פוסט היתולי המדמה את שיטות ביקורת המקרא, כשהכוונה להכניס לפרופורציות את התיאוריות של ריצ'ארד אליוט פרידמן.
להלן תמליל הרצאתו של פרופ' פריקמן, המאה ה23.
"באופן כללי הציבור במדינה התחלק לשלש קבוצות, שנחשבו באופן רשמי כמדינה בתוך מדינה. הראשונה "מדינת תל אביב", הציבור השמאלני חילוני הרוב הגדול, השניה "מדינת יש"ע", הציבור המתנחל ימני, מיעוט. והשלישית "מדינת מאה שערים", ציבור בתוך ציבור, מדינה בתוך מדינה. חרדים קיצונים. אין להתבלבל ביניהם ובין החרדים הקיצונים של זמננו, שבאנכרוניזם מגוחך לא מצביעים בבחירות, לא נוטלים כסף מהמדינה, בעוד ידוע וישנן עדויות רבות שחרדים בזמנו הצביעו בבחירות, ואף היו חברי קונגרס חרדים, וכן היו נוטלים ממילא כסף מהמדינה.
כאמור הציבור הישראלי התחלק בהחלט לשלשה חלקים, חלוקה מהותית שהיו לה נגיעות בכל נושא וכל אירוע היסטורי. אנחנו לא צריכים לדמיין זאת, יש לנו מידע רב, העיתון של מדינת תל אביב היה 'ידיעות', את העיתון היו מדפיסים, שזה אומר סימנים מצויירים על נייר, מחלקים אותו מבית לבית, מי שהיה לו כסף לכך, וידוע לנו שלרבים לא היה תקציב עבור עיתון, מספר המנויים שלו היה דל יחסית למספר המאמינים. העיתון של מדינת יש"ע היה כמובן 'מקור ראשון', תפוצה דלה, בהתחשב בתנאי החיים ביש"ע, מסוכן היה לצאת לרחוב, אלפי אנשים נרצחו משני הצדדים, המתנחלים והפלשתינאים היו טובחים זה בזה. והעיתון של מדינת מאה שערים היה 'במחנה החרדי'. ייתכן שהיו עוד עיתוני בת או עיתוני בן, אבל ברור שהיו טפלים לזרמים המרכזיים. אלו היו פני החברה בישראל. עד כאן העובדות, וחשוב מאד לזכור אותן, כי כיום אנו יכולים לזהות בבירור כל סוג של אמירה או משפט עד לרמת הסלנג, לאיזה מקור הוא שייך. צריכים להבין שהשנאה והקיטוב בין הקבוצות האלו היו עצומות, לא מדובר רק על השמצות ותגרות, אלא על מקקרים של רצח, רימונים המתינו בפתחי הבתים, חיסולים כאלו ואחרים. הדברים האלו מבוססים וידועים.
כפי שהראיתי, העיקר בחברה היו הזרמים, היריבות וההתנצחות פירנסו את העם, את התקשורת, ואת היחיד. בעבר היה מקובל לראות גם את הזרם המרכזי, אנשים כביכול נייטרלים שלא היו חלק מהמחלוקת הזו. מין קונצנזוס ישראלי. אך כשבודקים היטב את הסיפור הזה, רואים שהוא 'תפור', שהוא אידיאליזציה של העבר, שהוא סובל מסתירות מהותיות. כיום באמצעים המתקדמים שברשותינו ביכלתינו לזהות כל משפט בהיסטוריה איך נכתב על ידי מי ומדוע.
שלא כחוקרים רדיקליים אחרים, אני לא בא להכחיש את כל הסיפורים, לטעון שלא היתה מפלגת ליכוד, שלא היה עיתון בשם ישראל היום, ושלא היה אדם בשם נתניהו, אבל הצורה בה נמסרה ההיסטוריה היא רצף של עיבודים שנעשו בידי עורך, שהתייחס למה שמתאים לו, וצייר את ההיסטוריה כפי שרצה שתיראה.
