התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים ב: מירמיהו ועד יחזקאל

תיאור התגשמות הנבואות בנביאים אחרונים

לחלק ראשון: התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים א: מעמוס ועד צפניה

ירמיהו

ישיבת הכובשים בירושלים

"ויאמר ה’ אלי מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ כי הנני קרא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם ה’ ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם ועל כל חומתיה סביב ועל כל ערי יהודה", (ירמיהו א).

"ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך נרגל שר אצר סמגר נבו שר סכים רב סריס נרגל שר אצר רב מג וכל שארית שרי מלך בבל", (ירמיהו לט ג)[1].

 

הישענות על מצרים

"מה תזלי מאד לשנות את דרכך גם ממצרים תבושי כאשר בשת מאשור גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך כי מאס ה’ במבטחיך ולא תצליחי להם", (ירמיהו ב).

ההישענות על מצרים התבררה כטעות, שכן מצרים לא הושיעה את ישראל, ואף נפלה בעצמה לפני נבוכדנצאר.

וראו כאן:

במשך תקופת זמן מסויימת טאניס הייתה הבירה של מצרים והעיר האבודה טאניס היא אחד מאותם אתרים עתיקים שרוב האנשים אפילו לא שמעו עליהם. טאניס ממוקמת עמוק בתוך דלתת הנילוס ונמצאת במרחק של כשלוש וחצי שעות נסיעה מגיזה של ימינו. היא אפילו לא התגלתה רשמית עד לפני קצת יותר מ-80 שנה, ב-1939, לאחר כמעט 12 שנים של חפירה של צוות ארכיאולוגים צרפתים.

איך שהאתר הזה נראה (בתמונה מעל), כאשר חוקרים מוקדמים נתקלו בו לראשונה וציירו אותו במאה-19, הוא פשוט מראה מדהים של מה שהייתה פעם העיר הראשית של כל מצרים העתיקה, ערבוביה עצומה של חורבות עתיקות שנהרסו, כולל פסלי ענק, אובליסקים, גושי אבן והריסות נוספות, לא פלא שלקח יותר מעשור של חפירות עד שהאתר הזה נחפר במלואו. וכך הוא נראה היום (בתמונה הבאה) לאחר שנים רבות של שחזור, אך למעשה לא ממש שחזור, שכן השרידים הועברו והוצבו מחדש בצורה מאורגנת כמו במוזיאון, כלל לא הפריסה של מה שהיה במקור לפני אלפי שנים.

כשמסתכלים על ההרס המוחלט אפשר להבין בבירור שקרה משהו קטסטרופלי באתר הזה, כדי לנתץ ולפזר כל כך הרבה שברים של גרניט אדומה, שדרך אגב מאמינים שמקורה במחצבת אסואן שנמצאת יותר מאלף קילומטרים משם. וזה רק מוסיף לתעלומה כשחושבים שיש חלקים שבורים של פסל שנחצב מגוש גרניט בודד, שלפי האמונה הוא הגדול ביותר שנוצר אי פעם, ולפי ההערכות הוא היה בגובה של 28 מטר ושקל כ-1100 טון. איך הקדמונים הזיזו אבן בכזו מסה יותר מאלף קילומטרים, ומה לעזאזל קרה שהיא התפרקה לכל כך הרבה חתיכות מקוטעות? האם לא ברור לגמרי שמשהו הרסני קרה כאן? הרבה מעבר לעבודות ההרס של המון פולש ועצבני?

כפי שצוין, טאניס ממוקמת עמוק בדלתא של הנילוס ומסיבה מוזרה האתר הזה בולט כשממה עקרה של עפר שבו אין כמעט שום דבר ירוק, כמעט שום דבר לא צומח בו. ודבר נוסף שכדאי להזכיר הוא שחוקרים רבים מזהים את טאניס כעיר המקראית צוען, ואולי מעניין להזכר במה שמספר התנ"ך על צוען:

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף, וְנָשִׂיא מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם, לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְנָתַתִּי יִרְאָה, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַהֲשִׁמֹּתִי, אֶת-פַּתְרוֹס, וְנָתַתִּי אֵשׁ, בְּצֹעַן; וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים, בְּנֹא. וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי, עַל-סִין מָעוֹז מִצְרָיִם; וְהִכְרַתִּי, אֶת-הֲמוֹן נֹא. וְנָתַתִּי אֵשׁ, בְּמִצְרַיִם–חוּל תחיל (תָּחוּל) סִין, וְנֹא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ; וְנֹף, צָרֵי יוֹמָם.

(יחזקאל, פרק ל, פסוק יג)

"וְנָתַתִּי אֵשׁ, בְּצֹעַן", זה די מעניין כשלוקחים בחשבון שחלק מהאבנים באתר נצרבו בחום גבוה, שזה כשלעצמו היא עוד תעלומה, מה קרה בכדי שתיווצר רמה כזו של נזקי חום לגרניט מוצקה? ולחשוב שזו הייתה פעם בירת כל מצרים העתיקה ולהוסיף את העובדה שכל כך מעטים שמעו על האתר ההרוס, זה באמת מוזר.  

היעלמותו של ארון הברית

"והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה’ לא יאמרו עוד ארון ברית ה’ ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד", (ירמיהו ג).

לא נתפרש בכתובים מה עלה בגורלו של ארון הברית, אך כאן נתנבא במפורש ירמיה כי לא יהיה המשך לקיומו של ארון הברית בעם, הבית השני היה קיים מאות שנים, אך לא היה בו הארון, (אפילו אם נאמר שנגנז הארון, היה מקום לחשוב שבעת רווחה יוציאוהו מגניזתו).

 

שיבת חלקים מישראל

"בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם", (ירמיהו ג)

"כנראה עלו עם שבי ציון גם שרידים מעשרת השבטים כפי שנרמז במקרא במקומות שונים וכפי שמסתבר גם מרשימות היחס המאוחרות השוה זכריה ח' יג' י' ו' ואילך עזרא בה' ב' נחמיה ז' ז'", (אנצ"ע כרך ב' עמ' 502).

 

שממת הארץ

"ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמים נדדו ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני ה’ מפני חרון אפו כי כה אמר ה’ שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה", (ירמיהו ד).

בניגוד לטבע, ותוך כשלון נסיונות שונים שנעשו, לא היה בארץ שום ישוב, במשך כל ימי הגלות.

 

אין קובר לחללים

"היתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד", (ירמיהו ז).

"מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר", (תהלים עט). לפי חז"ל (מדרש איכה ד ו) נאמר מזמור זה בזמן החרבן, ולפי זה אסף המשורר הזה הוא מצאצאיו של אסף המשורר בעל פרק פג' ושאר הפרקים הקדומים (ראה מי חבר את ספר תהלים).

 

ביזוי עצמות המלכים

"בעת ההיא נאם ה' ויציאו יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלם מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם לא יאספו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו", (ירמיהו ח)

מתוך הספר החיצוני "ברוך" (ב כד): "ולא שמעו בקולך לעבוד את מלך בבל ותקם את דבריך אשר דברת ביד עבדיך הנביאים כי יוצאו עצמות מלכינו ועצמות אבותינו ממקומן והנה הן מושלכות לחום היום ולקרח הלילה".

 

שבועת שכני ישראל בשם ה'

"כה אמר ה’ על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם והיה אחרי נתשי אותם אשוב ורחמתים והשבתים איש לנחלתו ואיש לארצו והיה אם למד ילמדו את דרכי עמי להשבע בשמי חי ה' כאשר למדו את עמי להשבע בבעל ונבנו בתוך עמי ואם לא ישמעו ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד נאם ה'", (ירמיהו יב).

נבואה זו כוללת את חזון אחרית הימים בדרישות מעשיות: היא דורשת מהעמים שכני ישראל להישבע בשם אלהי ישראל! כלום היה אפשר להעלות על הדעת את הדבר בימי בית המקדש הראשון? האדומים אכן הוכרחו (ע"י החשמונאים) להתגייר בכדי לשכון באדמתם. וכן הרומאים (המיוחסת לאדום, ראה לעיל בפרק תכנית התורה, בקטע: "חומשי התורה ותהליכים היסטוריים" בהערה) הגיעו בסופו של דבר עם השתלטות הנצרות למצב שהם נשבעים בשם ה'. כך שכל העמים שנלחמו על ישראל מאז ועד היום נשבעו בשם ה' בלבד.

התקבלות הנצרות בעולם כולו, משבטים פרימיטיביים באיים רחוקים, ועד עמים אכזריים השקועים בהיררכיה של אלילות היסטורית, היא בלתי טבעית, ואוריגנס כותב: "ייאמר הדבר שרבים פנו לנצרות כאילו בעל כרחם איזו רוח – על ידי מראה ביום או בלילה – שינתה לפתע את מחשבתם משנאת הבשורה עד לנכונות למות למענה", (אוריגנס נגד קלסוס, סעיף 46).

 

גלות משפחת פשחור

"ויהי ממחרת ויצא פשחור את ירמיהו מן המהפכת ויאמר אליו ירמיהו לא פשחור קרא ה’ שמך כי אם מגור מסביב כי כה אמר ה’ הנני נתנך למגור לך ולכל אהביך ונפלו בחרב איביהם ועיניך ראות ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה והכם בחרב ונתתי את כל חסן העיר הזאת ואת כל יגיעה ואת כל יקרה ואת כל אוצרות מלכי יהודה אתן ביד איביהם ובזזום ולקחום והביאום בבלה ואתה פשחור וכל ישבי ביתך תלכו בשבי ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר אתה וכל אהביך אשר נבאת להם בשקר", (ירמיהו כ).

