האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%90%D7%9C-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%A8-%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99/comment-page-1/?print=print

הרב יחזקאל סופר: אימות מעמד הר סיני

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

(קטע מתוך ספרו "לדעת להאמין". הרב סופר כיהן במשך 16 שנים כרב הקמפוס באוניב' בן גוריון. הספר זמין באוצר החכמה: לדעת להאמין).

המכנה המשותף לכל הדתות והייחודי שבדת ישראל

אמנם, המכנה המשותף לכל הדתות בעולם הוא ההכרה בהכרח ההתגלות הנבואית, שהיא הכלי להעברת המסר האלוקי לאנושות אודות תכלית הבריאה ותפקיד האדם באמצעות הנביא־השליח. ברם, הניגוד התהומי בין המסר הנוצרי למסר המוסלמי, הבודהיסטי או ההינדי, ובינם לבין המסר היהודי, להבדיל, מעורר אצל הצופה האובייקטיבי ספיקות רציניים אודות מהימנות נביאי הדתות (הקוראים זה לזה כופרים שיש להכחידם) ובאשר לאותנטיות המסרים שלהם, שהרי לא יתכן שאלוקים דורש מהאנושות דבר והיפוכו.

מכיוון שכבר נתעורר סדק במהימנותו של בן אנוש כאשר הוא מבקש להעביר מסר כה רציני ומוחלט, מי לידינו יתקע שהמסר של משה רבנו (שגם הוא ילוד אשה) אמין יותר ממסר אחר? האמנם עלינו להאמין לנבואתו של כל ברנש הטוען שהייתה לו ״התגלות״? ושמא הוא הוזה הזיות?

אמנם לרוב קשורה הצלחת ה״נביא״ הטוען להתגלות ביכולתו להפגין יכולת על־טבעית, ו״מופתיו״ הם המעוררים את אמון העם להישמע לדבריו. כל אותם נביאי דתות אמנם הפגינו מופתים ולהטים (אחרת לא היו ההמונים נוהים אחריהם), שאימתו, לכאורה, את המסר שלהם.

אלא שהאדם המעמיק אינו מתרגש מ״מופתי להטוטים״, שהרי אם תקבל את המופת הניסי כאישור לאמיתות הנבואה, נמצאת מאשר כל דת והיפוכה גם יחד, שהרי לכולן סיפורי מופת, ואין זאת אלא שה״מופת״ רק מוכיח שבאדם זה יש כוחות מטפיזיים. כאלה ישנם לא רק לנביא אמת, כי אם גם לקוסמים, לחרטומים, למכשפים, לפראפסיכולוגים ולכל המשתמשים במאגיות למיניהן. יש כאן רק עובדה של על טבעיות, אך חסרה פה עובדת הקשר בין הנביא לאלוקים ועובדת היבחרו של אדם זה להיות שליח להעברת המסר. עובדות לא הוכחו על ידי ביצוע להטוט, כי גם לצד הטומאה הוענקה היכולת המטפיזית לחולל מופתים, לצורך האיזון הבחירי והדאגה לשוויון, ״זה לעומת זה עשה האלוקים״.

ברם, ישנו מוטיב ייחודי אחד לדת היהודית, אותו לא תמצא בשום דת לאורך כל ההיסטוריה. גם אם ניתן ערך שווה לסיפורי ההתגלות שבמסורת כל הדתות, הצד השווה שבכל סיפורי ״ההתגלות״ שבדתות האחרות הוא: המסתורין.

אם זו הדת המוסלמית, שראשיתה בחזיונותיו־חלומותיו של מוחמר, אשר המלאך גבריאל התגלה אליו, לפי דבריו, בחלומו. האמנם ניתן לאשר אובייקטיבית מפגש חלומי?

אם זו הדת־הנוצרית, שראשיתה באמונה מיתולוגית שאותו האיש הנוצרי נולד לבתולה מרוח הקודש. הישנה עדות ישירה על קשר בינו לבין אלוקים ? [וזאת מבלי להתייחם לבעיה ההיסטורית, אותה נלאו ההיסטוריונים מלפתור, והיא מבוך הסתירות באגדות הדמיוניות על דמות בלתי ידועה זו] גם לו היינו מקבלים את עצם עובדת ״עשיית הנפלאות״ על ידו, כמסופר במקורות הנצרות, אין בזה שום עדות או אישור להיותו שליח הא־ל ונביא להנחלת הדת האלוקית כל מופתיו יכולים לנבוע מכשפים, או, על פי אגדה ממקורות יהודיים, משימוש בהגיית השם המפורש שלמד בעורמה בבית המקדש, וכדומה). כך באשר לדתות המזרחיות, שראשית כולן באיזשהו נזיר זקן אשר התבודד במערה נידחת, ואשר נחה עליו רוח ״הידע הטרנסצנדאנטי״, אך מי ראה זאת ומי יעיד על כך?

סיכומו של דבר, בכל דת ישנן, לפי המסורת, עדויות המוניות שראו את הנביא, שראה מעשי פלאות. אכן, אך אף אחד לא ראה ישירות את המגע בינו לבין אלוקים, ולא שמע ישירות את המסר האלוקי מן הבורא לנביא (אדרבא, לדעתם אין ילוד אשה מסוגל לקלוט מסרים נבואיים, רק הנביא עצמו), וכך אין מי שיפריך את דברי סיפורו של כל נביא, אך אין גם מי שיאשרם.

לא כן הדת היהודית, שראשיתה אינו לוטה בערפל המסתורין, ובה אין מסתמכים על יושרו של הוזה הזיות ועל סיפוריו המיסטיים אודות מפגשים מן הסוג השלישי. זו הדת היחידה, המספרת אודות התגלות אלוקית ישירה (לא זו שחזה משה בסנה. זו הייתה התגלות פרטית וסודית, אלא) לעיני ציבור עצום: עם של שישים ריבוא גברים יוצא צבא, מלבד נשיהם, טפם וזקניהם, שמנו יחדיו כמה מיליוני בני אדם, אשר ראו במו עיניהם התגלות זו במעמד הר סיני, ושמעו במו אוזניהם (לא את הנביא המספר שפגש באלוקים אי שם, אלא) את קול הבורא עצמו הדובר אליהם את עשרת הדברות מתוך האש.

עדות כה מאסיבית של מיליוני בני אדם אינה יכולה להיות אשליה או פנטזיה. זהו מעמד היסטורי שיש בו כל הגדרות האיפיון (הקוליפיקציות) לאימות היסטורי של סיפור עם, על כל המתחייב מכך.

הופעת הבורא בצורה כה עממית לעיני ההמון (דבר הנחשב לגביו ״ירידה״, כלשון הכתוב: ״וירד ה׳ על הר סיני״[1]) נחוצה בגלל ההתחשבות בביקורתיות האנושית, כטענת משה כאשר ציווהו הבורא ללכת בשליחותו אל העם: ״והן לא יאמינו לי – (ובמילא) – ולא ישמעו בקולי״[2] (והנימוק:) – ״כי יאמרו לא נראה אליך ה׳״. על כך עונה הבורא למשה, קודם הופעתו בהר סיני: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן – למען ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״!

רצה הבורא להעניק לאנושות וודאות מוחלטת באותנטיות המסר האלוקי אודות תכלית הבריאה, ולכן לא הסתפק בהשתתת מעמד זה על בסיס אמונה מסורתית לסיפוריו של הנביא, כנחתום המעיד על עיסתו, המותיר בכך מקום לספקנות בדבר אמינותו, אלא החליט להופיע לעיני כל העם על מיליוניו, ולהשמיע את קולו העל־טבעי באוזניהם, ישירות, ללא מתווכים. מוטיב כזה, של התגלות אלוקית בפורום המוני, בפני מיליוני בני אדם, עדי ראיה ועדי שמיעה, המאשרים באופן בלתי־אמצעי את עצם המגע בין הבורא לבין הנביא והעם כולו יחדיו, אינו קיים בשום דת אחרת, מלבד היהדות.

"ואולי לא היו הדברים מעולם"?

אלא שעדיין נותר מקום לספקן לטעון: אמנם מוטיב זה של הופעה אלוקית לעיני המון העם הנו ייחודי ליהדות, ויש לציין לטובה את מקוריותו של הרעיון, ברם, בכך אין עדיין ערובה לאמיתותו ההיסטורית. אמנם, אין להכחיש שעדות כה מסיבית של כמה מיליוני בני אדם היא טיעון חזק ומשכנע, אך מי לידינו יתקע שסיפור זה עצמו באמת התרחש ואין הוא אלא סיפור מתח בדיוני? התוכל להציג בפנינו שניים או שלושה עדים מתוך מיליוני הצופים במעמד הר סיני? שואל הספקן המצוי, ״ואולי לא היו הדברים מעולם״, ואין זו אלא יצירה מוצלחת של איזשהו ז׳ול .לרן קדמון ש״סיפוריו״ המרתקים הפכו לאגדה עממית רווחת?

מבחן הכנות של הספקן [המתיימר להיראות כאדם המעונין בחיפוש האמת] ייערך על ידי הקבלת ספקנותו בסיפורי התנ״ך ליחס האימון שלו ביסודות האימות המוסכמים על כל האנושות המכירה בסיפורי ההיסטוריה.

הבה נבדוק בכנות: מהו האישור הלוגי המאמת את כל מאורעות ההיסטוריה של רומא ויוון העתיקה, של ימי הביניים ושל מלחמת העולם הראשונה? הצד השווה שבהם הוא שאין כיום שום עדות חיה שתאשר את נוכחותה בעת האירוע ההיסטורי. ומדוע כולם כה בטוחים שאירוע היסטורי זה הוא אכן עובדה אמיתית?

שמא תאמר: שרידים ארכיאולוגיים מאשרים את סיפור מצדה והתאבדות הקנאים. עדיין יש מקום לציניקן לטעון טיעון דומה: ״אמנם שרידי החומה, השיער, חלוקי האבן וכר מורים על גיל עתיק (על פי מדידות מדע הארכיאולוגיה) של כאלפיים שנה, אך האם לא יתכן שעל שרידים אלו הולבש סיפור שממציאו התאימו לשרידים, ואולי האמת שונה לחלוטין: לפני אלפיים שנה התבצרה בראש המצדה קבוצת שודדים מבריחי סמים, ומשמר הצבא עלה עליהם והשמידם, והממצאים שבידינו הם שרידיהם, שיירי אותו מאבק (אך כל הסיפור אודות אלעזר בן יאיר וחבורת הקנאים שהתאבדו למען חירותם אינו אלא בדיה לאומנית עתיקה).״

ושמא תאמר: ״והלא שרידים עתיקים אלה תואמים את שנמצא במגילות עתיקות שנתגלו בכדי חרס באתר. הרי שהאירוע הונצח על ידי הקנאים בזמנו״. יענה הציניקן: ״אכן, באותה תקופה עתיקה עמד צופה באחד ממגדלי השמירה של מבריחי הסמים, וכדי להפיג את שעמומו כתב לעצמו על גבי קלף יצירה ספרותית מדמיונו הפורה, סיפור שהפך ברבות הימים לאגדה עממית. על אגדה זו, שנשתמרה, מחנכים את חניכי תנועות הנוער, ובמקום התרחשותה משביעים את חיילי השריון״ (אל נא תתקומם לשמע טיעונים ציניים אלה. הם העתק מדויק של טענתך, ציניקן נכבד, המפקפקת באמיתות הסיפור המקראי).

אמנם מובן שמבחינה פסיכולוגית שונה יחסו של הקורא למשמע סיפור היסטורי [שעניינו אירוע שהיה בגדר הרגיל, שאינו דורש גיוס כוחות נפש של אמונה במופלא], מיחסו לסיפורי התנ״ך. אלה הם אירועים בלתי רגילים, ואף נראים לרציונאליסט כבלתי אפשריים ומעמידים את המאמין בהם באור מגוחך בעיני עצמו –

ברם, מרגע שהנך מודע לעובדה שהעכבה המונעת ממך לקבל את העובדות היא פסיכולוגית – למרות שמבחינה אובייקטיבית מאושרות עובדות אלה על פי כל כללי ההוכחה המקובלים בתחום ההיסטוריה – מרגע זה הנך מודה שגישתך לנושא אינה אובייקטיבית. אתה יודע שאתה נרתע מאמונות מיסטיות, עקב דעותיך הקדומות, ומפחד המסקנות האישיות המתחייבות מהכרה באמיתות סיפור ההתגלות האלוקית בהר סיני, התגלות המחייבת הישמעות לעול יומיומי של תרי״ג מצוות…

ומאחר ש״ידיעת המחלה היא חצי תרופה״, ישנה תקווה שסוף סוף יגבר ההיגיון האובייקטיבי על העכבה האמוציונאלית, והשאלה תוצג במלוא חריפותה:

מה בין ההכרה הברורה בקיומו של נפוליאון וסיפורי קרבותיו(שאין להם כל עדות חיה בהווה) על סמך סיפורי ההיסטוריה, לבין הספקנות האוחזת בנו למשמע סיפור היסטורי אודות עשר המכות, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני? האם אהדתי לאירוע מסוים או רתיעתי ממנו הם הקובעים אם אכן התרחש במציאות או לא? האם זו גישה אובייקטיבית?

ושמא תאמר: מהו היסוד לאימות היסטורי בכלל? שמא גם סיפורי נפוליאון, יוליוס קיסר או קנאי מצדה, כמוהם כמו התנ״ך, אינם אמת לאמיתה, אלא שהם זכו להסכמה אנושית לגביהם מהיותם בלתי רלבנטיים לחיינו בהווה, ובלתי מחייבים שינויים דרסטיים באורח חיינו ובמחשבותינו? אולי?

ברם, עצם ההתייחסות להיסטוריה כאל מקצוע אוניברסיטאי בפקולטה למדעי הרוח, כמו גם הלקחים שהאנושות מפיקה מתהליכים היסטוריים, מוכיחים שהיחס לסיפורי ההיסטוריה רציני ומלא אמון, ושיש, ככל הנראה, ליחס זה יסוד־מדעי אובייקטיבי.

