מהמקרא – למשנה  מהתקופה הפרסית ועד רבי יהודה הנשיא.

יוסף בן מתתיהו כותב: "הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד  וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם"  לכן ברצוני ללמוד על העבר מהאנשים שחוו אותו  מהמוסדות שפעלו בו ומהממצאים (הכתובים והחומריים) שהם השאירו.

נתחיל בלנסות ולתקן תקלה גדולה שנמצאת בהרבה מחקרים מודרניים בהיסטוריה יהודית ושמקורה בשיח הנוצרי של המאה התשע עשרה^[1]. את התקלה הזאת אפשר לתאר בתור ההפרדה השרירותית בין "ישראל הקדום" לבין היהדות.

נקודת מבט זאת  המנתקת עם מעברו  בוודאי הייתה זרה ליהודים שחיו בימי הבית השני  והם כאבו אותה: "עמנו הוא עם קדומים מימי עולם! תחת אשר אמרו משטינינו כי הוא עם חדש אשר בא מקרוב" (יוסף בן מתתיהו  קדמות היהודים)

ומתוך קבלת ההמשכיות של תולדות ישראל ברצוני להיכנס כאן לעניין תולדות התורה שבעל פה.

כידוע  עם חורבן הבית הראשון חרבה גם הריבונות היהודית שהייתה קיימת מימיו של המחוקק הראשון  משה.

ריבונות זאת התבטאה מן הסתם במוסד מלוכה  בבתי משפט   בפולחן ובשאר מסורות המהלכים בעם.

בתחומים אלה בוודאי הייתה הגות רחבה כבר מהימים הראשונים ביותר  כי על אף עמקות התורה ישנם הרבה דברים שאינם מפורשים בה ויש גם דברים שמתחדשים לפי שינוי הדורות.

כבר בספר דברים נתבקשו החכמים: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין־דם ׀ לדם בין־דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל־המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (ועל פסוק זה מיוסד כל מוסד הסנהדרין)

לכן לא רחוק הדבר שבימי המקרא היו אנשים האמונים על החוק  פירושו ויישומו  מכיוון שהתורה שבכתב עצמה הייתה זקוקה להסבר שילווה אותה   וישנם שני דוגמאות מפורסמות לכך מתוך החומש:

א. כששור ממית אדם אז בעליו (של השור) נדרש לשלם "פדיון נפשו"   ונשאלת השאלה   נפשו של מי  של הבעלים או של הקורבן? (שמות כ"א ל).

ב. וכמו כן   "וכי ינצו (יריבו) אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון" (שמות כ"א  כ"ב)   שוב נשאלת השאלה   אסון למי  לאישה או לילדים?

גם  ידוע שדבר המלך היה יכול להפוך ל'חוק' בימי המקרא (ועיין בערובין כ"א:).

כך לדוגמה בספר שמואל נאמר על דוד המלך שתיקן "חוק ומשפט לישראל" כאשר הוא הכריז: "כי כחלק הירד היורד במלחמה וכחלק הישב על־הכלים יחדו יחלקו".

לפיכך אין מנוס מלהגיד שכימי העם ימי מסורותיו. ואם כן נשאלת השאלה: לאן כל ההגות הזאת נעלמה בזמן שהעם עצמו נותר קיים? קיומה של מסורת אבות מסבירה עניין זה.

לדעתנו התורה שבעל פה משמרת את שרידי ריבונותיה של האומה בימי המקרא ולהלן נתמוך זאת בהוכחות.

הפילוסוף היווני אריסטו שחי בימי הבית השני השכיל לכתוב ש"לחוק אין שום תוקף שיביא את האנשים לידי כך שיצייתו לו  מלבד המסורת" (פוליטיקה ספר ב  הוצאת רסלינג) גם בני זמנו היהודים הכירו בכך.

אנחנו רואים במקרא (ולא רק בחלקים המשפטיים שבו) קשר הדוק בין הנוהג הקדמון למנהג המאוחר יותר בימי חז"ל.

כך יש קשר בין סגנון התפילה הקדמון: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ספר ישעיהו) לבין "כוהנים שנושאין את כפיהם" (ראה לדוגמה תענית ד).

