(קטע מתוך ספרו "לדעת להאמין". הרב סופר כיהן במשך 16 שנים כרב הקמפוס באוניב' בן גוריון. הספר זמין באוצר החכמה: לדעת להאמין).

המכנה המשותף לכל הדתות והייחודי שבדת ישראל

אמנם, המכנה המשותף לכל הדתות בעולם הוא ההכרה בהכרח ההתגלות הנבואית, שהיא הכלי להעברת המסר האלוקי לאנושות אודות תכלית הבריאה ותפקיד האדם באמצעות הנביא־השליח. ברם, הניגוד התהומי בין המסר הנוצרי למסר המוסלמי, הבודהיסטי או ההינדי, ובינם לבין המסר היהודי, להבדיל, מעורר אצל הצופה האובייקטיבי ספיקות רציניים אודות מהימנות נביאי הדתות (הקוראים זה לזה כופרים שיש להכחידם) ובאשר לאותנטיות המסרים שלהם, שהרי לא יתכן שאלוקים דורש מהאנושות דבר והיפוכו.

מכיוון שכבר נתעורר סדק במהימנותו של בן אנוש כאשר הוא מבקש להעביר מסר כה רציני ומוחלט, מי לידינו יתקע שהמסר של משה רבנו (שגם הוא ילוד אשה) אמין יותר ממסר אחר? האמנם עלינו להאמין לנבואתו של כל ברנש הטוען שהייתה לו ״התגלות״? ושמא הוא הוזה הזיות?

אמנם לרוב קשורה הצלחת ה״נביא״ הטוען להתגלות ביכולתו להפגין יכולת על־טבעית, ו״מופתיו״ הם המעוררים את אמון העם להישמע לדבריו. כל אותם נביאי דתות אמנם הפגינו מופתים ולהטים (אחרת לא היו ההמונים נוהים אחריהם), שאימתו, לכאורה, את המסר שלהם.

אלא שהאדם המעמיק אינו מתרגש מ״מופתי להטוטים״, שהרי אם תקבל את המופת הניסי כאישור לאמיתות הנבואה, נמצאת מאשר כל דת והיפוכה גם יחד, שהרי לכולן סיפורי מופת, ואין זאת אלא שה״מופת״ רק מוכיח שבאדם זה יש כוחות מטפיזיים. כאלה ישנם לא רק לנביא אמת, כי אם גם לקוסמים, לחרטומים, למכשפים, לפראפסיכולוגים ולכל המשתמשים במאגיות למיניהן. יש כאן רק עובדה של על טבעיות, אך חסרה פה עובדת הקשר בין הנביא לאלוקים ועובדת היבחרו של אדם זה להיות שליח להעברת המסר. עובדות לא הוכחו על ידי ביצוע להטוט, כי גם לצד הטומאה הוענקה היכולת המטפיזית לחולל מופתים, לצורך האיזון הבחירי והדאגה לשוויון, ״זה לעומת זה עשה האלוקים״.

ברם, ישנו מוטיב ייחודי אחד לדת היהודית, אותו לא תמצא בשום דת לאורך כל ההיסטוריה. גם אם ניתן ערך שווה לסיפורי ההתגלות שבמסורת כל הדתות, הצד השווה שבכל סיפורי ״ההתגלות״ שבדתות האחרות הוא: המסתורין.

אם זו הדת המוסלמית, שראשיתה בחזיונותיו־חלומותיו של מוחמר, אשר המלאך גבריאל התגלה אליו, לפי דבריו, בחלומו. האמנם ניתן לאשר אובייקטיבית מפגש חלומי?

אם זו הדת־הנוצרית, שראשיתה באמונה מיתולוגית שאותו האיש הנוצרי נולד לבתולה מרוח הקודש. הישנה עדות ישירה על קשר בינו לבין אלוקים ? [וזאת מבלי להתייחם לבעיה ההיסטורית, אותה נלאו ההיסטוריונים מלפתור, והיא מבוך הסתירות באגדות הדמיוניות על דמות בלתי ידועה זו] גם לו היינו מקבלים את עצם עובדת ״עשיית הנפלאות״ על ידו, כמסופר במקורות הנצרות, אין בזה שום עדות או אישור להיותו שליח הא־ל ונביא להנחלת הדת האלוקית כל מופתיו יכולים לנבוע מכשפים, או, על פי אגדה ממקורות יהודיים, משימוש בהגיית השם המפורש שלמד בעורמה בבית המקדש, וכדומה). כך באשר לדתות המזרחיות, שראשית כולן באיזשהו נזיר זקן אשר התבודד במערה נידחת, ואשר נחה עליו רוח ״הידע הטרנסצנדאנטי״, אך מי ראה זאת ומי יעיד על כך?

סיכומו של דבר, בכל דת ישנן, לפי המסורת, עדויות המוניות שראו את הנביא, שראה מעשי פלאות. אכן, אך אף אחד לא ראה ישירות את המגע בינו לבין אלוקים, ולא שמע ישירות את המסר האלוקי מן הבורא לנביא (אדרבא, לדעתם אין ילוד אשה מסוגל לקלוט מסרים נבואיים, רק הנביא עצמו), וכך אין מי שיפריך את דברי סיפורו של כל נביא, אך אין גם מי שיאשרם.

לא כן הדת היהודית, שראשיתה אינו לוטה בערפל המסתורין, ובה אין מסתמכים על יושרו של הוזה הזיות ועל סיפוריו המיסטיים אודות מפגשים מן הסוג השלישי. זו הדת היחידה, המספרת אודות התגלות אלוקית ישירה (לא זו שחזה משה בסנה. זו הייתה התגלות פרטית וסודית, אלא) לעיני ציבור עצום: עם של שישים ריבוא גברים יוצא צבא, מלבד נשיהם, טפם וזקניהם, שמנו יחדיו כמה מיליוני בני אדם, אשר ראו במו עיניהם התגלות זו במעמד הר סיני, ושמעו במו אוזניהם (לא את הנביא המספר שפגש באלוקים אי שם, אלא) את קול הבורא עצמו הדובר אליהם את עשרת הדברות מתוך האש.

עדות כה מאסיבית של מיליוני בני אדם אינה יכולה להיות אשליה או פנטזיה. זהו מעמד היסטורי שיש בו כל הגדרות האיפיון (הקוליפיקציות) לאימות היסטורי של סיפור עם, על כל המתחייב מכך.

הופעת הבורא בצורה כה עממית לעיני ההמון (דבר הנחשב לגביו ״ירידה״, כלשון הכתוב: ״וירד ה׳ על הר סיני״^[1]) נחוצה בגלל ההתחשבות בביקורתיות האנושית, כטענת משה כאשר ציווהו הבורא ללכת בשליחותו אל העם: ״והן לא יאמינו לי – (ובמילא) – ולא ישמעו בקולי״^[2] (והנימוק:) – ״כי יאמרו לא נראה אליך ה׳״. על כך עונה הבורא למשה, קודם הופעתו בהר סיני: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן – למען ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״!

רצה הבורא להעניק לאנושות וודאות מוחלטת באותנטיות המסר האלוקי אודות תכלית הבריאה, ולכן לא הסתפק בהשתתת מעמד זה על בסיס אמונה מסורתית לסיפוריו של הנביא, כנחתום המעיד על עיסתו, המותיר בכך מקום לספקנות בדבר אמינותו, אלא החליט להופיע לעיני כל העם על מיליוניו, ולהשמיע את קולו העל־טבעי באוזניהם, ישירות, ללא מתווכים. מוטיב כזה, של התגלות אלוקית בפורום המוני, בפני מיליוני בני אדם, עדי ראיה ועדי שמיעה, המאשרים באופן בלתי־אמצעי את עצם המגע בין הבורא לבין הנביא והעם כולו יחדיו, אינו קיים בשום דת אחרת, מלבד היהדות.

"ואולי לא היו הדברים מעולם"?

אלא שעדיין נותר מקום לספקן לטעון: אמנם מוטיב זה של הופעה אלוקית לעיני המון העם הנו ייחודי ליהדות, ויש לציין לטובה את מקוריותו של הרעיון, ברם, בכך אין עדיין ערובה לאמיתותו ההיסטורית. אמנם, אין להכחיש שעדות כה מסיבית של כמה מיליוני בני אדם היא טיעון חזק ומשכנע, אך מי לידינו יתקע שסיפור זה עצמו באמת התרחש ואין הוא אלא סיפור מתח בדיוני? התוכל להציג בפנינו שניים או שלושה עדים מתוך מיליוני הצופים במעמד הר סיני? שואל הספקן המצוי, ״ואולי לא היו הדברים מעולם״, ואין זו אלא יצירה מוצלחת של איזשהו ז׳ול .לרן קדמון ש״סיפוריו״ המרתקים הפכו לאגדה עממית רווחת?

