האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/

התורה בימי בית ראשון

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

האמנם אין התורה מוזכרת מספיק בנביאים?
[WORDPRESS_PDF]

על עקבות התורה בנביאים, ראה במאמרים:  כא 1 תיאור הרצף ההיסטורי בתנ"ך,  כא 2 התיעוד בנביאיםספר ויקרא בנביאים שלפני יחזקאל. כא3 התיעוד בנביאים – רשימות משוות. הנושא של מאמר זה הוא הצורה בה משתקפת התורה בספרות שבתקופות השונות (וראה גם: פרופ' ברמן על משמעות החוק).

ההנחה שבקורת המקרא של העת החדשה הושתתה עליה, היא שבאיזה שלב ביהדות המאוחרת נוצר מין מצב אנכרוניסטי בו השליכה היהדות לאחור את מצבה באותו הזמן: החוקים שהוצגו כחמורים וכחוקים שניתנו ע"י משה, לא היו קיימים קודם לכן, והסופרים היו שרויים באנכרוניזם דתי בו לא היה ברור להם ולעמם תולדות וגבולות הדת והתפתחותה. קביעה זו מנומקת בכך שבספרי הנביאים אין את הרוח החמורה והקפדנית שהוציאה היהדות המאוחרת מן התורה.

להלן נדון בנימוקים שהעלו המבקרים לתיאוריות אלו, וכאן, כהקדמה לדיון כולו, ננסה להבהיר קצת את ההשלכות של תפיסה היסטורית דוגמטית על ההבנה של המאורעות.

אכן יש להודות, כי בהשוואה שטחית בין ספרות הנבואה לבין ספרות הבית שני, נראה כי ישנו הבדל מכריע ביניהם, מה שיכול להעלות מחשבה שאם היתה קיימת התורה כמו שהיא לפנינו בימי הבית הראשון, ספרות הבית הראשון היתה דומה יותר לספרות הבית השני.

אך דוקא טיעון זה ה'מאשים' כביכול את היהדות של ראשית הבית השני באנכרוניזם דתי, נכשל באנכרוניזם היסטורי, ובתפיסה מצומצמת ובלתי היסטורית של המאורעות.

אפשר שמן הראוי לפתוח בדבריו של פרופ' ש.ה. ברגמן (מחניים לז' תשיט'):

  • "אלו הן הסכנות של האוביקטיביזם החדיש, שמסתמך על התעודות בלי יכולת לחדור אל הרוח אשר מתוכו נוצרו התעודות האלו. הספור על דתות קדמוניות או תרבויות של זמנים קדומים הופך אצל רבים מן החוקרים לספור הדומה למניה של מוצגים בבית הנכות. האדם של היום הקורא את הספורים האלה רואה את כל הטקסים כאוסף של אמונות טפלות רק לאט לאט משתחררים חוקרים בעלי אופקים יותר רחבים מן האמונות הטפלות שהאדם המודרני תפוס בהן וסוללים את הדרך להבנה אמתית של העבר".

כאשר המחקר מניח כי כל ההבדל בין ספרות הבית הראשון והבית השני אינו יכול להתפרש אלא מתוך הבדלים טכניים של מציאות דוקומנט כזה או אחר, הרי שהוא תופס את ההיסטוריה תפיסה דוגמטית המתאימה יותר למדעים מדויקים כדוגמת חימייה, בהם ניתן להצביע על סבה-תוצאה, כל ריאקציה מוסברת ע"י הימצאותו של מרכיב מסויים, והיעדרה בהיעדרותו של המרכיב. אך לא כן בהיסטוריה!

כאשר אנו מנתחים אירועים היסטוריים שאירעו במשך אלפי שנים, אך ורק לפי מערכת סבה תוצאה המתאימה לצורת חשיבתינו, הרי שזהו אנכרוניזם!

ההבדלים בין התקופות הישראליות, המתבטאים ביחס הנראה שונה לתורה, הם הבדלים בין תקופות היסטוריות, בהן נשתנו שינויים עצומים ברוח ובתפיסה בעולם כולו וגם בישראל, וזעזועים כבירים עברו על העם.

 

האנכרוניזם של תקופת התחיה?

אם נלך בדרך זו נוכל לבלבל את ההיסטוריה כולה ע"י טיעוניים מעולם הלוגיקה.

ההיסטוריה שלנו מספרת כיצד לפני כאלפיים וחמש מאות שנה חיו בעולם תלמידי אריסטו ואפלטון פיטגורס וארכימדס, משחקי ספורט ותרבות היו אחד העיסוקים המרכזיים של בני האדם, מבני פאר מונומנטליים נבנו בזה אחר זה. מהנדסים תכננו את הערים בצורות מתוחכמות, הפיסול והציור היו באיכותם, השירה והספור היו מפותחים ברמה גבוהה. הפילוסופיה והחכמה היו אחת הפסגות בעיני האנושות, השלטון היה קרוב לדמוקרטיה. חבורים כבירים של הוגי דעות מן הטובים שידעה האנושות נתחברו באותה תקופה.

ואילו כעבור אלף ויותר שנים נראה אותו חלק של העולם קרוב יותר לתקופת האבן: אנרכיה ובערות, ציד מכשפות ואינקויזיציה, רדיפת המדע וכל מה שקשור בו, רפואת אליל בעזרת הוצאת שדים ודבוקים, תנאי חיים פרימיטיביים, תמותה ממוצעת בגיל 40, התרבות המפותחת ביותר היא ברמת הדת והכנסיה, אין שום איזכורים או תוצאות משמעותיים של כל חכמת יון ותרבות רומי. – ושוב תוך מאתיים שנה התפתחו המדע, המוסר החברתי, וכל ענפי החכמה, בלי שום יחס לעבר: החשמל האלקטרו מגנטיות הטלגרף הרדיו החיסון והדינמיט (תורות ניוטון ולייבניץ), המצאות שיש בכח כל אחת ואחת מהם לשנות את פני הקוסמוס, הומצאו כולם בטווח של ששים שנה! ובששים השנה הבאות הומצאו: הטלפון המכונית המטוס נורת החשמל הראינוע הפטיפון האנטיביוטיקה ופצצת האטום! גם הם המצאות הופכות תבל! [כמובן שלא מנינו כאן עוד מאות המצאות ותגליות משמעותיות ביותר].

מדהים לראות כי לרבות מן ההמצאות אלו התקרבו מאד חכמי יון, הם ידעו על קיומו של החשמל, הם דנו ארוכות במשמעותם של האטומים, וכך הלאה..

כל חוקר מקרא המכבד את עצמו היה מסיק מכאן את המסקנה המתבקשת: אריסטו ואפלטון חיו בשלהי ימי הביניים, או לחילופין: כל הדברים המיוחסים להם נכתבו בשלהי ימי הביניים, ועל בסיס הפילוסופיה הראשונית שלהם התפתחו במשך מאות שנים כל ההמצאות הנ"ל. תקופת ימי הביניים הינה המשך ישיר של התקופה הפרסית, ודמיון רב עובר ביניהן. הספורים על אריסטו ואפלטון קדומים הם מיתולוגיה נבערת של ימי הביניים החשוכים, קל היה לאנשי המדע של המאה ה16 להתלות באילנות גדולים.

ניתן להביא גם 'סימוכין' ו'מקורות' המראים בעליל כיצד דברים רבים הידועים לנו על ההיסטוריה היונית המפוארת מוצגים גם הם בצורה המעוררת חשד.

באנציקלופדיה העברית (ערך בקורת) אנו קוראים:

  • "יסודותיה של הבקורת המודרנית הונחו למעשה ע"י הגילוי מחדש של ה"פואטיקה" לאריסטו בעיקר באיטליה". שיטה זו נקבעה ע"י קאסטלוטרו שחי בשנת 1570, ועליו אנו קוראים שם: "אע"פ שחיבורו של קאסטלוטרו מצד המבנה ונושאי הדיון שלו, מקביל לפואטיקה של אריסטו, הוא מטפל בבעיות מתוך עצמאות.. כהמשך להכרת הרנסאנס באריסטו כבפוסק יחיד..".

מכאן יש להסיק כמובן כי ה"פואטיקה" נתחבר באיטליה במאה ה15-16, וכל מה שיסתור הנחה זו הרי הוא הוספה מאוחרת. ההכרה הפתאומית של הרנסאנס באריסטו מעוררת ספק בהקשר לקדמותו.