ובין סדר הצום שתחילתו בתקיעת שופר "תקעו שופר בציון קדשו צום" (ספר יואל) לבין "סדר תעניות אלו האמור  ברביעה ראשונה. אבל צמחים ששינו  מתריעין (תוקעים) עליהם מיד" (משנה תענית ג).

וישנו גם קשר בין "כי לא־יאכל העם עד־בואו כי־הוא יברך הזבח" (ספר שמואל) לבין "כיצד מברכין" ו"הסיבו – אחד מברך לכולן" (משנה ברכות ו).

וגם המניין הוא עניין עתיק יומין "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר" (מגילת רות) ומאוחר יותר "ואין מזמנין בשם  פחות מעשרה" (משנה מגילה ד).

והדרך גם קצרה מ"בגדיו יהיו פרומים  וראשו יהיה פרוע" (מכלל זה אתה למד שבדרך כלל הראש של היהודים היה מכוסה) ל"תבוא לי טובה על שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש" (בבלי  שבת  קי"ח:)

ובין "ופרע את ראש האשה" לחובה לכיסוי ראש לנשים (משנה כתובות ז)  חובה שגם מתאשרת מתבליטי לכיש בהם הנשים מכוסות במטפחת.

את "ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם" פירטה המשנה בדברה על איסור נשיאה בשבת  במסכתות שבת ועירובין.

דוגמאות נוספות ניתן גם לראות מחוץ לדפי המקרא. כך אין כלל הפרש בין "מלכא השליש" (שליש הוא אדם המופקד על מחלוקת בין שני צדדים) המופיע בפפירוס מימי המקרא^[2] לבין מוסד השליש כפי שהוא בא לידינו במשנה ובתוספתא   "הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהן" (תוספתא בבא מציעא א) כי כשם שהמשיכו להעמיד דיינים כן המשיכו להעמיד את הדין בכל התקופה הארוכה הזאת בין ימי הבית הראשון לבית השני   "וְאַתָּה עֶזְרָא  כְּחָכְמַת אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר בְּיָדְךָ  מַנֵּה שׁוֹפְטִים וְדַיָּנִים  אֲשֶׁר יִהְיוּ דָנִים אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַנָּהָר  אֶת כָּל יוֹדְעֵי דָת אֱלֹהֶיךָ  וַאֲשֶׁר אֵינוֹ יוֹדֵעַ – תּוֹדִיעוֹ."

לכן אין כל סיבה לחלוקה השרירותית בין ימי המקרא לימי המשנה.

כמו כן כל העניינים של מידות ומשקלות (כמו "זרת"   "אמה"   "בקע" וכו') שווים בין ימי הבית הראשון (בממצאים) ובין ימי חז"ל (כפי שמשתקף מהטקסט). רק כאן זה ב"צבע" וכאן ב"שחור על גבי לבן".

נסכם עתה את החלק הראשון של מאמרנו:

התקופה הפרסית היא הגשר בין ימי המקרא לימי המשנה. הגשר ולא החומה.

כי היו אלה הסופרים שהרימו בימי הבית השני את "אדרת" הנביאים והנביאים היו אלה ש"סמכו" ידיהם על מוסד החכמים כמו שנאמר ב"סדר עולם": "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש  מכאן ואילך  הט אזנך ושמע דברי חכמים"

הן המקרא והן התורה שבעל פה מראים לנו איך התהליך הזה קרה. במקרא הנביאים האחרונים הופכים כבר ל'רבנים'. הם עונים על שאלותיהם ההלכתיות של ההמון   כך הנביא זכריה נשאל על עניין הצומות (פרק ח) והנביא חגי שואל את הכהנים שאלות בהלכות טהרה (פרק ב) גם בדברי חז"ל חגי הנביא מתואר בימי העוני של שיבת ציון כיושב על המדוכה (מכשיר כתישה)  או על גזרי עץ ומלמד את תלמידיו.

כמו כן כבר בספר ירמיהו אנחנו נחשפים לשינון בעל פה של שיעורי הנביא (ירמיהו כו יז-יט).