מבחן הכנות של הספקן [המתיימר להיראות כאדם המעונין בחיפוש האמת] ייערך על ידי הקבלת ספקנותו בסיפורי התנ״ך ליחס האימון שלו ביסודות האימות המוסכמים על כל האנושות המכירה בסיפורי ההיסטוריה.

הבה נבדוק בכנות: מהו האישור הלוגי המאמת את כל מאורעות ההיסטוריה של רומא ויוון העתיקה, של ימי הביניים ושל מלחמת העולם הראשונה? הצד השווה שבהם הוא שאין כיום שום עדות חיה שתאשר את נוכחותה בעת האירוע ההיסטורי. ומדוע כולם כה בטוחים שאירוע היסטורי זה הוא אכן עובדה אמיתית?

שמא תאמר: שרידים ארכיאולוגיים מאשרים את סיפור מצדה והתאבדות הקנאים. עדיין יש מקום לציניקן לטעון טיעון דומה: ״אמנם שרידי החומה, השיער, חלוקי האבן וכר מורים על גיל עתיק (על פי מדידות מדע הארכיאולוגיה) של כאלפיים שנה, אך האם לא יתכן שעל שרידים אלו הולבש סיפור שממציאו התאימו לשרידים, ואולי האמת שונה לחלוטין: לפני אלפיים שנה התבצרה בראש המצדה קבוצת שודדים מבריחי סמים, ומשמר הצבא עלה עליהם והשמידם, והממצאים שבידינו הם שרידיהם, שיירי אותו מאבק (אך כל הסיפור אודות אלעזר בן יאיר וחבורת הקנאים שהתאבדו למען חירותם אינו אלא בדיה לאומנית עתיקה).״

ושמא תאמר: ״והלא שרידים עתיקים אלה תואמים את שנמצא במגילות עתיקות שנתגלו בכדי חרס באתר. הרי שהאירוע הונצח על ידי הקנאים בזמנו״. יענה הציניקן: ״אכן, באותה תקופה עתיקה עמד צופה באחד ממגדלי השמירה של מבריחי הסמים, וכדי להפיג את שעמומו כתב לעצמו על גבי קלף יצירה ספרותית מדמיונו הפורה, סיפור שהפך ברבות הימים לאגדה עממית. על אגדה זו, שנשתמרה, מחנכים את חניכי תנועות הנוער, ובמקום התרחשותה משביעים את חיילי השריון״ (אל נא תתקומם לשמע טיעונים ציניים אלה. הם העתק מדויק של טענתך, ציניקן נכבד, המפקפקת באמיתות הסיפור המקראי).

אמנם מובן שמבחינה פסיכולוגית שונה יחסו של הקורא למשמע סיפור היסטורי [שעניינו אירוע שהיה בגדר הרגיל, שאינו דורש גיוס כוחות נפש של אמונה במופלא], מיחסו לסיפורי התנ״ך. אלה הם אירועים בלתי רגילים, ואף נראים לרציונאליסט כבלתי אפשריים ומעמידים את המאמין בהם באור מגוחך בעיני עצמו –

ברם, מרגע שהנך מודע לעובדה שהעכבה המונעת ממך לקבל את העובדות היא פסיכולוגית – למרות שמבחינה אובייקטיבית מאושרות עובדות אלה על פי כל כללי ההוכחה המקובלים בתחום ההיסטוריה – מרגע זה הנך מודה שגישתך לנושא אינה אובייקטיבית. אתה יודע שאתה נרתע מאמונות מיסטיות, עקב דעותיך הקדומות, ומפחד המסקנות האישיות המתחייבות מהכרה באמיתות סיפור ההתגלות האלוקית בהר סיני, התגלות המחייבת הישמעות לעול יומיומי של תרי״ג מצוות…

ומאחר ש״ידיעת המחלה היא חצי תרופה״, ישנה תקווה שסוף סוף יגבר ההיגיון האובייקטיבי על העכבה האמוציונאלית, והשאלה תוצג במלוא חריפותה:

מה בין ההכרה הברורה בקיומו של נפוליאון וסיפורי קרבותיו(שאין להם כל עדות חיה בהווה) על סמך סיפורי ההיסטוריה, לבין הספקנות האוחזת בנו למשמע סיפור היסטורי אודות עשר המכות, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני? האם אהדתי לאירוע מסוים או רתיעתי ממנו הם הקובעים אם אכן התרחש במציאות או לא? האם זו גישה אובייקטיבית?

ושמא תאמר: מהו היסוד לאימות היסטורי בכלל? שמא גם סיפורי נפוליאון, יוליוס קיסר או קנאי מצדה, כמוהם כמו התנ״ך, אינם אמת לאמיתה, אלא שהם זכו להסכמה אנושית לגביהם מהיותם בלתי רלבנטיים לחיינו בהווה, ובלתי מחייבים שינויים דרסטיים באורח חיינו ובמחשבותינו? אולי?

ברם, עצם ההתייחסות להיסטוריה כאל מקצוע אוניברסיטאי בפקולטה למדעי הרוח, כמו גם הלקחים שהאנושות מפיקה מתהליכים היסטוריים, מוכיחים שהיחס לסיפורי ההיסטוריה רציני ומלא אמון, ושיש, ככל הנראה, ליחס זה יסוד־מדעי אובייקטיבי.

הגדרתו של סיפור היסטורי היא: ״אירוע בעל חשיבות ציבורית שאירע לעיני המונים״ (להבדיל מסיפור אישי שהינו ביוגרפיה, ולהבדיל מסיפורים המתרחשים בספירות שמיימיות ולא לעיני ההמונים, שאינם אלא מיתולוגיה), ועל כן, ״כלב השמירה״ השומר על ההיסטוריון שלא יעוות את העובדות ההיסטוריות אינו אלא הציבור, אותו קהל המונים המככב בסיפור ההיסטורי.

כך שכל ניסיון של היסטוריון לזייף את העובדות נידון מראש לכישלון, מפני שאין כל אפשרות לספר להמונים מה אירע להם, אם אותו דבר לא אירע להם. פסיכולוגיית ההמונים תתקומם נגד עיוות קורות חייה הציבוריים, לא ״תקנה״ את הסיפור ולא תעבירנו מדור לדור, מאב לבן, וגם אם יודפס ספר שקרי שכזה, ללא תמיכה ציבורית לא תהיה לו תפוצה. אדרבא, הוא יוכחש בכל פה.

אין צורך בשרידים ארכיאולוגיים או במגילות גנוזות כדי להוכיח את קיומו של נפוליון כעובדה היסטורית. עצם העברת המסר אודותיו מדור לדור, מאב לבן, על ידי מיליוני צרפתים, היא העדות המאסיבית לקיום האישיות או הסיפור ההיסטורי, שהרי לא יתכן לשכנע מיליוני צרפתים שמלך עליהם מלך שלא שמעו עליו, כי לא היה, ושהם השתתפו במלחמות, ניצחו או הובסו בהן, אף שאינם יודעים כלל על התרחשותן.

נתאר לעצמנו היסטוריון מצרי. שינסה לשכתב בזדון את התבוסה של מלחמת ששת הימים. ויוציא לאור ספר עב כרס שיתאר בסגנון צבאי את ניצחון הצבא המצרי על צה״ל בששה ימים. שהסתיים בכיבוש תל אביב. גם אם יפיץ ההיסטוריון את הספר במיליון עותקים ברחבי תבל, האם יצליח לשנות את המידע ההיסטורי של כל האנושות במאה ה־20? והלא אפילו את בני עמו, שברחו מההפצצות בעיר סואץ, לא יצליח לשכנע שהם גרים בתל אביב…

[אמנם יש להודות שגם בהיסטוריה הכללית אנו מוצאים גרסאות שונות לאירוע מסוים מנקודת מבטו הסובייקטיבית של ההיסטוריון,

וכיצד נדע איזו מהגרסאות היא הנכונה? ברם, יש להבדיל בין תחום העובדות לתחום הפרשנויות. השוני בין הגרסאות הוא לגיטימי בתחום הפרשנות, וכל פרשן בא לפרש את האירוע מן הפרספקטיבה שלו, אך בדרך כלל אין ביניהם ויכוח לגבי העובדות עצמן.