מתוך הכתוב בעזרא (י כב) על בני פשחור הכהן ששבו לארץ, עולה עובדת גלותם. בהקשר לנבואת החרבן לענתות, טוען קויפמן כי בני ענתות לא נשמדו, שהרי חזרו מהם בשיבת ציון (עזרא ב כג). אך ברור שאין הכוונה לכרת גמור של כל אחד ואחד מבני ענתות, וירמיהו עצמו היה גם הוא בן ענתות.. אלא באופן כללי.

 

אחרית צדקיהו

"ואחרי כן נאם ה’ אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת עבדיו ואת העם ואת הנשארים בעיר הזאת מן הדבר מן החרב ומן הרעב ביד נבוכדראצר מלך בבל וביד איביהם וביד מבקשי נפשם והכם לפי חרב לא יחוס עליהם ולא יחמל ולא ירחם", (ירמיהו כא).

"וצדקיהו מלך יהודה לא ימלט מיד הכשדים כי הנתן ינתן ביד מלך בבל ודבר פיו עם פיו ועיניו את עינו עיניו תראינה ובבל יולך את צדקיהו ושם יהיה עד פקדי אתו נאם ה’ כי תלחמו את הכשדים לא תצליחו", (ירמיהו לב).

"ואתה לא תמלט מידו כי תפש תתפש ובידו תנתן ועיניך את עיני מלך בבל תראינה ופיהו את פיך ידבר ובבל תבוא אך שמע דבר ה’ צדקיהו מלך יהודה כה אמר ה’ עליך לא תמות בחרב בשלום תמות וכמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך כי דבר אני דברתי נאם ה’", (ירמיהו לד).

ההדרגה בנבואות ירמיה, כאשר נראה לעין שגם לנביא עצמו מתגלים הפרטים לאט לאט, מוכיחה גם היא על קדמות הנבואה לאירועים. בתחילה אין ירמיה מדבר אלא באופן כללי על עצם הרעיון שהמלך וכל המורדים בבבל יתפסו ביד הבבלים שיכו ולא ירחמו. רק לאחר מכן מתנבא ירמיה על תפיסת צדקיהו והולכתו לבבל "עד פקדי אותו", פקידה זו לא נתפרשה אם לטובה או לרעה או תלויה במעשיו (אין סבה לחשוב כי בעת תוכחה זו יבטיח לו ירמיה אחרית טובה בלתי תלויה במעשיו. המתנה לפקידה מתפרשת בפשטות כהמתנה לגורלו מאת ה'), ואפשר שהנביא עצמו לא ידע אז את גורל צדקיה. רק בנבואה השלישית מתפרשת הפקידה כי לא ימות צדקיה בחרב וכי יעשו לו כבוד במותו (צדקיהו מת "בבית הפקודות", ירמיהו נב).

אין לנו ידיעה על הכבוד שנעשה לצדקיה במותו, אך בודאי לא היתה כוונת ירמיה שימות בישראל ושם ישרפו לו, שהרי באותו פסוק עצמו הוא מודיע לו כי יגלה לבבל וישראל תיחרב.

מעניין כי בעוד קויפמן טוען בתוקף כי יש כאן "קרע בין הנבואה למציאות" שכן: "צדקיהו לא מת בשלום ובמשרפות אבותיו לא שרפו לו (ירמיהו לד ה) הוא לא היה בבבל עד יום פקוד אותו ה' (לב ה) אלא הוא מת שם". טוען מנגד פרופ' א. רופא: הנבואות על צדקיהו כל כך מדוייקות עד כי מוכרחים אנו להחליט שנבואות צדקיהו שבספר ירמיה הם נבואות שלאחר מעשה, (א, רופא, עיונים בשאלת חיבורו של ספר ירמיה, תרביץ מד' עמ' 4). אכן ענין של טעם.. אך ברור הדבר שההדרגה של שלשת הנבואות בירמיהו, וכן העובדה שחסרים בנבואה הפרטים ה'פיקנטיים' של עיוור עיני צדקיה, והריגת בניו לעיניו. מוכיחות באופן חד משמעי כי נכתבו הנבואות מראש, כן לא פורש בנבואה כי משפטו יהיה ברבלה, ולא הוסברו המשפטים העמומים של פקידתו, ומותו בשלום. כך לא כותבים "נבואות שלאחר מעשה".

 

קבורת יהויקים

"לכן כה אמר ה’ אל יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות לא יספדו לו הוי אדון והוי הדה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלם. כה אמר ה’ כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומשל עוד ביהודה", (ירמיהו כב).

גם כאן רואה קויפמן קרע בין הנבואה למציאות, שכן יהויקים שכב עם אבותיו (מ"ב כד ו). אך האם יש סתירה בין דברי ירמיה כאן ובין התיאור כי שכב עם אבותיו? אין כאן אלא הוכחה כי הנבואות לא נכתבו לאחר מעשה ולא 'תוקנו' לאחר כתיבתם.

לגופו של ענין, אין שום ידיעה כיצד נקבר יהויקים וכיצד מת. בדברי הימים (ב לו) אנו קוראים: "עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להליכו בבלה ומכלי בית ה' הביא נבוכדנאצר לבבל ויתנם בהיכלו בבבל". כאן נראה כי יהויקים היה מעותד להגיע לבבל, אלא שבסופו של דבר לא הגיע. האפשרות הסבירה ביותר היא שמה שמנע את הבאתו לבבל היה מותו, ויש לשער כי כאשר כבר היה נתון בנחושתיים ללכת בבל, לא היה מותו מוות מכובד ביותר, (ראה גם לעיל על ירמיה ח בנושא ביזוי עצמות המלכים).

הלשון "שכב עם אבותיו" אינו מתכוין דוקא לקבורת אבות, כפי שאומר יעקב: "ושכבתי עם אבתי, ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם", (בראשית מז ל). כאן דוקא מיתתו במצרים היא השכיבה עם האבות. וגם אפשר כי לאחר מעשה ההתעללות שערכו בו הבבלים, הועבר יהויקים לקבורת אבות[2].

 

אופי גלות בבל

"כה אמר ה’ אלהי ישראל כתאנים הטבות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה ושמתי עיני עליהם לטובה והשבתים על הארץ הזאת ובניתים ולא אהרס ונטעתים ולא אתוש ונתתי להם לב לדעת אתי כי אני ה’ והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלהים כי ישבו אלי בכל לבם", (ירמיהו כד).

"בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה’ כי בשלומה יהיה לכם שלום", (ירמיהו כט).

ירמיה מבדיל בין גלות ישראל אשר סוף רובה לכליה, ובין גלות יהודה שיצליחו בבבל, ולא יירדפו שם, וישובו אל ה'.

 

כיבוש בבל כעבור שבעים שנה

"והיה כמלאות שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאם ה’ את עונם ועל ארץ כשדים ושמתי אתו לשממות עולם והבאיתי והבאתי על הארץ ההיא את כל דברי אשר דברתי עליה את כל הכתוב בספר הזה אשר נבא ירמיהו על כל הגוים", (ירמיהו כה).

"כה אמר ה’ כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה", (ירמיהו כט).

נבואה זו היתה ידועה לישראל בגלות, וכאשר ראה דניאל שמתקרבת שנת השבעים התפלל על הגאולה (דניאל ט): "בשנת אחת לדריוש.. אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה.. ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו.. אדני ככל צדקתך ישב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך "

עובדת הגאולה בשנת השבעים היתה ידועה לכל: "בשנת שתיים לדריוש.. ויען מלאך ה' ויאמר ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה ויען ה' את המלאך הדבר בי דברים טובים דברים נחמים.. שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות" (זכריה א). תיאור בנית בית ה' בשנת שתיים לדריוש גם בספר חגי פ"א. זכריה מעיד שכך ידעו גם כל העם: "אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני" (זכריה ז).

"ויגל (נבוכדנצאר) השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלך מלכות פרס למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש מלך פרס", (דה"ב לו).

• "בירוסוס העתיק מן הכתבים העתיקים דברים עם נבופולצר מלך בבל וכשדים ואמר.. ושרף את בית המקדש בירושלים ואת כל העם הוליך עמו בשביה והגלה אל בבל ואחרי כן שממה העיר זמן שבעים שנה" (נגד אפיון הוצ' מסדה עמ' כד).

 

חורבן שכני ישראל

"ואקח את הכוס מיד ה’ ואשקה את כל הגוים אשר שלחני ה’ אליהם את ירושלם ואת ערי יהודה ואת מלכיה את שריה לתת אתם לחרבה לשמה לשרקה ולקללה כיום הזה את פרעה מלך מצרים ואת עבדיו ואת שריו ואת כל עמו ואת כל הערב ואת כל מלכי ארץ העוץ ואת כל מלכי ארץ פלשתים ואת אשקלון ואת עזה ואת עקרון ואת שארית אשדוד את אדום ואת מואב ואת בני עמון ואת כל מלכי צר ואת כל מלכי צידון ואת מלכי האי אשר בעבר הים ואת דדן ואת תימא ואת בוז ואת כל קצוצי פאה ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר ואת כל מלכי זמרי ואת כל מלכי עילם ואת כל מלכי מדי ואת כל מלכי הצפון הקרבים והרחקים איש אל אחיו ואת כל הממלכות הארץ אשר על פני האדמה ומלך ששך ישתה אחריהם ואמרת אליהם כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל שתו ושכרו וקיו ונפלו ולא תקומו מפני החרב אשר אנכי שלח ביניכם", (ירמיהו כה).

