

וכשאין יעדים ואין מטרה, האדם נתון בשבר פנימי. הוא לא יכול לחיות בלי מטרה ובלי יעדים. אדם שאין אלוקים חי בנשמתו, אומרים הפסיכיאטרים, אדם כזה נתון בשבר! אז נכון שיהיו כאלה שיטענו שלצורך הענין, האלוקים הוא (ח"ו) כעין תרפיה פסיכולוגית כדי להוציאנו מהשבר הקיומי שלנו.

היה פילוסוף מעניין בשם אלברט קמיי, אשר כתב את ה"מיתוס של סיזיפוס". שם מתאר הוא את האדם בצורה כזו, שאין לו אפשרות להימלט מגורלו אלא"כ הוא מתאבד. אדם נתון במצבים כ"כ קשים, עד שהפתרון היחיד הוא רק התאבדות… וכדי לצאת מזה, על האדם לפחות לחיות את החיים הארציים האלו כמו תהליך סיזיפי. כלומר, תהליך של חוסר תוכן, אבל מצד התוכן בחוסר תוכן. קשה להבין את ה"טמטום" שבזה. אין מלה אחרת להגדיר זאת…

במיתולוגיה היוונית האלים גזרו על סיזיפוס, בגלל "חטאים" שביצע כביכול, שעליו לגלגל אבן כבדה אל ראש ההר, להניח לה להדרדר למטה, ושוב לרדת למטה ולגלגלה שוב אל הפסגה – וחוזר חלילה. תהליך רוטינה חסר תוכן וחסר משמעות, שאדם מתפוצץ מבפנים: מה אני בעצם עושה כאן? אני משקיע כ"כ הרבה אנרגיה – וברגע אחד הכל יורד לטמיון!

אומר אלברט קמיי: נכון, אנו נמצאים בשבר חסר תוכן, אבל כל החוכמה של האדם זה למצוא תוכן בחוסר תוכן. איך? לכן הוא מסביר שעל האדם ללכת עם האבן מטר ועוד מטר להרים ולהוריד את האבן. והשורה האחרונה היא שלאדם, אם אין לו תוכנית מסודרת בחייו – הוא נמצא בריקנות.

מטרה תואמת לאישיות

ופה אנו מגיעים לנקודה המרכזית – אחרי שהגענו למסקנה שאדם חייב שתהיה לו משנה סדורה לחייו – איך אפשר לקבל תוכנית מסודרת לחיים, בצורה שתהיה מתאימה למבנה האישיות של האדם?

זו שאלה נפלאה, וליהדות תשובה ברורה (בהמשך ניגע בזה). כי אי אפשר שאדם יחיה פה בעולם כספינה בלב ים, כעלה נידף, ללא משנה סדורה. יש כאן חוליה אחת שיש לזכור אותה. היהדות מבחינה לוגית הינה רציונלית. אפשר להוכיח ולאשש אותה בעשרות ומאות כיוונים (כמובן, לא במסגרת ההרצאה הזאת). אבל אחרי שאני מגיע למסקנה שצריך שתהיה משנה סדורה, כל שנותר לי הוא לחפש אותה ולהכיר אותה. אבל מבחינה פילוסופית מוכרח שלא האדם יהיה זה שייצר את אותה תוכנית; מוכרח שהתוכנית עצמה תיווצר ע"י כח עליון. את החוליה הזאת אפשר להרחיב, אבל אני מרגיש צורך פנימי עז לא לדבר כל הזמן רק במונחים פסיכולוגיים ופילוסופיים, אלא קצת לנגוע טכנית או מהותית יותר בשפה הרוחנית שלנו כיהודית, מה המצוות תורמות לבן אדם.

היהדות הבינה יפה מאוד שלאדם חייבת להיות משנה סדורה. לכן בורא עולם ברא את נשמותינו כך, שקבע חוקים ברורים איך על האדם להתנהג פה בעולם. אותם חוקים פנימיים, חוקי התורה, באים לתת לאדם מטרות ויעדים, ועליהם להתאים למבנה האישיות שלו. יצר לב האדם רע מנעוריו. אם הוא לא יקבל חינוך נכון הוא יגדל פרא אדם. היהדות מצווה אותנו "ושיננתם לבניך ודיברת בם". אדם חייב לחנך את בניו. ילד שגדל ללא חינוך יגדל כפרא אדם לחלוטין.

המצוות כבנין האישיות

כאן אנו ניגשים לנקודה הבסיסית – מה בעצם עושות המצוות לאדם. הרמח"ל, (רבי משה חיים לוצאטו) כותב: שיותר מאשר האדם עושה את המצוות, המצוות עושות את האדם. כמה זה נפלא ונכון! אל יחשוב אדם שכאשר הוא עושה מצווה אזי הוא עשה אותה. אלא – בשעה שאדם ביצע את הפעולה שנקראת מצווה, המצווה בעצם עיצבה אותו. האישיות של האדם נבנית רק על ידי הפעולות. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. כאשר אני עושה בפועל את המצווה, בין אם זה הנחת תפילין או הדלקת נרות או תפילה – כל מצווה בונה את האישיות.

דבר זה ברור לחלוטין, שבורא עולם אינו זקוק כלל למצות שלנו. ההפך הוא הנכון – אנחנו זקוקים לכך בגלל מבנה נשמותינו. אדם לא נועד לעשות את המצוות, כמו שהמצוות נועדו לעשות ולעצב את האדם, לבנות את האישיות שלו – בתוך עולם מבולבל וחסר משנה סדורה; בתוך גן חיות אחד גדול היהדות באה ואומרת: אפשר לבנות בן אדם עם תוכנית, משימות ואתגרים, בצורה שהוא גם יהנה מהחיים וגם יצליח לבנות את האישיות שלו בצורה נכונה.

בנין האישיות זהו לאו דווקא אלמנט דתי. תהליך של חזרה בתשובה זהו אינו תהליך תאולוגי-דתי אלא תהליך של בנין אישיות. יותר משאימצת לעצמך דרך של תורה ומצוות, אתה מאמץ לעצמך הרגלי חשיבה נכונים, הרגלי שליטה עצמית נכונים, יכולת בקרה ושליטה, ואתה בעצם חי בצורה שאתה שולט על עצמך ולא שהיצרים שולטים עליך.

כמה שזה נפלא להסתכל על השפה היהודית ולראות למשל את המושג של חירות. יש הטוענים שהמצוות גוזלות מהאדם את החירות… לפי מה שאמרנו קודם, נבין יפה שכאשר אדם פועל רק עפ"י דחפים ארציים שלו, אין הוא בן חורין, כי בעצם הוא נתון לשעבוד של היצרים שלו. הוא נתון תחת תכתיבי היצרים. אבל בן חורין אמיתי – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. פירוש – כל אדם שקרוב ליהדות הוא בעצם בן חורין. למה? כי הוא שולט על הדחפים שלו ולא הדחפים שולטים עליו.

מצווה משורש ציווי

אנו ניגשים לדבר על המצוות. בפסיכולוגיה של המצוות, עיקרון יסודי ובסיסי: אי אפשר לקיים את המצוות בלי הרגשה של מצווה. אדם שעושה את המצוה בלי הרגשה שציוו אותו – אינו יכול לעשות את המצווה בשלימות. אם אדם יתן צדקה לעני בגלל שהוא מרחם עליו – בכך הוא לא בנה את האישיות שלו. האישיות שלו תיבנה רק כאשר הוא יעשה את המצווה בגלל שה' ציווה.

איך בנויה הלוגיקה הזו בשפת חז"ל? כתוב – כבד את אביך ואת אמך, אני ה'. לא תעמוד על דם רעך, אני ה'. לא תלך רכיל בעמך, אני ה'. שואלים המפרשים – מפני מה צריך את הסיומת הזו של "אני ה'"? ומלמדים אותנו חז"ל יסוד עצום: בורא עולם אומר לנו – אל תכבד את אבא ואמא בגלל שאתה מרגיש כלפיהם הכרת טובה, אלא תעשה זאת רק בגלל שאני אמרתי! השפה צריכה להיות – לא בגלל שיש לך תחושות פנימיות עליך לנהוג כך, אלא רק משום שאתה יודע שיש בורא לעולם, והוא זה אשר ציווה עליך לנהוג כך.

הלך המחשבה הרגיל הוא, שכאשר אני פוגש עני ברחוב אני חושב לעצמי: הנה, אני נותן לו צדקה, אני עוזר לו! ובשמיים, בין אם זה מקוטלג כמצווה ובין אם לאו  – זה לא משנה לי. מה שחשוב זה שאני ריחמתי עליו.

תפיסה אחרת היא זאת: כאשר אני רואה את העני אני נזכר שיש סעיף בתורה שאומר שיש מצוה לתת צדקה לעני. במקרה כזה אני נותן צדקה לא בגלל שאני מרחם עליו אלא בגלל שה' אמר.

בד"כ, מתוך נסיוני בשיחות בפני ציבור, מעטים הם אלו שסברו כי התפיסה השניה היא הנכונה. כולם חשבו שמתן הצדקה צריך לבוא מתוך רחמים – אדם עני, מוטל בקרן רחוב, תרחם עליו! תן לו צדקה! אם בשמיים זה מקוטלג כמצווה זה עוד עניין.

אך זו תפיסה מוטעית. לא כך. היהדות אומרת שאל לו לאדם לחשוב על הצדדים ההומניטריים. קודם כל תחשוב על הצד של "אני ה'". אני ציוויתי. וזה יסוד עצום. משום שזאת השפה היחידה שבעזרתה אדם יהיה מסוגל באופן שיטתי לשמור תורה ומצוות. אם כל פעם הוא יחשוב מה הן הסיבות ההגיוניות של המצוות – הוא ייכשל בקלות. קודם כל תסתכל מה ה' ציווה.