לדוגמה: אפשר לפרש את העימות בין טיטוס הרומאי לבין קנאי ירושלים מנקודת מבטו של יוספוס פלביוס כשכיר עט רומי, או מנקודת מבט יהודית נאמנה, אך אין ביניהם ויכוח על רוב העובדות:

תאריכים, מצביאים, ניצחונות או תבוסות. הפרשנות עוסקת בניתוח מניעים, מסקנות ותכונות אופי של האישים הפועלים מאחורי ה ״עובדות״.

כן ישנן דוגמאות של ניסיון ציבורי להכחשת היסטוריה מקובלת, כגון: תנועות ההכחשה של השואה, ברם, זהו ניסיון הנעשה במצח נחושה, ואשר אינו מצליח, כי אלפי הניצולים שחוו את האימים על בשרם ורבבות חיילי בנות הברית שחדרו למחנות ההשמדה וראו,

כמו גם רבבות המספרים המקועקעים על זרועות השרידים, ואף עדותו של אייכמן ימח שמו בפני בית משפט ישראלי, בה סיפר בעצמו על מעללי הנאציזם, כל אלה טופחים על פני המכחישים, יתר על כן, הדבר רק מוכיח שכאשר לציבור מסוים יש אינטרס פסיכולוגי משוחד, מסוגל הוא להתכחש לעובדות מוחשיות, אך האם יש לה להכחשה כזו ערך מדעי־אובייקטיבי?!].

נחזור לסיפורי הנסים וההתגלות התנ״כיים. לו אמנם היו סיפורים אלו פדי דמיון של איזשהו סופר מקראי, שבדה מלבו ״סיפורי עם״ אלו, היה עליו להיות בעל תעוזה יוצאת דופן בכדי להציגם לציבור קוראיו בסגנון של ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים״!^[3] ״וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים״^[4], בו בזמן שהם לא ראו כלום…

כיצד לדעתכם היו מגיבים יוצאי מצרים לאירועים, שהם בדותות מצוצות מן האצבע, ואותם, מעיז לטעון המחבר החצוף, ראו במו עיניהם? מה גם שבעקבות בדותות אלו דורש הסופר המדמיין מקוראיו לקבל על עצמם את עול המצוות אותן ״שמעו״ (לדבריו) מפי האלוקים שעשה להם, לעיניהם, נסים כה גדולים, שהם עצמם אינם יודעים עליהם כלל. הרי לחוכא ואיטלולא היו הסופר וספרו גם יחד, וסיפוריו הטיפשיים לא היו מתקבלים בעם ולא היו מועברים לדור הבנים, וממילא לא היו מגיעים לדורנו זה.

אין לך עדות אדירה מזו אותה מעידים מיליוני יהודים מכל תפוצות תבל החוגגים אף במאה ה־ 21 את חג הפסח, ומספרים סיפור זהה של נסי יציאת מצרים בשם אבותיהם, בשם סבם, בשם אבי סבם. אותם יהודים קיבלו מדור לדור עדות היסטורית שעברה שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, ושלא חלו בה שום שינויים, מחלוקות או גרסאות מתחלפות בין עדה לעדה. זו הוכחה שהדור הראשון, אבי המסורת שהועברה מדור לדור, אכן היה עד ראיה בהמוניו, אף חווה במשותף את נסי מצרים על בשרו, ואת ההתגלות האלוקית בסיני בכל חושיו, ומעוצמת הוודאות המוחשית של הדור הראשון הצליח להנחיל סיפור זה לדורי דורות ללא בקיעים וללא עוררין.

אמנם ישנם הטוענים שגם אם אכן אי אפשר להדפיס היסטוריה מזויפת של ההווה, מפני שהקהל לא ״יקנה״ את הבלוף, עדיין קיימת אפשרות שהמוציא לאור של התנ״ך מוכר לציבור קוראיו סיפור המתאר את אבות אבותיהם ואת החיים אותם חיו חמש מאות שנה לפני פרסום סיפורו. אותו מוציא לאור טוען שהכתוב ״אתם ראיתם״ אינו מוסב אל קוראיו, שהרי לא ראו מאומה, כי אם לאבות אבותיהם, שהם ראו נסים אלו, אותם החליט להנציח לדורות בספר זה. כך הוא מצליח ל״השחיל״ לתודעת ההמונים סיפור שקרי אודות אבות אבותיהם. אולי?…

ברם, המעיין יבחין מיד שגם באופן כזה לא תצלח התרמית, וזאת מפני שגם לו יצא התנ״ך לאור לראשונה בימי בית ראשון, נניח, והסופר יטען שזו תגלית של ספר עתיק המספר את היסטוריית האבות הקדומים, לא יתקבל הדבר על דעת ההמונים. אלה יטענו:

אם לפי גרסת ספר זה חוו אבותינו, שחיו לפני חמש מאות שנה, שרשרת של חוויות אדירות ומהממות, להן היו עדים המוני העם, הייתכן שאירועים כה אדירים לא הותירו שום רושם במסורת הדורות ולא סופרו על ידי אבותינו לבניהם, לנכדיהם, לניניהם? הייתכן שעד גילוי ספר נדיר זה לא הגיעתנו שום שמועה על אירועים נפלאים אלה? רק מחבר הספר העתיק הוא היחידי שידע את הסיפור והנחיל אותו לדורות הבאים, או שמא לא אירעו המאורעות אלא במוחו הקודח של הסופר הזייפן?

מי יקבל בדיות כאלה ויעבירם ברטט לבניו? ומי יקבל על עצמו נטל של פולחן מגביל וחסר היגיון, המקיף את כל שעות היממה והחיים, כאשר הוא מבוסס על שקר, והוא עצמו יודע שהוא שקר? הייתכן?!

״הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו״⁶ ?

על פי זה יובן דבר־פלא בהיסטוריית הדתות האנושיות:

מקובל על הכל שדתות רבות העתיקו מוטיבים רעיוניים ופולחניים מדת ישראל. הן אף אינן מסתירות זאת. לכן קשה להבין כיצד לא השכילו כל יוצרי הדתות האחרות להכניס ליצירתם־תורתם את המוטיב של עדות המונים. שוו בנפשכם, אילו היה מוחמר מדווח בקוראן שמיליוני בני אדם ראו במו עיניהם כיצד המלאך גבריאל מוסר לידיו את הקוראן, הלא אז הייתה תשתית האיסלאם הרבה יותר מבוססת, דבר שהיה חוסך מלחמות דת רבות שנועדו לשכנוע הכופרים בחרב. צאו וחפשו בכל הדתות המערביות והמזרחיות. לא זו בלבד שלא אירעה אצלן התגלות כזו, אלא אפילו לא ניסו לכתוב שהייתה כזו. מדוע?

על פי האמור לעיל מתבהרת תמיהה זו: לו היו משתמשים במוטיב התנ״כי ״אתם ראיתם״ (בו בזמן שמאמיניהם לא ראו) היה זה פועל נגדם כבומרנג, ומיד היו כל מאמיניהם מתפכחים ומבינים שישנה כאן הונאה. הדרך היחידה שנותרה להם לרכוש את אמון ההמונים ב״נביאיהם״ הייתה: שיטת המסתורין המיתולוגי, הטוענת להתגלות במסתורין, אותה אי אפשר להפריך…

[על פי זה יובן דיוק מקראי מפליא בפרשת מסית לעבודה זרה: ״כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלבה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך(דברים יג, ז). לכאורה, המילה ״בסתר״ מיותרת, שהרי גם אם יסיתך ברחובה של עיר ובפרהסיא, יהיה דינו מיתה. רש״י אמנם פותר זאת בפשטנות, באומרו: ״דיבר הכתוב בהווה״, כלומר, נקט דוגמה אקטואלית. המיסיונר פועל תמיד במחתרת ובאין רואה…

ברם, לאור האמור לעיל ניתן לפרש דיוק זה בסגנון דרשני: תיבת ״בסתר״ אינה מוסבת רק על אופן ההסתה שלו, אלא גם על תוכנה, כלומר, מהו הסיפור שהוא מוכר לך? שה״התגלות״ לנביאי אותה אלילות התרחשה ״בסתר״, במסתורין? זה לך האות שמדובר כבדיה או בהזיה].

ושמא תאמר: כיצד הצליחו אותם נביאי שקר לשכנע מיליונים לסגוד ולהאמין במה שלא ראו עיניהם?