זוהי חזרה על נבואות ישעיהו על חרבן כל המזרח התיכון בפני גייסות הצפון, מה שאכן אירע.

 

שעבוד העמים לנבוכדנצאר

"ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אתו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדלים והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אתו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת אשר לא יתן את צוארו בעל מלך בבל בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נאם ה’ עד תמי אתם בידו.. והגוי אשר יביא את צוארו בעל מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה’ ועבדה וישב בה", (ירמיהו כז).

קויפמן טוען כי הנבואה לא התגשמה, שכן לא עבדו הגויים את בניו של נבוכדנצאר. אך הבטוי "ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו" לא בא לקבוע מי יהיו מלכי בבל, אלא הכוונה לעבודה של שלשה דורות, ונקט את הדרך הרגילה שבניו של המלך יורשים אותו, (בלשצאר נקרא בדניאל (ה א) בנו של נבוכדנצאר וכן בספר ברוך (א יא), וראה שם בפירוש הרטום, גם פרופ' סגל טוען שבלשצאר היה נכדו של נבוכדנצאר, מבואי מקרא עמ' 744). קויפמן רואה את הנבואה כפי שהוא היה רוצה לומר אותה לאחר מעשה, אך מסימניה של נבואת האמת שהיא רואה את הדברים כמבעד לערפל, שכן רק הגרעין האמיתי והנחוץ שבאירועים הוא מטרת הנבואה.

אגב, כשרוצים לאחר את הספר, מוצאים הסברים, שמן הסתם לא היו נאמרים בדיון על האם הנבואה אמיתית, ראה בעבודת הדיסרטציה של אהרן הורנקול ('לשון ספר ירמיה ותולדות השפה העברית', האוניב' העברית 2011):

עוד מעיר קויפמן: "הגולים לא עבדו בארצות הגויים אלהים אחרים יומם ולילה לאנסם (טז יג). צור לא עבדה את מלך בבל ובכל זאת לא מתה בחרב וברעב (כז ג), נבוכדנצאר לא יכל לכבש אותה. נבוכדנצאר לא החריב את מצרים ומצרים לא הלכה בגולה (מו יג כו) אמנם בשנת 568 תקף נבוכדנצאר את מצרים בימי אפסיס אבל את הארץ לא החריב. לפי ספורו של הרודוטוס היו ימי אפסיס ימי טובה למצרים".

אך כלום לא שמע קויפמן על מעשה חנניה מישאל ועזריה שהוכרחו לעבוד לצלם (דניאל ג), מעשה שבודאי היה אב טיפוס למודל מסויים של מצב היהודים בבבל. ובמבט רחב יותר: כלום אפשר להתעלם מכל מלחמות הכפיה נגד דת ישראל, החל מגזרות אנטיוכוס, הרומאים, מסעי הצלב, הג'יהאד, ועוד. והרי ירמיהו אינו בודה זאת מלבו אלא נסמך על נבואת התורה "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן", שהיא בודאי מבט כללי על הגלות.

צור דוקא נכנעה תחת נבוכדנצאר:

• "מדברי יוסף בן מתתיהו וכן מיחזקאל כט' אין ללמוד שנבוכדנצאר לא לכד את צור, אלא שהשלל לא היה מרובה לפי רוב העבודה ורוב הטורח של המצור. ולא עוד אלא שמכמה תעודות בבליות מוכח בבירור שבשנת 570 כבר היתה צור תחת ממשלתו של נבוכדנצאר", (אנצ"מ ערך יחזקאל, עמ' 649).

• "נבוכדרצאר הטיל מצור על צור ולבסוף לכד אותה הגלה מתוכה תושבים והעמיד בה חיל מצב בבלי" (אנצ"מ ערך מסופוטומיה עמ' 105, ערך נבוכדנצאר עמ' 736).

הבבלים כבשו את מצרים והכניעו אותה, ואכן יכלו אלו להיות ימי טובה, כמו שאומר ירמיהו עצמו כי מי שיביא את צוארו בעול מלך בבל ינוח. בענין כיבוש מצרים ראה להלן על ירמיה פרק מג.

 

השבת כלי ה'

"כי כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל על הכלים הנותרים בית ה’ ובית מלך יהודה וירושלם בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם נאם ה’ והעליתים והשיבתים אל המקום הזה", (ירמיהו פרק כז).

הגליית כלי ה' מוזכרת כבר בישעיה (לט'), וכאן מוסיף ירמיה להתנבא על חזרתם של כלי ה', כמתואר בעזרא (א ז) " והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם.. ויספרם לששבצר הנשיא ליהודה".

 

אחרית חנניה

"יאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא שמע נא חנניה לא שלחך ה’ ואתה הבטחת את העם הזה על שקר לכן כה אמר ה’ הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה’ וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי", (ירמיהו כח).

לפי המתואר בנביא התקיים האות.

 

שינוי רוח העם

"הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה’ כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה’ נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה’ כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד", (ירמיהו לא).

השינוי המופלא שחל בעם היהודי, מנובא כאן ע"י ירמיה. כל המלחמות עם הנביאים נעלמו, ורוח חדשה של ציות לקול ה' הופיעה בימי הבית השני.

 

נצחיות העם

"כה אמר ה’ נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה’ צבאות שמו אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה’ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים", (ירמיהו לא).

נבואת נצחיות העם גם היא מקורה בתורה, (ויקרא כו).

 

אחרית יהויקים

"לכן כה אמר ה’ על יהויקים מלך יהודה לא יהיה לו יושב על כסא דוד, ונבלתו תהיה משלכת לחרב ביום ולקרח בלילה", (ירמיהו לו. ראה כב ו).

זרובבל מזרעו של יהויקים היה אכן פחת יהודה ועמד בראש העליה הראשונה, אך ימיו לא ארכו וכבר בעליה השניה אבד זכרו, וכמעט שאפשר להמליץ עליו "יש מלך בלא עם". ובכל אופן בודאי אין זה כסא דוד שהרי לא קיבל מלוכה. עוד ייתכן, שלא היתה כוונת ירמיה אלא למלכות הבית הראשון, ולא למה ששייך לגאולה העתידה, שהרי גם משיח בן דוד יכול להיות מזרעו של יהויקים.

 

נבוכדנצאר במצרים

"ואמרת אליהם כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל הנני שלח ולקחתי את נבוכדראצר מלך בבל עבדי ושמתי כסאו ממעל לאבנים האלה אשר טמנתי ונטה את שפרירו עליהם ובאה ובא והכה את ארץ מצרים אשר למות למות ואשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב והצתי אש בבתי אלהי מצרים ושרפם ושבם ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרעה את בגדו ויצא משם בשלום ושבר את מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים ואת בתי אלהי מצרים ישרף באש", (ירמיהו מג).

"וזאת לכם האות נאם ה’ כי פקד אני עליכם במקום הזה למען תדעו כי קום יקומו דברי עליכם לרעה כה אמר ה’ הנני נתן את פרעה חפרע מלך מצרים ביד איביו וביד מבקשי נפשו כאשר נתתי את צדקיהו מלך יהודה ביד נבוכדראצר מלך בבל איבו ומבקש נפשו", (ירמיהו מד).

בשנת 568 נלחם נבוכדנצאר במצרים והכה אותה, לא נשארו ידיעות על הפרטים של אירועי המלחמה ההיא במצרים. ראה גם ירמיהו מו על מלחמת נבוכדנצאר בפרעה נכה.

יש הסוברים בעקבות הירודוטוס כי רק כנבוזי שחי כשלשים שנה לאחר נבוכדנצאר, הוא שכבש את מצרים, ואילו נבוכדנצאר נכשל בכך[3]. אך מחקר חדש של ד"ר חפץ (מגדים יד') מסתמך על העובדה הידועה (הרודוטוס א' 108. ב' 1 עמ' 61) כי היו שני מלכים בשם כנבוזי, סב ונכד. הסב חי בימי נבוכדנצאר והיה כפוף למרותו (ככל מלכי המזרח עד מפלת בבל, וכידוע על מלכי פרס שחיו בזמנו, כדוגמת כיאכסרס). וטוען כי כובש מצרים עליו דיבר הרודוטוס הוא כנבוזי השני ולא הראשון. וכנראה שנבוכדנצאר השליט הבלעדי של האיזור השתמש גם בגייסותיו של כנבוזי לכיבוש מצרים.

ההוכחה לכך היא שירמיה מזכיר את מלך מצרים 'חפרע' וכן הרודוטוס מספר כי בשעת כיבוש מצרים היה חפרע עדיין על ממלכתו, מה שמלמד שלא היה הפרש שנים גדול^[4].

וכן יש לשים לב ללשונו של ירמיה "אמר ה' צבאות אלהי ישראל הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבטחים בו ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדראצר מלך בבל וביד עבדיו ואחרי כן תשכן כימי קדם נאם ה'" (ירמיה מו כה). ירמיה מדגיש, שלא כרגיל, כי ישנם כאן עוד מבקשי נפשם שהוא מקדימם לנבוכדנצאר, וכן "ביד עבדיו" היא ישות בפני עצמה.

