לחץ לגירסת הדפסה

כפי שראינו לעיל, עצם קיומם של חיים כמשמרי צורה, מצריך פעולת שני כחות מנוגדים, שככל שיהיה הניגוד ביניהם גדול, יהיו החיים מורכבים יותר והמודל שלהם מתוחכם יותר. זה נגזר מעצם ההגדרה של חיים, כצורה המתנגדת למשיכה הטבעית של היררכיית הקיום שבטבע, חוקי החומר והפיזיקה השואפים לדממה וקבעון, וחוקי היקום השואפים לאנטרופיה ופיזור. בכדי לשמר את הצורה, יוצרים החיים מנגנון של סחף אנרגיה, המאפשר להם להמיר את האנרגיה הקיימת לצורתם הם.

אך מכיון שישנן הרבה צורות חיים המשתמשות באותן מקורות אנרגיה, נוצרות נקודות חיכוך בין צורות החיים, במקומות אלו תגבר צורת החיים שתהיה יותר מורכבת ביכלתה לנצל אנרגיה ולהמירה לצורה הספציפית שהיא משמרת. המורכבות הזו מתבטאת בעיקרון הניתוב, אותו נתאר להלן.

החיכוך הוא בין כל צורות החיים, העץ מגדל את פירותיו שמאפשרים לו שכפול ושימור צורתו, בעל החיים מעוניין בפירות שהם מאפשרים לו את ההישרדות והשכפול. בעלי החיים מתחככים זה עם זה, וגם עם איתני הטבע. האגם 'רוצה' להציף עוד קרקע, ואילו צמחים מסויימים 'רוצים' שהקרקע תהיה פנויה ממי האגם כדי להתרבות שם. כל צורת קיום של חומר, יכולה להתחכך בסיטואציות רבות עם צורות אחרות.

ההבדל הבסיסי בין מה שאנחנו קוראים "חיים", לבין חיי החומר, שהחיים בנויים מעיקרון מתוחכם של שימור צורה ע"י שכפול. בקרב המקומי בין האגם לעץ, יכול האגם לנצח. אבל העץ הזה הוא רק פרט אחד שנושא את הצורה הזו, ויש לו את היכולת להפיץ זרעים הנושאים את הקוד ממנו יפתחו את הצורה מחדש. הרבה אחרי שהאגם הזה כבר יתייבש. וכמובן בעלי החיים, המאפשרים את הפצת הצורה ביתר גמישות, גם ע"י ניידות וגם ע"י רצון עצמאי ונקיטת פעולות אקטיביות להגנה ולהמרת אנרגיה.

בנקודות החיכוך האלו נוצר במשך הזמן סחף חד כיווני, צורת החיים המנצחת הופכת לעליונה ביחס לחברתה, צרכי הקיום שלה מושגים קודם, ובמקום 'ריבונותה' צרכי הנחותים ממנה מסופקים ממה שהיא איננה זקוקה. החלוקה הזו היא לפי אזורי מחיה, ויכולה כמובן להשתנות עם כל ערעור של התנאים. אבל במשך הזמן נוצר סחף איטי, שמקבל נקודות מפנה כשהוא מגיע לרמות קריטיות לביצוע שינוי. כך הגיע האדם לתואר המוצדק 'נזר הבריאה', על פני עולמינו, רצונו הוא הראשון שמתקיים, כל שאר המינים יכולים ליהנות ממה שהוא משאיר להם לפי בחירתו.

החיכוך והסחף אינו רק בין המינים, אלא גם בתוך המינים, זה הוא סחף גנטי, תכונה שמתפתחת בפרט אחד של המין, במדה והיא מייצבת את מצבו היא מתפשטת לפי כללים מסויימים, עד שמתקבעת בכל המין. ישנם גורמים ותנאים שונים המביאים לסחף, בין סחף גנטי ובין סוגים אחרים של סחף, כפי שהם מוגדרים ע"י הגנטיקה של אוכלוסיות, וחוקי המספרים הגדולים.

מודל זהה קיים גם בפעילות הנפשית של בני האדם, התרבות. בני אדם רוקמים רעיונות שונים והוגים ערכים שונים, במטרה להשפיע על אחרים לשמר את הצורה, את התכנים. אלא שכאן, להבדיל מעולם הבוטניקה או הזיאולוגיה, אנחנו לא מצליחים לשרטט את המודל שיוצר סחף גנטי. גם המדע המשוכלל ביותר, אינו מספק כלים למנהיג, לייזם, או לאיש המכירות, כיצד הרעיון שלו יתפשט ויתקבע. את חוקי המספרים הגדולים של ההתנהגות האנושית עדיין לא גילינו. למרות שהחברה שלנו מוכרת בקול רעש גדול מה שאנו מחשיבים לקטעים קטנים מהם. לרצפים של דינמיקות שיביאו לנו: אושר / עושר / שמחה / הצלחה / אינטלגנציה רגשית וכו'.