כשאני מתקשר להורים שלי אני צריך להגיד – לשם יחוד קודשא בריך הוא בדחילו ורחימו, הריני בא לקיים מ"ע של כבד את אביך ואת אמך. אז אשתי יכולה לשאול אותי: מה איתך? מה כל הפטפוטים האלה? תבוא ותגיד – אני מעריך את ההורים, מתעניין בשלומם, מכיר להם טובה וזהו! אבל לא. אני לא עושה זאת מתוך רגשות של הכרת טובה וכדו', אלא בגלל שה' ציווה.

זהו המפתח להבנה נכונה של המצוות, שעל פיה חיים אנו אלפי שנה. ואם נשנה את ההבנה הזאת לכוון התפיסה ההומניסטית של החיים – הדבר עלול לשבש את כל ההבנה הנכונה של המצוות. תמיד צריך להסתכל על הציווי האלוקי שבמצווה ולא על התפיסות ההומניטריות.

הבנה ורגש במצוות

וכל זאת למה? ישנן מצוות שאינן הומניטריות לכאורה (בשפה המודרנית). למשל – מחה תמחה את זכר עמלק. אדם מצווה להרוג את עמלק וזו מצווה מן התורה! (אם כי היום איננו יודעים מי משתייך על זרע עמלק. אך אם היינו יודעים חד משמעית מיהו אדם מזרע עמלק היינו חייבים להרוג אותו!)

דוגמא אחרת מנושא השבת. שמירת שבת. למרות שהתפיסות המודרניות גורסות שאם בני אדם לא היו מסגלים להם יום מנוחה שבועי, היו מגיעים לשבר נורא ואיום. עד כדי כך שאחד הפסיכולוגים התבטא ואמר שהוא מסופק אם 500 שנה אחרי הספירה, האנושות בכלל היתה יכולה להתקיים; אם המסגרת הפטריאכלית היתה יכולה להתקיים לולא המתנה הנפלאה שהעניקה היהדות לאנושות – השבת.

אגב, אם הזכרתם את העניין הזה, כדאי לדעת שהשבת ניתנה לאנושות ע"י האומה היהודית. כפי שאומרים בתפילת שבת: "ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות ובמנוחתו לא ישכנו ערלים". התורה גם הבטיחה לנו נאמנה בתולדות ההיסטוריה, שלא תקום שום אומה ולשון אשר תאמץ לה כיום מנוחה שבועי את השבת. ואכן אנו רואים שהנצרות אימצה לה את יום ראשון ואילו האיסלם את יום שישי. אף אחד לא בחר בשבת – וזו הבטחה אלוקית. ובמשך השנים הראשונות שעם ישראל שמר את השבת – גם היוונים וגם הרומאים לגלגו על כך. יש טקסטים של טציטוס, למשל, שמלגלג על האומה הנבערת מדעת, ששביעית מחייהם מתבטלים בחוסר מעש… אומה זו שמרה על השבת למרות שלא היתה לה סיבה הגיונית לכך. אבל ההסתכלות על השבת היתה הסתכלות מיטפיזית. בורא עולם נתן את השבת לא בגלל כן הגיון או לא הגיון. אני לא מקיים את המצווה משום שיש בה או אין בה אלמנטים לוגיים ואחרים. בורא עולם נתן את המצווה ועלי לקיימה. ראש קטן בלי הרבה חיטוטים.

זאת התפיסה שהיתה לעם ישראל במשך הדורות. ועם ישראל היה צריך להתמודד עם לגלוג בסגנון של: מה איתכם, בטלנים? אנו יוצאים לשדות, עודרים, מנכשים, קוצרים, ואתה פשוט שביעית מן החיים שלך, שביעית מן הכלכלה שלך אתה מפסיד! והוא היה עונה – אני לא יודע למה ואיך, אבל בורא עולם ציווה עלינו את מנוחת השבת ואני מקיים את המצווה הזאת בלי שאלות. נקודה. אני עושה מה שבורא עולם אמר.

אבל אם היינו מסתכלים על המצווה מתוך הסתכלות מוסרית היינו מגיעים למשבר רציני. כי אם כך, אז היה אדם צריך להפסיק לשמור שבת ולשמור שמיטה. שמיטה פירושה, ששנה אחת מידי שבע שנים אסור לעבד את הקרקע. ממש איום ונורא! להפקיר את הפרדסים והשדות למשך שנה שלמה – אל תיגע! איפה ההגיון?

אמת! בכל מצווה ישנם צדדים הגיוניים אינספור, שלא את כולם אנו מסוגלים להבין ולרדת לעומקם, אבל אסור לנו לשפוט מה לקבל ומה לא לפי ההגיון האנושי. קודם כל אתה צריך לדעת אם בורא עולם קיים ואם התורה היא אמנם מסמך אותנטי. ואחרי שמבין הנך שבורא עולם קיים והתורה היא מסמך אלוקי ולא אנושי, או אז הנך מקיים את שכתוב בתורה, על אף שאינך מבין דברים מסוימים. כי אתה לא מסוגל לשפוט את בורא עולם.

וטעות רווחת היא אצל הרבה אנשים היא, שמנסים הם לשפוט את בורא עולם. לאדם יש נטיה של: זה נראה לי וזה לא; את זה אני מקבל ואת זה לא. וזו טעות אדירה. כיצד ייתכן שאדם יערוך לעצמו סלקציה מה הוא מקבל ומה לא? אם אתה מגיע להכרה שבורא עולם קיים ושהתורה היא נכונה – אז נכון שיש קשיים. אבל לבוא ולהחליט מראש מה אתה מקבל ומה לא – בכך כבר הפכת להיות כביכול מעל בורא עולם. אתה החלטת שבורא עולם בשפה שלנו ח"ו התבלבל.

הפילוסופיה של הקושי

עוד נקודה מרכזית בפסיכולוגיה של המצוות, זו דרך ההסתכלות על מצוות שקשה לקיימן. הפילוסופיה של הקושי. היהדות לא אומרת שהיא דת קלה. היהדות רק אומרת עוד דבר מעניין – שעם היהדות אכן קשה, אבל בלי היהדות עוד יותר קשה. מה פירוש?

כל בר דעת מבין שקושי בעל ערך קל לשמור וקושי ללא ערך קשה לשמור. לדוגמא – נתאר לנו אדם שהולך במדבר עם קיתון מים. כל חיותו במדבר תלויה במים אלה. אם יאמר לו חבירו – תוריד מעל גבך את המשא הכבד של המים, וכך תוכל לקפץ על ההרים והגבעות בקלות יותר! תגיע מהר יותר! אם הוא ישמע לו, ודאי שאינו שפוי. נכון, יהיה לו קל במטרים הראשונים ללא המעמסה שעל הגב. אבל עוד כמה צעדים והוא יהיה נתון בקשיים אדירים, כאשר יזדקק למים. הוי אומר שכאשר אדם יודע שלמים האלה ישנה משמעות לחייו – הרבה יותר קל לו להמשיך ולשאת אותם!

ולדוגמא – אדם הולך להתחתן. פסיכולוגים העלו במחקריהם שהתקופה הכי קשה של האדם היא התקופה שלפני נישואיו. אם כך לכאורה, מדוע אנשים מתחתנים? הרי לפני החתונה זה הקטע הכי קשה בחייו של אדם – הוא חושש איך הוא יסתדר עם בת הזוג, איך יכנס לעול של משפחה וילדים, משכנתא, דירה, חינוך, חובות, קשיים – אני כבר לא רווק! אחראי לעוד נפשות! אדם נתון במשבר, בדילמה פנימית קשה.

במאמר מוסגר: היום גילו מחלה שיש להרבה זוגות נשואים. מחלה נפשית קשה, הקרויה בשם תסמונת הרווקות. יש אפילו סימפוזיונים שדנים סביב הנושא הזה. מאפייני התסמונת: רשמית מוגדר האדם כנשוי, אבל מעשית הוא מתפקד כרווק! הוא פשוט לא קלט שהנישואין זה מטמורפוזה רוחנית בחייו; חשב שזו עוד חוויה – נסעתי לאילת, הייתי בבנגלדש – עכשיו אני גם מתחתן! עוד חוויה! אדם לא מבין שזה בעצם שינוי מוחלט של גלגלי השיניים במוח. מבנה האישיות צריך לגמרי להשתנות. אדם חי לו באופן אגואיסטי, וזה יוצר שבר איום ונורא. אני לא רוצה להשתמש בסופרלטיבים, אבל כמעט כל אדם שני נתון במחלה הזאת, וזה איום ונורא. אי אפשר לתאר איזה שבר קיומי יש אצל זוגות נשואים. הם פשוט חיים כמו רווקים! כלל לא הבינו מה זה התא המשפחתי.

לכן לא בכדי אומרים הפסיכולוגים שלפני החתונה אדם מצוי בשבר רציני מאוד; במשבר קשה ביותר. אך למרות זאת מעטים הם הרווקים הזקנים. הרוב המוחלט מעדיף כן להתחתן. למה? כי הם רואים ערך במוסד הנישואין. ובמקרה כזה, אז למרות הקושי הוא מתגבר ומתחתן. ולא רק זאת, אלא הוא גם לוקח משכנתאות, נכנס לחובות, לקשיים. כי הוא מבין שזה לטובתו, שזה בעל ערך. קושי זה לא דבר שצריך להרתיע בן אדם. קושי זה טעות אופטית. ישנם קשיים שיש לאדם, ולמרות זאת הוא מסתגל אליהם וחי חיים נורמליים.

הרבה אנשים אומרים: תשמע, היהדות זה קשה. אבל יש הרבה דברים קשים בחיים, והראיה שעברת אותם! אם הבנת את משמעות הדבר – הרבה יותר קל לך.

אפשר להבין זאת ע"י מצוות פרה אדומה.  מי שהוא טמא-מת, כלומר – מי שנגע במת, או מי שהיה באוהל בו היה מת. (אגב, כיום כולנו טמאי מתים, בגלל שאין בית מקדש). איך היו מטהרים אותו? על ידי אפר פרה אדומה. הפרה הזאת היתה צריכה להיות אדומה כולה. ותנאי נוסף – היתה זו פרה אשר לא עלה עליה עול. כעת, מה קורה אם רק הנחתי את התרמיל שלי על הפרה? לכאורה דבר לא השתנה – היא נשארה אדומה כשהיתה. אלא שמהרגע ששמתי את התרמיל כבר אי אפשר להשתמש בה. עלה עליה עול.

