האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

הרקע לחוקי הקדושה והמוסר – לפרשת קדושים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

(תמונה: מאת ארכיון אילות, CC BY 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8103873)

פרשת קדושים היא המרכז של ספר ויקרא, שהוא המרכז של ספרי התורה. ליתר דיוק פרשת קדושים עצמה, אינה יחידה נפרדת, אלא מחוברת לחלק השני של פרשת אחרי מות, ביחד הם מכונים ‘ספר הקדושה’.

ספר הקדושה פותח באיסורי עריות, (החלק השני של פ’ אחרי), עובר לאוסף מצוות הדורשות ותובעות קדושה בכל שטחי החיים, ומסיים בעונשים על איסורי עריות. לפי דברי חכמינו במכילתא נאמרו הדברים ‘בהקהל’, כנאום של משה לכל העם, וזה מסביר את הלשון המיוחדת, כמו הקריאה ‘אני ה’  בסיום החוק, וכן את הקיצור שננקט בפרטים, זו פרשה של כללים, של כל כללי הקדושה שהם לב ליבה של התורה, שמטרתה היותינו ממלכת כהנים וגוי קדוש.[1]

הקדושה היא מעל החוקים האנושיים, שענינם צדק, חמלה, והימנעות מרע. הקדושה היא תביעה עצמית של האדם מעצמו, בספר שמות באו המשפטים בתורת משפטי צדק, כאן באים המשפטים כפועל יוצא מקדושת האדם. הלנת שכר שכיר מושווית כאן להלנת הקרבן, ‘ולא ילין ממנו עד בוקר’, החזקת משקלות לא מדוייקים, היא  תועבה, הם אסורים בהחזקה בבית, מחמת יראת ה’. וכך הלאה.

הרעיון של הקדושה הוא רעיון מכונן, מדינה יכולה להיות בעלת חוקי צדק ושוויון, אך כל זה מושג בעזרת החוק, בעזרת המוסכמה שאין להרע לאחר, אבל מה עם האדם עצמו? האם הוא נהיה לטוב כאשר נמנע ממנו להרע לאחר? הקדושה היא התביעה של האדם מעצמו, היכולת להתאפק, לרצות מאד משהו אבל לא לעשות אותו, גם אם אף אחד לא רואה, וגם אם לא צפוי שום עונש, איפוק, פרישה, יכולת לומר לעצמך ‘לא’, שחרור מכבלי התאווה, מלהיות עבד צייתן של הדחפים העצמיים. זה ההבדל בין ‘לעשות טוב’, לבין ‘להיות טוב’. עשיית טוב תלויה במקום ובזמן, היות האדם טוב והאומה טובה – קובעת את גורלה לנצח.

חוקי העריות מהווים כאמור את המסגרת לספר הקדושה, ולמרות שנישואי קרובים הם מנוגדים לטבע האדם בדרך כלל, טורחת התורה לעסוק בהם ברוב ענין. את הסיבה היא מבארת בעצמה, פריצות מינית היא מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען, אם תלכו בדרך זו – תקיא הארץ אתכם. הקדושה בעניני צניעות היא ערובה לקיום ישראל בארצו, ולשמירת התורה והברית בכלל.

מנקודת מבטינו כיום, הרי ניתן לחשוב, כאמור לעיל, שאין בדבר חידוש רב, מי זה ירצה להתחתן עם אחותו או עם אמו? לא זו צריכה להיות הדאגה של נותן התורה. אמנם בהביטינו לאחור על ההיסטוריה, נוכל להבין את המתרחש באותם ימים בהם הכין העולם את עצמו לקראת גילוי אורה של התורה.