התופעה שתפסה את העין כבר בראשית המחקר, היא הכפילויות. סיפור חוזר על עצמו בגירסאות שונות, כשבכל גירסא מודגש אלמנט אחר שתואם לזרם אחר בחברה הישראלית. דמות מיתולוגית בשם שמעון פרס, מוביל בכל הסקרים ובכל ההערכות, בשיאו של אפקט המתח יוצר המספר דרמה כשכל הסקרים מתמוגגים ופרס מפסיד. הסיפור הזה מופיע לפחות שלש פעמים, וכל פעם בזמן ומקום אחר כביכול. רגע מכונן של כמעט חתימת הסכם שלום עם הפלשתינאים, כשברגע האחרון הנציג הפלשתינאי שובר את הכלים ובורח. גם זה מופיע בצורות שונות תוך הדגשת אלמנטיים רצויים לציבורים שונים. גם אירועים צבאיים חוזרים על עצמם בצורה מפתיעה, בחזיתות שונות, נראה שאף הסאטירה הישראלית רמזה כלפי ההנהגה רמזים עבים מאד, כדוגמת הקטע המפורסם בסרט המיתולוגי 'גבעת חלפון':
"מפקד בסיור במוצב קדמי: אם המצרים באים מולינו, מה אתה עושה? חייל: מה זאת אומרת מה אני עושה? מה שעשינו ב1967? מפקד: מה עשיתם ב67?, חייל: נו, מה שעשינו ב1956. מפקד: מה עשיתם ב56? חייל: נו, באמת, מה שעשינו ב1948. מפקד: נו, ומה עשיתם ב48?? חייל: תשמע, עבר כל כך הרבה זמן, וואלה מי זוכר.."
למדים אנו מכאן כי כבר באותם ימים שמו האזרחים הביקורתיים ללעג ולקלס את האירועים החוזרים על עצמם. כמעט מכל אירוע יש לנו שניים, דוגמאות מעטות: אינתיפאדה ראשונה אינתיפאדה שניה, הפיגוע בקו 18 ראשון הפיגוע בקו 18 שני. חטיפת מטוס א' חטיפת מטוס ב'. מבצע טיהור בעזה א' מבצע טיהור בעזה ב'. קמפ דיויד א' קמפ דיויד ב'. מלחמת המפרץ א' מלחמת המפרץ ב', (שאגב שתיהן בוצעו ע"י נשיאים בשם ג'ורג' בוש, אבל לא אותו נשיא, היו שניים כאלו…)
לא זו בלבד שהאירועים האלו ועשרות כמותם מסופרים פעמיים, הם נוטים במפגיע לגירסאות שני הצדדים, אם פיסגת קמפ דיויד א' מתוארת כסיטואציה שמנהיגי הימין כמו בגין מעורבים בה, הרי קמפ דיויד ב' היא סיטואציה שמנהיגי השמאל כמו ברק מעורבים בה. מלחמת המפרץ א' מתקיפה את שמיר הימני, ומלחמת המפרץ ב' מתקיפה את שרון השמאלן. הגנרל שכובש את סיני בפעם הראשונה הוא שמאלן, לכן הוא מחזיר אותה מיד. הגנרל שכובש את סיני בפעם השניה הוא ימני, לכן הוא מחזיר אותה רק אחרי שנים רבות.
בגירסה שהנשיא מהשמאל וייצמן נאשם בפלילים, הוא יוצא בסופו של דבר זכאי. בגירסה שהנשיא מהימין קצב נאשם בפלילים, הוא יושב בכלא שנים רבות. המעשה הידוע של ראש ממשלה שלוקח שוחד [!] בגירסה השמאלנית הענין (ראה"מ מהימין) מסתיים בלא כלום, טיוח ויד רוחצת יד, בגירסה הימנית ראש הממשלה (מהשמאל) מורשע ויושב בכלא.
לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, אירועים חוזרים על עצמם במפתיע, וכל פעם בגירסה שונה. ניכר בעליל איזה ידיים שלטו בכל טקסט, ואנחנו מפרידים אותם לפי כללים הגיוניים, וגם לפי סימני לשון, איך קראו לראש הממשלה 'ביבי' או 'נתניהו'?
טקסטים שמאלניים מקפידים על הכינוי 'ביבי' בלבד, כפי המקובל היה זה כינוי מתאים לכלב וכדו', ואילו טקסטים ימניים משתמשים בשם 'נתניהו' ובד"כ 'מר נתניהו'. הבדלי לשון מגובים בסטטיסטיקות מדוייקות 'מתיישבים' או 'מתנחלים', 'פיגוע' או 'חילופי אש', 'תג מחיר' או 'גרפיטי', 'בידוק בטחוני' או 'השפלות ומכשולים לשלום'. בצורה כזו אנו מפרידים את הטקסטים לפי ז'אנרים, ומזהים החל משלשה מקורות ראשיים ועד ארבעה תתי זרמים מזוהים.
