נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב וולף מול ביקורת המקרא

הרב יוסף אברהם וולף, מייסד סמינר 'ווולף' בבני ברק, ומקורבו של החזו"א, חניך קהילת 'תורה עם דרך ארץ' ובית המדרש לרבנים בברלין, מקדיש פרק בספרו 'תורה ומדע', להתמודדות מול ביקורת המקרא. הדברים כמובן מתייחסים למחקרים בני דורו והדור הקודם, אך חלק גדול מהמחקרים הישנים עדיין חיים וקיימים משום מה בפי מכחישי המקרא (למשל: האבחנה בין חילופי שמות האלהים בתורה, אף פעם לא תיתפס בעיני מכחיש מקרא כ'מיושנת', אין זה מפריע לו שהיא הופרכה לפני כמה דורות), וכמובן הנושא העיקרי אינו החידוש המחקרי שבדבריו, אלא היחס של מחנך בישראל למקצוע זה. דומה שיש בדבריו הרבה מן הרלבנטי גם ללומדי (ולמחנכי) דורינו. הרב וולף טרח ועיין בספרי ההיסטוריונים השונים כדי לחוות דעה, ולא הסתפק במספר מליצות, ואכן הוא מציג דעה מנוגדת ומנומקת מול הצד השני.

 

בשעה שאני ניגש להעיר אודות נקודות ביקורתיות ביחס לביקורת־המקרא, חוששני מפני קוראים אלה שהענין הזה. היה זר להם עד עכשיו. ויודעני שלא מעטים הם אלה, שיש להם רושם כללי על דבר הסתירות בין המדע שבימינו לבין האמונה הנצחית, אך הפרטים אינם ידועים להם… בכל זאת סבורני, שהמצב הרוחני מטיל עלינו את צו החיסון המחייב נגיעה בראשי פרקי הכפירה,

המגמה הכללית החבויה וגלומה בעבודה מדעית של ביקורת המקרא תתואר להלן (הדעות הקדומות בהסטוריוגרפיה הישראלית) עפ״י הערותיו של ביברפלד. מו״ר הרב ד״ר י. וולגמוט זצ״ל הדגיש בהרצאותיו ובמאמריו [1] [2] את אמונת ההתפתחות כאחד הגורמים שהולידו את שיטת ולהויזן. לפי השקפה זו מוטל על חקירת המקרא להבחין. בשלבי  התפתחות דתית ורוחנית שעברו על עם ישראל, שהרי הנחת ההנהות היא, שאין ח״ו ספר אלקי, ועם ישראל אינו הנושא של התנ"ך בלבד, כי גם יוצרו. הנחה זו, הדוחה בשתי ידים את האפשרות הפוטנציאלית, שיש בורא העולם המלמד לברואיו את דרכם בחיים, גוררת אחריה את התפקיד לבאר את ספרי הנבואה כיצירה אנושית. נתווספה ההנחה, שיצירות אנושיות, נתונות תחת חוק ההתפתחות, ונוצר התפקיד מבלי לחקור אפילו אם יש כאן בכלל יצירה אנושית או לאו — להסביר ולפרש את ספרי הנבואה כיצירה אנושית שהתפתחה.

כנקודת המוצא של החקירה המעשית, שימשו להם  שמות הקודש השונים שמוזכרים בתנ״ך. ואין זה מקרה. החקירה הכופרת, על ספר האמונה, שללה מראש את הביאור האמיתי מל שמות הקודש הללו, אשר בעצם הריהם צורות־התגלות שונות של אל אחד — מדת הדין ומדת הרחמים. המדע הכופר הוא כה רחוק מכל גישה מציאותית לא־ל עליון, עד שאופן התגלותו בחיי האנוש בעלם ממנה יוצא, איפוא, שהסיבה שהניעה את מבקרי המקרא לדחית הפירוש המסורתי — אמונה באדם ולא בהשי״ת — היא היא הסיבה שהניעה אותם ליצירת פירושם ההתפתחותי־ביקורתי, כי מעשה אנוש גרידא אמנם עלול להתפתח.