התשובה נעוצה בפסיכולוגיה האנושית: מאחר שבכל אדם קיימת האמונה כתכונת־נפש יסודית (עליה מושתתות האקסיומות, האמון ההדדי במומחים ואף האמונות הטפלות למיניהן), ומאחר שהצורך הפסיכולוגי להיתלות בכח עליון ולהישען עליו קיים בפוטנציה בכל אדם (גם אם הוא מצהיר שהוא ״חילוני״), הרי קל מאוד ל״הלביש״ על אמונה טבעית זו מושאים שונים. זאת עושים על ידי שימוש בפעלולים מאגיים או בכריזמה אישית, המציתים את דמיון המאמינים שנפשם צמאה לחוויה מיסטית השואפת למופשט ולנסתר. לכן, כאשר הציגו ״נביאי הדתות״ בפני ההמונים דמויות מיתולוגיות ודרכי פולחן אקסטזיות, תוך שימוש ב״מופתים״ ובהפניה אל הנעלם, לא חיפשו השומעים אימות אובייקטיבי. וזאת משתי סיבות:

• לפי תפיסתם הגויית את מושג הדת, אין זה משנה כל כך מהו האקט הפולחני המדויק (כך שאין צורך לאמתו אובייקטיבית), והעיקר הוא הביטוי הרגשי־אמונתי שמאחוריו.
• מאחר שהדרישות המעשיות בשאר הדתות אינן כה מגבילות ומקיפות את כל תחומי החיים, ואינן מהוות אלא ״צימוק״ מיסטי בחיים האפורים, המותיר תחומים אוטונומיים נרחבים בחיים וכאישיות ותפיסה גמישה של הדרישות, לפי נוחיות האדם, על כן לא נולד צורך פנימי לבדיקה אובייקטיבית של המסר ״הנבואי״ [ברם, כל חכמי האומות הבודדים, האמיצים, שניסו לאמת אובייקטיבית את המסר, אמנם הגיעו מהר מאוד לכפירה בערכי כנסייתם, ופעמים אף התגיירו].

לא כן היהדות, העומדת על חשיבות ביקורתיות המסר ואימותו האובייקטיבי, מאותן שתי סיבות:

• תפיסת היהדות את המצוות לא כסמל, אלא כאקטים פעילים שהנם ״מוליכי הזרם האלוקי״ לתוך הטבע. מכיוון שרק פעולה שאמנם נבחרה ונרצתה על ידי הבורא מסוגלת להקרין את האלוקיות לעולם, הרי שחשוב לנו מאוד לאמת את האותנטיות של הצו ואת היותה של פעולה זו ״אקט מוליך זרם־אלוקי״ באמת.
• עומס החובות והיקף המגבלות שמכתיבה היהדות בדרישותיה, התובעים התמסרות של כל האדם לשמש את קונו ואינם מותירים לו שום אוטונומיה ללא מחויבות [כלשון חז״ל: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״^,,

וכמו שנאמר: ״בכל דרכיך – דעהו״^,], יצרו את הדחף ואת הצורך לבדוק את מהימנות נבואת משה באמות מידה אובייקטיביות וקפדניות ביותר,

לפני קבלת עול כל כך מקיף ותובעני.

לכך התכוון משה רבנו בנאומו לפני הדור השני (שלא ראו את מה שאבותיהם חוו): ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך (= צא ובדוק בהיסטוריית העמים)… ולמקצה השמים ועד קצה השמים (= בדתות המערב והמזרח, ^{[5] [6]} העתיקות והמודרניות) – הנהיה כדבר הגדול הזה (= מעמד התגלות אלקית בפני המונים) או הנשמע כמוהו״^[7].

מדוע נדרש בפסוק כפל־הלשון המיותר ״או הנשמע כמוהו״? מה הוא מוסיף (והלא פשוט שאם לא נהיה אזי גם לא נשמע)? אין זאת אלא שכוונתו לרמוז לנו כי לא זו בלבד שעובדתית לא היה אירוע כזה מעולם, אלא אף זאת: אף דת לא העיזה אפילו להשמיע סיפור כזה (אף שדתות לא נרתעו מהרבה מיתולוגיות אגדתיות), כי המבחן ההיסטורי העובר דרך מסננת ההמונים לא איפשר לאותן דתות להשמיע בדותות כאילו היו היסטוריה.

הפרשנות הטבעית ־מדעית

לאחר ששללנו את הגישה המכחישנית הכופרת בכל, ואימתנו עובדתית את עצם קיומן של ההתרחשויות הנפלאות ההן, זאת על פי כללי האימות ההיסטורי, עדיין נותר מרווח התחמקות לספקן, שאינו מוכן להכניס את ראשו בקלות בעול המצוות בטרם תסולק צללית הספק האחרונה מתודעתו.

[מבחינה מסוימת ישנה ברכה בתובענות שכלתנית זו, שהרי לאחר שיווכח בשלילת כל ההסברים החלופיים, תהיה התמסרותו של הספקן לדת שלמה יותר, ותיתמך בהזדהותה פנימית של תודעתו. ברם, דרושה התמדה אמיצה לבדוק את הדברים עד תכליתם, ולא לזרוק שאלה לחלל ולסגת, נסיגה המוכיחה שלא הייתה זו שאלה, אלא תירוץ לפריקת עול].

והספק המכרסם עדיין הוא:

נותרה עדיין גישת הפרשנות המקראית המודרנית מפרספקטיבה טבעית־ מדעית, זו ״המודה במקצת״ בעצם ההתרחשויות מבחינה עובדתית, אך כופרת במשמעות המיסטית־ניסית שלהן, משמעות המשייכת אותן להתערבות אלוקית מכוונת. גישה זו טוענת שלכל ההתרחשויות הפלאיות הללו – שאמנם אירעו, כמסופר על ידי המוני העדים – ישנה פרשנות טבעית־מדעית.

גישה זו מבוססת על הנחה שהפרימיטיביות של אותו דור קדום לא הכירה דיה את חוקי הטבע ותופעותיהם, והותירה מקום למשה רבנו, אחד מיחידי הסגולה שבדורו, שהיה לו מידע אודות תופעות טבע, ואולי אף יכולת חיזוי מראש של עיתויי התרחשותן. משה ניצל את בורות העם, ומכר לו תופעות טבע נדירות (שבימינו יודע כל תינוק להסבירן) כאילו היו מופתים ניסיים, וזאת, בעזרת פעלולים תיאטרליים בעזרת מטהו המאגי…

וכי לא יתכן, מיתממים בעלי גישה זו, שמכת כינים הייתה פשוט מגפת כינמת מדבקת, ושמכות שחין ודבר לא היו אלא מחלת הפה והטלפיים, ומחוסר ידע אודות היקפה של אפידמיה, ראו זאת אותם פרימיטיביים כעונש משמים? האם לא ניתן לפרש את החושך כליקוי חמה (שנתפס עד היום בתודעת שבטים פרימיטיביים כמשהו מפלצתי, המאיים לבלוע את השמש)? האם קשה להבין שקריעת ים־סוף איננה אלא תופעה של גאות ושפל, וכי בזמן השפל העביר משה את בני ישראל, ולעת הגאות טבעו המצרים? משה רבנו, שגדל בבית פרעה וחרטומיו, כהני מצריים ה״חכמים״, ידע כנראה לחזות את התופעות הנדירות (כמוהו כחזאי מזג האוויר), לאיים בהן על פרעה ולהרשים את בני ישראל בכוחו המאגי…

פרשנות ממין זה, הנלמדת בבתי הספר הממלכתיים, ושמקורה באנציקלופדיות מדעיות, אך מאשרת בעקיפין שאמנם הייתה שם שרשרת התרחשויות שאין להכחישה, אחרת אין טעם למצוא הסבר מדעי להתרחשות שכלל לא הייתה, אלא שלטענתם של אוהדיה היו אלו תופעות טבע מקריות, ובכך הם מודים במקצת. ייזקף לזכותם של פרשנים מדעיים אלה שהם מכירים בהנחת היסוד שהיסטוריה אינה ניתנת לזיוף, אלא שהם מנסים להציג הסבר אלטרנטיבי ל״תופעה״.

