כהמשך הסיור בשכונה של סבא, אנו חוזרים היום כארבעת אלפים שנה לאחור, אל האימפריה החיתית, זו הכניסה לעיר המבצר חתושה:
צילום
אחרי שנכנסתם, היזהרו מהתהום, כך נראית הסוללה מדרום
צילום
ועכשיו אנחנו יכולים להתחיל ולחפור פנימה, אל ראשיתה של האימפריה, במאה היח' לפני הספירה, שלט כאן המלך הגדול אניתה, הוא אמנם מלך ברמת אנטוליה, אבל הוא קדם להקמת האימפריה החיתית. על מעשיו אנחנו לומדים מהתעודה המכונה 'מעשי המלך אניתה', שנכתבה על ידי אניתה בעצמו, היא נשמרה בשלשה עותקים, המאוחרים לזמנו, עותק אחד מאוחר לו בכמאה וחמשים שנים, והעותקים הנוספים מאוחרים בחמש מאות שנים.
בודאי תופתעו לשמוע, שלא ניכרים בעותקים האלו שום סימנים של אסכולות שונות שפעלו בחת מן הסתם בחמש מאות השנים האלו, אין שום עריכות ושכתובים, אף אחד לא גזר והדביק, פשוט העתיקו, את 'מעשי המלך אניתה', כאשר בסוף כל עותק בא קולופון המודיע כי זה סוף הטקסט, כדי למנוע טעויות.
אף אחד גם לא חושב שאניתה הוא המצאה מאוחרת המשקפת איזו מגמה אידיאולוגית ודתית של כהנים נביאים נזירים והומלסים. פשוט מבינים שהוא היה אחד ממלכי חת הראשונים ונערץ על הדורות הבאים ולכן התוכן שלו הועתק.
הממלכה הקדומה
למעלה ממאה שנים אחרי אניתה, הקים לברנה הראשון את האימפריה החיתית ששלטה על שטח עצום וקבע את חתושה כבירתה. הוא מייסד הממלכה החתית הקדומה. למרות כל חפירות חתושה אין לנו טקסטים של לברנה הראשון, או שאריות מזוהות מארמונו וכל דבר אחר הקשור בו, הוא פשוט מוזכר בטקסטים מאוחרים כמלך הראשון, הטקסט הכי קדום שמזכיר אותו, הוא 'תעודת תלפנו' מהמאה היב' לפני הספירה, חמש מאות שנים אחרי זמן קיומו. תעודת תלפנו היתה טקסט חשוב עבור החתים, נמצאו עשרה עתקים שלה, מתוך רבים אחרים שסביר שהיו, אין באף אחד מהעתקים סימנים של עריכה, אסכולות, התנגשויות, וכדו', פשוט העתיקו אותה.
אף אחד לא מעלה בדעתו את הרעיון שאולי לברנה 'הומצא', אולי הוא דמות של יושבי העיר נשה, או יושבי העיר פורשחנדה, למרות שנשה ופורשחנדה תמכו באניתה ולא בלברנה, זה לא באמת רלבנטי למחקר של טקסטים. זו פריבילגיה מיוחדת ליהודים…
גם האנלים של חתושילי, הגיעו אלינו בכמה עתקים, כולם מאוחרים במאות שנים לחתושילי, באף אחד מהם אין סימן לגירסאות אידיאולוגיות ועריכות, אף אחד אינו מטיל ספק כי היה כאן אי פעם טקסט אחר, 'אותנטי', אף אחד לא מנסה לשחזר את הטקסט המקורי, למרות קשיים ובעיות לכאורה (להלן נביא דוגמאות), אף אחד לא חושב שחתושילי הוא דמות שהומצאה מאוחר כדי לענות על איזה צורך דמיוני. מניחים בהחלט שהטקסטים שהגיעו אלינו, ונכתבו בזמן משה רבינו, משקפים את המציאות של חתושילי, בזמנו של אברהם בערך. עולם האימפריה החיתית הוא עולם אחר מעולם המקרא, שם טקסטים משקפים מציאות, שם אנשים המתוארים הם אנשים אמיתיים, ושם אין גדודי סופרים שישכתבו טקסטים מקודשים. אכן, עולם מוזר.
בעיר תפיכה הקדומה, כמאה ועשרים ק"מ ממזרח לחתושה, התגלה הארכיון של המכתבים המלכותיים שנשלחו לשומרי העיר, ההוראות ונהלי השמירה מרתקים, מה שצד את עיני הוא משפטי הסיום של המכתבים האלו (בספרו של זינגר עמ' 53):
"כה אמר הוד מלכותו, לכשו…
האמנם היה האוייב ההוא מכושף ולא זיהית אותו? מפני האויב היה תמיד על המשמר!"
"ובענין אשר כתבתי לי… שמעתי זאת וטוב הדבר. חזק ואמץ ומפני האויב היה תמיד על המשמר!".
"כה אמר הוד מלכותו לכשו… אם תאתר אותו הכה אותו. היה תמיד על המשמר מפני האויב!".
זה הוא משפט סיום החוזר על עצמו בוריאציות שונות, דוגמא קטנה ל'חזרתיות' שולהויזן ראה בה סגנון כהני מאוחר מן התקופה הפרסית שזר לשפה העברית, אנכרוניסטי ו'משעמם' מפני שהוא חוזר על עצמו, והכי מעצבן: כל פעם בוריאציה אחרת שנראית בעיני הולצינגר וולהויזן כרשלנות. מסתבר שבזמנו של אברהם אבינו הסגנון הזה נחשב דה בסט.
הממלכה החדשה
על הממלכה החתית החדשה יש לנו יותר ידע, הידע מגיע לשיא אצל שפללימה הראשון ב1355 לפני הספירה, מכיון שזו תקופה המתועדת גם אצל המצרים. אך האם הממצאים מתיישבים זה עם זה? לא ולא, הממצאים יוצרות בעיות סבוכות, שמנקודת הידע שלנו קשה מאד ליישב ביניהם. אבל כמובן שאף אחד לא מניח שהתיאורים הטקסטואליים הם פרי עריכות של אסכולות נזירים וצולי"ם, מוצאים את הדרכים ליישב, וכך מתאר זינגר:
"תקופת שלטונו של שפללימה א' היא אחת התקופות המתועדות ביותר בהיסטוריה החתית, הודות לתעודות חתיות שונות ולתעודות חיצוניות מסוריה וממצרים. סבך המקורות השונים והסותרים לכאורה זה את זה מציב אתגר לא קל בפני ההיסטוריון העמל על שחזור ההשתלשלות ההיסטורית. מגוון השחזורים ההיסטורים גדול למדי…", (עמ' 58).
הביטוי הראוי להיזכר הוא 'אתגר לא קל', סתירה מקראית מעולם לא היוותה 'אתגר' ובודאי לא 'אתגר לא קל', הרי 'פותרים' אותה בדרכים קלות ביותר, על ה'חוקר' רק להצביע איזה אלמנט שייך לאיזו אידיאולוגיה, ומאיזה מסדר סודי יצא, ברור שאין קשר בין התיאור לבין המציאות, ולכן אין צורך ב'עמל על שחזור ההשתלשלות ההיסטורית', הבעיה נפתרת בשיטה של אלכסנדר לקשר הגורדי, חותכים וגמרנו.
למלך מורשילי השני שחי פועל במאה ה13 לפנה"ס, קצת אחרי מתן תורה, תלוי בתיארוכים השונים, קרה כמה מעשים מופלאים, וכך הוא מספר באנלים שלו:
"אחר כך שבתי מפלחאשה לחתשה וגייסתי את הצבא והמרכבות… שלחתי שליח לאחה-זיתי וכתבתי לו… בא ונילחם ואל הסער אדוני יכריע בדין בינינו!
כאשר יצאתי והגעתי להר לושה, אל הסער הכביר אדוני הפגין מתת חסד וירה ברק, המחנה שלי ראה את הברק וגם ארץ ארזוה ראתה אותו… הוא הפיל את אחה-זיתי על ברכיו והוא נפל למשכב…".
בשנתו העשירית זכה מורשילי לראות כיצד אל הסער מכבה את השמש לזמן מה.
אך לא לאורך כל הדרך קיבל מורשילי את תמיכתו של אל הסער, אמו החורגת הטילה כישוף על אשתו והיא מתה, האורקל אמר במפורש שהיא מתה מחמת הכישוף, למרות תפילות רבות לאל הסער, אשתו מתה.
בהמשך שמע פתאום מורשילי באחד ממסעותיו רעם אדיר ו'פיו הלך הצידה', מאז לא דיבר כראוי. "היו שניסו למצוא בביטוי זה רמז לשבץ מוחי עם שיתוק חלקי בפנים והפרעות דיבור" (זינגר עמ' 64).
ובכן, דברים מענינים קורים למורשילי, אבל הם לא מיוחסים לכל מיני אסכולות שהתנגדו למלוכתו ודגלו דוקא ביריביו ולכן המציאו 'כל מיני מעשי נסים', פשוט מניחים שהיה ליקוי חמה, היה איזה ברק כל שהוא, ובהזדמנות מסויימת המלך קיבל שבץ, ואשתו – מתה במגפה שידוע לנו שהכתה באותו הזמן.[1] מימינו לא שמענו חוקר חתים שטוען כי המסמך המתאר את מורשילי הוא בהכרח מזוייף משום ש'בשביל סיפור על טבעי אני דורש הוכחות יותר חזקות', או ש'אין תיעוד בעמים אחרים בני הזמן למאורעות מופלאים כאלו', או כל מיני דברי הבל אחרים שהם ענינם של טקסטים יהודיים בלבד…
אותו דבר אנחנו רואים בנוגע לחתושילי השלישי (בנו של מורשילי השני): "ההתערבות הישירה של האלה בחייו של חתושילי מתחילה משחר ילדותו כאשר הצילה אותו ממחלה קשה. אכן מטקסטים אחרים ידוע לנו שחתושילי סבל כל חייו ממחלות שונות ויכול להן", (זינגר עמ' 82). כלומר, ישנו סיפור של התערבות אלוהית, לא מייחסים אותו לאסכולת הבונים החפשיים הקדומה שרצתה להעביר איזה רעיון, אלא פשוט מניחים שזה משקף מציאות כל שהיא, הוא היה למוד חולי, אבל ראה בהישרדותו מתת אלה.
בנו הנוסף של מורשילי השני הוא מוותלי השני, שחי ופעל גם הוא במאה ה13 לפני הספירה, סמוך ממש למתן תורה, התרומה שלו עבורינו היא סדרה של חוזים שערך מול מלכים קטנים ממנו, זינגר כותב:
"לחוזה מבנה קבוע פחות או יותר והוא מזכיר במידה רבה את מבנה הברית המקראית בין ה' לעמו, הקדמה עם שמות בעלי הברית, מבוא היסטורי המסכם את תולדות היחסים ביניהם, גוף החוזה המפרט את הזכויות והחובות של שני הצדדים, וקללות למפירי השבועה וברכות לשומריה… מאז שעמדו על דמיון מופתיע זה לפני כיובל שנים התעמקו בו חוקרי המקרא רבות. גם בענין זה, כמו בקווי דמיון בתחומים אחרים אין להניח השפעה חתית ישירה על מנסחי הברית המקראית אלא חלחול של רעיונות במשך תקופה ממושכת, אולי באמצעות חוליות ביניים סוריות שטרם נתגלו", (עמ' 73).
בעיה ופתרונה, יש 'חלחול' ויש 'תקופה ממושכת', ואולי אפילו 'חוליות ביניים'. אך למה? לשם מה ההתפתלות הזו? אנחנו רואים כאן דגם של חוזה שהיה נפוץ בשלהי תקופת הברונזה, במזרח התיכון, והתורה עשויה גם לפי הדגם המקובל לחוזה. האם יש כאן איזו בעיה שמצריכה את הכותב לעבור לפסים עמומים של 'אין להניח' אבל יש 'חלחול', ועוד 'חלחול ממושך'? מה כל כך מסובך בלעכל את העובדה, שהתורה, המיוחסת למאה ה13 בערך, אכן כתובה לפי הדגם המקובל של חוזים, בלי חלחולים ובלי פלפולים?
החוזים היא בעיה עתיקה לחוקרי מקרא, כפי שרומז זינגר שכבר יובל שנים יושבים על המדוכה הזו, האריך בנושא קיטשן, הסופר ומונה את מאפייני החוזים לפי תקופות, ומראה כי רוב המאפיינים שבתורה מתאימים למאפייני החוזים הקדומים. אחרי קיטשן נעשו מחקרים נוספים, ומכיון שאין זה נושא המאמר שלנו, נצרף בלינק את המאמר המצויין של מכון ידעיה בנושא: "מבנה דברים וחוזה אסרחדון".
נקודה מעניינת נוספת בחוזה זה, היא ההתייחסות למסמכים חשובים, וכך נאמר בסעיף 19 לקראת סיום החוזה:
"לוח זה שעשיתי עבורך אלכשנדו, יקראו נא אותו לפניך מדי שנה בשנה שלש פעמים, ואתה אלכשנדו דע אותו!".
בכדי למנוע שכחה או טעות או שינוי של הטקסט, הנמען נדרש לקרוא אותו ולדעת אותו. כשם שהתורה דורשת זו מנמעניה.[2]
ב1237 לפני הספירה, עלה לשלטון תתחליה ד', אצלינו היתה אז ראשית תקופת השופטים. היה זה הזמן הנכון מבחינתו לעשות רפורמה, במסגרת ארגון מחדש חסר תקדים של הפולחן הממלכתי ביצעו פקידיו וכהניו של המלך בדיקה יסודית בכל מוסדות הדת ברחבי הממלכה, הם רשמו את תוצאות הסקר המקיף ואת הצעדים שננקטו לתיקון המצב על גבי מאות לוחות. נבנו מקדשים חדשים, שופצו ישנים, שודרגו צלמי האלים, והושלמו צוותי הפולחן. כפי שמעיר זינגר (עמ' 95) הכינוי 'רפורמה' לפעולה הזו הוא שגוי, 'לא נקבעו שום נורמות תיאולוגיות חדשות', המטרה היתה "לתקן את הטעון תיקון ולחדש את הפולחן הממלכתי כמימים ימימה, ואכן היה זה אחד התיקונים הדתיים היסודיים ביותר בתולדות המחקר הקדום ורישומו המדוקדק מספיק שפע של מידע למחקר הדתות",(זינגר שם).
