הרב יחזקאל סופר: טבעו המופלא של עם ישראל
(קטע מתוך ספרו "לדעת להאמין". הרב סופר כיהן במשך 16 שנים כרב הקמפוס באוניב' בן גוריון. הספר זמין באוצר החכמה: לדעת להאמין)
נצחיות בתוככי הזמן, בניגוד לאנטרופיה [1] ההיסטורית
ממצא זה הינו בעל ערך אובייקטיבי, הניתן לתצפית ממושכת ורציפה של אלפיים שנה במעבדה ההיסטורית. להבדיל מהממצאים דלעיל, הדנים באידיאות, ברגשות ובתופעות פסיכולוגיות, הנתפסות בעיקר סובייקטיבית, ממצא זה עוסק בעובדות.
תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה היא חריגתה של אומתנו מחוקי ההיסטוריה האנושית הכללית. יצור שהוא חריג מחוקי־סביבתו, ודאי גם מהותו הפנימית חריגה.
חוקי ההיסטוריה מקבילים מבחינה מסוימת לחוקי הפיסיקה. כשם שלכל ״יש״ חומרי בעולם הפיסיקה קצוב אורך חיים, פחות או יותר, ממנו אין הוא יכול לחרוג וכפי שקיומו מותנה בכמה תנאים אלמנטריים, בלעדיהם אין לו קיום [אף שתנאים אלה נתונים, באורח טבעי, לשינויי הזמן, המקום והנסיבות], כן הדבר ב״יש־לאומי״ בעולם ההיסטוריה. גם לו אורך חיים קצוב מבחינה סטטיסטית, פחות או יותר, וקיומו הלאומי מותנה בכמה תנאים יסודיים, בלעדיהם אין לו הוויה לאומית.
בעולם הפיסיקה מוגדר כנס יצור שחרג מאורך החיים הקצוב [כגון: זבוב בן שבעים, או אדם בן אלף שנה בימינו, וכדומה], ובפרט אם יצור זה חסר תנאים אלמנטריים לקיומו [כגון: אדם שיחיה ללא חמצן, מזון ומים, תוך כדי עמידתו בכבשן אש]. במקרה כזה כל מדען יודה שיצור זה חורג מחוקי הפיסיקה, ושקיומו הניסי הוא כח עליון. אדם שכזה ייחשב ״איש־סגולה״ [superman].
כך בעולם ההיסטוריה. אין תקדים בתולדות העמים. לתופעה של עם שקיומו ההיסטורי נמשך כארבעת אלפים שנה, מאו אברהם אבינו הראשון, ההיסטוריה יודעת לספר על עמים שצמחו, הגיעו לשיא פריחתם, קמלו ונבלו לאחר כמה מאות שנות קיום לאומי, ואשר פירוריהם התגלמו בישויות לאומיות חדשות שנבטו על קרקע ההיסטוריה. זה היה סופן של אימפריות אדירות ושל עמים עתיקים שנעלמו. כך קרה לאשורים, לבבלים, לרומאים, לאצטקים, לפיניקים, לויקינגים ולהונים. אף עם לא חרג מאורך חיים מקובל אל תחום הנצח. וזאת ללא שואות, פוגרומים והשמדות פיזיות, שהרי לא צאצאיהם האישיים של אומות אלו הושמדו, אלא קיומם הלאומי כקולקטיב הוא שהתפורר ונעלם. זהו טבעה האנטרופי של ההיסטוריה האנושית. פלא הקיום הלאומי הקולקטיבי של העם היהודי, מהווה חריגה מאנטרופיה זו.
ושמא תאמר, והלא אין אנו העם היחידי שעשה קילומטראז' כה גבוה על גבי מסלול ההיסטוריה, שהרי העם היווני קיים מאז ימי האימפריה היוונית, העם המצרי – מאז פרעה, והעם הסיני טוען לחמשת אלפים שנה. הרי שאין אנו החריגים היחידים.