הבה נבדוק בפתיחות האמנם ישנה אפשרות לבאר את ניסי יציאת מצרים ומתן תורה בהסברים מדעיים טבעיים, תוך כדי שמירה על צמידות לתיאור העובדתי, כפי שהוא מסופר על ידי שש מאות אלף עדי הראיה, או שמא ניתוח העובדות ללא דעות קדומות יבליט כמה מוטיבים בתיאור המקראי, המכריחים אותנו לראות אירועים אלו כניסים אלוקיים מכוונים, ושוללים כל

א. העיתוי. חלק מן הצד העובדתי שבעדות ההיסטורית הוא התזמון המדויק של התופעה, עם התנאים שקבע משה מראש באיימו על פרעה, והעיתוי המוצלח של היעלמות התופעה בדיוק בשעה שפרעה נכנע לתנאיו והביע הסכמה לשלח את בני ישראל. בכדי להאמין שעשר פעמים בזו אחר זו התמזל למשה להיקלע. במקרה, למגפה מדבקת או לליקוי חמה, שייעלמו בדיוק כשפרעה יישבר (והרי לא היה ידוע מראש האם ומתי ייכנע) דרושה עקשנות קנאית, שאינה עולה בקנה אחד עם תורת ההסתברות. יתר על כן: ישנם סימוכין מקראיים שהתיזה הזו, הרואה במכות תופעות טבע אקראיות, הייתה התיזה הפרעונית שהאלילה את הטבע ואף האמינה באלוקי הטבע (א־להים בגימטריה = 86), כפי שמשתמע מדברי פרעה: ״אחר הודיע אותך אלוקים כל זאת אין חכם ונבון כמוך״(בראשית מא, לט). ברם, פרעה כפר באלוקות העל־טבעית(המרומזת בשם הוי״ה = היה, הווה ויהיה כאחד) באומרו: ״מי הוי״ה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את הוי״ה ואת ישראל לא אשלח״.

וכיצד הסביר לעצמו המנהיג הפרעוני העריץ את עובדת המופתים ? הוא גרס – כדעות מדעני ימינו – שיש רק לחשוף את שיטת החיזוי מראש של משה, המנצל את ידענותו בכדי לשטות בהמונים הנבערים, ולדוגמה:

במכת צפרדע מתואר בתורה מצב בלתי־נסבל, בו שרצו הצפרדעים בכל. והנה על אף שגם החרטומים הצליחו לחקות את המופת, לא הצליחו להסיר את המכה. משנוכח פרעה בכך החליט להשפיל את עצמו, וויתר על היוקרה המלכותית, הזעיק בדחיפות את משה ואהרן והתחנן: ״העתירו אל ה׳ ויסר הצפרדעים ממנו ומעמי״. כלומר, הוא הכיר בכוחם העל־טבעי של מנהיגי עם העבדים לחולל את התופעה ולסלקה בהבל פיהם.

והנה משה רבנו עונה לפרעה: ״התפאר עלי למתי אעתיר לך?״°׳ (כלומר, תקבע אתה את העיתוי המדויק, בו תרצה שתסור הצפרדע…) ומה עונה לו פרעה? האם ביקש לסלק את המכה מיד? לא! הוא פעל באורח בלתי צפוי, והזמין עיתוי דחוי, באומרו: ״למחר״.

המפרשים״ מבארים שפרעה חשד במשה שיש בידו תחזית לפיה הצפרדעים עומדים לסור באותו יום ממצרים, והעובדה שמשה הציע ברוחב לב שפרעה יקבע את העיתוי נבעה מכך שהיה בטוח שפרעה יזמין, במצוקתו ובמצוקת כל עמו, את סילוק המכה מיידית, ואז יוכל משה להציג את התופעה כנס שחולל בעצמו. לכן התחכם פרעה והזמין: ״למחר״. אילו, כך חשב, תיעלם התופעה מטבעה (כצפוי) היום, יתברר לכל שמשה בדאי. ברם, בסופו של ^{[8] [9]} דבר, הסכים משה לתזמון, והמכה הסתלקה לא לפני שהגיע יום המחרת, בעיתוי שהוזמן…

במכת ברד מתארת התורה את אזהרת משה לפרעה: ״הנני ממטיר כעת מחר ברד״^{[10] [11] [12]}. מהו פשר הביטוי הפרדוכסלי ״כעת מחר״ י מפרשים חז״ל: ״שרט לו שריטה בכותל. למחר, כשתגיע חמה לכאן, יירד הברד״ (תחליף לשעון המודרני…), וכך חזר לדרך העיתוי המדויק בבוא המכה ובלכתה במשך עשר פעמים(!). חזרה זו שכנעה אפילו את פרעה שאין זו מקריות טבעית כי אם יד ה׳.

* * *

ב. ההפליה. העדות ההיסטורית המתועדת בסיפור המקראי מדגישה חזור והדגש את מוטיב ההפליה, שנועד להוכיח לפרעה את יד ההשגחה הפרטית שהועידה את המכה בדייקנות סטרילית רק לכתובת הנענש (״וממקנה ישראל לא מת אחד״³׳, ״ולכל בני ישראל היה אור במושבותם״*׳ ועוד ועוד).

הרי שכל המנסה לפרש את התופעה על בסיס מדעי־טבעי יידרש להסביר כיצד יתכן שכח טבע עיוור ואקראי מכה במגפה מדינה שלימה ומדלג על בני גזע מסוים. ושמא תאמר: אפשר לתלות זאת בהיגיינה האישית הגבוהה של בני ישראל, ואולי אף בחוסן גנטי – למרות שתולדות האנושות הוכיחו שאפידמיה אינה מבחינה בין ערלים לנימולים. אך עדיין יידרש הסבר במכות האחרות: כיצד משפיע ״ליקוי חמה״ על כל אזור לוקסור והנילוס, ואינו מורגש ב״רובע־היהודי״? הגם זה קשור להיגיינה?

אמנם, לא קשה לטעון שמוטיב זה של הפליה הוא החלק הבדיוני של הסיפור, שנופח מעבד לגרעינו ההיסטורי־עוכדתי. ברם, כאן שוב נכניס לתמונה את מוטיב הבקרה הציבורית [שאולי יכולה להתעלם מפרטים שוליים, אבל]: פרט כזה ודאי לא ייספג על ידי הציבור, מכיוון שיש בו כדי לשנות לחלוטין את כל משמעותו ההיסטורית של הסיפור ולקבוע את היותו אירוע־טבעי או ניסי. מיליוני בני אדם שראו התרחשות בעלת ממדים טבעיים לא יסכימו להאמין ולהעביר לבניהם ״תוספת בדיונית״ ההופכת את האירוע לניסי, ובמילא גם מחייב להכיר תודה למחולל הנם, ואף להישמע לתכתיביו המחייבים.

ואם מוטיב ההפליה עבר את מחסום הביקורת, וההמונים אישרוהו (בעצם כתיבתו, העברתו המסורתית המדויקת, ובמיוחד: על ידי קבלת אורח החיים המתחייב מאמונה כניסיות האירוע) – הרי זה מוכיח שפרט זה הנו חלק מן הסיפור העובדתי, ששום פרשן אינו יכול למוחקו כדי להתאים את המציאות לתיאוריה הכפרנית שלו.

• הצורה. גם לו היינו מתעלמים ממוטיב התזמון המדויק ואף ממוטיב ההפליה, גם אז היה בפרשנות הטבעית־מדעית הרבה מן התמיהה, מפני שמרוב להיטות לשלול את האמונה ואת העול שהיא באה להטיל על האדם נכשלו הרבה פרשנים מודרניים בבורות מדעית המבצבצת מהסבריהם (ומכיוון שקשה להאשימם בחוסר אינטליגנציה – יש לדונם לכף זכות, ולקבוע שהם נוהגים בהתעלמות זדונית…).

וכלפי מה הדברים אמורים? השכתוב המודרני, המנסה לבאר את התהליכים הטבעיים שהולידו את המכה, מתעלם מן הסתירה בין הצורה המתוארת בתנ״ך באמצעות עדות המונית לבין הצורה בה אנו מכירים התרחשות כזו בתהליכים טבעיים:

המגפה המידבקת ביותר זקוקה לטווח זמן מינימלי כדי להתפתח ולהעביר את חיידקיה ממוקד המגיפה אל כל האוכלוסייה במדינה, ואילו במקרא מתוארת חלותן המיידית של מכות הדבר, השחין, או הכינים, בו זמנית בכל מצרים בהינף ידו של משה.

