נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

השערת דה ווט על 'מציאת ספר דברים' – לאור הממצאים

שיתוף ב print
הדפס מאמר

בשנת 1805 פרסם המלומד ההולנדי וילהלם דה ווט (de Wette) חיבור העוסק בספר דברים (W. M. L. de Wette; Disertatio critico exegetica qua Deuteronomium a prioribus Pentateuchi libris diversu, alius cuiusdam recentioris auctoris opus esse monstratu, Lenae, 1805.). בחיבור זה מאפיין דה ווט את הספר כעוסק באיחוד עבודת ה' למקדש שבירושלים, ומפרש את פרשת מציאת הספר בזמנו של יאשיהו כפעם הראשונה בה נחשף ספר דברים, שנכתב ע"י מחבר בן זמנו של יאשיהו, ומטרתו לאחד את כל ישראל לעבוד את ה' במקדש ירושלים בלבד.

הנחת יסוד זו היא העוגן של כל ביקורת המקרא הראשונית, והיא בעצם העוגן היחידי בכל התיאוריות של ביקורת המקרא, שיש לו הקשר היסטורי ברור. פרשת מציאת הספר.

דא עקא, שניתוח של האירוע ההיסטורי של מציאת הספר, מראה בבירור שהעוגן הזה בנוי על סילוף של מה שהתרחש שם, ואינו אלא עוגן מדומה. על כך עמדנו במאמרים 'מעשי יאשיהו', וכן 'קדמות דברים א' וקדמות דברים ב',  ולא ניכנס לנושא שוב כאן.די אם נזכיר כי המושג 'במה' ועיר הבחירה 'ירושלים' לא מוזכרות בו כלל. מה שמלמד שדברים לא נכתב בדור זה, ולא למטרה זו.

במאמר 'דברים האחרון לספרי התורה' הראינו, שהמגדל שנבנה על ההשערה הזו, שדברים הוא ספר התורה הרשמי הראשון, מופרך מעיקרו, וקל  להוכיח להיפך, שדברים האחרון לספרי התורה, ועובדה זו לבדה מבטלת את השערת דה וט, שכן אחרי שקיים ספר תורה, מקודש ומחייב, דבר משה, אין שום הגיון והיתכנות שיימצא ספר תורה חילופי ואחר, ויתקבל בתמימות כ'ספר התורה מצאתי'.

בחלק השני של המאמר קדמות דברים א', הראינו כי מבחינה היסטורית מוכרחת קדמותו של דברים, והוא מתועד בכל ספרי הנ"ך כקדום.

בסופו של המאמר קדמות דברים ב, הבאנו דוגמאות לאישושים ארכיאולוגיים למהלך ההיסטורי שמתאר ספר דברים, כתובת קדומה בסגנון ס"ד, והוכחות לכיבושי עבר הירדן כמתואר בדברים.

במאמר חטא הבמות, הראינו כי הטענה המרכזית של דה ווט, שאיסור הבמות התחדש בימי יאשיהו, מופרכת מבחינה היסטורית, והאיסור הזה מופיע בכל סוגי התיאורים המוקדמים בנ"ך.

אחת ההוכחות ההיסטוריות לכך שאיסור הבמות היה קדום ליאשיהו, היא התיאור המקראי של חזקיהו, שקדם ליאשיהו, המסיר את הבמות, תיאור שמתאשר כבדרך אגב מתוך נאומו של רבשקה, המתאר את חזקיהו מסיר את במות אלהי ישראל, וחושב שזה חטא.

לאחרונה ראיין אלכס את סער גנור, המראה כי הארכיאולוגיה אכן מאשרת את השמדת הבמות ע"י חזקיהו:

כך שגם מבחינת הממצאים, העוגן ההיסטורי מאבד את משמעותו, הציוי של איחוד עבודת ה' היה קדום ליאשיהו בזמן רב, ולא התחדש בזמנו.

אך הממצאים שבידינו מלמדים הרבה יותר מכך, לא רק שהם מאששים ומוכיחים את קדמות דברים, הם גם מפריכים את הפרשנות של דה  ווט, שכן 'המקום אשר יבחר' המוזכר בתורה, אינו מתכוין דוקא לירושלים, ואף לא התפרש כך בראשית ישראל. בספר יהושע מתואר יהושע כמשעבד את הגבעונים לחטיבת עצים ל'מקום אשר יבחר', שהוא המקדש הישראלי בשכם, כפי שמלמדים הממצאים.

