התורה היא בעצם לוגיקה של קבלת החלטות, הדרך להגיע אל המטרה המשותפת של טוב באדם ובעולם. על בסיס אותו המבנה שהטבע מקבל החלטות ומתקיים.
אותו מבנה טכנולוגי המרכיב את התורה, מרכיב גם את התושבע"פ ואת ההלכה עד זמננו. כשאנו מתרגמים את הגישה החוקית מבחינה אנושית ומבחינה רוחנית, למונחים של השקעה לעומת תוצאה, ניתוב אנרגיה והמרתה לצורה הרצויה, אנו יכולים להציג את הצד הטכנולוגי שבדברים.
ראשית כל, אין דרך ליצור שינוי בלי כח מוחלט. כשם שהיצור החי, לולי היה לו קוד גנטי, לא היה יכול להוריש תכונות מוחלטות לצאצאיו, הוא היה הופך לשפוט של מהלך חייו, ומוריש לבנו באופן למרקיסטי בעליל רק את היכולת המקומית. הדנ"א מאפשר לצאצא לחזור על כל התכונות העתיקות שנצברו במשך כל שנות הקיום וההתפתחות של המין.
כח זה ניתן בהתגלות שבסיני, עם עשרת הדברות, שהחידוש שבהן היה מוחלטותן, וסביבן התארגנה כל התורה, לא כרעיונות טובים וחשובים, אלא כחוקת עולם מוחלטת המחייבת מעצם היותה גם כשזה נראה לא מתאים. החיוב למוחלט יכול ליצור סחף ושינוי. שכן גם החוקים היפים ביותר כל עוד הם מתמזגים במציאות ואינם מוחלטים, הם ברי שינוי ומי שגובר הוא הסביבה והתרמודינמיקה. ואילו החוק המוחלט מבליח וקובע מציאות נפרדת שסביבה מצטברים שרשראות של התנהגויות נוספות.
הרגשות האנושיים הם כח מובנה, ניתוב האנרגיה חייב להשתמש ברגשות האלו, ולא להילחם בהם. הקביעה של הנצרות שהקשר הפיזי בין גבר ואשה היא חטא ולא מתאים לאנשי מעלה – היא טעות פטאלית. היא לא יכולה להיות התכנית של העולם.
הנסיון ליצור חיים רציונליים שאין בהם מקום לטקסים – גם הוא שגיאה, ומביא לכך שדברים טפלים ומגוחכים עוד יותר מהטקסים העתיקים, הופכים לטקסים מודרניים נלעגים.
דיני טומאה וטהרה, הם דוגמא נפלאה לניתוב המציאות ליצירת מרחב קדושה. הטומאה יסודה במצבים טבעיים, הקדושה היא מצב רצוי שבני אדם יכולים להגיע אליו לפעמים, אך במצבינו הנוכחי כאשר המין האנושי עדיין בעיצומה של העבודה על טוהר ערכיו ומעשיו, אין לצפות לקדושה מתמדת. רגעי הקדושה הם זמנים בודדים המבליחים בים החיים הגועשים.
וכאן מנתבת התורה את פעולות הקדושה לזמני ומקומות הטהרה, מכיון שמעיקרא אין לקדושה כרגע אחיזה ביותר אחוזים מחיינו, מפרידים בין מצבי החולשה וההתעסקות עם הגוף וחולאיו לבין המצבים ההפוכים, של שמחה ונקיות הדעת והגוף. החיבור ביניהם הוא איסור חמור, כי ריבוי קדושה מעבר לחלק הריאלי שלה, פוגם בקדושה הופך אותה לקדושה של צביעות שאינה נובעת מהפנימיות. ההפרדה הזו יוצרת את המצב שהאדם הטמא משתוקק לפעמים מתי כבר יוכל להיטהר ולבא למקום הקדוש ולחוש את רגשות הקדושה. כך רגעי הקדושה המעטים הם המעולים ביותר.