לסיכום: הדורות שבאו אחרי ימי המקרא כבר לא צריכים להיראות בפנינו כדורות של השתנות אלא בעיקר של המשכיות.

ועתה נתחיל את החלק השני של המאמר  בו נדבר על מוסד החכמים ומעשיו עד לסוף ימי הבית השני.

את מעשיהם של חכמי התורה הפרושים אנחנו מכירים היטב מסוף התקופה המדוברת  הם אלה ש"יצרו את ההשקפה הראשונה בין היהודים" (יוספוס  מלחמות   ב  ח  יד^[3]) גם מבחינה כמותית וגם מבחינה היסטורית  כי "הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה" (מתי כג).

הם גם "האנשים אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החוקים באר היטב" (יוספוס  שם) וגם "כל התפילות לאלוקים וכל מעשי הקדושה נחתכים על פיהם" (יוספוס  קדמוניות  יח  א   ג). את התורה הם לומדים על ידי "הזכרון והשכל" ובעזרת דיונים בהם החכמים "שומעים באורים נאמנים לתורה" (חיי יוסף  והשווה משנה אבות ו)

החכמים נסמכו בכל דור על ידי חכמי הדור הקודם ואת כל דבריהם הם תמכו בשלשלת מסירה שעולה עד "משה רבינו מפי הגבורה".

לכן את ישו המלמד במקדש החכמים שואלים "באי זו רשות אתה עושה אלה ומי נתן לך הרשות הזאת?"^[4] (מתי כא) כלומר  מאין באה לך הסמכות לומר את הדברים האלה אם לא שימשת רב מימיך?

בתקופה ההיא החכמים לימדו את הקהל בבתי הכנסת  בבתי המדרש ובצלו של המקדש. רבן יוחנן בן זכאי היה "יושב ודורש" בהר הבית ויהודה בן צריפאי ומתתיהו בן מרגלית לימדו שם צעירים שישבו לרגליהם ושמעו הרצאות מדי יום (יוספוס  קדמוניות יז  ו)

ברחבת המקדש גם עמד מוסד הסנהדרין שניהל את דיני העם וממנו הייתה ההלכה נחתכת ברוב קולות ונמסרת באגרות לכל תפוצות ישראל וזה אחד מנוסחי האגרות: "לאחינו בני הדרום העליון ולאחינו בני הדרום התחתון   ששלומכם יהיה רב. מודיעים אנו לכם שהגיע זמן הביעור להוציא את המעשרות מעומרי שיבולים וכו'" (ירושלמי סנהדרין).

"תמונת מצב" זו מהימים שלפני החורבן אינה אלא ממשיכה את הימים הקדומים שתחילתם בתקופה הפרסית.

בתחילת ימי הבית השני   לאחר ימיהם של הנביאים  פעלו הסופרים  ובמקום שבו דרשו בעבר אל הנביא דרשו עתה אליהם.

אחד משיאי מפעלם הוא אסיפת ספרי המקרא השונים   כפי שחז"ל יודעים להגיד לנו וכפי המשתמע גם מספר מקבים ב: "וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד (כתובים) והמלכים והנביאים (נביאים) ויאספם לאסיפה".

התורה עצמה  על חמשת חומשיה  הייתה אז כבר ידועה כעתיקה וכ"נצחית"  כלומר  לא יכולה להשתנות (ספר טוביה^[5]).

וכך אומר יוסף בן מתתיהו: "ומימי ארתחששתא עד זמננו זה  נכתבו כל מיני ספרים  אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם  כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים"

הסופרים האלה לא היו רק כותבים אלא גם מורים ומפיצים את התורה  תפקידם היה מכובד בעם והם היו עומדים לימינם של הסנהדרין והכהנים (עיין במכתבו של אנטיוכוס הIII   יוספוס  קדמוניות   ז).