יתירה מכך, הרעיון המרכזי של השמדת הכנעני, קשור גם הוא בנושא זה, הזכות שלנו להשמיד את הכנעני היתה משום שהארץ לא יכלה להכיל עוד את עוונו, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, הארץ היא שלך, אבל אין לך רשות להשמיד או אפילו לגרש את תושביה, ‘לא שלם עוון האמורי’, הבורא לא נותן לאדם, צדיק ככל שיהיה, רשות לגרש סתם כך אנשים מהארץ, גם אם לא מדובר בצדיקים, ואנשי כנען בימי האבות כלל לא היו צדיקים, ‘קצתי בחיי מפני בנות חת’ אומרת רבקה, ואברהם מזהיר את עבדו ‘הישמר לך פן תיקח אשה לבני מבנות הארץ’, שלא לדבר על מעשה סדום ועמורה. אכן, צדיקים הם לא היו, אבל עדיין לא הגיעו למצב שהארץ צריכה להקיא אותם, זה התרחש רק בזמן יציאת מצרים.

אין לנו הרבה תיאורים היסטוריים של הכנענים, אבל המעט שנשארו, מגלים לנו, שתיאורי התורה ‘כמעשה ארץ כנען’, מתארים יפה את שהתרחש שם:

“לא מצינו בשום ספרות מיתולוגית של הקדמונים מידה גדושה כל כך של שפיכות דמים ופריצות מינית כמותה של הספרות הכנענית, והתמונה העולה מתוך אסופותיו של פילון מגבל היא אפילו חריפה מזו שמצינו בספרות האפית”, (אולבריייט, אנצ”מ, כנען).[2]

השמדת הכנעני היתה השמדה של חברה שהיתה חפה מקדושה, חפה מתביעה עצמית, ייתכן שהתושבים היו מנומסים ונחמדים ושמרו על המשפטים הבסיסיים, אבל הם אבדו צלם אנוש מבחינה רוחנית. (בס’ החיצוני חכמת שלמה (פי”ב), נאמר: “גם את התושבים הקדמונים של ארצך שנאת כי הם ערכו מעשים של תועבה וחמת פתנים ומיסטריות של טומאה, רצח בלי רחמים של ילדים ומאכל קרביים של בשר ודם, של בני אדם בתוך להקת עוסקים בנסתרות…”, אולי הכוונה לכת המיסטריות שמתוארת ע”י קלמנס מאלכסנדריה).

הראי”ה קוק כותב על השמדת הכנעני: “לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם לולא האכזריות הזו שלנו”, (אגרת לב”מ לוין). ורד”צ הופמן כותב: “משפטה של סדום הוא מעשה חסד לכבוד האדם שנרמס שם ברגל גאוה”, (בראשית ח”ב עמ’ רצ). צחוק הגורל הוא שהחוקרים הגרמנים בזמנו של רד”צ החשיבו את השמדת הכנעני כמעשה בלתי מוסרי (על פי ההלכה יש לאפשר להם לברוח מהארץ, וההשמדה היא רק למי שמתעקש להישאר, אבל אין כאן המקום להיכנס לנושא, וראה כאן), ועד זמננו, רבים מנושאי דגל מוסריות מתקדמת, יושבים בחיבוק ידיים כל אימת שמתרחשות פעולות בלתי מוסריות, לא רק מול השמדת היהודים בשואה, או בפוגרומים ברוסיה ובגרמניה בתקופות קודמות, (עמוס כהן, במאמרו ‘מוסר במלחמת כנען’, כותב: “סימון וייל, פילוסופית צרפתיה ממוצא יהודי שחיה בתקופת השואה, שמעה את זעקת הכנענים ובכי ילדיהם, אך גורל ששת מיליוני אחיה ובני אומתה, שעונו באכזריות ונטבחו למוות ע”י נושאי דתה המועדפת – הנצרות, כלל לא עניינו אותה”, על הנושא ספרות רבה, ולמשל: דניאל גולדהגן – תלינים מרצון בשירות היטלר, מהד’ עברית 1998), אלא גם בזמננו, רוב ככל מעשי האכזריות והזוועה שהתרחשו ומתרחשים בעולם, עוברים בשתיקה ואף בשיתוף פעולה עם המבצעים, מצד התרבות המערבית, ומספיק רק להזכיר את שיתוף הפעולה של המערב עם סין.

