נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב מיכאל אברהם: על מוסר מערבי שמקורו בבטן ולא בראש

טור 86 של הרב מיכאל אברהם:

בטור הקודם סיימתי בכך שפעמים רבות ערכי המוסר שלנו הם סיסמאות שנקלטות מהסביבה ואנחנו לא מעבירים אותן ביקורת הגיונית לפני השימוש. דברים נראים לנו לא מוסריים וזהו, בלי לחשוב שוב האם אכן זה כך. לכאורה זה מתבקש לאור אופיה השרירותי והסובייקטיבי משהו של ההנמקה המוסרית. בטור זה ברצוני לטעון שזה לא המצב. על אף העמימות והקושי, יש מקום לביקורת הגיונית ושכלית על ערכים ותפיסות מוסר, וחשוב מאד להקפיד לא לאמץ סיסמאות באופן אוטומטי כערכים מחייבים.

דוגמת ההפרדה המגדרית: ניתוח ראשוני

דוגמה טובה לדבר ניתן לראות בשאלה שנשאלתי בימים האחרונים לגבי הפרדה מגדרית באוניברסיטאות. השואל הניח כמובן מאליו שכולנו ודאי נסכים שערים נפרדות לנשים וגברים, או שחורים ולבנים זה רע. ואני (וגם משה בתגובתו הקצרה שם) תהיתי מדוע זה כל כך ברור לו? בעיניי אין בכך רע, כל עוד זה נעשה בהסכמת כל הצדדים המעורבים. אני לא הייתי חי בעיר כזאת וזה נראה לי אבסורדי וטיפשי, אבל אין כאן בעיה מוסרית כל עוד זה לא כרוך בכפייה על מישהו. הדברים נוגעים כמובן גם לסיסמאות על “הדרת נשים”, גם כשהן עצמן רוצות ומסכימות לכך (כמו בעולם החרדי), או כשהן לא מסכימות אבל כופים אותן על מי שאינו מעוניין לשמוע אותן (כמו בטקסים צבאיים). לך דבר עם פנאטים שחושבים מהבטן.

אין כוונתי לטעון שערכי מוסר ניתנים לגזירה לוגית מעובדות או מהנחות ברורות. אני מודע לזה שמדובר בהליך גיבוש מורכב, ושבדרך כלל לא ניתן להציג נימוק לערך זה או אחר. יתר על כן, כבר כתבתי כמה פעמים בעבר (בעקבות לייבוביץ) שערך לא ניתן להנמקה, שכן הנמקה מוסרית מעצם טיבה נסמכת על הערכים שלנו. הערכים הם האקסיומות של הטיעון האתי, ולכן בהגדרה הם עצמם לא ניתנים לרציונליזציה במסגרת האתיקה.

ועדיין, הסתמכות על אינטואיציה (מוסרית או אחרת) אין פירושה חוסר מחשבה וחוסר יכולת לבקר. כך לדוגמה אם כשאעצור ואחשוב שוב על הערך של הפרדה מגדרית, ואגיע למסקנה שבעצם למרות כל מה שאומרים סביבי אין בו שום רע כשלעצמו, אז האינטואיציה הראשונית שלי התבררה לי כשגויה. אמנם גם עכשיו איני יכול לנמק באפן לוגי וסדור מדוע אני מאמין בתפיסה כזאת דווקא, שכן עדיין מדובר באינטואיציה מוסרית (שאם אף אחד לא נפגע וכל המעורבים בעניין מסכימים אין סיבה לראות בזה מעשה פסול. בדיוק כמו שטוענים לגבי הומוסקסואליות), אבל בתהליך הזה בכל זאת חשבתי עליו שוב והוברר לי שבעצם האינטואיציה האמיתית שלי שונה ממה שקודם חשבתי.