אמנם, בסופו של דבר, האנושות עברה שינויים גדולים שהתקבעו בחלקים ניכרים ממנה. יש סחף והתקבעות גם בתחום התרבות. החל מהמהפכות בתחומי החקלאות, המהפכה הלשונית והכתב, ועד המהפכות המודרניות בעולם המערבי מבחינה מוסרית חברתית ערכית וטכנולוגית. התיאוריה של התורה היא, שחוקיה ורוחה הם הנוסחה המנצחת שתביא בסופו של דבר לסחף גנטי והתקבעות, של מלוא כל הארץ דעה את ה'.

מטרתינו כאן היא מהות המודל הזה. הנגזר מהמודל הפיזי של החיים והיקום.

מה שראינו עד כאן מתבטא בטבלה זו:

הגדרת החיים היא שימור הצורה, מכיון ששום צורה אינה מובנת מאליה ואינה יכולה להיות ברת קיום מצד עצמה, תמיד החיים בנויים על כח מסויים, החייב כח נגדי שיאזן אותו. שכן כל הפעלת כח תמידית בלי איזון שוב תבטל את הצורה.

חיי הדומם אינם יכולים ליצור סחף, שכן האיזון שלהם הוא דומם והוא משקף את האיזון הקיים בטבע בין הכחות, קיומו של חומר אינו נמצא במאבק, ולכן אבנים הרים וימים יכולים להתקיים זמן רב מאד. אבל אין לדומם תכונות שיכולות ליצור סחף, ולהפוך את האדמה לאבן או את הים ליבשה. שינויים כאלו מתרחשים עקב התערבות כחות חיצוניים, שאין מודל החיים של הדומם מכיל התמודדות שיטתית עמם. ולכן בחיכוך בין הדומם לחי, הסחף לטובת החי, הוא זה שיכול להשתמש בדומם להמרת אנרגיה עבורו. הדומם פוגע בו רק במקרה, ומודל החיים שלו כולל התמודדות מול פגעי הדומם.

היכולת של החי להתמודד עם התנאים והזמנים והמקומות השונים היא על ידי אפשרות שינוי, הצורה אינה הומוגנית, כל פרט נושא צורה מעט שונה, ולכן מגוון הצורות האלו יכולות להתקיים במגוון תנאים. אפשרות השינוי חייבת להיות מוגבלת, שכן שינוי ללא הגבלה יאבד את הצורה הראשונית. הכח המאזן את השינוי הוא האיפוס בעת השכפול. בעת שכפול פונה הצורה אל הדנ"א העתיק ומוציאה ממנו מה שהיא יכולה. שינוי גדול מדי בד"כ לא מתאים למציאות ואינו שורד. רק במקרה והשינוי מתאים למציאות הוא מתאפשר. ותמיד תיתכן תיאורטית חזרה בעת המשך השכפול ברחבי ההיסטוריה והעולם.

האדם ידע שהוא עתיד להיות נזר הבריאה, עוד הרבה לפני שזה קרה בפועל, מספיקה המסה הקריטית בשלבים שבדרך, כדי להבין שהוא זה שישלוט בעולם: "וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ". המלחמה המכריעה את עתיד הקוסמוס היא המלחמה בין ערכי הרוח האנושית, וגם היא התחילה עוד הרבה לפני שנראה היה במציאות שהערכים שינצחו הם אלו שישפיעו על כדוה"א והיקום כולו. כשהנער אברהם העברי ישב בבקתת בוץ באור כשדים, והתווכח עם אביו תרח על משמעות הפולחן שלהם, בעוד רוב העולם נשלט אז ע"י כחות טבע ובעלי חיים, והישוב האנושי היה קטן וחלש. לא יכל צופה מן הצד להעלות על הדעת שויכוח זה יקבע את עתיד הקוסמוס כולו בהמשך.

וגם כאן הסחף הוא לקראת יציבות, היציבות עצמה עדיין רחוקה, אבל התנאים להיווצרותה יכולים לעלות כבר בדמיונינו, המסה הקריטית הולכת ונצברת.

איך עובד המודל של חיי ערכים ותרבות אנושיים?

הגורם המלכד בחייו של רעיון, הוא היופי שלו, והשימוש שלו בתכונות אנושיות כל שהן, והגורם המפזר הוא האינדבידואליות, רצונו של כל אדם בדברים הספציפיים שמדברים אל לבו הפרטי, גם אם זה מנוגד לרעיון חברתי אנושי כללי.