הגדרתו של סיפור היסטורי היא: ״אירוע בעל חשיבות ציבורית שאירע לעיני המונים״ (להבדיל מסיפור אישי שהינו ביוגרפיה, ולהבדיל מסיפורים המתרחשים בספירות שמיימיות ולא לעיני ההמונים, שאינם אלא מיתולוגיה), ועל כן, ״כלב השמירה״ השומר על ההיסטוריון שלא יעוות את העובדות ההיסטוריות אינו אלא הציבור, אותו קהל המונים המככב בסיפור ההיסטורי.

כך שכל ניסיון של היסטוריון לזייף את העובדות נידון מראש לכישלון, מפני שאין כל אפשרות לספר להמונים מה אירע להם, אם אותו דבר לא אירע להם. פסיכולוגיית ההמונים תתקומם נגד עיוות קורות חייה הציבוריים, לא ״תקנה״ את הסיפור ולא תעבירנו מדור לדור, מאב לבן, וגם אם יודפס ספר שקרי שכזה, ללא תמיכה ציבורית לא תהיה לו תפוצה. אדרבא, הוא יוכחש בכל פה.

אין צורך בשרידים ארכיאולוגיים או במגילות גנוזות כדי להוכיח את קיומו של נפוליון כעובדה היסטורית. עצם העברת המסר אודותיו מדור לדור, מאב לבן, על ידי מיליוני צרפתים, היא העדות המאסיבית לקיום האישיות או הסיפור ההיסטורי, שהרי לא יתכן לשכנע מיליוני צרפתים שמלך עליהם מלך שלא שמעו עליו, כי לא היה, ושהם השתתפו במלחמות, ניצחו או הובסו בהן, אף שאינם יודעים כלל על התרחשותן.

נתאר לעצמנו היסטוריון מצרי. שינסה לשכתב בזדון את התבוסה של מלחמת ששת הימים. ויוציא לאור ספר עב כרס שיתאר בסגנון צבאי את ניצחון הצבא המצרי על צה״ל בששה ימים. שהסתיים בכיבוש תל אביב. גם אם יפיץ ההיסטוריון את הספר במיליון עותקים ברחבי תבל, האם יצליח לשנות את המידע ההיסטורי של כל האנושות במאה ה־20? והלא אפילו את בני עמו, שברחו מההפצצות בעיר סואץ, לא יצליח לשכנע שהם גרים בתל אביב…

[אמנם יש להודות שגם בהיסטוריה הכללית אנו מוצאים גרסאות שונות לאירוע מסוים מנקודת מבטו הסובייקטיבית של ההיסטוריון,

וכיצד נדע איזו מהגרסאות היא הנכונה? ברם, יש להבדיל בין תחום העובדות לתחום הפרשנויות. השוני בין הגרסאות הוא לגיטימי בתחום הפרשנות, וכל פרשן בא לפרש את האירוע מן הפרספקטיבה שלו, אך בדרך כלל אין ביניהם ויכוח לגבי העובדות עצמן.

לדוגמה: אפשר לפרש את העימות בין טיטוס הרומאי לבין קנאי ירושלים מנקודת מבטו של יוספוס פלביוס כשכיר עט רומי, או מנקודת מבט יהודית נאמנה, אך אין ביניהם ויכוח על רוב העובדות:

תאריכים, מצביאים, ניצחונות או תבוסות. הפרשנות עוסקת בניתוח מניעים, מסקנות ותכונות אופי של האישים הפועלים מאחורי ה ״עובדות״.

כן ישנן דוגמאות של ניסיון ציבורי להכחשת היסטוריה מקובלת, כגון: תנועות ההכחשה של השואה, ברם, זהו ניסיון הנעשה במצח נחושה, ואשר אינו מצליח, כי אלפי הניצולים שחוו את האימים על בשרם ורבבות חיילי בנות הברית שחדרו למחנות ההשמדה וראו,

כמו גם רבבות המספרים המקועקעים על זרועות השרידים, ואף עדותו של אייכמן ימח שמו בפני בית משפט ישראלי, בה סיפר בעצמו על מעללי הנאציזם, כל אלה טופחים על פני המכחישים, יתר על כן, הדבר רק מוכיח שכאשר לציבור מסוים יש אינטרס פסיכולוגי משוחד, מסוגל הוא להתכחש לעובדות מוחשיות, אך האם יש לה להכחשה כזו ערך מדעי־אובייקטיבי?!].

נחזור לסיפורי הנסים וההתגלות התנ״כיים. לו אמנם היו סיפורים אלו פדי דמיון של איזשהו סופר מקראי, שבדה מלבו ״סיפורי עם״ אלו, היה עליו להיות בעל תעוזה יוצאת דופן בכדי להציגם לציבור קוראיו בסגנון של ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים״![3] ״וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים״[4], בו בזמן שהם לא ראו כלום…

כיצד לדעתכם היו מגיבים יוצאי מצרים לאירועים, שהם בדותות מצוצות מן האצבע, ואותם, מעיז לטעון המחבר החצוף, ראו במו עיניהם? מה גם שבעקבות בדותות אלו דורש הסופר המדמיין מקוראיו לקבל על עצמם את עול המצוות אותן ״שמעו״ (לדבריו) מפי האלוקים שעשה להם, לעיניהם, נסים כה גדולים, שהם עצמם אינם יודעים עליהם כלל. הרי לחוכא ואיטלולא היו הסופר וספרו גם יחד, וסיפוריו הטיפשיים לא היו מתקבלים בעם ולא היו מועברים לדור הבנים, וממילא לא היו מגיעים לדורנו זה.

אין לך עדות אדירה מזו אותה מעידים מיליוני יהודים מכל תפוצות תבל החוגגים אף במאה ה־ 21 את חג הפסח, ומספרים סיפור זהה של נסי יציאת מצרים בשם אבותיהם, בשם סבם, בשם אבי סבם. אותם יהודים קיבלו מדור לדור עדות היסטורית שעברה שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, ושלא חלו בה שום שינויים, מחלוקות או גרסאות מתחלפות בין עדה לעדה. זו הוכחה שהדור הראשון, אבי המסורת שהועברה מדור לדור, אכן היה עד ראיה בהמוניו, אף חווה במשותף את נסי מצרים על בשרו, ואת ההתגלות האלוקית בסיני בכל חושיו, ומעוצמת הוודאות המוחשית של הדור הראשון הצליח להנחיל סיפור זה לדורי דורות ללא בקיעים וללא עוררין.

אמנם ישנם הטוענים שגם אם אכן אי אפשר להדפיס היסטוריה מזויפת של ההווה, מפני שהקהל לא ״יקנה״ את הבלוף, עדיין קיימת אפשרות שהמוציא לאור של התנ״ך מוכר לציבור קוראיו סיפור המתאר את אבות אבותיהם ואת החיים אותם חיו חמש מאות שנה לפני פרסום סיפורו. אותו מוציא לאור טוען שהכתוב ״אתם ראיתם״ אינו מוסב אל קוראיו, שהרי לא ראו מאומה, כי אם לאבות אבותיהם, שהם ראו נסים אלו, אותם החליט להנציח לדורות בספר זה. כך הוא מצליח ל״השחיל״ לתודעת ההמונים סיפור שקרי אודות אבות אבותיהם. אולי?…

ברם, המעיין יבחין מיד שגם באופן כזה לא תצלח התרמית, וזאת מפני שגם לו יצא התנ״ך לאור לראשונה בימי בית ראשון, נניח, והסופר יטען שזו תגלית של ספר עתיק המספר את היסטוריית האבות הקדומים, לא יתקבל הדבר על דעת ההמונים. אלה יטענו:

אם לפי גרסת ספר זה חוו אבותינו, שחיו לפני חמש מאות שנה, שרשרת של חוויות אדירות ומהממות, להן היו עדים המוני העם, הייתכן שאירועים כה אדירים לא הותירו שום רושם במסורת הדורות ולא סופרו על ידי אבותינו לבניהם, לנכדיהם, לניניהם? הייתכן שעד גילוי ספר נדיר זה לא הגיעתנו שום שמועה על אירועים נפלאים אלה? רק מחבר הספר העתיק הוא היחידי שידע את הסיפור והנחיל אותו לדורות הבאים, או שמא לא אירעו המאורעות אלא במוחו הקודח של הסופר הזייפן?

מי יקבל בדיות כאלה ויעבירם ברטט לבניו? ומי יקבל על עצמו נטל של פולחן מגביל וחסר היגיון, המקיף את כל שעות היממה והחיים, כאשר הוא מבוסס על שקר, והוא עצמו יודע שהוא שקר? הייתכן?!

״הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו״6 ?

על פי זה יובן דבר־פלא בהיסטוריית הדתות האנושיות:

מקובל על הכל שדתות רבות העתיקו מוטיבים רעיוניים ופולחניים מדת ישראל. הן אף אינן מסתירות זאת. לכן קשה להבין כיצד לא השכילו כל יוצרי הדתות האחרות להכניס ליצירתם־תורתם את המוטיב של עדות המונים. שוו בנפשכם, אילו היה מוחמר מדווח בקוראן שמיליוני בני אדם ראו במו עיניהם כיצד המלאך גבריאל מוסר לידיו את הקוראן, הלא אז הייתה תשתית האיסלאם הרבה יותר מבוססת, דבר שהיה חוסך מלחמות דת רבות שנועדו לשכנוע הכופרים בחרב. צאו וחפשו בכל הדתות המערביות והמזרחיות. לא זו בלבד שלא אירעה אצלן התגלות כזו, אלא אפילו לא ניסו לכתוב שהייתה כזו. מדוע?

על פי האמור לעיל מתבהרת תמיהה זו: לו היו משתמשים במוטיב התנ״כי ״אתם ראיתם״ (בו בזמן שמאמיניהם לא ראו) היה זה פועל נגדם כבומרנג, ומיד היו כל מאמיניהם מתפכחים ומבינים שישנה כאן הונאה. הדרך היחידה שנותרה להם לרכוש את אמון ההמונים ב״נביאיהם״ הייתה: שיטת המסתורין המיתולוגי, הטוענת להתגלות במסתורין, אותה אי אפשר להפריך…

[על פי זה יובן דיוק מקראי מפליא בפרשת מסית לעבודה זרה: ״כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלבה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך(דברים יג, ז). לכאורה, המילה ״בסתר״ מיותרת, שהרי גם אם יסיתך ברחובה של עיר ובפרהסיא, יהיה דינו מיתה. רש״י אמנם פותר זאת בפשטנות, באומרו: ״דיבר הכתוב בהווה״, כלומר, נקט דוגמה אקטואלית. המיסיונר פועל תמיד במחתרת ובאין רואה…

ברם, לאור האמור לעיל ניתן לפרש דיוק זה בסגנון דרשני: תיבת ״בסתר״ אינה מוסבת רק על אופן ההסתה שלו, אלא גם על תוכנה, כלומר, מהו הסיפור שהוא מוכר לך? שה״התגלות״ לנביאי אותה אלילות התרחשה ״בסתר״, במסתורין? זה לך האות שמדובר כבדיה או בהזיה].

ושמא תאמר: כיצד הצליחו אותם נביאי שקר לשכנע מיליונים לסגוד ולהאמין במה שלא ראו עיניהם?

התשובה נעוצה בפסיכולוגיה האנושית: מאחר שבכל אדם קיימת האמונה כתכונת־נפש יסודית (עליה מושתתות האקסיומות, האמון ההדדי במומחים ואף האמונות הטפלות למיניהן), ומאחר שהצורך הפסיכולוגי להיתלות בכח עליון ולהישען עליו קיים בפוטנציה בכל אדם (גם אם הוא מצהיר שהוא ״חילוני״), הרי קל מאוד ל״הלביש״ על אמונה טבעית זו מושאים שונים. זאת עושים על ידי שימוש בפעלולים מאגיים או בכריזמה אישית, המציתים את דמיון המאמינים שנפשם צמאה לחוויה מיסטית השואפת למופשט ולנסתר. לכן, כאשר הציגו ״נביאי הדתות״ בפני ההמונים דמויות מיתולוגיות ודרכי פולחן אקסטזיות, תוך שימוש ב״מופתים״ ובהפניה אל הנעלם, לא חיפשו השומעים אימות אובייקטיבי. וזאת משתי סיבות:

  • לפי תפיסתם הגויית את מושג הדת, אין זה משנה כל כך מהו האקט הפולחני המדויק (כך שאין צורך לאמתו אובייקטיבית), והעיקר הוא הביטוי הרגשי־אמונתי שמאחוריו.
  • מאחר שהדרישות המעשיות בשאר הדתות אינן כה מגבילות ומקיפות את כל תחומי החיים, ואינן מהוות אלא ״צימוק״ מיסטי בחיים האפורים, המותיר תחומים אוטונומיים נרחבים בחיים וכאישיות ותפיסה גמישה של הדרישות, לפי נוחיות האדם, על כן לא נולד צורך פנימי לבדיקה אובייקטיבית של המסר ״הנבואי״ [ברם, כל חכמי האומות הבודדים, האמיצים, שניסו לאמת אובייקטיבית את המסר, אמנם הגיעו מהר מאוד לכפירה בערכי כנסייתם, ופעמים אף התגיירו].

לא כן היהדות, העומדת על חשיבות ביקורתיות המסר ואימותו האובייקטיבי, מאותן שתי סיבות:

  • תפיסת היהדות את המצוות לא כסמל, אלא כאקטים פעילים שהנם ״מוליכי הזרם האלוקי״ לתוך הטבע. מכיוון שרק פעולה שאמנם נבחרה ונרצתה על ידי הבורא מסוגלת להקרין את האלוקיות לעולם, הרי שחשוב לנו מאוד לאמת את האותנטיות של הצו ואת היותה של פעולה זו ״אקט מוליך זרם־אלוקי״ באמת.
  • עומס החובות והיקף המגבלות שמכתיבה היהדות בדרישותיה, התובעים התמסרות של כל האדם לשמש את קונו ואינם מותירים לו שום אוטונומיה ללא מחויבות [כלשון חז״ל: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״,,

וכמו שנאמר: ״בכל דרכיך – דעהו״,], יצרו את הדחף ואת הצורך לבדוק את מהימנות נבואת משה באמות מידה אובייקטיביות וקפדניות ביותר,

לפני קבלת עול כל כך מקיף ותובעני.