כשאני מדבר על הצורך להעביר את האינטואיציות המוסריות ביקורת מחשבתית, אין כוונתי בהכרח לבניית טיעון לוגי אלא פשוט למחשבה שנייה. בדוגמה של הפרדה מגדרית, דומני שהאינטואיציה הראשונית הוטמעה בנו על ידי החברה בצורה של סיסמא. אימצנו בלי ביקורת סיסמאות שמוטחות בנו השכם והערב, ולא שמנו לב שאין בהן היגיון. שאנחנו לא באמת חושבים כך. דוגמה דומה נוספת היא זכות האישה על גופה שנדונה בטור 73. גם שם אנשים מדקלמים סיסמא מוסרית בלתי סבירה, ואחרי מספיק זמן נראה שכולם מתחילים באמת להאמין בה. כך הוא גם לגבי דוגמאות “הדרת הנשים” שהוזכרו כבר למעלה.

במילים אחרות, גם אם שיפוט ערכי הוא תוצאה של אינטואיציה מוסרית, ולא תצפית אמפירית או הליך אובייקטיבי אחר, עדיין מדובר בתהליך קוגניטיבי שמתגבש במחשבה, ושנתון לביקורת. אסור לנו לתת לסביבה להכתיב לנו ערכים דרך הטמעה לא מודעת ולא ביקורתית של סיסמאות.

התפקדות פיקטיבית

הדוגמה שנדונה בטור הקודם היא התפקדות פיקטיבית למפלגה שבה איני בוחר ואיני מזדהה עם ערכיה ועם המצע שלה (במידה שבאופן נדיר יש כזה). אנשים חוזרים שוב ושוב לכך שלא מוסרי להתפקד למפלגה שאינך מאמין בערכיה רק כדי להשפיע עליה מבפנים. בטור הקודם העברתי את הסיסמא הזאת בכור הביקורת והגעתי למסקנה שאין ממש בטענה הזאת.

אלא ששם בכל זאת טענתי שבאמת מדובר באקט לא מוסרי. לא בגלל הרצון להשפיע, שהוא לגיטימי לגמרי (בפרט שאי אפשר להגדיר באופן חד עם כמה ערכים אתה צריך להזדהות כדי להיחשב כמתפקד לגיטימי), אלא בגלל הבעיה של ייצוג כפול, כלומר כשל ייצוג. במובן הזה הדוגמה של התפקדות שונה מהדוגמאות הקודמות, שכן כאן יש ממש בסיסמא.

דומני שבמקרה זה אנשים באמת מבינים בתת מודע שלהם שיש בעיה בתופעה הזאת, אבל בגלל שהם לא חושבים עליה בצורה מסודרת אלא מדקלמים סיסמאות, כולם חוזרים שוב ושוב על כך שלא מוסרי להתפקד כך, בעוד שקל מאד לראות שאין בזה שום היגיון. במקרה זה דומני שהם מתרגמים לעצמם את התחושות שלהם באופן לא נכון. אני משער שאינטואיטיבית רבים מבינים שיש כאן בעיה אמתית, ובצדק, אבל בגלל שהם לא רגילים או לא רוצים לחשוב על כך בצורה שיטתית הם לא מצליחים להניח עליה את ידם ולהגדיר אותה היטב. לכן הם תולים את הבעייה בעצם התופעה של התפקדות בלי הזדהות. הבעיה האמיתית יוצאת אחרי ניתוח מסודר יותר, שאז רואים שנוצר כך כשל ייצוג.

כפי שהזכרתי, לכאורה זהו מקרה שונה מהדוגמאות הקודמות. שם ראינו שהסיסמא מחביאה אחריה ואקום ערכי. אנשים חשים שיש כאן בעיה בעוד שבאמת אין כלום. לעומת זאת, בדוגמה הזאת באמת יש בעיה וכולם חשים בה, אבל לא מאבחנים ומגדירים אותה נכון. ההבדל הזה לא מאד משמעותי, יען כי בשורה התחתונה גם במקרה כזה יש לטעות ולחוסר החשיבה השלכות מעשיות. בטור הקודם ניסיתי להראות שכשמבינים אל נכון את הבעיה של התפקדות פיקטיבית מוצאים לה די בקלות פתרון, בעוד שאחרים מסתובבים סביב הזנב של עצמם בניסיונות כושלים להתמודד עמה. מעבר לזה, מתוך הניתוח ניתן גם לראות שהבעיה קשה הרבה יותר כאשר מפלגת האם של המתפקדים (זו שהם מצביעים עבורה בקלפי) אינה דמוקרטית, כלומר כשאין בה פריימריז. את זה יהיה קשה הרבה יותר להבין אם מתייחסים לזה כבעיה של התפקדות פיקטיבית גרידא. בעיה של התפקדות פיקטיבית קיימת בכל המצבים של מתפקד שלא מזדהה עם המפלגה שהוא התפקד אליה.