כבר הזכרנו, שרוב השאלות שנתעוררו ע״י מבקרי המקרא כבר נתפרשו ע״י חז״ל והמפרשים, ובתוכן גם השאלה הנזכרת של חילופי שמות הקודש, כידוע. בתורה מודגש אותו ענין הדגשה בולטת במקרא זה: ״וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל ש־די ושמי ה׳ לא נודעתי להם״ כל המפרשים כולם, ורש״י בראשם, שואלים: הלא השם המפורש כבר נאמר לאברהם אבינו: אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. התשובות הינן עמוקות ביותר. לדעת רש״י שמעו האבות את ההבטחה, אך רק משה רבינו זכה לראות את הגשמתה שדי — זוהי מדת השי״ת כמבטיח; השם המפורש מדת השי״ת כמגשים, ״נאמן לשלם שכר״. כך מחלק רש״י את דברי ימי ישראל לתקופת ההבטחות — מאברהם עד משה; ולתקופת ההגשמה — ממשה ואילך. לפי דעת הרמב״ן לא התרחשו ניטים גלויים (שלא כדרך הטבע) עד משה רבינו. ישנה תקופת הנס הנסתר — מאברהם אבינו עד משה רבינו — וישנה תקופת הנס הגלוי — ממשה רבינו ואילך. המפרשים הללו מכירים בדברי המקרא שינוי בהתגלות היחס שבין ישראל לבין אביהם שבשמים. אך יובן: מי שאינו מאמין באביו שבשמים, לא יגיע בנקל להבנה זו.

דוגמא נוספת: למדונו חז״ל שהתורה נתנה בשלשה מקומות: סיני, אהל מועד, ערבות מואב. המצוות הראשונים שנאמרו בסיני הן עשרת הדברים. המצוות האחרונות שנאמרו בערבות מואב הן פרשת בכורים ווידוי מעשר. התורה מקדימה למסירת המצוות, את ביאור היחס ההדדי בין נותן התורה לעם המקבלה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״ וכו'׳. התורה מסיימת גם את מסירת המצוות בביאור היחס ההדדי בין נותן התורה לעם המקבל אותה: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלקים וכו' וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכר ולתתך עליון על כל הגוים וכו'. פתיחה וסיום — המצוות ניתנו במסגרת מסויימת המבארת את מהותה. (וכך תקנו לנו חז״ל להקדים בשחרית ובערבית את ברכת אהבה לקריאת שמע: ״הבוהר בעמו ישראל באהבה״ — ״אוהב עמו ישראל״). ואף זוהי הבנה הנעלמת מאת קוראי־קורעי המקרא.

ביקורת־ המקרא כופרת בנבואה, שהרי אין היא מודה כי ידבר אלקים אל האדם. שאם כנים הדברים, אשר דברי א־ל חי שמעה הארץ, יש כאן מאורע כביר שאין לשכל שלטון עליו. והגהת ההגהות היא, שהשכל הוא השליט בכל.

הנבואה היא בעיניהם תופעה בין תופעות אנושיות אחרות. דימו אותה לכישוף. אר כבר כתוב בתורה ושנוי בנביאים כי הגוים אל מכשפים ישמעו, ״ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלקיך״ וכר ״ככל אשר שאלת מעם ה׳ אלקיך בחורב״. הנבואה ממשיכה את מעמד הר סיני. הנביא הוא נביא מאחינו כמשה. ולמעמד הר סיני טרם המציאו הקבלה בהיסטוריה האנושית. כלומר: טרם קמו אומה או דת המתיימרות להכריז, כי דיבר אלקים את עם גדול בפומבי. והדבר מוסכם בתולדות הדתות, שאין דת המוסרת מאורע שיש להשוותו למעמד הר סיני — ״ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש״.

