התורה כתכנית העולם ג: התהליכים ההיסטוריים בחלקי התורה

חלקים קודמים:

התורה כתכנית העולם א: רעיון התכנית

התורה כתכנית העולם ב: התכנית והסדר של חלקי התורה

לאחר שהבחנו בסדר ההגיוני של התורה על מעשיה וסיפוריה, נשים נא לב לתהליכים ההיסטוריים שעברו על אבותינו, ונראה האם אפשר שאין בהם איזו שיטה היסטורית? האמנם אין כל ההיסטוריה של עמינו אלא שלשלת של תקלות כפי שנראים הדברים?

עמנו נולד בגלות, ובילה את רוב זמנו בגלות. אברהם נצטוה לגלות מארצו, בכדי לקבל הבטחה שגם כאשר יתיישב בארץ המובטחת, יגלו ממנה בניו לשעבוד עם נכרי. גם כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים נגזרת עליהם עוד גלות של דור אחד במדבר. גם הגלות שלאחר חרבן הבית הראשון כתובה מראש בתורה, וכמובן הגלות הארוכה הכתובה גם היא בתורה. הארץ המובטחת באמת אינה ברוב ימיה אלא "מובטחת".

האבות כל חייהם גלויות שונות ומשונות, בדומה להפליא לבניהם שבכל הדורות. הגלות הזו אינה נראית פרי תקלה, אלא היא הבטחה שניתנה לאברהם עוד בטרם ראה פרי בטן. זו בהכרח גלות התורמת להתפתחות עם הבחירה.

כבר הראינו לעיל כיצד התכונות המיוחדות לעם היהודי, המוזכרות כנבואות הגלות ואחרית הימים, התגשמו בצורה בולטת באבות. המשפטים המוזכרים בתורה לתיאור שנאת הגויים לישראל בראשית ימיו, מתאימים להפליא להלך הרוח האנטישמי המודרני: "וישטום עשיו את יעקב" (בראשית כז מא). "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בראשית כו טז), "הבה נתחכמה לו.. פן ירבה" (שמות א י), "עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ" (במדבר כב ה). "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", (במדבר כג ט). זה היה הלך הרוח כלפי ישראל עוד קודם התיישב בארצו לראשונה!

גם הרדיפה הפיזית ליוותה את אבותינו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז מא), "באנו אל עשיו אחיך וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (בראשית לב ז). "הבארות אשר חפרו עבדי אברהם סתמום פלשתים", (בראשית כו טו) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" (שמות יז ח). וכמובן שיעבוד מצרים, שהובטח מראש בברית בית הבתרים.

האבות הם בעצם משפחה של סב בן ונכד, אבל אנו מוצאים אותם מופצים בכל קצוי הארץ, בבאר שבע חברון ובית אל, בשכם ובארץ הנגב, אברהם יוצא מאור כשדים לישראל, אולם נאלץ לרדת למצרים ולארץ גרר מפני הרעב, כך גם יצחק. ואילו יעקב בורח לחרן, מחרן הוא בורח לכנען, ובאחרית ימיו שוב נאלץ לרדת למצרים, בעקבות בנו שגלה לשם.

למרות זאת לא היו האבות שבט שפל ופחות, בכל מקום נחשבים האבות לנשואי פנים. על אברהם נאמר "נשיא אלהים אתה בתוכינו", וכך הוא מנצח את ארבעת המלכים, ומלכי צדק מלך שלם יוצא לפניו לברכו ולסעדו. על יצחק נאמר "השב אשת האיש כי נביא הוא", ויוסף מוצא חן והצלחה עד שמגיע להיות משנה למלך מצרים.

המצווה בה נצטווה אברהם, בעודו בגלות, נווד בן בלי בית ההולך למסעיו היא מצוות מילה, עליה נאמר: "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם". במבט על ההיסטוריה נוכל לראות כי המצוה הזו היא באמת ברית עולם נצחית בין ישראל לה'. אין מצוה שכזו עליה שמרו גם הרחוקים ביותר מן הדת בכל הגלויות, מליוני יהודים חילוניים ואף אנטי דתיים מלים את בניהם כביכול בעל כרחם, עם כל הקושי הכרוך בדבר: כאב, הטלת מום, טקס דתי מובהק.

גם קללת גזילת האשה, מקללות הגלות של ישראל, מאיימת על אבותינו שלש פעמים. בכל מקום הם משלמים על הקרקע בכסף מלא (כג טז, לג יט), וחופרים בארות בכחותיהם ובמשאביהם, אך העמים השליטים בארץ חומסים אותם ומציגים אותם כמשתלטים וכגזלנים. אברהם אפילו נאלץ לעקוד את בנו למען ה', כאילו רק בשביל להורות את הדרך לכל רבבות האמהות היהודיות שעקדו את בניהם על קדוש ה'.

התיאור של יעקב בתורה תואם ממש לתיאור של היהודי הגלותי, הוא איש תם יושב אהלים, כהגדרת היהודים בכל הדורות ובפרט בגלות. עשיו הוא החזק, אך יעקב מצליח איך שהוא לעקוב אותו בבטן, לקנות ממנו את הבכורה, ומחמת זעמו הוא מגורש וגולה לארץ אחרת. שם לבן הנכרי מנצל אותו ומנשל אותו, אך בסופו של דבר יעקב במין ספק ערמומיות ספק תמימות ונאמנות מתעשר עושר רב מצאנו של לבן, הוא מתחמק מנישולו של לבן. כשהוא שב וחוזר אל הארץ ממנה גורש, הוא מיד שולח אל עשיו העריץ משלחות של שוחד המשנות את דעתו ברגע האחרון^[1].

הערמומיות של הראש היהודי, מכירת הבכורה בעד נזיד עדשים וניצול עייפותו של עשיו, היא בדיוק משפט שיילוק הקלאסי! ההתעשרות על חשבון הגוי המיטיב והמצטדק כלפי חוץ, היא המאפיין הראשון של ישראל בכל שנות קיומו. משלחות השוחד הם הנשק הסודי של היהודים בכל הדורות. באותה דרך ניצלה ישראל מכיבוש אלכסנדר מוקדון כששמעון הצדיק יצא לפניו לפייסו, וכך גם ניצלה התורה שבעל פה ביבנה וחכמיה בפגישת ריב"ז עם אספסינוס^[2].

בני יעקב הם כבר האב-טיפוס של העם הישראלי מבפנים, כולם מתכוונים לשם שמים, אך למעשה הם מוכרים את אחיהם הצדיק והנקי שגם הוא מתכוין לשם שמים, הפילוג הפנימי לשם שמיים הוא המאפיין הפנימי של העם בכל הדורות, כזעקתו של עמוס "על מכרם עני ואביון בעבור נעליים". הפילוג של תקופת השבטים, התפלגות הממלכה, יהודי בבל שלא עלו לארץ, המתיונים, הצדוקים, הקנאים, [הנוצרים, הכותים], הקראים, המחלוקות בבבל, המחלוקות והכתות בקהילות אירופה. הכתתיות היא יסוד ההרס הפנימי המביא את הגלות בסופו של דבר, כשם שפילוג בני יעקב הוביל את השבט למצרים.

אדם הקורא בימינו את פרשת יוסף במצרים, אינו יכול שלא לעצור את נשימתו: שר אוצר יהודי בממלכה כבירה, המושל שוכח את חסדו של יוסף ועצתו שהצילה את הממלכה, ומחליט לענות ולנשל את היהודים. היהודים סובלים נאנקים ומאבדים דם רב, אך לבסוף נחלצים בעקשנות ויוצאים למקום אחר. עד כמה תסריט זה מייצג את מצב היהודים בכל הדורות! מי יכל לחלום על מצב כזה בתקופה הקדומה?

בספר בראשית אנו מוצאים לא רק את הגלות, אלא גם את הכחות עמם מתמודד ישראל בגלותו. תיאור מדוייק של ישמעאל ועשיו, שדוקא בגלות השניה יעקב סובל מהם. עצם הימצאותם של עשיו וישמעאל לצידם של יעקב ויצחק, גם היא מסממני הגלות, סוג של ירידת הסיף והספר כרוכים.

ישמעאל אינו סתם אדם גס ואלים כעשיו, הוא מאמין ומבין, אך "הוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו", שזו ההגדרה המדוייקת של הישמעאלי עד לזמננו, פראות חייתית מאפיינת כל פעולה. כלום יש אופי עז ופראי יותר מזה של ישמעאל, העם היחידי בעולם שאינו מבין את התרבות, אינו יכול ליהנות ממנה, ואינו מקבל אותה, הטכנולוגיה גורמת לו רק סלידה. ישמעאל אינו אוייב מעצם הוייתו, הוא אינו חי על חרבו מתוך מגמה מחושבת, כלפי חוץ הוא בעל כבוד ומכניס אורחים. הוא גם אינו שונא, השנאה היא תכונה אנושית, ולישמעאל יש תכונות חייתיות. מקטנותו הוא "מצחק ביצחק", פעולה בלתי תרבותית, החיתיות נמצאת מתחת לפני השטח ושנים רבות ישמעאל אינו מזיק. אך כאשר הוא חושב לפי הבנה פרימיטיבית שמתקרבים לטריטוריה שלו, הוא מגיב כחיה, וגם זה בלי תכנית מחושבת, תגובות חייתיות שאין לצפותם, אדם הנראה מתורבת פורק את אנושיותו ומתאבד, כשם שחתול משליך את האילוף ורודף אחר עכבר. התכונות האלו המתארות את ישמעאל לפני קרוב לארבעת אלפים שנה הם ההגדרה המדוייקת שעדיין אקטואלית באותיותיה!

עשיו לעומתו נוהג כאתאיסט, מבזה את הבכורה[3], מודיע חגיגית כי כאשר ימות אביו יהרוג את אחיו, בתכנית קרה ומחושבת. היחסים בין יעקב לעשיו, כאשר עשיו הוא שבט אפו של ה' ככתוב: "על חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו" (בראשית כז מ). צפויים כאן במדוייק, אכן אדום שועבד לישראל עד ימי יהורם מלך יהודה "בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך". יהורם היה הראשון אשר "הלך בדרכי בית אחאב כאשר עשו מלכי ישראל" (מ"ב יח).

