נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

התורה הטבע והחיים ט: מהות התורה וההלכה כגוף אורגני

הרלבנטיות של התורה שבע"פ מתבטאת בפסיקת ההלכה, מורת דרך בים של ספקות ודרכים. בצד כל הלבטים, השאלות, והקונפליקטים, המקיפים את כולנו, ישנו מנגנון שמשיב תשובות ופוסק מה לעשות. אך על מה מבוססת פסיקת ההלכה? על מה מבוססת היהדות בת זמננו? איך היא נובעת מהמנגנון העתיק?

בכל תחום, הניתוח והמעקב אחר תהליכים והתרחשויות, יכול לאפשר לנו להתקרב לראיית התמונה המלאה להבנת המתרחש, ולעתים לדעת אף מה עומד להתרחש. המצב האופטימלי הוא הבנת התהליך על כל שלביו, בדרך של סיבה – תוצאה. מה שמתאפשר לנו לפעמים בתחומים כמו פיזיקה, כימיה, ודומיהם. ואינו מתאפשר הרבה פעמים אחרות.

גם בהלכה, קיים לכאורה פרדוקס מובנה בין השרשרת הסיבתית של ההכרעה ההלכתית והראיות עליהן היא בנויה, לבין גישות ותהליכים כלליים. כל הלכה ניתן לנסות לבחון ברמה המולקולרית, ואף ברמה הכלל הלכתית.

הפתגם "שני יהודים – שלש דעות", אינו עוסק רק בדרכים שונות לרוכלות או לפיתוח אפליקציות, אלא גם בתפיסת הדת עצמה. ישנו פרדוקס מסויים בין תפיסת היהדות כדת היחידה שמציגה מקור סמכות בלעדי שנכתב ע"י האל בעצמו, ובין הריבוי ה'טבעי' של זרמים ותפיסות בתוך היהדות, כאשר השוני ביניהם נראה לעתים קוטבי. היכן הסמכות? והיכן הציווי החד-ערכי?

האם מבט היסטורי כולל, יכול לגלות לנו מי צדק, איזה זרם ניצח? העובדה שזרם מסויים נעלם או היטשטש, לכאורה אינה מלמדת שהוא לא צדק, או שהוא היה טוב פחות, אותנטי פחות, וכדו'.

הנסיונות להסביר את הרציונל של ההחלטות השונות, כולל אלו השנויות במחלוקת, או את עצם הנושאים שגרמו לפילוג בין זרמים וקבוצות שונות, לא תמיד נראה תואם לקריטריונים חד משמעיים. בסופו של דבר כל נסיון להסביר מערכת מורכבת רב – דורית, הכרוכה בתנאים ואילוצים רבים, נראה הרמוניסטי.

אלא שכאשר המדובר במערכת שאינה מתיימרת להיות עקיבה ונובעת מסמכות, כדוגמא גסה מפלגה פוליטית. הרי ברור שאיש המפלגה יוכל להסביר בריאיון לתקשורת כל החלטה שהתקבלה, כל אירוע, וכל סיטואציה, כמיטב כשרון ההסברה שלו. ההרמוניזציה והאידיאליזציה באות כאן מן השפה ולחוץ, בכדי להציג את התמונה היותר טובה שאפשר להציג, בידענו שמדובר במערכת אנושית, בני אדם עלולים לטעות, ואיננו מצפים ממפלגה שתגיע ליותר מכך.

ואילו כשהמדובר במערכת דתית, אף בידענו שהתורה נמסרה לחכמים, והיא חסרת משמעות מבלי גוף שיפוטי בעל סמכות שיקבע את פרטיה. כך שהמערכת עושה את המוטל עליה, ואין לבא אליה בטענות אם היא פועלת כמערכת אנושית. עדיין נשאלת השאלה, היכן כאן רצונו של הקב"ה. כשאנו מתייחסים לדת כמערכת של פעולות המשפיעות על נפש האדם, הרי אין די בכך שאנו עושים מה שאנו יכולים. יש לבחון את התוצאה במבחן התכלית לשמה נועדה כל המערכת. לא נשמח לגלות ששורה של תאונות היסטוריות, סיטואציות ואילוצים, היא זו שקבעה את הקדוש לנו.

