האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

השפה האקדמית 2

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

גם אתה סיימת לקרוא בקושי מאמר אקדמי הכתוב בשפה מנופחת ומהדהדת גדולות, עד שאתה שואל את עצמך האם אתה הלא נורמלי, שלא מבין למה צריך לכתוב בצורה כ"כ מסורבלת, והאם הסגנון המנופח הוא ערובה לאמת ולעליונות של הכותב על ההגיון הפשוט שלך?

כהמשך למאמר על השפה האקדמית, נצרף כאן כמה מלים שנונותו מאת פרופ' סטיבן פינקר מהרווארד, במאמרו 'למה אקדמאים כותבים על הפנים' (שהוא בעצם פרק מתוך ספרו The Sense of Style: The Thinking Person’s Guide to Writing in the 21st Century שתורגם ע"י צור ארליך עבור 'מידה'), להלן קטעים מתוך הפרק:

…כאשר דניס דוטון המנוח (מייסד ‘אַרְטְס אֶנד לֶטֶרְז דֵיילי’, מבית ה’כרוניקל’) ארגן מדי שנה את תחרות הכתיבה הגרועה, כדי להעלות על נס את “הפסקאות בעלות הסגנון האומלל ביותר שנמצאו בספרי מחקר ובמאמרי מחקר”, לא חסרו לו מועמדים, והוא חילק את הפרסים לכמה מגדולי המאורות האקדמיים.

דווקא מפני שהכתיבה האקדמית הגרועה מוכרת לנו כל כך, היא מציבה לנו חידה: כיצד זה שמשלח יד שמילים הן בו מַטבּע עובר לסוחר, משלח יד המתמסר להעברת ידע, חוטא לעתים כה תכופות בכתיבה מנופחת, מקושקשת, חסרת הבעה, יהירה, מסורבלת, מעורפלת, בלתי-נעימה לקריאה ובלתי-אפשרית להבנה?

התשובה הפופולרית ביותר מחוץ לכותלי האקדמיה היא תשובה צינית: הכתיבה הגרועה היא בחירה מחושבת. החוקרים בתחומים ה”רכים” מתכסים באוצר מילים מערפל כדי להסתיר את העובדה שאין להם בעצם מה לומר. הם מלבישים את הטריוויאלי והבנאלי במחלצות של תחכום מדעי, בתקווה שהבלה-בלה היומרני יאַחז את עיני הקהל.

אין ספק שתיאוריית אחיזת העיניים נכונה לגבי חלק מהאקדמאים, חלק מהזמן. אולם מניסיוני ברור לי שלא פה קבור הכלב. אני מכיר חוקרים רבים שאין להם שום דבר להסתיר ושום צורך להרשים. הם עושים עבודה נחשונית בנושאים חשובים, הם חושבים בבהירות על רעיונות בהירים והם אנשים ישרים עם שתי רגליים על הקרקע. ועדיין, הכתיבה שלהם מעצבנת.

…גם תיאוריית הקצרנות הפנימית אינה תואמת את ניסיוני האישי. יום-יום אני מוצא את עצמי מבולבל למקרא מאמרים מתחום ההתמחות שלי, מִתַּת-התחום, אפילו מתת-תת-התחום הספציפי שלי. במאמר מחקרי אחד מסביר פרק ה”שיטה” כי “המשתתפים קראו טענות שאמִתותן אושרה או הוכחשה על ידי הצגתה העוקבת של מילת הערכה”. לאחר עבודת בילוש הגעתי למסקנה שהכוונה הייתה לומר “המשתתפים קראו משפטים, שאחרי כל אחד מהם הופיעה המילה ‘אמת’ או ‘שקר'”. המשפט באקדמזית היה תמציתי פחות, מדויק פחות ומדעי פחות מתרגומו לשפת בני אדם. מדוע אם כן חש עמיתי מחויבות לגבב את המילים מרובות ההברות הללו?