  • "באריסטו הגיעה הביולוגיה לשיא שמעליו לא התרוממה יותר מ2000 שנה.. אך חיבוריו הביולוגיים דוקא נשתכחו, דבר זה מפתיע ביותר שהביולוגיה שימשה עמוד השדרה של כל הפילוסופיה והמתודה שלו" (אנצ"ע ערך ביולוגיה). במשך כל ימי הביניים 'נשתכחו' ובעת החדשה 'הופיעו'[1].
  • "כתבי גלינוס לא הגיעו בבת אחת לידיעת העולם הרפואי המערבי, דוקא החשובים שבהם לא תורגמו ללטינית אלא בתקופה מאוחרת. הספר הגדול והחשוב ביותר תורגם רק בתחלת המאה ה14, עם כל ליקויו מסמנת הופעת החבור הזה בתרגומו הלאטינית את התחלת הרפואה המדעית החדשה במערב", (אנצ"ע ערך גאלינוס). וגם כאן אנו רואים כיצד כתבים שנתחברו ביודעים במאה ה14 מיוחסים לאלף שנים קודם לכן, מתוך אמונה תמימה, ללא שום הוכחה!!
  • "במלה 'חדשה' התכוין קופרניקוס איש הרנסנס בדרך כלל לגילוי מחדש של דבר מה ישן.. כתבים כה רבים בחכמת הטבע בזמנו ולאחר זמנו נקראים כמו המשכים לדיאלוגים האקדמיים בין אפלטון לאריסטו", (מילדות לבגרות בשביל החלב, הוצ' ספריית מעריב 1991, עמ' 58, מאת פרופ' טימותי פריס).
  • "במאה ה13 היו לפי רוג'ר ביקון בכל אירופה כולה רק ארבעה שידעו יוונית", (בין יהדות ליוונות, עמ' 447).
  • קופרניקוס מזכיר כי השיטה ההליוצנטרית כתובה כבר אצל הרקלידס הפונטי שקדם לו בכ1200 שנה.
  • "גישת הפסיכוסומטיקה מצויה כבר בכתבי אפלטון, ובעיקר בתורת היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, אולם היא נשכחה עד לתחלת המאה ה20" (אנצ"ע ערך פסיכוסומטיקה).
  • "לאחר שבימי הביניים נשתכחה האלגיה ביחד עם רובה של הספרות הקלאסית, קמה לתחיה ברנסאנס", (אנצ"ע ערך אלגיה).
  • הנוהג של שמות משפחה היה רווח אצל הרומאים, נזנח בימי הנצרות, ושב והתחדש בימי הרנסאנס.

את התופעה הזו של שינויי תפיסה אנו מוצאים בעוד דוגמאות הנוגעות לתקופת יוון ורומי:

  • "אריסטורכוס מסמוס שחי במחצית הראשונה למאה השלישית לפני הספירה, שבע עשרה מאות שנה לפני הולדת קופרניקוס יצר הוא את תיאורית השיטה ההליוצנטרית, עקבית ואף נועזת יותר מזו של קופרניקוס. לדאבוננו התיאוריה של אריסטורכוס פינתה מקומה לשטיה הגיאוצנטרית, שחזרה וקבעה את הארץ חסרת התנועה במרכז היקום.. הרופילוס.. היה הראשון אשר קבע את העקרונות הראשיים של מחזור הדם בגוף. גם תגלית זו זכתה לגורל דומה לזה של התיאוריה ההליוצנטרית של אריסטארכוס, שכוחה ע"י הרפואה, צריך היה לערכה מחדש והיא גובשה סופית ע"י הרוי רק במאה ה17", (ד"ר י. מוז'יקובסקי, אלכסנדר מוקדון, מהדורה מתורגמת, הוצ' הדר, 1978. עמ' 168).
  • ההיסטוריון של יון העתיקה ג. גרוט שחי במאה ה19 סיכם את כל תולדות אתונה, ולא ידע דבר מחוקת האתונאים של אריסטו. והנה דור לאחר מותו אירע מאורע המכונה באנציקלופדיה (ערך גרוט) "גילוי חוקת האתונאים לאריסטו", מאורע זה "פתח אפקים חדשים בחקר המשטר באתונה"..
  • על העיר פומפי שנחרבה בשנת 79 בהתפרצות הווזוב, כולנו יודעים. אך מענין מאד שבשנת 1594 נחשפו בתים שלמים מלאים בכלי בית באתר פומפי, ואיש לא ייחס לכך כל חשיבות, אף אחד גם לא ניסה לחשוף את העיר הקבורה, משום שאדם בעולם לא ידע שיש שם עיר קבורה, וכך במשך יותר ממאה שנה נחשפו מדי פעם שרידים שונים בקרבת נאפולי. רק בשנת 1763 הוחלט כי כאן שכנה עיר בשם פומפי והיא כוסתה כולה בלבה (האמנויות עמ' 431), וראה זה פלא, מיד 'נמצא' תיעוד מתאים בכל הספרים ה'עתיקים'! אך מדוע לא ידעו זאת עד זמן זה?

אנחנו כמובן לא צריכים להוכיח את המציאות לאף אחד, משום שאנו יודעים את האמת, אבל התבוננות מעמיקה תגלה כי עם כל זאת היתה כאן התפתחות ברורה שלא ניתן היה לשנותה.

תהליכים וסבותיהם

העולם בתקופה הקדם הלניסטית לא היה יכול להגיע להישגי המדע והפילוסופיה, כשם שקוף, למרות הישגיו המענינים והמשעשעים, לעולם לא יוכל לדבר. היה ניגוד מוחלט וברור בלתי ניתן לשנוי, התפיסה האלילית ראתה את הטבע ותופעותיו כפנים רבות של אלהות, לא היתה זו ראיה פילוסופית גרידא, אלא ראיה מובנת מאליה וטבועה בדם האנושות כולה, לא היה כאן ויכוח או טיעון זו היתה הנחת המוצא של החיים, ובלעדי הנחה זו לא נעשתה שום פעולה בידי אדם.

  • "אפלטון האמין שהנסיון והתצפית עשויים רק לקלקל את המדע, משום שהם בהכרח בלתי מדוייקים והעולם החומרי פגום באופן יסודי מבחינת חוסר הדיוק וחוסר החוקיות בו.. אי התאמה בין חיזוי תיאורטי לתצפית לא נחשבת ואינה יכולה להיחשב בפילוסופיה של המדע הזה לענין חשוב", (ז. בכלר. הפלוסופיה של המדע, הוצ' אוניב' משודרת).

מלבד זאת גם בתחום שאינו שייך לאלילות שלטה צורת חשיבה מוכתבת ותורשתית, האדם ככלל לא שאל שאלות ולא ניתח ענינים, מפני שהתשובה היתה כביכול כבר ידועה, גם הידע והחשיבה היו שייכים לכחות חיצוניים [כמובן שהמדובר כאן הוא על מין האדם ככלל]. הטבע כולו היה מין חזיון המתגלה לבני אדם, ולא היה שייך למסגרת של סבה-תוצאה.

הראשון שקבע את מושגי החשיבה היה אריסטו:

  • "כללי ומיוחד, נושא ותואר, הנחת יסוד ומסקנה, צורה וחומר, מה שבכח ומה שבפועל, מהות ומקרה, פועל ונפעל, אלו הן אחדות מן האנטיתזות המרובות שאנו משתמשים בהן בקביעות ושאריסטו היה הראשון שקרא להן בשם" (אנצ"ע ע' אריסטוטלס).

אין אנו יכולים לדמיין חשיבה המנסה לחקור דבר, ללא שמוש בניגודים אלו. לנו ייראה אולי מגוחך הצורך באריסטו בכדי להבדיל בין פועל לנפעל, בדיוק כשם שברורות לנו עוד אלפי אמתות או טכניקות שבעבר לא היו ידועות, זוהי אבן הפנה של החכמה והמחקר, חכמת יון [שאנו מגלמים אותה לצורך הפשטה באריסטו] הינה רעידת אדמה של החשיבה האנושית, חשיבה שעמדה אלפי שנים על מקומה, צמחה בתקופת שנים מועטת למדרגות שעד ימינו כמעט ולא נמצאו מקבילות לעצמתה.

אך האם הלוגיקה האריסטוטלית הוציאה את האנושות מתהום האלילות? התשובה היא שלילית. חכמי יון אמנם התגברו על מחסום החשיבה וחופש היחיד באמנות ובבטויו העצמי, אבל על האלילות לא יכלו ולא ניסו להתגבר. הטרגדיות וההצגות המדהימות ביותר הינן גילוי של עבודת אלילים, הפיסול והאמנות גם הם צורה יונית ורומית של עבודת אליליהם, ובמדה מרובה גם הפילוסופיה הינה אלילית[2]. הלוגוס והכחות הפועלים הינם אליליים, תורת ארבעת היסודות היא יחוס הטבע לכחות מופשטים ללא שום גישה מציאותית, וכן יחוס הנפש לגלגלים ולכוכבים, מצטרפים לתמונת עולם אלילית.

תמונת עולם אלילית היא ההיפך הגמור מגישה מדעית לטבע. ההגבלה העצומה והסתומה שהמין האנושי היה כבול בה גרמה לאריסטו למשל לנקוב במספר שיניים ממוצע שאין בינו ולמציאות שום קשר, כן הבדיל בין זכר לנקבה בזה בלי שום יסוד, וקבע את קביעתו הידועה כי גוף כבד יפול במהירות יותר מגוף קל (אנצ"ע ערך גרויטציה), למרות שכל אדם יכול להיווכח בקלות כי שלשת הקביעות הללו חסרות יסוד.

