1

הרב חיים נבון: להתייצב מול מדעי המרמור

הרב חיים נבון, כותב:

ההנחה הפוסטמודרנית שהחברה כולה מבוססת על דיכוי סמוי וגזענות רעילה, יצאה מתחום האזוטריה האקדמי והפכה לנחלתם של מובילי דעה רבים. חוקרים מהשמאל הליברלי תוקפים אותה בספר חדש.

ייתכן שזו הייתה ההטרלה האקדמית המדהימה בהיסטוריה. שלושה חוקרים אמריקנים – הלן פלקרוז, ג'יימס לינדזי ופיטר בוגוסיאן – רצו להמחיש את הניוון ההרסני בתחומים האקדמיים שהם כינו "grievance studies" – "מדעי המרמור", כגון לימודי מגדר ולימודי תרבות. לשם כך הם שלחו לכתבי עת אקדמיים במדעי החברה בשנים 2017־2018 מאמרים מופרכים לחלוטין, המשתמשים בעגה המקובלת בתחומים הללו.

חלק מהמאמרים הספיקו להתפרסם או להתקבל לפרסום לפני שעיתונאית חרוצה חשפה את התעלול. העיתונאית נתקלה במאמר אקדמי שעסק בתרבות האונס הכלבית, ובדיכוי כלבים בעלי זהות מינית מעורפלת בגינת כלבים בפורטלנד. כתב העת שאליו נשלח המאמר העביר אותו לפני הפרסום לביקורתם של שני חוקרים, והם העניקו לו שבחים מופלגים. אחד מהם כתב שהמאמר עוצמתי, חדשני, עשיר בניתוחיו ומרגש. השני ציין שהמאמר הוא "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית".

אך העיתונאית הנ"ל לא זכתה להשכלה אקדמית במדעי החברה, ולכן התרשמותה הייתה שונה במקצת. היא פשוט לא יכלה להאמין שהמאמר הזה אמיתי, והחליטה לבדוק. כך נחשפו גם מאמרים אחרים שהיו חלק מההטרלה עצומת ההיקף, כולל מאמר שהוא למעשה פרק מ"מיין קאמפף" מתובל בעגה אקדמית עכשווית; מאמר התומך באסטרולוגיה ומכנה אותה "אסטרונומיה פמיניסטית"; ומאמר אקדמי שמציע להושיב סטודנטים לבנים פריווילגים על הרצפה ולכבול אותם באזיקים בזמן השיעור, למען הצדק והשוויון החברתי.

החוקרים המטרילים כתבו שמטרת התרגיל היא להציל את המחקר האקדמי מהניוון שכופה עליו האקסיומה שלפיה הכול הוא הבניה חברתית. כשאין אמת ואין משמעות, אז העולם הוא רק מאבקי כוח בין מדכא למדוכא, וממילא הקריטריון היחיד למאמר אקדמי הוא פוליטי: בעד מי הוא. בשביל פוליטיקה נמוכה כזו, מוחקת אמת, לא צריך אקדמיה.

לפני כמה חודשים פרסמו שניים מהחוקרים הללו, הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, ספר מקיף באנגלית על הטרלול האקדמי בתחום מדעי החברה, בשם "תיאוריות ציניות" – Cynical Theories (כמשחק מילים על הביטוי "תיאוריות ביקורתיות", critical theories). נדמה לי שזהו הניתוח המשמעותי ביותר של התופעה הזו שהתפרסם עד כה.

ייעוד לאקטיביסטים נבוכים

כשאני מבקר את הפוסטמודרניזם האקדמי, חברים מהאקדמיה אומרים לי שאני לא מעודכן: הפוסטמודרניזם מת מזמן. הם מתכוונים לומר שאף אחד כבר לא מצטט את ז'אק דרידה, ובזה הם צודקים. אך כמעט כל המחקר והכתיבה העכשוויים במדעי החברה ובתחומים נוספים, ספוגים באופן עמוק בהנחות פוסטמודרניות. פלקרוז ולינדזי טענו שהפוסטמודרניזם המוקדם עסק בפירוק מתמיד, בלי שום חזון לשינוי חברתי ממשי, ולכן היה בסופו של דבר משעמם למדי. אך הם הדגישו שהפוסטמודרניזם הזה לא מת, אלא רק השתנה; הוא איבד את הפסימיזם האדיש שלו, והותך לכדי אקטיביזם חברתי נלהב.