וכמו בכנען, כך גם במצרים, הציורים המצריים כוללים תיאורים מיניים גרפיים בוטים, עד שבתקופה הויקטוריאנית היו המוזיאונים מצנזרים ומכסים חלקים מהם. גם מבחינת נורמות החיים, ידוע לנו שבמעמד האצולה המצרי היו נהוגים נישואי קרובים מדרגה ראשונה באופן שיטתי (תופעה יחידה במזרח הקדום, אף הפרעונית האחרונה, קליאופטרה, היה נשואה לאחיה), ובכלל מין מחוץ לנישואין מתואר כמעשה רגיל. גם בתורה מוזכר הילקח אשה המבקרת במצרים אל בית פרעה, פעמיים.

חוקי העריות מכוונים אם כן, אל מול התרבות האלילית, שפגעה אפילו בטאבו האנושי הבסיסי, שגם החברה המתירנית עד לא מזמן היתה בוחלת בו, בשנים האחרונות מדי פעם אנחנו שומעים על אב שמתחתן עם בתו, אדם שמתחתן עם אחותו, בת שמתחתנת עם אביה החורג, מה שנחשב בעיני פרוגרסיבים לאומץ (“אח ואחות נלחמים נגד איסור גילוי עריות“, בראיון לעיתון גרמני אמר פטריק סטובינג כי הוא ואחותו לא תכננו ללדת ארבעה ילדים, אבל לאחר שהרשויות לקחו מהם את צאצאיהם, הם ילדו ילדים נוספים. כאשר נשאל האם הוא מרגיש אשם בנוגע ליחסיו עם אחותו, ענה: “לא, אני רק רוצה שנוכל לחיות יחד”. עורך דינם של האחים אמר כי המאבק לשינוי החוק מוצדק שכן “יש לאפשר לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע בזולת”. לא מעט ממדינות אירופה כבר הסירו את החוקים נגד גילוי עריות, ובהן הולנד, לוקסמבורג, בלגיה, פורטוגל וטורקיה. גם ביפן, ארגנטינה וברזיל יחסים מסוג זה מותרים).

אך הרעיון הוא לא רק מול האלילות, אלא גם הבניה של חיי הקדושה. קשרי נישואין בתוך המשפחה, מבוססים על זמינות, קירבה קיימת, והרבה פעמים על כח. ולכן לא על התאמה הנובעת ממעמקי הנפש, ולפעמים גם לא על אהבה. נישואין כאלו ראינו לא רק במצרים ובכנען, אלא גם במשפחות אצולה ומלוכה בתקופות יותר מאוחרות. נישואין שאכן התאפיינו הרבה פעמים גם בריבוי פילגשים, שכן הנישואין המרכזיים לא היו במבנה בריא מבחינה נפשית. הנישואין שהתורה דוגלת בהם, רואים את הקשר המיני כחלק מהמכלול של הבחירה הנפשית, ונישואין על בסיס זמינות קשורים בעיקר בפעילות המינית. התורה לוקחת את הבסיס של נישואין עם קרובים מדרגה ראשונה, שהוא דבר שהטבע דוחה אותו בדרך כלל, ומרחיבה אותו גם לעוד כמה מקרים של קרובים מדרגה שניה,[3] וכך ניתן להבין את הרעיון של האיסור, גם אם הדחיה הטבעית אינה מוחשית כמו במקרים הראשונים.

התורה פותחת את האזהרות על עריות באיסור של גילוי ערוות האב, וגם המונח של ‘גילוי ערוה’ מאד מרכזי בפרשה, ‘וראה את ערותה והיא תראה את ערותו’, התורה מגדירה את החטא, כקשור בעצם חוסר הצניעות של ראיית הערוה, כאומרת: החיים בחוסר גבולות של צניעות, הם עצמם התחלה בלתי נמנעת של החטא עצמו. ויש כאן גם קשר לחטא הקדמון של כנען, שאחרי השמדתו של דור שלם בעוון חוסר צניעות, ובהיות נח מסיח את צערו ע”י שכרות, נהג כנען בחוסר צניעות כלפי סביו, ובעצם גילה בזה ערוות אביו, ועל ידי זה התקלל חם קללת עולם, שמתגשמת בזרעו עד ימינו. והחטא הזה נזכר כאזהרה לדורות, ולכן גם התורה משתמשת בלשון זו באזהרות החטאים של היעדר צניעות.