דובנוב מצטט את דברי אחד ההיסטוריונים המכנה את הנביאים במליצה ״ציפורי הסערה של ההיסטוריה העולמית״. יש סיבה טבעית הכרוכה בהרכב האויר לשינוי התעופה שיל הציפורים בשעת הסערה ולפני הגשם. הסיבה לגשם כבר קיימת, אף־על־פי שהחוש האנושי בגסותו איבו מבחין במציאותה. חושן הדק של ציפורים אלו כן מבחין כבר במזג מאויר, כפי שהחוש הדק מוכר וידוע גם מתוך חיי הציפורים הנודדות, וכן כלבי־גישוש, ועוד. הנביאים מנבאים, בשעה שהסיבה ההיסטורית למאורע שעליו הם מנבאים עוד איננה במציאות. כך כותב דובנוב ע״ד נבואת ישעיה על אבדן סנהריב הקרוב: ״תקות הנביא נתמלאה יותר מהר ממה שהיה אפשר לצפות״. ״תקות״ — כך כותב דובנוב. וכיצד הביע הנביא את ״תקותו״ ? ״לכן כה אמר ה׳ אל מלך אשור לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ וכן' ואל העיר הזאת לא יבוא נאום ה׳ וכו' למעני ולמען דוד עבדי וכו'. וכי כך מביעים ״תקוה״ ? אין כאן תקוה, אלא נבואה מתוך בטחון גמור שאין אחריו הרהור. ״יתכן, שהסיבה האמיתית לנסיגה זו וכו״, — כך ממשיך דובנוב. ״יתכן״ — כלומר, אין למצוא סיבה בטוחה, והמצרים המציאו סיפורים שלמים על נסיגה זו. אך הנביא מספר לנו את הסיבה האמתית. יוצא מכאן, שנסיעת סנחריב באה בפתאומיות כה מפתיעה, עד שהמצרים לא עמדו אף לאחר המעשה על הסיבה. אילו הנביא היה ״מקוה״, והיה אמנם בקיום תקותו זו משום מקרה, מקרה שהמצרים לא הבינוהו, ושדובנוב משער עליו את השערתו בבחינת ״יתכן״.

אך הנביא לא הביע תקוה, אלא ניבא: ״כה אמר ה׳ — נאום ה׳״. מנין לו הנבואה בכל ודאותה, שגם אחרי קיומה עמלים מסלפי ההיטוריה לשוא להפכה לתקוה? ההסבר הפשוט ביותר הוא, שמי ששלח מלאך להכות ״במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף״ גם גילה את סודו לעבדו הנביא ולא כיסה ממנו את אשר הוא עושה. אך משפט קדום נאלץ להפוך נבואה לתקוה, ולהפוך נס ל״יתכן. דובנוב התרחק כבר בלא־יודעין כל כך רחוק מן האמונה, עד שבעיית האמת אינה מתעוררת אצלו כל עיקר. אין כאן רצון רע, אלא העדר הרצון לשאול ״איה ה׳ ״, מין כפירה באונס. (ראה קובץ מאמרים לר' אלחנן זצ״ל).

בלי משים עולה במחשבתנו על דובנוב וכיוצא בו המושג ״תינוק שנשבה בין גוים״ (שבת פ״ז). אם זה תירוץ כלפי דין שמים, אין אנו יודעים. בכל אופן, אין תינוק מסוגל להורות דרך, וללמד דברי ימי־ישראל. כשכופר כותב היסטוריה ישראלית, הופך צייר־ערים לבונה עיר. ציור של אמן איננו בית, והיסטוריה ישראלית של כופר איננה תיאור מציאות.

 

בתקופתנו התפתחה ביקורת־ המקרא חדשה, הנפוצה גם בארץ־ ישראל. החוקרים היהודים משוכנעים באמינות התורה, אבל אינם מאמינים בתורה מן השמים. גם שיטה זו היא ביקורת המקרא. כתוב בתורה: ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״. מי שאינו מאמין בזה הוא מבקר את דברי המקרא ואינו נמנה על עדת מאמינים בני המאמינים. החוקרים בעלי שיטה זו הרגישו בהשפעת האנטישמיות הגדולה על ביקורת המקרא הישנה. כמובן שאינם רוצים להפוך את תורתנו לסוללת דרך לדת הנוצרית. כך התפשטה אסכולה חדשה, המשתדלת לסתור את דברי ולהויזן. כמובן: הס מלהזכיר את הרב הופמן.

״ פרופ׳ קאסוטו כותב: ״עלינו לגשת לעבודה זו באובייקטיביות שלמה. בלי משפט קדום כל שהוא… ואין לנו להיות מודאגים על כבוד תורתנו וקדושתה. כבוד תורתנו וקדושתה הריהם דברים העומדים ממעל לשטח הבעיות הספרותיות. דברים קשורים בתוכנם הפנימי של ספרי התורה, ובלתי תלוים כל עיקר בפתרון הבעיות הספרותיות ״. (מ. ד. קאסוטי: ״תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה״. ירושלים תש״ב׳ עמוד 12).