לכך התכוון משה רבנו בנאומו לפני הדור השני (שלא ראו את מה שאבותיהם חוו): ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך (= צא ובדוק בהיסטוריית העמים)… ולמקצה השמים ועד קצה השמים (= בדתות המערב והמזרח, [5] [6] העתיקות והמודרניות) – הנהיה כדבר הגדול הזה (= מעמד התגלות אלקית בפני המונים) או הנשמע כמוהו״[7].

מדוע נדרש בפסוק כפל־הלשון המיותר ״או הנשמע כמוהו״? מה הוא מוסיף (והלא פשוט שאם לא נהיה אזי גם לא נשמע)? אין זאת אלא שכוונתו לרמוז לנו כי לא זו בלבד שעובדתית לא היה אירוע כזה מעולם, אלא אף זאת: אף דת לא העיזה אפילו להשמיע סיפור כזה (אף שדתות לא נרתעו מהרבה מיתולוגיות אגדתיות), כי המבחן ההיסטורי העובר דרך מסננת ההמונים לא איפשר לאותן דתות להשמיע בדותות כאילו היו היסטוריה.

הפרשנות הטבעית ־מדעית

לאחר ששללנו את הגישה המכחישנית הכופרת בכל, ואימתנו עובדתית את עצם קיומן של ההתרחשויות הנפלאות ההן, זאת על פי כללי האימות ההיסטורי, עדיין נותר מרווח התחמקות לספקן, שאינו מוכן להכניס את ראשו בקלות בעול המצוות בטרם תסולק צללית הספק האחרונה מתודעתו.

[מבחינה מסוימת ישנה ברכה בתובענות שכלתנית זו, שהרי לאחר שיווכח בשלילת כל ההסברים החלופיים, תהיה התמסרותו של הספקן לדת שלמה יותר, ותיתמך בהזדהותה פנימית של תודעתו. ברם, דרושה התמדה אמיצה לבדוק את הדברים עד תכליתם, ולא לזרוק שאלה לחלל ולסגת, נסיגה המוכיחה שלא הייתה זו שאלה, אלא תירוץ לפריקת עול].

והספק המכרסם עדיין הוא:

נותרה עדיין גישת הפרשנות המקראית המודרנית מפרספקטיבה טבעית־ מדעית, זו ״המודה במקצת״ בעצם ההתרחשויות מבחינה עובדתית, אך כופרת במשמעות המיסטית־ניסית שלהן, משמעות המשייכת אותן להתערבות אלוקית מכוונת. גישה זו טוענת שלכל ההתרחשויות הפלאיות הללו – שאמנם אירעו, כמסופר על ידי המוני העדים – ישנה פרשנות טבעית־מדעית.

גישה זו מבוססת על הנחה שהפרימיטיביות של אותו דור קדום לא הכירה דיה את חוקי הטבע ותופעותיהם, והותירה מקום למשה רבנו, אחד מיחידי הסגולה שבדורו, שהיה לו מידע אודות תופעות טבע, ואולי אף יכולת חיזוי מראש של עיתויי התרחשותן. משה ניצל את בורות העם, ומכר לו תופעות טבע נדירות (שבימינו יודע כל תינוק להסבירן) כאילו היו מופתים ניסיים, וזאת, בעזרת פעלולים תיאטרליים בעזרת מטהו המאגי…

וכי לא יתכן, מיתממים בעלי גישה זו, שמכת כינים הייתה פשוט מגפת כינמת מדבקת, ושמכות שחין ודבר לא היו אלא מחלת הפה והטלפיים, ומחוסר ידע אודות היקפה של אפידמיה, ראו זאת אותם פרימיטיביים כעונש משמים? האם לא ניתן לפרש את החושך כליקוי חמה (שנתפס עד היום בתודעת שבטים פרימיטיביים כמשהו מפלצתי, המאיים לבלוע את השמש)? האם קשה להבין שקריעת ים־סוף איננה אלא תופעה של גאות ושפל, וכי בזמן השפל העביר משה את בני ישראל, ולעת הגאות טבעו המצרים? משה רבנו, שגדל בבית פרעה וחרטומיו, כהני מצריים ה״חכמים״, ידע כנראה לחזות את התופעות הנדירות (כמוהו כחזאי מזג האוויר), לאיים בהן על פרעה ולהרשים את בני ישראל בכוחו המאגי…

פרשנות ממין זה, הנלמדת בבתי הספר הממלכתיים, ושמקורה באנציקלופדיות מדעיות, אך מאשרת בעקיפין שאמנם הייתה שם שרשרת התרחשויות שאין להכחישה, אחרת אין טעם למצוא הסבר מדעי להתרחשות שכלל לא הייתה, אלא שלטענתם של אוהדיה היו אלו תופעות טבע מקריות, ובכך הם מודים במקצת. ייזקף לזכותם של פרשנים מדעיים אלה שהם מכירים בהנחת היסוד שהיסטוריה אינה ניתנת לזיוף, אלא שהם מנסים להציג הסבר אלטרנטיבי ל״תופעה״.

הבה נבדוק בפתיחות האמנם ישנה אפשרות לבאר את ניסי יציאת מצרים ומתן תורה בהסברים מדעיים טבעיים, תוך כדי שמירה על צמידות לתיאור העובדתי, כפי שהוא מסופר על ידי שש מאות אלף עדי הראיה, או שמא ניתוח העובדות ללא דעות קדומות יבליט כמה מוטיבים בתיאור המקראי, המכריחים אותנו לראות אירועים אלו כניסים אלוקיים מכוונים, ושוללים כל

א. העיתוי. חלק מן הצד העובדתי שבעדות ההיסטורית הוא התזמון המדויק של התופעה, עם התנאים שקבע משה מראש באיימו על פרעה, והעיתוי המוצלח של היעלמות התופעה בדיוק בשעה שפרעה נכנע לתנאיו והביע הסכמה לשלח את בני ישראל. בכדי להאמין שעשר פעמים בזו אחר זו התמזל למשה להיקלע. במקרה, למגפה מדבקת או לליקוי חמה, שייעלמו בדיוק כשפרעה יישבר (והרי לא היה ידוע מראש האם ומתי ייכנע) דרושה עקשנות קנאית, שאינה עולה בקנה אחד עם תורת ההסתברות. יתר על כן: ישנם סימוכין מקראיים שהתיזה הזו, הרואה במכות תופעות טבע אקראיות, הייתה התיזה הפרעונית שהאלילה את הטבע ואף האמינה באלוקי הטבע (א־להים בגימטריה = 86), כפי שמשתמע מדברי פרעה: ״אחר הודיע אותך אלוקים כל זאת אין חכם ונבון כמוך״(בראשית מא, לט). ברם, פרעה כפר באלוקות העל־טבעית(המרומזת בשם הוי״ה = היה, הווה ויהיה כאחד) באומרו: ״מי הוי״ה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את הוי״ה ואת ישראל לא אשלח״.

וכיצד הסביר לעצמו המנהיג הפרעוני העריץ את עובדת המופתים ? הוא גרס – כדעות מדעני ימינו – שיש רק לחשוף את שיטת החיזוי מראש של משה, המנצל את ידענותו בכדי לשטות בהמונים הנבערים, ולדוגמה:

במכת צפרדע מתואר בתורה מצב בלתי־נסבל, בו שרצו הצפרדעים בכל. והנה על אף שגם החרטומים הצליחו לחקות את המופת, לא הצליחו להסיר את המכה. משנוכח פרעה בכך החליט להשפיל את עצמו, וויתר על היוקרה המלכותית, הזעיק בדחיפות את משה ואהרן והתחנן: ״העתירו אל ה׳ ויסר הצפרדעים ממנו ומעמי״. כלומר, הוא הכיר בכוחם העל־טבעי של מנהיגי עם העבדים לחולל את התופעה ולסלקה בהבל פיהם.

והנה משה רבנו עונה לפרעה: ״התפאר עלי למתי אעתיר לך?״°׳ (כלומר, תקבע אתה את העיתוי המדויק, בו תרצה שתסור הצפרדע…) ומה עונה לו פרעה? האם ביקש לסלק את המכה מיד? לא! הוא פעל באורח בלתי צפוי, והזמין עיתוי דחוי, באומרו: ״למחר״.

המפרשים״ מבארים שפרעה חשד במשה שיש בידו תחזית לפיה הצפרדעים עומדים לסור באותו יום ממצרים, והעובדה שמשה הציע ברוחב לב שפרעה יקבע את העיתוי נבעה מכך שהיה בטוח שפרעה יזמין, במצוקתו ובמצוקת כל עמו, את סילוק המכה מיידית, ואז יוכל משה להציג את התופעה כנס שחולל בעצמו. לכן התחכם פרעה והזמין: ״למחר״. אילו, כך חשב, תיעלם התופעה מטבעה (כצפוי) היום, יתברר לכל שמשה בדאי. ברם, בסופו של [8] [9] דבר, הסכים משה לתזמון, והמכה הסתלקה לא לפני שהגיע יום המחרת, בעיתוי שהוזמן…

במכת ברד מתארת התורה את אזהרת משה לפרעה: ״הנני ממטיר כעת מחר ברד״[10] [11] [12]. מהו פשר הביטוי הפרדוכסלי ״כעת מחר״ י מפרשים חז״ל: ״שרט לו שריטה בכותל. למחר, כשתגיע חמה לכאן, יירד הברד״ (תחליף לשעון המודרני…), וכך חזר לדרך העיתוי המדויק בבוא המכה ובלכתה במשך עשר פעמים(!). חזרה זו שכנעה אפילו את פרעה שאין זו מקריות טבעית כי אם יד ה׳.

* * *

ב. ההפליה. העדות ההיסטורית המתועדת בסיפור המקראי מדגישה חזור והדגש את מוטיב ההפליה, שנועד להוכיח לפרעה את יד ההשגחה הפרטית שהועידה את המכה בדייקנות סטרילית רק לכתובת הנענש (״וממקנה ישראל לא מת אחד״3׳, ״ולכל בני ישראל היה אור במושבותם״*׳ ועוד ועוד).

הרי שכל המנסה לפרש את התופעה על בסיס מדעי־טבעי יידרש להסביר כיצד יתכן שכח טבע עיוור ואקראי מכה במגפה מדינה שלימה ומדלג על בני גזע מסוים. ושמא תאמר: אפשר לתלות זאת בהיגיינה האישית הגבוהה של בני ישראל, ואולי אף בחוסן גנטי – למרות שתולדות האנושות הוכיחו שאפידמיה אינה מבחינה בין ערלים לנימולים. אך עדיין יידרש הסבר במכות האחרות: כיצד משפיע ״ליקוי חמה״ על כל אזור לוקסור והנילוס, ואינו מורגש ב״רובע־היהודי״? הגם זה קשור להיגיינה?

אמנם, לא קשה לטעון שמוטיב זה של הפליה הוא החלק הבדיוני של הסיפור, שנופח מעבד לגרעינו ההיסטורי־עוכדתי. ברם, כאן שוב נכניס לתמונה את מוטיב הבקרה הציבורית [שאולי יכולה להתעלם מפרטים שוליים, אבל]: פרט כזה ודאי לא ייספג על ידי הציבור, מכיוון שיש בו כדי לשנות לחלוטין את כל משמעותו ההיסטורית של הסיפור ולקבוע את היותו אירוע־טבעי או ניסי. מיליוני בני אדם שראו התרחשות בעלת ממדים טבעיים לא יסכימו להאמין ולהעביר לבניהם ״תוספת בדיונית״ ההופכת את האירוע לניסי, ובמילא גם מחייב להכיר תודה למחולל הנם, ואף להישמע לתכתיביו המחייבים.

ואם מוטיב ההפליה עבר את מחסום הביקורת, וההמונים אישרוהו (בעצם כתיבתו, העברתו המסורתית המדויקת, ובמיוחד: על ידי קבלת אורח החיים המתחייב מאמונה כניסיות האירוע) – הרי זה מוכיח שפרט זה הנו חלק מן הסיפור העובדתי, ששום פרשן אינו יכול למוחקו כדי להתאים את המציאות לתיאוריה הכפרנית שלו.

  • הצורה. גם לו היינו מתעלמים ממוטיב התזמון המדויק ואף ממוטיב ההפליה, גם אז היה בפרשנות הטבעית־מדעית הרבה מן התמיהה, מפני שמרוב להיטות לשלול את האמונה ואת העול שהיא באה להטיל על האדם נכשלו הרבה פרשנים מודרניים בבורות מדעית המבצבצת מהסבריהם (ומכיוון שקשה להאשימם בחוסר אינטליגנציה – יש לדונם לכף זכות, ולקבוע שהם נוהגים בהתעלמות זדונית…).

וכלפי מה הדברים אמורים? השכתוב המודרני, המנסה לבאר את התהליכים הטבעיים שהולידו את המכה, מתעלם מן הסתירה בין הצורה המתוארת בתנ״ך באמצעות עדות המונית לבין הצורה בה אנו מכירים התרחשות כזו בתהליכים טבעיים:

המגפה המידבקת ביותר זקוקה לטווח זמן מינימלי כדי להתפתח ולהעביר את חיידקיה ממוקד המגיפה אל כל האוכלוסייה במדינה, ואילו במקרא מתוארת חלותן המיידית של מכות הדבר, השחין, או הכינים, בו זמנית בכל מצרים בהינף ידו של משה.

האפילה של ליקוי החמה, המתוארת במקרא כאופל שחור משחור הניתן למישוש (״וימש חושך״,) ואינו מאפשר תזוזה ותנועה (״ולא קמו איש מתחתיו״6,), שונה מליקוי החמה המוכר לנו, שאינו אלא הקהיית אוד השמש כאור של צללי שקיעה, ולא כחושך מוחלט. עוד יותר מגוחך לייחס אפילה מוחלטת הנמשכת שלושה ימים לתהליך טבעי של ליקוי חמה, שהוא כידוע תוצאת מקומם של כדור הארץ ושל הירח ביחס לשמש, ומאחר וכוכבים אלו מצדים בתנועה מתמדת, אין תופעת הליקוי נמשכת אלא שעה קלה. האמנם במצרים הסתיר הירח את השמש במשך שלושה ימים ללא נוע? ואם כן, היש לך נס גדול מזה?