שואלת הגמ' – פרש עליה סדין מפני החמה. השמש בצוהריים יוקדת, ופרשו  עליה סדין. האם זה מוגדר כעול, אותו סדין? ומניחה הגמ' כלל יסודי (וזאת הבנה יסודית של המצוות): כל שהוא לצורכה אינו עול, וכל שאינו לצורכה הרי"ז עול. כלומר – אם זה לצורך הבהמה עצמה, פרשת עליה סדין כדי שיהיה לה צל וכדי שלא יהיה לה חם מדי – אזי אין זה עול כי זה לצורכה. אבל אם זה לא לצורכה, כגון שהנחת עליה את תרמילך או עפרונך – זה לא לצורכה ולכן זה מוגדר כעול.

וזה יסוד להבנת המצוות. כשהוא מבין שהמצוות הן לצורכו, בשבילו – זה לא עול. ואם הוא מרגיש שיש משהו שאינו לצורכו, כמו תשלום מיסים למשל… האם שמענו מימינו על מי שקיבל מתנה יקרת ערך מחו"ל ומתייצב במס הכנסה מרצונו הטוב כדי לשלם עליה מס? הוא אדם לא נורמלי, אדם כזה…

לפני כארבע שנים גיליתי לתדהמתי שבאופן שיטתי גבו ממני מקופ"ח לאומית רק חצי מהסכום שהיו צריכים לגבות. (הסיבה לכך שהצהרתי שאני לומד ולא ידעתי שיש לזה משמעות, וגם עבדתי חצי יום. ולאחר זמן הבנתי שבמשך כשלוש שנים שילמתי רק מחצית ממלוא הסכום שהיה עלי לשלם). מה עושים? שואלים רב! הרב שמע את הפרטים ופסק: מחר בבוקש תיגש אליהם ותסביר שבטעות לא גבו ממך את מלוא הסכום. טוב, קבעתי פגישה עם הגזבר הראשי, אני ממתין בתור כשמסביב נשמעות רטינות של לקוחות, טענות ומענות על אי סדרים בתשלום, והנה מגיע תורי. תור ה"דוס" להכנס… ואני צריך להסביר לו מה הבעיה שלי.

– כן, מה הבעיה?

– תראה, אני במשך שלוש שנים – – –

– עוד פעם אתם הדוסים מתחילים לעשות בלגן – – –

– רגע, אדוני, אני רוצה להגיד לך בכנות, תשמע, הלכתי לשאול רב – – –

– מה רב? איזה סיפורים!

עד שהצלחתי להסביר לו סוף סוף ש: אדוני, במשך שלוש שנים גביתם ממני רק מחצית מהסכום! הוא התבלבל לחלוטין, לא ידע איך להגיב, ואני רואה איך מעבר לחלון כל הפקידות מסתכלות ככה… ואחת עוד עושה תנועה של "חסר לו בורג"… זה איום ונורא באיזה תרבות אנו חיים!

לבסוף הוא אמר: תן לי לחשוב, מחר אתקשר אליך ואתן לך תשובה. תשאיר את הפרטים, אני לא רגיל לדברים האלה, וכל הכבוד, כי כל החבר'ה באים לכאן עם תלונות והנה אתה – – –

תראו לאיזה אבסורד הגענו – שמי שבא לשלם את מה שבטעות לא שילם, נראה לאחרים כאחד לא נורמלי, כלא שפוי, כנון-קונפורמיסט! לא שילמת? תעלים! תשתוק! תיהנה מזה!

אבל מי שיודע, היהדות מחייבת אותי להיות הוגן בלי לחשוב על סנטימנטים – גם אם היה מדובר באלפי דולרים. אין פה משחקים. אתה לקחת כסף שאינו שלך, נקודה. אני מרגיש מועקה פנימית – זה לא היה כסף שלי ואני חייב להחזיר את זה! שאם לא כן, אני נמצא במצב של דילמה, אני מרגיש חוסר וריקנות, מרגיש שאני חייב ליישר את מבנה האישיות שלי, כדי שהאגו יהיה תקין, מה שנקרא. (המאבק בין הסופר-אגו לאיד, כאמור לעיל).

גדרי ההלכות שבין אדם לחבירו זה גדרים בהלכה שהם הם גופם של תורה. זה מצוות!

אספר סיפור אחד שמאוד נגע לליבי. מסופר על רבי מאיר שפירא מלובלין שנכנס אליו פעם אחת יהודי עני. (תראו איך אדם צריך להסתכל על מצווה שמזדמנת אליו). נכנס העני לחדרו של הרב וביקש צדקה. פתח הרב את המגירה, הוציא מעות, הניח בידו של העני, אמר לו: תהיה בריא וכל טוב. בצאת העני מחדר הרב הבחין משמאל על המדף בגביע זהב בו נהג הרב לקדש. הסתכל העני ימינה ושמאלה ולא ראה אף אחד, נטל את הגביע לכיסו והתחיל לצאת. אלא שאחד מבני ביתו של הרב הבחין במעשה, רץ אחריו, תפס אותו וסחבו בחזרה אל הרב. נכנסים אל הרב, אז אחד מהבנים של הרב אומר: אבא, האדם הזה איננו עני כי אם גזלן! נדהם הרב: איך אתה מדבר? מה קרה? ענה הבן: בצאתו מחדרך הוא נטל את הגביע! ענה הרב תשובה בלתי צפויה לחלוטין: אני אמרתי לו שיקח את הגביע! וכל זאת למה? כדי לא לבייש אותו ולא לפגוע בו.

אך הסיפור לא נגמר בזה. העני הזה כנראה למד ארבע אבות נזיקין, וידע שאם מביישים אדם צריך גם לשלם… אז הוא תבע מהרב כך: כבוד הרב ישלם לי דמי בושת! בני ביתך ביישו אותי! אני רוצה פיצויים!

אומר בכנות, שכאשר שמעתי סיפור זה לראשונה, אמרתי לעצמי שכעת הרב היה צריך להתנפל עליו ולגרשו בבעיטה החוצה. אולם הרב התנהג אחרת לחלוטין, כמו שיהודי אמיתי צריך להתנהג. אמר לו הרב: יש לי בקשה אחת ממך – אנא, רחם עלי ותסלח לי, ואל נא תקפיד עלי, שפשוט מחמת חלישות הדעת שכחתי לתת לך דמי בושת, כפי שמחייבת התורה. פתח את המגירה, הוציא את המעות ומסר לידי העני.

בתשובה למשתתפת: שאלה נפלאה. הרי היהדות בכ"ז קוראת למצוות עול, קבלת עול תורה ומצוות. חז"ל מסבירים שנפש האדם בנויה כך, שאין הוא מבין שזה בעצם לטובתו. זה נראה לו בהתחלה עול. כמו ילד קטן שרץ אחרי כדור שהתגלגל לרחוב, מבלי להבין את הסכנה שבמעשיו. אז הוא בוכה ורוקע ברגליו ומשתולל בגלל שעצרו אותו ולא נתנו לו לרוץ לכביש. אבל האמא מבינה שזה בעצם לטובתו. בהגיון שלו זה נקרא עול – את כופה עליו לא ללכת, וזה בניגוד לרצונו. אבל את יודעת שזה לטובתו.

ההסתכלות הראשונית שלנו על המצוות היא הסתכלות שטחית, כי עדיין לא ירדנו לעומקם של דברים. לכן זה נראה לנו כעול, כקושי.

סיפר לי בעל תשובה שבפעם הראשונה שניסה לשמור שבת, היה לו מאוד קשה לא להדליק אור. הוא גר בקומה רביעית, וכעת צריך לעלות בחושך! אבל כיום, לאחר שהוא כבר שומר תורה ומצוות זמן מה, ותגידו לו להדליק אור בשבת – האם קל לו או קשה לו להדליק? קשה. התהפכו היוצרות! אז איפה הקושי? לאן הוא נעלם?

חולי הגוף וחולי הנפש

הייתי רוצה להתקדם יותר לעומק, בעיקר מהזווית היהודית יותר, אך לא לפני שאצטט את מה שאומר רבינו יונה, אחד מבלי המוסר בדורות הקודמים. אומר רבינו יונה (בספרו שערי תשובה) כך: כדרך שיש לגוף חולי ומדווה, כן יש לנפש. ומדווה הנפש וחולייה – מידותיה הרעות וחטאיה.

ביסודו של האדם, לא רק שיש לו בעיות פיזיולוגיות שבעטיין הוא פונה לרופא בד"כ, אלא יש לאדם גם בעיות נפשיות. ואריך פרום כבר הגדיר את החברה כולה כחברה לא שפויה. אנו ניזהר ולא נשתמש בהכללה שכזאת, אבל מה שברור הוא, שלאדם יש לא רק את הסוס (הגוף החומרי) אלא גם את הרוכב (הנשמה). והנשמה עצמה, אם היא לא מקבלת את המזון שהיא צריכה – היא נתפסת למחלות ולקשיים נפשיים.

אומר רבינו יונה: בשוב הרשע מדרכו הרעה ירפא השי"ת חולי הנפש החוטאת, שנאמר – ה' חנני, רפאה נפשי כי חטאתי לך. ונאמר: ושב ורפא לו.

בעקרון, היהדות בנויה על התפיסה הזאת, שאדם שחי בעולם ללא תורה הוא אדם פצוע, ואילו עם מצוות הוא אדם בריא. וישנם ציטטות ומובאות רבות, עד כמה התרבות המערבית והחברה שלנו יצרו שבר נפשי עמוק. וכבר ציטטנו בתחילה את דעתם של גדולי הפסיכולוגים בעניין.