פלקרוז ולינדזי תיארו שלושה שלבים בהתפתחותן ובהשפעתן של "התיאוריות הציניות". השלב הראשון היה הפוסטמודרניזם המתוחכם, האירוני והפסימי של דרידה, פוקו ובני דורם. השלב השני, שהם כינו "פוסטמודרניזם יישומי", ויתר למעשה על היחסיות המוחלטת ושם לעצמו מטרה מוסרית: שינוי החברה ועקירת העוולות שהחוקרים הפוסטמודרנים זיהו בשיח הדכאני הרווח. לדבריהם, הפוסטמודרניזם עשה שירות חשוב לפעילי השמאל הקיצוני. בשנות התשעים, המרקסיזם כבר התגלה ככישלון מאכזב, ובמקביל המאבק לזכויות האדם כבר נחל הצלחה רבתי. היה קשה לראות על מה אפשר להילחם עכשיו, ובשם איזו אידיאולוגיה. הביקורת הפוסטמודרנית זיהתה דיכוי מוחץ במקומות טריוויאליים, ותיארה את השפה עצמה כמכשיר דיכוי רב כוח. בזכות התיאוריות הללו מצאו אקטיביסטים נבוכים יעד והצדקה למאבקם.

הלהט המוסרי הזה אינו הולם את הרלטיביזם הערכי, שעליו דוברי התיאוריות הללו סירבו לוותר. הם דילגו בקלילות על השאלה מנין אפשר לגייס להט מוסרי בעולם שבו כל מוסר הוא יחסי, ורתמו את המינוחים הפוסטמודרניים לשירות אג'נדות של השמאל הפרוגרסיבי. השלב הזה התרחש בין השנים 1990־2010.

Cynical Theories. H. Pluckrose and J. Lindsay Pitchstone. publishing, 2020

את השלב השלישי, מאז 2010, כינו פלקרוז ולינדזי "פוסטמודרניזם ממומש". בשלב הזה התיאוריות הללו חלחלו מן האקדמיה אל השיח הרווח, והפכו ל"מובן מאליו" בחוגים רחבים בחברה המערבית, ולתוכנית פעולה מעשית עבור "פעילים חברתיים". התיאוריות הביקורתיות של הפוסטמודרניזם הממומש מניחות שאפשר וצריך לערער הכול, חוץ מאשר עיקר אחד, שאמיתותו אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת: האקסיומות של התיאוריות הללו עצמן, שעליהן אסור לערער. ההנחה שהחברה שלנו מבוססת על דיכוי סמוי וגזענות רעילה הפכה מנחלתם של כמה פרופסורים באקדמיה להנחת מוצא של סופרים, עיתונאים, פוליטיקאים וסתם אנשים.

סתימת פיות למדכאים

ביסוד התיאוריות הללו עומדים, לכל אורך הדרך ובכל גלגוליה, שני עקרונות־על: הראשון הוא שאין אמת ואין ידע אובייקטיבי, אלא רק הבניות חברתיות; השני הוא שהחברה בנויה על יחסי כוח ודיכוי, המכתיבים את תוכן הידע ואת הפצתו. לעקרונות הללו מצטרפים ארבעה מהלכים רעיוניים: טשטוש גבולות; הכוח המכונן של השפה; רלטיביזם תרבותי; ומחיקת האינדיווידואל מצד אחד והאוניברסלי מצד שני לטובת פוליטיקה של זהויות. מכל אלו נגזרת פרקטיקה מסוכנת: אם ידע הוא כוח, הרי שכל דעה חולקת נתפסת כדיכוי אלים שצריך לבלום בכוח. כך נוצרה תרבות של סתימת פיות, שהשתלטה על האקדמיה בתחומים רבים.

בספר החשוב הזה סוקרים פלקרוז ולינדזי תחומים אקדמיים שונים, בייחוד מהענף שהם עצמם כינו "מדעי המרמור". הם מתארים כיצד תיאוריית הגזע הביקורתית, למשל, מניחה משום מה שהדרך היעילה להילחם בגזענות היא להפוך את כולם מודעים להבדלי גזע בכל מקום, בכל זמן ובכל הקשר. כל אירוע וכל שאלה ציבורית מנותחים מיד מאותה זווית חד־ממדית: איך מתבטאת בו הגזענות של "העליונות הלבנה" ("white supremacy").