והמנוגד ביותר להיגיון הוא הניסיון לייחס את התיאור העובדתי של קריעת ים סוף לגיאות ושפל. לא רק מפני שהשפעת השפל ניכרת רק לאורך החוף באשר קו המים נסוג אחור, אך אין השפל סולל ״שביל״ יבשה אל תוך הים בין שני נדי־מים אדירים [אלא אם כן תשנה את העובדות המסופרות באופן שיתאימו לתזה של גאות ושפל], אלא בעיקר מפני שתופעת השפל והגיאות איננה מסוג התופעות שנשגבו מבינת ״הפרימיטיבים־הקדמונים״ (כחידושי הפיזיקה והביולוגיה), והיא שייכת לסוג התופעות הנורמליות, שהיו ידועות לכל דרדק במצרים. והראיה: מצרים היא ארץ נטולת גשמים, וכל כלכלתה מבוססת על מערכת השקיה מלאכותית, שתעלותיה ובריכותיה מתמלאות יום־יום בשעת הגאות ומתרוקנת בעת השפל. לו הייתה קריעת ים סוף מסוג התופעות הנורמליות המוכרות, כיצד הצליח משה רבנו ״למכור״ אותה להמונים כנס על טבעי, בזמן שכל פלאח מצרי מכיר תופעה זו כמשהו יומיומי על גדות־־הנילוס?

  • ההתמדה. חלק מן הנסים אירעו בהתמדה, במשך כל תקופת המדבר (ארבעים שנה), תופעה שאין לה אח ורע במעשה כשפים או בפנטזיות היפנוטיות (הפועלות באופן חד־פעמי וחולף). לא ייתכן הסבר טבעי לעצם קיומו וכלכלתו במדבר של עם שמנה מיליוני נפשות, מזונו השמיימי, מימיו הניסיים, ענני הכבוד, עמוד האש, עמידות הבגדים ללא גיהוץ וכביסה וכר, ולתלותו של העם בקיום מצוות ה׳(כגון: ניסיון־הנפל ללקט מן ביום השבת, כאשר למרבית הפלא דווקא ביום זה לא התרחשה ״התופעה הטבעית״ של המן, או הניסיון לאגור ולשייר מנות מן מעבר למכסה היומית, שגרם להתלעתו ולהבאשתו).

ויצוין שנית, ארבעת המאפיינים הללו אינם פרשנות, כי אם חלק אינטגרלי מתיאור העובדות [ולא סתם עובדות שוליות, כי אם כאלה הקובעות את התייחסות מיליוני המתארים לאירועים כאל נס, או בניגוד לכך כאל תופעת טבע]. כל מי שיישאר צמוד לתיאור העובדתי של ההמונים לא יוכל בשום פנים לבאר את התופעות מהיבט טבעי, אלא אם כן יכפור בנתונים העובדתיים (כאותם פרשני היסטוריה תנ״כית, המנסים לייחס את מיקומו של נס קריעת ים סוף לאזור הביצות הרדודות של האגם המר המכונה ימת בראדאוויל.

באותה מידה יכלו לטעון שהיה זה בבריכת גורדון, והרי הם כאותו בטלן שחיפש את אבידתו מתחת לעמוד חשמל, וכששאלוהו האם כאן אבדה לו, השיב: לא! אבל כאן יש אור, כאן נוח לחפש…).

ומאחר והוסבר לעיל שמבחינת מדע ההיסטוריה אי אפשר להתכחש לעדות ולשמיעה של מיליוני בני אדם, ייאלץ כל חוקר שהאמת נר לרגליו להודות שאירועים כאלה, בעלי מאפיינים כאלה, הם ״אצבע אלוקים״ ברורה.

ושמא הושמעו עשרת הדיברות מכח "לט וכישוף״?

יש להודות שברמת החשיבה האינטלקטואלית של פילוסופיית המאה ה־20, בה הספקנות בעצם האפשרות להוכיח את קיומה של אמת מוחלטת חיצונית היא כה אופנתית, נותר עדיין מקום לשכלתן הספקני להטיל דופי בפשרן של תופעות ניסיות(שארעו במצרים, במדבר ועל הר סיני), ולטעון שגם אם תוכח עובדת התרחשותן אין בה כדי לאשר אישור מוחלט שאמנם היה זה מפגש ישיר ובלתי אמצעי בין תודעת אנוש לבין הקב״ה, שהרי רק לטענת התנ״ך היה הוא זה שדיבר אלינו בעת מעמד הר סיני.

וכדי להטיל ספק בזהותה של הישות שחוללה תופעות אלה, אין צורך לכפור באמינותם של המיליונים שמסרו מדור לדור את התרשמותם מן התופעה, אין גם צורך לאנוס את העובדות על ידי פלפלנות פסבדו־מדעית דחוקה, ולתארן כתופעות טבעיות.

אדרבא, אפשר להאמין לעדות ההיסטורית האדירה, ואף להסכים שהגורם המסתורי המחולל תופעות נדירות אלה הנו כח על־טבעי, אך כל זה עדיין אינו מעניק לנו את הוודאות המוחלטת שהעומד מאחרי כל אלו היה אמנם האלוקים.

[זאת בפרט לאור העובדה שהתודעה האנושית מסרבת להאמין שאלוקים אין־סופי וכליל השלמות מסוגל לדרוש את קיומם של פרטים רבים במסר המצוות, קיום שנראה לפעמים או חסר משמעות ופרימיטיבי או מנוגד למוסר האינטואיטיבי הטמון באינסטינקט הצדק שבאדם].

ספקנות זו הולידה מערכת הסברים חלופיים, המנסים להצביע על סיבת קיומן של תופעות על טבעיות אלה מבלי לזהות את מחוללן כאלוקי העולם [בתוספת הסתייגות, שאף את ההסבר החלופי הזה אין הם רואים כמוחלט, ומידי ספק לא יצאו. יתר על כן, לדעתם אין כל דרך להגיע לאמת אובייקטיבית מוחלטת, וזאת מפני שהכלים – החושים והתודעה – הם סובייקטיביים ומוגבלים].

אי לכך, מחלחל הספק שמא מחוללי התופעות הללו לא היו אלא כוחות מאגיים של כישוף, שחוללו בכוח להטוטיהם אשליה אופטית שכל קיומה אינו אלא בתודעת הצופים, ואשר אין כל קשר בינה לבין קיום ממשי מחוץ לתודעה [והלא גם תורת ישראל מאשרת את עצם קיומם של כוחות כישוף בעלי יכולת לחולל תופעות פלאיות כגון: להטי החרטומים במצרים או מופתי נביאי השקר…]

גם בתרבות המודרנית (בה מתייחסים בספקנות רבה לעצם קיומן ויכולתן של המאגיה והכישוף) התפתחה ״אמונה חלופית״ במדע בדיוני, המעלה אפשרות לקיומן של יישויות מן החלל החיצון, בעלות רמת מודעות רוחנית אדירה, אשר יתכן שהן האחראיות והמחוללות של ״תופעות״ אלו [שנתפסו על ידי אנושות תמימה כהתגלות אלוקית]. הן עושות זאת מתוך אינטרסים שלהן, ואין לנו אפשרות להבין אותן ואת מניעי נחיתתן על כדור הארץ על מנת לתעתע ביצורי אנוש.

כל זמן שתיאוריה כזו [שמייצגה המודרני הוא אריך פון תיקן, מחבר ״מרכבות האלים״] היא בגדר אפשרות, אפילו בלתי מוכחת, יקשה על האינטלקטואל, המצפה לאימות מוחלט, להתמסר לקיום אורח חיים המוכתב לו על ידי יישות בלתי ברורה, וללא הוודאות שפרטי המצוות שבתורה אמנם נובעים מן האמת המוחלטת האלוקית.

שלילת מיצג של מאגיה כישופית

אמנם הרמב״ם, מורה הנבוכים לדורות, עמד על בעייתיות זו בספר המדע שלו7*, והבדיל בין כל תופעות הנס של אותות ומופתי מכות מצרים לבין התופעה הייחודית של ההתגלות במעמד הר סיני, וזה לשונו:

משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט[13] [14] וכישוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאבו, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים ־־ קרע את היכו והצלילן בתוכה צרכנו למזון – הוריד לנו את המן… וכן שאר האותות…

ובהמשך הוא עונה על השאלה המתבקשת:

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני! שעינינו ראו – ולא זר, ואזנינו שמעו – ולא אחר, האש והקולות והלפידים והקול מדבר אליו ואנו שומעים; משה, משה! לך אמור להם כך וכך…

בקטע זה מבהיר הרמב״ם ברורות שהמופתיות הניסית כשלעצמה איננה מהווה הוכחה מוחלטת לזהות מחוללה, ויש מקום לספק לגיטימי שמא אין זו אלא אשליה כישופית. ברם, מה שלא ברור מדבריו בקריאה שטחית הוא:

איזה מאפיין ייחודי מצא הרמב״ם בהתגלות שבמעמד הר סיני, השוללת כל אפשרות של הטלת דופי ספקני בזהות המסתתרת מאחורי ההתגלות? אם זהו המאפיין המיוחד ש״עינינו ראו – ולא זר״, הלא גם את שאר כל האותות ראו עינינו במידה שווה, שהרי [בניגוד למיתולוגיות אליליות בהן העם לא היה עד, וניזון מפי שמועתו מנביא הכת וכר] גם כל מופתי מצרים, ים־סוף והמדבר התחוללו לעיני אותם עדי ראיה, שראו את ההתגלות בסיני?

אלא מאי? לא באמינותם של העדים יש להטיל דופי, כי אם בגורם המחולל את התופעה [ולכן האותות אינם מהווים הוכחה]. אם כן, במה עדיפותה של ההתגלות בסיני? והלא גם על תופעה זו חלה אפשרות תחושת הדופי, שמא נעשתה על ידי לט וכישוף?

ושמא תאמר: שבירת חוקי הטבע שהייתה במעמד הר סיגי כה מדהימה הייתה, עד שבוודאי היא מעבר ליכולת הכישוף [כגון תופעת ״רואים את הקולות״, אשר לפי חז״ל היו ״רואים (את הנשמע) ושומעין(את) הנראה״[15], או ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה – יצתה נשמתן״[16] וכו'. או בסגנון ימינו: הייתה זו התנסות חווייתית בלתי־אמצעית שאינה מותירה מקום לספק].

ברם, עדיין יש מקום לספקנות לערער על טיעון זה:

  • גם אודות קריעת ים סוף אמרו חז״ל: ״ראתה שפחה על הים (ראיה נבואית) מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״21, וגם במכת הברד התרחש נס־מדהים שכלל שני הפכים: ״אש מתלקחת בתוך הברד״22, אם כן, גם המופתים הקודמים לא נפלו ברמת ההתנסות האישית, או בעוצמת החריגה מחוקיות הטבע, ועם כל זאת, אין הם מהווים הוכחה מוחצת לזיהוי מחוללם [וכלשון הרמב״ם ״שאפשר שייעשו על ידי לט וכישוף״].
  • אין כל סיבה הגיונית להגביל את יכולת הכישוף רק לתחום התופעות האובייקטיביות, ויש מקום להאמין שמכשף ברמה גבוהה מסוגל לחולל גם תחושה סובייקטיבית של התנסות בלתי אמצעית, ועם זאת מזויפת (בתחושותיהם המיסטיות של מאמיני כתות שונות, המדווחים על חוויות המתרחשות רק בדמיונם הסובייקטיבי).

ויצוין: הרמב״ם אמנם אינו משתמש בקטע זה בתשובתו בשום מוטיב על־טבעי מיוחד (כגון: ״ראיית האוזן ושמיעת העין״ או פריחת נשמתם), ומסתפק בהצבעה על תופעה פשוטה בתכלית: שמיעת הקול (המסתורי), הפונה אישית למשה ומצווה עליו להעביר מסר לעם. והדבר מפליא: והלא אין כל בעיה לחולל תופעה פשוטה זו של יצירת צלילי קול באמצעות כישוף. והלא דברים קל וחומר: אם ניתן לפקפק בתופעות פלאיות של אש מתלקחת בתוך הברד או של בקיעת ים וחיזיון נבואי לכל העוברים בו, שמא נעשו בלט וכישוף, כפי דברי הרמב״ם, על אחת כמה וכמה שיש סבירות גבוהה לחשוש שאותו מכשף ייצר צלילים שיישמעו בחלל העולם כ״אנכי ה׳ אלוקיך״. אם כן למה התכוון הרמב״ם בהבדילו את מעמד הר סיני מנקודות ציון אחרות ביציאת בני ישראל ממצרים כמשהו ייחודי, המעניק למאמין ודאות מוחלטת שאין בה דופי?

כוחות הכישוף – ומגבלותם

להבהרת הנושא יש להקדים תחילה ולהבין את תופעת נביא השקר, שהסימן הבלעדי לשקריות נבואתו הוא היות המסר שלו מתיימר להוסיף או לגרוע על ההתגלות בסיני [בטענה שהקב״ה התגלה אליו וציווהו לבטל מצווה פלונית או להוסיף (או לשנות) מצווה אלמונית]. במקרה כזה קובעת התורה בוודאות כי הוא נביא שקר וכי יש לדונו למיתה.

ולכאורה ייפלא הדבר: והלא המסר הנבואי שמתיימר למסור נביא השקר מלווה בוודאי בהפגנת אותות ומופתים על־טבעיים (אחרת איש לא ישים לב לדבריו, והוא עלול אף להתאשפז כהוזה פסיכופטי…) וכמפורש בתורה: ״כי יקום בקרבך נביא וגר… ונתן אליך אות או מופת – ובא האות והמופת … לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא״י2.