הסבר שלישי מעביר את נטל האשמה למִבצרם של בעלי הסמכות. לא פעם אומרים לי שלאקדמאים אין ברירה אלא לכתוב גרוע, כי שומרי הסף בכתבי העת המדעיים ובהוצאות הספרים האוניברסיטאיות דורשים לשון מייגעת שכן בעיניהם זו הוכחת רצינות. אולם גם כאן, ניסיוני האישי מלמד אחרת. גם זה מיתוס. בספרה ‘כתיבה אקדמית מסוגננת’ (Stylish Academic Writing, Harvard University Press, 2012)  ניתחה הלן סווֹרד, בפרץ מזוכיזם, את סגנון הכתיבה במדגם בן 500 מאמרים מחקריים, ומצאה שבכל תחום מחקר נמצא מיעוט בריא של מאמרים הכתובים בחן ובחיוניות.

…נרקיסיזם מקצועי. אקדמאים חיים בשני עולמות: עולמם של הדברים שהם חוקרים (שירתה של אליזבת בישופ, התפתחות השפה אצל ילדים, מרד טאיפינג בסין), ועולמם המקצועי (דחיפת מאמרים לפרסום, נסיעות לכינוסים, התעדכנות בטרנדים וברכילויות). בעולם השני הם נמצאים חלק גדול יותר משעות העֵרוּת שלהם, והם נוטים לבלבל בין השניים.

…מירכאות מצקצקות. אקדמאים משתמשים תכופות בסימני ציטוט כדי להרחיק את עצמם מהניב העממי. למשל, “אך זה איננו ‘המסר לָקַחַת הביתה'”, או “היא ‘עם ראש על הכתפיים’, ולכן הצליחה ללמד את עצמה, למעשה, כל תחום שהיה לה עניין בו”. הם כמו אומרים, “לא הצלחתי לחשוב על דרך מכובדת יותר לומר את זה, אבל אנא אל תחשבו שאני מסוג האנשים שמדברים ככה; האמת היא שאני מלומד רציני”.

הבעיה איננה רק הרמת אף מזלזלת כלפי שפת העם… הסתייגות. אקדמאים מרפדים את כתיבתם מבלי דעת במילות מוֹך המרמזות שהם אינם מוכנים לעמוד מאחורי מה שהם אומרים: “כמעט”, “לכאורה”, “יחסית”, “למדי”, “בחלקו”, “בערך”, “כ-“, “במידת מה”, “במידה מסוימת”, “במידה רבה”, “כמדומה”, “יחסית”, “ככל הנראה”, “אפשר לומר”, “מעין”, “סוג של”, “למעשה”, “בפועל”, ומנגנון העקיפה “הייתי אומר ש-” (האם פירוש הדבר שהיית אומר את עמדתך זו לו היו פני הדברים שונים, אבל אינך רוצה לומר אותה עכשיו?)

כותבים משתמשים בצַיינֵי הסתייגות מתוך תקוות שווא שאם איזה מבקר ינסה פעם להוכיח שהם טועים, הדבר יציל אותם ולו במקצת. כותב קלאסי, לעומת זאת, סומך על ההיגיון הפשוט של קוראיו ועל הנדיבות הבסיסית שלהם… הרי במילא כל יריב שיבקש לתפוס כותב במילה, ויהיה נבזי דיו שלא להפגין נדיבות מינימלית כלפי משפט נטול הסתייגות, יצליח למצוא איזו פרצה בביצורי הסיוגים של הכותב.