גם כאן ניתוח מסודר של האינטואיציה המוסרית הוא חשוב. הוא אמנם לא חושף בעיה שלא עלינו עליה, אבל הוא כן מסייע לנו בניתוח, ביישום ובפתרונות עבורה. אם מסתפקים בדקלום הסיסמא, לפעמים אולי קולעים למצב שהוא באמת בעייתי, אבל זה מקרה בלבד. הפרשנות וההשלכות נעשות בצורה לא נכונה ומובילות למסקנות מוטעות. במובן זה הדוגמה הזאת דומה לדוגמאות הקודמות.

התמודדות עם מחבלים: סירוס וחיות נוספות

אחד מידידיי (איש שמאל מובהק. קיבוצניק ותיק מהעמק) שלח אליי הצעה לסרס את המחבלים כדרך להתמודד איתם:

היי  מיכי
בעקבות הרצח המזוויע בנווה צוף  כששוב עולה  הדרישה  לעונש  מוות  לרוצחים,  נזכרתי  ברעיון שלי  משנות  ה70  של  המאה  שעברה. גם אז  היו  כמה  ארועי  רצח נתעבים ע”י מחבלים, ואז עלה  בדעתי  לפגוע  בבטן הרכה  של הערבים: הגבריות!  מחבל רוצח שיתפס  ויצהיר  על  היותו גאה במעשה זה, יסורס!
אז בשנות ה70 לא  היה  לי  למי  להציע  רעיון זה.
אבל עכשיו  נזכרתי  בו, וחשבתי  שאולי  עכשיו כשהעולם כולו מתמודד  עם טרור  אימתני,  אפשר להעלות  רעיון  זה  לדיון ציבורי, לא  רק  בארץ, אלא  בעולם כולו, כי ניתן  לנמק אותו!
הנימוק- אדם שגאה בנטילת חיים של חפים  מחטא ומפשע,  לא  ראוי  לו שהוא  עצמו יוכל ליצור  חיים חדשים.
אשמח לשמוע  את דעתך בסוגיה  זו.
כל טוב

על כך עניתי לו ברוח דבריי כאן:

ע’ יקירי, אין סיכוי שזה יעבור. הרי הרופאים המטומטמים שלנו לא מוכנים להאכיל בכפייה. מטומטמים אחרים לא מוכנים לקבור את המחבלים בעור חזיר (מה שמונע  מהם גן עדן). אחרים לא מוכנים לא להחזיר את הגופות אלא לזרוק אותן.
ה”מוסר” המטומטם של העולם שלנו נמצא בבטן במקום בראש, וזו צרה שקשה מאד להתמודד איתה. אז אל תחשוב אפילו להעביר רעיון כמו שלך. שום סיכוי בעולם.