כל פרט בחברה הוא יחידה של אנרגיה, שיכולה להיות מגוייסת בעד הרעיון או נגדו. גם כאן המטרה היא סחף של המרת אנרגיה לצורה הרצויה. ומזה נובע כי יציבות אמיתית לא מושגת ע"י כח, שכן כל הפעלת כח על חברה סובלת מפער באנרגיה, אם אין סיבה טבעית שיותר יחידות אנרגיה יהיו בצד של מפעיל הכח, הוא סובל ממחסור באנרגיה, אנרגיה היא כח, ובצד השני יש יותר כח. ולכן הכח שמופעל נגד החברה חייב לבא מתוך החברה עצמה, האנרגיה להפעלת הכח באה ע"י הפחדות מקומיות ושקרים מקומיים, המשתמשים באנרגיה של מי שאינם באמת בצד הפועל, אבל בסופו של דבר הסחף מבטל את מוקדי הכח. ולכן כל משטר עריץ סופו ליפול. העריץ הוא אחד, והנהנים ממנו הם מעטים, אם החברה כולה אינה זו שנהנית ומעוניינת, היא מופעלת ע"י מוקדי כח זמנים ומקומיים, שהפעלתם דורשת אנרגיה יותר ממה שהקבוצה מספקת לה. לעריצות אין קיום עצמאי, אבל עריצים מתחלפים, מפלת העריצות אינה מבטיחה חלוקה שוה של אנרגיה, שכן את מקום העריץ יכול למלא נוכל או מושחת אחר או סתם בעל חלומות.

יציבות אמיתית תושג כאשר כל פרט בחברה ירצה את היציבות ויהיה מסוגל לתרום לה את חלקו. בכדי שיציבות תשרוד היא צריכה להיות מובנית, לא רק באותם פרטים שמקימים את החברה היציבה, אלא גם בבניהם שיוולדו להם. כל יחידת אנרגיה צריכה להיות בצד הפועל. זו היא ההתכנסות וההתקבעות של האנושות, סחף 'גנטי' שיהיה מובנה בחברה האנושית, ולא יצטרך להיות בנוי על טלאים אנרגטיים. זה ההבדל בין מוטציה – למוטציה שהתקבעה בסחף גנטי.

נביאי ישראל דברו במפורש על היציבות הזו, וגם תיארו אותה: ומלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא ט), ומקטנם עד גדולם ידעו את ה' (ירמיה לא יד). הענין שלנו הוא בקשר בין שלשת מימדי הקיום: המיקרו, החיים, והמאקרו, לבין ההתכנסות בערכי הרוח האנושית. האם קשר זה קיים? ואיך הוא עובד?

היציבות האנושית חייבת להיות מושגת על ידי רעיונות, שיקנו שביתה ויוטמעו בכל. ההיסטוריה האנושית עמוסה ברעיונות יפים ומלהיבים, אבל כולם בני חלוף. אף אחד מהם לא היה בעל סגולות של כח חיים עצמאי ששרד כשם ששרדו הנמלים או הפינגוינים מאז ומעולם. האנושות היא ככוכב בעל סגולות חיים פוריות, גן עדן לצורות חיים, שבעלי חיים שונים ומשונים נבראים בו ונכחדים, אף צורת חיים אינה יכולה לספר על ימי הראשית של גן העדן, כי כל הצורות נכחדות במוקדם או במאוחר.

גם בעולם המוחשי נכחדו כמובן צורות חיים, אך זו היתה הברירה בין הצורות, בסופו של דבר נמצאים איתנו גם החד תאיים, וגם הפילים. נוצר איזון בין כל הצורות השונות וכל אחת מצאה את מקומה ואת תפקידה. הצורות צריכות זו את זו, כי כל אחת תורמת את חלקה לאיזון כדוה"א, וכאן חלקה של הצורה האנושית רב מאד, נזר הבריאה אינו שולט רק ברמה הפיזית בכדוה"א, אלא גם מופקד על ערכי הרוח והמוסר. הוא הצורה המנצחת, ולכן עיני כל הקוסמוס אליו נשואות, איזו צורת תרבות תנצח במלחמה האמיתית?