התגלגל לידי מחקר שבוצע במטרה לבדוק את שכיחות מחלות הלב אצל יהודים דתיים בהשוואה ללא דתיים. די מעניין לראות איך שתי האוכלוסיות מגיבות למחלות הלב. כי בסופו של דבר, גם רופאי הלב יאמרו לכם, שהמועקה הנפשית שיש לאדם גורמת לו לבעיות לב. מחקר זה בוצע ע"י חמישה רופאים – ד"ר מיטשל שניידר ויורי גולדברג, פרופ' ג'ק מדלי, פרופ' הנרי גוטפרב ודבורה אורון. הם באו מאונ' ת"א, ממכון הלב ואונ' בר אילן. בסקר שלהם, בו נבדקו קרוב ל-10.000 איש ממגדרים שונים, כמו עובדי הוראה, עובדי ממשלה ועיריות, בעלי עיסוקים שונים; כולם מעל גיל 40. במשך שנים ניהלו מעקב אחריהם ע"י שלוש בדיקות מקיפות. הסקר תואר במחקר שפורסם לפני שנים מספר ואפשר להשיגו. היה אפילו מי שהגדיר את הסקר כאחד מן המחקרים האפידמולוגים הגדולים בעולם. חשיבותו רבה במיוחד בגלל המגוון הרחב של העדות באכלוסיה הישראלית המיוצגות בו, והמגוון הרחב של העיסוקים שכלולים בו.

אם כן, יש לפנינו סקר עדכני, אשר מראה מה היהדות תורמת לאדם, וליתר הדיוק- מה אי-היהדות תורמת לאדם.

הסקר ארוך מאוד אך המסקנות חדות ביותר: דתיים חשופים פחות להתקפי לב. הסקר גילה שהמספר הגדול ביותר מבין הנבדקים (40.5%) מגדיר עצמו כחילוני, 36.6% מגדירים עצמם כמסורתיים. ו22.2% הנותרים מגדירים עצמם כדתיים.

וההתפלגות באותו יחס היתה התפלגות שהצביעה בעליל על כך, שהאדם הדתי חשוף פחות באופן משמעותי ביותר להתקפי לב. ישנם מחקרים נוספים שנעשו בהמשך, אשר מצביעים על כך שחייו של האדם הדתי ארוכים יותר ובריאים יותר. אני בכוונה מדגיש את הצד הפחות סימפטי ופחות נחמד לדבר עליו. אבל איכשהו, כשמנסים לראות קצת התאמה ומה קורה בשטח, רואים שאדם דתי מתנהג בצורה בריאה הרבה יותר; הוא יותר שלוו ורגוע, יש לו פחות קשיים – ויש גם מחקרים מדעיים שמאששים זאת.

המצוות המעשיות

נמשיך ונתקדם. אני מבקש לגעת בנקודה של הזוית של הפעולה בעשיית המצוות. לא אחת שואלים אנשים: למה שלא היה הבורא מצווה אותי רק להאמין בו? למה צריך גם מצוות? אם היה כתוב בתורה כולה שאנו מצווים רק להאמין בו ית' – אז אין בעיות, כולם מחר היו דתיים, כולם היו באים לביה"כ, כולם היו צמים ביו"כ, אף אחד לא היה מעז לנסוע בשבת.

היום אנו יודעים שהמצב הוא קשה, כי אנשים עושים זאת בגלל יצרים וכדומה. אבל למה באופן בסיסי כל הקושי שלנו עם היהדות היה יכול להצטמצם רק "עם אמונה" או "בלי אמונה". למה ה' מיקד את כל הקושי בעשייה עצמה? אם הוא היה ממקד את כל הקושי באמונה עצמה אז היה יותר קל – היה לוקח שתי דקות לשכנע בן אדם להאמין וגמרנו!

אלא שהמצב הוא כזה, שאחרי שמשכנעים בן אדם שיש בורא לעולם והתורה היא נכונה, אתה צריך לעבוד קשה מאוד עד שהוא מבין באמת שעליו לקיים גם מצוות.

צריך לדעת שעפ"י הקבלה, הזוהר הקדוש אומר שכשם שיש דיוקן תחתון יש דיוקן עליון, וכל פעולה שאדם עושה פה בעוה"ז הוא בעצם משפיע על העולמות העליונים. חלק מההנהגה האלוקית, אומר הרמח"ל בספרו דרך ה', היא שאדם בא פה לעולם לבנות את עצמו כאן, כדי שיוכשר לקבל שכר או מאידך יוכשר לקבל עונש.

ההנהגה האלוקית (מבחינת עולם הקבלה), בורא עולם הוא מלוא כל התארים כולם. אחד מתאריו זה שהוא טוב ורוצה להיטיב. וכדי שההטבה תבוא לידי בטוי הוא צריך ליצור אנשים כאלה, שתהיה להם יכולת בחירה חופשית בכדי שההטבה תבוא לידי ביטוי בצורה מקסימלית. לכן האדם צריך להיות נתון בקונפליקטים.

כבר הזכרנו את ויקטור פרנקל עם הפולמוס האם הקונפליקטים בריאים לנפש האדם או לא. היהדות אומרת זאת כתנאי ראשוני – אדם חייב להיות עם קונפליקטים פה בעולם. הנסיון שלנו לברוח מדילמות, יוצר דילמות חדשות – גדולות יותר. במקום לברוח מאחריות עלינו לקחת אחריות על החיים. יש לנו אחריות של נסיון פנימי בכל צעד וצעד שלנו בחיים. אם התגברנו על הנסיון הרבה יותר קל לנו לכבוש יעד נוסף. זו המשימה שלנו פה בעוה"ז. לצורך זה אדם יולד ויועד. והמבחן והנסיון הוא המפתח שלנו פה בעולם.

שואלים חז"ל – מפני מה נצטווה אברהם אבינו לעקוד את בנו? הרי כביכול הקב"ה היה יכול לעשות חשבון לוגי פשוט ולומר: אני יודע שאברהם ישמע בקולי ויעשה את מה שאני אומר לו. למה בורא עולם לא הסתפק במחשבה הזאת? הרי גלוי וידוע לפניו הכל! הוא הרי ידע שאברהם אבינו יעמוד בנסיון הזה. אם כן, שואלים חז"ל בצורה מאוד חדה: למה בורא עולם אומר לאברהם אבינו – קח נא את בנך את יחידך והעלהו לעולה? זו שאלה פילוסופית ממדרגה ראשונה!

ומשיבים חז"ל תשובה חדה וקולעת לענין הזה, שיש בה מפתח להבנת הענין כולו: אינו דומה אדם שיש לו אמונה בכוח, לאדם שיש לו מעשה בפועל. לפי היהדות, אמונה בלבד איננה יתרון. נקודה. להאמין זה לא מן הדברים החשובים ביהדות. אולי בדתות אחרות האמונה היא שיא השיאים שלהם. אבל היהדות דורשת לא רק אמונה אלא גם עשיה. הכוח של המעשה הוא כוח עצום. בורא עולם אמנם ידע שאברהם אבינו יעמוד בנסיון. אבל שכר הוא לא יכול לתת לו על בסיס הידיעה בלבד. כדי לקבל שכר אדם צריך לעשות דברים בפועל. עפ"י הקבלה, כמו שאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון שלו למעלה. מבאר רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ספר התניא – המצווה היא לבוש פנימי לנפש. הנפש שלנו ללא המצוות היא נפש ערומה ומסוכסכת עם עצמה. המצוות הם לבוש פנימי לנפש, אבל הגוף הוא רק לבוש חיצוני. וכפי שכבר הזכרנו: לא האדם עושה את המצוה אלא המצוה עושה את האדם. זה יסוד עצום.

המסקנה היא שכדי שאדם יוכל לבנות את האישיות שלו – הוא חייב שיהיו לו מעשים בפועל. תאוריות בלבד לא עושות דבר. גם אנשי הפסיכולוגיה המודרנית יודעים זאת יפה מאוד. כשרוצים לשנות לאדם הרגלים רעים, הם מנסים להרגילו הרגלים טובים אפילו תחת כפיה. במקרים קליניים יותר זה נקרא ריפוי בעיסוק. הפעולה גורמת הנעת גלגלים פנימיים. כאשר חלק מהתאים לא עובדים כשורה, למשל – התאים האחראים לתפקוד המוטורי של יד ימין לא פועלים כשורה. וכדי שהם כן יעבדו מזיזים לו את היד באופן מכני, והתאים במוח בעצם פועלים הרבה יותר טוב. יש דיכוטומיה פנימית בין המערכות הללו, בין הנפש לבין הגוף. יש קשרים ביניהם ולא ניכנס לזוית הפילוסופית. זה קרוי הבעיה הפסיכופיזית. יש שפה בין הגוף לבין הנפש. גוף לבד שיקבל את המזון לבד, זהו הרס טוטאלי, כי גם הנפש זקוקה למזון.

הרי לנו פה מפתח עצום להבנת פשיטת הרגל של החברה המערבית.  היא פתרה את כל הבעיות הטכנולוגיות – בכל בית יש את המיכשור הטכנולוגי המתקדם ביותר – מיקסר ומדיח כלים ומיקרוגל ואינסוף חפצים – הכל מאורגן. אך דבר אחד החברה המערבית לא השכילה לתת, וזה הפתרון למצוקות חייו של האדם. לתת לו משמעות לחיים, תוכן. לצאת מעולם הריקנות. התרבות המערבית יצרה לנו רדיפה אחר הממון. אדם רודף ורודף והנפש לא תימלא לעולם. כי נפש האדם לא זקוקה לא לבשר ולא ליין – היא זקוקה למשמעות ולתוכן רוחני.