ויש כאן ניגוד לשיטה המערבית, העוסקת בסימפטומים, ובה יכולים לאכוף בכח סימפטומים של פגיעה בצניעות של האחר, אבל יתנגדו בכל תוקף לאיזו שהיא הגבלה על המצב הראשוני של ראיית ערוה, מתוך תמימות או היתממות. וכמו במקרה של ‘תקופת היובש’ בארה”ב, בה אסרו את מכירת המשקאות החריפים, ובעצם לא מנעו שתייתם, אלא רק העבירו את המסחר מהחנויות הרגילות אל אנשי העולם התחתון. כדי למנוע את הסימפטום של היכנעות ליצר, בין בעניני צניעות, בין בעניני שתיה חריפה, או כל דבר שנפשו של אדם מחמדתו, צריכים לפעול אצל האדם באופן כללי, ולא רק לעסוק בסימפטום, כי איסור גרידא אין לו קיום אמיתי. וכמו שאמר ר’ יהושע בן חנניה לקיסר, שהתורה פועלת בתוך האדם ולכן חוקיה נשמרים ע”י ישראל גם בלי שוטר ומושל דורות רבים עד אין קץ (קה”ר ט). לעסוק בסימפטומים זה ‘לעשות טוב’, למנוע את הרוע, אבל לעסוק בגורמים זה ‘להיות טוב’.

וכך סיפרו חכמים על תלמיד אחד שהתכונן לחטוא עם אשה, וברגע האחרון טפחה לו טליתו על פניו ופירש (מנחות יח:), לבישת הטלית כל הזמן כדי לזכור, היא עיסוק בנפש האדם ולא בסימפטומים, ולכן גדול כחה.

האיסור הראשוני הזה של ערוות האב, הוא איסור על אשת אב, רד”צ הופמן כותב שהאם נזכרת בראש החוקים, כי היא ה”שאר” הקרוב ביותר, ועם זה חילול כבודה הוא חילול כבוד הורים, שכבודם דומה לכבוד השכינה. ויש להוסיף שיתכן כי ננקט כך בעקבות מעשה ראובן, וגם לדברי חכמים שלא חטא ממש, עדיין העלה עליו הכתוב חטא כזה, ובודאי היה הדבר נזכר וידוע בישראל, וכפי שכותב הרמב”ם לגבי סוטה ‘ומגידים לה מעשה ראובן על פשטו’ (ה’ סוטה ג ב). לפי מנשה להמן (מסות ומסעות, הוצ’ מוה”ק י-ם תשמ”ב, עמ’ 8), מעשה ראובן נגזר מהנוהג המקובל המתבטא בדברי לבן ‘הבנות בנותי והצאן צאני’, ולפיו הסב עשוי לרשת בחזרה את השפחות ואף את הממון, ולכן בעקבות מיתת רחל, הרי שפחתה שייכת למשפחת לבן, וראובן הוא צאצאו של לבן. זה מתאים עם דברי חכמים שלא חטא עמה ממש, אלא רק העביר את מיטתה כאות להוראת בעלות, לכך שהוא הבכור וכל מה שהיה לרחל יהיה תחת שליטתו. וכעסו של יעקב לא היה על החלק המשפטי, אלא על הפגימה בצניעות בלהה, ‘בלבל יצועי אביו’, ואין התחום הזה נתון להוראות בעלות של ירושה. וגם העונש מיעקב היה במקום שחטא: מניעת הבכורה.

ואכן חלק מחוקי העריות, שהתחדשו רק כשנאמרה פרשת קדושים לישראל, לא נהגו אצל האבות, אברהם אומר על שרה שאחותו היא בת אביו אך לא בת אמו, ומובן שזה נחשב ללגיטימי, עמרם נושא את דודתו, וכמובן יעקב נושא שתי אחיות.[4]