בתקופה ההלניסטית היה מקובל כי מספר חדשי ההריון הוא המספר העגול: עשרה חדשים, (למשל: חכמת שלמה ז ב). דוגמא אפינית למצב יש למצוא בדברי הפרופ' ליזה מייטנר שגילתה את ביקוע האורניום:

  • "הפילוסופים היווניים אף סברו כי החמרים השונים נבדלים זה מזה רק במספר האטומים ובסדורם, הנחה הנראית קרובה ביותר להשקפותינו כיום. ברם מושגם על האטום לא היה אלא על שיקולים פילוסופיים ולא הביא כל התקדמות בהכרה הנסיונית". (תגליות היסטוריות, ת"א 1962, עמ' 196).

והיטיב ליבוביץ להגדיר את כל ה'מדע' הקדום כי לא היה אלא פילוסופיית טבע ולא מדע!

מראשית הפילוסופיה היונית ידועים לנו תאלס, אנאכסימאנדרוס, ואנאכסימנס, שראו את העולם כישות בעלת חיים שנוצרה מיסוד קדמון ומתמיד ואליו תחזור בעתיד: המים, הבלתי מוגבל, או האויר, כל אחד לשיטתו, בערך כך היתה דעתו של הרקליטוס מאפסוס. פיתגורס פיתח תורת מיסתורין המבוססת על מספרים ועל גלגול הנשמות, אמפדוקלס ביסס את העולם על כחות של אהבה ושנאה בין היסודות, אנאכסגורס דיבר על חלקיקי בראשית אינסופיים ובלתי משתנים שהנַוּס (רוח) מניעם, דיוגנס ראה באויר את היסוד הנצחי של ההויה, אפלטון בנה על אידיאות שאיפות יסודיות וגלגולי נשמות, הסטואה דברה על הלוגוס והגורל הבלתי נמנע בחוקיות של היקום. הניאו פיתגוראים והנאואפלטונים כבר שילבו את המיתולוגיה המזרחית. למרות החשיבה הלוגית והמתמטית, ההנחות הראשונות היו ונשארו אליליות.

וכך היתה נראית האקדמיה של אפלטון: (מתוך אנצ"ע ערך אקדמיה):

  • "כשנתארגנו תלמידיו לחבורה.. ועל שם המקום קיבל בית הספר את השם אקדמיה, החבורה נתארגנה בצורה של עדה דתית לשם פולחן המוזות שאת היכלן יסד אפלטון וקבע לו כהנים, אופי פולחני היה גם לסעודות שהיו נערכות חודש חודש". לדעת אפלטון החיים האידיאליים הם שיתוף בנשים וילדים ונכסים בין כל בני המדינה. "פיטגורס אף זכר אירועים מגלגולים קודמים שלו" (אנצ"ע ערך גלגול נשמות).
  • "גם ההשקפה המדינית של יון העתיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורתם של שני גדולי המחשבה שלה, אפלטון ואריסטו, שקועה בתפיסה האלילית לאומנית, ורוח של מעמדיות וכתתיות נסוך עליה… " (סיכום חוקי התורה ד"ר שאול ברקלי עמ' 50 בהערה).
  • "יש טוענים כי חכמינו ידעו בנושא זה (אקלים) יותר ממה שידעו מדעני העולם היוני הרומי והביזנטי בתקופתם, מדענים אלו התבססו על המסורת המדעית היונית הלאומית שלא עסקה בנסוי בשטח אלא השתדלה לנתח תופעות כדי לגלות בהם את ארבעה אבות היקום אויר מים אש אדמה, בנגוד להם עסקו חכמי ישראל בתצפיות ואפילו בנסויים כדי להבין את תופעות הטבע ובכך הקדימו את תקופתם במאות רבות של שנים". (אדם וטבע בהוצ' משרד הבטחון 1985 עמ' 78).

לא רק בתחום המדע לא התנתקו חכמי יוון מן האלילות, אלא גם בתחום המוסרי.  אריסטו אמר "אם הנול היה מסתובב מאליו היה ניתן לוותר על העבדים", ולא מתוך אכזריות, אלא מתוך אמונה בגורל. ברור שהנול צריך להסתובב, והגורל בוחר את מי שבוחר להיות מסובבו. אין ספק כי בימיו לא היה יכול להתבצע שחרור העבדים, ולא התקדמות המדע.

עובדה היא כי מימי אריסטו (400 לפנה"ס) ועד התנצרות הממלכה הרומית (כ150 לספה"נ) לא אירעה שום התקדמות במדע, חכמים היו כמגדלורים בדורם, אך לא יצרו בסיס שיטתי היכול להניח התקדמות של האדם מול הטבע. גישת האלילות אינה מאפשרת לאדם התקדמות בפועל! גם שום התפתחות מוסרית לא אירעה, המוסר של אפלטון היה תפיסה פילוסופית על הטוב והיפה ותו לא, לא כח יוצר ומתפתח, ולכן לא היו לו השלכות חיוביות בשטח. הממלכה הרומית היתה שקועה בתענוגות של משחקי כח, זימה, והשתעבדות, בדיוק כפי שמתוארים האלים במיתוסים שלהם.

ימי הביניים

כל חכמת ימי הביניים, למרות שבעינינו היא מצטיירת כפרימיטיבית לא פחות מן האלילות, הינה שלב שני בהתפתחות חכמתו של אריסטו, השמוש במושגי חשיבה אלו ורבים אחרים שטבעו חכמי יון הינו שלב שני, למרות שאינו מגיע אל האמת. בימי הביניים ניסה המין האנושי ליצור שיטה מסודרת של האדם מול הטבע, ובמקביל ניסה ליצור שיטה מסודרת של האדם מול האלהים. אין להתפלא אם יצירת שיטות אלו ארכו זמן מה..

העולם המערבי התנתק מן האלילות ועבר למונותואיזם, כמו בכל התנתקות ישנו ניפוץ של העולם הישן ונסיגה מדומה, לצורך לידה מחדש של העולם החדש. המונותואיזם כאמונה עממית שרשית נולד בימי הביניים, והאדם החל לבנות אל מעמדו לפני האל. אף שבמקרים רבים שלטון הכנסיה היה רקוב ומושחת, אכזרי ואנס. אך אלו רק חבלי לידה. ההמון הפראי והברברי של ימי הביניים העריץ את ה"קדושים" שנחשבו כקדושים על שם מעשה מוסרי, ולא על שם כחות על טבעיים וקשר לאליל זה או אחר.

אין ספק שלולי חכמת יון לא היתה האנושות ככלל משכילה לקבל את האמונה המונותואיסטית, ללא מושגי חשיבה לא ניתן להתגבר על הכח האלילי הקדמון רב העצמה. כשהשתלטה הנצרות על העולם המערבי, בטלה ורוקנה מתוכן את כל תענוגות הרומאים והיוונים, התפשטות האמונה באל אחד הינה תופעה מופלאה ואולי המופלאה היותר שהתרחשה בעולם, המין האנושי מאס בכל אליליו שקיימו אותו אלפי שנים ובחר באל אחד! משבטי דרום אמריקה ועד נוודי אפריקה התפשטה הנצרות, הקיסרות הרומית שדבר לא עמד בפניה, נפלה בפני האמונה.

האלילות שמשה פורקן לדחפים האנושיים העצומים, ההגיון אמנם הביא לנצחון האמונה, אבל דחפי האדם נשארו כשהיו, אם היהדות השכילה להפנות את הדחפים לביסוס האמונה והמוסר במצוות מעשיות, פאולוס בשם הנצרות ויתר על כך, [ובכך דחה את חזון אחרית הימים במספר שנים..]. הנוצרים הפנו את כל דחפיהם האנושיים שנשארו כמו שהיו בתקופה האלילית, למעשים ברברים פראיים ואכזריים בשם האל, הבטוי האישי שוב הוזנח, ושוב חזר המצב החברתי והכלכלי כמו שהיה בתקופות העתיקות, משל למי שרוצה להעניש את אוכלי האדם הקניבלים על ברבריותם, ולשם כך הוא שוחט את כולם ו.. אוכל אותם.

 

התחיה

השלב השלישי בתהליך שעבר העולם הוא תקופת התחיה.

חכמתו של אריסטו לא נעלמה מן העולם, וצורת החשיבה השיטתית רק התפתחה בינתיים, גורמים שונים שנוצרו עם הזמן (ולא כאן המקום להסביר תופעה זו שרבים האריכו בה) הביאו את החשיבה האנושית לתקופת התחיה והרנסאנס. ראשית התחיה היה ברפורמות דתיות כדוגמת זו של מרטין לותר, האדם ניסה להבין מהי דתו בעצם, ולשם כך השתמש בחכמה. והמשכה היה בכך שהאדם הפנה את דחפיו לפיתוח החכמה במקום למעשים ברבריים, מן המקום בו נחרבה הממלכה הרומית צמחה התחיה שוב, אך כל הקידמה והתחיה לא תיתכן בלא יסודות החכמה היונית, תקופה זו ינקה במודע ובמתכוין מתוך העתיקות היוניות והרומיות,  המהפכה הצרפתית וכריתת הברית האמריקאית, התפתחות המדע והמוסר, הביאו בסופו של דבר לשילוב המוסר המונותואיסטי עם החכמה, החיים המפותחים והמוסריים [ושוב יש להדגיש, מוסריים בבחינה חוקית כללית לא אישית] של ימינו הם תוצאה של איחוד שני הכחות, כך התגברה האנושות על אמונת האלילות, ועל ההגבלה האישית הנובעת ממנה. כלפי חוץ נראים הדברים כקפיצה במשך מאה וחמשים שנה, אך ברור כי ישנה כאן התפתחות של אלפיים וחמש מאות שנה, מאריסטו ועד איינשטיין, אין זו קפיצה, אלא זחילה, המין האנושי לא היה בשל דיו בכדי להמשיך את חכמת יוון, עד שחלפו יותר מאלפיים שנה, שבהם התגשמה הנבואה העתיקה על עתיד האנושות "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט כז).

ראינו אם כן, כי אין כאן לא נסיגה ולא דברים שבנגוד להגיון, יש כאן סדר פנימי מופתי שהביא לאיחוד שני הכחות הגדולים הפועלים בעולם "מוסר" ו"חכמה", שני הכחות הגורמים לחברתינו להיות חברה מתוקנת, והסדר ההיסטורי ברור גם למי שיבא מכוכב אחר.

 

ימי הביניים בישראל

האמונה המונותואיסטית שבאה כדבר אלהים בפי משה רוקנה את העם העברי מכל תוכן קודם שלו, במצרים היו האלילות המיתולוגיה והכשפים, דברים הננשמים עם האויר ונשתים עם המים. רוח אפיהם של יוצאי מצרים יצא מקרבם, בכח גדול וביד חזקה, בזרוע נטויה ובאצבע אלהים יצאו העברים ממצרים כרוח סערה וקבלו על כרחם את ההתגלות המונותואיסטית. אך המין האנושי נשאר כשהיה, לא כל העם העברי השכיל להפנות את הדחף האנושי האדיר אל המוסר -תמצית האמונה הישראלית בסוף התפתחותה. אין הכוונה כאן כאילו התפתחות זו רצונות אדם היא, ולא תורה אלהית. ברור כי זוהי התכלית אליה התכוין אלהים, ועליה דבר בתורתו. אך הוא בחר שלא להביא את כל העם מיד אל הפסגה, הוא לא נתן בסיני לכל העם את השלחן ערוך ואת ספר "מסלת ישרים", הוא לא כפה הר כגיגית על העם לאורך כל הדרך ומנע ממנו לחטוא, ולכן במציאות הגיע העם אל התורות הנעלות לאט לאט בדרך של התפתחות. האלהים נתן לעם ישראל ליצור את הנביאים ואת התורה שבעל פה בעצמו. אף כי במבט לאחור נמצא את כל יסודות התורה בספר התורה עצמו [בדיוק כמו שהחשמל נתגלה כבר על ידי היונים, והיה חסר רק את הכח או הדחף להפעיל את הטבע]. המדובר כאן על ההתפתחות במציאות – ביחס לרוב או לחלק גדול מהעם, ברור כי הנביאים ובני הנביאים וכל תלמידיהם וההולכים לאורם הגיעו בזמניהם לדרגות שאין לנו תפיסה בהם, למשל עצם תופעת הנבואה והתפשטות הגשמיות הכרוכה בה, כשם שאנו מבינים כי משה עצמו היה התגשמות אידיאל התורה, כך גם יראי ה' "החרדים על דברו" (ישעיהו סו ה), אבל אנו עוסקים בהיסטוריה של העם, כשם שכל הפרק עסק בהיסטוריה של המין האנושי כולו, ולא באפשרות הפרטית של חלקים מן העם.

וכך כותב ר"ש הירש (שמות יז):

  • "אין לנו לתמוה על מעוט אמונתם ובטחונם של בני ישראל בשעה זו, ההשקפה הרווחת אז על הטבע על האל ועל האדם היתה מנוגדת תכלית הניגוד לאמת שעל ישראל היה ללמוד אותה ללמדה ולהודיעה, הטבע נחשב למערכת כפויה וכבולה בשרשרת ברזל מערכת שלנצח לא יחול בה שנוי גם האלוהויות לא היו אלא חלק מן הטבע אסיר השעבוד והאדם היה כפות לשעבוד הכפול של עול הטבע והאלים וכנגד תפיסה זו היה על בני ישראל לאמץ לעצמם את דעת האמת.. המרחק בין ההשקפה הרווחת ובין דעת האמת היה עצום וכביר ועל בני ישראל היה להעמיד את עצמם בניגוד וסתירה להלך רוחם של כל שאר באי עולם, אין תימה איפה שהכרת יסוד זו של כל מחשבת היהדות וחיי המעשה בישראל התחזקה רק בהדרגה בלב העם במלא הבהירות וההחלטיות כל הנסיונות הגדולים בתולדות ישראל הפותחים ברגע הזה היו דרושים כדי להנחיל לנו אמת זו נחלת עולם".

עבודת האל האחד נתפסה בעיני חלק מהעם כמוצא לדחפים טבעיים, מה שמזכיר את אלילות העמים השכנים, ואכן השתמשו במוטיבים אליליים לעבודת האל האחד. מובן כי הם לא כפרו באל האחד, דבר שגם איש אלילי אינו עושה – לכפור באלהיו המלוה אותו מראשית היותו עם, מכל הבחינות התקבל דבר זה כבלתי אפשרי בכל אמונה ודת שהיא בהיסטוריה. אולם זה לא מנע מאחוזים מסויימים לעסוק גם במיתוסים המקומיים שדים כשופים ניחושים השבעות מזבחות ופולחן חפשי תוך שמוש בכלים ודרכים אליליים [ועד ימינו נמצא חלק משומרי ההלכה הרואים אותה כמאגיה של קמיעות ולחשים], מובן כי דבר זה אינו עבודת ה' חלקית אלא ההיפך הגמור מעבודת ה' שתכליתה היא המוסר, אין תועלת לאלהים אם נעשים מעשים ברבריים ומתועבים בשמו. למרות שהנגע פשה בחלקים מן העם, יסוד האמונה המונותואיסטית – ברית ישראל ואלהיו על חקי הפולחן האמונות סדרי החגים וחקי החיים, היו חיים וקיימים בקרב העם, [בדיוק כשם שכתבי אריסטו וחכמתו היו חיים וקיימים בימי הביניים, אלא שאז עדיין לא הצליחו לעבור את מחסום העממיות, וליצור חברה משכילה המקיפה את הכל כבימינו[3]].

מתחלה איש לא העיז לדרוש שנוי בסדרי החיים המקודשים לעם כולו, העם ראה את עצמו כעובד אלהים על פי הבנתו, אולם עם הזמן קמו הנביאים והעירו את העם מתרדמתו "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו?"(ירמיהו ח ח). הושע הוא הראשון [הידוע לנו] שהתריע "חסד חפצתי ולא זבח" "עברו בריתי ועל תורתי פשעו לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב". דרך כל שאר הנביאים תלמידיו שחזרו בלשונות שונים על המסר המוסרי, אמנם אלהים אמר להקריב לו קרבנות, אבל כוונתו היתה בכדי שיקיימו את מוסרו "עשות הישר והטוב". "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דבר עולה וזבח ביום העלותי אותם מארץ מצרים" (ז כב), לא הקרבנות הם התכלית אלא המוסר.

לקראת החצי השני של ימי בית המקדש הראשון מוזכרת ההתעוררות של חזקיהו, ולאחריה יאשיהו, אולם לאחר כמאה שנים אנו כבר מוצאים עליה מטאורית בהתפתחות הדת. יהדות בית שני היא יהדות קנאית ללא שום זכר לאיזה שהיא נטיה לכיוון אמונות זרות, יהדות המחמירה על עצמה בלי קץ, עם מאות גזרות ותקנות, יהדות המדברת השכם והערב על אחרית הימים משיח ותחית המתים, היוצרת הלכות מורכבות מאלפי פרטים. וכעבור שלש מאות שנה נוספים, דרשות ותלי תלים של דרשות על כל תג ותג שבתורה!

ההתפתחות המדהימה הזו המקבילה בדיוק להתפתחות העולמית שבאה אחריה, מורכבת מתהליך דומה אך הפוך בדיוק. ראשיתו ברעידת אדמה של האמונה המונותואיסטית, מן התקופה בה חיו האישים היוצרים כמשה אהרן ויהושע נשארו סימני הפריחה האדירה, אולם מיד לאחריה נוצרה תקופת ביניים בה עיכל העם את האמונה ומשמעותה, לאחר נסיונות כושלים של כמה מאות שנים בהם לא כל העם שמע בקול הנביאים וההוגים שהתקדמו ברוחם שלב אחד קדימה, סוף סוף בשלב השלישי עיכל העם את תורת המוסר הנבואי, הנגזרת בעצם בהסתכלות לאחור -מתורת משה, ומיד חלה עליה מטאורית במקצוע הדת, ולפנינו דת ראשונה מסוגה ועד ימינו אין דומה לה.