נשאלת השאלה: והלא עצם יכולתו העל־טבעית של אותו אדם לחולל נסים ונפלאות היא עובדה מוחשית! ובוודאי אין זה מכוחו שלו כאדם, ילוד־אשה, ואין ואת אלא שהבורא בעצמו העניק לו כח פלאי זה. אם כן, אין ספק כי הבורא תומך במסר הנבואי שלו, וכיצד נוכל לסרב לשמוע בקול ״שליח ה׳״? ברם, התורה בעצמה עונה מפורשות על שאלה זו, בנמקה את האיסור: ״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא… – כי מנסה ה׳ אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלוקיכם״ וגו׳(שם, ד).

ניתן להבין זאת כך: כוחות הכישוף והלהטים של הקסמים המאגיים אינם חלילה רשות עצמאית. הרי ביארנו לעיל שהיהדות שוללת אפשרות של שתי רשויות, שהרי שליטת הבורא האין סופי והכל יכול הנה בכל היקום, בכל פרטי נבראיו, ואין כל הוויה בעולם קיימת ללא רצון הבורא המהווה אותה בכל רגע ורגע. הווה אומר, גם ״שלטון״ כוחות השטן, כשפיו וקסמיו כפופים לחסות הרצון האלוקי האחד והמאחד, ואינם יכולים לחרוג מן התחום שהותר להם לפעילותם.

ושמא תאמר: איזה אינטרס יש לבורא לברוא כוחות־דמי של כישוף ולאפשר להם לחולל אשליות מטעות, העלולות לסחוף בכבלי קסמיהן אנשים תמימים שילכו בעקבות השקר? עונה התורה: זהו חלק מן הניסיון האתגרי שהאדם צריך להתמודד מולו. על האדם לעמוד מול הפיתוי הקוסם, לא להתרשם מהתפעלות חושיו, ולהעדיף את האמת המוחלטת.

לו לא הייתה קיימת כלל תופעת העל טבעיות בעולם – מלבד ניסי הנביאים והצדיקים היהודים – היה זה פוגם בשוויוניות הבחירה ובמאזן הכוחות בין הטוב לרע, כי כל אדם משכיל היה מוכרח להחליט שהאמת היחידה המוחלטת היא ביהדות ונביאיה, היחידה המסוגלת להפגין תופעות טתסצבדטליות, בלא אלטרנטיבה.

לפיכך, כדי לא להפר את האיזון העדין בין הטוב והקדושה לבין הרע והטומאה ״איפשר״ הקב״ה את קיומם של כוחות על טבעיים, והעניק להם יכולת לחולל אותות ופלאים מדהימים, המהפנטים את החושים. אך מאידך נתן לנו(למי שמעוניין באמת המוחלטת!) אמצעים לזהות את אלוהי המסכה, הניסיות המזויפת, ולקבוע באופן אובייקטיבי שזהו אך ניסיון שיש לעמוד בו, וכי אל לנו להתרשם מהפעלולים המזויפים. זאת בהתבסס על המפגש הישיר עם המלך בהופעתו הפומבית לעיני כל ישראל במעמד הר־סיני, שם ציוונו על חוקה נצחית, עליה לא נוסיף וממנה לא נגרע.

נסיון או התעללות?

להבהרת הנושא נשתמש במשל למלך בשר ודם: פעמים שהמלך מחליט לנסות את נאמנות העם ומשמעתו לפקודותיו, והוא משגר אליהם גנרל עטור אותות הצטיינות, בעל סמכויות ביצוע בלתי מוגבלות, המוכיחות שהוא אמנם יונק את כוחו ואת סמכויותיו מן הקיסר בעצמו. אז קורא הגנרל לעם לחדול מביצוע פקודה מסוימת, אותה שמעו מן המלך. חלשי האופי יושפעו מיד מן האותות שעל חזהו ומהפגנת ביצועיו הסמכותיים וישמעו בקולו, אך אבירי הדעת שבעם יאמרו ללבם: מה לי אותות ומה לי מופתים? והלא שמענו ישירות מן המלך בעצמו מה רצונו, אין זאת אלא שהמלך שלח את הגנרל לנסותנו אם נתפתה לפעלוליו.

ניסיון כזה הוא אפשרי, כי יש לעם אמת ברורה וחד משמעית, בכוחה הוא יכול לדחות כל פעלול ניסי כניסיון, בו איפשר הבורא לסיטרא אחרא לחולל אשליית פיתוי ולהעמיד את העם מול אתגר האבחנה.

ברם, היעלה על הדעת מקרה בו הקיסר יאפשר לכפיל בדמותו שלו להופיע בטלוויזיה אל מול פני האומה ולשדר לה את רצון המלך, והעם יהיה משוכנע שהמלך־הקיסר עצמו הוא הדובר אליהם, ולאחר שיקיימו העם במסירות ובהכנעה את המסר ששמעו מהכפיל ייצא אליהם המלך האמיתי ויגער בהם: ״שוטים שכמותכם, וכי לא הבנתם שלא היה זה אלא ניסיון״? למותר לבאר שבמקרה כזה אין זה ניסיון אלא התעללות, וכי לא יתכן שהמלך יאפשר שתתרחש תופעה כזו.

והנמשל: על כל פעלול כישופי ניתן לומר שהקב״ה נתן למכשף כוח לפתותנו, בניסיונו להביאנו לזנוח את המסר הבלתי אמצעי ששמענו בהר סיני. ברם, לא יעלה על הדעת שהבורא יאפשר לכוחות הכישוף להופיע בדמותו שלו, ולהשמיע ״אנכי ה׳ אלוקיך׳,, ושכל העם יחשבו שהבורא עצמו הוא הדובר אליהם. לאחר מאה ועשרים שנה בהן יקיים יהודי במסירות את מצוותיו של הכפיל־המכשף יגחכו בפניו בבית דין של מעלה ויאמרו לו: ״וכי לא תפסת שכל זה היה כדי לנסותכם האם תתפתו להניח תפילין ולשמור שבת?״

וכי אלו כלים עמדו בפני ציבור השומעים ״קול מיסטי בעל זהות פרסונאלית״ (״אנכי״) לחשוף את שקריות האשליה? ואיזה אינטרס אלוקי יושג על ידי ״זיוף רצונו(של הקב״ה) – ברצונו(של הקב״ה)״?

עצם חוסר ההיגיון, הצדק, התכלית והתועלת בניסיון ממין זה מהווה הוכחה שהופעה ״אישית״ של הבורא איננה בשום אופן דמיון כישופי או תעלולי־ עב״מ [שגם הם, כמובן, נשלטים על ידי אותו בורא כל־יכול, שלא יאפשר לסכל את מסר־האמת]. ראוי לציין, שבכל ההיסטוריה של החרטומים, נביאי הבעל, הקוסמים, המדיומים וכו' לא הצליחו כל אלה ״לייצר״ הופעה אלוקית ״אישית״. לאבחנה זו רמז הרמב״ם בהבדילו בין מופתים לבין התגלות. מופתים הם נעדרי הופעה ״אישית״ של הבורא ונעדרי מסר של מצוות (כגון: שידוד מערכות הטבע שהתחוללו במצרים ובים סוף), והם אינם מהווים הוכחה מוחלטת לגבי מי שחוללם (הטוען לנבואה), שהרי קיימת אפשרות כי נעשו בכוח כישוף ומאגיה שחורה. התגלות, לעומת זאת, תוכנה הופעה ״אישית״, המשדרת את רצון הבורא ופקודותיו לאנושות באופן בלתי אמצעי. כאלה הן עשרת הדברות במעמד הר סיני, אותן ״עינינו ראו״(ומה ראו?) ״ולא זר״ – לא תופעה זרה, אלא גילוי המלך עצמו – ״ואוזנינו שמעו(ומה שמעו?) ולא אחר״[17] – לא מישהו אחר הדובר בשם המלך, כי אם מפגש עם המלך עצמו ישירות. תופעה כזו אינה יכולה להיות ניסיון תעתועים. אין לבורא עניין לאפשר ולחולל את עיוות האמת ולשדר דיס־אינפורמציה שכזו, שהרי בזה ישבש הוא עצמו את יישום רצונו שלו. הלזאת ייקרא ניסיון?

שיצאו למסע תעלולים בכדור הארץ, וחוללו מעמד פיקטיבי שנתפס בטעות על ידי האנושות הפרימיטיבית כהתגלות אלוקית. פון דניקן אינו כופר בקיום הבורא, יוצר הקוסמוס כולו, אלא שלתפיסתו כנוצרי, עם כל המוטיבים האליליים שבנצרות, אין השגחתו של הבורא מקיפה את כל המתרחש בקוסמוס, על כן יתכן שיישויות זרות חמדו להן לצון ושמו לאלוקים מקלות בגלגלים.

ברם, אלוקי ישראל בתפיסה היהודית אינו כה סנילי עד שאינו מבחין במתרחש מתחת לאפו, או שאינו מסוגל, חלילה, לבלום תופעה שעלולה לשבש את כל תכלית הבריאה כולה. על כן לנו, כיהודים, מאמיני ההשגחה העליונה, הפרטית והמקיפה את כל יצורי תבל, ברור שאין כל אפשרות לתיאוריה אווילית שכזו.

בכך נבדלו ישראל מכל האומות והדתות, בזכות המפגש הישיר שהתחולל בין כל האומה כולה לבין בורא העולם, ללא מתווכים: ״וכל העם רואים את הקולות״ וקולטים את רצון הבורא ואת הסמכות הפומבית שהעניק לאבי הנביאים משה רבנו, ״השגריר הנאמן״, שהואמן פומבית כשגריר להמשך הקשר בין הקב״ה לבין עמו הנבחר. בזאת זכינו למקור של אמת מוחלטת, לנקודה שמחוץ לעולם, שבכוחה נוכל להרים את העולם.

מצורפים שני סרטונים של המחבר, מתוך סדרה ארוכה:

הערות:

[1]    שמות יט, כ.

[2]    שמות, ד, א,

[3]    שמות יט, ד.

[4]    שמות כ, טו.

[5]    מסכת אבות ב, יב.

[6]    משלי ג, ו,

[7]    דברים ד. לב

[8]      שמות ח, ה.

[9]      רמב״ן בשם רב שמואל חפני, שמות ח. ו,

[10]    שמות ט, יח.

[11]    שמות ט, ו.

[12]    שמות י. כג.

[13]   הלכות יסודי התורה פרק ח. הלכה א.

[14]   מלשוז: ״ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כו״ ושמות ז, יא. והשוו לאמור שם, פסוק כב.]

[15]    מכילתא פרשת החודש פרק ט.

[16]    מסכת שבת דף פ״ח, עמ׳ ב.

[17] לשון הרמב״ם שצוטטה לעיל. בהשתמשו כפרפרזה על הפסוק באיוב יט, כז.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
54 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
רובי
רובי
4 months ago
  1. איך יודעים שהר סיני לא היה הר געש וזה מסתדר עם הענן והעשן והאש היו שם? וה"קולות" היו הקולות של ההר געש?
  2. בויקיפדיה כתוב כמה תיאוריות לקריעת ים סוף על פי הטבע אני יעתיק את מה שכתוב שם אע"פ שזה ארוך אשמח להתיחסות תודה.

"מספר תיאוריות הועלו בידי היסטוריונים וארכיולוגים:

1-רוחות מזרחיות חזקות שנהגו לפקוד את אזור ים סוף, ובמקום אשר בו קיים רכס מתחת לפני המים (אזור של מים רדודים) אשר חוצה את הים, ולכן ניתן על בסיס שטח זה לצעוד מחוף לחוף. רעיון זה הוכח ניסויית, בתנאי מעבדה. מחקר מ-ה'תש"ע שנערך על ידי צוות מהמרכז הלאומי למחקר אטמוספירי (NCAR) ואוניברסיטת קולורדו בארצות הברית אישר אפשרות של קריעת ים סוף כתוצאה מתהליכים הידרודינמיים הנובעים מהשפעת הרוחות על המים בתנאים מסוימים. החוקרים נקטו במיקום מסוים בדרום הים התיכון, וערכו עליו סימלוציות ממוחשבות לגבי צורות שונות של קו החוף הקדום, שיאפשרו היבקעות כגון זו המתוארת בתורה. על פי המודל, בהינתן צורת U של נהר הנילוס, ולגונה רדודה לאורך החוף, הרי שרוח במהירות של 100 קמ"ש הנושבת במשך 12 שעות ברציפות יכולה הייתה לדחוף את המים בעומק של 2 מטר.[31] על פי המודלים הממוחשבים, עם תום השפעת הרוח המים צפויים לחזור באחת למקומם ולהטביע את העוברים בהם, בדיוק כמתואר בכתוב. תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מלוחות מזרחית לדלתת הנילוס – כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.
2-התפרצות הר געש, שבעקבותיה נוצרו גלי צונאמי אדירים. ראשית הסבר על מקור החשיבה הזו, נובע מכך שגל מתנהג בצורה סינוסואידלית, יש לו נקודת שיא ונקודת שפל. לכן ההנחה אומרת כי בני ישראל הגיעו לים סוף ממש בנקודת השפל וכך יכלו לחצות, בעוד הצבא המצרי הגיע מאוחר מידי כאשר גל הצונאמי כבר לא היה בשפל ולכן הכה במצרים. עקב כך נבדקו התפרצויות היסטוריות וחזקות של הרי געש, וההתפרצות אשר נלקחת בחשבון היא זו שהתרחשה באי סנטוריני שבים התיכון, המתוארכת לפי החוקרים בין השנים 1640 ל-1525 לפנה"ס. התפרצות געשית זו, מהאדירות שידע כדור הארץ, מחקה כליל את כל התרבות אשר התקיימה באי באותה תקופה ומוטטה עימה שטח אדמה גדול. ההתפרצות גררה בעקבותיה נחשול מים גדול מאוד, גלי צונאמי אשר השפיעו על מרבית חופי הים התיכון, מכאן שבני ישראל עברו דרך אזור הדלתא, חלקו הצפוני של הנילוס. מבחינת התיארוך, התאוריה מתאימה יותר לתיארוך יציאת החיקסוס (המאה ה-16 לפנה"ס) ובמידה פחותה לתיארוך יציאת מצרים המוקדם (המאה ה-15 לפנה"ס). תאוריה זו ממקמת את ים סוף בלגונות מלוחות מזרחית לדלתת הנילוס – כגון ימת בלה או ימת ברדוויל.
3-התפרצות הר געש שגררה עמה היווצרות קרקע על פני הים וכך ניתן היה לעבור את הים. ההסבר לחשיבה הזו נובע מכך שהתפרצות געשית גורמת למפולות עצומות של לבה ובזלת על פני השטח שלרגלי ההר. כאשר הלבה או הבזלת החמים באים במגע עם מי הים הם מתקררים מיד ויוצרים שטח אדמה על פני הים, שמתקיים תקופת זמן קצרה עד שקורס לתוך מי הים, רעיון מעין זה מובא בדעת זקנים כי שליש מהים קפא, על פי הכתוב "קפאו תהומות". האזור בו שוכנות ישראל ומצרים נמצא ממש על בסיס השבר הסורי אפריקני, אזור שמלווה בהתפרצויות געשיות. אם כך ההתפרצות הייתה צריכה להתחולל מתוך הים, כאשר ההשערה שהייתה באזור עקבה. בני ישראל הגיעו בפרק זמן הקצר בו התקיים ה"שביל" שנוצר מהתקררות מפולת ההר געש, ולכשהמצרים הגיעו, הכול שקע לתוך המים."