נסיון להתקדש כל הזמן, כמעשה נזיר נוצרי, הוא נסיון שנדון מראש לכשלון אצל רוב בני האדם. ולכן יהפוך את הקדושה לצביעות ושקר. יפגום במציאותה המובחנת. הנצרות שמה את יצר המין בצד הרע, היא מקימה עליה בזה אוייב שכחו גדול מכחה של הדת כולה. היא לא השכילה לנתב את האנרגיה שלו לצד שלה.
אותו תהליך בדיוק מתרחש בין איש לאשתו, במישור הנפשי וגם במישור הרוחני, הרמוניה אמיתית של "והיו לבשר אחד" אינה יכולה להיות תמידית, לכל אדם יש את האינדבידואל שלו המושך לכיוון אחר או לתוכו פנימה. הקירבה בין בני הזוג היא מחזורית, וכך מנתבת התורה את רגעי הקירבה לזמני הטהרה, שיהוו השיא מבחינה פיזית ורוחנית גם יחד. ובשאר הזמן מנותבים הרגשות האחרים לפעול, הכח הנושא את היום יום, השומר על קשר מכבד ונכון גם בלי רגעי שיא.
כך גם מועדי השנה, לכל חג יש את התכונות שלו, והוא מושך אליו את החלקים הרוחניים והגשמיים האצורים בפוטנציאל האנושי, בכדי לשחרר אותם בזמן ובמקום הנכון. אין חלק מהחיים שאינו קשור דרך המועדים ושאר ההלכות במימד הרוחני.
התורה שוזרת את כל הכחות שיכולים ללכת יחדיו, לאיזור שגשוג אחד: האכילה, הקירבה לאשה, השמחה, באים יחד עם הטהרה, ובזמן שהוא גם קירבה לה'. האנדרלין הרוחני מתסיס את כל הדברים החיוביים יחדיו, והם מזינים זה את זה. את כל רגעי הדכדוך וההתכנסות, הפסיביות וחוסר היכולת לשנות, מכנסים יחדיו, כאותו מעביד שמבין שאין לעובדים יכולת לעבוד כל הזמן, ולכן אינו מחכה לרגע שהעבודה תיעשה בעצלתיים ומתוך שנאה לפעולה, אלא שולח אותם להפסקה, בכדי שהעצלות הגופנית והמנטלית יעשו את שלהם, ובתום התהליך יחזרו לעבודה במשנה מרץ.
בכדי להפעיל את המנגנון הזה צריכה התורה לחלוש על כל רובדי החיים. תורה שעוסקת בקציר וחריש או בטומאת זיבה, לא תוכל להיות רלבנטית לעולם הרגשי והרוחני של בן זמננו. ולכן התושבע"פ ממשיכה את רוח התושב"כ, שבזמן נתינתה חלשה באופן טוטלי על כל רובדי החיים, והמשיכה לחיות את הדברים מתוך אותה רוח. גם הגירוד בראש בשבת נכלל בתושבע"פ.
אם נתבונן על חוקי התושב"כ בהלכות מתנות עניים למשל, נראה שהיא לא מסתפקת בענין הכללי של לתת חלק לעניים. והרי אין הדבר מסובך להבין שיש לתת חלק לעניים. אבל התורה מצוה על הלקט, ועל השכחה, על הפאה, ועל מעשר עני, על הצדקה, ועל ההלואה, על איסור חבילה, ועל אכילת הפועל תוכ"ד עבודה, ועל עוד פרטים רבים המבנים את היחס לעני במציאות עצמה. כל נתינה היא קשה לנותן, היא דורשת כח, ולכן הציווי הכללי על נתינה אינו מספיק לדרישות התורה. התורה עוקבת אחר החקלאי ואחר סדר יומו, ובכל מקום בו היא מזהה כח פוטנציאלי של נתינה, היא מעצימה אותו. אם כבר שכחת, אל תחזור. אם כבר קצרת, אל תגמור עד הסוף, אם הפועל אוכל, קל לך שלא לחסוך ממנו, וכך הלאה. רוח זו נמשכת בתושבע"פ. אין די בערכים כלליים, יש להבנותם במציאות עם הנחיות קונקרטיות המתמקדות בפוטנציאל אנרגטי הגלום במציאות. הפנקסנות המוסרית מוטמעת בטבע היהודי. לכל סוגי הנתינה יש יסוד מוחלט בחיי היהודי.