עשיו יהיה בעל תכנית חרב מחושבת, אך עשיו הוא בן תרבות, שלא כישמעאל המייצג חוסר תרבות נצחית, עשיו מיצג תרבות, ותרבות טבעה לחלוף ולהתמזג באחרות, לאחר התקופה הראשונה תרבות עשיו מתפוררת, הבבלים והאשורים מגלים את שבטי אדום, שבסופו של דבר מגיעים לאירופה, שם מתמזגת תרבותם תרבות החרב בתרבות הברברית^[4], ונוצר מודל חדש של חיים על החרב, התרבות הרומית של חיי החרב, מן האמפי שהוא בעצם משחק בחיי אדם על הבימה, ועד שדה הקרב, משתלטת על אירופה כולה (בכח החרב כמובן). חבל הארץ בו החרב שולטת יותר מכל, האירופים לא פעלו בכל ימי תרבותם בשום תחום כמו בתחום הרצח והחרב, עשרות ומאות מלחמות שמויינו לפי "מלחמת מאת השנים" "מלחמת שלשים השנה" "מלחמת שבע השנים" וכדו', ההבדל בין התקופות מסתכם בשאלה אצל מי היתה החרב חזקה יותר. דו קרב שבו המנוצח מת היה ענין שביום יום, עד שהפך לאחד הגורמים לברירה טבעית באירופה. העלאה על המוקד של 'כופרים' או 'מכשפות' או סתם אנשים 'מיותרים', היוו דבר רגיל באירופה עד לעת החדשה ממש, גם המהפכה הצרפתית לא אירעה מבלי הגיליוטינה המפורסמת.

היטיב אשר דיבר יצחק בער:

• "כל פרשה שבתולדות הארוכות של עמנו וכל נקודה ממשית של מציאותינו ההיסטורית, כוללת בתוכה את הסוד של כל התקופות הקודמות והבאות", (י. בער, ישראל בעמים עמ' 117).

לא רק את אויבי ישראל מתאר ספר בראשית בהגדרות ברורות הכוללות את ההיסטוריה שלהם, אלא גם את האנושות כולה ואת עתידה, וכך אומר נח: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו" (בראשית ט כה). יש כאן חלוקה אתנולוגית, תרבותית, והיסטורית, ברורה. ודומה שאין חלוקה טובה מזו לתיאור כל ההיסטוריה האנושית כפי שהיא ידועה לנו.

תיאור זה מיטיב למצות את מהלך ההיסטוריה, דוקא בהסתכלות לאחור. בזמן מתן תורה עדיין לא ניתן היה לדבר על "יפת אלהים ליפת", לא על עבדותו של חם, ולא על הקשר בין יפת לשם. בזמן שבו עמים עדיין היו בחיתוליהם, וממלכות נאבקו על קיומם ועל מקומם. עמים נדדו וגזעים התנוונו, לא היתה כה בולטת החלוקה הזו. כיום אין ספק כי החלוקה הכוללת את האנושות כולה היא בין מערב, מזרח, ועולם שלישי.

החלוקה האתנולוגית היא הבולטת ביותר, אפריקה מאכלסת את בני חם (הארץ החמה, צבעם חום, כצבע ארצם המדברית, וכן מזגם חם). אירופה מאכלסת את בני יפת, (הארץ היפה, והגזע היפה, שיצר את תרבות היופי). אסיה מאכלסת את בני שם, (אסיה מאופיינת בערבות שוממות, ובקריאת שם ה').

האנתרופולוג הנודע לינֵה כותב בספרו מערכת הטבע (1735) "האירופי חי במשטר של חוקים, האסיאתי חי במשטר של דעות, האפריקני חי במשטר של הפקרות". הגדרה זו נכונה מאין כמוה, וממצה את ההבדל בין התרבותיים (אירופים), הנחשלים (אפריקנים), והמאמינים (אסייתים).

ישנו בודאי קשר ברור בין העם לארץ, כשם שאירופה היא יפה וציורית, תושביה רואים ביופי את האידיאל, וחוקיהם הם היופי החיצוני של ההתנהגות. באסיה השוממת "רואים את האלהים" מתוך השממה, במדבר הרחק מכל ציבליזציה מרגישים את מציאותו. באפריקה המקוללת והאוכלת יושביה, 'רואים' רק שדים ודמונים.

גם ההיסטוריה של העמים האלו כרוכה בחלוקה הברורה הזו: חם – כנען^[5] הוא ארור ועבד עבדים לאחיו. ואכן בני חם היו מאז ומעולם גזע עבדים, חז"ל כבר סיפרו (ב"ר וישב): "בנוהג שבעולם גרמני מוכר כושי", הכושים לא היו עבדים רק במקרה, הם היו עבדים מצדד אופים וטבעם. לא לחינם נסעו אניות השודדים האמריקניות עד לאפריקה, העבדים הכושים התאימו לתפקידם בצורה יוצאת מן הכלל, הם שפלים וחסרי עצמאות מטבעם. גם לאחר שחרור העבדים עדיין הם מנוצלים בצורה של עבדות. אך יתירה מכך: כל ארצות בני חם (מדינות אפריקה) ללא יוצא מן הכלל לא זכו לשלטון בשום תקופה מן התקופות, כל אחד מן העמים המוכרים לנו הגיע לשררה בשלב מימי קיומו, העילמים, הבבלים, האשורים, המצרים, (ראה הערה לעיל), היהודים, הפרסים, היונים, הרומים, הערבים, הספרדים, השוודים, הפרוסים, האוסטרים, הצרפתים, הגרמנים, הטורקים, האנגלים, הרוסים, האמריקנים, כל אלו משלו בכפה במדה מסויימת כל אחד בתורו, היו נושאי התרבות והכח לתקופה מסויימת. ואלו אף עם מהעמים החמיים לא זכה להיות נושא תרבות או כח מעולם, לא לתקופה ולא לחצי תקופה, למרות כחם הפיזי הרב של הכושים, לא זכו מעולם לשלטון. ועד ימינו במאה העשרים ואחת רוב הארצות באפריקה משועבדות לעמי אירופה, ללא שום סבה הגיונית, העמים החמיים הינם מקוללים וארורים^[6], עבדי עבדים לאחיהם בני יפת ושם! מי יכל לצפות תופעה שכזו? קללה ממארת בת אלפי שנים שאינה מאפשרת שום חריגה!

שם הוא הגזע המאמין: "כל החוקרים באו לכלל דעה אחת כי יצר מונותואיסטי נתגלה דוקא בתוך הדתות השמיות" (אנצ"מ ערך אחדות האלהים). ואכן האמונה מקורה באסיה השמית, ועד ימינו היא מצויה בעיקר בה. היהודים, הסינים, הערבים, ההודים, בני המזרח הרחוק, אלו הם נושאי האמונה והדת בימינו. מאות שנים לאחר שהעולם הפך לאתאיסטי, עדיין מחזיקים כל בני שם בעקשנות באמונתם, המזרח יהיה לעולם מוקד דרישה לאלהים. וכאן ישנו עוד הבדל מענין: התורה מזכירה בלשון דו משמעי כי "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", ישנו קשר בין יפוי אלהים את יפת לבין שכינתו באהלי שם. ואכן יפת ספג מן השמים את האמונה באל אחד, אבל אין זו אלא אמונה חיצונית, שם שמים שוכן באהלי יפת, אבל יפת אינו מייצג באמת את האמונה הזו. ואלו האפריקנים בני חם אינם יכולים לספוג אפילו את המעטה החיצוני, הם העם היחידי המחזיק בקרבו עד היום הזה מנהגי אלילות פרימיטיביים בני אלפי שנים, בלי שום יכולת להשתחרר מהם^[7].

יפת הוא הגזע המתיפה, התרבות היונית, התרבות הרומית, יסוד לכל יופי אמנות ותרבות. נושאי הדגל של התרבות היו בכל הדורות ועד היום הזה בני יפת. הסיפור, השירה האמנותית, הרטוריקה, האדריכלות, הפילוסופיה, הפיסול, הציור, כולם מקורם בבני יפת. אין צורך להרחיב את הדיבור על התרבות האירופית של אלפיים השנים האחרונות, העמים האירופים יוצרי התרבות, ועד היום הינם ה'תרבותיים' ביותר עד כמה שזה מתבטא כלפי חוץ^[8]. אך תרבותם שוכנת באהלי שם, השמיים מקבלים את התרבות ומנצלים גם הם אותה. בני חם אינם מקבלים שום תרבות, הם בני בלי תרבות ולא יסכנו לתרבות. היפנים הם דוגמא מצויינת של משכן לתרבות האירופית, אין מייחסים להם שום המצאה או ציון דרך בתולדות התרבות^[9], אך חריצותם ודבקותם עושים אותם לנושאי כלי התרבות ויצרניה. החוק "יפת אלהים ליפת" אינו רק יופי ותרבות, הוא גם יפוי כח חוזק ועצמה, אירופה כולה יכולה להיכנס פעמים רבות בכל אחת מהארצות הענקיות כדוגמת: סין, אוסטרליה, הודו, קנדה, ברזיל, סעודיה, ואלו מרכז השליטה והכח בעולם נמצא דוקא באירופה. כל הארצות ש'נתגלו' ע"י אירופים עברו לבעלותם, כל יבשת אמריקה, רוב אפריקה, וחלקים מאסיה, ואוסטרליה, היוו מושבות בבעלות אירופית, גם כיום שום פעולה מדינית בעולם לא תיעשה בלי אישורה של אירופה, שום פעולה תרבותית לא תיעשה בלי השתתפות אירופה, וכך הלאה.

לילנבלום כותב בספקנות:

• "בני יפת שמו עיניהם ביותר על היופי והטעם, עד שהיופי היה אצלם לעבודה מיוחדת, והוא העיקר אצלם עד היום גם בשירים ובספורים על המראה החיצוני, ולהוטים אחרי התענוגים ואלו הייתי חושד את קדמוננו שידעו זאת, הייתי אומר שבכוונה קראו את אבי גזע האריים בשם יפת, על שאם אהבתם ליופי", (מכתבי מל"ל ליל"ג, י-ם 1968, עמ' 168).

ספר בראשית מציג בפנינו מיקרו קוסמוס, הממוקד בישראל. ישראל נתונים בגלות יזומה, מופצים בארצות שונות. למרות היותם נשואי פנים ומצליחים, הם נתקלים בשנאה פתלוגית, בגזילת נשים. האות המייחדת אותם היא ברית המילה. כשם שגלויות האבות כמו גם ירידת מצרים נגזרו מראש, כך שתל ה' עם כל אחד מהאבות אח המהווה אנתי תזה ואויב עתידי. יחסי יעקב ועשיו דומים להפליא ליחסי ישראל והעמים בגלות, כמו גם גדולת יוסף וישראל במצרים המביאה לשיעבוד ודיכוי. מתוך ספר בראשית אנו מכירים את האנושות כולה, ואת ישראל בתווך, נראים ואינם נראים.