 

היהודים במצרים

"הדבר אשר היה אל ירמיהו אל כל היהודים הישבים בארץ מצרים.. למה אתם עשים רעה גדולה אל נפשתכם להכרית לכם איש ואשה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הותיר לכם שארית להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים בארץ מצרים אשר אתם באים לגור שם.. ופקדתי על היושבים בארץ מצרים כאשר פקדתי על ירושלם בחרב ברעב ובדבר ולא יהיה פליט ושריד לשארית יהודה הבאים לגור שם בארץ מצרים ולשוב ארץ יהודה אשר המה מנשאים את נפשם לשוב לשבת שם כי לא ישובו כי אם פלטים", (ירמיהו מד).

ירמיה מנבא כאן כליה גמורה לכל היהודים יושבי מצרים, לא ידוע לנו שכך אירע, ואילו בהמשך התקופה נודעו במצרים ישובים יהודים גדולים, וגם זאת בהתאם לנבואת ישעיהו יט' שבודאי היתה ידועה לירמיה. ואכן יחזקאל מנמק את דבריו בעבודת האלילים של יושבי מצרים והקטרתם למלכת השמים, וכמובן שהעונש תלוי גם הוא בחטא, ואפשר שתוכחתו של ירמיה השפיעה על יהודי מצרים, ואכן מקדש יב היה מקדש לאלהי ישראל ובכתבי יב מוזכר קיום המצוות, פסח, שבת, ואף כתובה.

 

נבוכדנצאר ופלשתים

"אשר היה דבר ה’ אל ירמיהו הנביא אל פלשתים בטרם יכה פרעה את עזה כה אמר ה’ הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר וישבי בה וזעקו האדם והילל כל יושב הארץ מקול שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצר ולצידון כל שריד עזר כי שדד ה’ את פלשתים שארית אי כפתור באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון שארית עמקם עד מתי תתגודדי הוי חרב לה’ עד אנה לא תשקטי האספי אל תערך הרגעי ודמי איך תשקטי וה’ צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה", (ירמיהו מז).

ירמיה עצמנו מספר על התגשמות הנבואה (בטרם יכה פרעה את עזה), אלא שהוא מוסיף כי הדברים נאמרו לו קודם לכן.

 

אחרית מואב

"למואב כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל הוי אל נבו כי שדדה הבישה נלכדה קריתים הבישה המשגב וחתה אין עוד תהלת מואב בחשבון חשבו עליה רעה לכו ונכריתנה מגוי גם מדמן תדמי אחריך תלך חרב אוי לך מואב אבד עם כמוש כי לקחו בניך בשבי ובנתיך בשביה ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה’ עד הנה משפט מואב", (ירמיהו מח).

"לכן הנה ימים באים נאם ה’ והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנתיה באש תצתנה וירש ישראל את ירשיו אמר ה’ הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות רבה חגרנה שקים ספדנה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו מה תתהללי בעמקים זב עמקך הבת השובבה הבטחה באצרתיה מי יבוא אלי הנני מביא עליך פחד נאם אדני ה’ צבאות מכל סביביך ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנדד ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה’", (ירמיהו מט).

מואב ועמון הוכנעו על ידי שבטי הערבים, בהקשר לנבואה על שבותם באחרית הימים, אין להניח שהעמים המואבי והעמוני נכרתו לגמרי, (בספר טוביה מן התקופה הפרסית מוזכר גר עמוני, ובישראל היו נשים עמוניות ומואביות, נחמיה יג כג), וככל הנראה השתלבו צאצאיהם בין שבטי הנודדים הערבים, אולי כוונת הנבואה היא, לפיכך, על ישוב ארצות עמון ומואב בצורה מסודרת על ידי הערבים בעת החדשה.

 

אחרית אדום

"והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על כל מכותה כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר ה’ לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם", (ירמיהו מט).

גם את זאת כבר ניבא ישעיה (לד), וראה מה שכתבנו שם. לאדום לא ניבא ירמיה שבות באחרית הימים, ואכן כפי שניתן לשער, בשטחים בהם השתרעה ממלכת אדום כמעט ואין ישוב כיום, בעוד רבת עמון היא בירתה של ממלכת ירדן, הרי אדום זנוחים ושוממים.

 

חורבן ארם

"לדמשק בושה חמת וארפד כי שמעה רעה שמעו נמגו בים דאגה השקט לא יוכל רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט החזיקה צרה וחבלים אחזתה כיולדה איך לא עזבה עיר תהלה תהלת קרית משושי לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא נאם ה’ צבאות והצתי אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן הדד", (ירמיהו מט).

חרבן ארם בכלל נבואת שכני ישראל, לעיל פרק כה.

 

חצור וממלכות קדר

"לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדראצר מלך בבל כה אמר ה’ קומו עלו אל קדר ושדדו את בני קדם אהליהם וצאנם יקחו יריעותיהם וכל כליהם וגמליהם ישאו להם וקראו עליהם מגור מסביב נסו נדו מאד העמיקו לשבת ישבי חצור נאם ה’ כי יעץ עליכם נבוכדראצר מלך בבל עצה וחשב עליהם עליכם מחשבה קומו עלו אל גוי שליו יושב לבטח נאם ה’ לא דלתים ולא בריח לו בדד ישכנו והיו גמליהם לבז והמון מקניהם לשלל וזרתים לכל רוח קצוצי פאה ומכל עבריו אביא את אידם נאם ה’ והיתה חצור למעון תנים שממה עד עולם לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם", (ירמיהו מט).

אין בידינו מידע ברור על גורל חצור הערבית.

 

אחרית עילם

"אשר היה דבר ה’ אל ירמיהו הנביא אל עילם בראשית מלכות צדקיה מלך יהודה לאמר כה אמר ה’ צבאות הנני שבר את קשת עילם ראשית גבורתם והבאתי אל עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וזרתים לכל הרחות האלה ולא יהיה הגוי אשר לא יבוא שם נדחי עולם והחתתי את עילם לפני איביהם ולפני מבקשי נפשם והבאתי עליהם רעה את חרון אפי נאם ה’ ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה’ והיה באחרית הימים אשיב את שבות עילם נאם ה’", (ירמיהו מט).

עילם, לצפונה של בבל, נחרבה על ידי הבבלים, גם פרס שייכת למלכות עילם (דניאל ח ב, לפי גזניוס עילם של נ"ר היא פרס) ואפשר שזה שייך לנבואת שבות עילם באחרית הימים.

 

אחרית בבל

"לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה נאם ה’ לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם הנה עם בא מצפון וגוי גדול ומלכים רבים יערו מירכתי ארץ קשת וכידן יחזיקו אכזרי המה ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש למלחמה עליך בת בבל שמע מלך בבל את שמעם ורפו ידיו צרה החזיקתהו חיל כיולדה", (ירמיהו נ).

ירמיה חוזר על נבואת ישעיה (יג) ומוסיף כי רעת בבל תבא מצפון, כשם שבבל עצמה היתה רעת ישראל אשר באה אליה מצפון. מעניין לציין כי בבבל היו קוברים את המושלים עם כל פמלייתם כליהם וכבודתם כביכול הם ישנים שנת מוות עד שיקיצו וישתמשו בהם, על זאת אמר ירמיהו "וישנו שנת עולם ולא יקיצו", (נא לט).

בזמן נבואת ירמיה היתה בבל בשיא כחה, העיר הגדולה והמבוצרת בעולם, שהיתה במשך אלפיים שנה בירתן של אימפריות שונות (אנצ"ע ערך בבל). ונבואת ירמיה התריעה על חרבן פתאומי, לא הורשה על ידי עם זר, ולא היטמעות איטית, אלא "נפלה נפלה בבל", כפי שאכן אירע.

את דברי קויפמן, כי "בבל לא הפכה למדבר", אין להבין. שהרי בבל הפכה לתל חרבות שומם עד עצם היום הזה, ראה לעיל על ישעיה יג, (מירמיה נא' כז' לומד קויפמן כי אררט אשכנז ומדי יהיו מכובשי בבל, אבל מן הפסוק אין הכרח אלא שיהיו בין הצרים והלוחצים).

 

יחזקאל

רוח חדשה לישראל

"לכן אמר כה אמר אדני ה’ כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם לכן אמר כה אמר אדני ה’ וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצותם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל ובאו שמה והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה ממנה ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר למען בחקתי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אתם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים", (יחזקאל יא).

"ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", (יחזקאל לו).

חוזר בזה על נבואת ירמיה לא' על התשובה המובטחת לישראל, שזוהי בעצם כבר נבואת התורה (דברים לא). ומוסיף כי המדובר ב"לב חדש ורוח חדשה", מה שמאפיין בהחלט את תקופת אכנה"ג והלאה.

 

אחרית צדקיה

"והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא בעלטה ויצא בקיר יחתרו להוציא בו פניו יכסה יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ ופרשתי את רשתי עליו ונתפש במצודתי והבאתי אתו בבלה ארץ כשדים ואותה לא יראה ושם ימות", (יחזקאל יב).

אחרית צדקיהו המלך, כאשר דימה לברוח במנהרה, וכאשר נתפס נוקרו עיניו ברבלה, לפיכך הובא בבל ואותה לא ראה. בפרק יז' כ' אומר יחזקאל: "והבאתיו בבלה ונשפטתי אתו שם", וקויפמן מעיר כי צדקיהו נשפט ברבלה ולא בבבל, אך כמובן אין הכוונה כאן למשפטו של נבוכדנצאר, אלא משפטו של האל. (בפרט מה שכתב קויפמן כי "יומו יבא" של יחזקאל נסתר מהמציאות שהוא מת בכלאו, מתמיה, שהרי "יומו" הוא יום נקם ושילם, ולאו דוקא מיתה בחרב. ברור הדבר שאין לחשוב את יחזקאל, המצטט קטעים שלמים מירמיהו – השווה יחזקאל ומקבילות בתורה ובנביאים– שיסתור את נבואתו המפורשת של ירמיה כי צדקיה ימות בשלום).