מרתק לראות, שבמסגרת שפע המידע המסופק מהלא רפורמה של תתחליה, אף אחד לא העלה על דעתו איזה שינוי דתי, החלפת אל, מגמה של כהנים לשינוי צורת הפולחן, שפן שכתב ספר מליבו, פוליטיקה, שינויים דתיים, שום דבר, בסך הכל חיזוק בדק הדת בצורה יסודית ותקיפה בכל רחבי הממלכה, כל כך פשוט. למה רק אצל היהודים זה נתפס אחרת?
אגב, הטקסט המתאר את הרפורמה מתחיל בוידוי של תתחליה: "חטאתי לאלת השמש של ארנה גברתי ועלבתי באלת השמש של ארנה גברתי, הזנחתי את חגייך, אם את אלת השמש יציא קצפך עלייך בגלל חגים כל שהם שובי נא לחסות עלי… אתוודה על חטאי ולא אוסיף עוד להזניח את החגים… את חגי האביב אחגוג רק באביב ואת חגי הסתיו אחגוג רק בסתיו, לעולם לא אדלג עוד על החגים במקדשיך", האם זו לא הוכחה לרפורמה דתית ה'מכובסת' כביכול במלים הללו? אין כאן עדות לאיזה פלג חתי קדום שהחזיק בלוח שנה חילופי? או לפחות רמז קטן לאיזו מהפכה דתית, 'התפתחות של מושגי הדת', זרקו לנו עצם קטנה? ככה לקבל את התיאור הזה בפשטות, בלי איזה שכתובון קטן? קונספירציונת זעירה, כדי לשוות אופי מחקרי?
בפרק הבא נמשיך לעקוב אחרי מעללי החתים, ועל העולב בו מתייחסים לטקסט המקראי, לעומת התפיסה הפשוטה והרציונלית בה נתפס הטקסט החיתי.
הערות:
[1] "מענין שבכל תפלותיו לא העלה מורשילי אף פעם על דעתו את האפשרות שאשתו נספתה באותה מגפה שבה נספו אחיו ורבבות מבני עמו", (זינגר עמ' 65).
כל חוזה ברית שכזה פותח בתיאור המלך הגדול וסמכותו, ממשיך בתיאור הטובות שעשה המלך לשליט המקומי. לאחר מכן מפרט את התנאים והדרישות – חובותיו של השליט המקומי. כאן באות הוראות בדבר שמירת התעודה במקדש, כתיבתה, וחובת קריאתה בקהל לעתים מזומנות. ולסיום: הזכרת האלים הערבים לחוזה, וכן קללות וברכות, (מתכונת החוזה על פי: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-75). היו רגילים לערוך העתק ללוח הברית "לוח שני", ועליו נכתב כי "נעשה בהתאם ללוח הראשון", על לוח אחד מזהירים כי כל מי שיבזה, ישבר, או ימיר את דבר המלך ימות. מחיקת הלוח, מחיקת דברים מעל הלוח, פירושה ביטול הברית, (אופנהיימר, שם עמ' 81). על לוח אחד נאמר "לוח זה אשר עשיתי לך ייקרא לך שלש פעמים בשנה, ואתה אלכשנדו, דעהו", העתקה של לוח החוזה הונחה בכל מקרה במקדש לעדות, (שם עמ' 82).
שאול ליברמן כותב:
דרך אחרת היתה קיימת בעולם העתיק לפרסומו של חיבור, הטופס המקורי הבדוק היה מופקד בבית מקדש, בספריה או בארכיון. מעשה זה שמר על הספר מחשש זיופים. במקרה של ספקות או פלוגתות בגירסות הספר הנתון היה מכריע הספר המונח בבית הגנזים. הפקדה כזו צוינה בפעלים שונים כגון "לאצור" "לשים" "להכניס" "להביא" (נ.ב. -תרגום מיוונית) referre ואחרים".
לתיאורים מפורטים ראה: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-82, פרופ' ש. ליברמן (יוונית ויוונות בא"י, מוסד ביאליק ויד יצחק בן צבי, י-ם 1984 עמ' 214. שם בהערה 14 מציין ליברמן למקורות ההיסטוריים השונים המעידים על שיטה זו). פרופ' י. תא שמע, אנצ"ע ערך ספר, עמ' 31.