התורה הטבע והחיים ג חוקי הכאוס

הכאוס הוא איזור בו החוקיות נעלמת מעינינו, אבל אנו מניחים שהיא קיימת, ולכן אנו מנתחים את הכאוס ברמת התוצאות. כאשר אנו שופכים שמן לתוך מים, השמן שוקע ולבסוף צף. אין לנו בהכרח מושג לגבי המסלול המדוייק של הטיפות, אבל אנו מדברים על השמן ועל המים, ולא על הטיפות.

כאשר איננו יכולים להבין ולנתח את השתלשלות האירועים לפרטי פרטים, אנו מנתחים תופעות. לכן אנו מנתחים תהליכים בנפש האדם, או תהליכים חברתיים וקבוצתיים, בכלים נפרדים ובמונחים נפרדים שאינם שייכים לתחום הביולוגיה. גם מי שאינו מאמין בדואליות של גוף-נפש, מודה שהתהליכים הנפשיים מורכבים כל כך, עד שיש צורך ליצור מערכת סמלים ומושגים ספציפית שתתאר תהליכים אלו.

זו בעצם גירסה מסויימת של 'חוק המספרים הגדולים',[1] גם כאשר ברמת המספרים הקטנים הדברים לא ברורים מספיק, ככל שאנו מסתכלים במבט מרחוק על מספרים גדולים יותר, קיימת התכנסות לתוצאה קבועה. גם כשאנו לא יודעים את חוקי המספרים הגדולים, אנו משתמשים בטרמינולוגיה של המספרים הגדולים, ולא בטרמינולוגיה מולקולרית. גם כשלא נבין מצב נפשי, נדבר עליו קודם כל במונחים נפשיים, ולא במונחים מולקולריים.

אין זה רק משום שאיננו יכולים לדעת את שרשרת הסיבה – תוצאה, אלא משום שהסתכלות עליה לפעמים אינה אומרת לנו דבר. תהליך נפשי של למידה חברתית למשל, אינו יכול להיות מוסבר רק בשרשרת סיבה תוצאה של קשרים כימיים או חשמליים במח, אלא במערכת נפרדת המנתחת תהליכים כוללניים בנפש.

מערכת המונחים הנפשית, בה אנו מסבירים תהליכים אנושיים, ותיאוריות בתחום החברה, היא יחודית. איננו יכולים להשתמש בה להסבר התרחשויות בתחום פיזי / ביולוגי אחר, מעבר לגבולות הספרות היפה או השירה.

הגורם ליצירת מערכת נפרדת, הוא שלב של כאוס, בין התהליכים הסיבתיים הנקודתיים, ובין התהליכים המוכרים לנו. שלב בו איננו יכולים ואיננו צריכים לעקוב אחרי הדטרמיניזציה, כי ההתקבצות של המון פעולות קטנות לכלל תהליך נפשי, מייתר את הדיון והניתוח הראשוני. הדיון על בני אדם מייתר את הדיון על המולקולות המרכיבות אותם.

הכאוס אינו רק מצב של בדיעבד, בו אנו נאלצים להמציא שפה חדשה, מחוסר יכולת לדיון עניני. אלא גם מהוה קטליזטור ליצור מבט על שמכוין אותנו אל האמת לעתים יותר מאיסוף הנתונים וההתיחסות הנקודתית. לעתים השלם החדש הוא יותר מסך חלקיו מבחינה מסויימת, כך למשל הרמוניה היא יופי מופשט שענינו התאמה בין החלקים, אלף סכימות של חלקים בודדים לא אומרות כלום מבחינה הרמונית, רק הסכימה של כולם יחד.

הכאוס נידון לראשונה ע"י אנרי פואנקרה (Henri Poincare) בראשית המאה ה-19, כאשר חקר את תנועתם של שלשה גופים בחלל, וגילה שמסלולי התנועה, האמורים להיות דטרמיניסטיים, מגלים תכונות כאוטיות, ואינם ניתנים לחיזוי או להסבר. בהמשך התפתחה תורת הכאוס, העוסקת בחיזוי חלקי של מערכות כאוטיות (אחד ממפתחי תורה זו הוא ג'ימס גליק, אותה הוא מתאר בספרו 'כאוס', 1991).

באותו תחום אפור, בו הידע התיאורטי אינו מספיק לחבר אותנו למציאות, אנו משתדלים כמובן שלא לעסוק. הרעיון של מיכשור שיסנן וימפה משתנים, בעייתי, שכן בדיקת ואיכון המכשיר בהתאמה למציאות היא משימה כאוטית בעצמה, שתוטל באופן תמידי על מפתחיו ועל המשתמשים בו. אמנם הרבה פעמים אנו מפתחים טרמינולוגיה עוקפת כאוס, שמנסה ליצור 'חוקי מספרים גדולים' מתוך הסבך.