רובי
רובי
4 months ago

במדבר סיני הידוע כיום אכן אין אבל במערב סעודיה אני חושב שיש (אם אני טועה תקן אותי) ויש כאלה שאומרים שהר סיני הוא במערב סעודיה.
לגבי התיאוריות על קריעת עם סוף, תוכל להרחיב למה אתה חושב שזה לא יכול להיות (כל השלוש).

רובי
רובי
4 months ago

לא כתוב באותו מאמר שום דבר על שלא היו הרי געש באיזור בתקופה זו, אולי טעית במאמר.

רובי
רובי
4 months ago

ראיתי אבל כתוב שם רק שלא היו שם הרי געש ,אין פירוט אין הסבר אין מחקר על כך.

לעצם הענין הבנתי שחוץ מה"צירוף המקרים" הגדול זה לא יכול להיות שהרי אם הר געש היה מתפרץ היה זה אסון לאומי בגלל ה"לבה" והאבק הגעשי שמחניק את הריאות (והם נשארו מסביב להר במשך הרבה מאוד זמן) ,וברור שזה לא מסביר איך שמעו את עשרת הדברות ואיך משה עלה לראש ההר. (בנוסף למה שאתה אומר שלא היו הרי געש במדבר סיני ולא במערב סעודיה אשמח למקור לכך).
לענין קריעת ים סוף התיאוריה הראשונה (חוץ מה"צירוץ מקרים" שהיה הפעם היחידה הראשונה והאחרונה בהיסטוריה לדבר כזה) לא מסביר איך ברוח כזו יכולים אנשים ללכת (כל שכן שבהערות שם מובא שמחקר קודם בדק שזה יכול להיות רק ברוח ברמה של סופת הוריקן!) בנוסף לאיך "קפאו תהומות בלב ים" ואיך המים עמדו מימינם ושמאלם (שזה היה עם מיליוני אנשים) ,ועוד שלפי התיאוריה הזו הם צריכים למקם את "ים סוף" באגם בשפת ים התיכון?! (ימת ברדוויל) בניגוד לכתוב שזה היה לפני "פי החירות" עיין במאמר זה של פרופסור מיכלסון לבירור איפה זה נמצא-https://rationalbelief.org.il/%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a2%d7%aa-%d7%99%d7%9d-%d7%a1/
גם שפת הים התיכון אז נקראה בתורה "ים פלישתים" עיין בשמות כג,לא.
לגבי התיאוריה השניה גם זה לא באותו מיקום וכמובן שזה לא מסביר איך המים עמדו מימינם ושמאלם וכו'. לגבי התיאוריה השלישית זה גם לא מסביר איך המים עמדו מימינם ושמאלם והלבה אף שהיא מתקשה אבל היא חמה מאוד כך שאי אפשר ללכת עליה ,כל שכן לעבור עליה מיליוני אנשים שבורחים מצבא מצרים, גם כפי שאתה אומר לא היה באיזור הרי געש פעילים,(לגבי קפאו תרומות בלב ים הכונה לצדדים של הים כלומר המים שעמדו כחומה מימינם ושמאלם זה פשט הפסוק, גם קשה להגיד שהלכו עד אזור עקבה בניגוד לכתוב שזה לא היה המיקום.

אריאל
אריאל
2 years ago

מצאתי באג"ק של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (חלק לג עמ' קסא) שמתייחס לקושיה הנ"ל בנוגע למעמד הר סיני. מצ"ב צילום חלקי של האיגרת הנ"ל.

1651340790682~2.jpg
ישראל
ישראל
4 years ago

שתי הערות לרמי.
א. בתורה כתוב כמה פעמים פנים בפנים דבר ה' עמכם. עיין בפרשיות יתרו ואתחנן ועקב. ועל זה כתוב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו.
ואף שאלו מדברי משה רבינו לעם ישראל, אבל כל העם מקבל את התורה הזאת בספרי תורה כתובים ומעביר אותה לבניו ומקדיש את כל חייו בשמירה על מה שנצטוו בה, ולא מערער על הנאמר בה. וכו' וכו' כמו שהרחיבו במאמרים על המסורת
וא"כ אין שום משמעןת בשם מי הדברים אמורים בתורה. למעשה כל עם ישראל חתם על "פנים בפנים דבר ה' עמכם" ועל אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

ב. בקשר לדיון על הכישוף {לא קראתי הכל ,אני הזדמנתי לאתר}
תחשוב בהגיון. בכל ההסטוריה של ששת אלפים שנה ובכל העולם, כל הטוענים לכוחות כישוף למיניהם, לא טענו ליותר מאשר איזה מופע קסמים בפני קבוצת אנשים. פשוט אף אחד בעולם לא טען ליותר מזה.
אנחנו מדברים כאן שינוי טבע ברמה של מליוני אנשים, לא שראו את זה אלא שחיו והתקיימו ע"י זה כמו עשר המכות, קריעת הים. מן 40 שנה. כבישת הארץ , חומות יריחו , עשרה ניסים קבועים בביהמ"ק. והתגשמות נבואות .
דברים שנמשכו על פני כאלף שנה…
זה לא כח של אדם כזה או אחר..
אלפית מהנהגה זו לא היתה קיימת בשום מקום בעולם.. וגם אף אחד לא טוען שהייתה,
ולכל זה מצטרף המעמד הגדול של מתן תורה שנתן את התוכן והמשמעות והסבר לכל הניסים האלו, וכמוש"כ בהערה א'
על זה כתוב "כי שאל נא לימים ראשונים … וכו…ולמקצה השמים ….הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו { דהיינו שאף אחד גם לא טוען כזה דבר} השמע "עם" קול אלוקים מדבר מתוך האש, או הנסה אלוקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ומופתים …אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו."

עידו
עידו
5 years ago

אבל צריך לעבוד את השם לא כישוף זה לא נקרא עבודה זרה חס ושלום?

עידו
עידו
5 years ago

עוד שאלה בבקשה האם יכול להיות שבכישוף אפשר לחבר קולות של כמה אנשים ואז להשמיע אותו במעמד הר סיני כביכול שיראה קולו של השם לתעתע בעם? זה שאלות שמטרידות אותי ואני מנסה להיפטר מהם ..

עידו
עידו
5 years ago

(שאלה נוספת לצוות האתר ) והאם שכל העם ראו את הקולות או האש והברקים זה גם נחשב להופעה אלוקית ״אישית״ שרק הקבה יכול לעשות ולא ע״י כשפים או רק שמיעת הקול של השם ?

עידו
עידו
5 years ago

שאלה לצוות האתר האם היה יכול להיות כישוף שיגרום לעם ישראל להזות את מעמד הר סיני נגיד ? זה שאלה שמציקה לי כישוף שכביכול ישלוט במוחם ? בתודעה שלהם ?

משה
משה
6 years ago

אבקש לשלוח לי התגובה למיל האישי
בתודה

המאמר של הרב סופר מדבר על כך שבתיאור מזמן המאורעות לא יכלו לשנות בדברים הגדולים, אך ניתן להניח שאכן באופן בסיסי אכן העם יצא ממצרים וכו' ורק שאת סיפורי הנסים כתבו בדור אחר וצבעו וניפחו והוסיפו, וכותב הספר כתבו באופן של תיאור זמן המעשה והטמינו במקדש ועצם המעשיות לא היו המצאות חדשות רק ניפוח ואגדות על הידע הקיים. ולכך נתקבל הספר בעם.
ובכלל יתכן שספה"ת לא היה מרכזי בעם בתקופת הנ"ך ובכלל קשה להאמין שהיה לומדי תורה במלכות ישראל. ירבעם עשה עגל בדיוק כפי חטא העגל. וענין תורה בישראל המוזכר עשוי להתפרש כפשוטו תורה ומנהגים קדושים ולא הולך על ספר התורה.

ויתכן שגוף המעשה היה שכאשר פרעה הכביד עליהם הגיע מן החוץ משה שכבר גדל בבית פרעה וביקש לשחררם קצת. וללכת לעבוד את ה' במדבר. ואמר מתוך אמונתו שאם לא יתן אזי יכהו ה' אלוהי אברהם. ובדיוק בתקופה זו היה סירחון גדול ביאור שגרם למותם של הדגים ולצפרדעים וממילא לכינים וכד' וכ"ז היה בחלק שאינו קרוב לארץ גושן. ולכך בנ"י פחות סבלו מזה כי היה זה יותר באזור ארמון פרעה. וזה נתפס אצל מצרים כעונש על חוסר הצדק בהחזקת העבדים. רעידה זו גרמה להרבה צרות והתפתחות מחלות אשר כל החלק של ארץ גושן לא סבל ממנה. עד שפרעה כפה עליהם את השחרור.
ומנוקדת מבט מאוחרת בא התיאור באופן פלאי יותר וזיהום היאור בא בלשון מליצית במשך הזמן כדם וכו'. ומכת בכורות הינה מגפה שהרגה והפילה גם את חשובי מצרים (ועיקר תיאור בכור הינו חשוב, ובתורה אין הדגשה שרק הבכורות ימתו)
על ה"מן"
כבר כ' כמה ראשונים שיש דבר כזה בזמנם במדבר סיני והוא מתוק מדבש. ומ"מ נתנו כמה טעמים להראות שהמסופר בתורה זה נס. ויש לשאול שאם זה לא נכתב בזמן המעשה אזי יתכן שהיה בעם סיפור על מן במדבר סיני שהחשיבוהו לנס ואזי האגדה יצרה ממנו סיפור שכזה.
והנה בנוגע למן אם האבות סיפרו לבניהם שה' עשה עמם נס והיה מן בקצה המדבר וכך היה להם אוכל מתוק. הרי שאין בעיה שסיפור זה יהפך לכך שאבותינו אכלו מן ורק מכך הם ניזונו כל השנים. בעוד שיתכן שהסיפור המקורי שהיו בקצוות המדבר ומאכלם באופן כללי היה רגיל. והמן היה תוספת. ופירשהו כמתנת האל למתיקות.
עוד יתכן שכשם שאיננו יודעים כמה היה מספר היהודים בזמן הבית וכנראה בירושלים היה עם רב ועל זה המדרש הוסיף מספרים עצומים ונוראים. וכן עשה לצבאות סנחריב. כן עשו דורות המאוחרים לאבותינו שבמדבר אשר מחמת שהיו צפופים בריכוזם נחשבו והורגשו כרבים. או שאמרו מסברא שבהיות ואנו עם רב בע"כ שכך היה גם בתחלה.
רצוני להוסיף עוד אשר כפי הנשמע כל האבות מספרים לילדים הקטנים כל ענין שה' עשה כנס. ובסיפור המגילה הכל עשו מלאכים. וכן מספרים את המדרשים על תופעות מפליאות אודות ה"מן" ןגיהוץ הבגדים והרבה סיפורים על ענני הכבוד. וכפי הנראה אצל ילדים הכל חייב להיות דרמטי ולא טבעי לחלוטין ובל"ז לא יתרגשו ויבנו את נסי ה'. כך יתכן שהאבות סיפרו והדגישו יותר את הנס שבדברים כדי שיותן דגש רב לנס ויתפס כעניין דרמטי כפי שהם תפסהו ודבר זה מצוי הוא מאוד במי שקראהו נס קטן שכאשר משתף את חבריו הוא מגדיל ומעצים את הסיפור כדי שכולם יתרגשו ואי"ז שקר ודוק.

על עמוד הענן
כאן השאלה לאור ההצעה שהיה ענן מהתפרצות הר געש שהגיע למדבר ולאורו ותחתיו הלכו העם ויתכן שהלכו בזה חודש או חודשיים וממרחק זמן כבר אפשר לתאר זה ב40 שנה
1.
על מעמד ה"ס
לכאו' אחד החידושים בספר דברים שה' דיבר עם ישראל פנים בפנים ושמעו את קולו, מה שלא נזכר ביתרו שם נזכר רק ששמעו קולות וברקים אבל לא את קול ה' ושהוא אמר להם את הדברות. ואדרבה את האמור אחר הדברות "דבר עתה עמנו ונשמעה" יל"פ שאמרו לו שלא ה' ידבר עמם. והאמור שם "מן השמים דיברתי עמכם" הרי בל"ה צריך לפרש שלא כפשוטו שהרי לא היה מן השמים וא"כ ניתן לפרשו שדיבר עמם בזה שאמר למשה למסור להם, ושערי פירושים לא ננעלו, ואמנם גם בדברים יש קצת סתירה שלאידך כ' "אנכי עומד בין ה' ובניכם להגיד לכם את דבר ה'.
וא"כ באם נניח שספר דברים לא היה כולו בשלמות בזמן השופטים הרי של"כ על מעמד ה"ס שה' דיבר עמם.