זהו אינו רק תיאור היסטורי, אלא חשיפת הכחות הפועלים האמיתיים, זו גורלה של הרוח הישראלית, וזהו גורלה של האנושות. בעקבות המבול המבטא את האכזבה מן המין האנושי, כמי שאינו יכול להגיע לטוב מושלם מרצונו, אנו מכירים את העמים לסוגיהם, ואת עם הבחירה בהתמודדותו עמם. הוא לא יגיע לתכליתו מבלי הגלויות וההתמודדויות האלו, מבלי שה' מראה את כחו במצרים, ומבלי זיכוך היסורים והרדיפות. ספר בראשית מקפל בתוכו את תכנית העולם, אולם הוא איננו מציג את הפתרון, את התיקון, שעדיין רחוק[10].

להבדיל משאר סיפורי קדם, התיאורים שבבראשית הם של כחות יסודיים אמיתיים, הנושאים עליהם מספרת המיתולוגיה היוונית, או ההיסטוריה האשורית, חלפו מן העולם. אין להם משמעות כיום. אך ההתמודדויות עליהם מדבר בראשית הם הכחות המרכיבים את האנושות, החטא האנושי, שם חם ויפת, יצחק מול ישמעאל, יעקב מול עשיו. הגלות הנצחית של ישראל, והתכונות הנצחיות שלו.

ספר בראשית, אם אינו נבואה[11], הרי הוא מקיף וכולל הרבה יותר מנבואה. ספר בראשית הוא הנותן את הכח לקיים את התורה גם בגלות, הוא הממחיש לעם שאין רצון ה' מוגבל לעם וארץ או זמן מסויים. הוא המעניק את ההשראה לעמוד מול השנאה וההתנכלות העולמית, לעקידת בנים, ולאמונה בה' גם בכל הגלויות והצרות. מכחו יודעים אנו כי הגלות אינה תקלה בתכנית האלהית, ולא "גירוש מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים". אין כאן התרופפות ברית, אלא שלב מסויים שאנו צריכים לעבור אותו כראוי בכדי להגיע אל השלב שלאחריו.

ספר שמות מציג תקופה חדשה בחיי ישראל, גאולה וכריתת ברית, התקופה הזו היא אב טיפוס לכל מקום בו נגאלו ישראל תוך כריתת ברית עם אלהיהם. מתוך ספר בראשית בלבד היה ישראל יכול לשרוד את הגלות, אבל לא היה מגיע ליותר מאשר 'שלא שינה לשונוו מלבושו ושמו'.

הגלות במצרים נראית בדיוק כמו הגלות היהודית הקלאסית. דיכוי של שנאה מחמת 'פן ירבה' ודמיון של 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ', ללא שום סבה ממשית, תוך התעלמות מעזרתו של יוסף למצרים. ניצול המשעבד של נוגשים ישראליים, "מוסרים". היהודים מרוכזים במקום מושב מסויים (ארץ גושן) כדוגמת הגטו, תועבת המצרים לאכול לחם עם העברים.

התקופה אותה מתאר ספר שמות דומה להפליא לתקופה הראשונה של בני ישראל בארץ. לא מתוך צירוף מקרים, ולא מתוך שיטת רמזים מיוחדת, אלא מתוך שסבה אחת לשתיהן. גאולת מצרים נעשית בנסים גדולים וביד חזקה, ובמתן תורה שלאחריה לומדים בני ישראל את יסודות המוסר של התורה. בני ישראל צמאים למשפט צדק ומשה מעמיד להם שופטים מתוכם (בעצת יתרו). העם חי בצורה מסודרת מאד כשהוא מקבל מן ושליו ושותה מי באר. משום שזוהי תחילת דרכם, עדיין אינם עומדים בנסיונות קשים, ה' סולח לעוונם, ונושא אותם על כנפי נשרים.

זהו בדיוק מה שאנו רואים אצל בני ישראל בתקופת השופטים, הרוח המיוחדת של מוסר התורה חופפת על כל מעשיהם, כמתואר כה יפה במגילת רות, מה שמגיע לשיאו במלחמת פילגש בגבעה. העם צמאים למשפט התורה המיוחד, ומצפים תמיד למי שיקום וישפוט את ישראל ממש כשם שצבאו דור המדבר על משה. אך רוח הקנאות והקדושה אינה מתעוררת מספיק, אין מי שעומד ומשמיד את הגויים הנשארים, אין מי שמעביר את האובות ואת הידעונים, אין מי שממהר להשמיד את עמלק (שהרי מיד במלוך שאול מיהר לעשות את הדברים האלו). העם יושבים תחת גפנו ותאנתו, בארץ אותה כבשו בנסים שלא היו פחותים בהרבה מיציאת מצרים, גם להם נקרע הירדן בכניסתם לארץ, נפלו חומות יריחו הממלכה הכבירה, והמעצמה הכנענית נוצחה בדיוק כמו המעצמה המצרית.

בני ישראל הסתפקו במשכן שילה הקיים, שהגיע מן המדבר, ולא טרחו לבנות את בית הבחירה במקום אשר יבחר ה' ולאחד תחתיו את העם כולו, כאילו הענין בהקמת המשכן כמרכז היה רק כנגד חטא העגל ולא ענין אמיתי יסודי בדת. בני ישראל בתקופת השופטים נראים כאלו הם אוחזים בשלב זה של ספר שמות, ואינם מיישמים עדיין את הרעיונות הגדולים שבספר ויקרא ודברים. מובן שאין המדובר אלא במראה כללי של המון העם, ואילו נושאי התורה עבדי ה' הכהנים והנביאים הגיעו למדרגות שאיננו יכולים לשערם, שהרי הם חוו את מתן תורה מכלי שני או שלישי. זהו שלב טבעי בקבלת התורה, השלב הראשון. לא לחינם מסודרת התורה בצורה כזו, שהרי כל רעיונותיה בחכמה עמוקה מאד, לא מספיק יהיה קיום המצוות והחוקים שבכל הספרים, אלא הפיכת רוח התורה לרוח חיי העם, אין המצוות שבספר דברים מרובות כל כך, כמו רוחו של הספר, שהעם אשר יהפוך אותה לרוח חייו ונשמת אפו יהיה לעם אחר. ובדוקא ניתנה התורה כך, חלק אחר חלק, שכן היא תכנית העם הזה והעולם כולו לדורי דורות עד אחרית הימים.

הזכרנו לעיל שבספר שמות אין כלל את הקללות ואיומי החרבן, ובאמת בתקופת השופטים, למרות שאנו רואים תוכחות שונות, לא בא בחשבון חורבן וגלות. מכיון שהעם באמת החזיק במוסר בכל כחו ועדיין לא הסתאב, אין שום תוכחה על עינוי דלים ועושק כמו שאנו מוצאים בתקופות מאוחרות, ועצם התקיימותו של עם שלם מאות שנים ללא שוטר ומושל היא מופת אנושי, פלא היסטורי. אין אנו מוצאים כלל את התוכחות הידועות של הנביאים 'למה לי רוב זבחיכם', ואולי להיפך, היה לשאול 'איה רוב זבחיכם'? (כפי ששאל עמוס: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה?).

ספר שמות הוא המתאים ביותר לזמן שבו ניתן, מיד לאחר הגאולה. בדור בו רצונם הטוב של בני ישראל דחף אותם לציית לחוקי המוסר. ולפיכך אנו רואים את התהליך שב עם הכניסה לארץ.

ספר ויקרא, כשם שהוא מטיל לחלל העולם צורת חיים חדשה, צורה של ציות טהור לה', של חיי קדושה לעם שלם, ולא רק ליחידים ופרושים. כך הוא מסמל תקופה חדשה בחיי העם. וגם כאן נדגיש, לא כרמז, ולא כנבואה, אלא כתכנית, כהבנה מעמיקה של הכחות האמיתיים הפועלים בהתגלות האמת בעולם.

בשלהי תקופת השופטים נוצר צורך להעמיד מלך, הצורה בה בקשו אותו העם לא היתה ראויה, ואולי השינוי יכל להיעשות על ידי נביא ולאו דוקא מלך, אבל בודאי נוצר צורך בשינוי. העם לא היה מאוחד, ולא עשה את המוטל עליו. כפי שהוזכר לעיל שאול המלך מיד הסתער על הגויים הנשארים בקנאות אותה לימדתנו התורה, ואפילו את הגבעונים הכרית. השמיד את האובות והידעוניים, ונלחם בעמלק. העם כולו צריך היה להיכנס למצב חדש בו בונים את בית הבחירה ומנהיגים ממלכת כהנים וגוי קדוש. דומה שבתקופת השופטים בה עדיין הדי מעמד הר סיני פיעמו באזני בני ישראל, והאור הגדול של תקופה זו השפיע עליהם, לא הרגישו צורך מספיק להשליט את הקדושה ע"י מערכת של מלך ובית בחירה. ההרגשה היתה שכל משפחה ושבט הולכים בדרך ה' מאליהם, שהלא "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי אתכם". בתקופה זו אין אנו מוצאים קפידא על המנהיגים שיהיו ראויים באמת להיות גם למורי דרך לעם כולו ולשמש לו כמאורות הגדולים, שהרי העם כולו הלך בדרך ה' והאמין בכל לבו בה' מכח המאורעות הגדולים של הדור הקודם. העם הוא שסחף את המנהיגים ולא להיפך. איש הישר בעיניו יעשה – משום שברור בהחלט היה לרובם ככולם מהו הישר. וכלום ישנה או היתה ממלכה בעולם שיכלה להשאיר את המשפט והשלטון כולו ל'איש הישר בעיניו יעשה'? ומי הדביר את הפושעים? – התקוממות טבעית של מאות אלפי בני אדם כדוגמת מלחמת הגבעה!

רק כאשר הלך הדור ופחת, עד שהקלקלה באה אפילו עד בני עלי הכהן הגדול, נקעה נפש העם מן הצורה הזו בה כל אדם אחראי למצב הרוחני לעצמו ואין כח גדול במרכז העם שיכול לסחוף ולכוין את העם כולו לדרך הישר. ובסופו של דבר הסכים ה' למינוי מלך, אלא ש'כל התחלות קשות', ואף המלך לא הצליח לייסד ממלכה שתהיה חזקה מספיק ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש. החמלה על אגג ועל צאן עמלק היתה פשרה מחוקי הקדושה, כך גם אי ההקפדה על הקרבת הקרבן בזמן המדוייק, אלו הראו שאפילו המובחר בעם חסר את היכולת הזו של ציות מוחלט לחוקי הקדושה. (גם באהרן בתחלת דרכו אירע פגם כזה, שלא היה קנאי מספיק ביחס לעגל הזהב "כי פרעה אהרן". אהרן לא המתין למשה, ושאול לא המתין לשמואל).