לא צריך להיות ידען גדול בכדי להבין שתחום שנחשב לעתים כמדעי, כדוגמת ארכיאולוגיה, מכיל בתוכו מרכיב מרכזי מאד של כאוס. רובד בו אפשרויות הפרשנות רבות מספור, ואנו נצמדים לדרך שעונה בעינינו על קריטריונים מסויימים, מה שניתן לכנות בסוג מסוים של השאלה 'שיקול דעת'. אין פלא שאף תיארוך ע"פ C14, שנשען לכאורה על בסיס פיזיולוגי מדיד, אינו מספק מוצא בסבך התיארוך המצרי למשל, אלא להיפך.

תחומים שנחשבים ככאוטיים מעיקרם, ככלכלה, סוציולוגיה, ותהליכי אקלים גלובליים, נהנים מהפער האינסופי שבין הנתונים והעובדות, לבין המורכבות של התרחישים האפשריים, גם כאשר הם באים לצפות את העתיד, וגם כאשר באים לתאר או לפרש את העבר וההווה. ההיסטוריה מתפרשת בעיני כל מלומד בדרך אחרת, ואנליסטים כותבים בטורי הכלכלה דברים מעניינים ומנומקים, אבל נדיר שהם אכן מתממשים… אף אחד אינו מתפלא על חילוקי דעות, ואינסוף דרכים ומשנות בתחומים כאלו. שבעים פנים לכל משנה כלכלית, פסיכולוגית, פוליטית, ולכל תחום שאינו מבוסס על שיטה מובחנת להיסק מן הנתונים, ואינו ניתן למדידה.

אך גם בתחומים המשמעותיים לחיינו, כדוגמת רפואה, הכאוס הוא נקודת שבר. הידע הרפואי העצום שלנו מספק מענה מיידי לרוב הבעיות, החל מעירוי דם לחסר דם, וחמצן למחסור בחמצן, וכלה בטיפול מדוייק ומתוחכם בחידק ספציפי, או בהשתלת איברים ביוניים. הייתכן כאוס רפואי? רופא טוב, אינו הרופא היודע את הנתונים שבספרים, ואף לא זה שבקי בעדכונים השוטפים. הרופא אצלו היינו רוצים לעבור טיפול, הוא זה שהדיאגנוזה שלו מוצלחת, יש מקרי חירום בהם דיאגנוזה מהירה מצילה חיים, ויש מקרים מורכבים, בהם דיאגנוזה נכונה מצילה חיים. האבחנה הרפואית היא מעל הנתונים, היא מורכבת משקלול של המון ידיעות קטנות, החל מבדיקות המבוצעות ע"י האחות, וכלה בצבע של מקום מסויים בגוף, זו נוצרת ע"י שיקול הדעת והנסיון של הרופא. היא "טביעות עין",  ולא מדע. ואעפ"כ היא לב ליבה של הרפואה.

יתכן שבעולם תיאורטי, בו היו כל הרופאים בודקים את כל החולים במקסימום הבדיקות האפשרי, וכל הבדיקות היו נערכות באופן ברור וחד משמעי, כאשר התיעוד היה קפדני במדה מספקת. ואף החולה היה מדווח על כל התסמינים באופן מדעי ומבוקר, וכמובן לרשות הצוות הרפואי היה עומד כל הזמן שבעולם. ההיסק מן הידע היה אופטימלי. אך במציאות, אף אחד מהקריטריונים האלו אינו מתקיים בשלמות, אין פנאי ותקציב לכל הבדיקות, אי אפשר לוודא דיווחים עקביים וברורים, רוב ההחלטות מתקבלות בחסר עצום של נתונים, התנאים בעולם הזה אינם הולכים להשתנות, ואעפ"כ, הרופא האידיאלי יודע לאבחן את המחלה, ואף אם תוצאות בדיקת הדם אינן תומכות באבחנתו, הוא ידע לשלוח את החולה לבדיקה חוזרת, שכן הוא יניח שהבדיקה הקודמת לא התבצעה בצום, או גורם משתנה אחר, או שסתם מדובר במקרה חריג.