על כך האריך צבי קניגסברג בספרו 'המקדש האבוד של ישראל'

וכאן הוא מספר על מחקרו:

הממצא הזה מצטרף למזבח המפורסם בהר עיבל, על פרטי הממצא וכיצד הוא מוכיח את התיאור שבספר דברים, כתבנו כאן (תחת הכותרת הכניסה לארץ ישראל), שם הבאנו קצת דוגמאות לתירוצים המגוחכים ונסיונות ההתחמקות של המכחישים, וכן כאן, (כאן ריאיון וידאו עם זרטל, וכן כאן), האתר כוסה ונגנז עוד קודם תקופת המלוכה, ואף אחד לא היה יכול לדעת עליו לאחר מכן.

נעתיק עוד כמה מלים ממאמרו של מאור עובדיה:

אחת התגליות החשובות התומכת בהיסטוריוּת של התיאור המקראי היא המזבח שחשף אדם זרטל בהר עיבל. ממצא זה זכה להתעלמות משונה בעולם המחקר. יש המתייחסים אליו עדיין כ"מגדל ישראלי הדומה למגדל שבגילה", אף על פי שאין כל דמיון ביניהם. המבקשים לדבוק בהשקפה השוללת את אמינותו ההיסטורית של המקרא, מתקשים להשלים עם אתר פולחני ישראלי בהר עיבל, שהרי הוא סותר את התיארוך חסר הבסיס של ספר דברים למאה ה-7 לפנה"ס

המבנה המרכזי שנמצא במתחם עיבל הוא מבנה מלבני גדול, 7×9 מטרים, בעל ריצוף עליון, והכניסה היחידה אל ראשו היא דרך כבש יחיד שעולה מדרום-מערב. כבש משני מוביל אל קיר היסוד, אשר סובב את המבנה המרכזי משלושה צדדים. זרטל פירש את המבנה כמזבח עולה ישראלי, בעיקר מנימוקים ארכיטקטוניים ועל סמך כלל הממצא שמסביב. בתוך מסגרת האבנים השלמה נמצא מילוי אפר וסיד, ובתוכו נמצא אפר עצמות חרוכות (לא שרופות!) של זכרים מתחת לגיל 3 ,(!)כולן של בהמות טהורות על פי התורה.

בדיוק מתחת למרכז המזבח נמצאה במה קטנה ועגולה על גבי הסלע, ובה שרידים של קרבנות שהוקרבו בשלב הראשון, כאשר לאחר מכן, משהוקדש המקום לפולחן, נבנה על גביו המבנה המרכזי. מסביבו נמצאו עשרות מתקנים ובתוכם כלי מנחה, אפר, או אבן חלקה המתאימה למתקני שחיטה. החצרות והמתקנים הפולחניים בעיבל כוסו באבנים במתכוון בצורה מסודרת, ולכן גם נמצאו כמו שהיו בשעת העזיבה. זו עדות נוספת לכך שהמקום היה מקודש, כי גניזה היא פעולה מכוונת האופיינית לספרים, לכלים או למקומות שמייחסים להם קדושה.

זאת ועוד, מעניין הדבר כי גניזת האתר בעיבל התרחשה בזמן סמוך להקמת מרכז פולחני הישראלי שנתגלה בשילה (מרכז שבהמשך חרב על ידי גויי הים) . עובדה זו רבת משמעות, שהרי המעברמעיבל לשילה ועצם קיומו של אתר פולחני שחרב על ידי הפלישתים במיקום זה תואמת להפליא את התהליך המתואר בסיפור המקראי. יש לציין אף כי עשרים פיסות של סיד גס (שטרם נחקרו בצורה מעמיקה) נמצאו בבור חפירה בסמוך למזבח בעיבל, דבר אשר תואם גם הוא בצורה מלאה את ציווי תורה לסוד את האבנים בסיד ועליהן לכתוב את התורה במעמד הברית (דברים כז, ד). בעיבל אף נמצאה קוביית גורל (בהתאם לכתוב בספר יהושע שהפילו גורלות במקום הארון), ומקטר מנחה מאבן בזלת, בדומה למקבילה שלו שנמצאה במדבר סיני, באתר סרביט אל חדאם המזוהה לדעת אחדים עם הר סיני