אנו מכירים בהיסטוריה ובהווה הרבה רצפים של צורות העשויות להשתמר, יש מי שכינה אותם 'ממים', כלומר, יצירה תרבותית כל שהיא, אפילו פתגם, שאם תאמר אותו לחברך, סביר שהוא יקבל אותו ויעביר אותו הלאה. ישנם 'ממים' אלמותיים שנישאים ע"י האנושות אלפי שנים. אבל ה'ממים' הם חלק קטן מאד מהחוקים השוררים בתחום הנראה כאוטי שבין חיי הטבע לחיי האדם. ידוע לנו שגם לתעמולה יש כח מסויים: העוקב אחרי ההתנהגות האנושית, יוכל למצוא את המסרים שאם רק יחזור עליהם בקול ובצורה המתאימה, הוא יגרום לשכנוע מסויים של כמות אנשים מסויימת במטרתו.

אבל הכלים הקטנים האלו אינם מספיקים בשביל לשלוט בהיסטוריה ובתרבות האנושית ולקבוע את כיוונה. רוב ה'ממים' מאפשרים רק 'להיכנס להיסטוריה', דהיינו להיזכר בזכרון הקולקטיבי התרבותי, מכאן ועד להשפעה על ההיסטוריה ועל כיוונה יש פער גדול.

מי לא היה רוצה לכתוב טקסט כל שהוא, ליצור יצירה, שתהיה בת אלמוות? שמספר המעריצים שלה יגדל באופן מעריכי, ויְהַוֶה קהל בטוח ונצחי. כל שוברי הקופות באה שעתם, כל החברות הגדולות קרסו או יקרסו, כל המניפסטים הסוחפים מליונים הפכו בשלב כל שהוא לארכאיזם מיותר. האמנם ישנם רעיונות אורגניים, השומרים על חילוף חמרים ועל יכולת הִתְּרַבּוּת? אנשים בעלי רעיונות הנחשבים לגדולים, רגילים לטעון שתורתם היא הצודקת, אלא שלפעמים הציבור הוא הטיפש שאינו קונה אותה. זהו הסבר מעניין, אך האם פיצח מישהו את הקוד שכן יעיל לשכנע בו את הציבור?

סוד השליטה בתרבות האנושית הוא מצרך מבוקש ביותר, מעבר להשגת השליטה בכח, מחפשים בני האדם מזה אלפי שנים את הסוד שיציב אותם בראש הפירמידה. ומסתבר שאין זה כה קל לפענחו. החלק שחסר לנו הוא צפיית ההתנהגות האנושית, הכאוס שבין החלק הפיזי ביולוגי שבאדם לבין החלק הנפשי רוחני. סודות אילוף בעלי החיים, ואפילו המתקדמים ביותר מביניהם, נגלו לאדם זה זמן רב, היכרות עם הטבע שלהם, מובילה ליצירת הכללים שעל ידיהם נשלוט בהם. היכרות עם טבע האדם אינה מספיקה, המודל הביולוגי ואפילו הפסיכולוגי, אינו מספיק בכדי להציג שיטה מדעית שלמה שתשנה את בני האדם.

אכן, התרבות המודרנית משתמשת בהרבה רצפים קטנים ש'עובדים בשטח', החל מפרסומות שמתורגמות לצריכה, וכלה בשיטות שונות לרכישת השפעה. אבל כל אלו אינם אלא טעימות, הם לא מאפשרות מודל שיעבוד באמת, שיסמן מטרה ויגיע אליה באופן מדעי ובטוח.

הרצון לשלוט בבני אדם מונע הרבה פעמים מרצון למשאבים, כבוד, כח, שליטה, וכדו'. אבל הנושא שלנו הוא שינוי בני האדם להיותם טובים יותר, תיקון המין האנושי, כאשר החברה תהיה מתוקנת לא יהיה צורך לשלוט בה. זו היא התיאוריה של התורה. שהיא הנוסחה לתיקון המין האנושי, ושתיקון המין האנושי קשור בשלשת הפערים שבין היררכיות הקיום, חלקיקי המיקרו, וגלאקסיות המאקרו, אלו ישתפו פעולה וישנו את תנאי החיים הפיזיים בעולם, אם וכאשר התורה תשלוט בהתנהגותו של המין האנושי.

כיום אנו יכולים לקבוע שאין מדובר רק בתיאוריה, אלא בתהליך שחלקים ממנו כבר התגשמו, והאחרים עדיין בעיצומם. הרעיון שהיה נחלתו של אדם אחד לפני כארבעת אלפים שנה – אברהם העברי, הפך למרכיב בסיסי באמונה של רוב אוכלוסיית העולם. ישנה התכנסות לקראת התורה. אך ישנם עוד שלבים רבים שעדיין לא התרחשו, ובמודל שלהם אנו רוצים לעסוק. אנו נראה כיצד המודל של התורה בנוי על פי המודל של החיים בטבע.