מי שהשליט בעם את חוקי הקדושה היה דוד המלך, ואחריו שלמה. שמואל הנביא, שהיה בעצמו נזיר, וגדל בבית ה', הוא שהסיר את שאול ממלוכה והמליך את דוד. דוד הוא המנהיג הראשון שאנו מוצאים אותו צמוד כל ימיו לנביא, ולאורים ותומים שביד הכהן הגדול. את דוד אנו מוצאים מתנגד למוסר המזוייף, לחמלה על מי שאין צריכים לחמול ולהיפך, כך הוא מצוה להוציא להורג את יואב בן צרויה שהיה יד ימינו, מכיון שדם נקיים בכפו. דוד הורג במו ידיו את העמלקי שהעיז למותת את שאול אף שזו היתה בקשתו, כמו גם את האנשים שפגעו בבנו של שאול, ולו התכוונו לטובתו של דוד. זוהי הקנאות לקדושה, ההיפך הגמור מכשלונו של שאול במלחמת עמלק (כפי שנשתבחו הלויים: את אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו). וכך קוצף שמואל על שאול "מה קול הצאן" כשם שקוצף משה על העם "החייתם כל נקבה".

דוד השמיד את כל האויבים עד תומם, והכין את כל מה שיכל לבנין המקדש ולאיחוד כל העם תחת עבודת ה'[12]. אלא שגם כאן גזר ה' שלא ייעשה הכל בבת אחת, ובנו הוא שימשיכו. כך השלים שלמה את מה שהתחיל לייסד שאול – הפיכת עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש. את המפנה ביחס לעבודת ה' אפשר אולי לראות ב'פרץ עוזא' כאשר בעת העלאת הארון לירושלים, שלח אחד הנערים אליו ידו, מתוך כוונה לתמכו אך מת בידי שמים. מה שדומה בדיוק למיתת שני בני אהרן בחנוכת המשכן אשר נכנסו בכדי להקריב, אך הומתו בידי שמים מכיון שלא עשו זאת לפי חוקי הקדושה המיוחדים, אלא כביטוי של רצון טוב – "בקרבתם לפני ה' וימותו", לא בחטאם, אלא בקרבתם, מכיון שהם הרגישו קרובים מדי.

בנין המקדש בפאר והדר, כאשר 'אין כסף וזהב נחשב למאומה', דומה לבנין המשכן, כאשר היו התרומות רבות כל כך שהיה צורך להוציא קול כדי שיכלא העם מהביא. זהו אות לשפע הרצון הטוב שהיה בדור הראשון. אין ספק שסדרי עבודת הקרבנות המפורטים לא יכלו להתקיים בתקופת השופטים כהלכתם, כאשר הארון נדד לפעמים ממקום למקום, ולא היו כל העם מקובצים סביב המשכן, ואילו את מלכי בית דוד מזרע דוד ושלמה הצדיקים אנו מוצאים כורתים בריתות ומחזקים את כל הקשור בחוקי קדושת בית המקדש (יהואש, אסא, חזקיהו, יאשיהו).

בספר ויקרא אנו מוצאים את פרשת הברית בה הקללות המתארות בסופו של דבר את חרבן הבית הראשון, אך קודם לכן הם מתארים תקופה ארוכה של הידרדרות הקודמת לו. רק כאשר הגיעו ישראל לשיא, ובידם באמת לקיים את כל חוקי התורה, אז מאיימת עליהם חרב הברית. על חטאי ישראל בימי השופטים לא הוזכר איום החרבן[13], כשם שעל חטא העגל שנעשה בתקופה הראשונה נסלח להם מיד (חטא העגל נעשה ע"י אהרן, ובימי השופטים היה פסל מיכה ע"י נכדו של משה). החטאים הראשונים הם 'חבלי קליטה' של המוסר האמיתי. אך לאחר שכבר הגיע הזמן בו יכולים ישראל להתקדם ולעלות עוד, נדרשת מהם הברית ותנאיה. הם צריכים להתמיד בעבודת ה' שבבית המקדש, מבלי לזנוח את היסוד המוסרי.

ואכן בסופו של דבר, לא עלו שני היסודות האלו יחדיו, הגם שהיו תקופות בהם הגיעו ישראל לדרגות רמות ונשגבות. בסופו של דבר, בסוף ימי הבית הראשון לא שימשו יחדיו האידיאלים של שמות וויקרא, הנביאים מוכיחים דוקא את הכהנים והאחראים על עבודת ה' שעבודת ה' וחוקי הקדושה הם מן השפה ולחוץ, אין הם בעלי ערך כאשר זונחים את יסודות המוסר. בדיוק להיפך מן התוכחות שבימי השופטים, בהם הוכיחו את ישראל על חוקי הקדושה (כגון על אכילה על הדם ועשיית מסכה), ולא דובר כלל על חטא מוסרי.

הכחות הפועלים המתוארים בספר ויקרא אכן התרחשו ככתוב, ותקופה זו הסתיימה בחרבן וגלות ריצוי הארץ את שבתותיה, כמתואר בסוף ספר ויקרא.

ספר במדבר הוא הקוטב השני של ספר ויקרא, אין הוא מייצג תקופה אחרת, אלא את הצד השני של אותה התקופה בה ישבו בני ישראל בקדש ומשה שמע באהל מועד את כל חוקי תורת כהנים. במקביל ללימוד החוקים אירעו מקרים רבים ושונים, אותם מתארר ספר במדבר.

ספר במדבר מציג לפנינו את הצורך במערכת היחסים בין ה' וישראל דרך הכהנים והלויים. כבר אין המדובר בתקופה הראשונה בה העם כולו ללא יוצא מן הכלל היה מלא רצון עז לקיים את המוטל עליו וזעק נעשה ונשמע. העם כבר התרגל לנסי ה' ולחסדיו, וקושי החיים זימן לו מרידות והתלוננויות רבות. והמצב הזה הביא את ה' להנהיגו בדרך אחרת, אין מלאך ה' הולך בתוך המחנה, ובני ישראל משתמשים בכחות עצמם.

אין הבכור שבכל משפחה מכהן לפני ה', ורק שבט לוי נבחר לכך. אחרי שממצרים יצאו ישראל על כנפי נשרים, הם מתכוננים לכניסה לארץ בכחות עצמם, העם עומדים למפקד, שולחים מרגלים, מנסים לעבור דרך מדינות שונות. ובין כל החטאים אליהם מגיעים חלק מן ההמון, אנו מוצאים את פנחס בן אלעזר מקנא לה' וזוכה משום כך בכהונה. בני ישראל מתקרבים אל הארץ המובטחת, ובכדי לעבור אליה הם צריכים להרוג את עוג מלך הבשן ואת ממלכות עבר הירדן.

בכך משלים ספר במדבר ותקופתו את ההתקדמות מן התקופה אותה מתאר ספר שמות, אם בתחילה ניהל ה' את מעשיהם המדיניים בנסים גלויים, והתורה באה להם בבחינת נעשה ונשמע. הדינים ההופכים עבד לאדם, נפלו כמים קרים על נפש העבדים המשוחררים. הרי בתקופה השניה באו החוקים החמורים והקשים של הקדושה, יחד עם הצורך של בני ישראל לפעול בעצמם בתחום המדיני, ולעשות הכל כדת כפי רוח התורה והנבואה ורצון ה'.

זהה בדיוק היה המצב לאחר תקופת השופטים, כאשר כבר לא 'נמוגו יושבי כנען' ולא 'נבהלו אלופי אדום', עברו ימי הנסים הגדולים. ונוצר הצורך לחזק את המדינה בהנהגה שתחזק את קיום חוקי ה', וכן ניהול מדיני ראוי ורצוי בעיני ה'. השופטים ניצחו את קרבותיהם בנסים המובלטים בנביא או על פי ה' בהוראה ישירה, כך גדעון, דבורה, שמשון, על יפתח היתה רוח ה'. אך מלחמות דוד כבר לא נוהלו בדרך כזו. בני ישראל שבתקופת השופטים חיכו לנס מן השמים שיושיע אותם, וכמעט לא התארגנו בעצמם, נושעו דוקא על ידי הארגון העצמאי של דוד אשר הוא שהביא את הנצחון.

התפרצותו של העם כאשר ביקש מרגלים, דומה ממש להתפרצות העם בפני שמואל בדרישת המלך. שתי הדרישות לא היו ישרות בעיני הנביא אך ה' הסכים להם, שהרי הגיע כאן הזמן בו צריכים ישראל לנהל את עניניהם בעצמם. מעניין מאד לראות כי ההבטחה לפנחס לקבל את הכהונה עקב קנאתו שהעיז להרוג נשיא שבט שנכשל בזנות, התגשמה דוקא עם סיום ימי השופטים כאשר בני עלי השופט חטאו בחטא הזנות, אז הועברה הכהונה מבית עלי אל עזריה מזרע פנחס (דה"א א). ענין הקנאות בהנהגה המדינית היה הדבר הנצרך בתקופה זו, שהרי בימי השופטים אנו מוצאים את יפתח 'בן אשה זונה', את שמשון ש'הלך אחר עיניו' (סוטה ט), את אבימלך, ועוד שופטים שכבר חכמים העבירו עליהם בקורת בנושאים אלו (ראה למשל ברכות סא.). וכמובן מקרה פילגש בגבעה, כאשר שבט שלם גונן על פריצות מטעמי אחווה. כך נשיאי השבטים וראשי העדה בדור המדבר לא היו מן המובחרים, קורח היה ראש בית אב, כמו זמרי בן סלוא שנכשל בנכריה, דתן ואבירם קרואי העדה, וראשי בני ישראל שנשלחו לרגל את כנען.

החלפת הבכורה בכהונה, היא בדיוק החלפת משטר השופטים שהיה בעצם משטר הזקנים ונשואי הפנים של כל השבטים, בכורות השבט. במלך אחד שבירתו היא מקדש ה' ומעשיו על פי הכהנים הגדולים.

גם דוד המלך פוקד את העם כעין המפקד שבמדבר, וכוונתו היתה גם בלי ספק שוה: לתת בקרבם את ההרגשה של צבא אחד גדול ורב. בימי דוד ישנו בעצם כיבוש שני של הארץ, כיבוש בדרך הטבע ללא נסים, זו הבחינה של ספר במדבר. ואכן בספר במדבר עצמו מתוארים כיבושי שאול ודוד דוקא[14]:

"וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו (שאול המנצח את אגג) אשר יעשה העם הזה לעמך (מואב) באחרית הימים.. דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל.. (דוד המנצח את מואב ומכניע את אדום) ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד", (במדבר כד').

כפתיחה לכיבוש הבלתי ניסי מתוארת בספר במדבר הריגת הענק עוג מלך הבשן, מובן שאי אפשר להימנע מהשוואה להריגת גלית על ידי דוד, שהיוותה תחילת מלחמתו באויבי ישראל. המכנה המשותף הוא – החלק בכיבוש הארץ שהוטל על בני ישראל לעשותו בכחות עצמם.