הבן איש חי, אחד מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, אומר בספרו הבן יהוידע: כדי שלא יאמר אדם, די לי לקיים תרי"ג מצוות כולן בדיבור ובמחשבה בלבד (שמספיק שרק אדבר ואחשוב על המצווה) ואיני צריך למעשה כלל וכלל, לכך קבעם הקב"ה באצבעות ידיו, לרמוז לאדם שהוא חייב לקיים את כל תרי"ג מצוות כשהם כלולים בעשרת הדברות במעשה בפועל. וזה יסוד היסודות ביהדות. זהו אולי ההבדל המהותי בין הנצרות ליהדות. היהדות דורשת מעשה, כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות. ובעקבות המעשה אדם מסוגל לתקן את אישיותו. אומר הבן איש חי: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וזו סתירה – תלמוד זה ענין שכלי, ואילו יד זהו ענין גשמי. תלמודו בידו – הביאו לידי מעשה כאשר רמוז בידו. שלא הוסיף ולא גרע והכל בידו בשפת המעשים. זאת אומרת שהמעשה הוא הדבר הכי חשוב ביהדות.

ואם ישאלני אדם – יש לי אמונה, האם אין זה נחשב לדבר חשוב בשמיים? אזי אענה לו: ודאי שאמונה זה דבר חשוב, שנא' ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה. אף אחד לא מבטל את האמונה. ישראל מאמינים בני מאמינים הם. ולעתים נפגש אני באנשים אשר לא שומרים דבר, אבל מרגישים הרגשה פנימית של אמונה בבורא עולם ובתורה. הוא בוטח ויודע שיש השגחה פרטית.

ואני אומר לאדם כזה: דע לך, אני חושש שכל האמונה שלך אינה מספקת שתוכל להכנס לטרקלין אחד שבעולמות העליונים. ומי יודע כמה תביעות יהיו עליך! אין זו חכמה להאמין! אדם נולד מאמין! מה החוכמה בזה? כמו שלא נוכל להתהדר בכך שאנו יודעים לנשום, כך לא נוכל להתהדר בכך שאנו מאמינים. נולדים עם זה! כל ישראל מאמינים בני מאמינים הם. ועפ"י הקבלה, גם אלה הטוענים שאינם מאמינים, הרי שבתוך תוכם הם כן מאמינים, אלא שהם כיסו אמונה זאת בהרבה מחיצת וקליפות. די להסיר את המחיצות, ואז האמונה מתגלה לעין כל. אין כזו מציאות של אדם לא מאמין. אין! בפיך ובלבבך לעשותם. אחרי שהם בפיך ובלבבך אתה צריך לעשותם. ואומרת התורה בספר דברים "והיה בשמע את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו". מבאר הכתב סופר: השתבח והתפאר בלבבו הטוב (חשב שיש לו לב טוב, עוזר לאנשים, אני אדם נפלא, אני יצור חברתי) שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך.

אם יאמר אדם: שלום יהיה לי, בפועל אעשה מה שאני רוצה ואלך אחרי נטיות לבי, אומרת התורה – לא יאבה ה' סלוח לו. כי אדם צריך מעשה. וללא זאת – אז ה' בא אליו בתביעה. לב טוב זה לא מספיק. ולא עוד, אלא שזו הטרגדיה האישית של כחצי מעם ישראל בימינו. ישנם אנשים מסורתיים נפלאים שהסתפקו בלב הטוב שלהם, ואילו את כל פעולות המעשה הניחו בתא ההקפאה.

בקריאת שמע אנו מתפללים ואומרים: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. בכל לבבך, אומרים חז"ל, בשני יצריך – יצר טוב ויצה"ר. בכל מאודך – אפילו אם יטלו את ממונך תאמין בה'. בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך עליך להמשיך ולאוהבו.

רבי עקיבא, אחד מגדולי התנאים, אמר כך: בכל לבבך ובכל מאודך – אני אוהב אותו. אבל בכל נפשך? איפה תגיע לידי מציאות כזאת של בכל נפשך? אני רוצה להגיע למצב כזה, שבו אוכל להגיד שגם אהבתי את השי"ת בכל נפשי!

התפלל רבי עקיבא שיגיע רגע כזה, בו יוכל להוכיח לקב"ה שהוא אוהב אותו ע"י שהוא מקריב למענו את נשמתו. שזה לא יהיה בתיאוריה בלבד, אלא במעשה! ראו נא עד כמה אצל אדם כמו רבי עקיבא, תנא קדוש, המציאות של לעשות בפועל היתה כ"כ חרותה על ליבו.

מספרים חז"ל שרבי עקיבא היה אחד מעשה הרוגי מלכות (שנתפסו ע"י הרומאים), והענישוהו בכך שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. וכשהוא צעק שמע ישראל שאלוהו תלמידיו: רבינו, עד כאן? כלומר – גם בשעה של יסורים כ"כ קשים אדם יכול להגיע לדרגה של לצעוק שמע ישראל? א"ל: כל ימי חיכיתי לרגע זה, שאוכל לבוא ולקיים את ה"בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך. לעשות בפועל את הדברים.

העשיה בפועל אינה דבר של מה בכך. כשאדם מרגיש מבפנים את הציווי האלוקי, אך אינו מביאו לידי ביטוי בכלי המעשה – הוא מרגיש מועקה פנימית. הוא מרגיש שאין הוא מסוגל. זו, אגב, אחת הסיבות שהרבה מאוד אנשים מרגישים צורך פנימי לעזור לזולת בכל מיני פעולות הצלה וכדו'. הם מרגישים שבפועל הם חייבים לעשות משהו! הם אינם יכולים להימנע מלעשות. כי הנשמה שלנו בנויה כך, שהיא מוכרחה לעשות דברים בפועל.

אגב, צריך ללמוד מוסר גדול מכך שמשה רבינו התחנן בסוף ימיו (ואתחנן לה' בעת ההיא) להכנס לא"י. והקשו המפרשים – מדוע כ"כ נכסף משה להכנס לא"י? הרי מדובר בענק שבענקים – משה רבינו! דיבר עם השכינה הקדושה, עלה ונתן תורה לעם ישראל, אין גדול ממנו – מה לך לחפש בא"י? וכי לאכול מפריה או לשתות מיינה, שואלים חז"ל? מה חסר היה לו? אלא, אומרים חז"ל, משה רבינו "הרגיש מועקה פנימית" (בלשון שלנו). הוא הרגיש שישנן עוד פעולות שיכול היה לעשות והוא לא עשה אותן. כי ישנן מצוות שאפשר לקיימן רק בא"י ולא בחו"ל. משה רבינו אמנם היה פטור מאותן מצוות, כי מי שנמצא בחו"ל אינו חייב בתרו"מ וביתר המצוות התלויות בארץ. אך הוא הרגיש שהוא מחמיץ משהו, זה היה חסר לו! לא היה מסוגל להימנע מהפעולות האלה! אז הוא רצה להכניס את עצמו למציאות שכן תחייב אותו בקיום מצוות אלה. כיצד? ע"י שהוא התחנן לה' להכנס לארץ. אנא ה', חוס עלי, תן לי את האפשרות לדרוך מטר אחד בא"י, כדי שאהיה מחוייב במצוות התלויות בארץ ואוכל לקיימן.

ופה למדונו חז"ל שהשאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות לפעולות, למעשים, למצוות עצמן. עד כדי כך שמשה רבינו, למרות שלא היה מחוייב, התפלל לה' שכן יהיה מחוייב כדי שיוכל לקיים. לא סתם אמרו שאשתו של ר"מ היתה מנחת תפילין! המפרשים מסבירים שהיה לה צמאון אדיר לעשות דברים בפועל! רצתה להרגיש שהיא באמת אוהבת את בורא עולם, והיא מנחת תפילין להראות את אהבתה.

אגב, יש לדעת שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמן (ותפילין זה אחת ממצוות אלה, זו מצווה שתלויה בזמן), אך הן לא תיענשנה אם כן תקיימנה אותן. אני לא אומר שכל אחת צריכה לקנות תפילין ולהתחיל להניח, אבל צריך קצת פרופורציות.

המהר"ל מסביר זאת בצורה עמוקה – למה נשים צריכות פחות מצוות? לכאורה זה לא הוגן! אלא – האשה באה ממקור הרבה יותר שלם ולכן היא צריכה פחות מנופים כדי לעלות למעלה. כי המצוות משולות לסולמות לעלות למעלה. לנסוק אל על. מה שאין כן הגבר. צריך הוא יותר מצוות דווקא מחמת העובדה שהגבר הוא יותר שפל, יותר ארצי, יותר חומרי. לאשה יש נטיות רוחניות יותר מלגבר. לכן הגבר צריך יותר מנופים כי הוא יותר חומרי וארצי. דווקא בגלל שהוא נמצא יותר למטה, הוא צריך יותר מנופים שישאוהו אל על. אגב, זו הסיבה שגברים מתפללים "שלא עשני אשה". כי אם היה עושה אותי אשה היו לי פחות מצוות. ואני רוצה יותר מצוות – למרות שאני שפל ופחות מהאשה.

אם כן, הנקודה הבסיסית היא שאדם צריך פעולות ומעשים בפועל כדי לתקן את נשמתו.

וכל מעשיך בספר נכתבים

כאשר מדברים איתנו על מצוות, צריך לדעת עובדות. תרי"ג זה 613, מהם 248 (כמנין רמ"ח) מצוות עשה, ו- 365 (שס"ה) מצוות לא תעשה. אבל בפועל אדם מקיים רק 74 מצוות עשה ו194- מצוות ל"ת. כשאדם לא רוצח הוא עשה מצווה! כשהוא לא גונב הוא עושה מצווה! כל יום שעובר ואדם לא גנב או שודד – זה נזקף לזכותו; נכתב לזכותו למעלה: פלוני אלמוני לא גנב היום! שלא יהיה לנו ספק בזה – זו מצוות לא תעשה! ואם אדם מכנס אורחים בסבר פנים יפות, גם זה נרשם לזכותו ורשום לו למעלה: פלוני הכניס אורחים!