האפילה של ליקוי החמה, המתוארת במקרא כאופל שחור משחור הניתן למישוש (״וימש חושך״^,) ואינו מאפשר תזוזה ותנועה (״ולא קמו איש מתחתיו״^6,), שונה מליקוי החמה המוכר לנו, שאינו אלא הקהיית אוד השמש כאור של צללי שקיעה, ולא כחושך מוחלט. עוד יותר מגוחך לייחס אפילה מוחלטת הנמשכת שלושה ימים לתהליך טבעי של ליקוי חמה, שהוא כידוע תוצאת מקומם של כדור הארץ ושל הירח ביחס לשמש, ומאחר וכוכבים אלו מצדים בתנועה מתמדת, אין תופעת הליקוי נמשכת אלא שעה קלה. האמנם במצרים הסתיר הירח את השמש במשך שלושה ימים ללא נוע? ואם כן, היש לך נס גדול מזה?

והמנוגד ביותר להיגיון הוא הניסיון לייחס את התיאור העובדתי של קריעת ים סוף לגיאות ושפל. לא רק מפני שהשפעת השפל ניכרת רק לאורך החוף באשר קו המים נסוג אחור, אך אין השפל סולל ״שביל״ יבשה אל תוך הים בין שני נדי־מים אדירים [אלא אם כן תשנה את העובדות המסופרות באופן שיתאימו לתזה של גאות ושפל], אלא בעיקר מפני שתופעת השפל והגיאות איננה מסוג התופעות שנשגבו מבינת ״הפרימיטיבים־הקדמונים״ (כחידושי הפיזיקה והביולוגיה), והיא שייכת לסוג התופעות הנורמליות, שהיו ידועות לכל דרדק במצרים. והראיה: מצרים היא ארץ נטולת גשמים, וכל כלכלתה מבוססת על מערכת השקיה מלאכותית, שתעלותיה ובריכותיה מתמלאות יום־יום בשעת הגאות ומתרוקנת בעת השפל. לו הייתה קריעת ים סוף מסוג התופעות הנורמליות המוכרות, כיצד הצליח משה רבנו ״למכור״ אותה להמונים כנס על טבעי, בזמן שכל פלאח מצרי מכיר תופעה זו כמשהו יומיומי על גדות־־הנילוס?

• ההתמדה. חלק מן הנסים אירעו בהתמדה, במשך כל תקופת המדבר (ארבעים שנה), תופעה שאין לה אח ורע במעשה כשפים או בפנטזיות היפנוטיות (הפועלות באופן חד־פעמי וחולף). לא ייתכן הסבר טבעי לעצם קיומו וכלכלתו במדבר של עם שמנה מיליוני נפשות, מזונו השמיימי, מימיו הניסיים, ענני הכבוד, עמוד האש, עמידות הבגדים ללא גיהוץ וכביסה וכר, ולתלותו של העם בקיום מצוות ה׳(כגון: ניסיון־הנפל ללקט מן ביום השבת, כאשר למרבית הפלא דווקא ביום זה לא התרחשה ״התופעה הטבעית״ של המן, או הניסיון לאגור ולשייר מנות מן מעבר למכסה היומית, שגרם להתלעתו ולהבאשתו).

ויצוין שנית, ארבעת המאפיינים הללו אינם פרשנות, כי אם חלק אינטגרלי מתיאור העובדות [ולא סתם עובדות שוליות, כי אם כאלה הקובעות את התייחסות מיליוני המתארים לאירועים כאל נס, או בניגוד לכך כאל תופעת טבע]. כל מי שיישאר צמוד לתיאור העובדתי של ההמונים לא יוכל בשום פנים לבאר את התופעות מהיבט טבעי, אלא אם כן יכפור בנתונים העובדתיים (כאותם פרשני היסטוריה תנ״כית, המנסים לייחס את מיקומו של נס קריעת ים סוף לאזור הביצות הרדודות של האגם המר המכונה ימת בראדאוויל.

באותה מידה יכלו לטעון שהיה זה בבריכת גורדון, והרי הם כאותו בטלן שחיפש את אבידתו מתחת לעמוד חשמל, וכששאלוהו האם כאן אבדה לו, השיב: לא! אבל כאן יש אור, כאן נוח לחפש…).

ומאחר והוסבר לעיל שמבחינת מדע ההיסטוריה אי אפשר להתכחש לעדות ולשמיעה של מיליוני בני אדם, ייאלץ כל חוקר שהאמת נר לרגליו להודות שאירועים כאלה, בעלי מאפיינים כאלה, הם ״אצבע אלוקים״ ברורה.

ושמא הושמעו עשרת הדיברות מכח "לט וכישוף^״?

יש להודות שברמת החשיבה האינטלקטואלית של פילוסופיית המאה ה־20, בה הספקנות בעצם האפשרות להוכיח את קיומה של אמת מוחלטת חיצונית היא כה אופנתית, נותר עדיין מקום לשכלתן הספקני להטיל דופי בפשרן של תופעות ניסיות(שארעו במצרים, במדבר ועל הר סיני), ולטעון שגם אם תוכח עובדת התרחשותן אין בה כדי לאשר אישור מוחלט שאמנם היה זה מפגש ישיר ובלתי אמצעי בין תודעת אנוש לבין הקב״ה, שהרי רק לטענת התנ״ך היה הוא זה שדיבר אלינו בעת מעמד הר סיני.

וכדי להטיל ספק בזהותה של הישות שחוללה תופעות אלה, אין צורך לכפור באמינותם של המיליונים שמסרו מדור לדור את התרשמותם מן התופעה, אין גם צורך לאנוס את העובדות על ידי פלפלנות פסבדו־מדעית דחוקה, ולתארן כתופעות טבעיות.

אדרבא, אפשר להאמין לעדות ההיסטורית האדירה, ואף להסכים שהגורם המסתורי המחולל תופעות נדירות אלה הנו כח על־טבעי, אך כל זה עדיין אינו מעניק לנו את הוודאות המוחלטת שהעומד מאחרי כל אלו היה אמנם האלוקים.

[זאת בפרט לאור העובדה שהתודעה האנושית מסרבת להאמין שאלוקים אין־סופי וכליל השלמות מסוגל לדרוש את קיומם של פרטים רבים במסר המצוות, קיום שנראה לפעמים או חסר משמעות ופרימיטיבי או מנוגד למוסר האינטואיטיבי הטמון באינסטינקט הצדק שבאדם].

ספקנות זו הולידה מערכת הסברים חלופיים, המנסים להצביע על סיבת קיומן של תופעות על טבעיות אלה מבלי לזהות את מחוללן כאלוקי העולם [בתוספת הסתייגות, שאף את ההסבר החלופי הזה אין הם רואים כמוחלט, ומידי ספק לא יצאו. יתר על כן, לדעתם אין כל דרך להגיע לאמת אובייקטיבית מוחלטת, וזאת מפני שהכלים – החושים והתודעה – הם סובייקטיביים ומוגבלים].

אי לכך, מחלחל הספק שמא מחוללי התופעות הללו לא היו אלא כוחות מאגיים של כישוף, שחוללו בכוח להטוטיהם אשליה אופטית שכל קיומה אינו אלא בתודעת הצופים, ואשר אין כל קשר בינה לבין קיום ממשי מחוץ לתודעה [והלא גם תורת ישראל מאשרת את עצם קיומם של כוחות כישוף בעלי יכולת לחולל תופעות פלאיות כגון: להטי החרטומים במצרים או מופתי נביאי השקר…]

גם בתרבות המודרנית (בה מתייחסים בספקנות רבה לעצם קיומן ויכולתן של המאגיה והכישוף) התפתחה ״אמונה חלופית״ במדע בדיוני, המעלה אפשרות לקיומן של יישויות מן החלל החיצון, בעלות רמת מודעות רוחנית אדירה, אשר יתכן שהן האחראיות והמחוללות של ״תופעות״ אלו [שנתפסו על ידי אנושות תמימה כהתגלות אלוקית]. הן עושות זאת מתוך אינטרסים שלהן, ואין לנו אפשרות להבין אותן ואת מניעי נחיתתן על כדור הארץ על מנת לתעתע ביצורי אנוש.

כל זמן שתיאוריה כזו [שמייצגה המודרני הוא אריך פון תיקן, מחבר ״מרכבות האלים״] היא בגדר אפשרות, אפילו בלתי מוכחת, יקשה על האינטלקטואל, המצפה לאימות מוחלט, להתמסר לקיום אורח חיים המוכתב לו על ידי יישות בלתי ברורה, וללא הוודאות שפרטי המצוות שבתורה אמנם נובעים מן האמת המוחלטת האלוקית.

