האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

השליטה המצרית בא"י בתקופת כיבוש הארץ

Picture of צוות האתר

צוות האתר

טענה רווחת היא, שבימי כיבוש הארץ היתה ארץ ישראל בשליטת המצרים, בעוד מן המקראות אין זכר לכך וקשה לדמיין את כיבוש הארץ על ידי יהושע, וכל שאר התיאורים, כאשר הארץ היא בשליטה מצרית. הן משום הסתירה ההגיונית שבדבר, והן משום שתיקת המקראות בנושא.

זיהויה של התקופה המדוייקת בתולדות מצרים בה עשויה היתה להתרחש יציאת מצרים, אינה ברורה מבחינה מחקרית כידוע, ולכן אדבר על התקופה באופן כללי.

כנען פרובינציה מצרית?

בספרות המחקרית בת זמננו, מוגדרת הרבה פעמים כנען בתקופה זו כ'פרובינציה מצרית', כך למשל בספר 'ההיסטוריה של ארץ-ישראל – מבואות התקופות הקדומות', הוצ' יד יצחק בן צבי י-ם, 1982, בעריכת ישראל אפעל, נכתב: "המאות הרבות של התעודות לתולדות הארץ בתקופה הכנענית נדונו רובן ככולן בנפרד ובמגזרי עיון צרים. הסינתזה של מכלול נתוניהן במסגרת כרונולוגית וטריטוריאלית רחבה מעלה תמונה היסטורית אורגאנית ורצופה שלא ניתן למצאה בפרסומים קודמים. בתמונה זו מתגלה הפרובינציה "כנען" שנכללה בתחום השליטה של מצרים, על עשרות מוקדי היישוב ויחידות הארגון הפוליטי", (עמ' 22).

יוחנן אהרוני כותב: "ארץ כנען נהפכה אפוא למושג מדיני והיתה לשמה הרשמי של הפרובינציה המצרית, שכללה את ארץ ישראל ואת דרום סוריה… העיר עזה היתה בירת הפרובינציה המצרית כנען", (ארץ ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית, הוצ' יד יצחק בן צבי י-ם 1987, עמ' 52).

איתמר זינגר, כותב: "במאה וחמישים השנים שבין אמצע המאה הי"ב בקירוב לבין תחילת המאה העשירית לפנה"ס. חלו בארץ ישראל שינויים מהפכניים בתחומים רבים. אחד הבולטים בהם הוא בתחום הארגון המדיני: מפרובינציה של האימפריה המצרית הפכה ארץ ישראל לממלכה לאומית ישראלית", (בתוך: מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, עורכים: ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן, הוצ' יד יצחק בן צבי י-ם 1990, עמ' 348).[1]

משמעות המילה הלטינית 'פרובינציה' היא: מחוז, יחידה אחת בחלוקה הפנימית של המדינה או האימפריה. אך כיצד להבין עלינו מונח זה כלפי כנען בשלהי תקופת הברונזה? האם כמדינה כבושה ומנוהלת על ידי נציב, כמו הפרובינציה 'יהודה' בתקופה הרומאית? ככיבוש קולוניאלי של העת החדשה? ככיבוש ממשי וסיפוח למדינת האם? האם כנען נחשבה חלק מ'מצרים', כשם שחבל הבאסקים נחשב 'ספרד', לפחות בעיני הכובשים.

מבדיקת הנתונים הידועים לנו, נראה שאין שום בסיס להגדרה 'פרובינציה', או לכל הגדרה המכניסה את כנען כחלק מהאימפריה המצרית, כמקום בשליטה מצרית, או כחלק ממצרים. על כך מצביעות שתי נקודות מרכזיות המתלכדות לאחת: ראשית, כל אתרי השליטה המצריים נמצאים אך ורק בקצוות הארץ, ובדרכי המסחר לכיוון צפון, מדובר במקומות מצומצמים וצדדיים ביחס לארץ כולה. שנית, אין עדויות לשליטה ברצף, להיפך, ישנן תקופות נעדרות תיעוד כזה, וישנן תקופות בהן המצרים צריכים לצאת שוב ושוב למסעות מלחמה כדי לבסס את שליטתם. אין שום דרך לשלוט באמת על ארץ, כאשר הכח השולט כביכול, מפעיל כח בנקודות מצומצמות בזמן ובמקום, ולא באופן רציף.

למרות זאת, ישנם רבים הסבורים בטעות כי ארץ כנען היתה חלק ממצרים, כפי שלכל מדינה ישנם חלקים ומחוזות רבים, הנשלטים על ידיה, כחלק משלטון אחד. למשל: מערכת האכיפה והענישה תהיה של השלטון המרכזי, ולפי חוקיו, הצבא של המדינה מגן על כל חלקיה. השלטון המרכזי קובע ובעל סמכות בכל חלקי שלטונו, כדוגמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. עד שיש שאלו, כיצד מדובר על יציאת מצרים, הרי כנען היתה עדיין חלק ממצרים, וכי יצאו בני ישראל ממצרים למצרים?

כך כותב למשל שמואל אחיטוב: "תחותמס ג' אחד התקיפים שבמלכי מצרים, שהכניע את כל מלכי סוריה וארץ ישראל והגיע במסעותיו עד מעבר לפרת. בימיו ובימי יורשיו המידיים עמדה מצרים בשיא תוקפה והדרה. ימיו, שעה שמצרים שלטה בכנען ביד רמה, אינם יכולים להיות רקע מתאים ליציאת מצרים, ובוודאי לא לימי כיבוש הארץ"', (מבא ל'מקרא מפורש', יהושע, הוצ' מאגנס תשנ"ו, עמ' 45).

מקורות המידע העיקריים שלנו על השליטה המצרית בכנען, הם המסמכים המצריים המתארים את מסעות הפרעונים למצרים, כמו גם אגרות אל עמרנא. והשרידים המצריים בכנען.

התמונה העולה מהמסמכים המצריים היא כדלהלן:

שושלת מלך שנת עלייה מוערכת למלוכה

(לפנה"ס)

פעילות בכנען מלחמות אימפריאליות
השושלת ה18 יעחמס א אמצע המאה ה16   נלחם בחיקסוס ובמיתני
אמנחותפ א 1546  
תחותמס א 1525 נלחם בנוביה ובמיתני
תחותמס ב 1493 נלחם בכוש בנודדים בסיני ובסוריה
חתשפסות 1479  
תחותמס ג 1482 ערך 16 מסעות צבאיים לכנען והאיזור מטרתו המרכזית היתה מיתני
אמנחותפ ב 1450 ערך 3 מסעות צפונה כשמתוכם אחד כלל קרבות בכנען מטרתו המרכזית היתה מיתני
תחותמס ד 1401?   נלחם בנוביה ואולי בסוריה
אמנחותפ ג 1391   נלחם בכוש וסוריה כרת ברית עם מיתני
אמנחותפ ד- אחנתון המחצית השניה של המאה ה14 הזניח את כנען שציפתה לעזרתו  
סמנח המחצית השניה של המאה ה14    
תות ענח אמון 1341    
אי 1327?    
חרמחב 1321    
השושלת ה19 רעמסס א 1320 ?    
סתי א 1318 ? ערך 3מסעות צפונה מתוכם 1 בכנען נלחם בסוריה
רעמסס ב 1279? מסעות רבים מתוכם גם בכנען נלחם בחיתים ובמואבים
מרנפתח 1213 ערך מסע לישראל  

 

למעשה תיארוך כיבוש הארץ בידי בני ישראל אפשרי אך ורק בין אחנתון לרעמסס ב':

אגרות אל עמרנא, שרובן יועדו לאחנתון, מייצגות כמה ערים מרכזיות בישראל כבעלות ברית של מצרים, ובפרט שכם – שהיתה המרכז הישראלי הראשון. אגרות אלו בודאי אינן מהתקופה שאחרי הכיבוש וההתנחלות.

מרנפתח מזכיר בכתובת שלו את ישראל כשוכן כבר בכנען.

ואכן שתי השיטות המרכזיות לתיארוך יציאת מצרים הם בימי אמנחותפ ב' או רעמסס ב'.[2] (יש לשים לב שהיציאה יכולה להיות בסוף ימיו של המלך, וההתנחלות עוד כמה עשרות שנים לאחר מכן).

אם נקבל את השיטה לפיה יציאת מצרים היתה בימי רעמסס ב', הרי שאין בכלל שליטה מצרית בכנען מכאן ואילך, מלבד מסע מרנפתח, (לאפוקי משיטתו של נאמן, ראה להלן), האימפריה המצרית הלכה ואיבדה מעוצמתה ואין זכר למסע לכיוון כנען, עד שושנק הראשון, בשנת 925 לפנה"ס בערך.

אך עדיין יש חשיבות בתיעוד המלא שבידינו על מסעות הפרעונים לכנען, כדי לנסות להבין את היחס בין המדינות. על מנת לנסות להשיב על שתי השאלות: איך תיתכן יציאת מצרים וכיבוש הארץ, אם כנען היתה אכן פרובינציה מצרית? מדוע בספרי יהושע ושופטים כמעט ואין זכר למציאותה של מצרים באיזור?

נפתח ברשימות הערים בהן עסקו הפרעונים:

הערים אליהן הגיעו הפרעונים במהלך מסעות המלחמה שלהם, מצויינות בכתובות המתעדות את המסעות, הטקסט של הכתובות זמין במקורות רבים, לשם הנוחות וכדי להשתמש במקור זמין ומעודכן, במאמר זה אשתמש בספרו של עידו קוך 'צלה של מצרים' (הוצ' יד יצחק בן צבי, י-ם, 2018), הסוקר בהרחבה: "מפגשים בין תרבותיים בדרום מערב כנען בתקופת הברונזה המאוחרת ובראשית תקופת הברזל", הספר סוקר את כל נקודות המגע המצריות בכנען, ואף את ההשפעות התרבותיות האפשריות.

הקשר בין מצרים לכנען בתקופה הרלבנטית מתחיל בתחותמס ג', כפי שכותב קוך: "אין ברשומות המצריות כל מידע על כנען בימיו (של יעחמס) ובימי שלטונם של המלכים הבאים (אמנחותפ א', תחותמס א', תחותמס ב' וחתשפסות)", (קוך עמ' 18). מסעו הראשון של תחותמס ג' לצפון היה בשנת 1482 לפנה"ס, בשנת שמונה למלכותו, סיבת המסע היה מרד שפרץ בעיר קדש שעל נהר הארנת, כיום בשטח סוריה, במרד תמכו מלכי כנען, וכן תמכה בו ממלכת מיתני (ששלטה אז על חלקים מטורקיה של ימינו, ומסוריה של ימינו), שמונה מסעות מלחמה הוקדשו למיגור המרד הזה, מידת ההצלחה לא ברורה. אחד הקרבות מתואר בפירוט במקדש כרנך:

תחותמס יצא מעזה, שהיתה נאמנת למצרים, המשיך בדרך החוף עד יחם (דרומית לחדרה של ימינו), משם פנה מזרחה אל מגידו דרך ואדי ערה (כביש 65), צר עליה שבעה חדשים והכניעה. בסיום המסע הוא הקים מרכזי שליטה בכמה מקומות בסוריה ובלבנון, בתוך תחומי כנען הוא הקים שלש ערים כמרכזי שליטה: עזה, יפו, ובית שאן. קוך כותב: "המרכזים האימפריאליים שהוקמו לאורך החוף (ע"י תחותמס ג') נועדו בראש ובראשונה לשמש תחנות אספקה לצי ולצבא המצריים כחלק מביסוס האחיזה המצרית לקראת ההתמודדות עם ממלכת מיתני", (עמ' 135).

כנען היתה מחולקת לערי מלוכה נפרדות, בלי שלטון מרכזי. כפי שמתואר יפה בספר יהושע, וכפי שידוע לנו מאגרות אל עמרנא ועוד מקורות. לכל עיר היה מלך, כל עיר היתה מבוצרת, המלכים היו עשויים לעשות ביניהם בריתות והסכמים, אבל השלטון היה עצמאי.

ברור כשמש שהערים עזה, יפו, ובית שאן, אינן יכולות להוות מרכזי שליטה בכנען (ודברי אהרוני דלעיל: "העיר עזה היתה בירת הפרובינציה המצרית כנען", חסרי מובן, וכי עזה יכולה להיות בירתה של כל כנען? היא קרובה יותר למצרים), על גב ההר היו ערים גדולות ובצורות כמו חברון, ירושלים, שכם, ועוד, ששום מרכז שליטה במרחק עצום במושגים של אז, בשפלה, לא יכול לנהל אותן או לשלוט עליהן. פרעה תחותמס הגדול בכבודו ובעצמו, כשהגיע עם כל חילו למגידו, נאלץ לצור עליה שבעה חדשים, האם ניתן לדמיין שפקידי המלך ב'בירה' עזה יכלו לעשות דברים כאלו במקומו?

כפי שנראה בהמשך, כל מסעות המלחמה של הפרעונים היו מכוונים כלפי סוריה, מיתני, ולבנון, ערי המסחר הגדולות היושבות לחופי הים התיכון או לגדות נהר פרת, נקודות הענין שלהם בכנען היו אך ורק לאורך שתי הדרכים הראשיות: דרך הים, ודרך העמק העולה מזרחה. שוב ושוב המצרים מגלים ענין בעזה, בערים לאורך החוף לכיוון צפון, במגידו, בבית שאן, ותו לא. הם לא הקימו שום מרכז שליטה נוסף, והם לא גילו ענין ובודאי לא שליטה על ערים נוספות.

לא יתכן, שבכדי לשלוט במגידו, אשקלון, גזר, אפק, וכל הערים שבהן גילו המצרים ענין, היה צורך במסעי מלחמה רבים מאד (תחותמס כאמור יצא ל16 מסעות מלחמה בטווח של כשלשים שנה), וכל פעם מחדש היה צורך להילחם בהן מחדש. ואילו הערים האחרות היו כביכול 'שייכות' למצרים בלי שום מלחמה, מעולם, בעוד אנו יודעים שכל עיר בכנען היתה עצמאית, תחת מלך עצמאי. ובפרט ערים הנמצאות על ההר, מטבע הדברים קשה לכבוש אותן, הן לא 'שייכות' לערי השפלה ולא טפלות אליהן, הן היו מבוצרות גדולות ועצמאיות.

התיעוד הבא של קשר בין מצרים לכנען, הוא אגרות אל עמרנא, המהוות תיעוד נרחב של מצב הענינים. לפי האגרות מלכי כנען רואים עצמם בני ברית של פרעה, ומצפים ממנו שישלח חיילים לעזרתם מול החבירו הפושטים על הארץ.[3] לא היה שום חיל מצב מצרי, ולא שום שליטה מצרית, אלא רק משהו שנראה כמו ברית. באחד המכתבים מתחנן מלך כנעני לחמישים חיילים מצריים. אך לו היתה ברית אמיתית הרי פרעה היה באמת יוצא לקיים את חלקו,[4] נראה שאין מדובר באיזה חוזה ברית שנערך, (ואכן לא מוזכר חוזה כזה בשום אגרת, ומכאן שגם הכינוי השגור 'הווסאלים הכנענים של מצרים' – שגוי). חוזי ברית היו נלקחים ברצינות רבה בעולם הקדום. אלא רק ביחסים מורכבים של שנים רבות, בין האימפריה הגדולה והחזקה, ובין מלכים קטנים ומקומיים, שתמכו באינטרסים של האימפריה, כגון בדרך פנויה לצפון ולצפון מזרח, ותמורת זאת ציפו לעזרה.

הערים הכנעניות ראו את עצמן כראויות להגנה מצד מצרים, משום שיתוף הפעולה שלהן ושיתוף האינטרסים, ככל שעיר בכנען אינה משתפת פעולה עם המורדים ותומכת ביחסי המסחר והתנועה עם המצרים, היא זכאית להגנה. סביר שהיתה זו תפיסה רווחת, שאף באה לידי ביטוי בהגשת עזרה מצרית שתיעודה לא הגיעה אלינו. אך במקרה זה עובדה היא כי המצרים כנראה לא ראו את עצמם מחוייבים.

גם בזמן בו נכתבו אגרות אל עמרנא, רק שבע ערים עשויות להיות ערי ממשל מצריות, כפי שאומר קוך: "הדיון במכתבי אל עמרנה והעדויות הארכאולוגיות להימצאותן של האליטות המקומיות הצביעו על קיומם של שבעה מרכזים מקומיים בדרום מערב הארץ בתקופת הברונזה המאוחרת 2 א, ואלה הם (מצפון לדרום): מחוז / יבנה ים, גזר, תל בית שמש, גת, אשקלון, לכיש וירזה / תל הרור". כל ערי הממשל המצריות הן בסביבת שפלת החוף.

למרות שהאגרות נוקטות בלשון חנופה כגון 'הארץ השייכת למלך',[5] הרי שזה סגנון רגיל וצפוי, כחלק מהנסיון של מלכי כנען לגייס את אחנתון לעזרתם. התיאור הלא ריאליסטי של עוצמת המלך, כמו גם עוצמת האויבים שהכניע, שכיח במסמכים 'תיעודיים' מהסוג שהיה מקובל אז, כפי שכותב תחותמס ג' שהמרידה נגדו היתה "מן העיר ירזה ועד קצות תבל", בכדי לתאר את נצחונו כמלך כל הארצות, כיוצא בו, סתי הראשון מתואר בכתובות: "עצמתו אף בארצות רחוקות… בהחריבו את ארץ השאסו… הרס את ראשי האסייתים בארצותיהם… בבנותו ערים בשמו לעולם".[6] היחסים בין פרעה לבין מלך עיר כנענית, היו יחסים בין עצום לבין זעיר, זו היתה ההצדקה, וזו היתה התפיסה העצמית של שני הצדדים. הזעיר צריך לזוז הצידה כאשר העצום רוצה לנוע, ולכן העצום 'הכל שייך לו'.

כך או כך, ברור שגם הציפיה הזו שמלך מצרים ישלח קשתים לעזרתם, היתה לכל היותר ציפיייתם של הכנענים, הישראלים שישבו בארץ לא חשבו שאם יפשטו עליהם המדיינים אזי פרעה מחוייב לשלוח עזרה, ולכן אין לצפות מהם לראות את עצמם כנשלטים בידי פרעה, אפילו אם נניח שהכנענים כותבי האגרות כן ראו את עצמם תחת חסות המלך מחמת זאת. ולו באמת המצרים היו מסייעים לכנענים להילחם בפולשים הישראלים, (גם לפי המחזיקים בסיפור שמדובר ביושבי הרים אוטוכתוניים וכו'), הרי שהכנענים היו נשארים בעריהם ולא היו מאבדים את השלטון.

השערות מרחיבות

מדוע אם כן התפיסה הרווחת היא שכנען היתה 'פרובינציה מצרית'? נראה שנעשתה כאן החלה של מושג פוליטי מדיני, על מציאות מאד ספציפית, על ידי השערות מרחיבות.

איתמר זינגר, במאמרו 'מצרים, כנענים ופלשתים, בתקופת ההתנחלות והשופטים, (בתוך: מנוודות למלוכה, עורכים נדב נאמן וישראל פינקלשטין, הוצ' יד יצחק בן צבי י-ם 1990), מתאר את המצרים כ'אדוני הארץ במשך מאות בשנים', הוא מדבר על 'סיפוח אזורים נרחבים בדרום הארץ', אך בפועל הערים שהיו תחת שליטה מצרית, הן אותם ערים, כדוגמת עזה, אשדוד, יפו, היו אלו מצודות מצריות שהבטיחו את מעבר השיירות, ואין רמז ל'סיפוח' אימפריאלי. אמנם זינגר כותב: "יש לשער, שמקומות נוספים צורפו אז לשרשרת המצודות המצריות, אך אתריהם טרם נחפרו", (עמ' 351). השערה זו מקורה בתפיסת הסיפוח האימפריאלית, ולא בעובדות.

בהמשך כותב זינגר: "באשר לאזורים שמצפון לירקון, לפי שעה אין בידינו נתונים על מדיניות של הידוק האחיזה המצרית, אך על דרך ההקבלה עם דרום הארץ ניתן לשער, שכך נהגו גם בצפון. הטקסטים המצריים מתקופה זו מדווחים בעיקר על מסעותיו של רעמסס לסוריה ולעבר הירדן, ואין בהם כמעט מידע על א"י. אמנם במקדש בעמארה שבנוביה נשתמרה רשימה טופוגראפית, הכוללת בין השאר את השמות רפיח, שרוחן…, מחוז, שכה, יפו (ואחרי קטע שבור) דואר ורחוב, אך לא ניתן ללמוד ממנה על נוכחות מצרית מיוחדת במקומות הנזכרים", (עמ' 351). שוב, מתוך התפיסה של הידוק אחיזה, סיפוח, וכיבוש, משער זינגר שמן הסתם גם בצפון וכו', אבל מבחינה עובדתית אין זכר אלא לכך שהמצרים ראו את ארץ כנען כארץ שזכותם לעבור בה במסעותיהם, ואף הקימו מצודות לאורך הדרך בכדי להבטיח את זכותם זו. אם הזכות היתה מובנת מאליה ועובדה בשטח, לא היה צורך במצודות ובמסעות מלחמה תכופים. היתה זו זכותו של החזק, כל עוד הוא חזק.

שוב כותב זינגר על ימי מרנפתח: "אחרי סיפוח אזורים נרחבים במישור החוף הדרומי בימי רעמסס השני נשארו אשקלון וגזר ערי הממלכה הכנעניות האחרונות , שישבו בקטע הדרומי של 'דרך הים', ואשר שמרו עדיין על מעמד עצמאי מסוים. המסע של מרנפתח, שבמהלכו נכבשו ערים אלו, הבטיח שליטה מצרית מלאה על קטע זה של הדרך הבינלאומית. אשקלון נהפכה למרכז מצרי, וככל הנראה הוקם בה מקדש לאל המצרי פתח. כיבושה של גזר נחשב בעיני מרנפתח לגולת הכותרת של מסעו, כפי שמעיד הכינוי 'מכניע גזר', שבו הכתיר את עצמו. יש לשער, שגם בגזר הוקם מרכז ממשל מצרי. ואכן בחפירות של מקליסטר נחשף מבנה מרשים, ששימש אולי כ'בית מושל", (עמ' 353). אשקלון ועזה היו בתוך הטריטוריה המצרית, הגישה של מצרים לדרך הים, ורחוקים ממרכז כנען, ולכן הם היו בשליטה מצרית ממשית. אבל גזר? נחשף בה מבנה שאולי שימש כבית מושל, מרנפתח היכה אותה, כי עיכבה על ידו, הוא הכניע אותה,[7] אבל אין שום עדות לכך שניסה לספח אותה.

על ההיבט המקראי, כותב זינגר: "המקרא אינו מוסר דבר על שלטון מצרים בכנען, אף שתהליכי ההתנחלות הישראלית התחילו ונמשכו לפחות מאה שנה במקביל לנוכחות המצרית בארץ. על פי התפיסה המקראית הארץ נכבשה מידי תושביה – הכנעני, האמורי ושאר העממים", (עמ' 360), אלא שאכן כך, כפי שאנו רואים באגרות אל עמרנא, מי שרצה לכבוש את הארץ, נלחם במלכי הכנעני, אלו ציפו לקבל עזרה ממצרים, אך בפועל הכיבוש הוא מהכנענים, ואף אדם בן הזמן לא היה חושב שהחבירו או כל פושט אחר כובש חלקים מ'ארץ מצרים'.

עוד אומר זינגר: "בהישענות מופרזת על 'ההגיון ההיסטורי', המשקיף על האירועים בדיעבד, טמונה להיסטוריון סכנה. כך, למשל, על פי תוצאות המאבק על השליטה בארץ ישראל, היינו מצפים לשיתוף פעולה מצרי כנעני במאמץ לשמר את הסדר הקיים מול הכוח העולה של הישראלים, ששאפו לערער את אושיות המישטר. והנה מסתבר, כי בניגוד ל'הגיון ההיסטורי' ולנסיון להחיל אותו על העולם הקדום, ההשתלשלות האמיתית היתה שונה למדי. המצרים נקטו מדיניות קצרת ראות, ולא זו בלבד שלא חיזקו את ערי הממלכה הכנעניות כדי שתעמודנה בלחץ שבטי ההר, אלא במקרים מסוימים פעלו נמרצות להחלשתן, כבשו אותן וניפצו את חומותיהן. גם היפוכו של דבר התרחש לא אחת: ערים כנעניות לא שעו להוראות הממשל המצרי ואף הסבו לו נזק ממשי. אף על פי כן, שיקול הדעת הוא כלי העבודה העיקרי של ההיסטוריון, ובייחוד בתקופה דלת תיעוד זו", (עמ' 349).

אך כל עוד שיקול הדעת הוא כלי העבודה העיקרי, הרי שיש להסיק שלמצרים לא היה שום ענין להיות 'אדוני הארץ', לא אכפת היה להם משבטי ההר, וגם לא מעמידת הכנענים, הם רצו אך ורק דרך פתוחה לערי החוף, לערים שלגדות הפרת, ולכל המקומות האחרים שהיו חשובים להם. לא היתה להם התפיסה האימפריאלית של אלכסנדר מוקדון שרצה להיות מלך העולם, פרעה ראה את עצמו בבחינה מסויימת כמלך העולם מסיבות מיסטיות ומכח עצמתה של מצרים. הכנענים מצידם ידעו רק שהם חיים לצד ממלכה עצומה, שאם לא יאפשרו לה את רצונה, הם עלולים להירמס. ועדיין, זו לא היתה איזו הנחת יסוד מהותית, המצרים היו צריכים שוב ושוב להבהיר מה קורה כשלא שומעים בקולם, ובכל פעם שמצרים היתה עסוקה מעט, שוב חזרו הכנענים לעיסוקיהם ולא הפגינו כפיפות. כנראה שזו לא היתה פעולה כה חסרת אחריות, שכן לעתים אפשרי היה להם הדבר במשך עשרות רבות של שנים עד שבאה תגובה מצרית, לפחות לפי התיעוד שבידינו.

נאמן לשיטתו, הוא צריך להניח שכאשר אדוני הארץ 'נסוגו' מהפרובינציה שלהם, היה כאן איזה אירוע של קיפול דגלים, עזיבת מחנות צבא, כמו למשל בהסתלקות המנדט הבריטי מהארץ בזמננו. ולכן הוא כותב: "כדרכן של אימפריות הנאלצות לסגת ממושבותיהן, מצרים לא תיעדה את נסיגתה מכנען". אך האם באמת מצרים נאלצה לסגת מהיכן שהוא? קיבלה איזו החלטה מודעת? ביצעה בפועל פעולה של פינוי או נסיגה? שיקול הדעת מראה שלא, אין שום זכר לכך. ככל שמצרים היתה עסוקה בבעיות פנימיות, ופחות היתה פנויה לפינוי צירי דרך עבור האינטרסים שלה, היא פשוט פחות השקיעה בנושא. יתכן בהחלט ששיירות מצריות המשיכו לעבור, שהיו הסכמים ובריתות ותובנות התנהלות מול הכנענים ושאר עמי האיזור, אלא שמצרים פחות הפעילה כח. לא היה כאן איזה שינוי תודעתי של אדוני הארץ מול הנסוגים.

להיפך, כאשר למצרים היה כח, היא שבה והשתמשה בו,[8] שושנק במאה העשירית יצא למסע צבאי משמעותי בכנען, באופן חריג הוא טיפס עד ירושלים וגם ממנה לקח שלל, הוא זיהה חולשה, והפגין את כחו. פרעה נכה במאה השביעית שוב יצא למסע צבאי, אופייני למה שראינו בתקופה הקדומה הוא הפגנת הכח שלו, מסעו היה מכוון צפונה, אבל הוא חשב שעקב היותו מלך מצרים האדירה, יש לו את הזכות לחצות את ישראל כרצונו. יאשיהו התנגד לכך מסיבות תיאולוגיות כנראה ('וחרב לא תעבור בארצכם'), ופרעה הראה לו כי הוא החזק, ולכן 'מגיע' לו לעבור. בדיוק כמו כל מסעות המלחמה האחרים שהסתמכו על כחו של פרעה ו'זכותו' לעבור לארצות הים התיכון והפרת.

קוך, מעביר ביקורת על זינגר, וכותב (עמ' 59): "במקורות המצרים מימי השושלת היט' מצוי מידע מועט הנוגע למרכזים בדרום מערב כנען, ובולטים המקורות מימי מרנפתח המתארים את מסעו נגד גזר ואשקלון (וינועם וישראל)", ובהערה: "אזכורים בודדים אלה אינם מעידים לדעתי על מדיניות כוללת להכפיף את דרום מערב כנען לשלטון מצרי ישיר (כנגד דעתו של זינגר), הן משום שאין לסיפוח ביטוי במקורות המצריים, הן משום העדר ראיות לנוכחות מצרית באתרים שחרבו".

מגמה דומה למגמתו של זינגר, מוצאים אנו אצל נדב נאמן, במאמרו: סיפור יציאת מצרים בין זיכרון היסטורי לחיבור היסטוריוגרפי, (תרביץ כרך עט' תש"ע-תשע"א, 345-372), נאמן רוצה לקדם תיאוריה משלו, שהיא לכשעצמה מופרכת לחלוטין,[9] אך בחתירתו אליה הוא נצרך להאדיר ולהעצים את השליטה המצרית בכנען.

כך לדוגמא כותב נאמן: "שלשת המלכים האחרונים בשושלת התשע עשרה, לא הזכירו בכתובותיהם מסעות לכנען, אבל אין להטיל ספק ברציפות השלטון המצרי בכנען בימיהם, שמעידים עליה ממצאים שונים מארץ כנען הנושאים את שמותיהם", ובהערה: "הבולט בממצאים אלו הוא כלי פאיאנס מצרי שעליו כרטוש מלכותי הנושא את שמה של המלכה תאוסרת, הכלי נתגלה בתל דיר עלא". ובכן, אין להטיל ספק, מדוע אין להטיל ספק? מנין לנו שהיה 'שלטון' מצרי בכנען? אם הממצא הבולט ביותר הוא כלי מעבר הירדן המזרחי בכלל, וכל יחודו הוא שמוזכר עליו שמה של תאוסרת, וכי זו הוכחה ל'שלטון מצרי'? שכיחות של פריטים מצריים הגיונית לאור העובדה שמצרים היתה ממלכה עצומה בעלת תעשיות גרנדיוזיות, ואילו ערי כנען היו זעירות לעומתה. בעיר פר רעמסס התגוררו למעלה משלש מאות אלף איש, והיא השתרעה על 18 קמ"ר, אורכה היה 6 קילומטר[10] (אורך בירת הנגב, העיר באר שבע של ימינו, הוא כ6 ק"מ, ומס' תושביה כ215,000), שיירות המסחר המצריות חבקו את כל המזרח, וכי יש פלא שמוצרים מצריים יהיו בכנען? ערי כנען, לא רק שרובן היו קטנות, היו גם נפרדות, ולא השכילו להתאחד לתעשייה משותפת וכדו', ברור שבמידה ומוצרים מצריים יהיו זמינים להם, שהם יצרכו אותם.

בהמשך הוא אומר: "דומה שבימי השושלת העשרים הגיעה אחיזה זו (האחיזה המצרית בכנען) לשיאה… המהלך נבע בלי ספק מהסכנה הגוברת לשלטון המצרי בכנען עקב גל גויי הים… ההשערה שבימי רעמסס השלישי סופחו למרכז השלטון המצרי בעזה שטחים רחבים בדרום הארץ, ובכללם עיר הממלכה לכיש, ואולי גם גת… הועלתה השערה שגם אשקלון עיר הממלכה הכנענית היחידה שנותרה בחוף הדרומי של כנען, וגזר, שבצפון השפלה, שתיהן נכבשו על ידי מרנפתח, צורפו לתחום השלטון המצרי. אבל בחפירות בשתי הערים לא נמצאו ממצאים התומכים בהשערה זו… אם השערה זו נכונה, הרי כל דרום כנען עד מקורות הירקון נשלט בימי השושלת העשרים באופן ישיר בידי מצרים". הרי הכל השערות וסיפורים, אבל אפילו היו כל ההשערות נכונות, אי אפשר להבין כיצד טוען נאמן כי "כל דרום כנען עד מקורות הירקון נשלט בימי השושלת העשרים באופן ישיר בידי מצרים", שהרי כל מרכזי השליטה המצריים היו אך ורק בדרך הים, ובזרוע הפונה מזרחה, לכיוון צפון. בדרום כנען נמצא הר הנגב העצום, הרי חברון, הרי גוש עציון של זמננו, הרי ירושלים, בכל אלו אין שום זכר לשליטה מצרית, וברור שעל ידי אבטחת דרך הים, שיושבי ההרים לא נזקקו אליה, אי אפשר לשלוט בהרים העצומים והרחוקים האלו, ובעריהן המבוצרות. מה שהיה בידי מצרים הוא לא דרום כנען, אלא רצועת החוף והשפלה, ודרך הגישה למזרח הארץ במישור אפק.

לעומת הסיפורים האלו, קובע ויליאם דיוור: "המסעות המצריים הבאים לארץ ישראל (אחרי מרנפתח) היו למטרות תעמולה והפגנת כח בלבד", (בספרו: גזר: צומת דרכים בארץ ישראל הקדומה, הוצ' החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, הקיבוץ המאוחד, רעננה 1998, עמ' 114, דיוור חפר את גזר, שהיתה אחת הערים אליה כוונו המסעות המצריים). מרנפתח מלך ב1236 לפני הספירה, באמצע השושלת ה19, בעוד לפי נאמן בזמן השושלת ה20 (1200-1114) היה שיאו של הכיבוש והשעבוד של כל חבלי כנען למצרים. גם קוך כותב: "כנען או יישוביה לא נזכרים כלל במקורות הכתובים מהמחצית השנייה של המאה השתים עשרה או המאה האחת עשרה. דומה שהיחלשות השלטון המרכזי במצרים גרמה לנסיגת הכוחות המצריים מכנען במחצית השנייה של המאה השתים עשרה לפסה"נ", (עמ'21),[11] ועל ימי השושלת הכ' הוא אומר: "אין עדות במקורות המצריים לשינוי במדיניות האימפריאלית שהוביל לסיפוח נחלות חדשות בכנען, ואפשר אפוא שהפעילות המצרית בחבל הבשור התעצמה רק לאחר חורבנה של יֻרזַה. גם אין בכך כדי לקבוע שמצרים אכן ישבו בכל האתרים סביב עזה שהוקמו בהם מבנים בסגנון מצרי", (עמ' 63).

עוד מנאמן: "ידיעותינו על היקף יחידות הצבא המצריות שחנו בארץ או עברו דרכה ועל פעילותם של הפקידים המצרים מוגבלות מאד, אבל יש לשער שגם בתחומים אלה התעצם היקף הפעילות המצרית. יש לשער שהעול שהוטל על שליטי ערי הממלכה, על האיכרים ועל הנוודים הוכבד מאד… ניתן לקבוע בבטחה שעול השלטון המצרי בדרום כנען ובמרכזה הלך והתגבר לאורך ציר הזמן… ואין ספק שהנסיגה המצרית מכנען התקבלה באנחת רווחה כללית". ובכן, הכל למען התיאוריה…

האם המרכזים המצריים בערי החוף יכלו להוות מרכזי שליטה על כל ארץ כנען? על הר הנגב, הרי חברון וירושלים, על השומרון, הר אפרים, הרי נפתלי, נחלת זבולון, הגליל העליון והתחתון? ברור שהדבר לא יתכן, לא צבאית, ולא פרקטית, קוך מתאר: "למנהל המצרי במרחב של עזה: קערות הנושאות כתובות מצריות בכתב היירטי, רובן מתל שרע ותל לכיש, לצד אתרים נוספים כמו תל הרור, תל אל פרעה, דיר אל בלח, תל צפית, וקבר אל וולידה. כתובות אלה תוארכו בעיקר לימי השושלת הכ', אך אחדות נמצאו בהקשר ארכאולוגי קדום יותר. נזכרים בהן איסוף כמויות גדולות של דגנים, שמות של 'שליטים זרים' (הכתובות מתל הרור, תל צפית ולכיש), וציון קבלת התבואה במקדשים (הכתובת מתל שרע). נראה שיש בכך עדות לקיומה של מערכת איסוף תבואה באזור שמסביב לעזה, אולי אף בניהולו של מקדש ששכן בה, כמיטב המסורת המצרית של הקדשת אחוזות חקלאיות לסבסוד הפעילות במקדש", (עמ' 62). ובכן, סביר והגיוני שהמצרים הטילו מס עבור המקדש, או עבור השיירות המצריות (פחות סביר שהמצרים היו צריכים בארצם תבואה מכנען), אך כצפוי, המס מגיע משליטים הנמצאים קילומטרים ספורים מחבל הבשור. לשם גביית מס או שלטון בישובי ההר, צריכים היו להיות מרכזים קרובים אליהם, ובמיקומים המאפשרים שליטה, כל זה לא היה ולא נברא, ומכאן שלא היה שום שלטון מצרי בכנען, מעבר לדרכי המלך.[12] ואף השם 'דרך המלך' מעיד על כך, שבתוך כל ארץ, עשויה להיות דרך שבה יש למלך זכות לעבור בה למסעותיו המלכותיים.

על יחסי הכחות בין מצרים לכנען כפי שהם משתקפים בכתבי אל עמרנא, כותב קוך: "מטרת המכתבים הייתה לזכות בהכרה המצרית במעמדם ובחסות השלטון המצרי במאבקיהם עם שכניהם. ההגמוניה המצרית ניכרת בדרך שבה נצטוו השליטים המקומיים לסור לחצר המלוכה, וגם במעמדם של השליחים המצרים ודרישותיהם מהשליטים המקומיים, ובמעמדם של המלך ופקידיו כבוררים בסכסוכים המקומיים (בעיקר כאשר הם איימו על האינטרסים של האימפריה), (עמ' 70). יש בתיאור זה בכדי להזכיר את פניית האחים החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, אל הרומאים לשמש כבוררים בסכסוך שביניהם, לאחר מכן הרומאים אכן ניצלו זאת לכיבוש אימפריאלי, אבל הפניה נעשתה בתמימות ומתוך מצוקה, על מנת שהחזק יחליט עבור החלש, בהתאם לאינטרס שלו.

קוך, הוא תלמידם של נאמן ופינקלשטיין, ולכן הוא נצמד לקו של שחזור מתוך ארכיאולוגיה גרידא, בנסיון לפתח מתודולוגיות חדשות כדי להפיק מהממצאים עוד ידע, מבט כולל, סטטיסטיקה, וניתוחים שונים. מסיבה זו נעדרות המילים 'יציאת מצרים' מספרו, אין לו צורך במסורות לאומיות או היסטוריות, והנושא לא עולה לדיון. ואף כל תושבי הערים לאורך כל התקופה הם 'כנענים'. לכן גם נעדרים הסיפורים על הרחבות שונות לשלטון המצרי.[13]

מאידך, קוך כן דן בתפיסה הנרטיבית של אימפריה, קולוניאליות, גם כאן כהמשך לשיטתם של הנ"ל, ליצור נרטיב עצמאי נפרד, אשר במבט ראשון נראה אנכרוניסטי.[14] כמוריו גם הוא מציע דגמים מהעת החדשה, אצל ערבים בדרך כלל, כסוג של מודל רלבנטי למציאות של שלשת אלפים שנים קודם לכן,[15] וכך, כשהוא דן (בפרק השלישי) במה שמכונה אצל חוקרים 'התמצרות', אימוץ גינוני תרבות מצריים, כדבר שמוכיח לכאורה את השליטה המצרית, הוא משתמש במונחים של חוקרי תרבות זהירים שנמנעים מלשפוט או אפילו להגדיר את ה'אחר':[16] "הקושי בקבלת השחזור על התמצרותה של האליטה הכנענית מתברר ממקרים אחרים שבהם אליטות מקומיות אימצו מוטיבים 'מצריים' בלי תלות מדינית במצרים עצמה. דוגמה רלוונטית לדיון היא האליטה בכוש, זו אמנם הייתה נתונה לשלטון מצרי בימי הממלכה החדשה, אך היא הוסיפה לשלב מוטיבים מצריים רבים גם במהלך תקופת הביניים השלישית במצרים, לפני השתלטותה שלה על מצרים (במאה השמינית לפסה"נ). דומה שמוטיבים אלה אומצו באמצעות מגע תדיר עם יושבי המצודות המצריות בכוש לאחר דעיכת הכוח האימפריאלי בשלהי ימי השושלת הכ'. דוגמה יוצאת דופן היא אימוץ מוטיבים מצריים בידי האליטה בגבל בימי הממלכה התיכונה, כחלק ממערכת יחסים הגמונית למחצה. דוגמה אחרת היא הדרך שבחרו שליטי אוגרית, שהיו כפופים לאימפריה החתית, לאמץ דווקא סממנים תרבותיים מצריים, אולי כחלק מהתנגדותם הסמויה לשלטון החתי", (עמ' 86). כלומר ההתמצרות, ריבוי פריטים מצריים, או סממני תרבות מצריים, אינם עדות לפרובינציה מצרית דווקא, או למידת הכח שמפעילה האימפריה, אלא עדות למגע תרבותי, ולבחירות של האוכלוסיה, בחירות שעשויות לבא מסיבות מגוונות, ולאו דוקא, או אפילו כלל לא – שעבוד ושליטה.

תהליך זה נמשך גם אחרי שכבר לא היו מרכזי שליטה מצריים, כפי שהוא כותב בהמשך: "ההמשכיות בדגם היישוב בחבל הבשור גרמה לי לשער שהיישוב בעזה התקיים גם לאחר נסיגת השלטון המצרי מכנען. ייתכן שעזה שייכת אפוא לקבוצה קטנה של מרכזים שהמשיכו להתקיים ושמרו על השפעתם האזורית גם לאחר אבדן הקשר עם מרכז הכוח האימפריאלי. בעיקר בולטת ההמשכיות באיקונוגרפיה בתקופה הבתר מצרית. בכל המקרים הללו מדובר בסמלים שנפוצו במצרים בתקופת השלטון המצרי ונקלטו בקרב האליטות המקומיות בכנען בתהליך מורכב", (עמ' 138). במקרא מתואר כיצד חלקים מבני ישראל אימצו סמלים כנעניים ואף עבדו לאלוהויות של עמי האיזור, זאת מבלי שעמים אלו שלטו עליהם, אלא עקב השפעות תרבותיות בלבד, שהיו ככל הנראה פרי שינוי תרבותי פנימי אצל הישראלים.

לסיכום, אצטט את דברי מנחם הרן, המבטל מכל וכל את הבעיה של יציאת מצרים וכיבוש הארץ, גם בתקופות של מסעות מלחמה עצומים של מצרים לערי החוף:

"אפשר שכל החיפוש אחר שעת שפל בשלטונה של מצרים, מעיקרו, אין לו הצדקה. שהרי אין לשכוח שאפילו בתקופות של גאות לשלטון המצרי בקדמת אסיה לא היתה האחיזה המצרית בשטחים הנשלטים ישירה לחלוטין, אלא עקיפה בעיקרה. אמנם, בערים המרכזיות כגון עזה ובית שאן ישבו פקידים וחנו חילות מצב מצריים, אבל השלטון המצרי הוגשם בעיקרו באמצעות השליטים המקומיים, שבדרך כלל לא הורדו מכיסאותיהם ורק הפכו לווסאלים של פרעה. אף הפרעונים הגדולים שהוליכו את צבאותיהם הרחק מעבר לגבולות מצרים, היו נצרכים לחזור ולערוך מסעות מלחמה תכופים כדי לממש את אחיזתם באותם השטחים. ולא עוד אלא שאזור ההר של ארץ ישראל, שעד תחילת המלוכה היה התחום העיקרי לכיבוש ולהתנחלות של שבטי ישראל, נמצא למעשה בשולי השטח שבפיקוח המצרים, ואפשר לומר שרשמה של מצרים היה מוגבל בעצם לשטחים הסמוכים אל הדרכים הראשיות המבתרות את הארץ. אופייני הדבר, שכמעט כל הערים הכנעניות שהוזכרו ברשימותיהם של מלכי מצרים (אשקלון, גזר, יפו, מגידו, תענך, יבלעם, עכו ואחרות), ואף הערים שמקומן הוא בפנים הארץ (כגון ירושלים ושכם), הן כאלה שלפי עדות המקרא עצמו לא נכבשו על ידי בני ישראל עד לתקופת המלוכה.[17] אין אפוא לבטל מראש את האפשרות שתחילת כיבוש הארץ על ידי ישראל, ויציאת מצרים שקדמה לה, אירעו בזמן שלטונו של מלך חזק", (הרן, המסגרת ההיסטורית של יציאת מצרים: נתונים ופתרונות, בתוך: מקרא ועולמו: מבחר מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מאגנס, 2009).

התפיסה העצמית הישראלית

כשאנו מנסים לגעת בשאלתינו השניה: מדוע אין זכר במקרא לשליטה המצרית בכנען, יהיה חלקה אשר יהיה, אנו בעצם נוגעים בתפיסה העצמית של בני ישראל, איך תפסו את ארצם ואת עמם. דומה שמן הראוי לתת את הדעת על היחוד שבתפיסה העצמית בימי השופטים.

בהשוואה שטחית להיסטוריה העולמית, איננו רואים הבדל עקרוני בין שלטון של שופטים לשלטון של מלכים, מלבד ההבדלים המתבקשים בהיקף השליטה וההתאחדות הנדרשת כדי לקיים מלוכה. אך כאשר קוראים את ההיסטוריה של השופטים, רואים שתפקידם של השופטים היה כמעט צדדי ברמה הלאומית, רק במקרים של איום קיומי על האומה, השופט אוזר עוז ופועל ברמה הלאומית. לאורך רוב הזמן, השופטים מבליחים באופן מקומי, אינם קשורים במקדש מרכזי, וממילא גם אין להם דרך להוות דמות בעלת מעמד עבור כל שאר השבטים הגרים במרחק, אין להם בעצם שום שליטה, מערכת משפטית, גביית מסים, במקרה הגרוע הם יכולים לענוש קבוצה מסויימת, לעלות עליה למלחמה. השופטים לא היו מנהיגים לאומיים, מי שרצה עלה אליהם לדרוש משפט, וברור שלא היו עולים מכל קצוות הארץ אל יפתח בגלעד, כדי לקבל החלטה בענינו של סכסוך שכנים על פרה. ספר שופטים קושר חוטים ומראה שלכל הפחות ברוב הזמן היה תמיד איזה שופט שרוח ה' היתה עליו. אבל הוא אכן מדגיש 'איש הישר בעיניו יעשה'. המצב האידיאלי הוא 'ותשקוט הארץ', שקט ותו לא.

ההדגשה של 'איש הישר בעיניו יעשה', אינה איזו תעמולה למען הצורך במלך, אלא באמת הגדרה יחודית של תקופה יוצאת דופן בתולדות האנושות, כפי שכותב קויפמן: "משטר השופטים הוא יחיד במינו בהיסטוריה האנושית. שבטי ישראל לא נחלו אותו ממצרים ולא מעמי כנען ולא משכניהם העמים העברים… משטר זה הוא איפה אחד מגיבושיה העתיקים של דת ישראל בתהליך שאיפתה לבנות לה את עולמה המיוחד. זהו נסיון לברוא מלכות אלהים ריאלית ברוח האידיאה הישראלית. משטר השופטים הוא מפני זה עדות מונומנטלית לפעולת המעמקים של דת ישראל בנפש העם באותה תקופה", (אנצ"מ ערך דת ישראל, כרך ב' עמ' 747). אין כאן תיאוקרטיה, כפי שדימו החוקרים הפרוטסטנטים במאה ה19, אין כנסיה שלטת, אין מקדש ואין דרשות יום ראשון, מלכות האלהים היא בלבות בני האדם, 'לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם – ה' ימשול בכם'. זו תגובה ישירה ליציאת מצרים, אף אדם אינו מושל בחברו, ה' מושל בכולנו, הרוח האדירה של יציאת מצרים ונדודי המדבר פיעמה בליבות בני ישראל. הם לא היו צריכים משטר ולא חוק, הם כיוונו את חייהם לפי רוח התורה. ולכן אפילו עבודת הקרבנות לא היתה אצלם עיקר גדול, הם לא התקדמו לקראת הקמת מקדש קבע שיאחד את כל העם, וכפי שרואים בתיאורו של אלקנה שהיה עולה מימים ימימה, משכן שילה לא היה מוקד מרכזי כמו מקדש ירושלים. וכאשר נחרב לא נבנה אחר תחתיו.

מדוע התרשלו בני ישראל בהשלמת כיבוש הארץ? מדוע השאירו חבלי ארץ ענקיים ביד הכנענים, גם כאלו שכבר כבשם יהושע בן נון, ככל שבני ישראל לא יישבום ביד חזקה, הם התמלאו ממילא בפליטים כנענים ובכל אוכלוסי האיזור. משום שבני ישראל תפסו את ארץ ישראל כארץ הקודש, כאדמת ה', לא כטריטוריה לאומית.[18] במקור היא ארץ כנען, אבל מכיון שה' בחר בה בני ישראל קיבלו את הזכות להשמיד ולגרש את הכנענים שיושבים בארצו של ה'. כך או כך, לפני הגירוש, או אחרי הגירוש החלקי, תמיד הארץ של ה', והיא קדושה מעצם מהותה, היושבים בהריה העובדים אותו וחיים ברוחו נמצאים תחת כנפי שכינתו, לא כמלך בשר ודם שלא ינוח ולא ישקוט עד שיניף את דגלי האימפריה שלו לאורך הגבול, הרי שבני ישראל בימי השופטים כלל לא ידעו 'גבול' מה הוא. כל שבט ישב בנחלתו, וכל עוד הגויים מסביב לא הציקו לו, הוא התייחס אליהם בעין יפה. אין בכלל סכסוכי גבול בין השבטים, מה שמעיד שכל התהליך היה תהליך שנתפס כמתנת האל, ואף אחד לא חשב אחרת. רק כאשר הגויים לחצו אותם מאד, הם ציפו שה' ישלח שופט שיושיע אותם, ואם לא נעשה כך – היה זה סימן שבני ישראל חוטאים, ואת זה יש לתקן. בני ישראל בתקופת השופטים לא שאפו למלך, לא לטריטוריה, לא להגדלת הארץ, ולא לאימפריה, הם שאפו לחיות ברוח ערכי התורה. עד בואו של דוד המלך, כך היה. וגם אחרי בואו, האידיאלים החדשים שהביא ה'משיח' דוד, היו קשים לעיכול אצל רבים מבני ישראל.

ספר שופטים עוסק ביחסים בין שבטי ישראל לבין האל, וכל האירועים האחרים המוזכרים או הרמוזים בו אינם אלא תפאורה לנושא המרכזי. ומכיון שהארץ היא של ה', הרי העובדה שכנענים יושבים בערים מסויימות, היא לא עובדה מדינית אלא יותר חטא של בני ישראל, חטא שבדיעבד ספר שופטים מצביע עליו, ודומה שבזמן המאורעות לא נתפס אצל רבים כחטא. ולכן גם העובדה שבערים האלו יש דריסת רגל למסעות מלחמה אימפריאליים, אינה רלבנטית, אין ספר שופטים 'יודע' בכלל על מעצמות כמו אשור, כי כל האטמוספירה שלו היא שבטי ישראל שה' בחר בהם והם לא צריכים מלך ולא צבא, וכל עוד אינם חוטאים גם הגויים אינם מציקים להם.

תחושה זו שיקפה גם מציאות פוליטית מדינית ידועה, כאשר בשלהי האלף השני לפני הספירה באמת נוצר ואקום, ריק, המעצמות מצפון ומדרום היו מדולדלות, וגם אם התערבו פה ושם, התחושה היתה שהעמים במזרח התיכון הם עצמאים, אין אימפריה שחולשת עליהם ומאיימת. כמובן שבתקופת האימפריה האשורית המנסה לנגוס ולספח אליה את כל האיזור, לא ניתן היה לחיות באוירה של תקופת השופטים. האוירה הזו היתה שילוב של עוצמת אירועי יציאת מצרים ונדודי המדבר, עם המציאות בשטח של התפוררות והתפרקות הסדר הישן. ישראלי בימי השופטים חי את אויר הפסגות של ארץ הקודש, והמתרחש בערים של 'הערלים' עניין אותו כשלג דאשתקד, הדבר לא היה בתודעה שלו כלל.

ומענין שגם יאשיהו, מתואר כשולט על כל העם, מטהר את כל הארץ מקצה לקצה, אך בפועל השליטה המדינית לא היתה בידיו, אשור שלטה בחלקים גדולים מממלכת הצפון, כל זה אינו נוגע לו ואינו מעניין אותו, הוא מטהר את הארץ מבחינה רוחנית, וקורא את כל תושבי הארץ למקדש ירושלים לחוג את הפסח. מגידו, הנמצאת יחסית במרכז הארץ, היתה לפי חלק מהחוקרים עיר מבוצרת בשליטה מצרית (ראה יעקב מילגרום: האם השתלט יאשיהו על מגידו? בית מקרא, כרך טז‎, חוברת א (מד‎) (כסלו תשל"א), עמ' 23-27), יאשיהו יצא אליה רק מסיבות אידיאולוגית כדי שפרעה לא יחצה את הארץ, אבל מבחינתו, ומבחינת ספר מלכים השליטה המדינית של מצרים בדרך המלך, או המבצרים המצריים בעזה, ביפו, במגידו, ועוד, אינם רלבנטיים ואינם קיימים בתודעה. מאותה סיבה בדיוק, עם התרופפות הכח של ממלכת יהודה, חזרה תודעת הקדושה, תודעת הרוח, טיהור הארץ מיהודים שעובדים עבודה זרה או מקריבים בבמות, היבטים אחרים הם טפלים וכמעט לא מוזכרים.

אמנם ישנו עדיין הבדל מובהק בין שופטים ובין הספרים הבאים אחריו, מלכים מעצם כתיבתו ועריכתו הוא 'מזהה תהליכים', הוא נותן מבט כולל, כיצד הגיע העם לחורבן. שופטים 'אינו יודע' עדיין כיוון, 'אינו רואה' סוף, להיפך, הוא מתאר במקוטע את התנופה הגדולה של התורה, הוא טפל לתורה, הוא רק בא להדגיש שבלי מלך יעודי התורה עדיין רופפים, ולכן איסף את הרשימות המקוטעות ועשה בהן סדר. מצרים מוזכרת ברמז פעם אחת בספר: "ויאמר ה' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם", (י יא), וגם האזכור הזה הוכנס לספר, מן הסתם משום שאלו דברי ה', ולכן הובאו ככתבם. באופן כללי הספר ממעט להביא פרטים מדיניים וסיכומים כוללים, הוא נוגע במקומות בהם בני ישראל היו צריכים את ה' והוא עשה להם נס. המצרים מן הסתם כמעט ולא התעסקו עם בני ישראל, משום שכבר נכוו בהתעסקות זו,[19] טוב היה להם שבני ישראל יושבים על ההרים ואינם מתערבים כלל בעסקי האזור.[20] בני ישראל בתקופת השופטים לא הוטרדו מ'חרב לא תעבור בארצכם', ולא משלמות הטריטוריה, הם חיו בעולם משלהם.

להבנת התפיסה העצמית של בני ישראל, יש להוסיף את העולה מן הכתובים, כי מבחינה תודעתית מסע שישק במאה העשירית, לא עשה בישראל שום רושם, במלכים א' יד' הוא מתואר בדרך אגב בשני פסוקים, כחלק מסיכום מעשיו של רחבעם: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה ויעש המלך רחבעם תחתם מגני נחשת". הנזק היה גדול, ובפארה של ירושלים נוצר פיחות כאשר הסתפקו במגני נחושת. אבל אין כאן איזה דבר שדורש הבהרה, מה פתאום עלה שישק על ירושלים? האם רחבעם עשה משהו רע? באיזו זכות הוא עלה? ומדוע שב כלעומת שבא ולא כבש את ירושלים לעצמו? היד מלכות יהודה תקצר להגן על עצמה? בתפיסה העצמית של בני ישראל, כשלמלך מצרים יש כח, הוא פשוט עובר בכל מקום שהוא רוצה בדרך לאסיה, הוא מממן את מסעות המלחמה שלו מהערים שהוא כובש בדרך. הסיפור מבטא חולשה, רחבעם לא היה חזק כמו שלמה, ולכן שישק הגיח לארץ, בית המקדש הפסיד הרבה זהב, זה כל הסיפור. זו הקללה של 'חרב תעבור בארצך'. וכך בדיוק אצל יאשיהו, פרעה הזהיר אותו שאין לו להתערב, 'זכותו' לעבור בארץ, יאשיהו לא הסכים להיות בעמדת החלש. ולכן יצא נגדו.

התפיסה המעניינת כאן, היא לא רק מצד ישראל, אלא גם מצד מצרים. ההיסטוריה המערבית רוייה בהלכי הרוח האימפריאליים, שהתחילו באלכסנדר מוקדון, הגיעו לשיא באימפריה הרומית, ונמשכו בצורות שונות באימפריה הרומית הקדושה על גלגוליה וענפיה, הטוענים לכתרה בתקופות השונות, ועד הרייך הגרמני. האימפריות הללו היו טריטוריאליות במובהק, רומא היתה עיר, מעבר לעיר רומא, כל מקום שנכבש ע"י הלגיונות הרומאים היה חלק מהקיסרות הרומאית, יושבי הדולומיטים הפכו לחלק מרומא, משום שהרומאים כבשו את המקום, מלכתחלה העיר רומא שלטה רק בלאטיום, ולאט לאט היא שלטה על יותר חלקים, שכולם הפכו לחלק מהאימפריה הרומית. הכל היה 'רומא'. וכך גם יורשיה של רומא, הקיסרות הרומית הקדושה ששכנה באיסטנבול, שלטה על הארצות ששלטה, בלי הבדל עקרוני ביניהן, כולן היו אדמת הקיסרות הקדושה. וכך לגבי כל הטוענים האחרים לכתרה. אך במצרים אין זכר לתפיסה הזו, ארץ מצרים ספציפית היתה מיוחדת משום שפרעה היה אל, והנילוס היה בעל מעמד אלוהי של שפע ופריון, תכונתה המיוחדת של מצרים כמקור מים נצחי במדבר, לא השאיר מקום לתפיסה של הרחבת מצרים. מצרים יש רק אחת. ככל שיש רעב באיזו ארץ היא חייבת לרדת למצרים לשבור בר, כי ברכת האלים היא רק במצרים. מובן שמלך מצרים הוא אלוה בעצמו, וכל ממלכות הארץ כפופות לו וחייבות לשמוע בקולו, וכאשר הוא יוצא בראש צבאו כולם רואים זאת.