השבר והקושי הגדול של איש האמונה הבודד, הוא הכאוס. עבודתו אינה, כמצופה, להיצמד לקודקס הידוע לו וללכת אחריו באש ובמים, אלא לענות ולהשיב תשובות לעצמו. כל צומת וכל החלטה הן מקור לספק, מה נדרש ממנו לעשות, גם כאשר ההחלטה מתקבלת, עדיין מנקר הספק האם היא מחייבת במאת האחוזים, האם הצד השני אינו יותר נכון, האם אין 'לצרף לסניף' את הצד השני, וכך הלאה. האל אינו מתגלה אלינו ומצווה אותנו ללכת שלשה ימים ולעקוד את הבן היחיד, הוא מסתתר, ואנו צריכים ללכת שלשה ימים בכדי להגיע למסקנה מה הוא דורש. (כדברי חכמים על גלות התורה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל", שבת קלח, "לא ימצאו הלכה ברורה בטעמים שאין בה מחלוקת", רש"י שם). כשאנו מעיינים בהשתלשלות ההלכה מן הספרות הקדומה ביותר והלאה, גם שם אנו מוצאים אפשרויות רבות ושונות שייתכן שהן הן ה"אמת ההיסטורית". ודוקא הידיעה שכל דעה נושאת אחריה שרשרת של ראיות סיבתיות, היא יוצרת את הכאוס לכאורה.

להלן מספר דוגמאות:

"ואם נרצה לעיין בתשובות האחרונים מה שהכריעו הם בפלוגתא הנ"ל, אזי נתת תורת כל אחד ואחד בידו, כי נוכל למצוא כמו שנרצה, כי בהרבה מקומות מבואר להקל, ובהרבה מקומות מבואר להחמיר", (נו"ב אבן העזר סימן כט).

"ראיתי שמביא דברי תשובות האחרונים ובהם ימצא כאוות נפשו הן לאיסור והן להיתר כו' אין לי עסק עמהם והלואי יהיה הזמן מספיק עמנו לעיין בכל דברי הראשונים ולמה נאבד זמננו בדברי האחרונים בענינים כאלו שכבר הלכו בהם הנמושות ומי שרוצה לסמוך על האחרונים תורת כל אחד הוא בידו לבחור איזה צד שירצה", (שם סימן יח, כיוצא בזה סי' כט וסי' נ. ושם תנינא סי' לח כתב: "אם באתי להשיב על קושיות לא יספיק הזמן ושערי התרוצים לא ינעלו בפני כל יום").

"הנה כל יקר ראתה עינו בתשו' האחרונים זה אוסר וזה מתיר וכל אדם ימצא כמבוקשו", (חתם סופר, יו"ד מה).

"לרוב פלפול אין לנו דין א' ברור בכה"ת אולי כה ואולי כה בכל הראיה יש תמיד לדחות כו'" (ר"י איבשיץ, כרתי ופלתי).

כאמור, הכאוס מהווה יסוד לשפה חדשה, ולשיטת ניתוח חדשה. הסיבה שאנו מנתחים את התהליכים הנפשיים בשפה נפרדת, למרות שסוף סוף יסודם בשרשרת אירועים סיבתיים. היא שהמורכבות והכאוטיות מנטרלים את ניתוח הגורמים המבודדים, ומאפשרים לנו לנתח התנהגויות, שהן בעצם 'גושים' של המון אירועים מקומיים וסיבתיים.

ידוע, שבמדעי הרוח, בפרשנות, בירידה לעמקו של דין וציווי, בחדירה לרוח הדברים, הכל סובייקטיבי. שבעים פנים ואפשרויות להבין ולחוות כל דבר ודבר, לחוש כל פרט וענין. אין דרך לוגית להוכיח מי הצודק, לא בין בית שמאי לבית הלל, ולעתים אף לא בין הדרך הפרושית לדרכים אחרות. גם אם האמת ההיסטורית היא אחת, הרי לנו אין דרך להגיע אליה, הדרך להכריע בשאלות ובספקות עוברת בשיקול דעתנו, בהכרעות סובייקטיביות שלנו או של אחרים. ומה שנראה מנקודת מבט אחת כה מוכרח וכה ברור, נראה שונה מנקודת מבט אחרת.