שלילת מיצג של מאגיה כישופית

אמנם הרמב״ם, מורה הנבוכים לדורות, עמד על בעייתיות זו בספר המדע שלו⁷*, והבדיל בין כל תופעות הנס של אותות ומופתי מכות מצרים לבין התופעה הייחודית של ההתגלות במעמד הר סיני, וזה לשונו:

משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט^{[13] [14]} וכישוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאבו, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים ־־ קרע את היכו והצלילן בתוכה צרכנו למזון – הוריד לנו את המן… וכן שאר האותות…

ובהמשך הוא עונה על השאלה המתבקשת:

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני! שעינינו ראו – ולא זר, ואזנינו שמעו – ולא אחר, האש והקולות והלפידים והקול מדבר אליו ואנו שומעים; משה, משה! לך אמור להם כך וכך…

בקטע זה מבהיר הרמב״ם ברורות שהמופתיות הניסית כשלעצמה איננה מהווה הוכחה מוחלטת לזהות מחוללה, ויש מקום לספק לגיטימי שמא אין זו אלא אשליה כישופית. ברם, מה שלא ברור מדבריו בקריאה שטחית הוא:

איזה מאפיין ייחודי מצא הרמב״ם בהתגלות שבמעמד הר סיני, השוללת כל אפשרות של הטלת דופי ספקני בזהות המסתתרת מאחורי ההתגלות? אם זהו המאפיין המיוחד ש״עינינו ראו – ולא זר״, הלא גם את שאר כל האותות ראו עינינו במידה שווה, שהרי [בניגוד למיתולוגיות אליליות בהן העם לא היה עד, וניזון מפי שמועתו מנביא הכת וכר] גם כל מופתי מצרים, ים־סוף והמדבר התחוללו לעיני אותם עדי ראיה, שראו את ההתגלות בסיני?

אלא מאי? לא באמינותם של העדים יש להטיל דופי, כי אם בגורם המחולל את התופעה [ולכן האותות אינם מהווים הוכחה]. אם כן, במה עדיפותה של ההתגלות בסיני? והלא גם על תופעה זו חלה אפשרות תחושת הדופי, שמא נעשתה על ידי לט וכישוף?

ושמא תאמר: שבירת חוקי הטבע שהייתה במעמד הר סיגי כה מדהימה הייתה, עד שבוודאי היא מעבר ליכולת הכישוף [כגון תופעת ״רואים את הקולות״, אשר לפי חז״ל היו ״רואים (את הנשמע) ושומעין(את) הנראה״^[15], או ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה – יצתה נשמתן״^[16] וכו'. או בסגנון ימינו: הייתה זו התנסות חווייתית בלתי־אמצעית שאינה מותירה מקום לספק].

ברם, עדיין יש מקום לספקנות לערער על טיעון זה:

• גם אודות קריעת ים סוף אמרו חז״ל: ״ראתה שפחה על הים (ראיה נבואית) מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״²¹, וגם במכת הברד התרחש נס־מדהים שכלל שני הפכים: ״אש מתלקחת בתוך הברד״²², אם כן, גם המופתים הקודמים לא נפלו ברמת ההתנסות האישית, או בעוצמת החריגה מחוקיות הטבע, ועם כל זאת, אין הם מהווים הוכחה מוחצת לזיהוי מחוללם [וכלשון הרמב״ם ״שאפשר שייעשו על ידי לט וכישוף״].
• אין כל סיבה הגיונית להגביל את יכולת הכישוף רק לתחום התופעות האובייקטיביות, ויש מקום להאמין שמכשף ברמה גבוהה מסוגל לחולל גם תחושה סובייקטיבית של התנסות בלתי אמצעית, ועם זאת מזויפת (בתחושותיהם המיסטיות של מאמיני כתות שונות, המדווחים על חוויות המתרחשות רק בדמיונם הסובייקטיבי).

ויצוין: הרמב״ם אמנם אינו משתמש בקטע זה בתשובתו בשום מוטיב על־טבעי מיוחד (כגון: ״ראיית האוזן ושמיעת העין״ או פריחת נשמתם), ומסתפק בהצבעה על תופעה פשוטה בתכלית: שמיעת הקול (המסתורי), הפונה אישית למשה ומצווה עליו להעביר מסר לעם. והדבר מפליא: והלא אין כל בעיה לחולל תופעה פשוטה זו של יצירת צלילי קול באמצעות כישוף. והלא דברים קל וחומר: אם ניתן לפקפק בתופעות פלאיות של אש מתלקחת בתוך הברד או של בקיעת ים וחיזיון נבואי לכל העוברים בו, שמא נעשו בלט וכישוף, כפי דברי הרמב״ם, על אחת כמה וכמה שיש סבירות גבוהה לחשוש שאותו מכשף ייצר צלילים שיישמעו בחלל העולם כ״אנכי ה׳ אלוקיך״. אם כן למה התכוון הרמב״ם בהבדילו את מעמד הר סיני מנקודות ציון אחרות ביציאת בני ישראל ממצרים כמשהו ייחודי, המעניק למאמין ודאות מוחלטת שאין בה דופי?

כוחות הכישוף – ומגבלותם

להבהרת הנושא יש להקדים תחילה ולהבין את תופעת נביא השקר, שהסימן הבלעדי לשקריות נבואתו הוא היות המסר שלו מתיימר להוסיף או לגרוע על ההתגלות בסיני [בטענה שהקב״ה התגלה אליו וציווהו לבטל מצווה פלונית או להוסיף (או לשנות) מצווה אלמונית]. במקרה כזה קובעת התורה בוודאות כי הוא נביא שקר וכי יש לדונו למיתה.

ולכאורה ייפלא הדבר: והלא המסר הנבואי שמתיימר למסור נביא השקר מלווה בוודאי בהפגנת אותות ומופתים על־טבעיים (אחרת איש לא ישים לב לדבריו, והוא עלול אף להתאשפז כהוזה פסיכופטי…) וכמפורש בתורה: ״כי יקום בקרבך נביא וגר… ונתן אליך אות או מופת – ובא האות והמופת … לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא״י².

נשאלת השאלה: והלא עצם יכולתו העל־טבעית של אותו אדם לחולל נסים ונפלאות היא עובדה מוחשית! ובוודאי אין זה מכוחו שלו כאדם, ילוד־אשה, ואין ואת אלא שהבורא בעצמו העניק לו כח פלאי זה. אם כן, אין ספק כי הבורא תומך במסר הנבואי שלו, וכיצד נוכל לסרב לשמוע בקול ״שליח ה׳״? ברם, התורה בעצמה עונה מפורשות על שאלה זו, בנמקה את האיסור: ״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא… – כי מנסה ה׳ אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלוקיכם״ וגו׳(שם, ד).

ניתן להבין זאת כך: כוחות הכישוף והלהטים של הקסמים המאגיים אינם חלילה רשות עצמאית. הרי ביארנו לעיל שהיהדות שוללת אפשרות של שתי רשויות, שהרי שליטת הבורא האין סופי והכל יכול הנה בכל היקום, בכל פרטי נבראיו, ואין כל הוויה בעולם קיימת ללא רצון הבורא המהווה אותה בכל רגע ורגע. הווה אומר, גם ״שלטון״ כוחות השטן, כשפיו וקסמיו כפופים לחסות הרצון האלוקי האחד והמאחד, ואינם יכולים לחרוג מן התחום שהותר להם לפעילותם.

ושמא תאמר: איזה אינטרס יש לבורא לברוא כוחות־דמי של כישוף ולאפשר להם לחולל אשליות מטעות, העלולות לסחוף בכבלי קסמיהן אנשים תמימים שילכו בעקבות השקר? עונה התורה: זהו חלק מן הניסיון האתגרי שהאדם צריך להתמודד מולו. על האדם לעמוד מול הפיתוי הקוסם, לא להתרשם מהתפעלות חושיו, ולהעדיף את האמת המוחלטת.

לו לא הייתה קיימת כלל תופעת העל טבעיות בעולם – מלבד ניסי הנביאים והצדיקים היהודים – היה זה פוגם בשוויוניות הבחירה ובמאזן הכוחות בין הטוב לרע, כי כל אדם משכיל היה מוכרח להחליט שהאמת היחידה המוחלטת היא ביהדות ונביאיה, היחידה המסוגלת להפגין תופעות טתסצבדטליות, בלא אלטרנטיבה.