והנה על נישואי אח עם אחותו אומרת התורה ‘חסד הוא’. היחס לגילוי עריות בתוך המשפחה הוא כדבר נורא, משום שזה נוגד את הטבע בד”כ, ואח ואחות שמסוגלים לכך, זה אות לתפיסה מינית מעוותת. קשר מעוות הוא קשר שלא יכולים להיווצר ממנו חיי נישואין, הקשר של נישואין בנוי על חיבור בין שונים, ולא על המשך הקשר המשפחתי הילדותי ועיוותו לכדי יחסי אישות. וחיבור שלא מפיצול הוא חיבור לעצמו, שאין לו המשכיות. המהות של חסד הוא שיש מצב קבוע של משפט, והחסד הוא נטיה מן המשפט במקרה צורך, אבל אם אין דבר קבוע אלא כולם מקבלים הכל בלי צדק, זה ריבוי של חסד. ולכן לגלגו חכמים על החסידה שעושה חסד עם חברותיה, היא מרבה בחסד, ורק בתוך משפחתה, (אולי זה קשור לנדידתה, בעל חי בסביבתו תורם לסביבה תמיד, משא”כ הנודד רק לוקח מן הסביבה. יתכן שגם אצל בני אדם, שבטים נודדים הרבו בנישואי קרובים, מחמת ניתוקם מן העולם, והרי קין נשא תאומתו מאותה סיבה, ועליו אמרו במדרש חסד הוא, כי העולם נברא בחסד, וטעם האיסור שייך רק כשיש חברה שלמה, לא כשישנה רק משפחה אחת. אבל תפקידינו הוא ליצור מקום בו יוכלו כל בני האדם לחיות ולא לחשוב רק על המשפחה כמנותקת מהאנושות. ולכן חוקי העריות שלא נהגו לפני מתן תורה, התאימו כשאבותינו היו משפחה נודדת ומנותקת מן העולם, וכפי שמבאר הרמב”ן שגם בזמנם לא היה מתאים כשבאו להתיישב בארץ, ולכן מתה רחל בעליה לארץ, ששם תפקידם לבנות ולא להתנתק ולהסתגר).

וכך גם הדגשת התורה ‘דודתך היא’ יכולה להתפרש כך, דוד -לשון אהבה, דודתך היא, יש ביניכם קשר של אהבת משפחה, ולא קשר של אהבה אישית.

את איסור אישה וביתה מגדירה התורה: ‘זימה היא’, מלשון תכנית, זמם, ודרכם של איסורי עריות שאדם מהרהר וזומם בהן, ולכן סתם תכניות בנושא זה הן תכניות רעות, דבר שקשה ולא ראוי לממשו, אך נשאר בזממו של אדם. כל הפרה של הסדר הקיים היא פרי תכנית וזמם גרועים, שני הצדדים הנואפים צריכים לזמום את הענין. גם עצם הערבוב של היחסים בין בני המשפחה, הם הזמה של התפיסה והמחשבה הסדורה והנכונה, הם לא קרבה טבעית, אלא קרבה של מזימה. ואולי לכן מתאים כינוי זה דוקא באשה ובתה, שכל המשפחה שותפה למזמה רעה זו (וזהו: ‘זימת זנותך’, ירמיה יג כז). ורמב”ן פי’ שמתוך שדומות זו לזו יהיה עם אחת ויחשוב באחרת וזו זימה.

לתורה חשוב להגדיר את כל מעשי גילוי העריות לסוגיהן, זימה היא, שארה הנה, חסד הוא, תבל הוא, נדה היא, תועבה היא, וכו’, נראה כי מעשי גילוי עריות נעשים בסתר, ואינם משאירים רושם פיזי כמו חטאים אחרים, ולכן האדם מדמה כאילו כלום לא קרה. ואילו התורה מלמדת אותנו כי הפגימה בנפש האדם, אינה נעלמת, אלא להיפך, יוצרת מצבים מוגדרים המשפיעים בצורה מאד משמעותית על החברה, ואף על הארץ כולה, לא פחות מאשר סוגים ידועים של מחלות, כמו ‘דבר הוא’, ‘קדחת הוא’, וכדו’. ועוד: אדם הנמשך לקשר מיני עם קרובי משפחה, שאין בטבע העולם להימשך אליו, יש בנפשו בעיה כל שהיא, כיום סבורים שהוא עצמו עבר איזו פגיעה, או שיש לו איזה חסר מאד גדול בילדות, או בהורות, וכדו’, אין זה סתם מעשה אסור, אלא בעיה עמוקה, שאת הפתרון לה יש לחפש בדרכים אחרות ולא בגילוי עריות.