הוא הוסיף בהודעה חוזרת:

היי מיכי
שומר השדות בקבוצי- מאיר שפיר, תפס בתחילת שנות ה40 גנבי תבואה בדווים, הוא הפשיט אותם עירומים, וכך הם חזרו למאהל שלהם, ומאז היה שקט בשדות.
בערך באותה תקופה ערבי תושב בית שאן אנס יהודיה מאחד מקבוצי האיזור.
אנשי פלמ”ח תפסוהו וסרסוהו.
אבל כש ב1992 הבוקרים של מושב מולדת תפסו 2 ערבים פלסטינים בשטחי המרעה שלהם, הם הניחו שהם באו לגנוב בקר, הפשיטו אותם וצבעו אותם בירוק, הפלסטינים התלוננו במשטרה, והבוקרים ממולדת נדונו לכלא ולתשלום פיצוי לפלסטינים. באותו הזמן הייתי מתנדב במג”ב, ואנו ה”מתמידים” חשנו תיסכול רב עקב גזר דין זה, כי היה עלינו להתמודד עם גנבות רבות.
מקומם ככל שיראה גזר דין זה- הרי יש להבינו כי הבוקרים נטלו את החוק והשיפוט לידיהם מבלי שאף אחד הסמיך אותם לכך ואף מבלי שהיו להם ראיות כנגד החשודים!
מול הצעתי לסירוס רוצחים הזכרת הצעה שנדחתה -לקבור רוצחים מוסלמים עטופים בעור חזיר.
לצורך הדיון אני מתעלם מהשאלה אם רוצחים אלו יומתו כעונש, או שייהרגו בחילופי אש עם כוחות הבטחון, במצב שכזה אולי הם כלל לא ייחשבו כרוצחים. בכל מקרה- אנשי דת מוסלמים ישמחו לתת פאתווה שקובעת שאלו הם שאהידים, ולכן הם זכאים לגן העדן ול72 הבתולות.
אבל אם רוצח יסורס- תהיה לו בעיה מול הנורמות החברתיות שתוקפן כידוע לך עולה על אלו הדתיות!
אני מתייחס לשיטת עונש כזו או אחרת כאל אמל”ח- ולכן כמו כל אמל”ח מתוחכם ככל שיהיה, עלינו לקחת בחשבון את משך התפוגה שלו: מתישהו יתוכנן אמצעי שכנגד שינטרל את האמל”ח שלנו. במקרה זה אני כמובן מתכוון לאמל”ח רעיוני כלשהו.

הדוגמאות שהבאתי בתשובתי כולן תוצרים של מוסר מהבטן. אנשים מזועזעים מקבורת מחבלים בעור חזיר, משריפת גופותיהם והשלכתם לעופות השמים, או מהאכלתם בכפייה. אפשר לכלוא אותם, להרוג אותם, לרדוף אותם, אבל לא להאכילם בכפייה או לקבור אותם בעור חזיר. אולי נפשם הרכה של המחבלים תיפגע חס ושלום. למה? שבועת הרופא. מימיי לא שמעתי טיעון אווילי שכזה (ותאמינו לי שכבר שמעתי כמה). כאילו שבועת הרופאים (פיקציה אתית רווחת) היא הערך שגובר על כל שיקולי ביטחון שבעולם ומצדיקה נטילת סיכונים. למה? ככה! כי כך תמיד אומרים לנו.

אפרופו רופאים, איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את הדיון בטור 16 ובפרט במקרה של ד”ר סודי נמיר והתייחסותו להומוסקסואליות. הראיתי שם שגדודי זומבים רפואיים יצאו לקרב נואש נגד נמיר כשסיסמאות ריקות בגרונם (על ידע רפואי עדכני וכו’)[1]. לך תשכנע אותם שהם מדברים שטויות כשהאמון המוחלט בסיסמאות מוטמע בהם כה עמוק.[2]

הוא הדין לגבי הערך המקודש של “כבוד המת” שמועלה כאן באותו פאתוס מוסרי אינפנטילי. אני די משוכנע שרבים מאלו שמחזיקים בתפיסות המוזרות הללו היו חוזרים בהם אם רק היו מוכנים להעביר את הערכים שלהם מהבטן לראש, ולשקול אותם שוב. אבל זה די מתסכל שאי אפשר להתמודד מול היצמדות עיקשת ובלתי רציונלית לסיסמאות ריקות, ובפרט כשזה נעשה בפאתוס מוסרי נחרץ כל כך. זה מונע כל אפשרות לדיון הגיוני, ואולי זו בדיוק המטרה.[3] יש פחד מוות מחשיבה על סוגיות מוסריות, שכן זה עלול להביא אנשים לתפיסות עצמאיות שלא מצייתות לכללי התקינות הפוליטית והחברתית. כוהני השמאל שאחראים על אוסף השטויות הללו מזיעים על משכבם בלילות מחשש לאיבוד השליטה על מצפונה של החברה ושל כל אזרחיה, ומאיבוד ההגמוניה והמינוי הרשמי למצפון החברתי ולמאורות המוסריים של כולנו.