אין זו אלא אשליה אופטית, שהרי הנצחת שם האומה אין בה שום פלא קיומי, כאשר תרבות האומה שהותירה לעצמה את השם העתיק אין בה אפילו צל של המשכיות לאומה העתיקה שאת שמה היא נושאת לשווא.
לדוגמה: העם המצרי בימינו, שהוא ממוצא שמי, אינו אפילו צאצא ביולוגי של המצרים הקדמונים [הקופטים], שהיו מגזע חם29, הדת האסלאמית במצרים איננה המשך הדת הפרעונית־אלילית, ולתרבות המזרח תיכונית של ערביי מצרים אין דבר עם תרבות החרטומים, ואין צורך לומר שהשפה הערבית איננה פיתוח של כתב החרטומים. כלומר, כקולקטיב זהו עם אחר לחלוטין. העם המצרי של פרעה נעלם מבמת ההיסטוריה, רק ה״שלט״ נותר… כאלו הם פני הדברים בעם היווני המודרני ביחס לעמם של אפלטון ואריסטו.
כללו של דבר, לו קמו פרעה או יוליוס קיסר לתחייה, ופנו לבני עמם, לא הייתה ביניהם שום שפה משותפת, לא בלשונם, לא בתרבותם ולא באידיאלים הלאומיים שלהם; ברם, לו קם בר־כוכבא לתחייה ופנה לציבור הישראלי, היו מוצאים שפה משותפת בלשון העברית, בתרבות, בדת ובמאוויים הלאומיים. יש כאן רצף נצחי, שאין לו תקדים באף אומה. זוהי החריגה הראשונה מחוקי ההיסטוריה: שבירת מחסום הזמן ופריצה לתחום הנצח.
עמידות גבוהה בתנאי שחיקה
יתר על כן, גם אם יתעקש מאן דהו לומר שהעם הסיני, בעל ההיסטוריה הארוכה ביותר, הינו רצף אחיד של שפה, תרבות, דת ותפיסות עולם – מן הימים שלפני קונפוציוס ועד סין הקומוניסטית של ימינו – דבר המוטל בספק גדול, עדיין אין להשוות את הקיום הלאומי של העם הסיני לזה של העם היהודי, ולו בגלל ההבדל העצום בתנאי הקיום שלהם:
כידוע, הווייתו של כל עם מושתתת על כמה תנאים יסודיים, והם: טריטוריה, מוצא, שפה ותרבות לאומית משותפים. לאחר התהוותו הראשונית של העם על בסיס תנאים אלה, מצטרף אליהם תנאי רביעי המתהווה בהמשך הזמן: היסטוריה משותפת. לאחר מכן, על העם שנתהווה ליצור ״קופסת הגנה״ במלחמת הקיום הבינלאומית: ריבוי אוכלוסין וצבא הגנה….
[אמנם קיימים עמים יוצאים מן הכלל שחסר להם אחד מהתנאים הללו, בהיותם טריטוריה רב־לאומית או לאום רב־לשוני, וכדומה. אבל נוכל לקבוע בוודאות שעל פי חוקי ההיסטוריה המקובלים אין אפשרות לקיום לאומי בהעדר כל התנאים הללו גם יחד].
ישנו רק אלמנט אחד, אלמנט הדת, שהוא מן החשובים בתרבות האנושית, ולמרות זאת, אין הוא מהווה גורם במישור הלאומי. בכל האומות כולן אין הדת מאפיינת את הייחוד הלאומי. עם אחד סובל שתי דתות. לבנוני נוצרי ולבנוני מוסלמי, גרמני קתולי וגרמני פרוטסטנטי הם בני עם אחד על פי הקריטריונים הלאומיים. ומאידך, ישנם כמה עמים שונים ואפילו אויבים זה לזה שהם בעלי דת אחת, אף שאין היא מלכדת אותם ללאום אחד. בסגנון אחר: אין עם מוסלמי או עם נוצרי. האיסלאם והנצרות הינם ״אידיאות״ ברשות הרבים של עולם המחשבה, ואין הן מהוות גורם ריאלי באפיון ה״אני הלאומי״ של האדם, שהשתייכותו הלאומית מבוססת על קטיגוריות ריאליות־ ארציות של טריטוריה, מנטליות תודשתית ושפה לאומית.