. בהמשך לכך, בעיבל לא נמצאו צלמיות, עצמות חזירים או מאפיין אחר של אתרי הפולחן הכנעניים. גם צורת המזבח החיצוני כמרובע איננה מתאימה לאתר פולחן כנעני. כל אלה יוצרים התאמה כמעט מוחלטת לתורת ישראל על הקרבנות הכלולים בה, ולתיאורי המזבח בתורה (שמות כז), אצל גדעון (שופטים ו כ-כח), ביחזקאל (מג) ובמקורות חז"ל. נוסף על אלה, נמצאו בתוך מילוי המזבח שתי חרפושיות מצריות שמרמזות על קשר עם מצרים, ותואמות את ימי רעמסס השני, בערך מהמחצית השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס. כפי שציינו, היו שניסו לטעון כי פירושו של זרטל לאתר שגוי וכי מדובר במגדל שמירה (בנוי בצורת מזבח ומלא בכלי פולחן?!), או הצעות אחרות. אולם זרטל הפריך עוד בימיו את כלל התיאוריות וטיעוני הנגד שהועלו כנגד הממצא (זרטל, 1986 ;זרטל 2001 א). בכל זאת, לאחר פולמוס ארוך שנים, ניתן להגיד כי כיום התקבלה על מרבית מן החוקרים (הוקינס, 2012( הטענה כי המבנה הוא לכל הפחות מבנה פולחני מסוג כלשהו (מבלי שתהיה הסכמה על קשריו לסיפור המקראי). לפנינו אם כן תיארוך ברור של ההתנחלות הישראלית בארץ כנען, שמקורו בחפירה, מתוך הניתוח הקרמי והארכיטקטוני, ובהתאמה לפרשיות מספר דברים ומספר יהושע. יתרה מזאת, המגמה מעניינת – נראה כי בהר עיבל התקיים במשך תקופה קצרה מרכז פולחני ובו המזבח. בדורות הבאים עבר המרכז הפולחני לשילֹה, ואחר כך לירושלים. תהליך זה התרחש בשני שלבים: תחילה כוסה האתר בעיבל ונגנז, ואחר כך קם המרכז בירושלים במאה העשירית לפנה"ס. תמונה זו הולמת באופן מדויק למדי את התיאור המקראי.

(צילום: אהרן ליפקין)

וכך מתאר קניגסברג:

קרוב ל־40 שנה מאז גילויו בידי המשלחת של פרופ’ אדם זרטל, מעורר המזבח בהר עיבל שאלות לגבי הפולחן הישראלי וראשית הכיבוש בארץ. האומנם נבנה המזבח על ידי השבטים עם הגיעם ארצה? והאם יש בממצא לאשש את ברית הברכה והקללה המתוארת בספרי דברים ויהושע? ולאן אמורים היו השבטים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה?

כעת, לראשונה, חושף החוקר צבי קניגסברג, שהיה מראשוני המתיישבים באזור, את ממצאי מחקרו, שעשויים לטלטל את עולם המחקר. קניגסברג ליווה את פרופ’ זרטל במחקריו במקומות שונים בארץ, סייע בארגון משלחת החפירות בהר עיבל מראשיתה, והיה הראשון שהציע לזהות את מבנה האבן כמזבח. מאז הוא בוחן את היחס בין הממצא בעיבל למקורות המקראיים וליתר הדיסציפלינות הקשורות לעניין.

“הטריגר לתחילת המחקר התרחש ב־24 השעות בין הזיהוי על ידי של המבנה המרכזי בעיבל כמזבח ועד לפגישתי הראשונה למחרת עם בנימין מזר, שדחף אותי לחקור את הנושא. עברו מאז קרוב ל־36 שנים, ואני עדיין ממשיך”, אומר קניגסברג. הטריגר למחקר, באותו לילה של 13 באוקטובר 1983, היה כשקניגסברג זיהה שהציור שצייר זרטל של המבנה המרכזי בעיבל דמה להפליא לציור של מזבח מימי בית שני מהמשנה, מסכת מידות פרק ג’.