ושוב אדגיש שייתכן שיהיו כאלה שיחזיקו בעמדות הללו באמת גם אחרי שישקלו אותן בכובד ראש. תמוה, אבל אפשרי. עם אלה אין לי בעיה עקרונית (אלא רק ויכוח מוסרי). הבעיה שלי היא עם הסיסמאות והפלקטיות, כלומר עם חוסר המוכנות לשקול את הדברים.

התמודדות עם סרבנות גט

לפני כמה שבועות (16.7) התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון מאמר של הרב שילת, ובו הוא קורא להפעיל נגד סרבני גט את מלוא הסנקציות ההלכתיות, כלומר להכות אותם עד שתצא נפשם. בשבוע שאחריו התפרסמה תגובתו של פרופ’ אביעד הכהן, שהביע זעזוע מההצעה. וכן הוא כותב:

הפתרון המוצע גם אינו ראוי, מכיוון שמדינת ישראל אינה רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית. עינויים פיזיים היו בעבר אמצעי רווח להבאת עבריינים שפלים לידי הודאה ועונש. לא עוד. בדומה לתמורה שחלה לגבי ארבע מיתות בית–דין ועונשי גוף במשפט העברי, גם במשפט הכללי אלה עברו ובטלו מן העולם, למרות היותם אמצעי הרתעה יעיל למדי.

מדוע באמת להעביר אותם מן העולם? מה רע בפתרון המצוין הזה? כי זה לא ראוי למדינה דמוקרטית. אבל למה? ככה! כי זו דמוקרטיה. עברנו כאן מתחום הנימוקים לתחום ההגדרות, ולך תתווכח עם הגדרות. סהדי במרומים שאני לא מצליח להבין מדוע לא להכות רשע כזה (בהנחה שאכן מדובר ברשע שסתם מסרב לשחרר את אשתו) עד שתצא נפשו? אם אדם רודף אחר חברו להרגו (ובהלכה גם ברודף אחר נערה המאורסה לבעול אותה) מותר וחובה להרגו. הבעל הזה רודף אחר אשתו לאמלל אותה ולעגנה כל חייה. במחיר של כמה מכות טובות ונאמנות תוכל לשחרר אותה, אז למה לא לעשות זאת? הרי אין לך רודף גדול מזה. אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. זו מדינה שבה הסיסמאות מחליפות את שיקול הדעת, והזעזוע מחליף את השיקול השכלי.

בין דחייה וזעזוע למוסר

יש מאמר מאלף של תומר פרסיקו שבו הוא סוקר את ספרו של הפסיכולוג גו’נתן הייט. בין היתר, הוא מביא שם שתי דוגמאות מאלפות מתחילת הספר:

הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות “מצפון”, וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ’ 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א’ לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א’ משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

זה מביא אותי לשורה התחתונה. מטרתי בטור הזה היא בעיקר להבחין בן מוסר לרגש, ובין דחייה וזעזוע רגשי לשיקול מוסרי. בשני המקרים שהייט מביא אין שום בעיה מוסרית לדעתי. זה רק מגעיל או מזעזע, וזה הכל. [4]דומני שאצל רבים ההומוסקסואליות גם היא מתוארת כלא מוסרית כשבעצם כוונתם לומר שזה דוחה או מגעיל אותם. עובדה ברורה היא, שככל שמתרגלים האמוציות בנושא הזה מתמתנות מאד. אנשים שלא מצליחים להגדיר לעצמם מה לא מוסרי בהתנהגות כלשהי בין שני מבוגרים שנעשית בהסכמת שני הצדדים ולא פוגעת באף אחד, מתחילים לדבר על מחלות, ועל כך שזה לא טבעי (?), או על שאר סיסמאות. למיטב שיפוטי כל אלו הן רציונליזציות שבדיעבד, ניסיונות להמשיג את הגועל והדחייה ולהכניס אותם (ללא הצלחה) תחת הכותרת של גנאי מוסרי.