כשהושלם התהליך בתוך העם פנימה [למעשה גם על ידי ברירה טבעית, עשרת השבטים גלו, רבות נסתפחו על היוונים, רבים על הרומיים, רבים התנצרו או פרשו לכתות אחרות, וכך הלאה, הגרעין החזק שרד] והעם נעשה לחלק מספר תורתו מחוסן באמונתו כצוק איתן לנצח, פרץ העם לכל חלקי תבל בבת אחת בפיזור אדיר, והתהליך החל בעולם כולו.

בין שתי מהפכות

כשהושלמה המהפכה העולמית, והחכמה נתמזגה עם עקירת האלילות. התבונן המין האנושי בעם היהודי שהקדים אותו באלפי שנים בעקירת האלילות ובדרישות המוסריות, ועל כך שהנצרות בצד היהדות אינה אלא בבחינת "כל המוסיף גורע", או אז התעורר בו "תסביך אדיפוס". לא עמדו בזמן זה בפני המין האנושי אלא שתי אפשרויות: לקבל את העובדה כי העולם המערבי מושתת כולו על היצירה היהודית, או להכחיש את ההיסטוריה היהודית כולה.

תסביך אדיפוס של הנצרות והאיסלם היה קיים בהן מראשיתן, אלא שבסגנון ההתנהלות של ימי הביניים הסתפקו בעיקר בנסיון חיסול פיזי של היהדות. ובעת החדשה נעשו נסיונות החיסול מתוחכמים יותר מכל הבחינות. מיטב השיטות לחיסולים אלו הומצאו בגרמניה. שלא במקרה היא היסוד האלילי של האירופים הקדמונים.

היטלר היטיב לדעת כי המלחמה העיקרית היא בין התרבות האירופית לבין העם היהודי, ואכן המסר העיקרי של ספרי המקרא הוא המלחמה במקסמי השוא בני החלוף שאיפשרו בריחה מחובת האדם המוסרית, ואילו בזמננו מקסם זה הוא דוקא הכחשת ההיסטוריה שהציגו הנביאים עצמם. רק בדרך זו ישנה בריחה מהחובות המוסריות התובעות מן האדם, אל אלו שאינם תובעות דבר (ראה יהדות וחיים מודרניים).

דוקא הצורה המורכבת, הארוכה, והמפליאה, בה התפתח היחס והישום של הרעיונות הגלומים בתורה, היא היא המוכיחה כי התורה היא שיצרה את העם, ולא העם הוא שיצר את התורה. מכיון שהעם בפיגור אחר התורה מובן כי התורה היא המובילה, ולו היה העם יוצר את התורה – היתה היא, חלילה, מפגרת אחריו.

התורה בימי הנביאים הראשונים

ולהויזן כותב:

  • "המבנה של העדה הדתית שהוקם במדבר על יסודות כה רחבים עם משכן הקדש במרכזה נעלם ועקבותיו לא נודעו מאז נאחז ישראל בארצו והיה לעם באמת, תקופת השופטים מופיעה לפנינו כתהו ובהו.. מבלי כל זכר לחקה אחידה וקדושה שהיתה קיימת מקודם והיה לה תקף.. ומה שנוגע להספרות שנשארה בידינו מימי המלכים הנה גם בכל הרצון הטוב יהיה קשה למצוא שם שנים או שלשה ענינים המשתמעים לשני פנים אשר מהם יוכח כי ידעו דבר מהתורה ואשר באמת גם הם אינם מוכיחים כלום.. הנה ביהדות שאחרי גלות בבל.. יש לפנינו דבר הקרבנות הטהרות והטומאה וגם כל שמירת המצוה המועדות והשבתות ככל חקי התורה כמטרה עיקרית בחיים".

ברור שקביעה זו היא חוסר ידיעה בסיסית בתנ"ך ובמשמעותו, וכבר הראינו לדעת כי ישנן הוכחות ברורות ומוצקות מדברי הנביאים לקיומה של התורה בזמניהם. החל מראשית תקופת השופטים ישנו זכר ברור לחקה אחידה וקדושה שהיתה קיימת מקודם והיה לה תוקף.. בספרי הנביאים ישנם מאות ענינים שאינם משתמעים לשני פנים ומוכיחים כי ידעו הרבה מן התורה! ורק גיחוך הוא לקרוא את דברי דה ווט:

  • "אין למצוא עקבות של התורה בכל החומר המקראי החל מספר יהושע עד מלכים ב' פכ"א".

החוקרים החדשים המכירים בקדמות התורה, אך מנסים לומר כי היו פניה שונות, נשארים באותה בעיה עצמה, שהרי לפי גישה זו אין זכר לשום תורה בעלת שום פנים! השאלה האמתית היא באיזה צורה התיחסו לתורה, ולא האם היא היתה קיימת. קויפמן שהכיר בכזבה של הקביעה הולהויזנית, יוצא בקביעה משלו:

  • "היחס אליה לא היה דומה ליחס הדורות המאוחרים אל התורה, היא לא נתקדשה עדיין באותיותיה, היא לא נעשתה ליסוד החיים של האומה", (תולדות האמונה הישראלית, עמ' 20).

אך המונח "תורה שאינה קדושה באותיותיה" אינו אלא הגדרה טכנית, מה היא המשמעות של קידוש האותיות, הלא תוכן הדברים, דברי ה' ביד משה קיים ועומד. החוקים והמוסרים נמצאים ונקראים, וכי חילופי נוסח הם משמעותיים לשאלה היסטורית רבת משמעות שכזו.

בהמשך מוסיף קויפמן וכותב כי לא היה ספר תורה אלא "ספרות תורה". ומנין? יחזקאל סותר דברי תורה. אך שוב הוא נכשל בהסבר טכני למאורע היסטורי רב ענין, האמנם יחזקאל הנביא המלומד, הכהן, הבקי הגדול והוגה הדעות הגדול בעניני מקדש וקרבנות, שחי בירושלים לאחר כל הנביאים הגדולים, לא ידע 'ספרות' זו? בידי מי היתה ה'ספרות' אם לא בידי אנשים כמותו? ואם כן מה הועילה לנו ההגדרה החדשה? בפרט שיחזקאל הוא שמדבר השכם והערב על "תורתי" ועל "בריתי", האם באמת הוא זה שלא ידע מה כתוב ב"ספרות" המהווה את "תורתי". או שידע מה כתוב בה והאמין כי היא דבר אלהים, אך שינה בו וזייפו?

המבקרים בני המאה ה19 לא השכילו להבחין בין היהדות של דורם לבין התהליך שאירע למן מתן תורה. היהדות של דורינו היא המוצר הסופי והמוגמר לאחר אלף שנות התפתחות ואלפיים שנות גלות, היהדות של תקופת המקרא היא 'תקופת הכיבוש' של המונותואיזם הטהור והמוסר, אף אדם לא ציפה לקרוא בתנ"ך שהיהודים בתקופת המקרא הלכו עם 'שטריימל'.

ולהויזן כותב:

  • "הספרות שנשארה בידינו מימי המלכים.. קשה למצוא שם כי ידעו דבר מהתורה.. כאשר נתבונן מה היה ערכו של הומירוס ליונים".

שוב ושוב מראים החוקרים כיצד אינם יכולים להבחין בין בני שם הקדמונים, לבין היוונים המאוחרים. כפי שנתבאר בארוכה בסקירה על הבקורת הולהויזנית בראש חבור זה. די אם נזכיר כאן את העובדה הפשוטה שהנביאים אינם מזכירים זה את זה, יחזקאל נביא הגלות אינו מזכיר ולו במלה אחת את ירמיה נביא החרבן, ירמיה אינו מזכיר במלה אחת את הוגה הדעות הנשגב ישעיהו שקדם לו בדור אחד למרות שהוא משתמש בדבריו כמה וכמה פעמים, ישעיהו אינו מזכיר את הושע, וכן הלאה, למרות שברור וגם נוכל להראות כיצד השתמשו הנביאים זה בתוכן דברי זה. הסוד טמון בסגנון הספרות והנבואה הישראלית, ולא בחכמי יוון שבנו להם ספרות של נאומים נמלצים וציטוטים.

גם הספרים החיצונים אינם מזכירים את התורה יותר מאשר ספרות הנביאים ואפילו פחות, גם הם משתמשים בלשונותיה בלי שום אזכור מהיכן לקחום, עי' למשל בספר ברוך ד טו "כי הביא עליהם גוי מרחוק גוי עז פנים עם לועז אשר לא נשאו פני זקן ונער לא חננו" (דברים כח מט) ועוד רבות כהנה (אין להאריך בזה מפאת סגנונם המשובש של ספרים אלו). גם את ספרות הנביאים שהיא מושא לחיקוייהם ובסיס ללשונותיהם אינם מזכירים. בדיוק כפי המובאות מן התורה בנביאים שבד"כ באות ללא ציון מקור.