קאסוטו מתאר בפני הקורא את השתלשלותה של שיטת ביקורת־ המקרא, ששלביה מקבילים תמיד לשיטות שנהגו בכל דור ודור בחקירת הומירוס. הקבלה זו יסודה ברוחו של כל דור ודור של אנשי מדע. רוח הזמן אין לה בודאי כל סמכות מדעית אובייקטיבית. ומכאן דרישתו של קאסוטו לעבודה מתוך ״אובייקטיביות שלמה״. מסקנת אובייקטיביותו היא, כאמור: אחדות־התורה.

אנחנו יוצאים מן האמונה, שלא נשתנתה התורה ממשה עד דורנו זה, ושלא תשתנה לעולם. אמונתנו בודאי אינה חשודה בהשתעבדות לרוח הזמן. הזמנים נשתנו — ואמונתנו לא נשתנתה מולהויזן ועד מעריצי האחדות מסוגו של קאסוטו. אך ק. מבחין  בין קדושת התורה לבין בעיות ספרותיות והוא מוכן בכל מה שנוגע לאלו האחרונות ״לקבל את תוצאות מחקרנו, תהיינה התוצאות מה שתהיינה״. זוהי הגישה-הידועה שבשמה דגלו ודוגלים כל אנשי המדע בעולם: ולהויזן, קודמיו, תלמידיו ומתנגדיו, אשר לא הצליחה למנוע בעד ההשתלשלות ההיסטורית שתוארה ע״י ק. עצמו. מתעורר לכן החשד שמא ק. וחבריו משועבדים אף הם לרוח זמן חדשה. שמא לא נבראה עדיין באוניכרסיטה העברית הלאומית האובייקטיביות השלמה, אלא חל רק שינוי ברוח הזמן. ואין להשקיט את החשד הזה בנקל, שהרי ק. עצמו מוסר לקוראיו את העובדה המענינת על ״מצב הרוחות השורר עכשיו״. ושספרו האיטלקי על ספר בראשית זכה להוקרה מטעם ירחון אחד של מבקרי המקרא, על אף התנגדותו לשיטת ולהויזן. כנראה, לא נבראה ע״י קאסוטו האובייקטיביות המוחלטת, אלא ששורר האידנא ״מצב־רוחות״ מחודש.

שנית: אנו מוחים נגד השימוש במלה קדושה בשעה שאין אמונה בתורה מן השמים. מי שמאמין באמונת אומן, שהבורא אינו מניח לברואיו לתעות מהשקפה להשקפה, תופס בידו ספר קדוש, שניתן לאנושות בתאריך היסטורי מסויים, מי שנטש את אמונתנו — הזכות לכאורה בידו להעריך ולהוקיר דעות שונות המובעות בתורה וכו׳ אך את דעתה היסודית הוא הזניח: ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״. הוקרתו לכן, סובייקטיבית היא. וההסכמה לה או דחייתה, תלויה ברוחו ודעתו של כל אדם.

הרחבנו את הדבור על דעת קאסוטו, מכיון שרבים אוהדיו גם בקרב יהודים שומרי תורה ומצוות, שאינם יודעים להבחין בין ״הוקרת״ התנ״ך לבין אמונת־אומן. וההבדלים בינה לבין אמונתנו אינם כה בולטים כמו בין אמונתנו לאסכולה הישגה. ולכן היה צורר בהדגשה, שההתקרבות היא יחסית ולא עקרונית — לצערנו.

תמימותו של קאסוטו ואוהדיו צריכה ביאור: כיצד לא הבחין אדם המאמין בהתפתחות ההיסטורית, כי ״אובייקטיביותו״, חסרה את ההגיון? את התשובה יש למצוא בדברי הפרופ׳ קיש (להלן עמ' פ״ה): ״והאמונה בשאלות הכרת הטבע המדוייקת, כביכול וכו׳ היא שולטת  בכל צעד של חקירת הטבע וכו׳ במדה הרבה יותר גדולה… וממה שרוב חוקרי הטבע שבימינו מבררים לעצמם״.