"המגוחך שבהיסטוריה הישראלית, שהזיוף שבה שקוף ובולט. קחו למשל את אסון צאלים. קרתה איזו שהיא תקלה לצבא הכיבוש הישראלי. כמה חיילים פאשיסטים ומדכאים מתו במהלך אימון שנועד להרוג ולפגוע בחפים מפשע כנראה. מה עושים ההיסטוריוגרפים הציוניים המגוייסים? הופכים גם את זה לענין פוליטי קטנוני, שעד מהרה התפצל לשתי גירסאות, שמכונות, איך לא: אסון צאלים א' ואסון צאלים ב', אסון צאלים א' התרחש כביכול ב1990 תחת שלטונו של הימני הקיצוני יצחק שמיר, נהרגו בו חמשה חיילים בבסיס צאלים, במהלך אימון למבצע מיוחד. הוקמה ועדה ורועננו הנהלים וכו'. והנה ב1992 התרחש שוב אסון צאלים ב', נהרגו חמשה חיילים בבסיס צאלים במהלך אימון למבצע מיוחד, הוקמה ועדה ורועננו הנהלים. אך מי אשם באסון צאלים ב'? אהוד ברק, השמאלני, שהסכים למסור את כל המדינה לפלשתינאים. כמובן שעמדתו היתה לצנינים בעיני הימין הקיצוני והמתלהם, ונוצרה הגירסה הבאה: לא שמיר, אלא אהוד ברק, הרמטכ"ל, ברח והפקיר את הפצועים בשטח. הגיוני מאד. כמובן שתחקירים עיתונאיים קבעו במפורש שאהוד ברק לא ברח ולא נמלט, להיפך הוא ביצע החיאה מלאכותית לכל אחד מהפצועים ואף לנפטרים. יש שמייחסים לו גם החיאת מתים. מה קרה כאן? נסיון בוטה להכפיש איש שמאל, בעזרת יצירת גירסה היסטורית של כפילות שקופה. כמובן שגירסה אחרת מתארת את אהוד ברק כ'תואם ביבי' כשר בממשלת ימין, כמסייע ביד נתניהו סרבן השלום, וכו', יותר טוב לא להתייחס לכל האפולוגטיקה.."
"סליחה כבודו", התפרץ אחד אחד המאזינים: "שני האירועים האלו היו אירועים נפרדים, ושניהם מוזכרים במאמרי המערכת של העיתון הקדוש יתד נאמן שמועבר במסורת מדור לדור. זה לא מוזר בכלל, אם תביא בחשבון שצאלים היה בסיס לאימונים של יחידות נבחרות במשך עשרות שנים, ושחמשה היא היחידה בה משתמשים לחוליות קטנות של פעילות מיוחדת. ושלמרות הקמת הועדה ב90 עדיין לא הופקו הלקחים מכיון ששנתיים לא הספיקו. בדיוק כמו שאבותינו הקדושים היו צריכים תמיד להכריז על רעייתם כאחותם, משום שהמנהג היה לחטוף כל אשה יפה על ידי הריגת בעלה".
"אשאיר את דבריך ללא תגובה", אמר פריקמן, "זו תהיה ההדגשה הטובה ביותר לאזלת היד ולעניות הדעת של הפודמנטליזם הקיצוני המקדש את ההיסטוריה באותיותיה כאילו כתבו אותה מלאכי עליון. כל מי שמסתכל בעין בלתי משוחדת על סיפורי ההיסטוריה הישראלית רואה איך שהם מומצאים מכרס קודחת. די אם אספר לך שבמלחמת יום הכיפורים היו שתי קרבות בעיתיים: הקרב על קניטרה בסוריה, ועל קנטרה במצרים. לא רואים לבד שמדובר בשתי גירסאות? (מה שלא הפריע לישראלים לכתוב שיר 'קדוש' בשם "מקוניטרה עד קנטרה") או ששר השמות ושר ההיסטוריה עשו יד אחת. יש לנו עדויות על לפחות ארבעה פעמים בהם הסכימה ישראל באורח פלא לשחרר כאלף אסירים תמורת שבוי אחד, כל פעם מחדש באותה סיטואציה נאמרו אותם משפטים ומתוארים אותו דיון ואותם אירועים. ומה עם שני הגנרלים הארכיאולוגים דיין וידין? תאומי סיאם שכל מה שמסופר על זה מסופר על זה עם הבדלים פוליטיים צפויים?
במלחמת השחרור הדמיונית נותר כיס של התנגדות ערבית, ובו כותרה ארמיה מצרית עד לסיום המלחמה, שמו היה כיס פאלוג'ה, מבנה משמעותי בקרב הזה היה 'משטרת עיראק'. ובכן, איך הגיעה משטרת עיראק לישראל? זו החוליה החלשה, שמוכיחה שמדובר בשיבוש של הסיפור המפורסם על כיס ההתנגדות בפאלוג'ה שבעירק, במלחמת המפרץ, שגם היא סיפור בעל כמה גירסאות כדלעיל. אגב, גם במלחמת יום הכיפורים נותר כביכול כיס של התנגדות ערבית ובו כותרה ארמיה מצרית עד לסיום המלחמה. הוכחה נוספת לכך שמדובר בסיפור מיתולוגי היא העובדה שכמפקד כיס פלוג'ה הוזכר ג'מאל עבדול נאצר, המוכר לנו מהסצינה של מלחמת ששת הימים. כדי להאדיר את הנצחון בששת הימים, עשו מספרי הסיפורים הישראליים את נאצר לגיבור מלחמת השחרור.