“ההמשך היה קריאה מודרכת על ידי בנימין מזר ושיחות אינסופיות איתו”, הוא מספר. “דרכו הגעתי לסדרה שלמה של מומחים בנושא, שחלקם הגדול תרמו מזמנם לשמוע אותי ולעזור לי עם ביבליוגרפיה ורעיונות. מה שנדרש ממני היה לקרוא כמות אדירה של ספרים ומאמרים ולחשוב במונחים שנמצאים מחוץ לקופסה”.

לא רק עם ישראל נושא עיניו אל הר הבית ואל בית המקדש. גם לאסלאם ולנצרות יש עניין מיוחד במקום: הר הבית והמקדש מופיעים, למשל, למעלה מ־20 פעם בברית החדשה. באופן טבעי, גם 3,000 שנה אחרי, למנהיגי העולם יש עניין מיוחד במקום, והמחלוקת למי שייך מה נראית רחוקה מסיום: נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון הציע שהריבונות הישראלית תהיה במעמקי הר הבית. המלך הירדני חוסיין אמר שהריבונות באגן ההיסטורי של ירושלים תהיה לאלוהים. חוקרים כמו פרופ’ רות לפידות מדברים על ריבונות מושעית או מושהית – בניסיון להפריד בין הצד הסמלי לניהולי, ובכלל, משנת 1967 צצות ועולות תוכניות והצעות בניסיון להשקיט את הרעשים המפעפעים מתחת להר הבית ומעליו. מבחינה הזו, למחקרו של קניגסברג עשויות להיות השלכות דרמטיות.

“זהו מזבח עולה יחיד שנמצא בארץ אי פעם", הוא מסביר. "אם אני צודק, זהו גם מקדשו הראשון של ישראל בארצו, תואר שמדביקים בדרך כלל לירושלים. מושא הביטוי המפורסם בספר דברים, ‘המקום אשר יבחר’, גם כן מיוחס בדרך כלל לירושלים. אם אני צודק, בניגוד לכל ההשערות המקובלות, ספר דברים נכתב לפני כל יתר מקורות התורה, והגרעין הראשון של ספר דברים הוא המוצר הספרותי הראשון של תרבות המערב וקודם לסיפורי הומרוס ב־400 שנה. אולי החשוב מכל הוא העובדה שנמצא מוצג ארכיאולוגי שמראה באופן די ודאי שסיפורי התורה הם לא לגמרי המצאה דמיונית וסיפורי סבתא, אלא יש לפחות בחלקם גרעיני אמת היסטורית”.

הארכיאולוג פרופ’ גבי ברקאי מאוניברסיטת בר־אילן מסביר כי אכן ישנן למעלה מ־3,000 שנים של ייחוס חשיבות לירושלים, אבל זה לא אומר שלפני אותו שלב ארוך לא היו מקומות פולחן אחרים. “מ־1982 ואילך קיים פרופ’ אדם זרטל המנוח מאוניברסיטת חיפה עונת חפירות בהר עיבל”, הוא מספר. “במסגרת סקר הר מנשה שגילה את האתר, ב־6.4.1980, הוא מצא במקום אתר חד־תקופתי של המאות ה־12־13 לפני הספירה. הוא גילה שם אתר שסממניו פולחניים. התגלו במקום כמויות גדולות של עצמות בעלי חיים כשרים לפי התורה, שנשחטו ונאכלו במקום: בקר, צאן ויחמורים.

"כמו כן, התגלה בניין מרכזי אחד, ולא התגלתה במקום שום עדות ליישוב במקום. זה לא יישוב נורמלי. זה מקום פולחן. הבניין שהתגלה עשוי אבני שדה, כלומר אבנים שלא הונף עליהן ברזל. הוא רבוע פחות או יותר, ויש לו כבש שעולה אליו עם שתי חצרות משני צדיו. הבניין הוסבר על ידי זרטל כאתר של מזבח, והנה, פעמיים בתנ”ך – בספר דברים פרק כ”ז ובספר יהושע פרק ח’ – נזכר שבהר עיבל יהושע בנה מזבח, והדברים האלה מתאימים, שכן הזיהוי של עיבל הוא ודאי. בהר עיבל עצמו אין שום אתר אחר שעשוי להתאים לכך, כך שהזיהוי הזה מתבקש.