התורה היא גוף אורגני חי שצורת חייו נובעת מאיזון בין הכח הדוחף של נצחיות קדושת הטקסט, ובין הכח היורד לפרטים ויונק ממציאות התושבע"פ ומציאות החיים. הדעה והלך הרוח של הפרט, אינם אלא חלק קטן מתהליך רחב הרבה יותר המושפע לפי חוקי מספרים גדולים ישירות מרוח האומה.

התורה היא הצורה בה היא חיה בקרב נושאיה, לא כמודל הכרעה, אלא כהגדרה ראשונית מהותית. מדוע מנהגים מחייבים? לא משום שאם יבואו לזלזל במנהגים יזלזלו גם בהכרעות בית הדין, או בהלכות. אלא משום שהמנהג הוא חלק מהצורה בה התורה חיה בלב העם, ואלו הן פניה של התורה החיה. התורה כטקסט משמשת בסיס לתורה החיה בעם, שכן כל פרט כאדם מנסה את כחו בדרך הנראית לו נכונה להסיק ממנו מסקנות, אבל התורה עצמה היא התוצאה של כל הישות האורגנית הזו, של הערבוב בין ישראל והתורה, שיוצרים זה את זה בכל דור ודור.

כמדומה שזו המשמעות המקורית של המושג 'הלכה', כפי שפירשו בספר הערוך (ערך הלכה) "דבר שהולך מקדם ועד סוף", הזרימה וההליכה של התורה בקרב העם, היא התורה עצמה, כפי שייחסו חכמים הכל למשה מסיני, ואף תקנות מדרבנן, כגון "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית… הלכה למשה מסיני" (ידיים ד ג, ר"ש ורא"ש). וכשרבי אליעזר פשט את ספיקו של ר' אילעי, אמר: "הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני", כי התהלכות הדברים מנתינת התורה ביד משה ועד עתה, היא היא ההלכה. ההכרעה בין מחלוקות היא פסיקת ההלכה, יצירת ההלכה ע"י כללים, אבל ההלכה עצמה, היא הצורה הטבעית בה הבינו בישראל את הדברים מאז ומעולם. ההלכה גדולה מנושאיה, והיא פרי תהליך חיים עצום שאנו נחשפים רק לקטעים קטנים שלו.

התפיסה התורנית ששורדת היא לא 'צודקת', ולא 'נכונה', ובודאי לא 'מוכחת', אלא הרבה יותר מזה: היא התורה עצמה. היעב"ץ מכנה את חדושי התורה "פריה ורביה הרוחנית".

האם משום כך הכל יכול להתרחש? וכי אם יעמדו יום אחד כל או רוב היהודים, ויחליטו שעבורם התורה היא הבודהיזם, ואף את הטקסט של התורה יפרשו בדרך זו, גם אז יודה היהודי ה'אותנטי' האחרון שמעתה זו התורה? כנראה זה אינו יכול לקרות, נשיאת התורה מביאה לתוצאות מסויימות, היצור האורגני הזה הבלול מישראל והתורה, אינו יכול למות, הוא השורד הנצחי, הוא המותאם לתנאים. ובודאי אינו יכול להוליד יצור אחר, בדרך של ציס רגולציה.

המימד האותנטי שביהדות המסורתית, אינו משום שהתפיסה אינה יכולה להשתנות, אלא משום שנושאיה אינם רוצים לשנות את התפיסה באופן מלאכותי. כל הצורות השונות שלבשו הדברים בכל הדורות והתקופות, באו בצורה טבעית ואורגנית, ואף העם כולו, מרובד החכמים והיוצרים, ועד הרובד העממי ביותר, הבין בצורה אינטואיטיבית שצורתה האורגנית של התורה בקרב ישראל היא התורה עצמה. ולכן נאבק כל כך על דעות שנדמו לו כפוגמות במהלך החיים התקין. בניגוד לדעת אלעזר בן פועירה המוזכרת בתלמוד (קדושין סב.): "תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית", לאמור: הטקסט האלהי קיים, כל אחד יכול לפרש אותו תמיד כרצונו, אין השלכות למה שנעשה כאן ועכשיו על ה"תורה" המופשטת. גרסו היהודים תמיד: התורה היא אנחנו. רק שינויי צורה וחילופי חמרים, שעברו את המנגנון האינסטינקטיבי הזה, המונע יצור חי ממנתחים בחלוקים שונים ובאדרות שונות לבצע בו ניתוחי פתע בניגוד לרצונו, התקבלו בברכה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of