התיאוריה הקווירית הולכת בכיוון אחר. זוהי גישה פילוסופית הטוענת שאין שום הבדל ביולוגי משמעותי בין גברים לנשים; מנתקת בין מין, מגדר ונטייה מינית; ותופסת את כל מה שמתחולל בעולמנו בין גברים לנשים רק במונחים של יחסי כוח ושליטה. על הגישה הזו כתבו פלקרוז ולינדזי דברים קולעים: "למתבונן מבחוץ, התרבות הזו נראית כאילו נוסחה בכוכב אחר, שלתושביו אין שום מושג על רבייה מינית, והם מפרשים את כל הקשרים האנושיים החברתיים שלנו בדרך הצינית ביותר האפשרית".

לימודי מוגבלות (disability studies) מתארים את המוגבלות, מה שפעם קראו "נכות", כהבניה חברתית דכאנית. אדם שמאמין שמוגבלות קשורה בעובדות אובייקטיביות מתויג בשם הגנאי "יכולתני" (ableist). היכולתנות מושווה להומופוביה, לפטריארכליות, לגזענות ולקולוניאליזם. היא מתוארת כמשרתת את האינטרסים של הקפיטליזם הניאו־ליברלי, המעוניין לטפח גופים אנושיים שיבצעו ביעילות עבודות בעלות ערך כלכלי.

חלק מדוברי הגישה הזו תוקפים בעלי מוגבלות גופנית או נפשית המנסים לתקן או לרפא את מוגבלותם, ורואים בהם מי שהפנימו את התודעה הכוזבת שכופה עליהם הדיכוי החברתי, כאילו יש משמעות אובייקטיבית וערך אובייקטיבי ב"נורמליות" נפשית וגופנית. חירשות, אוטיזם, דיכאון, חרדה ואובדנות, לצד מגבלות גופניות ונפשיות אחרות, מתוארות כזהויות מיעוט מדוכאות שיש לשחרר ולחגוג אותן, ולא כמגבלות. פעילים למען החירשים טענו שהורים שומעים שדואגים לילדם החרש לשתל קוכליארי, כך שיוכל לשמוע, מבצעים ג'נוסייד; לחירשים שמבקשים בעצמם טיפולים כדי שיוכלו לשמוע נאמר שהם עריקים.

הגנה על ערכים ליברליים

במקביל, גם תופעות גופניות מתונות יותר מתכנסות לתחומי לימוד ומחקר ברוח ההבניה החברתית. חוקרים בתחום "לימודי שמנים" (fat studies) שוללים את הטיעונים הרפואיים על הסכנות שבהשמנת יתר, מתארים אותם כדיכוי חברתי כוחני, ומתייגים אותם כ"שמנופוביה". ממצאים מדעיים בנוגע להשפעת התזונה שלנו על בריאותנו מתויגים כ"בריאותנות" ו"תזונתנות", ומתוארים כהבניה חברתית הניזונה מהיוקרה המדומיינת של השיח המדעי האובייקטיבי־כביכול. בעלי משקל עודף שמנסים לרזות מואשמים בתסמונת שטוקהולם, זו המביאה חטופים להזדהות עם חוטפיהם ומעניהם. ה"שמנופוביה" מתוארת גם היא כקשורה בקפיטליזם הניאו־ליברלי, משום שעל פי הנטען חברות המייצרות מזון דיאטטי ומפיקות סדנאות להרזיה מְקדמות תדמית שלילית לשמנים, כדי להגדיל את רווחיהן. פלקרוז ולינדזי תיארו את הלך החשיבה הזה כ"פנטזיה פרנואידית".

פלקרוז ולינדזי הם אנשי שמאל המזהים עצמם כליברלים קלאסיים. הם אינם תוקפים את "מדעי המרמור" מתוך הימין השמרני, אלא מתוך הגנה על ערכים ליברליים ותיקים שהם מייחסים להם את הישגיו הרבים של המערב: חופש הדיבור, חופש המחקר וחופש הביקורת, לצד ספקנות בריאה שאינה חשדנות ממאירה.

בכך הם מצטרפים לשורה של אנשי שמאל ליברלים המבקרים בשנים האחרונות את הסחרור שאחז במדעי החברה העכשוויים. הם מדגישים את הליברליזם הקלאסי, שבמובנים רבים יכול להיות גשר בין השמאל המתון לימין המתון. הבולטים בקבוצה הזו הם סטיבן פינקר וג'ונתן היידט. ספריהם זוכים לתהודה רבה בציבור הקוראים הרחב; אך לעת עתה השפעתם על האקדמיה נראית לצערי אפסית. אפשר לקוות שבעתיד המצב הזה ישתנה. כי בניגוד למה שחושבים דוברי התיאוריות הציניות, יש בעולם אמת, וסופה להיגלות.