יוצא דופן הוא איסור אשה ואחותה, שהאשה השניה אינה אסורה לו מחמת עצמה, אלא רק מחמת נישואי האחות, ולכן נאסר רק בחייה. ויש לבאר שאיסור אשה ואחותה הוא משום שנעשות צרות זו לזו, לצרור (דוקא משום ששתיהן שוות כאחיות, אבל הלוקח ב’ נשים ואחת עיקרית, ייתכן שיתקבל כי מעיקרא לא היו שוות), וגם אי אפשר להתיר הדבר אחרי גירושין, כי זה עצמו יכול חלילה לגרום לגירושין, שיתן עיניו באחות אשתו. אבל איסור אשה ובתה, הוא מדיני העריות עצמן, שהאם והבת שני דורות הם, וכריתת ברית עם דור אחד, קובע את הדור השני כמו בתו או כמו אמו, וזה יחס של עריות שאינו מתבטל במות האשה הראשונה. ובפרשת העונשין לא מוזכר שוב איסור אשה ואחותה, אבל גם איסור זה ענוש כרת (משנה ריש כריתות).  האיסור ‘לצרור’ אינו איסור מדיני פגיעה בזולת, אלא מדיני עריות, כי מצב זה משבש את הקשר הראוי. ור’ חי’ רי”ז הלוי לה’ יבום וחליצה, שהדין ‘צרת ערוה’ שמפקיע מיבום, אינו פטור מדין יבום, אלא איסור עצמי שנתחדש.

מעניין שהתורה מחברת את דיני העריות לאיסור המולך, גם בפרשת אחרי, וגם בסיום פרשת קדושים. יתכן שענין המולך בפרשת עריות, גם כאן וגם בפרשת העריות השניה, מגדיר את העריות כשיבוש מוסד המשפחה, שלא כעמים הסובבים את ישראל, המצרי והכנעני, הפוגעים בערך המשפחה וקיומה, ע”י אי הקפדה על חוקי העריות והפיכת קשר משפחתי לקשר מיני, מצווים ישראל להבדיל בין האשה המותרת לאסורה, כמו כל דיני המאכלות והטומאה הקודמים, שענינם להבדיל. ולכן המולך המצוי אצל העמים האלו, רק מראה עד כמה חמור הוא שיבוש ערך המשפחה, עד שאב יכול להקריב את בנו מתוך התרבות הזו (וכך בעצם, מלבד עבודה זרה ושפיכות דמים, יש במולך גם בחינת גילוי עריות. גם בדברים יב לא, מובא המולך כדוגמא עד כמה עשויים להידרדר הגויים), וגם ההעלאה באוב הפותחת ואף מסיימת את פרשת הקדושה, היא ערבוב של מוסד המשפחה, אין מניחים לאבות הזקנים לנוח על משכבם, ומערבים ברשות העולם הזה רוחות מרשות אחרת. וגם מקלל אביו ואמו, הוא תוצאה של קלקול מבנה המשפחה ואי הכרת מקומו של כל אחד. (מילגרום סבור כי המולך היה קשור בפולחן אבות, ולכן הוא גם מענינם של אוב וידעוני). ההדגשה של איסור המולך, באה גם להוציא מהרעיון כאילו מעקדת יצחק ניתן ללמוד משהו על כך, וכפי שביארו חכמים את הכתוב ‘אשר לא ציויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי’ (ירמיה יט ה).