עד כמה שהדבר אבסורדי, ישנם מקרים, לא מעטים, בהם שקלול הנתונים קובע כי הבאת החולה לבית החולים מהווה סיכון עבורו. כאשר מתחשבים בלחץ העבודה, בזיהומים, באפשרויות הטעויות הקריטיות, בביורוקרטיה והמתנה, לעתים הסטטיסטיקה קובעת שסיכויי החולה יורדים עם כניסתו לבית החולים. הרבה כאוס, וקצת תהליכים מפוקחים.

המרחב הכאוטי קיים בכל רחבי המדעים המדוייקים, מסייעת לו הטיית האישור, לפיה האדם, ואף הביקורתי והדייקן ביותר, רואה את מה שהוא מאמין שקיים, ומתעלם ממה שלדעתו לא יכול להיות או לא קיים.

תסמונת טורט אובחנה לראשונה ע"י טורט ב1885, המדובר בלקות בולטת מאד לעין: תנועות מופרזות, פרכוסים, עויתות, גינונים העוויות, לכאורה אין כאן מקום להתבלבל. הנוירולוג אוליבר סאקס מתאר:

"לאחר פרסום המאמרים המקוריים של טורט, תוארו מאות מקרים של התסמונת הזו… בראשית המאה ה-20 הופיע הפיצול בדמות נוירולוגיה בלי נפש ופסיכולוגיה בלי גוף, וכך אבדה אפשרות ההבנה של תסמונת טורט. למעשה, היה נדמה שתסמונת טורט עצמה נעלמה, ובמחצית הראשונה של המאה כמעט שלא דווח עליה. היו רופאים שראו בה תופעה מיתית, פרי דמיונו הססגוני של טורט, ורובם לא שמעו עליה כלל. היא נשכחה ממש כמו המגיפה הגדולה של מחלת השינה משנות ה20. יש הרבה מן המשותף בין השכחה של מחלת השינה, והשכחה של תסמונת טורט. שתי ההפרעות היו מיוחדות ומשונות במידה שחרגה מההנחות הרווחות, לפחות אלה של הרפואה המצומצמת. לא היה אפשר לשלב אותן במסגרות המקובלות של הרפואה, ולכן הן נשכחו ו"נעלמו" בצורה מסתורית" (מתוך: האיש שחשב שאשתו היא כובע, מהדורה מתורגמת הוצ' זמורה ביתן 1990, עמ' 104).

העובדות והנתונים נצפו אך לא תוייקו, עוד לפני שהגיע הרופא לתיקיות פיזיות, הן לא תוייקו במוחו, הוא התעלם ממה שלא תאם להנחת היסוד ולידע הבסיסי שלו, מה שלא אמור לקרות הוא אנומליה סתמית. ההכללה והאמונה בקיומו של דבר, היא המביאה לתיוקו כנתון. בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 פירסם אוליבר סאקס דיווחים על חולים "פוסט-אנצפאליטיים", שלדבריו "מפרכסים", במאמריו הזכיר סאקס את תסמונת טורט השכוחה, "אף שמעולם לא ראה חולה עם תסמונת טורט", כדבריו. בעקבות פרסום המאמר הופנה אליו חולה בשם ריי, שענה לתיאור של תסמונת טורט. וכאן אירע דבר מדהים:

"יום לאחר שפגשתי את ריי, נדמה היה לי שראיתי ברחובות ניו יורק שלושה 'טורטיסטים'. הדבר התמיה אותי, שכן תסמונת טורט נחשבה נדירה מאד. קראתי שהיא הופיעה בשכיחות של אחד למליון, והנה נדמה שראיתי שלש דוגמאות בתוך שעה. הבלבול והמבוכה השתלטו עלי: הייתכן שעד עכשיו התעלמתי מהענין, אם בגלל שלא פגשתי חולים כאלה או משום שמיהרתי לפטור אותם כ'עצבניים' 'מטורפים' 'עויתיים'? הייתכן שכולם התעלמו מהם? הייתכן שתסמונת טורט לא היתה נדירה, אלא שכיחה למדי, שכיחה פי אלף אולי, מכפי שחשבו קודם? למחרת, בלי שחיפשתי יותר מדי, ראיתי ברחוב עוד שניים… מצב דומה מאד לזה קרה עם דיסטורפיה שרירית, שלא נראתה עד אשר תוארה בידי דושן בשנות ה-50 של המאה הקודמת. עד שנת 1860, בעקבות התיאור המקורי שלו, זוהו ותוארו מאות מקרים כאלה, עד כי שארקו אמר: "איך ייתכן שמחלה שכיחה כל כך, נפוצה כל כך, וקלה כל כך לזיהוי – מחלה שללא ספק היתה קיימת מאז ומתמיד – איך ייתכן שרק עכשיו זוהתה? מדוע היינו זקוקים לדושן שיפקח את עינינו"? (שם עמ' 104-105 ובהערת שוליים).

איך ייתכן שמחקרים קובעים בזמננו, שעקרונות שנחשבו כעקרונות יסוד של תזונה נכונה, הם שגויים. שתזונה המכילה כולסטרול מסוג מסויים אינה מזיקה לכלי הדם כפי שחשבו? המעקב אחר התזונה ותוצאותיה מכיל רבדים רבים של כאוס. הרופא שדרש מהחולה תזונה מסויימת בתוך שלל דרישות נוספות, הניח לנושא במדה וחל שיפור במצבו, ונזף בו על תזונה לקויה במדה ולא חל שיפור במצבו. החולה יכל לקבל את הנזיפה, או לתלות אותה באי אלו חריגות שלו. כך התנהלה מערכת רפואה עצומה בעולם המערבי מספר עשרות שנים, וכמובן לא רק בנקודה זו. כל מחקר, הינו באמת לא רק איסוף נתונים, אלא גם פרשנות מובנית, ביטוי לתפיסת העולם של אוסף הנתונים ומסדרם.

המערכת המדעית הולכת ומשתכללת, ומנסה לבדוק את עצמה בצורות שונות. ענפי מדע הניזונים מסוגים רבים ושונים של מחקרים האוספים נתונים, מנותחים ע"י מודלים ביסייאניים, תיאוריות נבדקות ומנותחות ע"י תורת הקבוצות ותורת המשחקים, תיאוריות התפתחותיות מתוארות ע"י גנטיקה של אוכלוסיות. אנו מנסים לפתח מטא-כלים שיספקו כיוון ומוצא בסבך הכאוטי של נתונים, שמטבעם יכולים לפרנס תיאוריות שונות ומנוגדות, ואף מביאים את השיטות האלו לידי שימוש בכלים מתמטיים, המאפשרים 'השתלטות' על מרחבים שכלים לוגיים רגילים אינם יכולים להכיל ולנתח.

האיום הגדול של הכאוס עוד לפנינו, אם החל מהמאה ה18, נדחו כל התיאורים הקדומים, כפרימיטיביים, וכדיווחים בלתי מהימנים. הרי מאז ועד ימינו מתועד ומצטבר מידע, כמותו גודלת באופן מעריכי, וכל שכבת מידע טומנת בחובה שכבות של כאוס. נתונים שנאספו מתוך ראיה מסויימת, ומתוך שיקול דעת מסויים. בשלב מסויים ניתן יהיה לעשות מהפכות מדעיות, מתוך הנתונים הקיימים. כדרך שהוצעו תיארוכים ארכיאולוגיים חילופיים, יש מקום להציע אינספור תיאורית חילופיות, שיסבירו את הנתונים הידועים לנו בדרכים אחרות. הצורך במטא תיאוריות, בשיטות בדיקה כלליות, הולך וגודל עם הזמן. הוא יכול להביא לאמינות יתר של מערכות המידע, או לקריסת האימון בהן.

כאן אנו מגיעים לשפות תואמות מורכבוּת: אם באמת איסוף הנתונים הפיזיים, הופך לכה מורכב, עד שיש צורך בשיטות יחודיות לארגון ואימות הנתונים. אולי המטא-מדע, יצטרך ליצור שפה יחודית לתיאור מצבים ותהליכים העוברים על המדע? האם יש דפוס 'טבעי' היכול לתאר איך מדע אנושי מתפתח, בסביבה כזו או אחרת. מה גורם למהפכות מדעיות, והאם ניתן לצפות תוצאות של פולמוסים מדעיים בדרך זו? מה שברור הוא, שגם מערכת הבנויה לכאורה מנתונים, צריכה טרמינולוגיה של מספרים גדולים כדי לנווט בין הנתונים וליצור מהם צורה ותיאוריה.

אם כן, גם בתחומי הכאוס מתפתחות שיטות היוצרות גשרים וטלאים על גבי איזורי הכאוס ומציגים דברים הנראים מוצקים. במשבצת הזו בא גם הטיעון של התורה, על הדרך הנכונה לטוב ולחיים.

הערות:

[1] אני משתמש במונח זה באופן המורחב שלו, שכן במקור הוא כולל נוסחה מתמטית סטטיסטית בלבד, המתארת את התכנסות האירועים האקראיים לכדי ממוצעים, ההולכים ונעשים קבועים ככל שהמספרים גדלים.