 

גמול עמון

"ואתה בן אדם הנבא ואמרת כה אמר אדני ה’ אל בני עמון ואל חרפתם ואמרת חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה להכיל למען ברק בחזות לך שוא בקסם לך כזב לתת אותך אל צוארי חללי רשעים אשר בא יומם בעת עון קץ השב אל תערה במקום אשר נבראת בארץ מכרותיך אשפט אתך ושפכתי עליך זעמי באש עברתי אפיח עליך ונתתיך ביד אנשים בערים חרשי משחית לאש תהיה לאכלה דמך יהיה בתוך הארץ לא תזכרי כי אני ה’ דברתי", (יחזקאל כא).

"ואמרת לבני עמון שמעו דבר אדני ה’ כה אמר אדני ה’ יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה לכן הנני נתנך לבני קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך ונתתי את רבה לנוה גמלים ואת בני עמון למרבץ צאן וידעתם כי אני ה’ כי כה אמר אדני ה’ יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל לכן הנני נטיתי את ידי עליך ונתתיך לבז לגוים והכרתיך מן העמים והאבדתיך מן הארצות אשמידך וידעת כי אני ה’. כה אמר אדני ה’ יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה לכן הנני פתח את כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימת בעל מעון וקריתימה לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה’", (יחזקאל כה).

בשתי הנבואות האלו מדגיש יחזקאל כי ענשם של עמון הוא שלא יזכרו בגויים, היטמעות הגזע, ואכן העם העמוני נעלם מן המפה לגמרי מיד עם תבוסתו. וכפי שאמר יחזקאל "הנני נותנך לבני קדם למורשה", כך אירע עמו.

• בנבואות על עמון חזו הנביאים פורענות שתבא על רבת בני עמון (ירמיה מו ב, יחזקאל כה ה, עמוס א יד) החורבן הכללי של הישוב בעבר הירדן המזרחי לא פסח על רבת עמון נראה שהעיר נפגעה מידי גדודי הכשדים בימי נבוכדרצאר (יחזקאל כא כה) וחרבה מחמת חדירה של בני המדבר לתוך עבר הירדן המזרחי (השוה יחזקאל כה ה)", (אנצ"מ ערך רבה).

• הארכיאולוגיה מלמדת שאכן בני קדם השמידו את העמונים וירשו את מקומם, (אנצ"מ ערך עמון).

• "הסיבה העיקרית לחרבנה של ארץ מואב היו הפשיטות התדירות של נודדי המדבר הערבים אל התחום הנושב של עבר הירדן וראוי לצין שהעונש שמועיד יחזקאל לעמון ומואב על שהצרו ליהודה שתינתנה ארצות אלה לבני קדם למורשה", (ערך מואב עמ' 720).

 

מות אשת יחזקאל

"ויהי דבר ה’ אלי לאמר בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב ואעש בבקר כאשר צויתי", (יחזקאל כד).

יחזקאל מספר כי הוא הודיע על האסון מראש בפני כל העם.

 

נקמת אדום

"כה אמר אדני ה’ יען עשות אדום בנקם נקם לבית יהודה ויאשמו אשום ונקמו בהם לכן כה אמר אדני ה’ ונטתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפלו ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את נקמתי נאם אדני ה’", (יחזקאל כה).

יחזקאל מתנבא לאדום, מלבד החרבן הגדול, גם כי תינתן נקמתה "ביד עמי ישראל". ומענין מאד שמכל העמים, דוקא עם אדום נלחמו החשמונאים והכניעום.

 

אחרית פלשתים

"כה אמר אדני ה’ יען עשות פלשתים בנקמה וינקמו נקם בשאט בנפש למשחית איבת עולם לכן כה אמר אדני ה’ הנני נוטה ידי על פלשתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים ועשיתי בם נקמות גדלות בתוכחות חמה וידעו כי אני ה’ בתתי את נקמתי בם", (יחזקאל כה).

בהתאם לחזון הנביאים לכל שכני ישראל.

 

אחרית צור

"כי כה אמר אדני ה' הנני מביא אל צר נבוכדראצר מלך בבל מצפון מלך מלכים, בסוס וברכב ובפרשים וקהל ועם רב בנותיך בשדה בחרב יהרג ונתן עליך דיק ושפך עליך סללה והקים עליך צנה ומחי קבלו יתן בחמותיך ומגדלתיך יתץ בחרבותיו משפעת סוסיו יכסך אבקם מקול פרש וגלגל ורכב תרעשנה חומותיך בבאו בשעריך כמבואי עיר מבקעה בפרסות סוסיו ירמס את כל חוצותיך עמך בחרב יהרג ומצבות עזך לארץ תרד", (יחזקאל כח, ז-יא).

הפרדנו את הקטע הזה משאר הנבואה על צור, מכון שקטע זה הוא נבואה בפני עצמה, המובאת כאן כתוספת ענין לכך שעל צור נגזר עונש כבד על שמחתה לאיד ישראל. "כי כה אמר ה'.." היא נבואה לעצמה. וההוכחה היא שנזכר בה שמונה פעמים לשון יחיד, כשהכוונה לנבוכדנצאר, ואילו הנבואה השניה על צור היא נבואת מעשי עמים רבים הכתובה לכל ארכה בלשון רבים, כשיש גם הבדל מהותי בטיב הפורענות שתבא על צור, (על זאת להלן).

בנבואה זו מתואר נצחון ומכה לצור, ואכן כנראה שכך אירע:

• "מדברי יוסף בן מתתיהו וכן מיחזקאל כט' אין ללמוד שנבוכדנצאר לא לכד את צור, אלא שהשלל לא היה מרובה לפי רוב העבודה ורוב הטורח של המצור. ולא עוד אלא שמכמה תעודות בבליות מוכח בבירור שבשנת 570 כבר היתה צור תחת ממשלתו של נבוכדנצאר", (אנצ"מ ערך יחזקאל, עמ' 649).

• "נבוכדרצאר הטיל מצור על צור ולבסוף לכד אותה הגלה מתוכה תושבים והעמיד בה חיל מצב בבלי" (אנצ"מ ערך מסופוטומיה עמ' 105, ערך נבוכדנצאר עמ' 736).

אך כבר ישעיה כג' ניבא לצור חורבן, והתאוששות לאחר דור. המכה הראשונה שניחתה עליה, לא תהיה סופית ומכלה. יחזקאל מכיר את נבואת ישעיה זו, ובקטע הנבואה השני על צור הוא מנבא לה מכה סופית של כילוי, ותחת דברי ישעיה "משא צר.. קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי" המתייחסים לשובה של צור לאחר שבעים שנה. הוא אומר: "הנני עלייך צור.. והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד.. ותבקשי ולא תימצאי עוד לעולם". ומדגיש את החורבן הסופי לעומת הזמני[5].

וכך ממשיך יחזקאל להתנבא על צור:

"ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, יען אשר אמרה צר על ירושלם האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, לכן כה אמר אדני ה': הנני עליך צר והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו ושחתו חומות צר והרסו מגדליה וסחיתי עפרה ממנה ונתתי אותה לצחיח סלע משטח חרמים תהיה בתוך הים כי אני דברתי נאם אדני ה', והיתה לבז לגוים ובנותיה אשר בשדה בחרב תהרגנה וידעו כי אני ה'.. (כאן דולג מפסוק ז' עד יב') ושללו חילך ובזזו רכלתך והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתצו ואבניך ועציך ועפרך בתוך מים ישימו והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד ונתתיך לצחיח סלע משטח חרמים תהיה לא תבנה עוד כי אני ה' דברתי נאם אדני ה'. כה אמר אדני ה' לצור הלא מקול מפלתך באנק חלל בהרג הרג בתוכך ירעשו האיים וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים והסירו את מעיליהם ואת בגדי רקמתם יפשטו חרדות ילבשו על הארץ ישבו וחרדו לרגעים ושממו עליך ונשאו עליך קינה ואמרו לך איך אבדת נושבת מימים העיר ההללה אשר היתה חזקה בים היא וישביה אשר נתנו חתיתם לכל יושביה עתה יחרדו האין יום מפלתך ונבהלו האיים אשר בים מצאתך! כי כה אמר אדני ה' בתתי אתך עיר נחרבת כערים אשר לא נושבו בהעלות עליך את תהום וכסוך המים הרבים והורדתיך את יורדי בור אל עם עולם והושבתיך בארץ תחתיות כחרבות מעולם את יורדי בור למען לא תשבי ונתתי צבי בארץ חיים בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי עוד לעולם נאם אדני ה'!".

כאן מדבר יחזקאל על גויים רבים שיעלו על צור, יהרסו את מגדליה ובתי חמדתיה, ויתנו את האבנים העצים והעפר בתוך מים! האיים אשר בים יבהלו מהמעשה הנורא אשר יאבד את צור, העיר אשר היתה חזקה בים ומפילה חת הפכה לצחיח סלע, התהום יעלה על העיר ויכסוה המים הרבים, העיר תשב בארץ תחתיות עם יורדי בור.