הגישה הזו מוטמעת אצל חז"ל ואצל פוסקי ההלכה בכל הדורות, ערכי התורה הם אינסופיים, ואנו מגלמים אותם בפעולות. צורת הפעולות המדוייקת משתנה או עשויה להשתנות בכל דור, אבל הזיהוי של הפרטים, ההיקשים, וההרחבות, בנויות על הבסיס של החיים עצמם. ה"ראוי" מחפש לעצמו את ה"אפשר", וברגע שהדבר אפשרי ומתאים לחיים, ההמשכיות מפלסת לעצמה את הדרך אל ספרות ההלכה או באופן של מנהג או באופן של הלכה.
וכאן ישנו ענין מהותי ביותר, ההתחשבות וההסתכלות של ההלכה על החיים, אינה על חיי התרבות, חיי ה"כאן ועכשיו", חיי ההרמוניה עם הסובב. שכן היהדות מנותקת רגשית מהסביבה. היא מחוברת טכנולוגית ואינטלקטואלית, אבל רגשית היא חיה את העולם הפנימי שלה, המשתלשל מדור לדור. נכון הדבר שכמה וכמה הלכות התבטלו בהסתמכות על סברות יחיד עקב כורח המציאות. אבל על הרוב כל שינוי ניזון מהחיים הפנימיים של היהדות. שכן ברגע שנסתכל החוצה ונתחיל בהרמוניה עם "העולם", נוכל לבטל את כל התורה כולה בעזרת נוסחאות. רוח העם המשתלשלת בסימביוזה עם התורה זה אלפי שנה, היא רוח הדברים.
כפי שהזכרנו לעיל, המגמה הזו לא ניתנת למעקב של סיבה תוצאה. ההלכה משתמשת בנימוקים והוכחות, ובד"כ א"א להצביע על יצירה של שינוי או התאמה, אין זה אלא תהליך הניכר במספרים הגדולים, מפלאי היצירה, רוח האומה המוליכה את הדברים. כמו בכל ההיררכיות האחרות בעולם שאין בידינו לעקוב אחר התהליכים הכלליים ואיך הם נובעים מכל פרט העושה את תפקידו לפי החוק המקומי.
החזו"א כותב: "השופט בזה הוא ההרגש הפנימי הנובע מאהבה ויראה שזכה בה כל אחד כפי מדרגתו, וכמדומני שברגש זה אין בו שום מחלוקת וכל החרדים באמת מרגישים תמיד מה לרחק ומה לקרב כאילו רוח ממרום נשפך עליהם" (קובץ אגרות ב' עה').
כפי שראינו, לפעמים הרצון לעשות 'יותר טוב', גורם נזק, אנשים תופסים יוזמה ונוקטים בכל מיני פעולות במטרה להיטיב, והמטרה הזו מקדשת את האמצעים. ואילו אחרים אומרים שהאמצעים הם ההיפך מטוב, וא"כ הטוב לא מתרבה עי"ז אלא נפחת. הדרך והאמצעים תמיד גובים מחיר. האם נכון לתת לחולה את כל הטיפולים האפשריים? לא, בסופו של דבר זה ירע את מצבו, כל טיפול דורש ממנו אנרגיה, כסף, פניות נפשית, וכו'. אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין הרצון לתת לו עוד, ובין המחיר שהנתינה גובה.
בטכנולוגיה של התורה, האמצעים עצמם הם גם טוב. בדיוק כמו במסעדות האורגניות המהודרות, שגם הצלחת והסכום אורגניים ואכילים. המנגנון עצמו עשוי מ"טוב", ולא צריכים אמצעים מעבר למה שהתורה דורשת. כשהנצרות מדברת על ערכים כלליים, האמצעים נשארים בידיים אנושיות ומעלים את הקונפליקט של שימור האנרגיה. כשהמערכת היא קונקרטית ופרטנית ולא משאירה שום דבר מחוץ לתחומה, הכל אכיל.