הנושא של "רשום לו למעלה" זו נקודה מאוד מעניינת. מספרים על אשתו של הגאון מווילנא, שלעת זיקנתה היתה סובבת ברחובות עיר עם חברתה לאסוף מעות לטובת ביהמ"ד. והן סיכמו ביניהן, שתי הנשים, שזו שתיפטר ראשונה מן העולם, תופיע בחלום אצל חברתה, ותדווח לה מה קורה למעלה, מה רשום שם על המצוות שלהן, ואיך זה בבי"ד העליון. הרי אנו כל ימינו רצות ומתרוצצות, וכמה בושות ספגנו, לא פעם טרקו לנו את הדלת בפנים – אנו רוצות לדעת מה קורה בשמיים בשעה שעשינו את המצווה! ובאמת, החברה נפטרה ראשונה ונגלתה אצל אשת הגאון מווילנא בחלום. אמרה החברה: הייתי רוצה לספר לך המון דברים, אלא שהרשו לי לספר לך דבר אחד בלבד. ומהו? אזכיר לך מקרה שקרה לנו פעם. את זוכרת שפעם כשהלכנו לאסוף מעות, ראית אשה אחת והצבעת לעברה ואמרת – כדאי שניגש אליה ונגבה ממנה צדקה. עשינו זאת. ובשמיים רשום ששתינו גבינו את הצדקה, אבל אצלך גם רשום שהצבעת לעברה באצבע והצעת לגבות ממנה צדקה.

סיפור זה יכול להמחיש לנו קצת את ערך פעולותינו. לעיתים אנו חושבים, מה בסה"כ עשינו? סתם פעולה קטנה. נו, אז עשינו! אבל אין כזה דבר! הכל רשום! אפילו הזזת אצבע קטנה. חז"ל מלמדים אותנו שעל מחשבה קטנה, על הרהור תשובה – כבר מקבלים שכר. על הרהור תשובה הוא יכול לשנות את כל מצבו! אין פעולה קטנה שהקב"ה לא יתן עליה שכר. ומאידך ר"ל, שאדם לא יחשוב שהוא יעבור רק עבירה קטנה, ובשמיים כבר יסלחו וימחלו לו. כל האומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעיו (או יוותרו חייו). זה סוג טרגדי של רפואה קלינית בצרוה אגרסיבית… כלל לא סימפטי.

אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. כל מה שהקב"ה מצפה מאיתנו בעולם זה פעולות ומעשים. לכן דבר ראשון בקומנו בבוקר אנו אומרים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. מיד הולך ונוטל ידיו. וכשהוא אוכל הוא נוטל ידיים ומברך ענט"י, מברך המוציא, הוא כל הזמן מאותת לעצמו: אני לא בעה"ב פה בעולם. הוא אחראי עלי, הוא מחיה אותי, אני חי את ההרגשה הזאת כל רגע. ולזה בדיוק הנשמה זקוקה – אנרגיה של כמה שניות.

אתה יכול לשבת ולאכול שעה-שעתיים, מצידי תאכל גם כל היום. אך שתי שניות תקדיש לאמירת הברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם… בזה נתת מזון לנשמה! כי אם תרגיל את נשמתך לאכול בלי ברכה, הרי אתה כאילו אומר: רבש"ע, הכל כאן שלי! אל תתערב פה! קניתי את הלחם במכולת וזהו זה, זה שלי! אך כשהוא מברך הוא כאילו אומר: ח"ו לומר שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אני יודע שכל הברכה מצויה מידך הפתוחה. אז כשאדם מברך הוא בעצם עושה תהליך אוטו-סוגסטיה עצמית של הכרה פנימית ובניית האישיות, שעל כל דבר צריך להודות וצריך הכרת הטוב! ובמקביל, אם הוא מקבל מחמאה או מתנה ממישהו הוא מודה לו מאוד, כי הוא חונך להודות עפ"י הברכות! זה יכול להיות נושא להרצאה נפרדת – מה עושות הברכות לאישיות של האדם! מה עושה כל מצווה לאישיות של האדם.

עכ"פ, כשאדם מברך הוא כאילו אומר לאישיות שלו: את צריכה להיות יותר מתוקנת! את צריכה להיות עם הכרת טובה! רגע, אל תתנפל על האוכל, תעשה סטופ, תירגע! תתחיל לחשוב איך באמת אדם צריך לאכול. איך צריך באמת להסתכל על המזון. כך אדם מסוגל לנסוק יותר למעלה. כי אם הוא רק יהיה ארצי, חוטף מפה ומשם ומכל הבא ליד – גם האישיות שלו תהפוך לאישיות אגרסיבית. והראיה – תראו אנשים חילוניים שהפכו לבני תורה. האישיות שלהם התעדנה, הם הרבה יותר אצילי נפש. אנשים שהיו אגרסיבים וחזרו בתשובה – פתאום אתה רואה את העדינות שלהם! סגנון דיבור חדש, הליכות ונימוסים – ואני עומד ומתפלא! מאין כל זה? רק התורה עושה את זה. אין שום דרך אחרת בעולם – לא קורסים לפסיכולוגיה ולא יוגות ולא שום קשקוש אחר.

לא לחינם אמרו – טועמיה חיים זכו, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. היהדות שלנו זה תוכנית לחיים אמיתיים שמספקים לנו אושר!

הגבלה ולא כבילה

שואל אותי אדם: האם ההלכה כובלת? נראה לי שההלכה מגבילה! אבל: ההלכה אינה כובלת אלא להפך. אם תחיה ללא ההלכה אתה תרגיש לא בן חורין אלא משועבד לעצמך. השעבוד ליצר זה כח הרסני. שליטה על היצר זה כוח בריא.

משל למה הדבר דומה? לספינה אשר מנווטת דרכה עפ"י מפות ותרשימים, והנה בא אדם חסר דעת ומציע לרב החובל: עזוב את כל המפות, סע חופשי! אדם כזה שפוי, כי כל בר דעת מבין שאני לא מוגבל על ידי המפה אלא להפך. לו לא הייתי מסתכל על המפה הייתי מוגבל. הייתי מאבד את דרכי. ההסתכלות שלי על המפה רק מבטאת את החירות שלי! לו לא הייתי מסתכל על המפה בים סוער ללא תמרורים וללא מצפן, הרי הייתי לא נורמלי, לא שפוי! דווקא בגלל שיש לי את המפה ויש לי תוכנית ואני נזהר והולך עפ"י העקרונות – דווקא בגלל זה אני יכול להגיע בסופה של הדרך לחוף מבטחים.

גם חברה דמוקרטית בנויה על העקרון של חופש הפרט, אך גם היא גורסת שלצד החופש צריכים להיות כללים. חברה ללא כללים היא חברה הרסנית. תארו לעצמכם שמתן מס הכנסה היה תלוי ברצונו הטוב של האזרח; או שהכבישים היו ללא תמרורים וללא רמזורים. איך החברה היתה נראית? אי אפשר להשאיר את ההחלטה לאדם הפרטי. לכן החליטה החברה, כחברה מתוקנת, לתת עקרונות כלליים.

כך, להבדיל, הקב"ה החליט: יש תוכנית אב. אומר בורא עולם: אני מכיר את נפשך – בניתי לה תוכנית. אתה לא מכיר את המנוע – אל תדבר איתי במנועים. כל טכנאי יודע שלמכונת הכביסה יש תרשים ויש תוכנית עבודה. למה? כי מכירים את המנוע ולפי הכרה זו יודעים איך לעבוד. מכירים את המערכת! אינך יכול לעשות כראות עיניך. הקב"ה נתן לנו את המנוע שלנו – בין אם זה הרוח ובין אם זה החומר – נתן לנו כללים. ובלעדיהם נהיה אבודים לגמרי.

חז"ל אומרים: את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. המלה "אותם" כתוב בלי ו': ועשיתם אתם. הכתיב החסר הזה מלמד שמטרת המצוות זה לעשות את האדם ולא שהאדם עושה את המצוות. תכלית המצוות זה לתקן ולבנות את אישיותו של האדם.

חיים קלים

כאן אנו ניגשים לשלב מכריע בפסיכולוגיה של האדם – הנטיה הפנימית של האדם לעשות חיים חלקים. בשפת העם – תעשה מה שבא לך, חפיף. מה פירוש לעשות קצת, חלק? זו טרגדיה אדירה שרוב החברה נוהגת כך. אך זו נטיה הרסנית – ולאו דווקא במושגים דתיים אלא גם במושגים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים.

ניקח לדוגמא את התא המשפחתי. כל זוג יודע היטב שאי אפשר לתפקד בבית באופן של "לפעמים את אשתי". באופן של "תעשה איך שאתה רוצה". יש כללים בבית, ואתה צריך לתפקד על פיהם. אתה צריך להיות נאמן באופן מושלם. אי אפשר שתחליט להתחתן איתי ומחר להיות עם מישהי אחרת! זו יסוד בסיסי. אז למה בחיי הנישואין מבינים שצריכה להיות נאמנות מלאה, ואילו בחיי הדת סוברים שאפשר לעשות איך שמתחשק, פעם כן ופעם לא?

אמר לי פעם מישהו שיסוד הטעות הוא בעקרון של המשקל. המאזניים מטעים אותו. הוא חושב לעצמו (ובאמת זה כך, באופן סימבולי) בי"ד של מעלה זה כמו מאזניים, בכף אחת עבירות ובכך אחת מצוות. אבל אין אדם יכול לעשות את החשבון הזה, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות ומה המשקל של כל מצווה. אומר אותו אדם: אני עושה המון מצות, והכף נוטה לזכות. אז גם אם אעשה קצת עבירות – הכף תישאר נוטה לזכות! בכל מקרה אהיה בזכות. כך הוא חושב, אבל זו טעות נוראה.

כי היהדות אומרת לנו שעל כל מצוה אתה מקבל שכר ועל כל עבירה – עונש. ויהיה הצדיק הכי גדול בעולם, הוא ייענש על עבירה קטנה שהוא עשה. משה רבינו, עם כל גודל צדקותו, נענש ולא נכנס לא"י. וכל כך למה? כי בענין של מי מריבה אמר לעם: שמעו נא המורים. על אותו חטא קטן, שבעצם היה מקום להתבטאות כזאת כלפי העם, הוא נענש בעונש כזה גדול של לא להכנס לא"י. סימן שגם על דבר קטן מענישים את האדם.

לכן אסור לנו להחליט שהיות ואני עושה הרבה מצוות, אז מותר לי לעשות קצת עבירות… כי על כל עבירה ידונו בנפרד, כמו שעל כל מצווה ידונו לבד.

תורת ה' תמימה משיבת נפש. רק כשהיא תמימה, שלמה – היא משיבה את הנפש. אם אדם יחליט שבשבת הוא לא נוסע אל מחוץ לעיר אבל בתוך העיר כן; אם אשה תחליט שטהרת המשפחה היא שומרת רק 7 ימים במקום 12 – אין חמור מזה. אין הרסני מזה. כי בורא עולם נתן לנו את כל המצוות כמקשה אחת. מי אתה בכלל שתחליט שאתה רוצה רק חלק? הסתכלות שכזו היא הסתכלות ילדותית על המצוות. כאילו שאדם אומר לבורא עולם: בבקשה, בטח תמחל לי על העבירה הזאת. אחרי הכל זו עבירה קטנה. זו הסתכלות אפילו פרימיטיבית. כי אם בורא עולם נתן לנו את המצוות, סימן שאי אפשר בלעדיהן. אחרת הוא לא היה נותן אותן. זה לא בחירה! לא יתכן שאדם יחליט להניח תפילין פעמים בשבוע ויחשוב: לפחות עשיתי משהו, התקרבתי אליך. כי תפילין זו מצוות עשה יומיומית. ואם לא עשית אותה – תיענש! באותה מידה, אשה לא יכולה להחליט שעל עגבניות וגויאבות היא מברכת, ועל כל השאר לא. זו נאמנות חלקית וזה תהליך שממש הורס את נפש האדם.

אם אדם ישן על כרית מלאה בנוצות הרבה יותר קל לו מאשר לישון על נוצה אחת… כאשר אתה ישן על כמה נוצות – זה דוקר. אבל אם הכרית כולה מלאה בנוצות – הרבה יותר נעים ונוח וקל לך. אם תחליט שאתה מקבל רק חלק מהמצוות – יהיה לך הרבה יותר קשה, כי לא הסתכלת על הענין מתוך אהבה, מתוך חן וחסד ואהבת ה'.

אומר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) שאין להסתכל על קטנות העבירה אלא על גדלות מי שציווה עליה. אם בורא עולם ציווה מצוה קטנה, אל תגיד שזו מצוה קטנה אלא תסתכל ותבין מי ציווה אותה! כל מצווה היא מצווה ענקית, משום שמקורה מקור אלוקי! תסתכל מי מעל המצווה, תסתכל מה אומר בורא עולם!

בא אדם ושואל: אני כעת בשלבי התחלה ועדיין כלל לא יודע את כל מה שעלי לעשות. האם יחייבו אותי על מה שאני לא יודע? אם עשיתי בטעות כמה דברים – גם על זה יחייבו אותי? אני עדיין לא יכול הכל, אני עדיין בודק, מעיין, מנסה להתקרב. אבל לקחת הכל בבת אחת זה גם קשה.

ובכן, התורה אומרת: אתה צודק. אל תטפס גבוה מיד בבת אחת. כל מה שדיברנו עד כה זה על העיקרון, לא על שפת המעשה. בשפת המעשה עליך ללכת בהדרגה. אני מדבר על העיקרון – לא להחליט מראש מה אתה מקבל ומה לא, כי בצורה כזאת נהפוך לעוד כת קראית. אדם צריך לקבל בלב שלם שהוא מסכים עם כל מה שהתורה אומרת. נכון, כרגע הוא יודע רק חלק, ואת השאר יידע במשך הזמן. אבל בלבו הוא חייב לקבל הכל. מה שהוא לא יודע – על כך לא יאשימו אותו.

ועל כך אומר רבינו יונה בשערי תשובה חלק ב': האיש אשר קיבל על נפשו בלב נאמן לשמור על תורה ומצוותיה יש בידו שכר על כל המצוות אעפ"י שלא שמע אותן.

כלומר, עפ"י חז"ל, אם אדם קם ואומר: רבש"ע, אני מוכן לקבל את כל מה שציווית. נכון שישנם דברים שאני לא יודע אבל אני מקבל, בגלל שאני יודע ומאמין שאתה קיים ואני בטוח שהתורה היא אמיתית; יש דברים שאני עדיין לא יודע, אז אל נא תאשימני אם בטעות ערבבתי בין בשר לחלב וכדומה. אם הייתי יודע שזה אסור לא הייתי עושה זאת.

לא יאשימו את האדם על כך שהוא לא יודע. מה שכן אולי ידרשו ממנו זה למה הוא לא התעניין, למה לא בירר ובדק. על הפרט הזה כן יאשימו אותו – כך כתוב בספרי המוסר האחרונים.

ממשיך ואומר רבינו יונה בחלק ג': וכל הפורק עול מלכות שמיים ואפי' בסתר כי גם הוא עושה ביד רמה, כגון הכופר לאכול נבלות או לאכול חלב ודם או לחלל יו"ט, ואעפ"י שאינו עובר על שאר המצוות, אחרי שהסיר מעליו עול אזהרה אחת כבר מרד בהשי"ת. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד (נכון, כל אדם עלול למעוד. ויותר מכך – אי אפשר לאדם שלא ימעד) אבל אין זה בלתי על דרך מקרה בהתגבר עליו היצר. (הוא נכשל בגלל התגברות היצר, אבל לא בגלל שהחליט שכך מותר לעשות). ונפשו מרה עליו מן הדבר ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת (מחליט שהכל הוא מקבל מלבד דבר אחד שלא מוצא חן בעיניו) כל עת אשר יתאווה לעבור הוא הנקרא כופר לדבר אחד. ומומר לדבר אחד – מומר לכל התורה כולה.

משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. רק כאשר הם חטיבה אחת הם צודקים. ועל פי עקרון זה עם ישראל רץ את כל המירוץ ההסטורי שלו במשך אלפי שנה. יהודים לא היו מוכנים לוותר על קוצו של יו"ד – והיו אף מקרים של פקוח נפש.

מסופר על הצדיק מרעננה, שבהיותו בגלות סיביר נדרש לעבוד בשבת. הוא סירב לחלל שבת ולא מצא מנוח לנפשו כיצד להימלט מהגזירה. בסופו של דבר מצא עצה: לקח גרזן וכרת לעצמו אצבע מן הרגל! ואז יצטרכו לאשפז אותו וכך יימנע מחילול שבת! מציאות עמוקה שלא מסוגל לוותר על קוצו של יו"ד אפילו במציאות שקצת מותר לו! אין כזה דבר לוותר. אם התורה אומרת שזה אסור – אז אני אעשה הכל; אם התורה אומרת לי שזה מצווה – אז אני אעשה הכל!

דיברנו על כך שאברהם אבינו נצטווה לעקוד את בנו. הוא היה יכול למשוך את הזמן, לדחות את ביצוע הציווי לשעות הערב – אך לא. כתוב: וישכם אברהם בבוקר. אגב, אני לא אומר שכולם צריכים לנהוג כמו הצדיק מרעננה. בנסיבות שכאלה (בסיביר) דווקא צריך שלא לעשות. אבל הוא בדרגתו האישית היה צדיק. מדוע זה כן מותר? כי זה אונס! ומאונס התורה פוטרת אותנו. רק על שלושה דברים כתוב "יהרג ואל יעבור".

צריך לדעת קודם כל את העקרון של לקבל הכל כמקשה אחת. לא להחליט לעשות סלקציה. לא להחליט שחלק אני מקבל וחלק לא – כי זה קשור לכת הפרושים, לכת הקראים ולצדוקים ולעוד כתות שכבר שייכות לארכיאולוגיה…

כתוב: אשר לא הקים את דברי התורה לעשות אותם. אומר רש"י: אשר לא יקים – אשר לא יקבל על נפשו כל דברי התורה מראש ועד סוף. והתורה מאריכה בעונשו החמור של אדם כזה. רק מי שמקבל הכל כמקשה אחת הוא ייקרא יהודי אמיתי.

וכתב הרמב"ם באגרת תימן על העקרון של ייוותרו מעיו: ולא יעלה על הדעת שבהיותו של האדם עושה את החמורות שבעבירות, שלא ייענש על הקלות. אבל ירבעם בן נבט ייענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל, אעפ"י שעשה כ"כ הרבה עבירות – ייענש על העגלים שהחטיא את ישראל. וכמו"כ ייענש על שביטל מצוות סוכה.

שימו לב על מה יאשימו את ירבעם בן נבט, אשר חטא והחטיא, הקים עגלים, החטיא את ישראל בחטאים נוראים. ובמה יאשימו אותו? על כך שלא קיים מצוות סוכה!

שאלו פעם את הגאון מווילנא לגבי יהודי מומר  – זהו יהודי שהמיר את דתו בפועל, אך למעשה הוא ממשיך להיות יהודי. הוא חייב בכל המצוות ולא יעזור לו דבר. כי דרך-יציאה מן היהדות אין, אלא רק דרך כניסה. מהיהדות אי אפשר לצאת. גם אם תטבול בכל הכנסיות שבעולם לא יעזור לך דבר. אי אפשר לעזוב את הדת היהודית. הקרדינל של פריז, למשל, הוא יהודי!

שאלו את הגאון מווילנא אם מותר להביא יהודי מומר לסעודה שאמורה להיערך בעיירה. מה היה הספק? שאמורים שם לחלק כיבוד, והוא עלול לאכול ולשתות בלי לברך! תשמעו במה מדובר – ביהודי מומר שהולך עם צלב גדול, מחנך תלמידים על ברכי הנצרות! ואכן פסק הגר"א שאסור להזמינו לסעודה  כי עלולים להכשילו לאכול בלי ברכה.

תראו עד כמה בשמיים ימדדו את האדם – כל פעולה קטנה. האדם הזה חי כנוצרי, משמש ככומר – ובכל זאת חייב בברכות ובשאר כל חיובי התורה! ויחייבו אותו על כך! אין כזה דבר שהקב"ה ותרן.