העם היחידי ששבר את כל כללי המשחק ההיסטורייים הוא העם היהודי. כבר בראשית דרכו אין הוא צומח מתוך טריטוריה לאומית, כדרך כל הארץ. אבינו הראשון אברהם לא נולד במולדת היהודית. אדרבא, עם בחירתו לגרעין ההוויה של האומה היהודית נצטווה ״לך־לך מארצך״: להינתק ממולדתו, מתרבותו וממורשתו. תחילת התהוות האומה במצרים מותנית ב״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה״״. לידת האומה כמיועדת מראש לנשיאת דגל האמונה ותורת ישראל התרחשה ביציאת מצרים, ושלימות ההוויה הלאומית שלו נתגבשה עם קבלת התורה מן השמים: ״היום הזה נהיית לעם״, טרם היות לו טריטוריה, אותה קיבל לאחר מכן כמסגרת למזוג בה את ביצוע הייעוד הדתי אלוקי.
זאת ועוד, מתוך כשלושת אלפים וחמש מאות שנות קיומו של עמנו, מאז תקופת האבות ומתן תורה ויציאת מצרים ועד לימינו, במשך רוב תקופת קיומו חסרו לו לחלוטין כל אותם תנאים יסודיים הדרושים להווייה לאומית:
- ללא שפה משותפת (של כל תפוצות ישראל בגלותן).
- ללא תרבות אחידה [במידה ותרבות משמעה מנהגי אכילה, לבוש ומוסיקה עממיים ואפילו מנטאליות, שהרי שום אנתרופולוג לא יזהה דמיון בין יהודי תימני, ייקה, ספרדי, מרוקאי וגרוזיני, אם לא ייחשפו בפניו סממנים דתיים שיגלו את סוד מוצאם המשותף].
- ללא מוצא משותף, שהרי גם הגרים שבאו ממוצא זר, ואלפי צאצאיהם, התמזגו כליל בעם היהודי.
- ללא ריבוי אוכלוסין [בגלות היינו תמיד ב״מיעוט״].
- ללא כל מערכת הגנה צבאית [להישרדות במלחמת הקיום].
לו היה כל עם נורמלי במצב בו חברו יחדיו כל התנאים השליליים הללו, היה מתפורר מיידית, ופירוריו היו נטמעים בישות לאומית חדשה.
הוסף על העדר כל תנאי הקיום הללו גם את המצב האנטי קיומי, האנטישמיות, שלא איפשרה לנו אפילו קיום סטאטי. השנאה הגזעית, ובעקבותיה הרדיפה, עינתה, גירשה והשמידה, עם שגם בלעדיה לא הייתה לו אפשרות קיום. וראו את פלא היותנו ״כבשה אחת בין שבעים זאבים״:
העמים ה״זאבים״, בעלי כל תנאי הקיום, בעלי הכוח והשיניים, מזדקנים, נעלמים ומפנים את מקומם ל״זאב התורן״, ואילו ה״כבשה״ הבודדה שרדה, והיא בלתי ניתנת לכיליון כקולקטיב, למרות שאיבדה מיליוני קורבנות, אבל האומה ככלל לא נעלמה מבמת ההיסטוריה.
היכול בר־דעת, שאין לו דעות קדומות, להמשיך לכפור בסגולתיות הניסית המשתמעת מייחודו הנבדל של העם היהודי? לו הייתה זו תפיסה סובייקטיבית בלבד של הגאווה היהודית, הטופחת על שכם עצמה, האם הייתה לזה השפעה על ״מעבדת חוקי ההיסטוריה״ האובייקטיבית, המבוססת על חוזק חומרים מול השחיקה של החידלון? האומנם גלדיאטור בעל סופר־אגו, החושב עצמו סובייקטיבית ככל־יכול, יוכל להכריע באיצטדיון השוורים שבעה פרים זועמים כאחד, ואפילו אין חרב בידו?
אין זאת אלא שגם מי שניסה להגדיר את זהותו במכלול הרחב ביותר, ״אדם״, ייאלץ להודות [ללא קשר לשאלת האובייקטיביות שבחלוקה האתנית של שאר כל אומות העולם] שהעם היהודי הוא ללא ספק תופעה ייחודית בפלנטה האנושית. כשם שהאדם הינו תופעה ייחודית בעולם החי, ואין הוא יכול להתנער ממחויבותו ומייעודו כאדם בכך שיכליל עצמו בעולם החי [השייך לפי תיאוריית ההתפתחות לענף ההומינידים ממשפחת השימפאגזים], וזאת מפני יחודו ונבדלותו העקרונית מבעלי החיים [שגם האינטליגנציה הרדודה שניחנו בה אינה אלא כלי־שרת המשועבד לאינסטינקטים שלהם]. בבחירתו החופשית וביכולתו לשלוט במנגנון האינסטינקטים באמצעות התודעה, עומד האדם בסטטוס נבדל, ממנו נגזרים מחויבותו וייעודו לערכים אנושיים כאדם.
כך הוא הדבר במי שנולד יהודי, כבן לאומה היהודית, שהוכחה כתופעה ייחודית. הרי כל ניסיון לטשטש זהות זו אינו אלא בריחה מן המציאות ומן המחויבות והייעוד הנגזרים ממנה. יכול יהודי להתעלם משאלת יהודיותו, אך אינו יכול להיפטר מזהות זו ומן התהודה הנשמעת ממעמקי נשמתו.
כשם שאדם המתעלם מזהותו האנושית אינו חדל להיות אדם, אף שבוודאי אינו אדם נורמאלי, כך גם יהודי המתכחש לזהותו [וכפי שכתב קארל ג׳ יונג, מגדולי האישים בפסיכולוגיה המודרנית, באחד ממכתביו (פורסם בספר 'יונג', שוייץ 1972) לתלמידו היהודי: ״יהודי שאינו יודע שהוא יהודי, אינו יכול להיות אדם שלם, משום שזהו הבסיס שממנו ניתן לו להגיע לאנושיות מלאה״!].
הווה אומר, נולדת לאם יהודיה – יהודי אתה, בן לעם סגולה יוצא דופן בייעודו. גם אם תמחה ותאמר: ״בן העולם הגדול הנני, אדם אני ותו לא״ הרי תהודה פנימית לוחשת לך: ״לא יעזור לך מאומה – יהודי אתה״
לכן כאשר אתה נתקל בטיפוס ״חרדי״ אתה חש רתיעה מתרעמת: ״לא, אני לא כזה, אני לא שייך אליהם״. זהו הניסיון הנואש להחניק את השייכות. עצם התופעה של יהודי הממשיך לקיים מצוות לאחר אלפי שנים קוראת תגר על עולמך, ומעלה שלדים קבורים מארון התת־מודע שלך.[2] זוהי התהודה, ״תהודת הזהות״…
הערות:
[1] מושג שהושאל מהמילון הפיזיקלי. ״האנטרופיה של החומר״ היא החוק השני של התרמודינמיקה, הקובע שכל חומר מאורגן ומסודר שואף למצב של שוויון ואי-סדר, ולכן כל חומר מתפורר בסופו של דבר ליסודותיו.
[2] ראה; ״זה אלי״ – הרמן ווק. הוצאת כתר. עמ' 14-16.