התורה ממקדת את האנרגיה של הדחפים האנושיים, ומנתבת אותם בצד אחד עם הרצוי. הדחף המיני הוא מרכיב חשוב בחיי האדם. הקשר עם המין השני. בכדי להגיע למצב בו מירב הכח יושקע בחיי נישואין המקדמים את המערכת האנושית ליצור חברה בעלת המשכיות ומבוססת כח שאינו טלאי מקומי, אוסרת התורה כל אפיק קתרזיס אחר של הדחף המיני מעבר לאשה הנשואה. גירויים, קשרים חד מיניים, קשרים כתוצאה מחיכוך בסביבה (אחות אשה ושאר קרובים), אסורים. הכח מופנה רק לקשר של קיימא. והתוצאות בשטח ברורות. החברה המערבית המתירנית בכל האפיקים האחרים, לא מנצלת את הכח שלה ליצירת חברה בעלת המשכיות ומבוססת כח.
במקרה שאדם רואה שמתגבר עליו יצרו, קבעו חכמים שילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ. בכך הוא מחריג את החטא, הוא מוציא אותו משגרת חייו, הוא לא מאפשר לחיים של תורה להיות יחד עם החטא, לא בעיניו ולא בעיני אחרים, אם הוא בוחר בחטא, לכל הפחות הוא צריך להשאיר אותו בחיים אחרים. שכן חטא בתוך חיי התורה הוא מתכון לפעולת שרשרת של איבוד שליטה על הגבולות.
כך בענין של המזון והכסף, האדם מטבעו עובד ויגע לאגור ולאסוף, תמיד ישנם עודפים. העודפים הללו הם כח עצום, בזמננו הם מנותבים לשופינג על בסיס פרסומות, קרי: אדם קונה דברים שאינו צריך כתוצאה מתעמולה, ולשם כך משקיע את מיטב כחותיו באגירת כסף. התורה מנתבת מראש את כל סוגי העודפים למתנות עניים ולמתנות כהונה ולעבודת ה'. הרצון של האדם לתת ולהתקרב לה', מתחבר עם העודפים הטבעיים של החומר הנאגר. אפילו לעני יש עודפים, גם הוא צריך את ההרגשה שהוא עושה משהו עם הכסף המועט שלו, ולא רק מאכיל את עצמו. גם לו התורה מתקנת קרבן בדמות ציפור קטנה, איש כמתנת ידו.
התורה קובעת הרבה ערוצי נתינה לכהנים, בכל רובדי העשיה, בכך היא מבטיחה מעמד רוחני ואינטלקטואלי, מעמד של אנשי רוח. דוקא העובדה שהנתינה הזו לא מותנית בשום תנאי, מבטיח פריחה אמיתית של מעמד זה, ולא מנגנונים והיררכיות שמנתבים אנרגיה לסדר מקומי ואנושי, שהרבה פעמים מושתת על שקר, העם תומך ישירות בכהנים שהם חלק ממנו. כל שבט לוי צריך לפרוח בצורה כזו, ומי שיהיה ראוי יתבלט ע"י כשרו הרוחני והאינטלקטואלי.