בנק השמות הישראלי הוא כה ילדותי ומגוחך, עד שאין צורך להכביר מלים. איך קוראים לארגון הטרור המאיים מדרום? חמס, שם סמלי למדי, 'ותמלא הארץ חמס'. ואיך קוראים לארגון המאיים מצפון? חיזבאללה, ובתרגום לסלנג עברי מצוי 'זבל'. איך קראו למתווך האמריקאי העקשן? האמנם שם אמריקאי כדוגמת ג'ונסון ג'פרסון ג'קסון? לא: 'קרי', מפני כבודכם לא אסביר את משמעות המלה 'קרי' בעברית. ומי עומד מולו? כמובן 'יעלון', האדם היעיל ביותר בממשלה. איך קראו לגברת שכונתה 'מיס קלין', נקיית הכפיים? יקירת התקשורת. אתם יכולים לנחש לבד 'לבני', צחה ולבנה כשלג. איך קראו לנשיא ארה"ב לפי עיתונאים ישראליים? לא תנחשו, 'חוסיין אובמה', עד כמה שידוע לנו חוסין הוא שמו של מלך ירדן, אבל אם אפשר לעשות סלט ולהשמיץ את השמאל, למה לא? גירסה אחרת מייחסת לו שם ישראלי 'ברק', המוכר לנו מן הפוליטיקה הישראלית. שימו לב: נשיא ארה"ב מחזיק לפי ההיסטוריה הישראלית בשני שמות, אחד ישראלי והשני פלשתינאי! מה זה אם לא קרקס?
(ברק זה שמיוחסת לו 'המהפכה החילונית', מתערבב עם ברק כביכול אחר שיצר את המהפכה השיפוטית, מהפכת ה'ציבור הנאור', שוב, כביכול, שכן נשיאת בית המשפט העליון לפי המיתוס היתה לא אחרת מאשר 'מרים נאור'… האין גבול לסימבוליקה המגוחכת הזו?)
אם נמשיך להתבונן בארסנל השמות נוכל להתפקע מצחוק, יקיר התקשורת היה 'עזר' וייצמן, ממש עזר כנגדם, ואילו מי שנהנו לחבוט בו יותר מכל היה עמיר 'פרץ', הקונוטציות ברורות לכל מי שמח בקדקדו. ואיך קוראים לכתב שאף אחד לא סובל אותו 'סבר פלוצקר', ואתם עוד מאמינים שאיש עם שם כזה היה במציאות… מי מנהל את המשא ומתן מטעם הראיס? יאסר עבד רבו, כמובן לקחו את השם של עראפת והצמידו לו, והמונח 'עבד רבו' שמסמל בעברית אדם שהוא עבד של רבו, כפי הפתגם 'יד עבד כיד רבו', נהפך לשם של אדם שניסו להשמיץ ולהכפיש. (אגב, שמתם לב שיינובסקי היה אחד ממיסדי כרמל מזרחי והאחראי כשרות על היינות במשך עשרות שנים? אחת החברות הגדולות לפחי אשפה היא 'ש. פחטר', ולא, זה לא שם סמלי, היא הוקמה – כביכול – ע"י שמריהו פחטר. שני חוקרים שמרנים בארצנו: פרופ' אברהם נגב ופרופ' גרשון גליל…).
כמובן שאף אדם רציונלי לא יאמין לסיפור שהשיר 'ירושלים של זהב' נכתב ופורסם כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, כאילו שלמשוררת הבדיונית נעמי שמר היה כח נבואי, ברור שמדובר בשיר הנצחון של המלחמה, מן הענין לציין עוד שיר שיוחס לה "אני אמות באמצע התמוז", כאשר ידוע שתאריך מותה הוא גם כן בחדש תמוז, קשה לקבוע איזה חלק מומצא, התאריך או השיר, מה שברור שנאיביות תהיה לקבל את ההיסטוריה הישראלית כפשוטה. (זיוף דומה נעשה בנוגע ל'שיר השלום' שנטען שהוא שיר שנכתב בשנת 1969, אבל ב"אורח פלא" אנו מוצאים אותו פופולארי דוקא בתקופת הסכם אוסלו, שלשים שנים לאחר מכאן).
ראה כאן שתרופה בשם Valsartan נמצאה כמסרטנת…