דיני הקדושה הם מאפיין של עם ישראל, שבזכותו נחלו את הארץ, וביטול קדושת המשפחה, והפיכת המין לערך בפני עצמו, מאיימים על טוהר ומוסריות העם. המסר של התורה מלפני 3334 שנים, עודנו רלבנטי באותה מידה, כשם שאז נאספו בני ישראל היוצאים ממצרים, והאזינו לדבר ה’, בנאום שנחשב למהותי עד כדי כך שהוא תופס את מרכז התורה, כך גם עתה מוטל עלינו להתאסף בבתי הכנסת בשבת זו ולהאזין לדברים, ‘ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם’. כאז כן עתה, שהותינו בארץ אינה מובנת מאליה, היא מאויימת ע”י גורמים חזקים ועקשנים, מה שיחרוץ את גורלינו הוא לא תקציב הביטחון, אלא טוהר המידות, היושר, החוסן הפנימי, והקדושה. את אלו אנחנו צריכים לחזק, למען נחיה וירשנו את הארץ.

הערות:

[1]  גם במרכזו של ספר שמות ובמרכזו של ספר ‘דברים באו פרשיות דומות המרכזות הרבה דינים הקשורים בקדשים ובקדושת החיים, אך ספר הקדושה הוא השיא של דיני הקדושה.

[2] בכמה וכמה פולחנים של העמים הקדומים היתה נכללת פריצות המונית, כך אצל דיוניסוס ביוון, עשתורת בכנען, ועוד. יתכן שתוכחת עמוס (ב ז) ‘איש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שמי’, רומזת למנהג אלילי זה, שבאמת לא היתה מטרתו תאווה, כי זה בניגוד לדרך בני אדם שבן ואב נהנים מפריצות משותפת, אלא דרך אלילית, ולכן אין כאן אלא חילול ה’.

[3] ההלכה פירשה את התורה מתוך הבנה של המרחק המתאים לאסור, אך הקראים שבאו אל הטקסט בלי תושבע”פ לא מצאו ידיהם ורגליהם, כפי שכותב יהושע גוטמן: “הקראים הראשונים לא ידעו גבול בחומרותיהם באיסורי עריות, כיון שפירשו את הכתוב “והיו לבשר אחד” שגוף האשה נעשה כגוף הבעל וגוף הבעל כגוף האשה, הרי כל קרובים מחמת חיתון הם קרובים מלידה ואין לדבר סוף. ישועה הזקן ויהודה האבל שראו ש”לא נמצא אשה מותרת” צמצמו את האיסורים במקצת, הקראים הוציאו אף את דברי התורה מפשוטם ואמרו שאין אחות אשתו מותרת לו אפי’ לאחר מיתת אשתו… וכן אמרו שאין מצות יבום באחים שהרי הוא אחיה, ואמרו שהאחים פירושם קרובים”, (אנצ”ע ערך אישות). לפירוט ההשתלשלות והתמורות בהלכות הקראיות, ראה: יוסף א. דוד, ‘היא הוא והוא היא’ – שייכות ושינוי הלכתי בהלכה הקראית בימי-הביניים ובמסורות חוק סמוכות, JSIJ 15 (2019). היתה כאן בעצם רדוקציה אד אבסורדום של כללי הלוגיקה הקראית, שהיו מנותקים מרוח המקרא ומרוח ההלכה (ר’ גם מאמרו של אבירם רביצקי, רס”ג ואלקרקסאני – על המבנה הלוגי של המצוות השכליות והשמעיות: לוגיקה וכלאם בויכוח הקראי – רבני, תרביץ פד, תשרי תשע”ו עמ’ 159). ר’ גם רד”צ הופמן לויקרא כ כא. וכן הרב אלחנן סמט ב’עיונים לפרשיות השבוע’, סדרה שניה, מאריך בזה.

גם בברית דמשק (ה ט-יא) קבעו כלל שכל האמור בפרשה בזכר, הוא הדין לנקבה במקרה הפוך, ולכן מגנים שם את הלוקחים בת אחיהם או בת אחותם.

[4] בדברים כג א נאסרו רק הנישואין עם אשת האב. ואם קואנן (מבוא, עמוד 256) מוציא מזה את המסקנה, שספר משנה תורה לא ידע על איסורי העריות שבפרק יח בויקרא, הרי משפטו מוטעה לחלוטין. אדרבה, מתוך הפסוק הנ”ל שבמשנה תורה מוכח, שספר זה מסתמך על חוקי הנישואין שבויקרא. שהרי אין להעלות על הדעת שספר דברים התיר את ההזדווגות עם הבת, עם אשת הבן או עם האחות, ואם בכל זאת אינו מזכיר את האיסורים האלה, הרי ברור שרק בהסתמכו על ויקרא פרק יח חשב למיותר להזכירם ורק את איסור אשת האב הוא מביא מטעם מיוחד (רד”צ הו פמן לויקרא).