העקרון של ירבעם בן נבט זה עיקרון הרסני, עקרון לא יהודי, עקרון נוצרי! אגב, יש"ו עצמו עשה את התרגיל הזה. מי שלומד את מטיבי לוקס, מי שקורא את האבנגליונים (ולצערי נאלצתי לקרוא זאת בנסיבות של אילוצים חברתיים), ראיתי לתדהמתי שנאמר שם: לא באתי לשנות  את תורת ישראל או לסלף, אלא רק להוסיף דבר אחד. במקום מסויים הוא אומר – השבת ניתנה לנו ולא אנחנו לשבת. ואם השבת מפריעה לנו – אין זה רצון ה' שנשמור אותה. תראו איזו תפיסה מעוותת! אם אשה מרגישה שהדלקת נרות גורמת לה קצת לאיבוד שמנים – אז היא לא תדליק נרות – לפי תפיסת הנצרות. אם הבעל ירגיש שלעשות קידוש זה קצת הוצאה על יין וזה עלול לגרום לו למינוס בבנק – אז הוא לא יעשה קידוש! אבל אין כזה דבר. זו תפיסה נוצרית! התפיסה היהודית אומרת: משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. רק תקחו הכל כמקשה אחת – לא תוסיפו ולא תגרעו. ככה זה. הלכה למשה מסיני. במשך אלפי שנה עמדו על זה.

אהבת המצוות

ישנה נקודה נוספת הקרויה אהבת המצוות. מספרים על הגאון מווילנא שבלילה האחרון של חוה"מ לא הלך לישון מרוב תשוקה אדירה להניח תפילין. בחול המועד לא מניחים תפילין, וכך, אחרי שבוע שלם ללא הנחת תפילין הוא חש צמאון עז לקיים את המצווה. מאיפה הצמאון הזה מופיע? למה לא מוצאים זאת אצל אחד-העם…? זו דרגה. אבל לפחות נבין איך אפשר להגיע לדרגה כזו.

ביומו האחרון עלי אדמות של הגר"א מווילנא, ראוהו בוכה ואומר: יש מצווה אחת קלה בעולם שנקראת מצוות ציצית. בדמים מועטים ביכולתי לקיימה. אבל עכשיו כבר אין סיפק בידי, כי אני נלקח לבי"ד של מעלה ושם כבר לא יהיה באפשרותי לקיים לא מצוה זו ולא כל מצוה אחרת. תראו עד כמה אהבת המצוות אצלו היתה אדירה.

מסופר על הרב קנייבסקי, הידוע בכינוי הסטייפלר, אשר נפטר לפני כעשרים שנה. בצעירותו הוצע לו השידוך עם אשתו, וכדי להיפגש היה עליו לנסוע ברכבת במשך יום שלם. היה חבל לו על הזמן היקר שילך לאיבוד בנסיעה, ולכן החליט שלפני הנסיעה הוא ילמד 24 שעות רצופות, וברכבת יישן ויאגור כוח. וכך עשה, אלא שבעלותו לרכבת התברר לו שיש חשש שעטנז בריפוד המושבים ברכבת, ואם כך – אסור לשבת! הסטייפלר העביר את שעות הנסיעה בעמידה, לאחר שלא ישן לילה שלם! בבואו לפגישה הוא פשוט נרדם מרוב עייפות ואפיסת כוחות, והבחורה לא הבינה מה הולך פה. עד שהחזון איש, שהוא בעצמו היה גדול בישראל, הסביר לה, לבחורה, שמדובר פה בתלמיד חכם עצום! זה לא אחד שנרדם בפגישות, אלא אחד רציני שמקפיד על קלה כבחמורה. הוא לא מוכן לשחק עם המצוות. יש לו עקרון ואיתו הוא הולך עד הסוף.

סיפר לי יהודי שהוא שמע בהרצאות עד כמה חשוב להקפיד על כשרות מהודרת של בשר, שיהיה בהשגחת הבד"צ (או ברמת כשרות מקבילה). יום אחד אשתו קנתה ארגז בשר בהכשר הרבנות, ולדעתו זה לא היה מספיק כשר. אז מהבשר הזה הוא ביקש לא לאכול. אמר לה: אני מוכן להסתפק בשבת בפירות וירקות, לי אל תתני מהבשר הזה. לי תכיני משהו אחר. אשתו אמרה: זה לא ייתכן! הרי אני מבשלת לכולם! אז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן והתחנן ממש. וכל זאת בגלל שהוא הבין את העקרון! אשתו סיפרה שזו הסיבה היחידה שהשפיעה עליה לקנות מאותו יום ואילך בד"צ, ולא שום סיבה אידאולוגית וכדו'.

היה מקרה של בן שחזר בתשובה ללא הוריו. לאחר חודשים ארוכים שהוא ניסה לשכנע אותם ללכת בדרכו, הוריו הסכימו לשמור שבת. והנה, הבן בא הביתה לשבת, והנה התברר שהאמא שכחה לחבר את הפלטה לחשמל. בבואם לסעודת שבת – והנה האוכל קר! האבא ביקש לחבר את הפלטה לחשמל, ולעג לבנו: איזה עונג שבת יש לכם, אתם הדתיים? אוכל קר? זה מה שה' רוצה? התחיל הבן בוכה בדמעות שליש, והתחנן להוריו: אנא, הבינו, זה נסיון משמיים! נתגבר! בסופו של דבר ניגש הבן, אחז בתקע וחיברו לשקע, ונשא תפילה לבורא עולם בלשון הזאת: רבש"ע, אינני עושה זאת מחמת יצרי הרע ח"ו. אני גוזר על עצמי שלא לאכול מהאוכל החם הזה. אבל מחמת כבוד הורי, אינני רוצה שבגלל השבת הזאת ייהרסו להם כל השבתות. אני מוכן לחלל כעת את השבת, כדי שאת השבתות הבאות ישמרו. כדי שאבי לא יעשה זאת.

תראו עד כמה אהבת המצוות בערה בו! לפעמים עצם אהבת המצוות מביאה את האדם לדרגות אדירות! מדובר בבחור בן 18! שאם יש לו עקרון – אז הוא הולך איתו עד הסוף.

מסופר על רבי יוחנן בן קיסמא שהיה מהלך בדרך. פגשו עשיר מעיר רחוקה והציע לו לבוא לגור בעירם, ותמורת זאת יתן לו כל טוב שבעולם, כסף וזהב ומרגליות. א"ל: אפי' תתן לי כל מעות שבעולם אינני דר אלא במקום תורה. כי רבי יוחנן בן קיסמא הבין שלא יוכל להקפיד בתורה ומצוות במקום  שבני העיר אינם כאלה. מזה אפשר ללמוד שאם נמצאים בסביבה שאינה שומרת תורה ומצוות הרי זה משפיע על האדם. אדם חייב לחסן א"ע. אומרים בעלי המוסר – אדם חייב ללכת ברחובה של עיר ולהרגיש כך: רבש"ע, אני איתך! למרות שאולי אני נראה מעט כמוהם ואני הולך עם כולם – אבל בכל זאת אני יודע שאתה קיים, אני מאמין בהשגחה פרטית, וכל לבי נתון אליך!

כי כאשר אדם נסחף עם הזרם והולך עם כולם וכמו כולם – בכך הוא מראה שאין הוא מספיק יר"ש. וכך אמר המשגיח בישיבת חברון לתלמידיו לפני צאתם לחופש: אם תלכו ברחוב ותרגישו שאתם כמו כולם – אות הוא כי נכשלנו בכל בניית האישיות העצמית שלכם. אבל אם אדם הולך ברחוב ומרגיש שהוא יותר מקושר לבורא עולם מאשר למרוץ החיים של הסובבים אותו, הרי בכך הוא אומר: אני עובד יותר על הצד הרוחני שלי ופחות על הצד הגשמי שלי.

מספרת הגמ' על רבי יוחנן שהיה מהלך עם תלמידו בהרים עם תלמידו, רבי חייא בר אבא. עברו ליד כרם, ורבי יוחנן אמר שאותה נחלת כרם היתה שלו והוא מכר אותה כדי לשבת וללמוד תורה. כלומר: כעת יש לי כסף, ולכן אני יכול לשבת וללמוד תורה מבלי דאגה לפרנסה. רבי חייא בר אבא מתבונן ורואה את רבו שאינו לבוש כאחד העשירים… מכל מקום, הוא לא מבין איך הוא הלך ומכר נחלת כרם כ"כ גדולה ופוריה! והרי אנשים נוהגים הפוך – רק רוצים להרבות את רכושם ונחלותיהם. כמה שרק אפשר יותר ויותר. והנה הוא מוכר את רכושו הגשמי כדי שיוכל לקבל רכוש רוחני?  זה היה נראה לו קצת מוזר. הם ממשיכים בדרך ועוברים ליד כרם-זיתים. אמר רבי יוחנן: אותו כרם זיתים היה שלי, ומכרתיו כדי שאוכל ללמוד תורה. כשאדם מבין מה זו תורה אז הוא מוכר את כל רכושו. מבין שהעוה"ז הוא רק אמצעי, רק פרוזדור לטרקלין. כשאדם לא מבין אז הוא חושב רק על הדירה ועל הרהיטים ורק על כמה שיותר רכוש. והוא מאבד את הדבר היקר ביותר בעולם, שלא לא ירד אחריו כבודו! כל עושרו לא ילך אחריו; לכל היתר הוא מוריש רכושו לנכדיו. אבל מה הוא לוקח עימו לעולמות העליונים לאחר 120? רק מצוות ומע"ט. יש לך קצת זמן וכסף? תעשה מצווה, קנית עולמות שלמים! עזרה קטנה לשכן, סיוע קטן בכסף, בעזרה ובחיוך, שווה בשמיים הון עתק ומרגליות. אדם חייב להרגיל א"ע כך שכל שאיפותיו כאן הן לבנות את הטרקלין למעלה ולא לשכלל את המסדרון למטה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of