לפיכך, כדי לא להפר את האיזון העדין בין הטוב והקדושה לבין הרע והטומאה ״איפשר״ הקב״ה את קיומם של כוחות על טבעיים, והעניק להם יכולת לחולל אותות ופלאים מדהימים, המהפנטים את החושים. אך מאידך נתן לנו(למי שמעוניין באמת המוחלטת!) אמצעים לזהות את אלוהי המסכה, הניסיות המזויפת, ולקבוע באופן אובייקטיבי שזהו אך ניסיון שיש לעמוד בו, וכי אל לנו להתרשם מהפעלולים המזויפים. זאת בהתבסס על המפגש הישיר עם המלך בהופעתו הפומבית לעיני כל ישראל במעמד הר־סיני, שם ציוונו על חוקה נצחית, עליה לא נוסיף וממנה לא נגרע.

נסיון או התעללות?

להבהרת הנושא נשתמש במשל למלך בשר ודם: פעמים שהמלך מחליט לנסות את נאמנות העם ומשמעתו לפקודותיו, והוא משגר אליהם גנרל עטור אותות הצטיינות, בעל סמכויות ביצוע בלתי מוגבלות, המוכיחות שהוא אמנם יונק את כוחו ואת סמכויותיו מן הקיסר בעצמו. אז קורא הגנרל לעם לחדול מביצוע פקודה מסוימת, אותה שמעו מן המלך. חלשי האופי יושפעו מיד מן האותות שעל חזהו ומהפגנת ביצועיו הסמכותיים וישמעו בקולו, אך אבירי הדעת שבעם יאמרו ללבם: מה לי אותות ומה לי מופתים? והלא שמענו ישירות מן המלך בעצמו מה רצונו, אין זאת אלא שהמלך שלח את הגנרל לנסותנו אם נתפתה לפעלוליו.

ניסיון כזה הוא אפשרי, כי יש לעם אמת ברורה וחד משמעית, בכוחה הוא יכול לדחות כל פעלול ניסי כניסיון, בו איפשר הבורא לסיטרא אחרא לחולל אשליית פיתוי ולהעמיד את העם מול אתגר האבחנה.

ברם, היעלה על הדעת מקרה בו הקיסר יאפשר לכפיל בדמותו שלו להופיע בטלוויזיה אל מול פני האומה ולשדר לה את רצון המלך, והעם יהיה משוכנע שהמלך־הקיסר עצמו הוא הדובר אליהם, ולאחר שיקיימו העם במסירות ובהכנעה את המסר ששמעו מהכפיל ייצא אליהם המלך האמיתי ויגער בהם: ״שוטים שכמותכם, וכי לא הבנתם שלא היה זה אלא ניסיון״? למותר לבאר שבמקרה כזה אין זה ניסיון אלא התעללות, וכי לא יתכן שהמלך יאפשר שתתרחש תופעה כזו.

והנמשל: על כל פעלול כישופי ניתן לומר שהקב״ה נתן למכשף כוח לפתותנו, בניסיונו להביאנו לזנוח את המסר הבלתי אמצעי ששמענו בהר סיני. ברם, לא יעלה על הדעת שהבורא יאפשר לכוחות הכישוף להופיע בדמותו שלו, ולהשמיע ״אנכי ה׳ אלוקיך׳^,, ושכל העם יחשבו שהבורא עצמו הוא הדובר אליהם. לאחר מאה ועשרים שנה בהן יקיים יהודי במסירות את מצוותיו של הכפיל־המכשף יגחכו בפניו בבית דין של מעלה ויאמרו לו: ״וכי לא תפסת שכל זה היה כדי לנסותכם האם תתפתו להניח תפילין ולשמור שבת?״

וכי אלו כלים עמדו בפני ציבור השומעים ״קול מיסטי בעל זהות פרסונאלית״ (״אנכי״) לחשוף את שקריות האשליה? ואיזה אינטרס אלוקי יושג על ידי ״זיוף רצונו(של הקב״ה) – ברצונו(של הקב״ה)״?

עצם חוסר ההיגיון, הצדק, התכלית והתועלת בניסיון ממין זה מהווה הוכחה שהופעה ״אישית״ של הבורא איננה בשום אופן דמיון כישופי או תעלולי־ עב״מ [שגם הם, כמובן, נשלטים על ידי אותו בורא כל־יכול, שלא יאפשר לסכל את מסר־האמת]. ראוי לציין, שבכל ההיסטוריה של החרטומים, נביאי הבעל, הקוסמים, המדיומים וכו' לא הצליחו כל אלה ״לייצר״ הופעה אלוקית ״אישית״. לאבחנה זו רמז הרמב״ם בהבדילו בין מופתים לבין התגלות. מופתים הם נעדרי הופעה ״אישית״ של הבורא ונעדרי מסר של מצוות (כגון: שידוד מערכות הטבע שהתחוללו במצרים ובים סוף), והם אינם מהווים הוכחה מוחלטת לגבי מי שחוללם (הטוען לנבואה), שהרי קיימת אפשרות כי נעשו בכוח כישוף ומאגיה שחורה. התגלות, לעומת זאת, תוכנה הופעה ״אישית״, המשדרת את רצון הבורא ופקודותיו לאנושות באופן בלתי אמצעי. כאלה הן עשרת הדברות במעמד הר סיני, אותן ״עינינו ראו״(ומה ראו?) ״ולא זר״ – לא תופעה זרה, אלא גילוי המלך עצמו – ״ואוזנינו שמעו(ומה שמעו?) ולא אחר״^[17] – לא מישהו אחר הדובר בשם המלך, כי אם מפגש עם המלך עצמו ישירות. תופעה כזו אינה יכולה להיות ניסיון תעתועים. אין לבורא עניין לאפשר ולחולל את עיוות האמת ולשדר דיס־אינפורמציה שכזו, שהרי בזה ישבש הוא עצמו את יישום רצונו שלו. הלזאת ייקרא ניסיון?

שיצאו למסע תעלולים בכדור הארץ, וחוללו מעמד פיקטיבי שנתפס בטעות על ידי האנושות הפרימיטיבית כהתגלות אלוקית. פון דניקן אינו כופר בקיום הבורא, יוצר הקוסמוס כולו, אלא שלתפיסתו כנוצרי, עם כל המוטיבים האליליים שבנצרות, אין השגחתו של הבורא מקיפה את כל המתרחש בקוסמוס, על כן יתכן שיישויות זרות חמדו להן לצון ושמו לאלוקים מקלות בגלגלים.

ברם, אלוקי ישראל בתפיסה היהודית אינו כה סנילי עד שאינו מבחין במתרחש מתחת לאפו, או שאינו מסוגל, חלילה, לבלום תופעה שעלולה לשבש את כל תכלית הבריאה כולה. על כן לנו, כיהודים, מאמיני ההשגחה העליונה, הפרטית והמקיפה את כל יצורי תבל, ברור שאין כל אפשרות לתיאוריה אווילית שכזו.

בכך נבדלו ישראל מכל האומות והדתות, בזכות המפגש הישיר שהתחולל בין כל האומה כולה לבין בורא העולם, ללא מתווכים: ״וכל העם רואים את הקולות״ וקולטים את רצון הבורא ואת הסמכות הפומבית שהעניק לאבי הנביאים משה רבנו, ״השגריר הנאמן״, שהואמן פומבית כשגריר להמשך הקשר בין הקב״ה לבין עמו הנבחר. בזאת זכינו למקור של אמת מוחלטת, לנקודה שמחוץ לעולם, שבכוחה נוכל להרים את העולם.

מצורפים שני סרטונים של המחבר, מתוך סדרה ארוכה:

הערות:

[1]    שמות יט, כ.

[2]    שמות, ד, א,

[3]    שמות יט, ד.

[4]    שמות כ, טו.

[5]    מסכת אבות ב, יב.

[6]    משלי ג, ו,

[7]    דברים ד. לב

[8]      שמות ח, ה.

[9]      רמב״ן בשם רב שמואל חפני, שמות ח. ו,

[10]    שמות ט, יח.

[11]    שמות ט, ו.

[12]    שמות י. כג.

[13]   הלכות יסודי התורה פרק ח. הלכה א.

[14]   מלשוז: ״ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כו״ ושמות ז, יא. והשוו לאמור שם, פסוק כב.]

[15]    מכילתא פרשת החודש פרק ט.

[16]    מסכת שבת דף פ״ח, עמ^׳ ב.

[17] לשון הרמב״ם שצוטטה לעיל. בהשתמשו כפרפרזה על הפסוק באיוב יט, כז.