קאסוטו היה חוקר מקצועי, שלא העמיק חקור על יסודות המדע, על מושג הוודאות במדע בכלל ובמדע ההיסטורי בפרט. הוא ידע להפעיל את המנגנון המדעי הרגיל, מבלי לרדת עד עומק השאלה היסודית: מהו התוקף ההגיוני של העבודה הזאת ? בשטח של מחשבה השקפתית הוא לא היה חוקר — כהרבה אנשי מדע, לפי דברי קיש — וההשקפה היתה בעיניו עובדה ומציאות, לכן נכשל בשגיאה הגיונית.׳

ולפי דעתי גורמת אותה חולשה — בין היתר — למשגה, כי סופרים המאמינים אמנם בתורת ה׳ אינם מסרבים להכיר בקאסוטו ואחרים ״כמפרשים״. לא השכילו אלה, כי מים שנצבעו בצבע אש, מים הם, המכבים את האש. ע״י דמיון חיצוני בין קאסוטו לבין האמונה

נעלם מהם, כי הניגוד לא התמעט. ביקורת המקרא הישנה והחדשה מתווכחות ביניהן על זמן כתיבת התורה. אכן, שאלת הזמן איננה נקודת היסוד, עיקר הוא לדעת, מי הוא זה שנתן לנו תורת אמת. וכל מי שמשתבש בעיקר הזה, החטיא את המטרה, ואם גם יסכים למועד הנכון של מתן תורה, לא התקרב אלינו במאומה. ולכן אין עבורנו הבדל של ממש בין קאסוטו או יעקב מצד אחד, לבין ולהויזן והאסכולה שלו מצד שני. שניהם אינם יודעים: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

אחת התוצאות של הגישה ההשקפתית להבנת העבר, היא:

יחס של ביטול וזלזול לגבי הדברים שנכתבו על ידי חוקרים חרדים. תופעה ״מדעית״ זו נקראת בעולם המדע: השתקה. הענף הכופר ביותר בעולם המדע הנו, כמובן: ״ביקורת־המקרא׳׳. הרי זה מדע שיסודותיו הושתתו במישרין על הכפירה ביסודי ושרשי של אמונתנו. ״לא יתכן, שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו״ — דברי רב סעדיה גאון אלה, נתגשמו מחדש במפעלו העצום של הרה״ג ר׳ דוד צבי הופמן זצ״ל. לא קם לנו בתקופה האחרונה גדול בתורה כמותו, פוסק מקיף בשטחי הלכה למעשה, שיחשב גם בעיני אומות־העולם לאיש מדע גדול ממש. הוא ערער בידו החזקה את היסודות של שיטת ביקורת־המקרא, הקורעת את תורתנו הקדושה לגזרים. הוא לימד לדעת, שהקשיים בביאורי המקראות שעליהם הסתמכו כבר נתיישבו ע״י חז״ל והמפרשים, ושדוקא ההשערות החדשות גורמות לקשיים רבים ונוספים, שאינם קיימים לפי דעת המסורת.

שפרבר כותב בקובץ מחקרים שיצא מטעם האוניברסיטה במנצ׳סטר: ״שיטת המקורות בנויה על כמה הנחות מוקדמות ההולכות ומתערערות בזמננו, עבודתו הגדולה של רד״צ הופמן היא כיום (לאחר יותר מארבעים שנה אחרי פרסומה — המעתיק) מקור לא אכזב ״וחבלר שלא זכתה למקום הראוי לה״ (ההדגשה של״) ־״ שפרבר מסתמך על דברי הפרופיסור רוברטסון, שכתב בחיבורו ״נמצאות הרבה ראיות מוכיחות לערעור שיטתו של גרף ולהויזן בכללותה״.