החטא הגדול של ממלכת ישראל, חוזר בעצם על חטאי דור המדבר: ירבעם בן נבט משיב את העם מאחר המנהיג, מקים לו עגלי זהב, ומעמיד כהנים שלא נבחרו ע"י ה'. בכך הוא עושה ככל המתלוננים שהשיבו את העם מאחרי משה, כהמון העם שהקים לו עגל זהב, וכקורח שפקפק על בחירת הכהונה. הוא לא מסתפק בכך וקורא לשני בניו "נדב ואביה" כשמות שני בני אהרן, ועל העגל הוא אומר "הנה אלהיך ישראל", ממש כשם שנאמר על עגל הזהב שבמדבר[15]. ממלכת ישראל מגיעה בסופו של דבר לאבדון גמור, כאשר היא נכרתת מארץ ישראל ומעם ישראל. כמרגלים אשר נפלו פגריהם במדבר. העקרון הגדול שלמדנו בספר במדבר שיש צורך להפריד בין הרע לטוב, שאין 'כל העדה כולם קדושים' כמו שטענו קורח וירבעם, שב ונלמד כאן. וגורל בני ישראל היה כגורל המתלוננים למיניהם מן המדבר אשר מתו במגפות.

במלחמת מדיין קוצף משה על פקודי החיל לאמור החייתם כל נקבה? הן הנה היו על דבר פעור! (במדבר לא טו), כך הוא טיבו של המוסר המזוייף, המפתה את האדם להתעצל מלראות באבדן הראוי לאבדון. בחטא זה נכשל שאול כאשר חייה את אגג ואת הצאן, ואילו בדוד לא נמצא פגם כזה. אך בממלכת ישראל הנפרדת אנו מוצאים את אחאב המחייה את בן הדד מלך ארם, והנביא מודיעו: "יען שילחת את איש חרמי מידי, והיתה נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו" (מלכים א כ)[16].

ההפרדה הזו בין ישראל ליהודה היתה פתח לתיקון שבא לאחר מכן, כשם שנאמר לדור המרגלים כי פגריהם יפלו במדבר ובניהם הם שיקימו את בנין הארץ, כך בדיוק נאמר לבני הבית הראשון: אתם תמותו ותגלו, אך בניכם לאחר דור ישובו ויחזרו אל ה' בצורה מתוקנת יותר, לאחר הבירור כאשר יישארו הקרובים יותר לטוב[17]. ואכן, רק בימי הבית השני פעל להלכה ולמעשה הרעיון שבספר במדבר, עבודת ה' דרך ההיררכיה של הכהנים והלויים (ולא רק דרך השופטים והמנהיגים המדיניים), קבלה מוחלטת של דברי הזקנים ובעלי המסורת. וכמובן באופן של ממלכת כהנים וגוי קדוש, כאשר בית המקדש ועבודתו עומדים במרכז העם, כפי שניסו דוד ושלמה לעשות.

ספר דברים אינו בא לחדש עוד, "הואל משה ביאר את התורה הזו" (דברים א), הוא אינו אלא משנה תורה, וגם בתחום הסיפור ההיסטורי הוא אינו מוסיף נתונים רבים. אלא שגם את ההיסטוריה שהוא מספר הוא מואיל לבאר. הוא מעביר לבני ישראל במבט לאחור את כל מה שהיה חסר להם, לו היו רואים את עצמם בריאים ושלמים בשערי ארץ ישראל, לאחר שגברו על ממלכות ענקים, וזכו לקבל את סוד הקיום בעולם, כל טענותיהם הישנות היו נמוגות מאליהם. את התורה בודאי קיימו בני ישראל במדבר, אך נאום משה נופח רוח חדשה בחיי התורה. אפשר לחשוב כי משה נאם בפניהם עוד כהנה וכהנה, אך נאום זה החשוב מכולם, בשבילינו הוא מגדלור יחיד, פסגת ההשקפה היהודית.

לו חשו בני ישראל בתחלת מסעם במדבר כי "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך" כלום היתה טענה עולה על פיהם? סיחון מלך חשבון לא אבה להעבירינו בארצו, אבל הסבה היא "כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה". כל מה שהיה נראה לבני ישראל כאוסף של קשיים, מתגמד לעומת המציאות לפיה יצאו כעם עבדים שפל, וכעת הם עומדים בשערי ארצם המובטחת, כעם של מנצחים, עם חכם ונבון אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. כעת נראה כי "ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדל הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" (דברים א).

לו הרגישו והבינו כי "שאל נא לימים ראשונים הנראה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו" האם היו ניגשים לחצוב להם עגל ומסכה? כאילו לא לקחו בני ישראל מספיק ברצינות, לא בערו הדברים מספיק כאש בעצמותיהם. האיסור לעשות כל תבנית אפילו של רמש האדמה או דגת הים "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא", אלהים הוא קדוש ונורא, אך בידינו להתקרב אליו: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום!

הפרשה השניה פותחת בקשה מכל: משה מתחנן אל ה' לעבור את הארץ הטובה, אך ה' מתעבר בו למען ישראל ומונע אותו. משה צריך ליטול את האחריות לכך שתפקידו נכשל, דור יוצאי מצרים לא היו זכאים להיכנס לארץ, ולכן גם המנהיג הגדול לא נכנס לארץ. שמץ מחטאם – חטא חוסר הדבקות בה' דבק בו.

ספר דברים הוא החלק היחידי בתורה המודיע במפורש כי שלב החטא והירידה קרוב ועתיד לבא, משה מגלה לנו כי עוד בעת אמירת בני ישראל נעשה ונשמע אמר לו האלהים: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען יטב להם ולבניהם לעולם, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה". ההתלהבות שבאה מכח הנסים הגדולים וגילוי השכינה, מספיקה לדור אחד, אבל באמת היא בלתי מספיקה, אין האדם ככלל ראוי לדבוק בטוב מצד טבעו לאורך דורות. הערובה להיות לבבם זה ליראה כל הימים, היא "החוקים והמשפטים אשר יעשו בארץ", המצוות התלויות בארץ הם בעיקרם מצוות הקדושה ועבודת המקדש. לכן ישובו העם לאהליהם, והתורה הנלמדת עכשיו למשה, היא זרע יראת ה' של העתיד, בדורות הבאים, בארץ המובטחת, יראו את כחה של התורה.

גם בהמשך הספר מפורש "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה", "כי ידעתי כי השחת תשחיתון אחר מותי". אם ספר במדבר עוסק בקושי ההסתגלות והקיום הסדיר של המצוות, דברים בא לפתור את המצב של "תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם". דברים עוסק בהשחתה גמורה, בעזיבת הדרך. על זאת באו קללותיו הנוראות, ולמחלה זו מביא הוא תרופה.

אך תרופתו של דברים תלויה ברצון הלב, משה עומד וזועק את נבואתו החודרת כל לב, את דרישת אהבת ה' והדבקות בו. אך מבלי אזניים שומעות, ומבלי לבבות שבורים מיראת אל הנמשכים אל הדברים, לא תועיל התרופה. "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את הארץ הזו כי ברשעת הגויים האלו", אין מקום לחשיבה הקדמונית הרואה את מעשי האלים כטובות שהם משיבים על מה שנותנים להם בני האדם. שום דבר אינו מגיע לאדם מאת האל, לנו הזכות להידבק אליו וללכת בדרכיו, אך לב האדם רע כל היום ואין עשיית המצוות מצדו מעניקה לו שום זכות אמתית, רק הדבקות בה' וההרגשה כי אנו נושאים את דגל בריתו היא הסבה לשפע הטוב שהוא מעניק לנו. ברשעת הגויים האלו – משום שישראל הוא פחות רשע מן הגויים האלו, וזו מטרתו לצמצם את הרע. אך בל נאמין כי ביכלתו או נדרש ממנו לתת לה' דבר שבאמת יצדיק שפע טוב.

ברעיונות עמוקים אלו טמונה בעצם כל תורת הנביאים, אל מי תדמיוני ואשוה (ישעיהו מ), אין חפץ לה' ברבבות נחלי שמן (מיכה ו), וימרו בי בית ישראל במדבר בחקתי לא הלכו (מיכה כ). אין ישראל מקבלים דבר בזכות עצמם, רק באהבת ה' ובזכות הדבקות בו, אבל החוקים עצמם מעשים בעלמא הם "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א). גם הנביאים, כמשה, זעקו כקול קורא במדבר, אם המיעוט ירא ה' שתה את דבריהם בצמא, הרי רוב ההמון לא הפנימו את הדברים. הנביאים דברו על החרבן, כפי שמשה מדבר במפורש שאין הרעיון שיהיה לב האדם מולהב לשמוע בקול ה' מעצמו כל הימים אינו אלא משאלת לב. רעיון החרבן המוכרח לבא בשביל התיקון והזיכוך יסודו בספר דברים. "לא בצדקתך וביושר לבבך" – כולל בעצם את "הלא כבני כושיים אתם לי" של עמוס!

גם הנביאים, כמשה בשעתו, לא זכו לראות את התיקון אליו ייחלו כל ימיהם. גם הם נטלו למעשה את האחריות על חוסר ההצלחה של הנבואה בימי הבית הראשון, כירמיהו שהכניס עצמו בעול שלשלאות הברזל של גולי בבל. תפקידה של הנבואה כולה היה להשמיע את קולו של ספר דברים, את קול הלב, את רוח ה' המפעמת בפי נביאיו. את הרוח הנוצקת בכל התורה כולה. ולכן כאשר הוקמה ממלכת אנשי כנסת הגדולה, כאשר הגאולה השניה[18] לא באה מתוך ההתלהבות של ניסים עליה נאמר "מי יתן והיתה כל הימים", אלאא מתוך "שובו לאהליכם, ואתה עמוד פה ואדברה אליך את כל החוקים", שוב לא היה צורך בנבואה ובנביאים. התורה, החוקיםם והמשפטים כאשר הם נשמרים כהלכה וכרצון ה', הם סגולתו הבדוקה של ספר דברים לשמור על העם לנצח, השירה הזו היא שענתה לעד עד אחרית הימים[19]. הבסיס למדינת יהודה של הבית השני היו עבודת ה' וחוקי הקדושה. כל המעשים בראשית ימי הבית השני היו כבבואה רחוקה של ימי המדבר[20]. אמנם צל רחוק, ללא נבואה וללא שכינה, בשעבוד ובזעיר אנפין. אך שורת המעשים האלו, שנוסדו במשך דור אחד, מחזיקים את התורה ואת העם כולו עד ימינו, אלפיים וחמש מאות שנה!

