נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב יהושע ענבל: האדם הרוחני

הרצאה בכנס מדע ותודעה, קמפוס סמינר הקיבוצים 22/11/18

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

3 מחשבות על “הרב יהושע ענבל: האדם הרוחני”

  1. יישר כוח, אבל את הערעור על האובייקטיביות צריך לקחת לדעתי יותר רחוק: הרי מהי בעצם אובייקטיביות? הסתמכות על בני אדם אחרים כמדד לאמיתותם של דברים. אם אני רואה משהו מוזר, ואני רוצה לבדוק אם הוא אמיתי, התגובה הראשונה שלי היא לשאול עוד אנשים אם גם הם רואים אותו. אם כולם רואים, זה אובייקטיבי ואמיתי, אם רק אני רואה, כנראה זו הזיה.
    אבל כשחושבים על זה, זו בעצם גישה מוזרה. למה דעתם של אחרים היא המדד הכי חשוב? הרי אם אני מפקפק בחושים ובחוויות שלי וחושד שהם משלים אותי, גם אותם אנשים אחרים יכולים להיות חלק מהאשליה. ואם אני סומך על החושים והחוויות, למה אני צריך אישור מאנשים אחרים? זה נראה כאילו קיומם של אנשים אחרים הוא הדבר הוודאי ביותר, שאינו מוטל בספק, וכל שאר המציאות כפופה לאישורם. אני לא מוצא בזה שום היגיון.
    בסופו של דבר, כל מה שיש לנו הוא חוויות סובייקטיביות. גם העולם שאנו רואים סביבנו, גם כל האנשים שאנו פוגשים – אנו חווים אותם באופן סובייקטיבי. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שבו הם באמת קיימים מחוצה לנו, ובאמת יש להם תודעות משל עצמם וכן הלאה, אבל זה כבר סיפור – לא רושם ישיר. ולסיפור הזה אין עדיפות מהותית על פני חוויות אחרות שאנו חווים.
    אז נכון שברמה המעשית אנחנו מעוניינים לחיות בצורה יעילה, ולשם כך צריכים להתחשב באנשים אחרים ובדעותיהם; זו הסיבה ל"בריחה אל האובייקטיבי", ולשלילת קיומו של כל דבר סובייקטיבי כדמיון או רגש בלבד. אף על פי כן, אין לבלבל בין תועלת לבין אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה. אם יש משהו שברור לי בוודאות, אני לא צריך אישור מאף אחד לקיומו. מה תאמרו, שכל משוגע מאמין בדברים שנראים לו ברורים? נכון, אבל זה כבר שוב המישור המעשי, שעצם הגדרתו של אדם כמשוגע קשורה אליו (משוגע נחשב בגדול מי שמזיק לעצמו או לחברה, לא סתם בעל דעות חריגות).

  2. ראשית, גם אני מצטרף לפרגונו של דוד.
    שנית, מספר נקודות.
    א. עקרון ההדריות הוא תנאי בתורה לבחינת הנביא הרוחני. "ונתן אליך אות או מופת". כמו כן הסיבה שרוב חכמי ישראל מאמינים שאנשים כדוגמת האר"י התעלו וראו דברים ברוח הקודש היא לא רק בגלל צדקותו הרבה ונקיותו מן הפניות, שכן כמוהו היו הרבה צדיקים ופרושים, ובכלל, אדם אינו רואה ללבב. הסיבה שמאמינים בו היא בעיקר על בסיס מה שהוא גילה, שכן גדולי החכמים שעסקו בתורתו והתבוננו בה הכירו בכך שחכמה כזאת אי אפשר לה להיות מושגת אם לא באופן רוחני. ובהצטרף עדויותיהם של תלמידיו, המוכרים בעצמם כחכמים גדולים חסידים וישרים, על הפלאות שראו בו הרי שניכרים דברי אמת. זו אמנם לא ראיה על טהרת ההדריות, אבל אי אפשר להתכחש להגיון שבדבר שהוא חזק מהרבה ניסויים מדעיים אובייקטיבים.
    ב. לפי המבואר בגמרא מסכת סנהדרין מותר 'לכשף' ע"י ספר יצירה, אמנם הובטח עונש למי שיעשה זאת אע"פ שאינו ראוי לכך, "ודאשתמש בתגא חלף", אך אין זה בכלל איסור כישוף ולא קרוב לו. מפרשי הש"ס שם פירשו, וכן כתוב בזוהר ובספרי המקובלים, שמה שמבדיל בין האסור והמותר הוא השתמשות ב'שמות קדושה' או 'שמות טומאה'. כי אמנם כן, כפי שנאמר 'ההקשבה לקול הפנימי' הוא חיבור לרוחניות, אך יש רוחניות טובה ויש רוחניות רעה, יש מלאכי שלום ויש מלאכי חבלה. וגם באדם עצמו יש את הנשמה והיצר הטוב שהם חלק מהרוחניות הטובה, ויש את הדמיון והיצר הרע שהם חלק מהרוחניות הרעה, ושניהם הם 'קול פנימי'. וביד האדם לבחור לאיזה חלק הוא מתחבר.
    לפיכך, יכול אדם להיות רוחני מאוד וגם שרלטן לא קטן, דוגמת בלעם כפי שציירוהו חז"ל, הוא מחובר חזק מאוד לרוחניות, אך לחלק הרוחני השרלטן התאבתן האכזרי והמרושע. אם תמצא אחד כזה, ממולץ לשמור ממנו מרחק. מסתבר שהנזק בפניה אליו יהיה גדול הרבה מן התועלת.
    למען האמת, הבחינה שהוצעה בסיום ההרצאה – מהם פניותיו של האדם המתיימר להיות רוחני, היא למעשה בחינת הרוחניות עצמה, לאיזה צד היא משתייכת. אדם ש'הקשיב לקול הפנימי שלו' או שחווה איזו 'השראה' יכול לבחון בה היטב מאיזה צד הים הגיעו, והאם כדאי לשמוע בקולם. אך כדי שהבחנתו תהיה ברורה אין לו ברירה אלא לפניות לכיוון האבייקטיבי, וליתר דיוק – להגיון, שאם לא כן יש ביד הדמיון לתעתע בו ולדמות לו שטובה הוא מבקש, ולא כן הוא.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *