"השנה לא הדלקתי נרות", על מסורת של מאבק והכחשתו…
"השנה לא הדלקתי נרות
ולא העמדתי אותם ליד החלון…
ולא שרתי
ולא זכרתי נסים…
והסתובבתי ברחובות
כי היתה לי סיבה
הרבה סיבות"
(יהודה עמיחי, קטעים מתוך שיר).
השיר העצוב הזה של יהודה עמיחי, ממחיש לנו שהדלקת נרות חנוכה היא לא רק הדלקה של נר, היא משקפת משהו מתוכינו, ואם ליהודה היו הרבה סיבות לא להדליק, והוא היה עצוב, הוא לא הרגיש שהוא מסוגל להדליק נר.
ובכן, ככל שזה נשמע פרדוקסלי, דוקא הויכוח החוזר ומתעורר כל שנה, האם יש טעם לחוג את חג החנוכה, רק ממחיש מדוע אנחנו מדליקים את הנר, ויש לנו סיבה, הרבה סיבות.
ב'מנפצי המיתוסים', עסקנו כבר בשנה שעברה, כמובן שגם השנה נמצא הבור שכותב:
אז מה בדיוק אנחנו חוגגים בחנוכה?
אם אני מבין נכון, האיזור היה תחת שליטה הלניסטית, היה חופש פולחן, וכולם חיו בשלום עם כולם. עד שהגיעו כמה קנאים דתיים יהודיים, והתעמרו על כך שבנות ישראל מסתובבות עם גויים, ונחשפים לתרבויות אחרות. הם רצו לשמור על יהודה טהורה לעד. אז הם התחילו התנגדות לשלטון הקיים, והצליחו להבריח את הממשל ההלניסטי.
רק שכמה שנים מאוחר יותר, אלה חזרו, השמידו את בית המקדש והרגו אחוז ניכר מהעם היהודי.
אני טועה? מה בדיוק החגיגה?
(כלומר, אני מבין את הרצון האנושי ליצור חג, במיוחד חודשיים אחרי החג האחרון, ואין כמו התקופה החשוכה ביותר בשנה לאמץ חג של אור כפי שעשו עמים רבים לפנינו. לא על זה השאלה שלי)
לא, אתה לא 'טועה', אתה סתם בור שאין לו מושג בהיסטוריה, אבל סובר שהיסטוריה היא תחום שלא צריך ללמוד או לדעת אלא מספיק לקשקש.
המלחמה בינינו לבין תרבות יוון, עדיין נטושה, תרבות יוון כופה את עצמה על האנושות גם באמצעים מלאים קסם וחן, לא תמיד באלימות. השבוע מבשר לנו יהודה יפרח במקור ראשון: האוניברסיטה העברית רוצה להתנתק מהשפה העברית:
בשבועות האחרונים התקיימה ישיבת הנהלה חשאית ומצומצמת בנושא, ובה סומן חזון חדש לאוניברסיטה: שפת ההוראה בלימודים לתואר שני ושלישי תהפוך בשנים הקרובות לאנגלית, במהלך שישנה את אופיו של המוסד לבלי הכר…
"מלחמת השפות" בשנת 1913 הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות היישוב העברי… הנהלת 'עזרה', בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי שפת ההוראה הראשית במוסד תהיה גרמנית… הציונים ממערב אירופה לא האמינו שאפשר להחיות שפה שנקברה בספרים ובבתי הכנסת קרוב לאלפיים שנה. "לעשות את השפה העברית מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור", העריך ההיסטוריון שמעון ברנפלד בעיתון 'הצפירה'. "עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם, אפילו לאיזה דיאלקט, כי יחיו אותה אחרי שחדלה להיות שפה מדוברת. כלי זכוכית שנשבר, שוב אין לו תקנה". אפילו הרצל לא העז לחלום על חידוש השפה, והציע לשמור על לשונות הארצות שמהן באו היהודים. "הן לא נוכל היום לדבר עברית", כתב ב'מדינת היהודים' (בגרמנית), "כי מי מאיתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסילת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאוד, כל איש ידבר שם בשפה שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת שווייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים המדברים שפות שונות לשבת כאחים יחדיו"… מחדשי השפה הבינו כי המאבק על הטכניון חורג מגבולותיו של מוסד נקודתי, והמחלוקת העזה פשטה ביישוב כולו… ב־22 בפברואר 1922 נכנעה 'עזרה' והודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית. החלוצים חגגו ברחובות… שלוש שנים לאחר מכן נפתחה האוניברסיטה העברית, שמיומה הראשון החליטה כי שפת ההוראה בה תהיה לשון הקודש המתחדשת…"כולם יודעים ומרגישים כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו", אמר ביאליק בנאומו.
וכיום:
ההנהלה הנוכחית של המוסד – הכוללת את הפרופסורים אשר כהן, ברק מדינה, מנחם בן־ששון ואחרים – החליטה לבצע סיבוב פרסה חד, לנתק את האוניברסיטה מהשפה הלאומית של מדינת ישראל, ולפעול לבינאום שלה… "בטווח הארוך, נטישת העברית תשנה באופן מהותי את תוכניות הלימודים, את אופי הסגל האקדמי ואת אוכלוסיית התלמידים שתגיע לאוניברסיטה… השינוי ייתן עדיפות אדירה לקליטה וקידום של חברי סגל מחו"ל על פני חברי סגל ישראלים…
מן התגובות של מרצים באוניב':
"אני מבין שהאוניברסיטה נמצאת במצוקה ורוצה למשוך תלמידים סינים, קוריאנים, יפנים ואמריקנים, כי הם משלמים בדולרים מה שהסטודנט הישראלי משלם בשקלים".
"כבר היום חוקר בפקולטה למשפטים שרוצה להתקדם חותר למטרה אחת, פרסום בכתבי עת אמריקניים. הואיל וכתבי העת הללו לא מתעניינים במשפט ישראלי, הוא צריך לחקור את המשפט האמריקני. הפקולטה בכללה כמעט לא משרתת את פיתוח המשפט המקומי, כפי שעושות הפקולטות למשפטים בכל מוסד נורמלי בעולם… הם פרובינציאליים מאוד. בתודעה שלהם ישראליות היא נחיתות. לצערי האווירה בישיבות הסגל הבכיר היא פוסט־ציונית באופן מובהק… בשנים האחרונות אחוז התלמידים הערבים צמח בשיעור חד, ומגיע למחצית בחלק מהחוגים. הבעיה היא שהעברית שלהם מאוד חלשה והם מתקשים לעבור את המבחנים, ומבחינתם אנגלית היא פתרון אפשר".
"רפורמה כזו תחריב את לימודי הרוח בכלל ואת לימודי היהדות בפרט. מי שהעביר פעם הרצאה במדעי היהדות באוניברסיטה אמריקנית מכיר את התופעה: אתה יושב מול סטודנטים אינדיאנים, היספאנים, יפנים או לבנים, שהקשר שלהם לטקסט מקרי וקלוש. רמת העומק שאתה יכול להגיע אליה מזערית, והדיונים מדשדשים במי אפסיים. בינאום האוניברסיטה ירחיק ממנה את הסטודנטים המקומיים המבריקים ששוחים במקורות ויכולים להעשיר את המחקר, ויכניס אליה סטודנטים שלא יתרמו דבר למדע".
וכן, כמובן זה קשור גם לגריפת כסף:
"אי אפשר שלא לחבר בין הפרשה ובין המשבר התקציבי של האוניברסיטה. על המוסד הוותיק רובצים חובות עתק אקטואריים בגובה 14 מיליארד שקלים… תנאי הפנסיה התקציבית שהעניקה האוניברסיטה העברית לעובדיה חרגו באופן פראי מהמקובל בשירות הציבורי, והסתמכו באופן מוחלט על נדיבות הכיס הציבורי. האוניברסיטה לא בלחץ, כי היא יודעת שהאוצר תמיד יגבה אותה ולא ייתן לה לקרוס".