שתי נבואות צור, למרות שהן מעורבות זו בזו, מהוות כפילות בולטת וברורה. בתחילה סיפר הנביא בששה פסוקים כי הוא מביא גויים רבים אשר יעלו על צור, יהרסוה וישחיתוה, ומובא אף הנימוק, והסיום וידעו כי אני ה'. והנה מיד שוב פותח הנביא כאילו לא אמר זאת מקודם "כי כה אמר ה' הנני מביא אל צור את נבוכדנצאר..". הנה הוא מביא שוב מלך שיכבוש אותה. – כאן ישנם שמונה ביטויים המתארים את הכובש בלשון יחיד, ואין שום ביטוי המתאר כיבוש בלשון רבים. כאן לא מדובר על עיר הנופלת לבור תחתיות אשר תבוקש ולא תימצא, מדובר כאן על ניצחון רגיל למדי, הרעשת חומות, הרג רב, רמיסת חוצות, ירידת מצבת העוז. מה שבהחלט יכל לקרות בקרב נבוכדנצאר עם צור. יתירה מכך, נראה שמדובר כאן על צור היבשתית[6], כי איך וכיצד אפשר לשפוך סוללה על אי בלב ים? וכיצד עולים סוסים על אי בלב ים? (נכון הדבר שהסוס כבעל חי יכול לשחות, אך בודאי אינו יכול להוביל 'רכב' אחריו ולא מצבור נשק, ברור שהסוס אינו יעיל ללוחמה מן הים באי בודד המוקף חומה). נבוכדנצאר יבא מצפון, אך ה"גויים הרבים" המוזכרים בקטע הקודם אינם עולים דוקא מצפון. כל הקטע בנבוכדנצאר עוסק בכך שהוא יבא עם סוסים, רכב, פרשים (הסוסים מוזכרים שלשה פעמים בקטע אחד, והרכב והפרשים עוד פעמיים וכן הגלגל). אך בנבואת הגויים לא מוזכר הסוס אפילו פעם אחת. הגויים לא יתנו דייק ולא סוללה, רק בנבוכדנצאר מוזכר הדבר. בנבואת נבוכדנצאר מפורש כי החומות רק יורעשו ולא ינותצו, ואלו בנבואת הגויים הרבים ייהרסו החומות. לאחר הקרב עם הגויים הרבים לא ישמע עוד כלי שיר בצור, היא תיאבד לנצח בשאול תחתית, וכל העמים יקוננו ויתמהו לנפשם קינה נוראה ויוצאת דופן, [מה שמתואר בפרק שלם לאחר מכן – פרק כז] לא כן בנבואת נבוכדנצאר!

לכן מוכרחים אנו להחליט כי שתי נבואות צור, שני אירועים היסטוריים שונים הם, ועל סבת חיבורם זה לזה  בפרק אחד נדבר להלן.

והנה התגשמותה של נבואת צור השניה גם היא מפליאה בדיוקה: צבא אלכסנדר מנה שבטים ועמים רבים, ובפרט בקרב צור סיפרו ההיסטוריונים כי השתתפו כמה עמים. צבא הגויים הזה הסתער על צור בקרב אדיר, מצור וקרב של שבעה חדשים, עד שאלכסנדר בחמת זעמו ציווה לנתץ את צור היבשתית, ומחרבותיה ליצור סוללה אל האי צור. כך אלכסנדר ניפץ את צור והורידה לתהומות, חרבנה של צור שימש בעצם ליצירת משטח חדש שלא היה, צור הישנה נקברה באדמה תחתיה, ומקום חדש אשר לא היה מעולם צמח במקומה!

• "העיר נכבשה רק לאחר שנשפכה סוללה מצד היבשה אליה, ולאחר שהציים של כל שאר ערי פיניקיה וקפריסין הצטרפו לאלכסנדר", (אנצ"מ ערך צור).

המעשה הזה היה מעשה נורא אשר זעזע את כל נשיאי הים והאיים אשר בים, כשהפכו אי בודד מבוצר ומטיל חימה, לחצי אי נגיש וחסר הגנה [שהרי דרך להתקפה ישנה, ולנסיגה אַיִן] תוך השמדה של חציה היבשתי והפיכתו לחרבות יושבי תחתיות ול"משטח בתוך הים"! אכן מעשה מדהים יחיד בהיסטוריה, שלא ניבא אחד הנביאים דוגמתו! (תיאור חרבן צור הוא תיאור החרבן הארוך בתנ"ך).

מובן שלצורך העברת צבאו הסתפק אלכסנדר במעבר מינימלי, לא כמו בימינו שהמעבר הוא כרוחב כל העיר. לאחר כיבוש צור וחורבנה, בודאי הרחיב את המעבר היבשתי שיצר ע"י כל חרבות צור האי, לקיים את דברי הנביא.

ואכן בפרק הבא מספר יחזקאל: "ונשאו אליך בניהם קינה, וקוננו עליך: מי כצור כדוּמָה בתוך הים, בצאת עזבוניך מימים השבעת עמים רבים, ברב הוניך ומערביך העשרת מלכי ארץ עת נשברת מימים במעמקי מים מערבך וכל קהלך בתוכך נפלו". צור מתוארת כ"דומה" -מקום אליו מגיעים המתים בשאול תחתיה, בתוך הים, במעמקי מים היא וכל קהלה – גופות המתים הוכנסו יחד עם ההריסות אל הגשר היבשתי.

התגשמות שתי הנבואות מפליאה, אך מתמיהה העובדה שהן מעורבות יחדיו בפרק אחד. אך יש לשים לב כי לנבואת יחזקאל על מלחמת צור ונבוכדנצאר ישנם שני צדדים: ענשה של צור, ושכרו של נבוכדנצאר המנצח. ענשה של צור על יחסה לישראל. ושכרו של נבוכדנצאר על שעשה רצונו של ה' בהשמדת העמים ש'ציוהו' ה' להשמיד. נבואה אחת עוסקת בכך שצור תנוצח ותיחרב, והשניה בכך שנבוכדנצאר ינצח ויכה את צור. לו לא היה ענין בכך שנבוכדנצאר הוא שיילחם בצור, לא היתה באה נבואה על הדבר, ובמקומות רבים מנבאים הנביאים חורבן מבלי לפרט מיהו המחריב. לכל נבואה ישנה סבה והיא עומדת לעצמה.

אפשר שיחזקאל עצמו לא ידע בזמן נבואה זו (השנה העשירית) אם נבוכדנצאר יהיה חלק מן ה"עמים הרבים" והפיכת צור ליורדי שאול, או שמלחמתו היא ענין בפני עצמו. אך הוא העביר את דבר האלהים כמו שהוא, המבדיל יפה בין שתי פרטים אלו: הנכבשת, והכובש. אך בשנה העשרים ושבע (זמן כתיבת פרק כט') ידע יחזקאל כי נבוכדנצאר לא הביא שלל ממלחמתו בצור, הוא לא החריב אותה חורבן מושלם, ולא זכה בשכר כה רב. שם מספר יחזקאל את מה שהוראה ע"י אלהים, כי יזכה נבוכדנצאר לשלל ממשי ממקום אחר. ומזה גם מובן כי נבואת חרבנה הסופי של צור תתגשם במלחמה אחרת, (מה שמתאים לנבואת ישעיה כג)[7].

 

אחרית צידון

"בן אדם שים פניך אל צידון והנבא עליה ואמרת כה אמר אדני ה' הנני עליך צידון ונכבדתי בתוכך וידעו כי אני ה' בעשותי בה שפטים ונקדשתי בה ושלחתי בה דבר ודם בחוצותיה ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב וידעו כי אני ה' ולא יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר וקוץ מכאב מכל סביבתם השאטים אותם וידעו כי אני אדני ה'", (יחזקאל כח).

"יחזקאל כח' מתנבא על צידון וחורבנה וברשימות של הבבלים נמצא כי מלך צידון גלה לבבל", (אנצ"מ, ערך צידון עמ' 730).

 

עונש מצרים

"כה אמר אדני ה’ הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני.. כה אמר אדני ה’ הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה וידעו כי אני ה’ יען אמר יאר לי ואני עשיתי לכן הנני אליך ואל יאריך ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חרב שממה ממגדל סונה ועד גבול כוש לא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה לא תעבר בה ולא תשב ארבעים שנה.. והפצתי את מצרים בגוים וזריתים בארצות כי כה אמר אדני ה’ מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפצו שמה ושבתי את שבות מצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם והיו שם ממלכה שפלה מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים והמעטתים לבלתי רדות בגוים", (יחזקאל כט).

"כה אמר אדני ה’ והשבתי את המון מצרים ביד נבוכדראצר מלך בבל הוא ועמו אתו עריצי גוים מובאים לשחת הארץ והריקו חרבותם על מצרים ומלאו את הארץ חלל", (יחזקאל ל).

"מאז הכיבוש הפרסי על ידי כנבוזי היתה מצרים לשפלה בממלכות, נבואותיהם של ירמיהו ויחזקאל על שפלותה של מצרים התגשמו, לא בימיהם אלא כאשר כנבוזי הכניע את מצרים, השפיל את אנשיה והרס את מקדשיה, בשלהי מלכות אמסיס (יעחמס השני) וכך גם במשך דורות לאחר מכן, לאורך רוב התקופה הפרסית", (ע. וליקובסקי, תקופות בתהו ח"ג, עמ' 111).