כדאי לשים לב שהתורה קובעת שתי שנים למעשר עני מתוך שבע, שכן הפיכת העני לנסמך על קיצבה מגדילה את מעגל העוני. אסור להתעלם מן הקושי, ולכן במשך שנתיים יש לתמוך בו בצורה סדירה, אבל ביניהן יש מרווח של מספר שנים, בהן נדרש העני להתחיל מהתחלה ולהחזיק את עצמו. כך גם מנגנון האיפוס הגדול – השנה השביעית, בה כל בעלי האחוזות והקרקעות הופכים שוים לאלו שאין להם קרקע. שנה זו מעניקה הזדמנות לעניים להתחיל מחדש ע"י אספקה שוה, ולעשירים להתחבר לצד הרוחני. פעם בחמשים שנה מפקיע היובל את כל עיסקאות הקרקעות, מה שמונע הצטברות פערים, אנשים שנולדים למעמד אריסות ללא פתח יציאה. – הגישה הזו לנכסים, לפי התורה היא ערובה לחיי העם על אדמתו, ככל שיבטלו את השמיטות "תרצה הארץ את שבתותיה", הישוב הישראלי לא ישרוד והארץ תהיה שממה מחמת הגלות. התפשטות האלילות והחטא קשורה במעמדות ובפערים, המיעוט הנהנתן מייבא תרבות אלילית, וקולו של הרוב הפשוט והדומם לא נשמע. גם בישראל של ימינו, השחתה מוסרית מיובאת ע"י מיעוט אליטיסטי המתבוסס בתרבותו, היעדר נקודת איפוס, היעדר שויון אמיתי בפני רוח החוק, תביא להידרדרות בלתי נמנעת.
אצל כל אדם קיימים דחפים מנוגדים: הדחף להוציא מול הדחף לאגור, הדחף להרוס מול הדחף לבנות, וכו'. הדחפים האלו מתאזנים מתוך הרמוניה עם החברה האנושית, התורה לא סומכת על כך, וקובעת לכל דחף ודחף מנגנון שיוציא ויישם את הצד הטוב שבו. כל מצוה היא הנתיב המכיל מקסימום של ניצול. לפי העיקרון: אף פעם אל תעשה דבר שיש לו רק סיבה אחת. שכן בכל נקודת בחירה יהיה נימוק כל שהוא לכל צד, סיבה אינה מספיקה בשביל לבחור. הבחירה צריכה להיות בדרך שמחזיקה את מירב הסיבות. ולכן התורה אינה קובעת סתם כך "משהו טוב" לעשות, אלא את המשהו שיש לו את מירב הסיבות.
חוקי הכשרות, הם מיצוי של הבחירה בדרך שלה יש את מירב הנימוקים, מבחינה טבעית החיות הטורפות שייכות למעגל החיים והאיזון הסביבתי הרבה יותר מחיות הבית. ההנחה מראש היא שאין להתפרע ולאכול מכל הבא ליד, הזכות של האדם לאכול בעלי חיים נובעת מעליונותו הרוחנית, ואינה מובנת מאליה, האדם אינו חלק ממעגל הטורפים והנטרפים בטבע. הוא אוכל את חיות הבית שלשם כך הוא מגדלן, ואליהם הוא רוצה להידמות מבחינת צורת החיים שלו, צאן הגדל בסביבה וניזון מהטבע. גם מתוך חיות הבית מנפים את כל אלו שאינן דומות לצורת החיים העדינה של בקר וצאן.
מנגנון הניתוב פועל גם בצורה ההפוכה, אנרגיה שכבר קיימת, ולא צריכה שום חיזוק, המטרה של התורה היא לאזן אותה ולתת את הצד השני. אם נסתכל על דין האונס, שמסתכם בתורה כביכול בקנס ממוני. נבין, שלא יתכן שדין זה משקף את המציאות האמיתית. המעשה של אונס נתפס בימי קדם כהשפלה וחילול וכפגיעה אנושה בכבוד המשפחה כולה. אם רק ניזכר בתגובות שהביא אונס דינה, אונס תמר בת דוד, פילגש בגבעה, ברור יהיה לנו שאונס היה עילה למלחמה וללינץ' ציבורי באנס. את זה התורה לא צריכה לחזק, כי זה כבר קיים. רק עבור אותם מקרים בהם לא יהיה בכח הנאנסת או משפחתה לעשות דבר, קובעת התורה לכל הפחות קנס, כנורמה מאזנת, שתחליף גם את התגובות המוגזמות במקרים אחרים. הזעם הכעס והפגיעה לא צריכים לצאת בצורה שהיתה מקובלת כהכרזת מלחמה, אלא להיות מומרים לעונש.
המשך יבא