חקירת המקרא בחוגי האוניברסיטה בירושלים אף היא שוללת את שיטת ולהויזן. אך בספרו של סגל על תולדות הפרשנות לא מצאתי את שמו של הרד״צ הופמן. קאסוטו, :בחיבורו על ספר בראשית, שכולו בא לערער תחת יסודות שיטת ביקורת־המקרא הגרמנית, אינו מזכיר את ספרי הרד״צ הופמן. ואפשר להאריך את רשימת השותקים…

כמו כן עבר דובנוב לגמרי בשתיקה על מאמרי הרש״ר הירש ו״דורות הראשונים״, העוסקים בסתירת דברי גרץ, והוא מוסיף את ביקורתו על אלה של א.ה. ווייס ואחרים. מכאן, שהמדע לא הצליח להתגבר על הנטיה הפסיכולוגית, שלא להתחשב ברצינות בהשקפת עולם חזרה לו.

 

מי שסובר, שהמתפיסיקה היא נקודת השקפה סובייקטיבית, ואילו המדעים על האדם והטבע הם אובייקטיביים — אינו אלא טועה. כבר הדיונים על מושג ההתפתחות מביאים לכלל ההכרה, שההבנה ההיסטורית עומדת תחת ההשפעה של העקרון הזה. הרי, שהמדע ההיסטורי אינו אלא מדע שהסובייקטיביות מרובה בו. המפלגות הפוליטיות .העמידו חוקרים המתארים את דמות ההיסטוריה לפי עקרונותיה של כל מפלגה ומפלגה.

אך טעות היא לחשוב, שלפחות מדעי הטבע טהורים הם מכל פניה שאינה נובעת מתוך עיבוד מתימטי של ־הנסיון החושי. אין הדבר כך, אף חקירות מדעי־הטבע מושפעים מאד ע״י הדעה הקדומה של החוקר. אמנם אמת הדבר, שהלימוד של מדעי־הטבע העביר רבים על .דעת  קונם. משמע, לכאורה, שבאו בה הוכחות המבוססות על עובדות ברורות המכוונות נגד האמונה ח״ו, אכן, בכל זאת צדקו דברי .ר׳ סעדיה גאון : ״והודיענו, כי כאשר נעיין ונחקור, יצא לנו הבירור השלם… והבטיחנו, כי לא יתכן שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו, ולא ראיה למספקים (למטילי ספק) באמונתנו… כמו שאמר: ״אל תפחדו ואל תראו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי״  … ורוצה (פירוש) מן הדברים עצמם ומן הטעויות עצמם (כלומר אל תפחדו מן הטעויות)״.

לכן נתבונן באופן השפעת ההנחות הקודמות לחקירה כפי שנגלה אותה במדעי הרוח ובמדעי הטבע.

מתוך כל הלך העבודה הנוכחית נובעת כבר המסקנה, שהמדע ההיסטורי קשור בהנחות מסוימות. במדע המתדולוגי על החקירה ההיסטורית, מהוה בעיה זו את אחת הבעיות המרכזיות. נוסדו השערות שלמות וכן טרמינולוגיה שלמה מסביב לבעיה מסובכת זו. פילוסופים והיסטוריונים הרימו את רקע הבעיות הללו לשטח מיוחד בחקירה המשותפת של שני ענפי המדע האלה.

ההיסטוריון הגרמני רנקה — המייסד של המתודה הביקורתית המודרנית — ייחס למדע ההיסטורי את התפקיד לתאר את הדברים "כמו שהיו״ ומסתייג משיטה המייחסת להיסטוריה את התפקיד להורות את דרך האנושות. ״והוא, אביה של הביקורת,     כותב: ״אני מאמין בכנות הפנימית של בני האדם בהחלטות פנימיות גדולות״. רנקה… מאמין! וכיצד היה מגיב מול חוקר שאינו מאמין? אכן ככופר! הוי אומר, לא אמונה מול דעת, אלא דעת מתוך אמונה מול דעת ללא אמונה.

ציטטה זו לקוחה. מדברי הפילוסוף היהודי פ. רוזנצוויג, מתוך מכתב, שנכתב כנראה אל יהודי מאמין. ״זהו ניגוד עמוק בין כב׳ לבינינו — שלפי דעתי אינו ניתן להיגשר ע״י הבנה, כי אם ע״י הוקרה בלבד. אני מצידי בכל אופן לא אבין ליסודות הדתיים של פירושו של הרש״ ר הירש (על התורה) או של כתבי ברויאר.