נחום
נחום
1 year ago

לדעתי מעמד הר סיני כן במידה מסויימת מסתמך על אמונה בקב"ה כי אדם שלא מאמין בבורא ולדעתו אין אופציה לניסים הוא יאלץ לקבל תיאורים המסבירים את הווצרות התורה בצורה טבעית למרות שהם לא סבירים בעליל… כי לדעתו (המשובשת) הדבר היותר לא סביר הוא התגלות אל במדבר, ומשפטו של שרלוק הולמס בחותם הארבעה מסביר זאת יפה: "כאשר אתה שולל את הבלתי אפשרי, מה שנותר – עד כמה שהוא בלתי סביר – חייב להיות האמת"
הלא כן?

שטרן
שטרן
6 years ago

אני חושב במחילה מכבודו של הרב סופר. יש כאן קצת טעות, בלתי אפשרי להגיד שמעמד הר סיני בנוי על זה שאנחנו יודעים שיש אלוקים. מעמד הר סיני הוא ההוכחה שלנו על ידי המסורת והעדות לזה שיש בורא עולם. בכל אופן כך חינכו אותי. מה שראו שם – כתוב בחז"ל שהקב"ה קרע את כל העולמות והראה להם אין עוד מלבדו.
למה לא יכול להיות שעבדו עליהם?
יש מושג של לראות לא בעיניים, אי אפשר לעבוד על זה. כי כך אמרו בנ י ישראל לבניהם – ראינו את האלוקים בחוש, ראינו מה שאי אפשר לעבוד עלינו שראינו.
אודה לכם אם תסבירו זאת באריכות.

רמי
רמי
6 years ago

העמים שמעו על המעמד ופחדו ממנו אך אם הם היו מקבלים אותו כאמין במאה אחוז הם היו אמורים לעזוב את אליליהם ולקבל את הבורא כיהודים
ומוזר לי איזה פתיחות מחשבתית צריך אדם כשיש מעמד שא"א לערער על כך שנגלה בו האל ונתן בו הוראות מפורשות והרי אם אין לו כל אפשרות לדחות את אמינות המעמד הוא מוכרח לקבלו
אא"כ היה איזה סדק [צר או רחב] באמינות המעמד שנתן להם את האפשרות לא לקבלו וכגון הטענה שהוא כישוף
וא"כ אין הגיון שאני אחרי שלושת אלפים שנה אסמוך על היהודים של אז ולא על העמים כשמליונים שהיו בזמן המעמד אומרים לי שהוא לא רציני ואין צורך לקבל מכוחו את הדת היהודית
[ומה שהם יראו את אלוהי ישראל כמובא בתנ"ך אין הכרח שזה מכח המעמד אלא כיון שהם האמינו שלכל עם יש אלוהים שונה והם ראו דברים מיוחדים שעברו על העם היהודי הם האמינו שאל היהודים גדול וכו' אך המעמד בהר סיני לא הכריח להם את הנאמר בו]

רמי
רמי
6 years ago

אם אנו מבינים שאפשר לתלות שכל העולם כולו טועה ויכול לדעת על מעמד וכדרכו של עולם לא להשתכנע מהמציאות למה שאתלה שרק ישראל של אז היו חכמים ובדקו טוב את הדברים האם יש פה מופת אמיתי או כישוף שהרי גם ישראל האמינו כבר קודם באל שמשה ייצג ומטבעו של עולם קשה לשנות דפוסי חשיבה ולחשוב אולי משה אדם שקרן ולכן הם האמינו בו
ולמה אתלה שכל העולם התנהגו כטיפשים [דבר שבאמת נכון] ורק ישראל היו חכמים וביקורתיים על אמונתם במשה ולא קיבלו כל דבר בלי לבדוק
ובאשר לטענה שכל טענת העולם היתה ש"אלהי הרים אלהיהם" השאלה תישאר שהרי במסגרת מעמד הר סיני והנלווה אליו הוכרח שהאל הנגלה בהר סיני הוא האל היחיד [כמו שאתם עצמכם הסברתם במאמרים באתר זה] ואין סיבה שחכמי האומות שהיו אז, שודאי שמעו על כל זה יותר ממה שאנו שמענו לא היו מבינים גם הם את הכרח זה ומפסיקים את אמונתם בריבוי אלילים ומיזה שהם לא הפסיקו מוכח שאי"ז כזה מכריח [אא"כ תטענו שכטבעו של עולם א"א לשנות דפוס חשיבה ולגרום לאנשים להאמין באלוהי ישראל כאל אחד גם כשלא היה להם איך לתרץ את המעמד אך אז שוב יקשה כמו ששאלתי שאין סיבה לומר שישראל שונים בתכונה זו]

רמי
רמי
6 years ago

מלבד כל מה שהדגשתי בתגובתי הקודמת ברצוני להוסיף עוד נקודות
א. בתורה עצמה לא נשמע מתוך הפסוקים שאכן עם ישראל "ראו" דבר שאליו הם התייחסו כאלוהים והמשמעות היא ההיפך ככתוב בפרשת ואתחנן "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש…הן הראנו ה' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש" הרי שהם לא ראו דבר אליו הם התייחסו כאלוהים אלא רק ראו אש ענן וערפל [ומש"כ "פנים בפנים" כנראה הכוונה שהוא היה מולכם לפי אמירת משה אך לא שראיתם אותו]. וא"כ גם ההתגלות המתוארת בתורה אי"ז התגלות בה הם ראו אותו וכל מה שהם ראו זה אש ענן וערפל ומתוכם הם שמעו קול כאשר הם האמינו שקול זה הוא קולו של אלוהים.
ב. לא מצינו שכל העולם קיבל את האמונה אחרי מעשה זה והכי הרבה שכתוב זה שבמקומות מסוימים נוצר פחד [דבר שנתון לפרשנות ממי הפחד כאשר משה בתורה מתאר שהפחד מאלוהים אך יתכן והם עצמם פחדו ממשה המכשף הגדול] ואם הגילוי היה מוחלט וללא אפשרות לדון בו טבעי שכל העולם שוודאי שמע על המעמד כמתואר בתורה [ובמדרש אף מובא שכל העולם ראה את המעמד] היו מאמינים באלוהי היהודים ומקבלים עליהם את שבע מצוות בני נח וממה שהם לא קיבלו את המצוות בהכרח שהיה להם איך לדחות את אמינות המעמד וכגון בתליה שהמעמד היה כישוף, כאשר רק ישראל ויתרו-חמיו של משה קיבלו אותו [ כאשר אותם אפשר להסביר בהסבר הטבעי שהסברנו שמי שמאמין במישהו לא יתלה בו שהוא משקר לו בכישופים ובשאר מה שהארכנו בתגובה הקודמת ואת יתרו אין צורך להסביר כאשר הוא חמיו של משה ויתכן שהוא אף שותף איתו למזימה] וא"כ מוזר אחרי למעלה משלושת אלפים שנה שנקבל את פרשנות ישראל למעשי משה ולא נקבל את פרשנות שאר העולם שבאותו זמן לא ראו במעמד הר סיני דבר מחייב.

רמי
רמי
6 years ago

מאמר מרתק ומקיף, מתייחס להרבה מהשאלות שתיכננתי לשאול את צוות האתר.
אך על כל חלק בו יש לדון, וברצוני לדון בשלב זה על החלק הנידון גם בתחילה וגם בסוף והוא השאלה שאם ידוע לנו שבזמנו היה מצוי הכישוף איך נדע שמעמד הר סיני לא היה כישוף:
יש להוסיף להבהרת השאלה שהרי כתוב שמצרים היתה מלאה בכישופים וכתוב שפרעה היה מכשף, והרי משה גדל בבית פרעה-בית מלך ארץ המכשפים, והגיוני שבזמן זה הוא התמחה בכישוף.
אח"כ משה עזב את בית פרעה ויצא למדיין שם הוא גר בבית כהן מדיין כאשר יש הגיון לומר שבזמן גלותו הוא התמחה בחכמת הכישופים של עמים נוספים, וא"כ אפשרי שמשה היה מהמכשפים המומחים בעולם, וטבעי שהוא התמחה בכישופים שגם במצרים לא הכירו.
בזמן שמשה בילה במוקדי הכישופים האלו עם ישראל היו עבדים וההגיון אומר שלעבד אין הרבה זמן להתמחות בכישופים ולהבין את חכמה זו, וא"כ כשמשה עושה לעם ישראל כישופים שגם במצרים לא מקובלים טבעי שהם יקבלו את כישופיו.
יש להוסיף עוד שעם ישראל האמין בבורא עוד לפני בוא משה שהרי הם בני אברהם יצחק יעקב שודאי האמינו בו ובתוכם עוד היו שרידים לדור דעה כסרח בת אשר וא"כ האמונה היתה בהם עוד קודם, וכשמשה הוציאם ממצרים טבעי שהם ראו בו את שליח האל, וכשעם מאמינים במישהו אין להם סיבה להיות ספקנים לגבי מופתיו ולחפש בהם דופי, וגם מופת שעם מידת ספקנות טבעית אפשר לדון בו אם הוא כישוף, עם שכבר מאמין יתלה זאת במופת אמיתי ולא בכישוף [והדבר ברור שאם כיום אדמו"ר מסוים יעשה מופת חסידיו יראו אותו כמופת ומתנגדיו יסבירו את זה בצורות אחרות והדבר לא יכריח אצלם את האימון באדמו"ר, ומה שחסידיו יאמינו במופת אף שיש אפשרות להסביר את המופת בצורות אחרות כי כשאדם כבר מאמין במישהו שהוא יכול לעשות מופתים אין לו סיבה לפרש את מעשיו אחרת, וודאי שכשאדם מעריץ מישהו אין לו סיבה לחשוב עליו שהוא משקר לו ובאמת הוא רק מכשף [אם האדמו"ר יעשה מופת אף אחד מחסידיו לא יתלה שהאדמו"ר למד בסתר קורס בקוסמויות], וא"כ ודאי שאחרי שמשה נתפס אצלם כשליח האל, שיחרר אותם ממצרים והיה להם לדמות רוחנית, היה לו קל להשתמש בכישופיו ולגרום לעם להאמין במופתיו שהם אמיתיים.
וא"כ קל מאוד להבין שבדור ההוא המלא בכישופים בקרב קבוצת עבדים משוחררים, מאמינים ומעריצים מושבעים שלו היה קל למשה להשתמש בכישופים, ליצור מעמד עם קולות וברקים ולטעון לעם שמעמד זה הוא התגלות האלוהים.
ובאשר לטענת מחבר המאמר שאין סיכוי שהאלוהים היה מאפשר למכשף לעשות כזה דבר, אני לא מצליח להבין איך החליט מחבר המאמר לפרשן את מעשי האלוהים בצורה מעניינת כזו.
כי בעולם שאני חי בו אלוהים ברא מליארדי אנשים שמעולם לא נחשפו לטענות הדת היהודית ומעולם לא שמעו עליה בצורה שלפי טבעם אמורה לגרום להם להאמין בה, כאשר אצל רובם אף נתן האלוהים כח לאנשים שונים בהיסטוריה לשכנע אותם בדתות שונות ומשונות ולא ראינו שלאלוהים הפריע לגרום לכל אלו לחיות חיים ללא כל אפשרות להיחשף אליו, ואיך נדע שגם לפני אלפי שנים במעמד שנערך במדבר הוא לא נתן לעוד מכשף להונות עם וליצור דת כמו שהוא נתן לרבבות הדומים לו במשך ההיסטוריה.

רמי
רמי
6 years ago
Reply to  רמי

וטענת מחבר המאמר שהאל לא "יתעלל" בעם בצורה ע"י נתינה לכפיל שלו להיראות כמותו
א. מי אמר שהם ראו "כפיל"? כל מה שידוע לנו שהיה להם מעמד התגלות מסוים [וכמובא בתגובתי הבאה שבמעמד זה הם עצמם לא חשבו שהם ראו את האל] במסגרתו הם שמעו קול אותו הם תלו באלוהים
ב. ובעיקר המוזר לי דקות החילוק של מחבר המאמר בין ההבנה שהאל מאפשר לרבים לשכנע מליארדים בדתות שקריות ורק שכנוע ע"י מעמד התגלות אין סיכוי שהוא יאפשר כאשר על חילוק דק זה בהבנת מעשי האל מעמיד מחבר המעמד את היסוד הבסיסי ביותר של אמונת ישראל

רמי
רמי
6 years ago

יתכן שהאל נתן למכשף חופש פעילות עד כדי לתת תורה בשמו ולעבוד על אנשים שהם שמעו את קולו וא"א לבנות את כל הדת על ההנחה שהאל לא יתן לכזה דבר לקרוא
ואכן אין לו כל טענות על מי שנפל בפח כמו שאין לו טענות על סינים שגדלו בכפרים בהם מעולם לא שמעו על הדת היהודית וכמו ששם זה בעיה שלהם שלא היתה להם אפשרות למנוע אותה כך גם ביהדות ולו אין טביעה אך אין סיבה שאנחנו נקבל אותה
ובאשר לטענה שהכישוף כוחו מוגבל דברינו מוסבים בעיקר על מעמד הר סיני בו למתואר בתורה היה מספיק למכשף ליצור אש עשן וערפל ושישמעו קולות מתוך העשן כישוף שלא נראה לי גדול במיוחד [ולשאר הניסים לא התייחסתי היות והמאמר עצמו כבר הזכיר את דברי הרמב"ם שאת כולם אפשר לתלות בכישוף חוץ ממעמד הר סיני]
אבל את האמת שאם כמו טענתינו שיש רקע לטעון שמשה היה מכשף מומחה ונדיר יתכן להבין גם שהוא קרע את הים וכדו' שהרי אני לכה"פ לא מבין בכישופים לדעת איזה דברים המכשפים הכי גדולים יכולים לעשות ומה שלעמי אחרים מנהיגיהם לא עשו כאלו כישופים כי הם לא היו מומחים כמשה

רמי
רמי
6 years ago
Reply to  רמי

במה שכתבתם שהאל לא נתן להתחזות אליו ולעשות מהפכות בשמו רצוי להדגיש שמתוך הטסט המקראי לא מצינו התחזות ברמה שמישהו טען שהוא ראה אותו ממש אלא רק אש וקולות שמשה אמר להם זה האלוהים והרי התחזויות לאל מצינו במשך כל הדורות ע"י קביעה על משהו או מישהו שהוא האל וכי האל נותן לאנשים להגיד שהם האל ורק לעשות קולות וברקים ולהגיד שהנה האל הוא לא נותן? גם אם זה אפשרות אך מכח חילוק זה א"א להוכיח אמונה כשאפשר גם להבין שהאל נותן גם כאלו דברים לבעלי כוחות כישוף גדולים

רמי
רמי
6 years ago

לא הבנתי איפה כתוב שהקול בהר סיני היה קול לא אנושי?
מתוך המקרא אפשר להבין שזה היה קול אנושי שיצא מתוך האש והענן וישראל תלו בו שבטח זה הקול בו האל מדבר איתם.