ועדיין, גם אחרי ההתעלמות מההשפעה המצרית על דרכי החוף וערי הכנענים שהיו לארכן,[21] העדות המקראית היא עדות היסטורית רבת משמעות, דוקא לשליטה המצרית בכנען. שהרי ספרי יהושע ושופטים כוללים רשימות מפורטות של מקומות שבני ישראל לא הורישו, וכן לאורך כל הספרים עולה מן הכתובים תיאור החלקים בהם היתה שליטה כנענית, והמקומות האלו תואמים במדוייק לאותם מקומות בהם היתה לפרעונים תפיסת יד, כפי שאומר יצחק מייטליס:

"הערים המצריות היו דווקא אלו שלפי המקרא כלל לא נכבשו על ידי ישראל, כך לדוגמא המקרא מתאר שערים כגון – מגידו, תענך, עכו, צידון, איזור בית שאן והגולן כלל לא נכבשו! האין הדבר מפליא כי הערים הכנעניות שנשארו בארץ הן דווקא ערי המדינה שכפופות היו למצרים? נראה שההשפעה המצרית אם כן לא רק שאינה מקשה על המקרא, אלא היא מוכיחה את דיוקו, שהרי איך היה סופר יכול מאוחר להכיר את מפת הישוב המצרי בארץ 500 שנה לאחר התרחשותו?" (מייטליס, לחפור את התנ"ך, 2006).

וכן מזר: "רשימת ערי הממלכה העיקריות מכתבי אל עמרנא מתאימה א"כ כמעט בשלמותה לשמות הערים המצויינות במקרא (שופטים א כז-לה) כערים כנעניות ששרדו גם בתקופת השופטים", (ע, מזר, הזיקה בין הארכיאולוגיה לחקר ההיסטוריה, הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא י-ם 2001 עמ’ 107. לחפור את התנ”ך עמ’ 170, בהערה דן בענין תענך עליו דן מזר שם).[22]

לסיכום – 'הכל בראש'

ראינו אם כן, שגם המונח הכל כך שגור 'כיבוש', תלוי בסופו של דבר בתפיסה העצמית, תפיסתו העצמית של הכובש, ותפיסתו העצמית של הנכבש.[23] וכמובן תפיסתו של החוקר והגדרותיו, שזורות בתוך השחזור ההיסטורי שהוא מנסה ליצור.

התפיסה העצמית משליכה גם על התגובה הצבאית, בני ישראל בתקופת השופטים, שהתרכזו במקומות המגורים ועבודת האל של האבות, לא הוטרדו ממסעות מלחמה של פרעונים מלאי רעש וצלצולים, העוברים בערי הכנענים והפלשתים על החוף. יאשיהו שאחז באידיאל של מלכות בית דוד ושל טיהור הארץ, ראה במעבר פרעה במגידו לכיוון סוריה – קללה וטומאה שיש לעצור, ולכן הגיב בכח.

הפרעונים תפסו את עצמם כאלים, כאדוני כל הארצות, לא חסרו משאבים במצרים, היא נתפסה כגן האל, אסם התבואה של העולם הקדום, מיוסדת על מונומנטים נצחיים המשקפים כח על טבעי, מוקפת מדבריות המקשה על כל אוייב להתקיף אותה, כחה נצחי, ולכן אסור למרוד כנגדה, כל ארצות תבל צריכים לתמוך בשיירות המצריות, ועל פגיעה בהן יגיבו המצרים במסע עונשין בו יראו את כחם האלמותי.

כל המהות של אירועי יציאת מצרים היה – לשבור את התפיסה הזו, שהיתה כה מושרשת לא רק אצל המצרים אלא גם אצל עבדיהם מזה דורות רבים. המצרים אינם אדוני כל הארצות, ארצם אינה בהכרח מבורכת, קללות עשויות לבא עליה, כחה אינו נצחי, ומותר למרוד כנגדה, שעבוד העבדים אינו מוסרי. בני ישראל יצאו חפשיים מהשעבוד הפיזי, ומהתפיסה המצרית החד ממדית וכביכול נצחית של המציאות. גם מצרים יבא יומה. ובני ישראל כבר בא יומם הטוב, והם חופשיים לעבוד את אלהיהם ולחיות תחת גפנם ותאנתם. התפיסה המובעת בספר יהושע כי "הכל בא", היתה כל כך חזקה בליבות בני ישראל, עד שלא נתנו את ליבם למובלעות הכנעניות, וכי למי הן מפריעות? בני ישראל לא היו צריכים נמל, ולא דרכי מסחר למשי ותבלינים, הם עבדו את אדמתם בחריצות, הפריחו את השממה, ביראו את היער, חגגו בכרמיהם לאלוקי ישראל, והתגוררו על פסגות הר ה', ההר הטוב הזה והלבנון.

ההתעלמות מהשליטה המצרית בדרכי הים, נשזרת היטב בתולדות עם ישראל, בתפיסה העצמית המיוחדת של תקופת השופטים, ובקו של ספרי הנבואה יהושע – שופטים.

 

הערות:

[1] בתערוכה במוזיאון רוקפלר (ספטמבר 2020) תחת השם 'האימפריה המצרית בכנען', נכתב כהסבר: "בעקבות ניצחון המצרים על הכנענים בקרב מגידו (1457 לפני הספירה) שלטה האימפריה המצרית בכנען כ–350 שנה, ותעודות מן התקופה מלמדות על נוכחותה הצבאית והמנהלית".

במוזיאון ישראל הוצגה תערוכה (2016) בשם: 'פרעה בכנען – הסיפור שלא סופר', הסברי התערוכה יצאו כספר נפרד הנושא את אותו שם, ובדברי ההסבר נכתב בין השאר: "עם גירושם ואיחודה מחדש של מצרים, החלו מסעות הכיבוש של מלכי מצרים ואלה הסתיימו בכינונה של אימפריה מצרית אשר שלטה באזור כ־350 שנה".

[2] ההכרעה בין השיטות האלו אינה מענינו של מאמר זה, רק אציין שבאופן כללי השיטה המקדימה מתאימה יותר לכאורה לתיארוך המסורתי העולה מכלל מקורותינו. שיטה זו הוצעה כבר בידי גרסטנג, ובהמשך בימסון, יהודה אליצור, יואל אליצור, ברייאנט גווד, ויליאם שי, ועוד.

[3] לשאלת הקשר בין 'חבירו' ל'עברים' ראה הערה 21.

[4] הפרעונים יצאו למסעות מלחמה רבים מול מיתני, שהסתיימו בימי אמנחותפ ג' שכרת ברית עם מיתני, מאז לא היה צורך בעוד מסעות מלחמה (קוך, עמ' 19).

[5] מעניינת הלשון באגרתו של מלך ירושלים: "אפילו עיר בארץ ירושלים בית לחם שמה עיר השייכת למלך עברה לצידם של אנשי קעילה", נראה כאילו המלך אינו מכיר אותה כלל, ועדיין היא היתה 'שייכת למלך', ולפתע עברה צד, כנראה ששיתוף פעולה עם המצרים החשיב את העיר כ'שייכת למלך'. ומן הדברים מובן שלא כל הערים היו 'שייכות למלך'.

[6] תחותמס הרביעי כינה את עצמו 'כובש סוריה', מבלי בסיס לכך, ברישומי מסעותיו. ובל נשכח את מרנפתח המתפאר: "ישראל הושם אין לו זרע", ובהכללה 'חורו הייתה כאלמנה למצרים', אחרי שכבש שלש ערים. או מישע מלך מואב המתפאר: "ישראל אבד לעולם", רעמסס השלישי אשר "הרבה לקשט קירות מונומנטליים בתיאורים היסטוריים פיקטיביים, כגון כיבוש ערים בחתי ובסוריה, אותם העתיק מתבליטי רעמסס השני", (זינגר, פלשתים, עמ' 359).

נאמן כותב: "ברשימות הטופוגרפיות של סתי ורעמסס, רשימות ערים שהשליט המצרי מתהדר בכיבושן, נזכרות ערים רבות, אבל קשה לקבוע אילו מביניהן אכן הותקפו ונכבשו, ואלו נרשמו כדי לפאר את השליט ולהאדיר את פעלו", (נאמן, סיפור יציאת מצרים, עמ' 6). ובמאמר קודם הוא כותב: "מוקשה יותר השימוש ברשימות הטופוגרפיות המצריות בהן מופיעה שורה ארוכה של ערים וארצות שמחוץ למצרים. ששמותיהן נחקקו על אלמנטים ארכיטקטוניים שונים בתוך מסגרות סגלגלות המסמלות ערים מוקפות בחומה. בכותרות לרשימות מתוארות הערים והארצות ככבושות בידי פרעה או כמעלות לו מס. אף כי אחדות מהן היו רחוקות מתחום השליטה המצרית", (מערך ערי-הממלכה הכנעניות בתקופת הברונזה המאוחרת ונחלות שבטי ישראל, תרביץ נה, תמוז אלול תשמ"ו).

קוך כותב: "חוקרים קראו באופן מילולי את כתובות ההנצחה המצריות מימי רעמסס ג' ופירשו אותן כעדות להגירה המונית ביבשה ובים במאה השתים עשרה לפסה"נ. ההסתמכות על מקורות כתובים אלה בטעות יסודה… המקורות המצריים הם חלק מתעמולה מלכותית, וגם אם התיאורים אמינים בחלקם, כמו תיאור הקרבות שניהל רעמסס ג' עם 'גויי הים', בים וביבשה, הרי מטרתם לא הייתה לתעד את המאורעות כהווייתם, אלא לפאר ולרומם את רעמסס ג' (ואת יורשו, רעמסס ד'). מכריעה העובדה שאין במקורות המצריים אף אזכור מפורש להגירה של 'גויי הים' או להתיישבותם בדרום מערב כנען", (עמ' 89-90).

פרעונים אהבו שאמרו וכתבו עליהם שהם שולטים בכל הארצות, כחלק מתפיסת מציאות עצמית, ולא הוטרדו מאי היישום של הפרטים במציאות.

[7] כוכבי הציע שחצור נהרסה ע"י המצרים בראשית השושלת היט', לא משום שרצו לספח את האיזור, אלא משום שהיא הפריעה להם לדרך החפשית אל בקעת הלבנון, ('ארץ ישראל במאות י"ג-י"ב לפנה"ס: מסקנות היסטוריות מנתונים ארכיאולוגיים', הקונגרס הארכיאולוגי האחד עשרה בישראל: חוברת תקצירי הרצאות, ירושלים תשמ"ה). ישנן עוד דוגמאות לכך שפרעה במסע 'כיבוש' כביכול, הורס את הערים אותן הוא כובש, כי מטרתו היא לפנות לו דרך, ולא לספח טריטוריות.

[8] לא רק אחרי תקופת ה'פרובינציה' כביכול, אלא גם קודם: יעחמס א' כבש את שרוחן, אבל עד תחותמס ג' אין זכר לעוד מסעות מלחמה. מכאן שאותו כיבוש של שרוחן לא היה סיפוח או ענין פרובינציאלי, אלא פשוט ענין של כח, היה לאל ידו של יעחמס להכניע את תושבי שרוחן ולנצל את משאבי המקום לאבטחת שיירותיו. קוך כותב: "השתיקה במקורות בתקופה שבין כיבוש שרחן במאה השש עשרה לפסה"נ למסעו של תחותמס ג' משקפת ככל הנראה את המגע המועט שהתקיים אז בין שני הצדדים, אך בה בעת גם את החלל המדיני שנוצר בדרום מערב כנען באותה התקופה", (עמ' 59, לסיום דבריו אין מובן, אם היה חלל מדיני בדרום מערב כנען, היינו צריכים לראות את המצרים משתלטים עליו בלי מאמץ ויוצרים מרכזי שליטה בערים בהן היה 'חלל מדיני'). אם מסע מלחמה, כיבוש ערים, ולקיחת שלל, הם קריטריון של 'פרובינציה מצרית', אזי הפרובינציה התקיימה במשך כמעט אלף שנים, החל מיחעמס א' וכלה בפרעה נכה. אם משלימים מן הדמיון מסעות מלחמה שמן הסתם היו ולא תועדו, נוכל להמשיך בהשלמה זו ככל שנחפוץ.

[9] לדעתו סיפור יציאת מצרים, שהוא כהגדרתו: "המאורע ההיסטורי הנזכר פעמים רבות יותר מכל מאורע אחר בספרות המקראית, לצד הסיפור המפורט בספר שמות נזכרת יציאת מצרים בכל הרבדים של הספרות המקראית, ובכלל זה השירה, החוק, ההיסטוריוגרפיה, הנבואה, וספרות המזמורים", יסודו ב'יציאה' מהשעבוד של ארץ כנען לאימפריה המצרית. ושכח נאמן, שבכל הפעמים הרבות, ובכל הרבדים, מתואר הסיפור על אדמת מצרים. הן בחוייה של העם, גרים היינו, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים. והן בתיאור המאורעות, 'באדמת בני חם', 'בארץ מצרים', על היאור, על פי החירות, בערי המסכנות, וכו'. התיאור המפורסם של עמוס: "את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר".

נאמן מסיים: "סיפור יציאת מצרים הלם איפה היטב את הזכרון ההיסטורי של החברה הישראלית הקדומה, שהיה עוין למצרים", בעוד המציאות להיפך, למרות סיפור הראשית של יציאת מצרים, אין בכלל עוינות למצרים לאורך כל תקופת ישראל בארצו. כבר בתורה נאמר 'לא תתעב מצרי כי גר הייתם בארצו'. שלמה מתחתן עם בת פרעה, מלכי ישראל כורתים בריתות עם מצרים וסומכים עליה. עם ישראל לא נשא עמו טינה למצרים.

נאמן מצייר תיאור דמיוני בעליל: "מבחינתם של תושבי חבלי הספר הנסיגה היתה מעין נס, וכדרכם של העמים במזרח הקדום ראו באלוהיהם את מחולל הנס. יש לזכור שמצרים החזיקה בכנען מאות שנים, ואיש מן התושבים לא זכר מציאות אחרת מזו שבה מצרים שולטת בכל האזור. והנה לפתע נסוגה מצרים ותושבי כנען הפכו בני חורין", בעוד אין לכל זה שום זכר במציאות, לטעון שאיש מתושבי ההר לא הכיר מציאות אחרת משלטון מצרי של מאות שנים, בעוד אין לנו בדל עדות למשהו דומה, מלבד מסעות מלחמה ספורים לאורך ארבע מאות שנה, שהתמקדו בכמה ערים ספציפיות שעל הדרך הראשית, ותו לא. לא היה שום סיפוח או שיעבוד מצרי, המצרים השתמשו בארץ למעבר ככל שהשיגה ידם, גם אחרי 'יציאת מצרים', בימי שושנק, ובימי פרעה נכה, ולשם כך דרשו שהערים בדרך ייכנעו להם ויבטיחו את זכויות המצרים.

הצורך שלו בהסבר הבלתי ריאליסטי הזה, הוא, כדבריו, משום: "שלא התגלתה עד היום שום ראיה שניתן לקשר אותה – ישירות או בעקיפין – לסיפור המקראי של יציאת מצרים", (אגב בהעלם אחד הוא ממשיך: "ממצאים מעטים מאד הקשורים לתרבות מצרים התגלו באתרים מתקופת הברזל הראשונה בחבלי ההר, בבקעת באר שבע, ובעבר הירדן המזרחי, ולולי המסורת המקראית לא היה שום חוקר מעלה בדעתו שמוצאו אפילו של קומץ קטן מבין תושבי חבלים אלה הוא במצרים", ושכח, שחלק מענין ה'פרובינציה המצרית' מסתמך על ממצאים מצריים, המעידים על שלטון מצרי. ואם אין באתרים אלו ממצאים מצריים, הרי שגם פרובינציה מצרית לא היתה כאן, ויציאת מצרים וירטואלית לא היתה גם היא. ובפרט שאין שום סיבה שיוצאי מצרים יחזיקו ממצאים מצרים בכמות ניכרת, הם נדו במדבר ארבעים שנה, כבשו את ממלכות עבר הירדן, סוף סוף כמה מוצרים מצריים הם אמורים עדיין לשאת איתם אל תוככי המאה היב' בעריהם החדשות בכנען? שהיו מאוכלסות ומלאות בכלים וביצור מקומי).

את אותה אמירה פנאטית הוא אומר גם על תקופת האבות: "אין בכל מחזור סיפורי האבות אפילו פרט אחד ויחיד אשר משקף את התקופה הקדומה, ולא התקיים גם בתקופה מאוחרת", (נדב נאמן, שחזור ההיסטוריה של ישראל העתיקה: תנ"ך, ארכיאולוגיה והיסטוריוגרפיה, זמנים 94, אביב 2006 עמ' 8-19).

אלא שכל צורב מתחיל יודע שחוקרים רבים בני דורינו הביאו דוגמאות רבות מאד של פרטים שלטענתם משקפים רק את התקופה הקדומה, הן לגבי האבות, הן לגבי ישראל במצרים, ניתן כמובן להתווכח ולדון, אבל להכריז שלא ניתן לקשר אפילו בעקיפין, זו פנאטיות מנותקת מהמציאות, כעין האמור 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'.

המגוחך הוא, שנאמן בעצמו, באותו מאמר, כותב: "חוקרים הדגישו את השינוי הרב שחל במצרים בימי הממלכה החדשה עקב המדיניות האימפריאלית של מלכי מצרים. לרשות השטונות במצרים עמד בתקופה זו כח אדם רב ממוצא זר שיכול היה לשמש לעבודות שונות… התיאור המקראי של מצרים כ'בית עבדים' אכן משקף היטב את המציאות במצרים בתקופת הממלכה החדשה". האין זה מתקשר, לכל הפחות בעקיפין, לתיאור מקראי מהימן של תקופה ספציפית?

כך למשל, נילי שופק, שתחום התמחותה הוא יחסי מצרים וישראל, כותבת במאמרה: החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל, (בית מקרא קעו'): "ניתוח החומר המצרי הרלבנטי, מלמד שהסיפור מכיל חומר מן התקופה הרעמססית, המאה השלוש עשרה לפנה״ס. התמונה הכללית של מצרים, העולה מבדיקת הרישומים המצריים בפרקים הראשונים של ספר שמות (א, ח — טו, כא), תואמת את הריאליה של תקופת הממלכה החדשה. ניתן למנות שלושים רישומים, שיש להם אחיזה במקורות המצריים, כשעשרים ושלושה מהם (77%!) מתקופת הממלכה החדשה ומתוך אלה עשרה רישומים מהתקופה הרעמססית, היא התקופה המשוערת של יציאת מצרים. לו היה הסיפור יצירה פיקטיבית, שהתחברה במאות השישית, החמישית או השלישית לפנה״ס, היינו מצפים שישתרבבו לתוכו יסודות הכרוכים במציאות מאוחרת…". 

באותו מאמר הוא מציג גם כביכול 'הפרכה' לסיפור יציאת מצרים המקראי: "הגבול במזרח הדלתא היה שמור היטב, מוגן במערך של מצודות, שוטרי גבול פיקחו על הנכנסים והיוצאים, ופטרולים סיירו במדבר במגמה להרחיק את הנוודים מגבול מצרים וכן למנוע בריחת אנשים ממצרים לכנען. אין לשער שקבוצת נוודים גדולה יכלה לעבור דרך גבול מוגן זה בלי להתנגש עם שומרי הגבול…. יתר על כן, בסיפור המקראי לא תואר גבול השמור היטב, ומי שקורא אותו רואה לנגד עיניו גבול פתוח, החסום רק במכשול מים, והרדיפה אחרי הנמלטים היא האמצעי המקובל למניעת בריחה ממצרים".

מובן ש'הפרכה' זו מכוונת כלפי איזו טענת איש קש, ליציאת מצרים שאינה קשורה לתיאור המקראי, בתורה מצרים הוכתה במשך חודשים במכות נוראות שפגעו בכל יכולת התפקוד שלה, ועדיין בני ישראל יצאו בהסכמת פרעה, שום שומר לא היה אמור לעצור אותם. מה גם שאין שומרי גבול יכולים באמת לעצור שש מאות אלף איש. פרעה רדף אחרי העם רק אחרי שהתחרט 'מה זאת עשיתי כי שילחתי את ישראל'.

[10] Paul Backholer, Lost Treasures of the Bible: Exploration and Pictorial Travel Adventure of Biblical Archaeology, (Chapter: The lost city of Pi-Ramsse) ByFaith Media, 2018

[11] גם ברטסד קובע שמימי רעמסס השני ואילך לא היתה באמת שליטה מצרית משמעותית:

"רוח התוקפנות… תשה לחלוטין במסעותיו הממושכים של רעמסס השני ולא חזרה עוד בדורות הבאים… הצבא המצרי נהפך מעתה למשך זמן ממושך לכלי מגן מפני התקפות זרים ופרעה עצמו לא עצר כח להשתלט עליו", (ברסטד, דברי ימי מצרים, עמ' 322).

"רעמסס הזקן דבק בחיים. לפנים הדף מגבולותיו את גויי הים… אך עתה עשו יד אחת עם הלובים ופלשו אל מערב הדלתא ללא מעצור… אילו קרה הדבר בימי צעירותו… היו הפולשים משלמים מחיר אבל רעמסס זקן… אפילו הסכנה הקרובה במערב הדלתא לא עוררה אותו מתרדמת אדישותו ומשלוות הפאר", (שם עמ' 377).

[12] באגרות אל עמרנא מוזכרות מתנות הנשלחות למלך מצרים, וכן דברים שהמלך 'לוקח', וזה מן הסתם היה חלק ממה שמצופה לפי יחסי המצרים והכנענים, אבל ברור שאצל המתנחלים הישראלים לא היה מצופה כך, ולכן לא באמת שלחו מסים או מתנות למצרים. גם אם יושבי אזור עזה העלו מסים למקדש אחרי ההתנחלות.

[13] גם על פינקלשטיין הוא משיג מאותו הטעם, בעמ' 65 הערה 37: "יש לדחות, לדעתי, את השחזור ולפיו שלטה גזר במקבץ היישובים שלגדות נחל שורק (… פינקלשטיין…), שאינו מבוסס על המקורות הכתובים".

[14] שיח הנרטיבים מושרש עמוק בחקר המזרח הקדום, מקליסטר טען שהפלשתים היו מערביים נושאי תרבות מפותחת, הם קידמו את השמיים הפרימיטיביים, המציאו את הא"ב, זינגר כותב על כך בעדינות 'לעתים הושפעה גישה זו גם מהלכי רוח שוביניסטיים' (עמ' 402). אייספלדט טווה סיפור הפוך: הפלשתים היו אבירים מערביים, שאיבדו את יחודם וזהותם המערבית הייחודית, כי נטמעו בתרבות המקומית, ולכן נכשלו. (נכתב באוניברסיטת האלה-ויטמברג, גרמניה, 1936, קשה שלא לראות את ה'צייטגיסט'. כיו"ב: "את כלי החרס האגאיים שחשף (פיטרי) במצרים הוא שייך לגלי הגירה וכיבוש של 'יוונים לובים', כחלק מתפיסתו הכוללת בדבר מלחמת גזעים (הלך מחשבה נפוץ בקרב אקדמאים בני התקופה)", קוך, עמ' 38.

[15] כך הוא כותב בעמ' 55: "מקרה מבחן אחר הוא דגם היישוב בארץ ישראל בתקופה העות׳מנאית (הדומה במשכה לתקופת הברזל 2), שהשתנה לא אחת מסיבות מגוונות…".

פינקלשטיין כותב: "חשוב לבנות בתחלה מודל תקופתי אחד שלם ומלא ככל האפשר.. אשר ישמש להשוואות לתקופות אחרות. מובן כי המודל השלם יחסית והיחיד הזמין לנו, הוא זה של הכפר הערבי בראשית המאה הנוכחית". (ההיסטוריה של תקופת השופטים, עמ' 120). "ניתוח הסבות שהביאו לכך (להתישבותן של הקבוצות הפסטורליות) קשה ביותר, שכן רב כאן הסתום על הגלוי. לפיכך הכלי החשוב ביותר, אשר עשוי לסייע בידינו בסוגיה זו, הוא השוואה לתהליכים דומים שנחקרו בחברות בנות ימינו" (שם, עמ' 312).