אז כן באוניברסיטה העברית, היוונים נצחו כבר מזמן, גם אם לא יחליפו בדיוק השנה את השפה לעברית, האקדמיה הזו כבר כרתה ברית עם ה'ליברליות' הגלובלית, היוונית, ואיננה מבדילה בין סטודנט קוריאני שמנתח טקסטים תלמודיים מתורגמים בנסיון למצוא בהם עקבות מגדריים, ובין סטודנט יהודי שמבין באמת מה הוא תלמוד ומאיזה צד מסתכלים עליו.
(ברי כינורי כותב: "בלי השפה העברית, הניכור האקדמי יותר נוח, באקדמיה הישראלית השפה העברית נתפשת כמטרד שיש להשלים עמו ומהווה מעין דמי לא יחרץ עבור החברה המממנת שבה חבריה פועלים. מבחינת האקדמיה, העניין האמיתי הוא "שם", מעבר לים… תקצר היריעה מלתאר עד כמה מעריצה האקדמיה הישראלית את המתרחש בעולם האקדמי מעבר לים. מבחינתה, "העניין האמיתי" הוא "שם", לא פה. כאן זו רק עיירה קטנה שמגרש המשחקים שלה קטן. המגרש בו משחקים "הגדולים" נמצא במקום אחר. אחד הסממנים הבוטים ביותר לכך הוא הדרת השפה העברית מעולם המחקר האקדמי בישראל… במדעים המדויקים ומדעי החיים למושאי המחקר אין, במקרים רבים, קשר מיוחד לתרבות בתוכה פועלים החוקרים ולפיכך לשימוש בשפה העברית אין למעשה חשיבות מיוחדת. לעומת זאת, במחקרים הנעשים במסגרת מדעי הרוח והחברה היבדלות החוקרים מהקהילה בתוכה הם פועלים הינה בחלק מהמקרים בעייתית לאין שיעור. כתיבה באנגלית במקרים אלו יכולה לעתים לרדד ולפגוע ברמת המחקר, שלא לדבר על כך שזהו גם עוד סממן ברור להתבטלות ולאימוץ הנורמות המקובלות במדעים אחרים והעברתם לתחומים שאינם מתאימים להם").
האם זו רק מערביזציה, או שמישהו כאן שונא את הדת והכרוך בה?
'שנאה'? לא אצלינו, במקרים אחרים קוראים לזה 'פשע שנאה', על מלים שעלולות להישמע פוגעניות בעיני דוקטורים למלים פוגעניות, אנשים מאבדים את המשרות שלהם, בודאי ש'שנאה' על כל בסיס שהוא, היא פשע בל ימצא. אבל קלמן ליבסקינד חושב אחרת:
"אל על ניצלה השבוע עובדה אחת מצערת: אנחנו שונאים חרדים. כך הפך דיון שהיה אמור להסתיים בבקשת סליחה של חברת התעופה, לקרב גרסאות שבו מנהליה מקבלים אפשרות להציג את עצמם כקרבנות הפרשה"…
ב־99 מתוך 100 מקרים אחרים מהסוג הזה הנהלת אל־על או משרד יחסי הציבור שלה היו מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים שלפני הכל, אם יש נוסעים שנפגעו, וכאן יש הרבה מאוד כאלה, החברה מתנצלת בפניהם, מבטיחה לפצותם ומתחייבת לעשות הכל כדי שאירוע כזה לא יקרה שוב. במקרה הזה, לפחות בימים הראשונים, אל־על הרגישה בטוחה עד שאפילו לא ניסתה להתנצל. סמנכ"ל החברה חרק שיניים כששאלתי אותו ישירות אם הוא מבקש סליחה. כי כשמולך יש יריב שכולם אוהבים כל כך לשנוא, אתה יודע שאתה יוצא למערכה התקשורתית עם נתוני פתיחה טובים.
אפשר לנהל דיונים ארוכים בסוגיה מניין הגיעה השנאה הזאת לחרדים, אבל עם המציאות קשה להתווכח. יש דברים שאפשר להגיד או לעשות רק לציבור הזה. רק על החרדים אפשר לייצר קמפיינים אנטישמיים כמו אלה שהוצגו לרגל הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, להציג בהם סדינים עם חור או חרדי שבא אליך הביתה להשגיח שלא תשפוך זרע לבטלה, ולדעת שלא תשלם על הכפשות כאלה מחיר. רק על חרדים יכול להגיד ראש עיר בשידור רדיו ממלכתי ש"כיום הם 22% בעיר, ואסור שיגיעו ל־30%", ולקבל מחיאות כפיים מהמראיין. נסו להחליף "חרדים" ב"ערבים" ודמיינו איזו מהומה הייתה מתפתחת פה. רק חרדים, כשהם עושים מעשים רעים, הופכים לקבוצה הומוגנית שכולם בה זהים ואין בה חלוקה לפרטים…
אפשר לנהל דיונים ארוכים בסוגיה מניין הגיעה השנאה הזאת לחרדים, אבל עם המציאות קשה להתווכח. יש דברים שאפשר להגיד או לעשות רק לציבור הזה. רק על החרדים אפשר לייצר קמפיינים אנטישמיים כמו אלה שהוצגו לרגל הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, להציג בהם סדינים עם חור או חרדי שבא אליך הביתה להשגיח שלא תשפוך זרע לבטלה, ולדעת שלא תשלם על הכפשות כאלה מחיר. רק על חרדים יכול להגיד ראש עיר בשידור רדיו ממלכתי ש"כיום הם 22% בעיר, ואסור שיגיעו ל־30%", ולקבל מחיאות כפיים מהמראיין. נסו להחליף "חרדים" ב"ערבים" ודמיינו איזו מהומה הייתה מתפתחת פה… כך אנחנו מסתכלים בהם, ובהקשר הזה אל־על איננה חריגה.
אם במשטרת ישראל ייבנו פעם רשימת הפגנות ויבקשו להזהיר את השוטרים היכן הם ישלמו מחיר כבד אם ינהגו באלימות, ההפגנות של החרדים יהיו בתחתית. איש אינו הופך כאן שולחנות כשחרדים מקבלים מכות, וזה יושב על מצע רך של תיעוב ציבורי. הם הרי ממילא אינם מתגייסים ואינם תורמים והם אוכלים לנו את כל התקציבים – חושבים בלבם ישראלים רבים, אז הם קיבלו איזה פליק. אז מה?
לפני חמש שנים טפלתי כאן בדוגמה הכי קיצונית שראיתי בסוגיה זו, והיא מוכיחה – לפחות לדידי – שגם מערכת המשפט נגועה בסטיגמות הנוראיות הללו. זה קרה אחרי שבית המשפט המחוזי ביטל את הבחירות בבית שמש, שבהן זכה ראש עיר חרדי, והכריז על קיום בחירות חוזרות (שגם בהן הוא ניצח, אבל זה לא העניין). פסק הדין הזה היה אחד הטקסטים המשפטיים האיומים שנתקלתי בהם…
אז כן, עדיין יש מלחמה, ויש דה לגיטימציה לדת ולדתיים, יש מי שידליק את הנר, כי הוא מזדהה עם מי שמתעקש לשמור על המסורת, ויש מי שיפרסם פוסטים למה אין שום טעם היום להדליק נרות, כי בכלל אנחנו בצד של היוונים, וגם המכבים היו בצד של היוונים, ובעצם גם המכבים היו פנאטיים שאין שום טעם להיות בצד שלהם, והכי חשוב: בכלל לא היה ויכוח מעולם בין מכבים ליוונים, היוונים לא היו יוונים, המכבים לא היו מכבים, והם תמיד חיו בשלום וברעות.
ואותו דבר במדינה שלנו, קודם כל יש הדתה איומה, כל התקציב הממשלתי מופנה רק לצרכי הדתה, וזה לא חוקי ולא דמוקרטי. חוץ מזה מכיון שברור שהדת מנוגדת לערכי הליברליות אנחנו צריכים להפנות תקציבים לחילון ולליברליזציה, וזה חוקי ודמוקרטי. אין טעם להדליק נרות כי אף אחד לא נלחם בדת, ואין טעם לנסות לתמוך במשהו דתי, כי יש להילחם בזה וזה לא דמוקרטי.
על שקר ההדתה, כבר הבאנו נתונים די והותר, אבל אין בית מדרש בלי חידוש, מחקר של מכון פרספקטיבה לביקורת התקשורת, תחת הכותרת 'ההדתה שלא היתה', קובע:
הדתה, הדתה, הדתה, הדתה, הדתה.
מי שחשוף לתקשורת הישראלית בשנים האחרונות, מולעט שוב ושוב בקביעה הנחרצת, לפיה ישראל עוברת תהליך מואץ של הדתה.
בשבוע האחרון מוקרנת מדי ערב בחדשות 10 סדרת כתבות מגזין שיצרה העיתונאית חן ליברמן. כותרתה: 'אין להם אלוהים' ומטרתה לבדוק "מדוע חילונים חשים שזכויותיהם בישראל הולכות ומצטמצמות". ביום ראשון קבע בה המרואיין אורי אבנרי ש"הדתיות הולכת ומשתלטת על הארץ"…
האם התחושה הזו אמתית או מדומיינת?
התמונה העולה מהנתונים חד משמעית: ישראל לא עוברת כל תהליך הדתה. היא היתה ונותרה אחת המדינות החילוניות בעולם, והחברה החיה בה היא אחת החברות החילוניות בעולם.
אולי אין הדתה, אבל יש מלחמה, אורי משגב כותב: "ילדי ישראל נתונים למתקפת הדתה… נפשותיהם הרכות מופקרות לשטיפת מוח מיסיונרית ואין מי שייחלץ לעזרתם", ודורון קורן שואל את משגב בחזרה: מה הבעיה שלך? העיירה החילונית לא בוערת מהדתה, א"ד גורדון ובן גוריון, שולמית אלוני ויוסי שריד, מאיר שלו ויורם ברונובסקי, וגם גדולי השירה העברית – כולם ראו בתנ"ך אוצר רוח עצום. אז למה משגב מזדעק כשמשלבים כמה פסוקי תנ"ך בשיעור?… אלוהים ותבונה יכולים ללכת ביחד (שאלה נפרדת היא עד כמה דרוויניזם ותבונה הולכים יחד). וגם תנ"ך ותבונה הולכים יחד. העיירה החילונית לא בוערת, אפשר אולי להירגע קצת?
גם דנה סנדר מולה מYNET שואלת:
"אני שגדלתי בבית שאינו שומר מצוות ולא ראיתי סידור – תוהה איזה ארון ספרים ייפתח בפני ילדיי בשנים שבהן יהיו במערכת החינוך. לפעמים אני באמת מופתעת מהורים שנראה להם בסדר שהילדים שלהם מדקלמים את טודו-בום ו-TOY, אבל לא יודעים "שמע ישראל" מהו.
מדוע דווקא כאן, בביתו של העם היהודי, מערכת החינוך הממלכתית איננה מספקת ולו במעט ערכי מסורת ויידע?
גדולי הציונים שבנו את המדינה הזו, שחלמו אותה ושתכננו אותה לא היו דתיים אך התחנכו על הספרים הללו, הכירו אותם היטב ולקחו אותם בחשבון, לצד ספרים אחרים, כשקיבלו החלטות, כתבו, יצרו ובנו את המדינה שלנו".
מה ש'אנשי הרוח' שלנו לא רוצים לראות, הוא שאת אותו יחס מזלזל ומתנשא, שהם מפתחים כלפי הדת והדתיים, ואת אותן האשמות של מציצת התקציב, רצון לשלוט, וכו', מפנה המערב הליברלי והסובלני, כלפי היהודים כולם: (גם כאן)
אליהו גרין במאמרו "תבונה מדע וקידמה עילות מודרניות ליודופוביה" (מתוך: נתיב 114, ינואר 2007), מתאר את היודופוביה של המערב כהמשך ישיר לגישת הנצרות בימי הביניים, שהיתה המשך ישיר של יחס העמים האירופאים בתקופה הקלאסית. מי שיקרא את המאמר לא יוכל להתאפק מלגחך מול הנסיונות הנואשים של הנאורים האירופאים בכל הדורות להצמיד ליהודים דבר והיפוכו ובלבד להוציא אותם קטנים וחדלי כל… המשפט של הגל: "לא חמלה והשתתפות בצער מעוררת בי הטרגדיה היהודית, כי אם סלידה", כל כך מייצג את הגישה הנאורה והאירופאית עד ימינו, כך שלא נשארה לנו שום ברירה מלבד לרוץ ולהדליק נר מלא בשמן זית עתיק, כדי לקבוע לאיזה צד אנחנו שייכים…
המערב הליברלי לא מוכן להאמין בכלום מן המסורת, הכל נראה בעיניו הזוי ומגוחך, לא רציונלי ומלא בבדותות. החל מיציאת מצרים וכלה בנס חנוכה. התפילה היא מגוחכת, משום שאף אחד לא מאזין לה, אבל שליחת אותות לחיזרים, זה הגיוני:
מיזם חדש בסן פרנסיסקו הנקרא METI (Messaging Extra Terrestrial Intelligence) הודיע בימים האחרונים כי אנשיו מתכוונים לשגר מסרים עבור חייזרים החל מ-2018, וזאת במקום לחכות שהם ינסו ליצור קשר עם כדור הארץ.
"אנחנו רוצים להתחיל חילופי דברים בינינו לבינם בדורות הבאים, ואנחנו רוצים ללמוד ולחלוק מידע", אמר נשיא METI, דאגלאס וקוץ' לאתר "דיילי מייל". כעת נותר רק לברר מהי הדרך הטובה ביותר לברך חייזרים שעשויים לקבל את המסר שלנו.
בראיון ל"פורבס" הוסיף וקוץ' כי עלינו לשגר מסרים ואותות יותר מורכבים אל הייקום. "זה מאוחר מדי להסתיר את עצמו בחלל, אז כדאי שנחליט איך אנחנו רוצים להציג את עצמנו", אמר. "ייתכן שחייזרים ממתינים לאינדיקציה ברורה ממנו שאנחנו מוכנים להתחיל לדבר".
אליה וקוץ' בה, יש כאלו שדוקא מפחדים מהאל של הדת החדשה:
אך חוקרים רבים ברחבי העולם מאמינים כי עלינו להימנע מלנסות ליצור קשר עם חיים תבוניים אחרים מחשש שמא אלו יהיו תוקפניים. הפרופסור המפורסם סטיבן הוקינג מאמין כי אם חייזרים יגלו את כדור הארץ, הם כנראה ירצו לכבוש את כוכב הלכת ולאכלס אותו. "אם חייזרים יבקרו אותנו, התוצאה תהיה דומה למדי לזו של ביקור קולומבוס באמריקה – שלא בדיוק הלך הכי טוב עבור הילידים המקומיים", אמר בעבר.
הסיפור ההיסטורי של המסורת, נדחה, מהיעדר תיעוד כביכול, אבל מה עושים כשלנרטיב הפלסטיני אין תיעוד ('כביכול'??):
לYNET יש פתרון, על השאלה הדי פשטנית: "היכן פלסטין בספרות הפלסטינית לפני 1948?", משיבים, מבלי לשקול את האפשרות, שאולי לא היתה פלסטין כי לא היתה ישות כזו, תשובות יצירתיות הרבה יותר:
"יוצרים ערבים שחיו כאן בתקופת המנדט מיעטו להתייחס ללאומיות ולסכסוך. האם הסיבה היא חשש מהבריטיים? ההעדפה לפובליציסטיקה? או שהיצירה הפלסטינית פשוט הייתה בחיתוליה? …
מדוע הסופרים הפלסטינים שחיו בארץ לפני 48' לא התייחסו בכתביהם לנושאים לאומיים כמו הקונפליקט, האדמה והערים הפלסטיניות?…
ואדי, מחבר המחקר, טען שרוב הסופרים באותה תקופה סלדו מנושאים לאומיים והזניחו אותם בכתביהם…
חוקר אחר טען: "רוב הסופרים הפלסטינים היו אנשי שמאל, אשר לא הזדהו עם ההנהגה המדינית באותה תקופה וחשו שאינם מחויבים לקו הפוליטי-דתי שהובילה"….
בעבודת הדוקטור שלי התייחסתי לעמדה המוכרת במחקר, שלפיה סופרי פלסטין נמנעו מכתיבת רומנים על נושאים לאומיים מתוך הפחד מהתנכלות מצד השלטונות הבריטיים…
ציינתי למשל שתיאודור הרצל תיאר את ירושלים ב"אלטנוילנד" כבר ב-1902, בזמן שלא היה אף סופר פלסטיני שכתב על העיר. אפילו הסופרים שחיו בירושלים, כמו אסחק אלחוסייני, לא עסקו בה בכתביהם…
טענתי בעבר שמי שרוצה לקרוא על המרחב הפלסטיני שקדם לשנת 1948, מוטב לו שייקרא ספרות עברית שנכתבה בשנים אלו. לדעתי, הסיבה לכך היא שהפרוזה בפלסטין הייתה אז בחיתוליה…
עד כאן הדוקטור לעניני נרטיבים, שממליץ לנו לקרוא על המרחב הפלסטיני בספרות עברית… מעניין מה יקרה אם נשאל אותו על משהו מהמסורת העברית על המרחב הישראלי בישראל בימי הבית הראשון או השני, מן הסתם יטען שאין לכך זכר בספרות הפלסטינית מן התקופה הרלבנטית…
לא יאומן איך אנשים שלא מאמינים לשום סיפור שתועד על ידי אחרים בעבר, מאמינים לסיפור שהם וחבריהם ממציאים בניגוד למציאות בת דורינו…
עדות מעניינת ליכולת של המסורות לשמר עובדות היסטוריות בנות אלפי שנים, נמצאה לאחרונה בהקשר לספר המלחמה ההודי בראמאינה, בן כמה אלפי שנים לפי המסורת, בו נכתב: ״מששמע שסיטה מוחזקת בלנקא, מחליט ראמה להצילה. צבא הקופים והדובים עורם שורה ארוכה של סלעים שמגשרים על הים בין היבשת ללנקא״. לאחרונה נתגלו צילומי לויין המאשרים חיבור כזה בין הודו לסרי לנקה, בדיקה גילתה שמדובר בשכבת חול שמהווה כעין גשר, ועליה נערמו סלעים מעשה ידי אדם, כיום הגשר מתחת לפני המים, אך בזמן בו נכתב הספר, כנראה הגשר היה גלוי ושימש למעבר כפי המתואר.
פטריק נואן, פרופ' לגיאוגרפיה, כותב באתר סאפיינס:
עדויות שנאספו בשנים האחרונות מראות כי כמה נרטיבים עתיקים מכילים תיעוד אמין להפליא של אירועים אמיתיים.
המסורת של האבוריג'ינים מספרת על ציד ציפורים בגודל של 7 מטרים בזמן שהתפרצו הרי געש באיזור, המסורת תועדה מפיהם לפני כמאה ושלשים שנה, ולאחרונה אכן נמצאו שרידי היצורים הללו בהקשר של שכבות געשיות.
מסורת אוסטרלית אחרת מתארת את התצורה הסלעית של מקום מסויים, כפי שנראתה לפני שפני הים עלו בכ98 רגל, מדובר באלפי שנים.
חנוכה שמח לכולנו, ויש כמה סיבות טובות להדליק נר!