רמי
רמי
6 years ago

בהנחה שמשה עשה כישוף הוא לא שליח האל וזה שהאל מאפשר לאנשים לעשות רע בעולם לא הופך כל עושה רע לשליח האל ולכן אי"ז מחייב אותי לקיים את הוראות שליח האל, ואם היה מצב בו רבים יכולים להתחזות כשליח המלך ויבוא אלי אדם ויאמר לי אני שליח המלך אני לא אתייחס אליו אלא אומר לו תוכיח כך גם משה
על אף שודאי כח הכישוף מגיע רק מהאל אי"ז הופך אותו לשליח שקיבל הוראה אלא לאדם שהשתמש עם הכוחות שנתן לו האל להציג את עצמו כשליח האל
הרי זה ודאי שבזמנינו שיש קוסמויות [כמובן רק על במה] מי שמתמחה בקוסמויות ובאחיזת עיניים יוכל לעשות "מופתים" ולהגיד לאלו שלא מכירים את הקוסמיות שזה מופתים שהוא עושה בשליחות האל ולא נראה לי שמוכרח לכם שאם קוסם יבוא לעשות את זה באותו רגע יבוא האל ויתפוס את ידיו וימנע ממנו להזיזם כדי שהוא לא יוכל לעבוד על אנשים בשם האל ואין סיבה שבכישוף זה יהיה שונה וכך גם בכישוף האל נתן את האפשרות לעשות כישופים והוא לא מגיע ומונע פתאום מאנשים את היכולת שלהם לכשף בגלל שהם הולכים להתחזות בשמו
אני גם לא רואה הבדל בין אדם שיש לו כושר כישוף ובין אדם שיש לו כושר שיכנוע לשכנע אנשים שאלוהים נגלה אליו שהרי שניהם משתמשים בכישרונותיהם שהאל נתן להם לעבוד על אחרים בשם האל ולמרות זאת האל נתן לאלפים את כשרונות אלו להתחזות כשליחו
ובהנחה שבזמן משה כח הכישוף היה בעולם ומשה גדל בבית פרעה מלך המכשפים אי"ז אפילו האפשרות הסבירה לתלות שזה לא בכישוף אלא טמינת הראש בחול שהרי כל בר דעת מבין שאם כיום בנו של גדול הקוסמים המולך על "מדינת הקוסמים" יבוא ויעשה משהו ניסי שאפשר לתלות בקוסמות מגוחך יהיה לתלות בו כוחות אמיתיים ולא לחשוד בו שהוא השתמש בקוסמות-הדבר עליו הוא גדל מגיל קטן כך גם משה בדור מלא כישופים שגדל בבית פרעה מוזר להאמין לכל מופתיו ולא לחשוד בו שהוא מכשף.
ובאשר לדימוי לסינים כוונתי שאולי היהודים הם כמו הסינים שהוראות האל האמיתיות כלל לא מיועדות אליהם ולכן לאל לא איכפת שמישהו יתחזה בשמו וימסור להם תורה מומצאת שהרי בין כה אין לו מהם דרישות ולכן כמו שהוא הביא הרבה סינים לעולם בו אין להם אפשרות להכיר אותו כך לא היה איכפת לו להביא את ישראל למציאות בה לא תהיה להם אפשרות לדעת אם משה שליחו.
ובמה שהבאתם בשם הרמב"ם אשמח אם תסבירו לי האם אכן אתם סוברים שמוכרח שמעולם לא היה כישוף וכל המוזכר בתורה על החרטומים בלהטיהם שהפכו את המטה לתנין ושעשו דם וצפרדעים הכל היה אחיזת עיניים? ובכלל למה לא להאמין שהיה אז ידע לעשות כישופים?
ולגבי טענתכם שלדברי ניתן למכשף כח לא מוגבל את זה לא אמרתי אלא שאין אני מבין בכישופים ואם ראיתי את הכח להפוך מים לדם או מטה לתנין אין לי כל הבנה למה יותר קשה לחצות ים או לעשות אש על הר מתוכה נשמע קול מדבר, הכישופים שאתם מזכירים הם סוג כישופים שלא שמעתי על כזה סוג, לכן מטבע הדברים הם פחות מציקים לי אך חציית הים נראית לי אותו סגנון של הפיכת מים לדם ולכן יותר מפריע לי ההוכחה ממופתי משה וממעמד הר סיני

רמי
רמי
6 years ago

אשמח להבין מה זה "התערבות אלוהית".
פשוט אינני מבין בכישופים ועד היום חשבתי שזה סוג של שליטה על גבולות הטבע שגם גבולות הטבע לא סגורים ולאדם היודע איך עושים את זה יש אפשרות לשלוט גם על חלק זה [ואין לי אפילו תחילת מושג איך הוא עושה את זה] ואדם שמבין בזה יכול גם ללמד את חבירו לעשות את זה.
ולפי הבנתי זו אין לי כל הבנה למה זה מצריך התערבות אלוהית יותר מפעולות בטבע שהרי גם את חלק זה של שליטה על מגבלות טבע האל איפשר לאנשים לפעול בו.
אני מבין ממכם שהבנתי לא נכון ואשמח אם תבהירו לי את הנושא

רמי
רמי
6 years ago

כשאני רואה ניסוי שנעשה על תרופה אין לי סיבה לחשוש שזה ע"י כישוף כי אף פעם לא ראיתי מישהו בסביבתי שעושה כישופים אז למה שאחשוש?
אך כשמשה בנו המאומץ שלמלך המכשפים עושה משהו על טבעי, המחשבה הראשונה שעולה אצל כל מי שרואה את זה שאולי זה כישוף ולכן גם אם ביום יום אין סיבה לתלות דברים בכישוף במקרה זה שבדיוק הוא עושה דבר על טבעי זה מאוד מחשיד.
ולגבי טענתכם שזה כמו היום בהודו נראה שזה ברור שאז עניין הכישוף היה הרבה יותר מפותח והוא היה בכל העולם במשך מאות שנים כך שודאי הנושא היה מפותח הרבה יותר ממה שהיום בהודו , וא"כ אין לנו אפשרות לדון במעשים שנעשו אז על פי הידע שלנו כיום מהודו. וכמו שהדגשתי אני לא רואה הבדל משמעותי בין הפיכת מקל לנחש וים לדם שהתורה מספרת שהחרטומים עשו ובין חציית הים והורדת אוכל במדבר.
ואם כיום היינו רואים הודי שהופך מקלות לנחשים ואגמי מים לדם בידיעה שהוא עושה זאת ע"י כישוף ואח"כ היינו רואים אותו חוצה ים, רק תמהוני היה מאמין שפתאום זה מעשה אמיתי מהאל שהרי כל בר דעת מבין שאם אני לא יודע איך הופכים מקל לנחש אני לא יכול להביע דעות על הנושא ולחלק בין הפיכת מים לדם ובין חציית ים והורדת אוכל משמים.
ואני לא בא לטעון שמכשף יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אלא שיש דברים על טבעיים שהוא יכול לעשות [כמו להפוך מים לדם] ולנו אין מושג מה כן ומה לא, וודאי שאין לנו טיפת אפשרות לחלק בין מעשים די דומים ולומר שאת זה הוא כן יכול לעשות ואת זה הוא לא יכול לעשות.

עד כאן רמי.
הערה טכנית של צוות האתר: אין אפשרות טכנית לשרשר תגובות יותר מ10 רמות, לכן אני נאלץ להגיב בתוך ההודעה של רמי.

צוות האתר:

כפי שכתבתי לעיל אין שום הבדל בין כישוף לבין אלהים שמתגלה ואומר משהו, בשניהם צריכים להניח שיש לו ענין בכך שבמפגש היחידי בהיסטוריה של עם מול אלהים ייאמר משהו אמיתי. מי שלא מניח כך, אלא חושב שהאפשרות האחרת היא יותר מסתברת, אין לו מה לחפש במחוזות הדת. (אך גם במחוזות אחרים אין לו הרבה מה לעשות…)
האמירה שמכיון שבמצרים היה כישוף יש להניח או להביא בחשבון שהכישוף כל יכול, מקבילה לכך שמכיון שבזמננו יש מדע יש להניח או להביא בחשבון שהוא כל יכול, גם במקרים שאין לנו שום אינדיקציה לכך. אין הוכחה שבאמת הכישוף במצרים היה בעל כח על טבעי, ומי שרוצה להניח דבר כזה, ולהניח שהיכולת להתמודד מול הטבע היתה בלתי מוגבלת, הוא כבר מאמין באמונה חסרת כל בסיס, ואין לו באמת צורך לדון באמונה אחרת.

תהילה
תהילה
4 years ago

אבל המופת שמשה עשה היה רק אש קולות וברקים, אנחנו לא טוענים שהגאולה ממצריים היתה כישוף אלא רק מעמד הר סיני וזה כן דבר בסדר גודל הגיוני לכישוף.
ואם אתה אומר שאין דבר כזה כישוף כי אז היינו הולכים ומחפשים אותו כדי לקבל כל דבר שרוצים אז איך כמה שורות לפני כן כתבת שהכישוף הוא תופעה מוכרת בממלכות אליליות?

תהילה
תהילה
4 years ago

תודה על התשובה, אבל אם יכול להיות כישוף אז מה זה משנה שיש כאלה שלא מאמינים בכישוף? זה יכול לערער את מי שכן מאמין בכישוף, אם כותב המאמר כן מאמין בכישוף אז הוא צריך להפריך את הטענה הזאת, גם בינו לבין עצמו
ואיך יודעים שא"א להשמיע את קולו של האל (או משהו שיכול להיתפס ככזה בעיני העם) בכישוף?
ומה עם הטענה שהקול היה כישוף אבל יציאת מצריים היתה נס?

תהילה
תהילה
4 years ago

אבל אז זאת כבר עדות של אדם אחד-משה השליח, בדיוק כמו בדתות האחרות, אז אם בדתות אחרות אני לא יכול להסתמך על שליח אחד, אותו דבר גם כאן, ואם אני צריך להניח שהשליח אמיתי ודובר אמת אז אני צריך להניח את זה גם בדתות האחרות

איציק
איציק
7 months ago

למעשה יש חור שחור של כארבעים שנה שהתורה לא מספרת מה היה במדבר, ואולי הכריחו אותם להאמין במה שלא היה להם ברור ומי שלא האמין הומת. וכמו שכתוב שכל אנשי המלחמה מתו במדבר על חטא המרגלים ואולי גם הכריחו להאמין במה שלא ראו. ובפרט תמוה שמשה אמר להם בשנת הארבעים וידעת היום כי לא את בניכם אשר לא ראו וכו' אלא עינכם הרואות, הלא רוב מוחלט מהנשארים היו ילדים קטנים בזמן ניסי יציאת מצרים וכו', והיתר ששרדו מגיל 10-20 עד שישים שמא מי שלא הלך בתלם הרגו אותו כדין סורר ומורר. וכאן נופלת הטענה של מסורת מאב לבן של שישים ריבוא כי מדובר בשישים ריבוא מסכנים החיים בחום המדבר שעונש ופחד מוות מרחפת עליהם.

עכשיו זה ודאי שהנבואה נמשכה בכמה דורות והיו נבואות שהתגשמו והיו שלא. והיה דורות שראו שה' עוזרם והיו דורות שה' עזבם, והיו גם ניסים וצדיקים שנחה עליהם רוח הקודש ועשו דברים מעל הטבע עד היום הזה.אך זה לבד לא מספיק להראות נכונות התורה בוודאות כי נבואות והתגלויות כאלו יש להבדיל גם בשאר דתות.

אך הברית שה' עשה עם ישראל אם כל מי שחילל שבת היה נכרת צעיר ללא בנים או השביעית היתה תמיד נותנת אותתותיה ופירותיה וכדומה אז זה היה סימן הכי נאמן לאמיתות התורה. אך דא עקא שתושבי בני ברק המקיימים קלה כבחמורה בשבת תוחלת חייהם אף פחותה במעט מתושבי רמת גן השכנה. ובשנה השישית הפירות לא מוציאות פי שלוש פירות. ולכא' עונשי ושכר התורה הם נצחיות וכבר דוד המלך ושלמה בנו צווח בזמנו, שאין הבדל בזמנו בין עונש ושכר הרשע לצדיק. ולא נשארת הוכחה רק אמונה פשוטה כזה ראה וקדש, ופחד מהגהינום.

איציק
איציק
7 months ago
  1. אפשר להתווכח. ואולי אכן ראו כולם הנסים של המן ושמלתך לא בלתה. ומ"מ הקושיה במקומה עומדת שמדובר במסורת שהעביר עם מאויים במוות.
  2. . אפשר ואפשר, אני מכיר כזה ראש כת בזמן הזה שיכול לשכנע מאמיניו בהיסטוריה הפוכה ושאלוקים ואהיו מתגלה אליו כל פעם.
  3. היד ה' תקצר? והיכן הוודאות שפעם כן נהג הנס.
  4. לא קשור לכרת שלא רואים כלל. התוחלת חיים זה מהאמונה והקהילה לא בטוח שקשור לשכר ועונש במציאות תבדוק תוחלת חיים של רמת גן ובני ברק.