יחזקאל מציין ארבעים שנה, והנה התקופה הפרסית ארכה לפי המסורת כארבעים שנה (ראה בחיבור בקורת המקרא: התקופה הפרסית).

 

נקמת אדום

"הנני אליך הר שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי אני ה’ יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם.. שממות עולם אתנך ועריך לא תישבנה תשבנה וידעתם כי אני ה’", (יחזקאל לה).

שממת אדום, ראה לעיל על ישעיה לד.

 

ברכת הארץ לשבים

"ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה ונשבו הערים והחרבות תבנינה והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והטבתי מראשתיכם וידעתם כי אני ה’", (יחזקאל פרק לו).

ברכת הארץ לישראל דוקא, כויקרא (כו) "ושממו עליה אויביכם". וכן נבואת קיבוץ הגלויות ויקרא שם ושאר הנביאים.

 

השבטים בשיבת ציון

"דבר אלהם כה אמר אדני ה’ הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד.. הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד", (יחזקאל לז).

ביטול החלוקה לשבטים בימי הבית השני, כפי נבואת ישעיה (יא).

 

אחרית הימים

החזונות שמפרק לז' והלאה מתארים מצב אידיאלי שבשיבה לארץ, אלא שהשיבה לארץ לא היתה כה אידיאלית ולא זכו בה להרבה דברים, מסבות שונות, ובין השאר כמות העולים הזעומה. לכן מוגדרות הבטחות אלו כחזון אחרית הימים, כאשר גם יחזקאל עצמו מזכיר את מלחמת גוג ומגוג כ"אחרית הימים" (לח טז). וכן הושע (ג ה) מזכיר את בקשת כל העם את דוד למלך כאחרית הימים[8].

 

 

חגי

זרובבל כחותם

"אמר אל זרבבל פחת יהודה לאמר אני מרעיש את השמים ואת הארץ והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגוים והפכתי מרכבה ורכביה וירדו סוסים ורכביהם איש בחרב אחיו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה’ ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה’ צבאות", (חגי ב).

לא ברור מהי משמעות "ושמתיך כחותם", וכנראה היא מכוונת כלפי נבואת ירמיה (כב כד) "אם יהיה כניה מלך יהודה חותם", כאשר נכדו זרובבל היה טוב ממנו, וראוי היה לשימו כחותם. חגי תולה את הדבר בהרעשת השמים והארץ, מה שלא זכו ישראל של ימי שיבת ציון, עקב מצבם הרוחני הירוד, ואי עליית רוב העם. ועם כל זה אין חגי מבטיח לזרובבל מלוכה, בהתאם לנבואת ירמיה (כב ל).

מענין כי כל נבואות חגי וזכריה על חדוש ירושלים ושלטון היהודים בה התקיימו רק בימי החשמונאים, והנה היום שיוסד הבית הוא כד' כסליו (חגי ב'), אותו היום שבו נצחו החשמונאים את היוונים (יום כה' בכסליו הוא כבר היום שבו ממשו את נצחונם ובבוקר כבר הודלקה המנורה), ובאותו היום התנבא חגי:

"בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' אל חגי הנביא לאמר,  כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר.. שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם, העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך, ויהי דבר ה' שנית אל חגי בעשרים וארבעה לחדש לאמר, אמר אל זרבבל פחת יהודה לאמר אני מרעיש את השמים ואת הארץ והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגוים והפכתי מרכבה ורכביה וירדו סוסים ורכביהם איש בחרב אחיו".

זו ראשיתה של הנבואה המובאת בראש קטע זה, השמדת חוזק מלכות הגויים נתקיימה אמנם לאחר מכן בימי החשמונאים (בתאריך הזה), אך זרובבל כבר לא זכה לראות זאת.

 

זכריה

שיבת אפרים

"וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני ה’ אלהיהם ואענם והיו כגבור אפרים ושמח לבם כמו יין ובניהם יראו ושמחו יגל לבם בה’ אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו.. ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם", (זכריה י).

חז"ל (תנחומא ויגש ג) פירשו את הנבואה לעתיד לבא, מה שמתאים לפרקים הבאים בזכריה שהם נבואות לעתיד לבא.

אמנם גם בימי שיבת ציון שבו מגולי אשור ששהו בארצות מיסופטומיה ונתערבו בין גולי יהודה: "הגולים מארץ טוביה שהוגלו בימי תגלת פלאסר השלישי שבו לארצם, אך לא כולם יכלו להוכיח אם מישראל הם, ומכאן גם יהיה קצת הסבר לנבואות על שיבת בני ישראל מן הגלות לארץ גלעד ירמיה נ יט עובדיה יט זכריה י י", (אנצ"מ ערך טוביה).

 

נצחון אלופי יהודה

"משא דבר ה’ על ישראל נאם ה’ נטה שמים ויסד ארץ ויצר רוח אדם בקרבו הנה אנכי שם את ירושלם סף רעל לכל העמים סביב וגם על יהודה יהיה במצור על ירושלם והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה לכל העמים כל עמסיה שרוט ישרטו ונאספו עליה כל גויי הארץ ביום ההוא נאם ה’ אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעורון ואמרו אלפי יהודה בלבם אמצה לי ישבי ירושלם בה’ צבאות אלהיהם ביום ההוא אשים את אלפי יהודה ככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמיר ואכלו על ימין ועל שמאול את כל העמים סביב וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם והושיע ה’ את אהלי יהודה בראשנה למען לא תגדל תפארת בית דויד ותפארת ישב ירושלם על יהודה ביום ההוא יגן ה’ בעד יושב ירושלם והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך ה’ לפניהם והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלם ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד רמון בבקעת מגדון", (זכריה יב).

פרטי נבואה זו: ירושלים תהיה אבן מעמסה לכל העמים, כל סוס העמים יוכה בעיוורון, אלופי יהודה יאכלו את העמים סביב, ה' יושיע את אהלי יהודה בראשונה למען לא תגדל תפארת בית דוד, למרות הנצחונות יהיה מספד גדול על אשר דקרו, ויגדל המספד בירושלים. חלק מלשון הנבואה סתום מאד, ושמא אפשר לפרשו על נצחונות יהודה המכבי וסופו.

על עצם המלחמה בין ישראל ליון מתנבא זכריה במפורש: "ועוררתי בניך ציון על בנייך יון ו שמתיך כחרב גבור" (זכריה ט יג').

 

הסתלקות הנבואה

"והיה ביום ההוא נאם ה’ צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", (זכריה יג).

מעניין מאד כי אחת הנבואות האחרונות שנאמרו, צופה דוקא את הסתלקות הנבואה! (הנבואה מוזכרת כאן יחד עם הדברים השליליים, מכיון שבאחרית ימי הנבואה רבו כמו רבו נביאי שקר).

 

 

עיקרי הנבואות:

 

 

עמוס:

-גלות עמון ומואב.

 

-גלות ארם לקיר.

-פלשתים ייכנעו.

-ישראל יירש את אדמת אדום.

-צור תיחרב.

-בית ירבעם יכלה בחרב.

-ישראל יגלו.

-הארץ תישום.

ישעיה:

-דמשק תושפל ותיכנע.

-שבטי ערב יכנעו.

-אדום תיחרב והעם יגלה.

-צור תיחרב לתקופה.

-שממת בבל לנצח.

-סכסוכים פנימיים במצרים ושעבודה.

-כניעת מצרים במלחמותיה עם אשור.

-כשלון ברית רצין ופקח -מפלת סנחריב ובריחתו.

-גלות יהודה בשונה מישראל.

-קיבוץ גלויות.

-ביטול  פילוג השבים.

-מעשי כורש.

-מילוי הארץ דעה.

ירמיה:

-עמון ומואב ישתעבדו לנבוכדנצאר. אח"כ יגלו.

-ארם תשתעבד, ותגלה.

-אדום תשתעבד, וארצה שממה.

-מפלת בבל כעבור 70 שנה. הפיכתה למדבר.

-ההישענות על מצרים תכזיב

-אחרית צדקיה ויהויקים, חנניה ופשחור.

-כובשים נותנים כסא בשערי י-ם.

-שממת הארץ.

-אין קובר לחללים.

-ביזוי עצמות המלכים.

-אופי גלות בבל וזמנה.

-היעלמות ארון הברית.

-שיבת גולים מאשור.

-שינוי רוח העם.

-שבועת העמים בה'.

יחזקאל:

-עמון ומואב למורשה לבני קדם.

-פלשתים יכרתו.

-ישראל ינקמו באדום, וארצם שממה.

-נבוכדנצאר יכניע את צור. ועמים רבים ישקעוה במים.

-פרטי סופו של צדקיה.

-הארץ תיתן פריה.

-לב חדש לישראל.

הושע:

-נדודי הגלות

-שממת הארץ

צפניה:

-חרבן נינוה.

-ישראל יורש את פלשתים.

-שארית ישראל יירשו את מואב ואדום.

מיכה:

-חרבן מחלט לירושלים

-הגלות תהיה לבבל

זכריה:

-שיבת אפרים

-נצחון אלופי יהודה

-הסתלקות הנבואה.