תורה נביאים וכתובים אינם שלשה חלקים של ספר אחד. התורה שהוא ספר הברית, הוא ספר ללא המשך, אין ואי אפשר להמשיך אותו. הנביאים אינם המשך של התורה ואינם אלא דברי בקורת ותוכחה על הפרת הברית. שני סוגי הספרות האלו מייצגים שני קטבים שאינם מקבילים, אף כי כמובן נפגשים השכם והערב. הנושאים עליהם מוכיחים הנביאים הם הנושאים שנפרצו והיה צורך לעסוק בהם, ולא להיפך.

מקומה של התורה

החוקרים האירופים, חוקרי הספרות, ראו את התורה כספר, כחיבור. מטבע הדברים הוא שראיה מזוייפת כזו תוביל אותם גם לשיבוש כללי ולשידוד מערכות היסטורי. התורה היא ברית, מהפכה רוחנית, במתן תורה לא ניתן שום ספר, אלא היתה התגלות של האלהים לעמו. האלילות לא נעקרה על ידי ספר, והרוח העברית לא היתה הקראה מתוך ספר. עיקרו של מתן תורה היה פה אל פה – מפיו של משה אל העם. במשך כל התקופה הארוכה שמן מתן תורה עד כתיבת "ספר התורה" העם צבא על משה "מן הבקר עד הערב". לו היה משה כותב כל מה שנאמר מפיו וכל מה ששמע מפי הגבורה במשך ארבעים שנה, הלא היה כותב בודאי כמה מאות כרכים. ואין ספק שלדינים רבים בתורה אין שום משמעות מבלי הסבר מפורט בעל פה.

כשחכמים אמרו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים.." (מסכת אבות פ"א), הם לא התכוונו לספר התורה, אותו לא "מסר יהושע בן פרחיה ליהודה בן טבאי". אלא לכלל התורה והלימוד הכלול בה, שבאופן מצומצם ניתן לכנות אותו "תורה שבעל פה", כינוי שנוצר לאחר שהתורה שבכתב הפכה לעיקר התורה.

בימים שהיה העם על אדמתו, וזקני הדור יכלו להנחיל תמיד לדור הבא אחריהם את התורה כמות שהיא, הרי ספר התורה קטן היה מלהכיל את התורה כולה. שהרי המשפט "והיו לטוטפות בין עיניך" אינו אומר כלום לאדם פשוט, ואילו הוראת התורה היתה כוללת מאות פרטים לעשיית חפץ מורכב ולשימוש קבוע בו בצורה מסויימת. כל עוד זקני הדור שקבלו את המסורת זה מזה היו קיימים, ובפרט הנביאים היודעים את דבר ה'. הרי שעיקר התורה היה מה שהנהיגו זקני הדור ונביאיו.

וכך אנו מוצאים במפורש במקראות. דניאל המביא את ספר התורה על כל המשתמע מכך, מייחס את החטא לאי ציות לנביאים! וכך הוא אומר (פ"ט):

"ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבתינו אשר חטאנו לך לה' אלהינו הרחמים והסלחות כי מרדנו בו ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורותיו אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקלך ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקלו".

וכך עזרא אומר (פ"ט):

"ועתה מה נאמר אלהינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנתיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם".

אך עזרא מצטט כאן פסוקים מתוך התורה כלשונם, יודעים אנו כי עזרא מיחס את התורה בכל מקום למשה, ולא עלה על דעתו כי נכתבה על ידי הנביאים.

גם זכריה כותב:

"ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים.. והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה" (ז יב).

די בזה כדי לראות כי דבר הנביא החי הוא הוא דבר ה', וגם התורה שממנה הוא מוכיח את העם, נקראת על שמו, הוא הוא שהוכיח את העם מתוך התורה, והוא שדרש לקיים את מצוות ה' הכתובות בתורה. התורה שהיא ספר הברית היתה בודאי נחשבת כקדושה מכל קדוש, אך מרכז החיים היה סביב מנהג זקני הדור ודבר הנביאים שרוב המעשים היו צריכים להיעשות על פיהם. אם בתורה כתוב "לא תעשו כל מלאכה", והעושה מלאכה אכן מומת. אין כתוב בה מה היא מלאכה, וזוהי בודאי תורה שלמה הכוללת מאות פרטים שהיתה חייבת להיות ידועה לזקני הדור ושופטיו. וכפי שאומר עמוס "מתי יעבור השבת ונפתחה בר" (ח ב).

ספר התורה לא נכתב במגמה להקיף את כל רוח היהדות, ובודאי לא את כל ההלכות והמצוות:

  • "יש למצא כמה וכמה מקומות במקרא שמהם אפשר להסיק כי הרבה חוקים ומנהגים מן התקופות הקדומות שאינם נזכרים במקרא היו נשמרים על ידי בני ישראל כתורה בעל פה בכח המסורת. כן למשל נאמר בספר הברית בקשר עם חוק אמה עבריה "ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה" ואין החוק מפרש מהו משפט הבנות, אין כל ספק כי החוק סומך כאן על נוהג מסוים שהיה מקובל בעם, ואינו רואה כל צורך לפרטו במיוחד והוא הדין לגבי היתר הגירושין, בספר משנה תורה נאמר חוק זה רק דרך אגב ובעקיפין, אגב האיסור להחזיר את האשה הגרושה לאחר שנשאה לאיש אחר אף כאן יש להניח שמנהג הגרושין היה מקובל בעם".. (סיכום חוקי התורה ד"ר שאול ברקלי עמ' 37 ועמ' 15)

ספר התורה הוא רק מה שזכו ישראל שיישאר עמם כמזכרת נצח מאותה תקופה גדולה של נתינת התורה, אבל "תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב" (גיטין ס:) וחכמי התלמוד תמהו על המקרא "אכתוב לו רובי תורתי" – וכי רובה של תורה נכתבה? (ירושלמי פאה ב ד). ובזה הארכנו בחיבור 'תורה שבעל פה'.

רק בימי הבית השני, כאשר נתבלבלו ונטשטשו המסורות של העם בארצו, ונחתם חזון ונבואה, לא היה דבר ה' כי אם ספר התורה, שנהפך לחזות התורה כולה. הנביאים ראו לעצמם את הזכות לשנות לפעמים מדין התורה כ"הוראת שעה", לפי הרעיון שרוח הדברים היא העיקר, והתורה אינה אלא על הכלל. זאת מכיון שידעו את הגבול ואת רצון ה'. אך בימי הבית השני נוצרה הלכה קבועה יותר שלא היה אפשר לשנותה בשום אופן. וכך כותב הנצי"ב מוולז'ין:

  • "שהיו מורים הכהנים הוראה לשעתה בבית ראשון וסמכו על אור הארון ויאשיהו ציוה להגדיל בפלפול.. וכשבאו לבבל היו צריכים ליזהר יותר מלהורות כ"א ע"פ חקירה.. שבא"י הי' זכות א"י גורם כו' ומי שיש בידו אור המאיר מסתפק במעט חפוש והשתדלות.. ובא הלל וקבע שבע מדות.." (קדמת העמק).

ובמקום אחר הרחיב יותר הנצי"ב וכתב:

  • "כל זמן שהיו ישראל בבית ראשון לא הרבו תלמידים ופלפולה של תורה להגדיל תורת העיון וגדולי ישראל גם שבזמן יאשיהו לא הרבו תלמידים כו' ואחריהם באו אכנה"ג ואמרו הוו מתונים בדין פי' שלא להורות מסברא אלא ע"פ החקירה בכח ההכרח שא"א לומר באופן אחר וזהו ע"פ הוויות התלמוד והזהירו והעמידו תלמידים הרבה דמועיל לפלפולה של תורה ועשו סייג לתורה ע"י אסמכתות ובימי נביאים אחרונים היה לישראל מקום לחשוב שא"צ להגדיל תורת החקירה ויהיו נסמכים על אור בית המקדש כמו שהיה בבית ראשון וע"ז הזהיר מלאכי זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו חקים ומשפטים הם חוקיו של עזרא מה שהעלה ע"י שהיה מחוקק ומחדש הלכות על ישראל ומאז והלאה נתרחב כח תושבע"פ בכל דור ודור. בימי משה עלה היסוד ואח"כ נצער (קטן) מאד כח התורה בישראל עד ימי דוד אחריו חזר להיות גדל דק מעט עד יחזקיהו ושוב נצער עד ימי יאשיהו ומשם ואילך נתרחב לאין תכלית זהו יסוד ושורש תורת התלמוד הקדוש" (הרחב דבר, תחלת ספר דברים).