הוראת התורה בציבור הייתה מלווה אז בפירוש  כלומר לא פשט בלבד אלא גם דרש  את זה אנו יודעים כי ההיסטוריון היווני הקטיוס איש אבדרה מתאר דרשה שנישאה בשלהי התקופה הפרסית: "הוא נקרא בפיהם הכהן הגדול  ויחסם אליו הוא כיחס אל שליח ופרשן של דבר האל. והם אומרים שבכל אספותיהם  הוא מפרש לפניהם את מה שמצווה עליהם"^[6] (דיודורוס סיקולוס  ספר 40)

לצד הסופרים פעל הסנהדרין או כפי שהוא נקרא במקורות הקדומים יותר   גרוסיה (ספר יהודית)  שבי יהודיא (זקני היהודים בספר עזרא) או חבר היהודים (במטבעות החשמונאים) והיו בו שבעים זקנים שתפקידם להכריז על החגים  המועדות וההלכות ולדון בדיני העם.

כבר ב"מכתב הפסח" שנשלח למושבה היהודית יב במצרים בתקופה הפרסית רואים עדות על קשרי ההלכה בין יהודי התפוצות לירושלים ובספר מקבים ב מופיעה ההודעה מהסנהדרין הגדול לאלכסנדריה על כינון חגיגות החנוכה.

אף היו נשלחות שאלות הלכתיות מרחבי התפוצה היהודית אל עיר הקודש  כמו שמובא בספר יהודית^[7] "גם שלחו מלאכים לזקני ירושלים (במקור-גרוסיה) ויבקשו מהם לתת למו יד לאכול את ראשית פרי האדמה  ומעשרות תירוש ויצהר אשר קודש הם לכוהנים"

כפי שיוספוס אמר על הפרושים המאוחרים יותר כך גם ככל הנראה קודמיהם חיברו תפילות לעם.

בתי הכנסת הראשונים נקראו proseuche^[8] (בית תפילה) ולא synagogue (מקום התכנסות) ולא רחוק שהיו תפילות מוכנות שנאמרו על ידי העם המתאסף בתוכם  דבר זה מתאים לדבריהם של חז"ל על כינון התפילות בימי הכנסת הגדולה^[9]. אך זהו עניין לחיבור נפרד.

במחצית ימי הבית השני כבר כותבים הסופרים היהודים מפורשות שאנשים לא פועלים רק על פי התורה שבכתב אלא גם על פי המנהג^[10] (ביוונית: אטיסמון). גם החשמונאים מנהיגי האומה היו קרובים תחילה לפרושים ואוחזים בהשקפתם

ואם נייחס את הנכונות הגדולה של העם היהודי להתקומם למען התורה בימי המכבים למשהו אז הכי הגיוני לייחס זאת למורי העם שהפיצו תורה ברבים והחדירו דת ודעת בלבבות.

בן סירא   אחד מהחכמים שחיו בימי הבית (לפני המכבים) מתאר לנו את דרכי הלימוד בירושלים של ימיו.

הוא אומר לתלמידיו "לינו בבית מדרשי" ומכלל זה אתה למד שהיו בימיו בתי מדרש. הוא מזהיר אותם "אל תמאס בשמיעת שׂבים (זקנים) אשר שמעו מאבותם  כי ממנו תיקח שכל בעת צורך להשיב פתגם" וכך הוא מתאר את החכם האידיאלי והגותו "חכמת כל הראשונים ידרוש ובנבואות יהגה  שיחת אנשי שם (מסורות שבעל פה) ישמור ובעמקי מליצות יבוא".

דבריהם של חז"ל על רבן יוחנן בן זכאי   שחותם את ימי הבית השני מסכמים את דרכי הלימוד בכל התקופה הזאת: "ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי  שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות תוספתות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים  וכל המידות של חכמים  וכל דבר ודבר שבתורה לא הניח שלא למד" (אבות דרבי נתן יד)

בתי הכנסת והמדרש היו מלאים בכל אותה תקופה בחכמים היושבים על גבי ספסלי האבן ומלמדים את העם שברגליהם  ובכל המושבות היהודיות ובעיקר בלשכת הגזית (הסנהדרין) בירושלים נשמע תדיר קול משא ומתן בתורה.

בימי הבית השני אנשים גם עלו ירושלימה מכל העולם היהודי כדי ללמוד.

ידוע שאחרי התורה והחכמה יהודים מצווים ללכת עד קצות העולם. "אחר ר' יוסי לציפורי אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין אחר רבי יהושע לגולה אחר רבי לבית שערים אחר חכמים ללשכת הגזית". הלל עולה מבבל לבית מדרשם של שמעיה ואבטליון ופאולוס לפי טענת מחברי הברית החדשה בא מאסיה הקטנה כדי ללמוד אצל רבן גמליאל הזקן.

וכך – בכל העולם היהודי מקיימים את הלכות היהדות הפרושית ממדי ועד רומא. התורה שבעל פה הייתה אז תורה של עם שלם על כל תפוצותיו^[11] ושדרותיו ולא של שכבת עילית (כדוגמת הצדוקים והאיסיים^[12]) והיא-היא המשקפת את רוחו האמיתית של עם היהודים.

נחתום את תקופת הבית השני בתיאור אותנטי של יום השבת בבירה הלטינית  רומא  בשנים שטרם החורבן.

תיאור זה מראה לנו שחוקינו לא השתנו שנות אלפיים: "אך בבוא יומו של הורדוס (השבת)  כאשר המנורות העטורות סיגליות ומסודרות סביב אדני החלונות השמנוניים פלטו את ענני העשן שלהן  כאשר זנבות דגי הטונה המדולדלים מפותלים סביב צלחות החרס האדום  והכדים הלבנים תְפוּחים מיין  אתה מעווה שפתותיך בשקט  ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים." (המשורר פרסיוס). יש כאן יין לקידוש  תפילה  דג בצלחת ונרות מעלות עשן והרי לנו שבת יהודית^[13].

עתה נתחיל את החלק השלישי והאחרון

אשר נושאו הוא לימוד התורה שבעל פה עד ימי המשנה ובשנים שבאו אחריה.

אלה היו שנים של גיבוש מסורות  ניסוח משניות ומדרשים והעברתם בשלמותם לדורות הבאים. היו אלה השנים עם הצרות הנוראות ביותר שנפלו על העם היהודי עד אז – כניסוח הרמב"ם היו אלה שנים בהם "הצרות מתחדשות ובאות  ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת  וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות" אך היו אלה גם שנות גיבוש התורה שבעל פה לספרים.

כדי להבהיר את דברינו נשתמש כאן במקורות נוצריים דווקא כדי להראות שגם כשאבות הכנסייה הנוצרית מדברים על אויביהם המרים בדת  היהודים   הם לא מכחישים את שלשלת המסירה בעל פה.

כך אומר אפיפניוס: "היהודים קוראים למסורות שלהם 'משניות' וישנם ארבע ענפים שלהם אשר נמסרו בידי מנהיגים שונים  משה  רבי עקיבא יהודה (הנשיא) ובני חשמונאי"

והירונימוס כותב שלשלת קבלה מפורטת יותר: "משמאי והלל  יצאו הפרושים והסופרים  רבי עקיבא תפס את מקומם והוא הנקרא מורו של עקילס ואחריו בא רבי מאיר שהוחלף בידי יוחנן בן זכאי ואחריו באו אליעזר וטרפון ואז יוסי הגלילי ויהושע".

על אף הטעויות הברורות כאן אנו רואים בכך התאמה מופלאה לשלשלת הקבלה המופיעה בפרקי אבות ויש לנו כאן עדות חיצונית מרשימה להמשכיות בתי המדרש מימי הבית השני.

על דרך לימודם של היהודים אנו גם לומדים "הרבנים והחכמים מוסרים את כל ספרי הקודש ואת מה שהם קוראים לו "משנה" לידי הצעירים  אבל הם לא מוסרים עד גיל מאוחר את המידע על תחילת ספר בראשית (מעשה בראשית!) וגם את תחילתו של ספר יחזקאל הנביא (מעשה מרכבה!)" (אוריגנס).

והירונימוס מוסיף "בילדות הם משיגים שליטה מלאה בשפתם והם לומדים לשנן(!) את כל הדורות מאדם עד זרובבל (דברי הימים א  א-ג) עם דיוק רב כל כך ובקלות כזאת כאילו הם רק מוסרים את שמם שלהם".