…מטא-מושגים ונומינליזציה. פרופסור למשפטים כתב: “יש לי ספקות רציניים אם ניסיון לתקן את החוקה… יעבוד ברמה הממשית. … אולם ברמת השאיפה, אסטרטגיה של תיקון החוקה תהיה מועילה יותר”. מה תורמות המילים “רמה” ו”אסטרטגיה” למשפט שבשפה פשוטה אומר “ספק בעיניי אם תיקון החוקה יצליח, אך יועיל לנו לשאוף לכך”? מונחים ריקים אלה הם מטא-מושגים: מושגים על אודות מושגים. כאלה הם למשל “גישה”, “הנחה”, “מושג”, “תנאי”, “הקשר”, “מסגרת”, “סוגיה”, “רמה”, “מודל”, “זווית ראייה”, “תהליך”, “ציפייה”, “תפקיד”, “אסטרטגיה”, “נושא”, “נטייה” ו”משתנֶה”.

קל להבין מדוע מטא-מושגים נוזלים בקלות כזו מאצבעותיהם המקלידות של אקדמאים. פרופסורים באמת ובתמים חושבים על “נושאים” (הם יכולים להכין רשימה שלהם), על “רמות ניתוח” (הם יכולים לנמק איזו מהן היא המתאימה) ועל “הקשרים” (הם יכולים להשתמש בהם כדי להסביר מדוע דבר-מה מצליח במקום אחד ולא במקום אחר). אלא שלאחר זמן מה, ההפשטות המועילות הללו נעשות לארגזים שהפרופסורים מאחסנים ומובילים בהם את רעיונותיהם, ובלי שיבחינו בכך הם כבר אינם מסוגלים לקרוא לשום רעיון בשמו. “להפחית דעות קדומות” הופכת ל”מודל הפחתת דעות קדומות”; “לצלצל למשטרה” נעשה “לגשת לנושא הזה מזווית ראייה אכיפתית”.

…למרות ישירותו, הסגנון הקלאסי הוא עדיין העמדת פנים. אפילו מדענים, עם כל מחויבותם לראות את העולם כפי שהוא, הם קצת פוסט-מודרנים. ברור להם שקשה לדעת את האמת, שהעולם איננו מספר לנו את סודותיו ברצון, שאנחנו מבינים אותו בעזרת התיאוריות והמבנים שלנו שאינם תמונות כי אם היגדים מופשטים, ושתמיד עלינו לחשוד שדרכי הבנה אלה לוקות בהטיות נסתרות. ההבדל הוא, שכותבים טובים אינם מתרברבים בחרדתם זו בכל פסקה שהם כותבים; הם מצניעים אותה במיומנות, כדי להגיע למרב הבהירות.

…כמובן, מלומדים אינם יכולים לוותר לגמרי על מונחים טכניים. אך מפתיע לראות על כמה ז’רגון מקצועי אפשר לוותר בלי להחסיר דבר. מדען שיכתוב “עכברים וחולדות” במקום “מודל ממשפחת העכבריים” יהיה לא יותר בזבזן-נייר ולא פחות מדעי. פילוסופים יישארו דייקנים לחלוטין גם אם ייפטרו מביטויים לטיניים כגון ceteris paribus, inter alia ו- simpliciter ויכתבו “אם שאר התנאים שווים”, “בין היתר” ו”בפני עצמו”.

…אפשר לומר בהכללה שהאקדמיה אינה מתגמלת כתיבה טובה. נדירים הם המסלולים לתואר שני הכוללים לימוד כתיבה; מעטים הם כתבי העת האקדמיים שאחד התבחינים שלהם לקבלת מאמרים הוא בהירות; וספורים הם הסוקרים והעורכים האוכפים אותה. שום אקדמאי לא יודה שהוא חוטא במתודולוגיה קלוקלת או בקריאה נחפזת, אך אקדמאים רבים שווי נפש לליקויי הכתיבה שלהם.

כך אי אפשר להמשיך. אדישותנו כלפי האופן שאנו חולקים בו את פירות עמלנו הרוחני הוא בגידה בשליחותנו, שליחות הפצת הידע. כשאנחנו כותבים גרוע אנחנו משחיתים איש את זמנו של רעהו, זורעים בלבול וטעויות, ושמים את מקצוענו ללעג ולקלס.

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x