רבי צדוק הכהן מלובלין הסביר תהליך זה:

  • "וזה כל ענין ניצוח חשמונאים ליון בזמן בית שני שאז התחדשות התפשטות תורה שבע"פ אחר חתימת הנבואה כי נודע בתלמוד נקרא חכמת יונית כלל חכמות אנושית והם ההיפוך מתורה שבע"פ שהיא חכמה אנושית של התורה ורצו לבטלה מישראל" (דברי סופרים, לקוטי אמרים טו').
  • בדור הנביאים היה עיקר החשק וההשתוקקות של ראשי ישראל וצדיקי הדורות לנבואה שהוא השגה ברורה שהוא מן השמים, מה שאין כן השגת חכמה שהוא נעלמת שאפשר שאינן אלא דמיונות כוזבות של עצמו ולא תורת אמת ברוח הקודש, והם חשקו לדבר ברור וידיעה ברורה, ולכך לא היה אז התפשטות החכמה דתורה שבע"פ כל כך בישראל, וכמפורש בספר היכלות דעיקר זיוה והדרה של תורה היה בבית שני אף על פי שלא שרתה בו שכינה, ע"ש כמה לשונות של שבח שהיה אז, ובשביל שהם חשקו לכך שהשם יתברך יגלה להם סודות התורה הבטיחם ע"ז, והוא ההתגלות דרך חכמת התורה שבע"פ והם חשקו בכך להשיג השגות יתירות, ואף על פי שהוא דרך העלם, ועל ידי זה היה הסתלקות הנבואה והיינו על ידי תוקף החשק שהיה להם להתגלות חידושין דאורייתא שלמעלה מעלה מהשגת הנביאים, ומסטורין דתורה שבע"פ בלבם בדרך העלם שהוא מדת לילה נסתלקה הנבואה שנמשכה מנבואת משרע"ה, דע"כ באו דבריהם ג"כ בכתב דוגמת התורה שבכתב שהוא מדת יום, דהיינו התגלות ברור שלא במחשכים והעלם" (מחשבות חרוץ פי"ז).
  • "עיקר התפשטות תושבע"פ וחכמתה התחיל באנשי כנסת הגדולה", (פוקד עקרים אות ב').

ורש"ר הירש מנסח את הדברים גם בצורה של בקורת:

  • "עיקר חטא בית ראשון שלא ראו את עיקר לאומיותם בתורה רק בלאומיות" (מעגלי שנה). זהו הרעיון בדברי חכמים שחטא בית ראשון היה שלא בירכו בתורה תחלה, היינו שלא ראו בה מצוה עצמית, רק חלק מלאומיותם. וכן במאמרם "הדר קבלוה בימי אחשורוש" (מגלה יב.).

אי אפשר לומר שמספרי נביאים ראשונים נעדרים דיונים הלכתיים. ונסתפק כאן בציון דברי אחימלך על לחם הפנים שביכלתו לתת לנערי דוד אם נשמרו מאשה. אך בודאי אין להסיק ממיעוט דיונים כאלו כי התורה לא היתה[4]. הארון נזכר בנביאים יותר ממאה פעמים, ידוע כי הוא ארון הברית, ומובן כי ארון מכיל בתוכו דבר מה, אך רק במקום אחד נזכר כי בארון ישנם לוחות הברית (מ"א ח), הלוחות אשר נתנו מהאלהים ובהם עיקרי היהדות, פשוט לא נזכרו, גם מי שיטען שבארון לא היו לוחות, יודה על כרחו כי בארון היה דבר מה שהעניק לו את קדושתו, ואם כן לשיטתו דבר זה לא הוזכר אפילו פעם אחת!

אם תוכחות הנביאים נוטעות בלב הקורא הרגשה ש"אין עושה טוב אין גם אחד", הרי בימי הבית השני היה אפשר לכתוב תוכחות כאלו ואף חריפות יותר. המתיונים, הצדוקים, הביתוסים, וכל מעשי האלימות של מלכי חשמונאי האחרונים וההורדוסים. הקנאים והסיקריקים, מלחמות האחים. כל אלו יכלו להיות חומר למאות נביאי זעם, וגם תוכחות חגי זכריה ומלאכי עזרא ונחמיה אינן מרנינות.

גם בתקופתינו נוכל לכתוב תיאור אשר הקורא הזר כי יקראנו לא יוכל להאמין כי בצדו ובאותה מדינה מתנהל אורח חיים חרדי. ישנה עיר, העיר הישראלית ביותר במדינה – תל אביב, בה ישנם יותר בתי בושת מחנויות מזון, שום נבואת זעם לא תספיק לתאר את התועבה בה שרויה עיר זו. ואלו בעיר הגובלת בה והסמוכה על שולחנה מכל הבחינות (קניות, בתי חרושת, תחבורה צבורית, חוף ים, משרדי ממשלה, ועוד), אין רוב תושבי העיר יודעים בכלל את המתרחש בתל אביב ומקומות הבילוי שבה, קל וחומר שאין שום צל של קשר באורח החיים, בתל אביב אנשים קרובים להתערטלות וקיום יחסי מין ברחוב העיר או בפארקים, ואלו בבני ברק ישנה הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, ומתקיים ויכוח מר אם מותרת לנשים חבישת פאה נכרית.

ר' משה מקוצי בספרו "ספר מצוות גדול" (מצות עשה ג') כותב: "ובשנת תתקצו' הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב"ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגויים ובחזיונות לחרדת אלהים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפלין ומזוזות וציצית". האם מכך נלמד כי התורה נתחברה לאחר גירוש ספרד?

נחמיה (יג) מספר "ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו את בנ"י בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפך אלהינו הקללה לברכה, ויהי כשמעם את התורה ויבדילו כל ערב מישראל". זהו צטוט ישיר מספר דברים, ניתן היה ללמוד מכך כי ספר דברים לא היה קיים או ידוע לעם קודם לכן. אך הלא אנו יודעים כי כבר מאה וחמשים שנים קודם לכן נעשתה מהפכה רבתי בישראל על פי ספר דברים, וספר מלכים זכר למלכות ישראל בארצו המספר על כך בודאי היה קיים וידוע, ואף נחמיה עצמו מצטט ממנו.

ובאותו פרק מספר נחמיה על חלול שבת רבתי שנעשה בירושלים מדי שבת בשבתה, האם גם השבת המוזכרת בכל הנביאים הראשונים, ועכ"פ ירמיה בודאי הוכיח את ישראל עליה כמה וכמה פעמים, לא היתה מוכרת ולא ידועה לישראל?

התוכחה על חטאים אינה מכחישה את קיום החוק, ואולי אף להיפך.

כך מי שישמע מרחוק על סדרי העולם החרדי היום, יוכל להטיל ספק בקיומו של התנ"ך, בשום ישיבה או כולל אין מיחדים זמן ללימוד התנ"ך, אפילו לא שעה שבועית אחת.

כל ההצגה של הדברים כאלו לא ייתכן שספר תורה יהיה קיים, וחוקים רבים הכתובים בו לא יהיו ברי בצוע מכיון שהמקדש עליו מדובר איננו קיים ואיש אינו מקיים אותו. מתעלמת מן העובדות הידועות לנו, למשל, בבית השני כשהתורה היתה קיימת, ובה מדובר ארוכות על ארון ברית ה', ועל הכרובים, על אורים ותומים, על כהן משיח, איש לא חידש הלכות עיקריות אלו. לו נחמיה לא היה כותב את תוכחותיו יחד עם צטוט מדברי התורה היינו למדים מן החטאים שהוא מונה כי שום חלק מהתורה עדיין לא היה קיים.

  • "מסימני ההלניזציה של ממלכת החשמונאים הם קברי המצבה המפוארים שהקים שמעון נשיא לבני משפחתו במודיעין.. בנסיבות היסטוריות שונות אימצו יהודים את דגם הקבורה ההלניסטי. יהודים עשירים בלודז' העמידו במאה הזאת מצבות בסגנון יווני מובהק ומרשים. מצבות בנוסח פגאני נמצאות גם בבית העלמין הפורטוגזי באודרקרק שליד אמסטרדם", (בין יהדות ליוונות עמ' 474). מה זה אומר לגבי ה'אלילות' של יהדות בית שני? או של יהודי לודז'?
  • "הנביאים האחרונים בימי בית שני מדברים שוב רק על המוסר החברתי (זכריה ח 16-17, מלאכי ג 5) ולא על המצוות השמעיות, מממש כמו עמוס וחבריו. יתר על כן אפילו מוכיח מאוחר כמו בן סירא שכתב באחרית ימי הסופרים, מדבר הרבה על מוסר ומדות ומעשים טובים אבל לא על שמירת המצוות השמעיות", (מבא המקרא לסגל עמ' 263).