"האתר הזה התקיים עד אמצע המאה ה־12 לפני הספירה, בסביבות שנת 1140, ונקבר בתהליך פולחני תחת מעטה אבנים. אנחנו יודעים שבסביבות אמצע המאה ה־12 לפני הספירה עבר מוקד הפולחן מנחלתו של שבט מנשה לנחלתו של שבט אפרים בשילה, והמרכז עם ארון הברית ועם אוהל מועד עברו לשילה. שילה נחרבה במאה ה־11 לפני הספירה, ובמאה העשירית אנחנו שומעים על העלאת ארון הברית על ידי דוד המלך לירושלים. בזמנו, הארון שכן בתוך אוהל, ובנו שלמה בנה את בית האלוהים. אגב, הוא לא נקרא המקדש. המקדש הוא כינויו של הבית השני”.

על מידת המהפכנות שנושא מחקרו של קניגסברג, אומר פרופ’ ברקאי: “זהו גילוי בעל משמעות אדירה. במאה ה־17 נולדה ‘תורת התעודות’ שהתגבשה בעיקר בראשית המאה ה־19 על ידי שניים: וילהלם מרטין לברכט דה־וטה ויוליוס ולהאוזן. הם טענו שהתורה מורכבת מארבעה מקורות שונים: המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי, המקור הכוהני וספר דברים. הם קבעו למקורות הללו תאריכים. דה־וטה ויורשיו קבעו נקודה ארכימדית, שעד היום משמשת במחקר המקרא, ולפיה בספר דברים למעלה מ־20 פעם מופיע הביטוי ‘המקום אשר יבחר ה’ אלוהיך’. את ‘המקום’ הם זיהו עם ירושלים, ולפיכך ספר דברים היה חייב להיכתב במאה השביעית לפני הספירה בזמנו של יאשיהו מלך יהודה, שגילה את ספר התורה בבית המקדש בירושלים ועסק בריכוז ובאיחוד הפולחן בירושלים.

לפי זה, כל הנאמר על ‘המקום אשר יבחר ה’ אלוהיך’ מכוון לירושלים, והנה בספר יהושע בפרק ט’ נכתב על ‘המקום אשר יבחר’ והכוונה היא בוודאי לא לירושלים. לפיכך הרעיון של ייחוס ספר דברים לימי יאשיהו אינו עומד במבחן, והזיהוי של ‘המקום אשר יבחר’ באופן אוטומטי כירושלים אינו כה ברור וחד־משמעי. הרעיון של איחוד הפולחן וריכוזו כנראה קדום, וכנראה שבהר עיבל היה המקום הראשון שהיה בו איחוד הפולחן שלאחר מכן עבר לשילה. הדבר הזה מרומז בברכתו של יעקב לשני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, כשהוא משכל את ידיו על ראשיהם ומברך את אפרים ולא את מנשה, שהוא הבכור. נחלתו של מנשה הייתה האתר של הר עיבל ונחלתו של אפרים הייתה האתר של שילה. יש לכך חשיבות רבה כי זה מנפץ את אחד מהעקרונות המקובלים על חוקרי המקרא”.

זה שומט את הקרקע תחת רגלי חוקרי המקרא
“הם צריכים לקבל את זה שהר עיבל הוא מקום פולחן ישראלי, וזה דבר שחלוקים עליו. שנית, חוקרי המקרא שבויים באקסיומות ובפרדיגמות שמקובלות במחקר המקרא כבר קרוב ל־200 שנה: ההנחה שספר דברים הוא הוא הספר שנתגלה על ידי יאשיהו וההנחה ש’המקום אשר יבחר’ הוא ירושלים אוטומטית, למרות שירושלים לא מוזכרת בספר דברים. לחוקרי מקרא יהיה קשה מאוד לקבל את זה, אבל אני מניח שאם הם יבקרו באתר וישמעו את צבי קניגסברג ורעיונותיו, הם עשויים לקבל קווי מחשבה חדשים”.

מכחישי מקרא יקרים, השערת דה ווט הובעה ב1805, עברו יותר ממאתיים שנה, הגיע הזמן להתקדם, אתם לא יכולים להישאר בחיתולים לנצח! האימאם הנעלם לא מגיע גם לא מתקשר,  אז הגיע הזמן להמשיך הלאה מהמדע הבדיוני, מהעליבות, ולהסתכל  לעובדות בעיניים.

0
0
vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments