נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

התורה הטבע והחיים י: הויכוח המודרני בין זרמים דתיים

רגילים להציג את הויכוח בין ההשכלה לשמרנות במשפט “חדש אסור מן התורה”, תוך ציון העובדה שהשימוש המליצי בביטוי, החליף את המובן המקורי שלו, ואותם שצידדו באיסור כל דבר שנראה חדש, אכלו את התבואה החדשה, שאסורה מן התורה, בהסתמכם על היתרים מפוקפקים… אך פחות רגילים לציין את העובדה ההיסטורית, שהמשפט “חדש אסור מן התורה” במובן המליצי, אכן הוכיח את עצמו. ה”חדש” שראשוני חכמת ישראל כה שמחו להכניסו לכרם בית ישראל, ואף ערכו לו “הכנסת ספר תורה”, ועשו סביבו הילולים, הביא לביטול התורה כולה מאותם מקומות בהם נגסו מן ה”חדש” הזה. מנגנון ההגנה האינסטנקטיבי התברר כיעיל וכמזהה את הסיכון נכוחה. בכל אופן בתנאים בהם התבצע הניסוי. האיסור הזה של חדש, נבע מן התורה, מהצורה בה נתפסה התורה אצל נושאיה.

אם הדימוי הרווח להתנגדות הדתית לשינויים שונים היא כאינסטינקט של בעל חי המגן על הטריטוריה שלו, הדימוי שאעדיף להשתמש בו הוא אינסטינקט של בעל חי המגן על גופו. ההבדל הוא עצום, הטריטוריה נתונה לדיון ולהחלפה, או אפילו לשיפור. אבל האינסטינקטים של הגוף מול מחלות, הם לב לבם של החיים. כמשל השועל והדגים.

אמר מי שאמר, שאחד החידושים הגדולים שהתחדשו בציבור החרדי בזמננו, הוא שאין לנו כח לחדש צומות / קינות / תפלות, וכדו’. ואכן, השמרנות אינה ערך לכשעצמו, ויש הטוענים שהצדוקים היו שמרנים יותר מחז”ל. הערך המוביל הוא כח החיים האורגני, בניגוד לניתוחים מלאכותיים. גוף חלש אינו בנוי לניתוחים, הדרך הנכונה היא קודם כל להבריאו ולהעצימו, עד שיהיה לו הכח לניתוח. כאשר חז”ל ביטלו תקיעת שופר בשבת, מחשש שמא יטלטל את השופר, דימה זאת הרמב”ם למנתח החותך אבר אחד בכדי שלא יינזק אבר אחר. דוגמא קולעת לטרמינולוגיה שאני משתמש בה כאן, שכן חז”ל לא ביטלו שום דבר, להיפך, הם ראו שאחת משתי ההוראות תיבטל: או איסור טלטול בשבת, או איסור ביטול תקיעת שופר, ובחרו בזאת שהיתה נראית להם יותר חשובה.

המטרה של כל המצוות וההלכות יחדיו היא: המשך כח החיים של היהדות, זו מטרה אחת. כבר מחז”ל למדנו, שגם אם אין לנו קרבנות, שתופסים חלק נכבד מהתורה. כח החיים של התורה אינו מותנה בהם, התורה ניתנה מראש באופן זה שתורת ספר דברים היא אידיליה שהתקיימה רק חלק מועט מהזמן, ואף תורת ויקרא לא התקיימה באופן רציף לגמרי. צורות עבודת ה’ השתנו גם בימי הקדמונים, בין ימי קיום משכן שילה, הממלכה המאוחדת, והממלכה המפוצלת, ימי הגלות, וימי הבית השני. הגישה ההלכתית יוצרת תפיסת מציאות מסויימת, שהשפעתה האורגנית על הגוף הנושא את התורה מורגשת.

המכנה המשותף לכל התורות שנהגו בכל הזמנים, מתבטא באופן אחיד. התורה מקיפה את הכל, אין שטח שאינו שייך לתורה, שהוא בתחום של בעל מקצוע אחר. בכל התקופות התורה יצאה מהזקנים, כשם שההתרבות הטבעית של העם מגיעה מהם באופן ביולוגי. לא היתה הבדלה בין נושא ‘הלכתי’ או ‘השקפתי’ או של ‘דרך חיים’, אם היה זה הנביא או הזקן, החכם או התנא, דבריהם היו מזיגה של כל אספקטי החיים יחדיו. האמוראים שמסרו לנו תיאורים מפורטים של צורת החיים המסורתית, גם הם אינם מבדילים כלל בין רובדי החיים השונים, הכל נובע מתוך העם. לאו דוקא מתוך הטקסט של התורה, כאשר ברור לחכמים שפעולה מסויימת היא מסוכנת או מעוררת גועל היא ממילא אסורה, אבל האיסור הזה הוא פנימי. לגוי אין איסור לעשות דבר מסוכן או משוקץ. כי עצם ההוראה והאיסור הן חלק מהגוף האורגני, הנשא של התורה האומרת אסור או מותר על כל דבר.

הויכוח בין זרמים ביהדות, מתבטא בסופו של דבר בשאלה אחת, “רפואית”: האם הוריאציה המדוברת עוזרת להישרדות, או להיפך. יצר החיים הטבוע בתורה המהלכת, מביא את נושאיה לבחון כל שינוי תזונה, מרחב מחיה, התקרבות או התרחקות לטורפים, בעיניים ביולוגיות: מה יהיה עתיד המין, האם נוכל להמשיך לשאת את הדנ”א הזה. כאשר בשלב מסויים מתברר ששתי הוריאציות שורדות, ואף תורמות למאגר הגנטי, מתקיימת ביניהן סימביוזה. לכל וריאציה הומיאוסטיזה פנימית משלה.

ולכן הקריטריון שנתנו חכמים: מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, מהותי מאד לענינינו, המחלוקת שמפרה ומרבה את העם, היא באמת דברי אלהים חיים. גם בית הלל וגם בית שמאי תרמו תרומה חשובה ליהדות, ולכן סופה להתקיים, המשותף רב על המפריד ושני הצדדים הם חלק מכח החיים של היהדות.[1] ברגע שהמפריד רבה על המשותף יש כאן איום ולא מחלוקת שסופה להתקיים, הסוף יהיה פירוד, ולכן צריך להגיע לזמן הבירור כמה שיותר מהר.

הגישה המחקרית, המנסה להפריד בין ההלכה לבין השתלשלות ההלכה, או בין ההלכה לבין ‘דעת תורה’, היא אנכרוניסטית ומלאכותית. התורה מעיקרה לא נתפסה אלא כבבואה של הצורה בה היא חיה בעם, ונגעה בכל רבדי החיים. אמת היסטורית היתה אחת, אבל  מכיון שאין דרך להגיע אליה אלא רק דרך אספקלריא של הבנתינו וחשיבתינו (ראה באריכות: ברוך קורצוייל, במאבק על ערכי היהדות, 1969, ובשאר מאמריו), הרי שהאמת של הדת היא הפנים הסובייקטיביות בהם החי נושא את עצמו. שמירה אישית על ההלכה, במנותק משאלת הנשיאה וההמשכיות, היא כמעט חסרת משמעות, אין לטבע מה לעשות עם דנ”א משובח שאינו מתרבה. שאלת ההתרבות וההמשכיות אינה שאלה צדדית בדת, אלא הנושא המרכזי.

לשם כך כשאנו ניגשים לשאלה הבוערת של שינויים בחברה הדתית, עלינו להתייחס אליה כאל פעולה כירורגית. שינויים פלסטיים באים בסדרה של ניתוחים, ולא במבול. שינוי שאינו הדרגתי, יכול להוסיף הרבה לגוף, לבשר, אבל הרוח פורחת. כח החיים אינו יכול לסבול שינויים שאינם הדרגתיים, כל יתר כנטול, תוספת באה באופן איטי ומתאימה את עצמה לאיזון הפנימי בגוף. מבלי קשר לשאלה אם השינוי הוא טוב או רע, בדרך כלל כל שינוי בגוף חי נעשה באופן של ניתוח. זה ענין טבעי. הנוגדנים המצויים בדם אינם ענין של הגיון, אסתטיקה, וכיוצא בזה, אלא עובדה. כל דבר שהנוגדנים הטבעיים דוחים אותו, אינו יכול להיקלט, והוא מביא רק נזק. לעתים איבר צעיר ורענן, שמושתל כהלכתו, נדחה ע”י הגוף, ואף תרופת נגד אינה משנה מציאות זו.

וכך רואים אנו את חכמים מתייחסים ל”פורש מדרכי ציבור” כהתנתקות מהתורה. לא כאיזה ‘גדר’, מנגנון הגנה נגד זלזול במנהגים, אלא כפשוטו: היושב במקום העומדים, והעומד במקום היושבים (ראה מסכת ד”א פ”ד ה”ה), הפורש מדרכי ציבור, אין מתאבלים עליו, משום שאינו חלק מנושאי התורה. שהרי התנתקות רגשית מציבור, מביאה בסופו של דבר לתפיסה אחרת, לתורה אחרת, שאינה חלק מהתורה החיה, מבלי שום קשר לשאלת הנכונות / יכיחות וכו’.

האיזון בין חיי ההלכה ככלל, ובין ההכרעה הנקודתית, יכול להיות שונה אצל כל פוסק ופוסק. אף פוסק אינו סובר שיש להקל יותר מדי, או להחמיר יותר מדי, והפסיקה היא סוג של איזון פנימי. הפסיקה הציבורית למעשה, היא מזיגה של כלל תורות הפוסקים, ושוב באופן של איזון ביניהם. האיזון הזה נובע מכח החיים של ההלכה, ואף שכל אטום ואטום שבו בנוי על יסוד וסברא, הוא ניזון גם מההרמוניה הכללית, ממש כמו כח החיים האורגני.

הדיבורים על נשאות והישרדות, מעלים את השאלה, לשם מה? האם אנו מעבירים מטען גנטי אך ורק לשם העברתו, הרי היתה כאן איזו תכנית, מה הקב”ה רוצה שיקרה?

אלא שבנימה זו ניתן גם להשיב, התכלית של “לתקן עולם במלכות שדי”, היא חלק מהדנ”א של התורה החיה, גם אם איננו יכולים להסביר איך זה שרוב האנושות קבלה על עצמה את תורת משה כבסיס לאמונתה, הרי זו עובדה שיש בדנ”א של התורה החיה השפעה שאינה צריכה את המיסיונריות שלנו כדי להפיצה. התיקון מתקרב. כשם שאהבה שאינה תלויה בדבר, גורמת בפועל להרבה פעולות של נתינה משני הצדדים האוהבים, שהם בעצם “דבר”, ובהיפסק ה”דברים” האלו תיפגע האהבה בסופו של דבר. כך גם כאן המשא שאנו נושאים, מביא אותנו לשליחות להפצתו, אבל המשא חזק מן השליחות, הוא אינו תלוי בנו. גם מי שניסה להילחם במשא הגדול והקדוש הזה, בסופו של דבר רק הפיץ אותו עוד יותר. כפי שמצוי בזרעים של צמחים שונים. ספר התורה עצמו מורכב גם ממעשי פרעה ואבימלך, לבן ועשיו, ישמעאל ובלעם, קרח ודתן ואבירם.

שיח זה מקביל לשיח הקבלי, לפיו התורה והמצוות פועלים ברבדים שאין לנו גישה אליהם, ומטרתינו היא לשאת אותם ולקיימם בכדי שהם “ישפיעו”. אצל המקובלים ישנה גם קריאת טקסט מבלי להבין, כאשר “הנשמה מבינה”. המנגנון פועל מעצמו, עלינו רק להפיצו ולהרבותו.

אלא שבניגוד לשיח הקבלי נטו, שעוסק (לפחות ברובד הטקסט המלולי) בעולמות אחרים, המנגנון האורגני שאנו עוסקים בו, קיים ברובד הרציונלי פיזי, אלא שהמורכבות שלו מביאה אותנו להגדיר תופעות לכשעצמן, מבלי יכולת להיכנס לגורמיהן וחלקיהן, כפי שבנפש האדם אנו מזהים מצבים שונים, אלא שעקב מורכבותם איננו מסבירים אותם ברמה הביולוגית או ננו-פסיכולוגית, אלא מתיחסים ישירות לתופעה.

ההלכה וצורת הנשיאה של התורה על חלקיה וסעיפיה, משתקפים אצל הדתיים במבט שונה על העולם, ניתוק מזרם החיים הרגיל. היהודי המאמין תמיד יעמוד “עם רגל אחת בחוץ” מן התרבות שבה הוא שרוי, ואין הכוונה לזרמים נועזים באמנות, שאין הם אלא פן אחד של התרבות עצמה. אלא למבט שבסיסו אינו כאן ועכשיו, אלא בראשית. תפיסת המציאות שפותחת בבראשית ברא, ורואה את ראשיתה באבות, ואחריתה בתקופה משיחית, משפיעה בהכרח גם על ההווה. היכולת הזו לדון את האנושות כולה כשבויה, היתה חלק מהמטען הגנטי של אברהם אבינו (כשאת המטען הזה נצטוה להקריב בעקדת יצחק). והפכה נחלת האיש הפשוט בישראל, כאשר חלק מהמטען הגנטי שלנו קשור במישרין בשנאת ישראל המצטברת אלפי שנה. אנו לא צריכים קוד גנטי שונה כדי לראות את הצביעות בה שבויה האנושות כולה בנוגע למוסריות של ישראל, לשם כך מספיק לפתוח גליון חדשות.

איך ייתכן שאנושות שלמה, אקדמיות ומוסדות  מכובדים, כולם משתמשים ברובד הכאוס, בנתונים האפורים, בכדי ליצור באופן מלאכותי תמונה שקרית ומעוותת בנוגע ליהודים? האם אין כאן איזה חוק מתחום תורת הקבוצות האנושית, שהוא בלתי ניתן להפרה? והאם אין די בכך בכדי ללמדנו לשמור מרחק מהמערכת הכביכול רציונלית הזו, גם בתחומים אחרים?

לא רק מן האנושות כולה עומד היהודי במרחק מה, אלא גם מהעולם הזה, התורה וההלכה עוסקות בכל היבט ורובד של החיים, למרות שהטקסט של התורה שבכתב שהיה רלבנטי מאד לכל שטחי החיים בזמן נתינתו, אינו עוסק כמעט בהיבטים השונים של החיים בזמננו. ההלכה המשיכה את הגישה שלו, והחילה את עצמה על הכל, אין שטח “לא הלכתי”.

היכולת של רבים וכן שלמים, לנהוג באופן אבסורדי מבחינה כלכלית וקיומית, ובלבד שלא ישתנה כלום מהצורה בה אנו חווים את צורת החיים היהודית, היא מעל לכל כח אחר. זה הוא כח “ביטול היש” הנובע מהשעבוד הטוטאלי להלכה. ואם יש קיום לאלו שלא ניחונו ביכולת זו, הוא רק בזכות אלו ש’ההלכה’ עבורם היא כל צורת החיים, ולא רק רשימת דרישות מסויימת, הנתונה לפרשנות… עיון בספרי ההיסטוריה, מכל התקופות, החוזרת על עצמה באופן מופלא כְּלְפִי תכנית, רק מוכיח את את היות התהליך הזה חלק מחוק כללי, שנעלה מחוקי הטבע המקומיים, ושולט בישראל מרצונם ושלא מרצונם.

איש ההלכה נעשה יותר ויותר בודד, ככל שהוא נצמד לכאוס האינטלקטואלי, ונפרד מההלכה וחייה הטבעיים. היצירה המלאכותית המפלסת דרך שהיא כביכול מתחקה אחרי האמת ההיסטורית, אינה אלא סתם שביל אקראי בתוככי הכאוס, ומנותקת רגשית ומעשית מהליכתו האורגנית של העם.

ומכאן לקונפליקט בו אנו נתונים, בין מזרח למערב. מחד התרבות המערבית נושאת בזמננו דגל הסובלנות והאיפוק, ומאידך התרבות המזרחית אינה מפגינה סובלנות כלפי חטאים נגד הדת. לבינו נוטה למערב, אבל איננו יכולים להתעלם מכך שגם אנו מצווים שלא לרחם על החוטא. האכזריות של הדת המוסלמית בת זמננו, אינה משאירה מקום לשאוף למדינת הלכה שתיישם את עקרונותיה בדרך שכזו.

שתי הדרכים האלו מובילות לאבדן מוחלט של צלם אנוש, שאנו רואים אותו ממערב וממזרח, כפי שיכול לראות כל מי שהחיצוניות המיופה של יפת, אינה מטעה אותו. מבלי העוגן היציב של הכרעות הלכה תדירות, אין למוסריות האירופית המדומה כל ערך. מדינת הלכה אינה יכולה להיווצר באף אחת מהתרבויות האלו. אלא אך ורק מתוך התרבות היהודית האותנטית, זו ההולכת מקדם ועד סוף. ותרבות זו צריכה להכיר בעצמה אם בשלה היא למלוכה ולתיקון עולם במלכות שדי, כדרך שמצאנו בחשמונאים, המתוארים כצדיקים וטהורים, אבל לא היו ראויים למלוכה, ומכיון שנטלו את המלוכה שלא היו ראויים לה, נחרבה מלכותם, באופן טבעי. השלטון היה שלטון כהונה, מבלי החלקים הנצרכים לאיזון ע”י בית דוד ומלכותו. דוד המלך והבאים אחריו הצליחו ליצור הרמוניה בין השלטון, גדולי התורה, והעם.  מה שלא הצליחו השליטים מימי החשמונאים והלאה. ההרמוניה הזו היא היסוד לשלטון של הישות האורגנית היהודית, על עצמה, ועל העולם כולו.

ההרמוניה מתאימה לאופי הנובע מיהדות ההלכה הבלתי מתפשרת, בו אנו רואים את המעורבות הרגשית של כל פרט ופרט במתרחש סביבו. וכאשר קיימת הרמוניה אמיתית בין חלקי העם כולו ורבדיו, ובין המנהיגים עד אחרונות עיירות הספר, הרי מערכת הענישה הנראית אכזרית, אינה אלא גורם מייצב, השימוש בה נדיר, והוא כניתוח להסרת גידולים ממאירים. להבדיל מהשלטון המוסלמי, שבנוי על אכזריות והפחדה, ולכן הינו רקוב מבפנים בהכרח, בדיוק כמו השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה. מדינת הלכה תקום בביאת המשיח בעז”ה, אם בעיתה, כאשר העם יזקק את תפיסתו להרמוניה עם כל חלקי החיים והתורה, אם “אחישנה”, כאשר כל זה יהיה חלק מהתהליך המהיר של הגאולה שייעשה ע”י הקב”ה בעצמו.

הערות:

[1] ואין זה רק בעניני דת, גם הויכוח בין ימין לשמאל בעמינו, כל עוד המשותף רב על המפריד, סופו להתקיים ולשני הצדדים תרומה חשובה. כך למשל סילוק הבריטים מהארץ נעשה גם בעזרת ההתנגדות האגרסיבית מימין וגם בעזרת שיתוף הפעולה משמאל. ובזמננו ההתמודדות מול האוייב נעזרת בגילוי הכח של הימין, וביד הפשוטה לשלום של השמאל. ברגע שחלילה המפריד יגבר על המשותף, לא יהיה ‘סופה להתקיים’, ואחד הצדדים יהפוך לאוייב.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of