כך כותב איש מדע, שאינו נמנה על החרדים, בפי שמוכח גם מתוך המכתב המצוטט. הוא מוכיח מתוך דברי רנקה, שאין ביקורת ללא אמונה. אכן, בכל זאת גדולה היא השפעת הספרות ההיסטורית החילונית על חוגי החרדים למאד. ולכן יש צורך בפירוט הדברים. בין המדעים ההיסטוריים, שתוכנם נוגע ישר ביסודות האמונה    בולטות ביותר:  ״ביקורת המקרא״, ״חכמת התלמוד״ וההיסטוריה הישראלית במובן הרגיל.

הסופר המדעי היהודי ביברפלד מונה שלש הנחות המשמשות בסיס לחקירה ההיסטורית החילונית: א) ״אין לתת אימון במסורת ההיסטורית, אלא אם כן היא הולמת את טיב נסיונותינו״. הנחה, קודמת זו, שהיא עצמה אינה הולמת את נסיונותינו, מביאה לידי שלילת האמונה בבריאה. לאמיתו של דבר, נשתנה הנסיון האנושי כמשך התהליך ההיסטורי במדה כה גדולה, עד שאפשר לנסח: הנסיון הוכיח, שהוא עצמו אינו מסוגל לשמש קנה־מדה לחקירה ההיסטורית; ב) החקירה ההיסטורית על דברי ימי ישראל, שהורתה ולידתה במדע של אומות העולם, מושפעת ע״י אנטישמיות פחות או יותר בולטת. בתור דוגמה ניתנת הערתו של סלין הרואה במעשה בת־שבע חטא ״אופייני״ בעוד שלמעשה אין מאורע דומה לו בחיי אדוננו דוד; ג) החקירה הנוצרית רואה את היהדות ״כסוללת דרך לנצרות״. מכאן נובעת עמדה שלילית מאד לפרושים, על סמך ההערות של ״הברית החדשה״. אף החוקר האנגלי הרבורד מתח ביקורת חריפה על שיטה זו הרוצה להבין את אופיים של הפרושים, דוקא מתוך הדמות ששונאיהם בנפש הנחילו לאנושות.

דברי ביברפלד טעונים השלמה. ההנחה הראשונה יסודה בהערצת האנושות את התרבות המודרנית, שחוללה את אמונת ההתקדמות וההתפתחות. השאיפה לשלטון אנושי על כל היקום, מייחסת לשכל תפקידים העובדים את גבולותיו המהותיים. אמונת ההתפתחות היא הנחה קודמת, רביעית, שגרמה לסילוף פני דברי ימי ישראל בספרי החוקרים החילוניים.

הערות:

[1]  ביז' כרכי ״ישורוך שיצא בברלין, משנת תרע״ד עד תרפי׳ט.

[2]   לא מצאתי לנכון לבאר כאן את ההכרחיות שבדבר.

 

הפניות להרחבת נקודות המוזכרות כאן ברמז:

אנטישמיות בביקורת המקרא, המשך

חילופי שמות האלהים, המשך

הנחת ההתפתחות בביקורת המקרא

ביקורת המקרא הישנה

קאסוטו

הכחשת הנבואה כגורם

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
בלי שם Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
בלי שם
Guest
Member
בלי שם

ראוים הדברים למי שאמרם… אבל למה מחנך מאמר זה? שכמו שמאמינים בתורה מפרשים בהתאם לאמונתם כך מאמינים בכפירה מפרשים לפי אמונתם? ולכן כל אחד יתעסק בפירושי הצד שלו בלבד? ואם קסוטו מתעלם מעבודתו של רד"ץ הופמן למה אנחנו מחויבים להתעלם מפירושיו? האם יש כאן עונש מידה כנגד מידה? האם פירושי "דרוש" ממחנינו יותר אמיתיים מפירושיו? בוודאי יש צורך להכיר את הבסיס הרעיוני שעליו השתית את פירושו אבל בהעלם אין כאן חתירה לאמת מצידינו אלא "אפולוגטיקה של התעלמות", בדיוק כפי שרב וולף טוען על הצד שכנגד. נקודה המרכזית למחנכים אמורה להיות בהגדרת הגבול שניתן לקבל פירוש מבוסס "מדעית" ולא שלילה גורפת… Read more »