ספר דברים הוא היסוד ליהדות של כל הדורות, כל הכחות שפעלו לחזק את הדת, בדרכים השונות למיניהן כולן נוסדו על ספר דברים ועל משאות הנביאים שבעקבותיו. החוקים שעד כאן הם בגדר פשט המצוות, אך מלותיו של דברים הם היסוד לאגדות חז"ל המלהיבות את הלב למצוות, למורה הנבוכים של הרמב"ם ולכל ההתעוררות הרוחנית שיצר, לספר הזוהר וכל השפעתו העצומה, לתנועת החסידות, לתנועת המוסר, וגם לתנועת התשובה. ה"וידעת היום והשבות אל לבבך", הפך למפתח החיים של היהדות. לעורק הראשי המזרים מזון נפש בכל הדורות.

השיטה הזו היוצרת כיוון בהיסטוריה, המחלקת את ההתקדמות לשלבים, משל התורה היא. עד שניתנה התורה היה העולם שרוי במין מחזוריות אין סופית, מלחמת כחות בלתי ניתנת להתערבות או לשינוי. המין האנושי לא ראה את עצמו כיכול להוביל שינוי כל שהוא, ולא ראה את ההיסטוריה כתהליך בו משתנות תפיסות והתנהגויות. כל עצמה של ההיסטוריה לא היתה קיימת, כל עוד לא הבין האדם את הקשר בין האירועים, ואת גורמיהם[21].

• "לפי דבריו של היסטוריון בן זמננו: 'אין שלילת משמעותה של היסטוריה בגדר משהו יוצא מן הכלל אלא בגדר כלל בקרב הפילוסופים ומורי הדת בכל הדורות מהודו ועד יון ומסין ועד אירופה הצפונית' ההינדואיזם והבודהיזם האפלטוניות והנאו אפלטוניות ודתות מיסטיות שונות ומשונות סירבו ליחס כל חשיבות ממשית לעובדות של ההיסטוריה או להשתלשלות המאורעות בזמן, מפליא הדבר באיזו מידה שלטה במחשבה האנושית במערב או במזרח הסברה מחזורית של ההיסטוריה בצורה מן הצורות.. טוינבי מצא את הדבר בין האצטקים שבאמריקה הקדומה ובין הסינים בימי קדם, וכן בין ההיסטוריונים הפילוסופים וכותבי הדרמות של יון העתיקה.. יתר עוצם היה בעולם העתיק למושג השקיעה, להתערבות האלהית לא היה בדרך כלל טעם מנקודת מבט מיוחדת זו, ובכתבי תוקידידס ופוליביוס מוצאים אנו שהמקרה פוסק בהדרגה מלהיות אלהות ונהפך לסתם אקראיות, מושגים אלו לא הניחו מקום לרעיון שההיסטוריה מתנהלת בכיוון מסויים או שוקדת על הישג כלשהו"

ובהמשך הדברים מתברר עד כמה היתה המהפכה היסטורית באופיה:

• "גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההיסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההיסטוריה, כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה.. העבירו את המורשה ההיסטוריוגרפית של המזרח הקרוב העתיק באמצעות הנצרות לתוך המסורת האירופית. עמדתם כלפי העבר גרמה שבפעם הראשונה זכתה ההיסטוריה להשפעה כבירה על מחשבתו של האדם מהם באה ההשקפה שלא היתה כלל וכלל רווחת בעולם שיש לראות את המאורעות של ההיסטוריה החולונית כבעלי משמעות ובעלי חשיבות, המקרא מדבר על אל שמתגלה בהיסטוריה, מוצא ענין בעסקי בני האדם, ונוטל חלק פעיל במהלך המאורעות, ע"י כך הופקע האלוה מתחומי אי הממשות המיתית והובא במגע ישיר יותר עם העולם הממשי. יש לציין שמשהתחילו בני אדם ליתן את דעתם על פעלו של האל בהיסטוריה האנושית יותר מעל פעלו בטבע, היו לדבר תוצאות רעיוניות מרחיקות לכת. משמעותן של תוצאות אלו (בדומה לזו שהיתה כרוכה בהופעתו של המונתואיזם) היתה התקדמות באותו כיוון שכיום היינו קוראים לו שכלתנות.. התוצאה בכללותה היתה שכמעט אחז בהם (בעברים) דיבוק של היסטוריה ויותר משעבדו את האל כבורא העולם עבדוהו כשליט ומצוה בהיסטוריה האל שהוציא את עמו מארץ מצרים. מעולם לא זכתה ההיסטוריה לרוממות כזו בימים מקדם".

גם המוסריות היהודית קשורה קשר בל ינתק בתפיסה ההיסטורית, שהיא כאמור בהכרח ספר התורה וההיסטוריה העברית:

• "העובדה שהיו מכוונים את מחשבתם אל האל כאלהי ההיסטוריה הביאה בין השאר לידי כך שהתחילו רואים באל התגלמות עליונה של המוסר, עסקי בני האדם ומאורעות היסטוריים נתפרשו עכשיו במונחים מוסריים.. קנו להן הדת וההיסטוריה גם יחד חשיבות מוסרית עליונה.. אל דת שהיא מיוסדת אך ורק על הקשות מן הטבע מתלווים כל מיני הפקרות.. המונותואיזם ההיסטורי והמוסרי שנתעלו אליו היהודים בימי קדם הביאם בין השאר לידי שמירה על המגע עם העולם הזה אפילו בתחומי דתם ולידי זניחה של החשיבה נטולות השרשים והמיסטיות הערטילאית שהיא בת לוייתן של דתות אחרות ספרי המקרא אינם סתם מסכתות על העל טבעי אלא אף וקודם כל אסופה מופלאה של היסטוריה ארצית רגילה אינם רק גלוי ממקום של האל ומצוותיו אלא אף הרצאת דברים נמרצת על האדם ועל מעמד האדם, שום אומה אחרת בבואה לחבר את ספר קורותיה לא הרבתה כל כך בתהלות ותשבחות לאל שקבע את גורלה כאומה הישראלית. כמו כן לא היתה שום אומה אחרת נכונה כל כך לגלות ברבים את חולשותיה וחטאיה ולהודות בהם".
• "ספר התנ"ך הוא שהסב את תשומת הלב לתולדות מין האדם כשהוא פותח בבריאת העולם.. בתחלת המאה 5 חש אוגוסטינוס בצורך ללמד זכות על חשיבותה של ההיסטוריה.. ספר התנ"ך הוא הוא שהצמיד את רגליו לקרקע.. והחזירו אל זיקת אמת להיסטוריה.. ברור הדבר שרק בתוך מסגרת דוגמת שיטה יהודית נוצרית זו אפשר היה לו לרעיון הקידמה להיולד בזמן מן הזמנים.. מספר התנ"ך באה גם ההשקפה שנעשתה רווחת בנצרות בדבר קשר הגומלים ההדוק בין היסטוריה ובין מוסר הדגשת התגלמותם של משפטי צדק בהיסטוריה". (שם).

ההתקדמות נוצרת ע"י חלוקה לשלבים, כאשר כל אי הסדר, הרגרסיה והחזרה לאחור, הם חלק משלב אחד, מפרק שלם בתולדות האדם. אך בסיומו של הפרק הכל רואים ומבינים את הישג שבו. רק רעיון השבת לבדו יש בו בכדי ללמדנו זאת, תחת רצף ארוך של עבודה היכולה להיות חסרת תוחלת, מחולקים חיי האדם לפרקים של שבועות, גם אם שבוע אחד נכשל, יבא השבוע שאחריו במקומו. העצירה והשינוי הם גורמים להתחדשות והתקדמות. בחיי המעשה כמו גם בחיי הרוח, כאשר ראש השנה ויום כיפור הם סיום פרק היכול לתת אפשרות להתקדם ולהתעלות בשנה הבאה.

כך בדיוק רואה התורה את ההיסטוריה, את העבר, כמו גם את העתיד. ההתקדמות תבא בשלבים, כאשר גם אם כל שלב מלא בנפילות וחולשות, בסופו של דבר יתקדם העם, תתקדם האנושות, ונתקרב צעד אחד אל התיקון.

בראשית – יחסי הגומלין בין הרע והטוב

בתורה	בהיסטוריה
האבות בגלות שנגזרה עליהם והובטחה להם מראש נתקלים בשנאה פתלוגית לא מוסברת רדיפה פיזית הפצה בעולם הצלחה ויחודיות מצוות מילה לברית עולם קללת גזילת האשה יעקב כיהודי גלותי העוקב את הגוי משלחת שוחד לעשיו הצלחה והשתלבות בניהול המדינה לעומת כפיות טובה פילוג לשם שמים פראותו של ישמעאל, וגסותו של עשיו חם יקולל, שם המאמין, ויפת יוצר התרבות	העם רוב קיומו בגלות שנגזרה ותוארה מראש אנטישמיות נצחית דיכוי והתנכלות של אלפי שנים העם המופץ ביותר עד היום היהודים בחוד החנית תמיד המצוה שהחזיקה את העם בכל מקום ובכל זמן גזירות הלילה הראשון בגלות תדמית היהודי הרמאי והנצלן שוחד – הנשק הסודי של היהודים זהו תיאור מדוייק של היהודים בגלות פילוגים פנימיים לשם שמים תכונות נצחיות המאפיינות גזעים להבדיל מכל הגזעים השונים שנטמעו ותכונותיהם לא שרדו

ספר שמות – קבלת העם את הברית והתורה

בתורה	בהיסטוריה
קריעת הים ויציאה מחומות מצרים גאולה בנסים המביאה תקופה של שמירת התורה חיים ללא מחסור מן ומי באר כמיהה של העם למשפט ולמינוי שופטים מקבלים את חוקי המוסר היהודי עדיין אין את חוקי הקדושה ה' סולח לעוונם ונושא אותם על כנפי נשרים אין תוכחות חורבן אין הדגשה של הפולחן	קריעת הירדן והפלת חומות ערי כנען הכניסה לארץ המלווה בתקופה של תמימות ישיבה תחת הגפן והתאנה העם ממנה שופטים מרצונו ושומע להם רוח המוסר היהודי כדוגמת פילגש בגבעה לא העבירו את האובות ולא השמידו את עמלק         אין איום בפורענות למרות שיש הזנחה אין נבואות חורבן ואין תוכחות על עוול מוסרי אין תוכחות על פולחן ללא כוונה