סיכום:

השפעת הנבואה על עם ישראל, היא תופעה יחידה בהיסטוריה, של עם שלם שהלך במשך אלף שנים לאורו של כח רוחני. מנהיגים גדולים ומלכים קדמונים היו רגילים לשאול בעצת הסיבילות והאורקלים, אך אלו לא היו מתווי דרך לעם, לא פעלו לתכנית אחידה כל שהיא, ואף לא דברו בשמו של האל. הסיבילות והאורקלים השמיעו דברים עמומים מתוך חזיון מנטי הנוגעים בגורלו של האדם, הגורל שלא יוכל לברוח ממנו, כאדיפוס בשעתו. ואילו הנבואה בדיוק להיפך היא: מכוונת את העם כולו לדרך אחת, מפקיעה את הגורל האפל, ומוסרת את גורל העם בידיו – בדרך שבה יבחר. אין פלא שבשום תקופה לא מתואר על איזה שהוא חוזה עתידות שהשפיע על מהלכו של עם שלם, מלבד נביאי ישראל.

גם כאשר המון העם סירב ללכת לאור הנבואה, בעל כרחו הלך אחריה. גם המלכים שלא המשיכו את דרך דוד אביהם, בעל כרחם האמינו בהשפעת הנביאים. גם יהורם בן אחאב, אשר המשפט שהנביא אלישע הואיל לחנון אותו הוא: "חי ה' לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך" (מ"ב ג יד), בראותו כי חזק הרעב על העם "ויאמר כה יעשה לי אלהים ולא יוסיף אם יעמד ראש אלישע בן שפט עליו היום" (מ"ב ו לא). יהושפט ידע היטב כי אלישע הוא האחראי לרעב והוא העוצר את השמים בכחו. בדיוק כאחאב האומר לאליהו ש'הבטיח' לו בצורת וקיים, "עוכר ישראל" (מ"א יח יז).

הנביאים הפילו שושלות מלוכה, העמידו מלכים, מנעו מלחמות, או עודדו מלחמות. וגם לאחר שכל זירות הקרב שככו, וענני האבק נעלמו מהם זה דורות, עדיין הולך עם שלם לאורם של דברי הנביאים.

היסטוריון וחוקר הנבואה קובע: "למרות הקרבה הספרותית ההדוקה שבין המקרא ובין טקסטים אלה, עדיין לא נתגלה שום מקור פיוטי או פרוזאי, אשר יתאר תופעה קרובה לנבואה הישראלית", (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 2. הוצ' מאגנס 1984).

אף עם לא סיפר על תופעה שכזו, ואף סופר לא העלה בדעתו עם המונהג בדבר האלהים. עם ישראל הוא היחידי המספר על נביאים שליחי אלהים שהורו את דרכו במשך כל ימי שבתו על ארצו. מציאות הנבואה בעולם, יחד עם התגשמות נבואות התורה והנביאים, הם ההוכחה הגדולה ביותר ליד האלהים בהיסטוריה.

הערות:

[1]קויפמן, משום מה, מציין נבואה זו כנבואה שלא התגשמה. ואולי אינו רואה בשרי מלך בבל את "מלכי הצפון", אך האמת היא שנבואת ירמיהו מתחלה היתה עמומה בהקשר לרעה מצפון, ולא התפרש בה פרטים, כמו שמבאר קויפמן עצמו בח"ו. ולכן מתאים מאד לכתוב "מלכי הצפון" באופן כללי על השליטים מביאי הרעה מצפון. ברור הדבר שירמיהו עצמו בכתבו את ספרו ראה במשפט זה שבתחלת פרק לט' התגשמות של נבואתו.

[2]אגב ראה באנצ"מ ערך קבורה (עמ' 4) באופן כללי: "לחוטאים המובהקים שבמלכי ישראל נתנבאו הנביאים שהם או צאצאיהם לא ייקברו והנבואה נתקיימה (מ"א יד י-יג, טו,כט. טז ד. כא, כב-כד. מ"ב ט,י, כב-כו, לג-לז).

[3]כמובן שאין שום סבה מכריעה להעדיף את עדותו של הירודוטוס על הנבואות, וראה באנצ"מ ערך צפניה (עמ' 755):

"יש שעשו את פלישת הסקיתים שעליה מוסר הירודוטוס (א 105) קנה מדה לבחינת המקוריות של הנבואות (כך למשל הטיל בשעתו מרטי ספק במקוריותן של הנבואות על מואב ועמון [צפניה ב,ח] לפי שאין שומעים בהם את הדי פלישת הסקיתים) אבל כיום נתחוור שנאמנותם של דברי הרודוטוס מפוקפקת וכל ענין פלישת הסקיתים לארץ ישראל אין לה ראיות של ממש, ואין לה כל אישור ממקורות אחרים".

לא כל ידיעה התלויה במקור חיצוני, אכן מאומתת יותר ממקורותינו:

"לפי קריאתו של מקאדאם היה תרהקה מלך כוש בן 9 בשעה שעמד סנחריב בשערי ירושלים בשנת 701.. אך השערה זו  תלויה באי הבנה של הקטע באחת מכתובותיו של תרהקה בקוה שבנוביה.. בשנת 701 כבר היה מבוגר דיו לעמוד בראש צבאות", (אנצ"מ ערך תרהקה עמ' 927). בספר מלכים מסופר כי תרהקה הצטרף להילחם בסנחריב בעמדו בשערי ירושלים.

[4]גם מדברי הרודטוס עצמם מוכח הדבר, שהרי הוא מספר על המרד הגדול במצרים שהיה תקופה לאחר הכיבוש הפרסי, ומשבץ בו את אמורטיס שאיננו מתאים כלל לתקופה זו לפי דברי ההיסטוריונים האחרים של התקופה (תוקידידס ומנתון). חוקרים שמו לב לבעיה והציעו כמה הצעות, ראולונסון מציע שמנתון המצרי טעה במסירת הדברים, אולמטסד מציע שהיו שני אמורטיס מאותה העיר. למרות שבדברי קסטיוס מפורש כמו שמספר הרודוטוס. ראולונסון כתב כי קסטיוס הינו שקרן מועד. אך הפתרון הוא כאמור: יש להבדיל בין כנבוזי הסב לכנבוזי הנכד, ובין האירועים שחלו בימי שניהם, בכפוף לשאר הפרטים שמראה שם ד"ר חפץ.

כך מצא חפץ ב"דברי הימים של מיכאל הסורי" כי כנבוזי כובש מצרים נקרא נבוכדנצאר, קשה להבין אם נקרא עליו שם נבוכדנצאר, או שהכוונה לפעולה משותפת לשניהם, אך הדבר מעיד על הקשר בין שני האישים.

[5]אגב, יחזקאל 'משתמש' כאן גם בלשון עמוס: "הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע" (עמוס ה כג)

[6]צור היבשתית מוזכרת בנביאים ב"מבצר צור" "ושב הגבול הרמה ועד עיר מבצר צר ושב הגבול חסה והיו תצאתיו הימה מחבל אכזיבה" (יהושע יט כט), מדובר כאן בגבול המערבי צפוני היורד ממבצר צור לאכזיב, ואינו יכול להתייחס לצור האי. מבצר צור מוזכרת גם בשמואל ב' כד' כאחד המקומות בקצוי הארץ שאליו הגיע מִפקָד יואב, אך בתושביו היו יהודים והיה בגבולות הממלכה..

[7]וראה בספר "נביאי אמת" מאת הרב אברהם וולף זצ"ל עמ' קנח' ששמע מהחזון איש שלפעמים יתכן שבדברי הנביא ישנם כוונות שהנביא בעצמו לא הבין. ובעיקר הפרשנות של נבואת צור הכללית שלא בהכרח לימי נבוכדנצאר, כך כתב הרב חיים קניבסקי בפירושו לרמב"ם הלכות תרומות פרק א' ציון קעה': "אפשר דנבואת יחזקאל על חרבן צור הוא על להבא ובימי זכריה עדיין לא נתקיים הנבואה ונתנבא זכריה גם עליה", הרי שהקשר לנבוכדנצאר אינו מחייב את כל הנבואה אלא את הקטע בו הוא מוזכר.

[8]עוד על נבואות יחזקאל:

• קויפמן מבין מיחזקאל ה ב כי הגולה בבבל תכלה בחרב, אך יחזקאל עצמו צופה את שיבת ציון ובודאי לא בא לנבא את חרבן העם כולו בניגוד לנבואת התורה ושאר הנביאים. ביחזקאל לא נאמר שהגולה תכלה בחרב, אלא כי שליש ימותו במצור, שליש בכיבוש, ושליש יגלו וחרב אזרה אחריהם. ברור כי בשעת הכיבוש וההגליה מתו אלפי אלפים [ראה איכה, תהלים קלז], והאויב הבבלי שנלחם מלחמת חרמה עם ישראל על מרדו לא הפך מיד לאוהב ומפנק, גם אם לאחר שנים אנו רואים אותם מתבססים בגולה, זהו יחס העם הבבלי, אבל בודאי הצבא הבבלי המית רבים, וכן ההגליה לא היתה מסע תענוגות ורבים רבים מתו בו, וזהו "חרב אזרה אחריכם".
• מיחזקאל ד ו הוא מבין כי הגלות תיארך ארבעים שנה, ובודאי אין לחשוב שיחזקאל יסתור את דברי ירמיהו המפורסמים, ופשוטו של מקרא הוא כפירוש המפרשים שיחזקאל נשא את עוונות יהודה במשך ארבעים יום כנגד ארבעים שנה של חטא.
• עוד הוא כותב "קרן לבית ישראל לא צמחה לא בשעת כיבוש מצרים (יחזקאל כט כא) ולא בשום מקרה אחר בקורות מצרים". אבל הישוב היהודי במצרים היה ישוב גדול ומשמעותי מאד לעם ישראל מבחינה מדינית דתית וספרותית.