מאיר פארן סבור כי איסור אשת אב הוא מאוחר, משום שבכמה מקומות במקרא נראה שהבן עשוי לרשת את פילגשי אביו (עולם התנ”ך), ואינו מבדיל בין נישואין לפילגשות, עד כדי כך שאפי’ את בקשת אדוניה את אבישג השונמית הוא רואה כסותרת את החוק שבתורה, בעוד זו אפילו פילגש לא היתה.

כך כותב הוא גם לגבי אחות בת האב ולא בת האם, כפי שלמדו חוקרים מדברי תמר לאמנון ‘דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך’ (ש”ב יג יג), אך כבר אמרו חכמים, שתמר “בת יפת תואר היתה” (סנהדרין כא.), ואכן, העובדה שהיתה מעכה אמה בת נכרי, מפורשת במקרא (שמואל ג ג, בת תלמי מלך גשור), גרינץ אף סובר כי תמר היתה בת מעכה מבעל קודם, ומוכיח את הדבר משום שבכל מקום הכתוב קורא אותה “אחות אבשלום” ולא בת דוד. (גרינץ, יחודו וקדמותו של ס”ב עמ’ 56). אעפ”כ לאור התגובה למעשהו של אמנון, נראה שלמרות הסיבה הפורמלית הזו, נחשבה תמר לאחות אמנון, ומעשהו היווה גילוי עריות מחמת המנהג (‘נבלה עשה בישראל’, ולזמן קרוב מייחסים חכמים את איסור ה’שניות’ לעריות, לימי שלמה), דבריה של תמר מבטאים את עיקר הדין, ואת הטקטיקה האחרונה שניסתה לנקוט.

מילגרום ואחרים, חוזרים על ראיות לאי הקפדה על חלק מהאיסורים האלו – מלפני מתן תורה, בכדי להוכיח מהם את איחור התורה, והדברים חסרי מובן. אי ההקפדות האלו הן רק ראיה לקדמות בראשית, כאשר ברור שעורך מאוחר לא היה מתאר מלבו את האבות עוברים על חוקי התורה, ולא רק בדיני העריות, אלא גם במקרים אחרים. הוכחה לקדמות הפרשה היא היעדר איסור על נישואי תערובת שהיה מאד רלבנטי בזמן המאוחר.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
3 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אורן יעקובוב
אורן יעקובוב
7 months ago

העניין שלתרבות של חוסר קדושה יש עדיין אורך חיים, ובלי כוח חיצוניי (ישראל) או כח אלוקי ( סדום ועמורה,המבול) היא לא נגמרת בעצמה. הבעיה בחוקי קדושה בגלל שזה משהו פנימי זה לא מעורר ישר את “מד הדלק”, זה לא מתריע על נזק קרוב שעתיד לבוא. זה מייצר אומנם בעיות נפשיות אולי אבל גם הדת לא יוצרת איזה אלטרנטיבה טיפולית לכל אלו שפעם קראו להם חולים והיום הם צועדים במצעדים. ודבר נוסף ההקבלה בין חוקי הקדושה לבין תרבויות מצרים וכנען יוצר את ההבחנה שמה בגלל ההובלה לע”ז בעקבות עריות זה מקבל תוקף של איסור. וישנה טענה המועלת היום בידי חוקרים דתיים… Read more »

איש פלוני
איש פלוני
7 months ago

מעניין שגם בימינו דגלי המאבק הליברלי הם:
א. התרת כל הגבלה מינית.
ב. הפלת עוברים.
כי כאשר מאבדים מבנה של משפחה, הרי שאין כל הבנה לקדושת החיים וכך הולך ומצטמצם ערך החיים, ומי יודע מה יהיה עוד בהמשך.

3
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x