הוא גם מזכיר בפירושו לקהלת מדרשים של רבי עקיבא שהיו רשומים אצל מורהו לעברית "מורי לעברית  אשר את שיעוריו אני מוסר רבות   העיד בפני כאשר למדנו את ספר קהלת שרבי עקיבא כתב את הדברים הללו מעל הפסוק הנוכחי" והוא אכן מצטט מדרשים רבים ששמורים עד היום בספר קהלת רבה  וגם חז"ל מזכירים פנקסים של מדרשים ואגרות סתרים של הלכות.

מהאיסוף של כל המסורות האלה חוברו המדרשים והתלמודים שעד היום נלמדים בידי יהודים בכל העולם.

הערות:

^[1] ראה לדוגמה את הפרדתו של וולהוזין בין "ישראל הקדום"  לבין היהדות  שבה: "החוק משתלט וחוסם את הגישה לשמיים"  אנציקלופדיה בריטניקה

^[2] “A Papyrus Recording a Divine Legal Decision and the Root rḥq in Biblical and Near Eastern Legal Usage”   In: Leaves from an Epigrapher's Notebook: Collected Papers in Hebrew and West Semitic Palaeography and םEpigraphy  Author: Frank Moore Cross   Pages: 61–69

^[3] ויש לזכור שיוסף בן מתתיהו התנסה בשאר ההשקפות העיקריות של ימי הבית השני וחקר אותם בנעוריו  וכך הוא אומר.

^[4] ולכן תלמידיו של ישו מתחילים שלשלת מסירה חדשה ממנו: "כי כן קיבלתי אני מן ישו ומסרתי לכם" (אל הקוריניתים א יא) וגם כת קומראן מתחילה שלשלת קבלה חדשה מ"מורה הצדק".

^[5] את ספר טוביה מתארכים לתקופה הפרסית כי הוא לא יודע דבר על יוון ונראה שהוא מנחש שבמפלת פרס (לה הוא קורא מדי) יבואו ימי המשיח.

^[6] וגם דרשתו הקדומה יותר של עזרא הסופר בראש השנה בירושלים נאמרה בצורה דומה "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא".

^[7] את הספר הזה אבות הכנסייה הנוצרית תיארכו לתקופה הפרסית בימי קדם ויהושע מ. גרינץ בדור הקודם.

^[8] כך נקרא בית הכנסת העתיק ביותר הידוע לנו במצרים מימי תלמי הג'.

^[9] וכבר בקומראן אנחנו מוצאים משהו כמו ציטוטים מתפילת העמידה. "מודים אנחנו לך … ולך נאה להודות" ובקומראן "מודים אנחנו לך …. ולך טוב להוד[ו]ת" או  "מחיה מתים ברחמים רבים

סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים"

ובקומראן "ומתים יחיה (זוקף כפופים) ורופא חללים מתיר אסורים" ובן סירא גם הוא מדבר על ברכות שונות.

^[10] ספר מקבים ב  Ιούδας δὲ ἀναλαβὼν τὸ στράτευμα ἦγεν εἰς ᾿Οδολλὰμ πόλιν· τῆς δὲ ἑβδομάδος ἐπιβαλλούσης  κατὰ τὸν ἐθισμὸν ἁγνισθέντες αὐτόθι τὸ σάββατον διήγαγον.   יהודה היטהר כנהוג לפני השבת.

^[11] (בהגותם של חז"ל אנחנו מוצאים רבנים כמו "תודוס איש רומי"  "נחום המדי" "רבי בא קרטגינאה (מקרתגו)" "רבי יודן דגלייה (מגאליה – צרפת)" ו"רב יהודה הינדוא (מהודו)" )

^[12] וגם את האיסיים אני מחשיב כעילית חברתית כי אי אפשר שכל אדם לא ינשא לאישה וינטוש גם כל רכוש פרטי.

^[13] עם זאת יש לציין שכולם קיימו את ההלכות לפי התנאים של אורח החיים המקומי   "רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט?" (שבת כו.)   "ערביות יוצאות רעולות  ומדיות פרופות." (משנה שבת). ומכלל זה אתה למד שמצודתה של התורה שבעל פה הייתה פרושה גם על בבל ומדי אלכסנדריה וקפדוקיה על ערב ועל מדי.