מדע ואתיקה

דוגמאות נוספות לקביעות ערכיות מהבטן ניתן למצוא בדיונים שונים על אתיקה ומדע. למשל שאלת השיבוט, שגדולי החילונים והמטריאליסטים מדברים עליה בפאתוס שלא היה מבייש מטיף אוונגליסטי. התחושה היא כאילו מדובר במעשה בלתי מוסרי ברמה של שואה בערך. לפעמים אפילו תשמעו מהם שזה “לשחק את התפקיד של אלוהים”. ואילו אנוכי הקטן מעודי לא הבנתי מה רע בזה. ניתן אולי לחשוש מתוצאות בעייתיות (צבא זומבים משובטים בשירות שליט אכזר שמשתלט באמצעותם על העולם. אל חשש הטובים תמיד  מנצחים בסוף. ראו שר הטבעות), וגם זה בד”כ לא ממש משכנע. אבל התחושה היא שעצם המעשה, ההתערבות בבריאה, נראית לאנשים בעייתית מוסרית. למה? ככה!

כמה דוגמאות אחרונות מתחום הפוליטיקה שלנו

כשעולות הצעות לחילופי אוכלוסיה בינינו לבין הפלסטינים הרוחות גועשות. כתבי העיתונות, שדרני הרדיו ומרואייניהם המזועזעים, מדברים כולם על הזוועה המוסרית שבזה. הם טוענים שאפילו בהסכמה (הצעות לשלם ממון למי שמוכן לעזוב) אין לעשות זאת. למה? ככה! גם תפיסות כאלה הפכו להיות טאבו, ושוב מדובר בסיסמתיות מוסרית. בעיניי אם זה היה ישים (וזה כנראה לא) זהו פתרון מצוין. יש לזכור שהאלטרנטיבה היא שנמשיך לרצוח זה את זה לנצח, וגם על כך כמובן כולם שם ימשיכו ליילל ולהאשים את כל העולם ואישתו (ובעיקר אותנו). אבל הם עצמם יישכבו לפני האוטובוסים וימנעו את הפתרון בגופם. מעשה כזה לא ייעשה אצל מי שהמוסר אצלו אינו אלא ביטוי לדחייה וזעזוע שלא עובר עיבוד קוגניטיבי בשכל. לא משנה שבעולם יש מקרים רבים שבהם נעשו צעדים כאלה וזה גם פתר בעיות שונות. אצלנו זה טאבו, והס מלהזכיר ולדון בזה. פשוט לא עולה על הדעת וזהו. ושוב איני מדבר על אדם שזו אכן עמדתו. אני מדבר על התופעה של אלו שמסרבים לדון בזה, ושפוסלים את מי שמעלה זאת כאילו היה נאצי אנטישמי וגזען. אני מדבר על אלו שאם באמת היו מוכנים לשקול זאת שוב אין לי ספק שרבים מהם היו משנים את דעתם.

הצעות מתונות עוד יותר מדברות על חלופי שטחים. אנחנו נדרשים למסור שטח לפלסטינאים. כך אביגדור ליברמן מציע לעשות החלפות, למשל למסור להם את אום אל פאחם ולקבל יישובים יהודיים מהשטחים. כאן כבר מדובר על השארת האנשים בבתיהם, תוך שינוי של המטריה הריבונית מעל ראשם. זה הכל. הרי חלום הדורות שלהם יתגשם בצורה כזאת. אחיהם הפלסטינאים שהם מזדהים איתם ולוחמים למענם יהיו הריבון במדינתם החופשית והם יהיו אזרחיה הנאמנים. אבל לא, זה לא מוסרי. עדיף להשאיר אותם כאן שימשיכו להילחם בנו מבפנים ולהתמרמר על קיפוח (בעזרתו האדיבה של השמאל הישראלי) לנצח. הטאבו האמוציונלי שוב בעוכרינו, אבל הס מלהעלות הצעה כזאת או להציע לחשוב עליה ברצינות. פשוט לדחות על הסף וזהו. גזען שכמוני…

ובשולי הדברים אוסיף עוד את נושא זכויות האזרח. יש אצלנו סוג של קיבעון סביב הבעייתיות המוסרית שבשלילת זכות ההצבעה מאנשים. מדי יום ניתן לשמוע איזה פאתט שמסביר לנו שסיפוח של שטח בלי מתן זכות הצבעה הוא שואה מוסרית. נאציזם ממש. כאילו שאם פלסטינאי ישראלי, או אפילו תושב השטחים, לא יקבל זכות הצבעה לכנסת פגענו פגיעה עמוקה בנשמתו ובחייו. בעצם רצחנו אותו אזרחית. דברי ההבל הללו חוזרים שוב ושוב, ואף אחד לא מוכן להרהר בהם שוב ברצינות (טוב, מי רוצה להיות נאצי?!).

זה שיש בכמה וכמה מדינות דמוקרטיות למהדרין מושבות שאין לתושביהן זכות הצבעה (כמו למשל באיי גואם, שממש בימים אלו עלו לכותרות, או פוארטו ריקו, שתיהן מושבות אמריקניות ללא זכות הצבעה לתושביהן, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות נוספות ברחבי העולם), לא מפריע לאף אחד. אנחנו נהיה אור לגויים גם בנושא הזה, גם אם הדבר יטביע אותנו בים. לפחות מתנו על קידוש הדמוקרטיה. כאילו שהזכות להצביע לכנסת היא נשמת אפו של האדם הפלסטיני, ובלעדיה חייו אינם חיים. עדיף להרוג אותו ושהוא יהרוג אותנו, ובלבד שתהיה לו זכות הצבעה (הזכות “לנהור לקלפיות”. עוד סיסמא מטומטמת של השמאל).

מה רוצים מהסמולנים?

לא בכדי חזרתי כאן על האשמות של השמאל (בעיקר חילוני, אבל לא רק) בהתייחסות הזאת למוסר. למה להכניס אותם גם כאן? מה אני רוצה מהם? וכי אנשי ימין או דתיים הם תמיד רציונלים? אני מקווה שאיני חשוד על מחשבה כזאת.

אלא שבדרך כלל השמאל והחילוניות נתפסים כרציונליים יותר מהימין והדתיים (סליחה על השבלוניות). רואים אותם (ובעיקר הם רואים את עצמם) כמי ששוקלים דברים לגופם ולא מהבטן. אנשי שמאל/חילוניים דורשים מהדתיים והימין השמרני פתיחות לשקול את עמדותיהם מחדש, כמו למשל ביחס להומוסקסואליות או הפלות, או ביחס לסכסוך עם הפלסטינאים (להיות חכם ולא צודק. שכלי ולא רגשי). ואכן, פעם הומוסקסואליות היתה טאבו ולכולם היה ברור שזה אסור, וכיום זה השתנה בעולם הסמולני. לכאורה דוגמה מפוארת לפתיחות ורציונליות, ובעצם לשקילת ערכים מחדש.[5]

אבל כפי שראינו כאן, באופן טיפוסי דווקא ההתייחסות שלהם לערכים ממש פנאטית וסיסמתית. לתחושתי לא פחות ואולי יותר מזו של הדתיים. הדתיים לפחות נשענים על סמכויות אלוהיות מהשמים או סמכויות אנושיות (וגם זה בדרך כלל על לא עוול בכפן). התחושה היא שאי אפשר לנהל דיון עם סמולן כי הכל אצלו מהבטן. כשאדם דתי אומר לך משהו ניתן לפחות לנסות לנהל דיון (אם כי בדרך כלל תיכשלו). למה? אם תביא מקורות, פרשנויות אפשריות, ראיות, אז אולי תשתנה עמדה כלשהי (אינשאללה). אבל מה תעשה עם תחושות בטן? איך ניתן לנהל דיון ולהתמודד איתן? עסקתי בזה בטור 31 (שנכתב בעקבות הדיון כאן שגם הוא מדגים היטב את הנקודה).

אני חושב שאצל הימין הדתי הבעיה היא צדדית ופתירה. אנשים באשר הם,  מכל המינים ומכל הסוגים, לא אוהבים, לא  יודעים ולא רוצים לחשוב. זה נכון בכל מקום ובכל חברה. אבל רק אצל סמולנים תוכלו למצוא כאלה שאוהבים ורוצים לחשוב ובכל זאת לא עושים זאת.[6] שורש הבעיה הוא בספקנות השמאלית/חילונית שלא מאמינה בשיקול הגיוני ושכלי ובאמיתות מוחלטות, ולכן תופסת את המוסר כתחושת בטן או רגש. אין פלא שלפעמים היא מזהה אותו עם דחייה, גועל נפש, או זעזוע. כשאני מזועזע ונסער רגשית אין שום אפשרות לדון ולדבר אתי על זה. כשאין טיעונים ונימוקים ומקורות, קשה מאד לדון, וזה מביא באופן טבעי להתייחסות אמוציונלית, פנאטית ודוגמטית (כן כן, יש דוגמטיות אצל הסמולנים).

תשאלו, כיצד השתנו היחסים של החברה שלנו להפלות ולהומוסקסואליות? לכאורה רואים שיש אצלם חשיבה ביקורתית על ערכים, לא? לדעתי במידה רבה גם שינויים אלו הם תוצאה של שטיפת מוח וסיסמאות (אף שבמקרה זה אני מסכים לתוצאה. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך). זה טיבן של סיסמאות, לפעמים יש להן כוח לשנות ולפעמים דווקא לקבע ולאבן. כשלעצמי הייתי מוותר עליהן, לא מדובשך ולא מעוקצך…

הערות:

[1] אבהיר כאן שהתפיסה שהומוסקסואליות אינה מחלה או אינה בעייה היא לגמרי לגיטימית וסבירה. טענתי אינה כנגד התפיסה אלא כנגד הטמטום של הדוברים שמייצגים אותה. ראה דבריי שם.

[2] כדאי לראות גם בוויכוח עם פרופ’ יורם יובל בטורים 2526, וגם בדיון על הפלות בטור 73.

[3] על חשיבותו של דיון הגיוני ושיטתי בסוגיות טעונות ראה בטור 6, שם עמדתי על הבעייתיות באיסור על הכחשת השואה ובאיסורים דתיים על חשיבה והיחשפות לטיעונים אפיקורסיים.

[4] זה מזכיר את הדוגמה המפורסמת של הרב עמיטל לגבי אכילת בשר אדם (ראה למשל כאןכאן וגם כאן). הוא השתמש בדוגמה הזאת כדי לומר שיש ערכים שלגביהם גם אם אין איסור הלכתי פורמלי (לרוב הדעות. לפי הרמב”ם יש בזה ביטול עשה) עדיין לא בא בחשבון לעשות זאת אפילו במצבים קיצוניים. כשלעצמי איני מבין מה רע באכילת בשר אדם. זה מגעיל ודוחה, אבל לא בלתי מוסרי.

[5] אגב, המונח “סמולנים” נוצר גם הוא על ידי מתנשאים שמאלנים, כדי לבטא את הבוז שהם רוחשים לביקורת המכלילה של הימין הפרימיטיבי. כפי שכבר אמרו רבותינו, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

[6] זו כמובן פרפרזה על השטות של דוקינס, שלפיה יש בכל חברה אנשים טובים ורעים, אבל אנשים טובים שעושים מעשים רעים יש רק בחברה הדתית).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of