וראה שמואל אחיטוב, במבא ל'מקרא מפורש' ליהושע: "מתוך שלילת ערכה ההיסטורי של העדות המקראית ובשל חוסר האפשרות להסיק מסקנות חד משמעיות מהמחקר הארכיאולוגי, טוען למקה שאי אפשר לשחזר את תולדות ישראל בתקופה שקדמה להקמת המלוכה כי אם לפי דגמים אנתרופולוגיים. בהעדר מקורות הפך אפוא חקר תולדות ישראל בתקופה שקדמה להקמת המלוכה לתרגיל אינטלקטואלי גרידא", (מקרא מפורש, ספר יהושע, הוצ' מאגנס תשנ"ו, עמ' 50).

[16] ראויה לציון טענתו, כי הגם שעם התפשטות השפעת המצרים, אנו רואים שגם בכנען החלו לאכול אווזים, אבל אין זו ראיה ל'התמצרות', כי ייתכן שהמתכון בו בישלו את האווזים היה שונה מהמתכון המצרי…

[17] לגבי שכם, המצב הפוך: היא היתה עם הישראלים מלכתחלה והיה בה מקדש ישראלי קדום. אמנם גם באגרות אל עמרנא היא מתוארת כנותנת את הארץ לאויבי המלך.

[18] פרשת הגבולות הנמצאת כמה פעמים בתורה ובנביאים, אינה ענין טכני, היא בעלת משמעות רוחנית. מקום נרחב תופסים בה הימים והנהרות, וגם אצל חז"ל הארץ מוקפת בשבע ימים ונהרות, אלו משמשים גורמים מטהרים, הארץ אינה נוגעת בארצות הגויים, יש ביניהם ים, נהר, מדבר, או כל דבר אחר שמטהר ומצרף ומזכך את העובר, מטומאת ארץ העמים, מטומאת עבודה זרה.

[19] משהו בייחוד של בני ישראל הקשה תמיד על התפיסה שלהם כחלק ממכלול. גם בימי שיבת ציון לא נראה שמישהו היה מגדיר את יהודה כ'פרס', או בהמשך כ'יוון', שוב ושוב הודגש שהחוקים שלהם שונים, ההתנהלות שלהם שונה, ויש להם אוטונומיה. זה מה שהוביל בצורה כל שהיא לגזרות של היוונים, ולמרד החשמונאים. ואף אצל הרומאים שוב ושוב היחודיות היהודית הביאה לחיכוך, ובסופו של דבר הרומאים הבינו שכדי לשלוט ביהודים הם צריכים לאסור לימוד תורה וקיום מצוות. הם רצו שהיהודים יהיו 'רומאים', כמו הרבה שבטים אחרים שפשוט השלימו עם המציאות.

[20] מעניין שהשם כנען, שימש במצרים גם כשם לרצועת החוף הפיניקית, כפי שכותב אהרוני: "השם כנען שכיח מאוד במכתבי אל עמארנה מן המחצית הראשונה של המאה הי"ד לפני סה"נ. גם בהם הכוונה בראש וראשונה לחוף הפיניקי, אך עם זאת משמש השם גם במשמעות רחבה יותר לציון כולל של תחום השלטון המצרי בארץ ישראל ובחלק של סוריה, המכונה באחד המכתבים בשם 'פחוות כנען'", (ארץ ישראל בתקופת המקרא: גיאוגרפיה היסטורית, הוצ' יד יצחק בן צבי, י-ם, 1987, עמ' 51). כלומר היו למצרים שני שימושים בשם 'כנען', האחד: כנען ההיסטורית, מקום מושבם של הכנענים מאז, והשני: כנען הפרקטית, המקומות בהם מלכי מצרים נוסעים בכנען ומשעבדים את התושבים לפי צרכיהם. ייתכן בהחלט שלכינויים כמו 'רתנו' או 'חארו' ועוד, היתה קונוטציה ספציפית שלא ידועה לנו.

והנה בלוח העמים שבבראשית י' גבולות כנען המקוריים הם "מצידון בואכה גררה עד עזה, באכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע", הרי גם כאן נחלת הכנעני המקורית היא רצועת החוף, ורצועה במזרח, בדרך העולה צפונה (בואכה סדומה הוא מממלכת צידון לכיוון סדום, דרך העמק). יתכן שמלכתחלה התיישב הכנעני לאורך דרכי המסחר, ומכאן הזיהוי של כנעני עם סוחר. וכך בתורה: "הכנעני יושב על הים ועל הירדן" (במדבר יג' כט'). וביהושע: "הכנעני ממזרח ומים" (יא' ג', וראה שם ה' א'). יתכן שהמצרים הבדילו בין כנען המקורית שבה ראו את עצמם שליטים, ובין כל הארץ הנרחבת. גרינץ במוצאי דורות (ירושלים תשכ"ט עמ' 141) סובר כי 'ארץ כנען', היא רק רצועת החוף, ואילו 'ארץ הכנעני' היא כל הארץ המיועדת. הרב יואל בן נון ב'פרקי האבות' הקדיש מאמר לנושא, ואינו מקבל את חלוקתו זו של גרינץ. (ויש להוסיף כי לפי זה יתכן לפרש 'והכנעני אז בארץ' – בארץ שכם).

[21] כמובן שאין לשלול התעלמות מכוונת, כתגובה סמויה ל'נשענים על מצרים', אין הנביא מתקף את כחה של מצרים בכנען, וחוזר לתפיסה של יציאת מצרים, כחה הושפל, היא לא התאוששה מאז, ואין לסמוך עליה. גם אם ניסתה להרים טלפיה בפרפורי גסיסתה, אין להתייחס לכך. יש למחוק את מצרים מהתודעה ככח בעל שליטה בארץ הקודש.

[22] המחזיקים בתיארוך המוקדם ליציאת מצרים, סוברים כי התיאור באגרות אל עמרנא הוא תיאור ראשוני של הכיבוש הישראלי, האגרות מתארות את החבירו פושטים על הארץ, המונח חבירו הוא מונח רחב המתאר נוודים שמיים, והם אף מוזכרים כמשועבדים במצרים, לכן יתכן בהחלט שגם בני ישראל היו חלק מקטגוריה זו, ראה מלמט: "יחד עם חוקרים אחרים אני מניח, שיש קשר כלשהו – לשוני ואתני – בין העברים לעפירו". (מלמט, א., 1996-1995. "יציאת מצרים – מקבילות מצריות", ארץ-ישראל 234-231 :25). לזיהוי זה מסכים שמואל ייבין ('יציאת מצרים' תרביץ, כרך ל, חוברת א (תשרי תשכ"א), עמ' 1-7, הערה 28). יתכן שהתורה משתמשת בכינוי 'עברים' כאיזה שהוא משחק מלים הרומז ל'עפירו', גם אם אין כאן תעתיק מדוייק, כשם שהיא מסבירה את בבל מלשון בלילת הלשונות, או כשם שהיא מעברתת את 'משה', 'צפנת פענח', ועוד. אך גם אם אין שום קשר לשוני בין עפירו לעברים, ייתכן בהחלט שבני ישראל היו בתוך הקטגוריה הכללית של חבירו, נוודים פושטים. את הכנענים לא ענין צבע הכיפה או גודל השטריימל של החבירו, אלא ההתקפה של הנוודים. (אפילו הסופרים ההלניסטים, לא תמיד הבדילו בין יהודים לשכניהם, והרודוטוס כולל את היהודים בין הסורים).

מבחינת הנתונים המדיניים בתוך כנען, ישנן אכן מספר התאמות בולטות: ירושלים היתה בעלת מעמד מרכזי וחשוב, כפי המתואר באגרות. ואכן ספר יהושע (י’ א’) מתאר את אדוני צדק מלך ירושלים בראש ברית המלכים. ירושלים שרדה בשליטה כנענית עוד שנים רבות. בצפון מספרות לנו אגרות אל עמרנא, כי ידו של מלך חצור תקיפה מצור על שפת הים ועד עבר הירדן. בהתאם לאמור ביהושע יא’ י’ שחצור היתה ראש כל הממלכות האלו. כך עולה גם מספר החלומות הבבלי ומכתבי מארי, (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 18 ועמ’ 132).

בנוגע לבריתות בין המלכים, קוראים אנו ביהושע י’ לג’ כיצד מלך גזר יצא לעזרת מלך לכיש, ואכן, באגרות אל עמרנא רואים קשר מיוחד בין גזר ללכיש, (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 158).

ביהושע יא’ א’ מסופר כיצד מלך אכשף משתמש ברכב ברזל, ובאגרות אל עמרנא (אגרת 386) מוזכר מלך אכשף כמי שיביא רכב מלחמה, (אטלס דעת מקרא עמ’ 128). סתי הראשון כבר פגש חבירו ב'רמות יששכר', כמו כן יש אזכורים אפשריים לאשר, לשמעון, ועוד שמות עבריים, באיזור נחלותיהם המקראיות.

ישנם כמובן גם קשיים בתיארוך זה, אלא שאין זה נושא המאמר.

[23] ניתן להביא דוגמא גם מהיחס של מדינת ישראל לעיר עזה בזמננו, יש אצל הערבים וגם אצל היהודים כאלו שרואים ביחסזה 'כיבוש', ויש אכן מסעות מלחמה מדי כמה שנים, וישראל מרשה לעצמה לחסל, להרוס. היו, ועדיין ישנן הרבה הצהרות, על מה ש'נעשה' בעזה, ועד כמה היא בשליטתינו, ואיך נגיב על כל דבר, ובפועל לא תמיד הללו התממשו. מבחינה מציאותית, אחרי כל ההגדרות וההצהרות, עזה היא חפשית לעצמה, כשהחמאס השתלט עליה מדינת ישראל לא נקפה אצבע, ישראל מגיבה בכח רק במקרה קיצוני. אך היא עשויה להיכנס כרצונה במקרה זה. המורכבות הזו ממחישה שגם הפעלת כח לעתים, וגם הצהרות, ואפילו מובלעת או מרכז שליטה, אינם בהכרח יצירה של 'פרובינציה', מקום המתנהל על ידי החזק. אלא בדיוק היחס הזה עליו דיברנו, בין חזק לחלש. ישראל היא החזק, ולכן היא עשויה להפעיל כח כנגד עזה, כאשר זה משתלם לה. ועדיין עזה אינה פרובינציה ישראלית, כמו בימי המשטר הצבאי.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
5 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
לא מבין בהרבה דברים
לא מבין בהרבה דברים
1 month ago

קודם כל ישר כוח על הפירוט הרב.
רציתי לשאול שעדיין טיפה קשה לי עם חוסר האזכור של השלטון המצרי (אפילו אם היה עקיף במיוחד).
בפרשיית המרגלים לכאורה מקבלים מפה ישובית של כנען בתקופה ובה מוזכר אם אני זוכר נכון שהכנעני יושב בחוף, מדוע לא ציינו גם את המצרים שהייתה להם נוכחות בערי החוף?
בפרשיית הכיבוש מוזכרת בית שאן ובנותיה אם אני לא טועה וגם שם לא מוזכרת נוכחות מצרית למרות שהייתה בתקופה המדוברת (רעמסס השני או לפני)?
כמדומני שמוזכרים עמים אחרים יושבי כנען (עממי כנען, גבעונים ועוד בפרשיית הכיבוש וכן הפירוט בפרשיית המרגלים).
מתנצל אם השאלה טרחנית
תודה

פנחס
פנחס
1 month ago

סביר להניח, שבתקופה שבה ירדו אבותינו מצרימה, למצרים הייתה שליטה מסויימת בכנען, שאם לא כן, מדוע הרגישו אחריות למכור מזון לתושביה, כאשר הם עצמם נאבקו ברעב?

LEOR
LEOR
1 month ago

מאמר ברמה גבוהה מאוד. תודה רבה!

5
0
Would love your thoughts, please comment.x