גם בזמננו רוב דיני התורה אינם נוהגים, ואיש מן האדוקים אינו חש מוזרות בדבר: כל דיני נזיקין של התורה אינם נוהגים גם לא בבתי הדין הרבניים, הגנב אינו משלם כפל, הגונב צאן ובקר אינו משלם ד' וה', האונס אינו משלם חמשים כסף, מכירה לעבדות אינה תקפה וכו'. אין את  הענישה על אסורי התורה המפורשת בתורה [גם בריכוזים יהודיים בעלי שליטה עצמית כדוגמת אלו שהיו בגולה במקומות מסויימים, משום שהנימוק לבטול הוא הלכתי]. אין שום נסיון ליצירת סנהדרין [ודוקא נפוליון הוא שניסה זאת, ובהתנגדות מצד האדוקים, הוכחה לכך שסנהדרין ביסודו הוא מנהג גויי ובלי ספק עדיין לא היתה התורה קיימת..]. נשיאת שני נשים אסורה באסור חמור בזמן שבתורה היא מותרת ובנביאים היא אורח חיים, גרושין בעל כרחה של האשה אסורים באסור חמור נגד דין התורה, בת יורשת ובכור אינו נוטל פי שניים, אין שום נסיון או מגעים להקמת איזה מקדש או להקרבת קרבנות, [גם בימי השופטים היה מקום המקדש ביד נכרים, ולא היתה עצמה מדינית מספיקה עד ימי דוד, גם אז העם לא היה מאוחד דיו בכדי לדרוש זאת]. וכמובן שאין נוהג שום דין מדיני טומאה וטהרה, כאלו כל אלפי המשניות והסוגיות שנשנו בנושא [לאחר החרבן! גם אז היו נוהגים בטהרה וטומאה] אינם קיימים.

אין נותנים את המעשרות לכהנים ולא ללויים, אין שומרים את שנת היובל, אין שומרים שמיטת כספים, רבים משומרי המצוות גם אין שומרים שמיטת קרקעות, רבים מהם גם אינם יודעים דבר על אסור טלטול משום שסומכים על "עירוב" [מבלי להתייחס לשאלה האם פעולה זו מוצדקת, כביחס למכירת הקרקעות]. כל פעולה כספית כגון חיסכון, חשבון בנק, תשלום לחברה וכדו', כרוכה ברבית [המאושרת ע"י היתר עיסקא], אין נוהגים שום דין מיוחד בצרעת ומצורעים, אין שום טקס לבדיקת סוטה, אין עורפים עגלה כאשר נמצא חלל, אין צובעים את הציצית בצבע תכלת כדין התורה, [למרות שהתכלת נתגלתה והוכחה מדעית בימינו, ודוקא החרדים הם שמתנגדים בכל תוקף לשמוש בה, וגם זו הוכחה ברורה שהתורה לא היתה קיימת בזמננו, ושהיו לנו נוסחאות אחרות בפרשת התכלת!]. אין נוהגים דיני גאולת דם וערי מקלט. בתורה ישנה מצוה שכל אדם יכתוב לעצמו ספר תורה, האם מישהו מקיים זאת היום? מצות יבום אינה מתקיימת ואסורה באסור חמור, חגבים המותרים ע"פ התורה אינם נאכלים, נמנעים מעוד מינים שונים המותרים לפי התורה [למשל בקר ז'בו שלכל הדעות אינו אלא אחד ממיני הבקר, מה שמלמד כי היו נוסחאות שונות ומגילות שונות בפרשיות מאכלות אסורות שבס"כ]. דין בטול מלאכה בראש חדש המפורש בנביאים בכמה מקומות לא נשמר, חלק גדול ממיני הפרות הנאכלים הם מיני כלאיים שגידולם אסור. תפלין אינם מונחות אלא בזמן התפלה דבר שאין לו מקור בתורה ובניגוד לדין להניחם כל היום. ועוד ועוד דינים מן התורה אינם נוהגים, מנימוקים שבפרשנות הלכתית. ואין המדובר כאן במעשים של דלת העם שנלקטו בהבלטה ובהפרזה לשם תוכחה ודוגמא ע"י הנביאים [כמו רוב ראיותיהם של החוקרים], אלא במנהגים שהונהגו ע"פ מנהיגי העם והם מקיפים את כל הצבור מקצה לקצה.

[ניתן גם להדגים את הדבר מחוקי המדינה, שיש מהם שאינם מיושמים בפועל. כגון: איסור מכירת חמץ בפסח, איסור פתיחת חנויות בשבת, איסור פרסום זנות לסוגיה. החוק כתוב בספר החוקים, ענשו קבוע במשפט העברי. אך הוא אינו מיושם].

ספרי הנביאים אינם מייצגים את המטען הרוחני החיובי שבעם, הם מייצגים את האופוזיציה ואת הבקורת, ולכן כמעט ואין לנו שום מקור המשקף את חיי הדת כמו שהם, המקור היחידי הוא ספר תהלים, ודי לפתוח אותו בכדי לראות עד כמה התורה על כל מטענה הרוחני וההיסטורי כולל מצוות לימוד התורה משוקעים בכל פרק ופרק ממנו. מבלי משים מודים החוקרים בהקשר למשמעותו של תהלים:

  • "אי אפשר להכריע בין הדעות השונות (על אופי שירי תהלים) גם ספק אם יש ממש באחת מהן וזאת בגלל מיעוט ידיעתינו על חיי הדת הרשמיים בישראל של ימי בית ראשון", (אנצ"מ ערך תהלים עמ' 454).
  • "ספר תהלים מתייחד בין ספרי המקרא בהיותו ביטוי עז של כמיהה לאלהים, לעולם האדם מדבר ויוזם ודבריו מופנים תמיד כלפי האל. מטעם זה הם המקור המקראי הטוב ביותר להכרת החיים הרוחניים הפנימיים של בני ישראל", (אנצ"מ ערך תהלים עמ' 452).
  • בימי הבית השני היה הדבר להיפך, שעיקר הדגש היה על התורה יותר מאשר על הנביאים, (יוספוס מאריך את הדיבור בתורת משה, ואילו בנבואה אין הוא נוגע כלל, אנצ"ע ערך יוסף בן מתתיהו עמ' 686).

שאלת היחס לתורה בימי הנביאים הראשונים היא חשובה ביותר, אך בודאי אין לראות שאלה זו כספק בקיום התורה באותו הזמן.

הערות:

[1] "נקבה אחת של הכריש החלק יכולה להחזיק בקרבה 6 – 30 ולדות, תופעה זו כבר היתה ידועה לחכמי יון, אך חזרה ונתגלתה רק במאה ה19)" (אנצ"ע ערך דגים).

האצבעונית נזכרת בפפירוס רפואי ממצרים במאה ה16 לפנה"ס, אולם במקורות של הרפואה היונית אינה נזכרת, ותוארה לראשונה בעת החדשה ב1542 (אנצ"ע ערך דיגיטליס).

אגב, מה היו עושים בפפירוסים במשך כל התקופה הזו? "מסופר כי היו שורפים אותם כדי ליהנות מריחם הנעים".. (ערך פפירוס).

[2]"במאה ה4 נחלצו הסופיסטים יחד עם הפילוסופים להגנת האלילות מפני הנצרות" (אנצ' מסדה ערך יון, תרבות, התקופה הרומית).

[3]אמת כי הבערות גרמה לאיבוד חלק מכתביו וכתבי חכמים אחרים, אבל עדיין חותמם העז טבוע על ההיסטוריה ואין לנו שום ספק כי כתביו המוסמכים יצאו ממנו ולא מאף אדם אחר ולא עברו שום עריכה המשפיעה על התוכן, משום שאריסטו וזכרו לא משו מקרב ההיסטוריה בשום תקופה, [כמובן שכל הדברים הנאמרים כאן הם בדרך כלל]. וגם בזמנים שאירופה כולה היתה בור בערות אחד גדול היו רבים קבוצות ויחידים שהגו בכתביו, וכמובן בכתבי הוגי הזמן שהיו מבוססים על צורת החשיבה ומושגיו שלו.

[4]"עיבור השנה" בודאי מחייב דיון הלכתי, ולו רק משום שהוא דוחה את חג הפסח בחודש. והנה יש הוכחה לעיבור השנה כפי שנהג בבית שני, עוד בספר יחזקאל:

יחזקאל כותב (א, א): "בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין" ואלו בפרק ח' הוא אומר: "ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש", לכאורה בין שני התאריכים שנה וחדשיים, איך אם כן שכב יחזקאל על צדו "ארבע מאות ושלשים יום ועוד שבעת ימים ישב אל נהר כבר" (ג טו)? בעל כרחינו היתה זו שנה מעוברת.

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
משה
משה
6 years ago

הדוג' מזמינו אכן יפה אך אין בה כדי להכריח שגם בתקופות עליהם נכתב שעבדו ע"ז הם בכל אופן העבירו את התורה, וודדאי ניתן לסבור שמי שעובד ע"ז הרי שאינו מלמד את בנו על תורת ה' שכולה לא באה אלא לסתור את מעשיו.וא"כ עדיין יש לשאול מנ"ל שלא היה נתק בתקופות של כ48 שנה ויותר בתקופת השופטים והמלכים וכו'