ספר ויקרא – עם הופך לגוי קדוש

בתורה	בהיסטוריה
צורך בהנחלת חיי קדושה לעם שלם צורך במחיית זכר השעירים האובות והידעונים ציווי מלחמת חרמה בכנענים ובאליליהם אהרן אינו ממתין וחוטא בעגל עבודת הקרבנות כמרכז האומה נדב ואביהו מתים בחנוכת הבית בקרבתם קידוש הכהן בגדיו ומעמדו הברית והקללות בשבע שלבים סיום בחרבן וריצוי השמיטות	נוצר חוסר בקדושה כמו קלקלת בני עלי שאול מסיר את האובות והידעונים שאול נלחם בעמלק ובגויים הנשארים שאול אינו ממתין וחוטא בקרבן דוד מכין את עיר הבחירה למרכז האומה עוזא מת בהעלאת הארון בנגיעתו דוד כרוך אחר האורים ותומים והכהן הגדול לאט לאט הוכיחו הנביאים כי הקדושה חיצונית סיום בחרבן וריצוי השמיטות

ספר במדבר – העם מתמודד בכחות עצמו

בתורה

בהיסטוריה

ההתרחשויות במקביל לקבלת חוקי ויקרא העם רצו מרגלים וה' הסכים בדיעבד מלחמה בכחות עצמם לא כיציאת מצרים בלעם מתנבא על כיבושי שאול ודוד מרידות והתלוננויות מאיסה בטוב הריגת עוג כתחלת המלחמה נשיאים כזמרי וכמרגלים פנחס מקנא לה' וזוכה בכהונה החלפת הבכורים בכהנים מערכת יחסים עם ה' דרך כהנים ולויים קורח טוען כי כל העדה כולם קדושים ונבלע דור שלם מת והתיקון יכול לבא רק בדור הבא

הקשיים שהתעוררו למרות התיקון שנעשה ע"י דוד העם רצו מלך וה' הסכים בדיעבד מלחמות ללא נסים מיוחדים לא כבימי השופטים שאול ודוד מגשימים את נבואתו העם מורד במלכות דוד ואינו מכיר במעלת עיר הבחירה הריגת גלית כתחילת המלחמה חסרון קדושה בשופטים ופחיתות עלי אינו מקנא לבניו, וכהן מזרע פנחס זוכה במקומו החלפת השופטים מזקני כל השבטים, במלכות משבט א' מלכי ישראל הצדיקים מצייתים לכהנים ולנביאים ירבעם מעמיד ישראלים לעבודה וממלכתו אובדת חורבן בכדי שיבא תיקון מן הנשארים

ספר דברים – הכח לתקן תמיד, נצחיות התורה

בתורה

בהיסטוריה

משה מבאר את התורה כנביא ריכוך הטענות והקשיים כיסורי אב את בנו זכרון החוייה של מתן תורה מונעת חטא משה נוטל אחריות על דורו, חטא מי מריבה ה' אומר כי ההתלהבות לרצון ה' תשכך התורה מדגישה כי לא בצדקתך תירש הארץ התורה מדגישה אחדות ה' -לא ראיתם כל תמונה מה ה' שואל כי אם לדבקה בו וללכת בדרכיו התורה מדברת בבירור על השחתה צפויה וידועה נבואות חרבן ברורות הרעיון המרכזי הוא לשלב את כל חוקי התורה עם הרגשה של עבדות ה' ואהבתו ודבקות בו דוקא דרך דבריו ומצוותיו

הנביאים האחרונים מבארים את דרך ה' הסברת כל האירועים בזמנם לפי רצון ה' הנביאים מסבירים את יחוד האלהות וגיחוך האלילות הנביאים מתנבאים על התיקון ובפועל סובלים עם העם הנביאים באו בזמן שהיה צורך בהתעוררות חדשה הנביאים הדגישו כי כבני כושיים ישראל והעיקר רצון ה' הנביאים לימדו את אחדות ה' ויחודו העיקר הדעת אותי ולא ריבוי הקרבנות בזמן הנביאים האחרונים העם הושחת והסתאב הנביאים קבעו כי יהיה חרבן ולא רק כאיום זוהי התשתית של תקופת הבית השני ואנשי כנסת הגדולה

 

לחלק הבא: התורה כתכנית העולם ד: התכנית בהיסטוריה

הערות:

[1]ומענין שגם האנטישמיים של העת החדשה ניתחו ניתוח מדוייק את תכונותיו של היהודי כפי שהם מופיעות בתנ"ך ובסיפורי האבות, מתוכו הגיעו למסקנה כי האופי היהודי נשאר כשהיה מעולם (ראה הגל, "רוח הנצרות וגורלה" נוהל 186 והלאה), זאת מבלי להסכים כמובן לפרשנות שלהם לאופי זה.

[2]והרוצה לעשות השוואות, ימצא כי כך גם ניצל עולם התורה של ימינו – בפגישת החזון איש ובן גוריון. 

[3]האם אנו יכולים לדמיין ישמעאלי, ולו עייף, האומר : "למה לי בכורה?"…

[4]הנחה מוסכמת היא במחקר האנתרופולוגי כי העם האיטלקי אינו שייך לעמי אירופה (דבר הנראה לעיניים), ושעם זה לא היה ידוע עד התקופה הפרסית. וראה באנצ"ע ערך איטליה כי היוצרים את העם האיטלקי הם שלשה: שבטים עבריים דוברי עברית שהגיעו לאיטליה, אטרוסקים, יוונים. היוונים בודאי אינם יכולים להיחשב כמרכיב אנתרופולוגי מכיון שהם היו עם נפרד מן הרומיים, ואין כאן אלא השפעה תרבותית. האטרוסקים בודאי לא נטמעו לתוך העם הרומי לגמרי משום שהיו קיימים שנים רבות לאחר היות רומי לעם בפנ"ע, וגם הרומים נלחמו בהם.

העברים האלו בודאי אינם יהודים, ואין שום דרך למצוא קשר ברובד כל שהוא בין היהודים לבין הרומיים. הם עברו דרך צור, אך זה מובן מאליו שהם עברו סביב חופי הים התיכון, אין אלו הצורים משום שהצורים לא היו דוברי עברית מעולם. השבט היחידי דובר העברית הוא שבט אדום, שהוגלה מעל אדמתו כנראה החל מימי סנחריב ובעיקר בכיבוש הבבלי ולא חזר אליה לעולם.

על גלות אדום אנו קוראים באיכה (ד כא) "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ גם עלייך תעבור כוס", העובדה שאדום התנכלו לישראל בשעת חרבן בית ראשון מוזכרת גם בתהלים קלז' ויחזקאל כה יב' (ומאושרת מן הארכיאולוגיה, ראה אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 163. י"א שזו כוונת עובדיה א יא. מוזכר גם בעזרא החיצוני ד מה). אדום ישבו בארץ עוץ שאינה ארצם (בלוח העמים עוץ היא מארצות יפת) ועדיין זוהו כאדום. ועל כל זה מעיד גם מלאכי (א): הלא אח עשיו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר כי תאמר אדום רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס". וכאן מפורש כי בתקופה הפרסית היתה ארץ אדום שוממה, אבל העם האדומי היה קיים, ומלאכי מתנבא כי אין לאדום לנסות לשוב לבנות חרבות כמו ישראל כי ה' שונאם וגזר עליהם גלות. (סוף מר זה של ממלכת אדום כבר נובא ע"י הנביאים יואל ד יט, יחזקאל לה טו, עובדיה, ועמוס).

תרבות החרב של עמלק (נכד עשיו) החי על חרבו מקבילה להפליא לתרבות החרב הרומית. וכל המקורות היהודיים מאז ומעולם זיהו את רומי כעשיו. יוסיפון נוקב בשם של צאצא אדום שייסד את העיר רומי, במסכת ע"ז י: מסופר כי אנטונינוס בשיחתו עם רבי החשיב עצמו לצאצא אדום. וכן: גטין נז. נו. נז: שבועות ו: ע"ז ב: מדרש תהלים ס', פדר"א פל"ח, תרגום איכה שם, ראב"ע שם, כתבי רמב"ן ח"א עמ' רפד' ע"פ התרגום הנ"ל: "רומי באיטליה של יון ויש בה מן האדומיים עם רב". רד"ק יואל ד יט "מלכות רומי רובם אדומים". האברבנאל ישעיה לד וסג' האריך בזה וכן בספרו משמיע ישועה (מבשר טוב השלישי נבואה ז') במקורות רבים לזה (כדוגמת ספר יוסיפון המזכיר את שמו של אחד מבני אדום שמלך ברומי, כאשר שמו מוזכר גם בהיסטוריה הרומית כאחד שבא מן המזרח, וגם תאריך ביאתו לאיטליה מתאים על פי שני המקורות האלו). כן מצטט אברבנאל את אבות הכנסיה ("ניקולאב המפרש הגדול שלהם") שזיהו את איטליה עם אדום, וכן ראשוני הנצרות המצוטטים בפסחים פז. ראה גם שאלת יעב"ץ ח"א מו' האוסר גר איטלקי כדין גר אדומי. 

מענינים גם הממצאים על אבות האיטלקים: "תושבי טרמרה עסקו בחקלאות.. בין הממצאים בולטות חרב פיפיות ארוכה וסיכה סגורה. השיטתיות וההנדסיות שבתכניותיהם של ישובי טרמרה יש בהן כדי להעיד על כך שבהם ישבו אבות האיטלקים (הרומאים), מוצאה של אוכלוסיה זו שנוי עדיין במחלוקת החוקרים", (אנצ"ע ערך טרמרה). אבותיהם של האיטלקים, היו קבוצה שמוצאה לא ידוע, והצטיינה בסדר ושיטתיות, בצד חרב פיפיות ארוכה.

מקור נוסף על הקשר בין עמי האיזור לאברהם, מוזכר בספר חשמונאים (א יב), כאשר כרתו ברית עם ספרטה שלחו להם החשמונאים כי נמצא בדברי הימים שהם בני אברהם, (קדמוניות היהודים יד' י', כג'. שם יג' ה',ח). גם עם הרומאים כרתו החשמונאים ברית כמוזכר בחשמונאים שם, וכן בע"ז ח:. והשלכה מעשית לכך: יסון הכהן הגדול נמלט לספרטה "יען אשר הם קרובים אל עמו".

[5]מפליא שנח מקלל את כנען דוקא, בזמן שחם הוא זה שפשע נגדו, מה ראה נח לדבר על נכדו דוקא, בזמן שהוא עוסק בבירור בבניו כמו שם ויפת? אך דומה כי המטרה היא הוצאת מצרים בן חם מן הכלל, מצריים אינה ארורה ולא היתה מעולם עבד עבדים, מצרים כאלו נסתפחה על השמיים ועליה נאמר 'לא תתעב מצרי', וכמובן יש כאן גם הדגשה על הסבה לכליה שנחרצה על הכנענים, ארורים ומקוללים הם, ולהם נועד גורל גרוע מן העבדות: השמדה כללית.

מצרים נסתפחה על השמים גם מבחינה אתנית: "אוכלוסיתה של מצרים העתיקה היתה מעורבת מבחינה גזעית, ושליט בה היה הטיפוס הים תיכוני.. עור בהיר יחסית.. לשונו של המצרי הקדום קשורה בבירור אל הלשונות השמיות.. כיון שלא תיתכן קרבה לשונית בלא קרבה אתנית יש להניח מציאותה של קרבה כזאת בין השמיים לבין מרכיביה של האוכלוסיה הפרהיסטורית במצרים, ולא עוד אלא שיסוד אתני זה היה עליון מבחינה תרבותית". (אנצ"מ ערך מצרים עמ' 245).

[6]גם ארצם הינה ארץ קללה, ארץ ציה וצלמות, שטפונות והריסות, ההופכת את תושביה לאומללים נצחיים. כאשר יש מים הם שוטפים והורסים את הישוב, וכאשר אין מים ילדים גוועים בצמא. בלילות קופאים עוללים מקור, ובימים נמקים אבותיהם מחום לוהט. זו הארץ היחידה בעולם בה הכל מוכים ונגועים ברעב אין קץ ובמחלות מידבקות וחשוכות מרפא, ואין מושיע!

כאשר קורה אסון טבע במדינה כל שהיא מן המערב ועד למזרח, יוצאות משלחות הצלה וסיוע מכל העולם. אך כאשר קורה אסון שכזה באפריקה, יוצאות משלחות של.. צלמי טבע, נשיונל גיאוגרפיק, ועיתונאים!

כאשר מתגלים מחצבי טבע בארץ כל שהיא בעולם, הרי ארץ זו הופכת עשירה ומבוקשת. ואילו כאשר מתגלים באפריקה שדות נפט או יהלומים, פורצות מלחמות אזרחים שגובות אלפים רבים של קרבנות, ניצול המקומיים לעבדות ולכריה, ומכירת יהלומי דמים על ידי ארגוני טרור.

[7]נכון שגם האמונה ההודית אינה מונותואיסטית צרופה, אך הינה תוצאה של חשיבה ועיון פילוסופיים רבות שנים, וזו דרישת האלהים בסגנונם, אין זה שימור של אלילות פרימיטיבית של ראשית הימים. אלילות של טוטמים דמונים רוחות ושדים. וזה הבדל יסודי.

[8]האירופי יסכים למות, ולא לירוק בצלחת המרק של האחר גם כאשר האחר אינו רואה. אך כאשר האחר יעמוד על סף מוות, הוא לא יפסיק באמצע אכילת המרק כדי לעזור לו.

ידוע ומפורסם שערבי מסוגל להרוג נשים וילדים בסכין ומזלג מכח אמונות פנאטיות הנובעות ממח מעוות, אך פחות מפורסם כי האירופי יהיה מוכן בלחיצת כפתור גנטלמנית לחסל אלפים רבים מבני עם אחר בכדי לשמור על האינטרסים המדיניים שלו.

[9]מובן כי לכל עם ישנה התרבות שלו, שאין אנו מזלזלים בה, וגם לשבטים אפריקניים יש ריקודים משלהם, ציורים משלהם, ספורים משלהם וכו'. אך גם לאחר כל זה המושג "תרבות אירופית" עדין ברור ובולט.

[10]ברמז דק אנו יכולים למצוא בנבואת בני נח את האירועים מתרחשים כפי מבנה וסדר הנבואה: ראשית יתקלל חם, כאלו זכר ושריד נצחי לשפלות אליה יכול להגיע האדם, שפלותו שלו, ושפלות מצבו וגורלו. המרכז הוא שם בו שוכן ה', ולאחר מכן תצמח תרבות אירופה, אשר תינק מרוח שם, וכן ישכון יפיה באהליו. המטרה הראשונה היא יצירת גזע שיכרות ברית עם ה', והשניה הפראת הברית עד התפשטותה בעולם, תפיסה תרבותית של התורה אצל בני שם, ותפיסה רוחנית של התרבות אצל בני יפת: ומלאה הארץ דעה את ה'. שינוי העולם נעשה על ידי התמזגות שם ויפת – אדום הוא עשיו.

מעניין כי קללת חם התבטאה בעיקר מעת יציאת בני ישראל ממצרים, הכושי עשה את תפקידו – והוא יכול ללכת. לפי וליקובסקי השתלטו ההיקסוס – העמלקים על מצרים ודכאו אותה כליל מיד לאחר יציאת מצרים. מאז לא שבה עוד מצרים לכחה. גלויות בבל ואשור היו מוקד הכח האחרון של בני שם בעולם, שנים ספורות עוד קרטע השלטון בידי פרס, ועם גאולת ישראל מגלות בני שם פסק גם כחו של שם – שעשה את שלו, ומאז קיבל את תפקידו להחזיק באמונת אל אחד. אז צמח כחו של יפת שקיבל שלטון עולמי והוא זה שהגלה את ישראל לגלות השניה. כאשר נכנסו ישראל לגלות ישמעאל המודרנית – הולך וצומח כחו של האיסלם המתחדש ומשתלט על העולם. מה שמזכיר את דברי חכמים – כל המיצר לישראל נעשה ראש (גיטין נו.).

[11]מבלי להתייחס כאן לנבואות המפורשות בו כדוגמת ריבוי אפרים ממנשה, או מצב השבטים בארץ.

[12]באופן סמלי אנו שומעים מפי דוד: "ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצרה לנו כתמול שלשם בצאתי ויהיו כלי הנערים קדש והוא דרך חל ואף כי היום יקדש בכלי", (ש"א כא). וכן נאמר עליו: "ויפקד מקום דוד.. כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, (ש"א כ). על בת שבע מודגש "והיא מתקדשת מטומאתה", (ש"ב יא ד).

הנהגת השירים במקדש, שירי הכיסופין וההשתוקקות של דוד. יש בה ענין עמוק מאד בקדושה, אין המדובר בהפיכת המקדש למקום מוזיקלי ונעים, אלא הפיכת השיר והרגש האישי לקדוש.

[13]גם מבחינה מדינית אין אנו מוצאים בימי השופטים אלא לחץ, שוסים ורוצצים, אבל מעולם לא עלה על דעת כל העמים הרוצצים לקחת את אדמת ישראל מידיו, כפי שמתבטא יפתח בתמימות (שופטים יא כד). ואילו מיד לאחר פילוג הממלכה וביטול מרכזיות מקדש ירושלים נוצר איום אימפריאלי, שישק מלך מצרים כבר כובש את הארץ. למן אותו רגע האיום המדיני הוא קיומי, מצרים אשור ובבל זוממים לקחת את הארץ למדינתם.

[14]מכיון שהתגשמותה של נבואה זו היא קדומה, לא נימנע מלהעיר כאן לגבי זמן חיבורה, כי גם ירמיהו מח מצטט מנבואה זו, וכן מיכה מזכיר את הענין, ואף יפתח הגלעדי. הסגנון נמצא גם בשמואל (ראה "התיעוד בנביאים"). נבואה זו, על אף דיוקה המפליא, אין בה בדל של שייכות לתקופת המלוכה, לא נודעו בה הפלשתים, הבבלים, האשורים, המצרים, הבבלים, הפרסים. הקיני אינו ידיד ישראל. וכך כתוב באנצ"ע: "פרשה זו נכתבה קודם כיבוש כנען" (אנצ"ע ערך במדבר).

[15]בשיא שפלותה של ממלכת ישראל – ימי אחאב, משחזר אליהו הנביא את תגובת משה לאחר חטא העגל, אליהו זוכה לנס גלוי מן השמים, הוא מצווה לשחוט את כל החוטאים עובדי הבעל, בקראו מי לה' אלי. אך הצלחתו אינה שלמה כשל משה, ואיזבל המרשעת עדיין בעמדה המאפשרת לה לאיים על אליהו בעונש. אליהו הולך להר האלהים חורב ושם עומד בנקרת הצור כמשה בשעתו, אלא שאליהו אינו מבקש רחמים על עמו החוטא כמשה, הוא מתלונן באמרו קנא קנאתי. להבדיל ממשה שזכה להיות בהר ה' ללא אוכל ארבעים יום ולילה, אליהו צריך ללכת ארבעים יום ולילה ללא אוכל רק בכדי להגיע אל הר ה'. אין להתפלא על כך שאליהו אינו מקבל תשובה סלחנית כמשה, ממלכת ישראל כבר הולכת לאבד את ההזדמנות שלה, וה' אומר "והשארתי בישראל שבעת אלפים" (מלכים א יח). משפט זה שנשמע כגוזמא בדור אחאב, הפך למציאות כמה דורות לאחר מכן.

[16]כאילו בכדי להדגיש את הנקודה הזו, מסופר בסמוך כיצד הנביא שנגלה לפני אחאב חפץ להופיע כאדם פצוע, ולכן ביקש מרעהו להכותו. כאשר סירב רעהו להכותו נענש הלה עונש חמור. למרות שסירובו נבע מעדינות (מזוייפת) ורחמים (מדומים), שכן הציות לדבר האלהים מעל לכל.

[17]ומענין: "מושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". ומספר השנים בהם חטא ישראל על אדמתו הוא: ארבע מאות ושלשים שנה (יחזקאל ד, ד – ו. וכן ויקרא כו ורש"י). מספר השנים אותן היה צורך לנקות שווה.

[18]מעניין כי מספר השנים מיציאת מצרים עד בנין שלמה הוא ארבע מאות ושמונים (מלכים ו), וכך גם מספר השנים מבנין שלמה ועד בנין הבית השני הוא ארבע מאות ושמונים, (על חשבון ימי התקופה הפרסית, ראה בחיבור בקורת המקרא בפרק מיוחד).

[19]בדיוק כמו שספרי הנביאים אשר "לא הסתירו פניהם מכלימות ורוק" (ישעיהו נ ו), והושלכו לאש בעוד בעליהם הוטלו לבור טיט היון (ירמיהו לח), ענו לעד באחרית הימים, וכיום הם מורי האנושות.

[20]הסדר שאנו עושים כאן הוא כפי הזמן בו התעורר ענינו של כל ספר, אימתי הגיעה עתו והיה צורך להידבק באידיאלים שבו, אך במציאות רק לאחר זמנם התגשמו התהליכים בצורה הטובה. ותמיד חפפה על הדור השני מרוח המאורעות הקודמים.

ספר בראשית הוא ספר הגלות, אך רק בתקופת השופטים דמו באמת ישראל לימי האבות, בהתהלכם בין בית אל ובין העי, ובעבדם את ה' בשילה. בהתגלות ה' אליהם ע"י מלאכים הנראים כאנשים. רק כאשר הוקם המקדש דמו באמת לדור המדבר מקימי המשכן. ורק כאשר הוקם הבית השני היתה באמת עבודת הקרבנות מרכז העם כבתורת כהנים, ודמו בני ישראל לפקודי ישראל שבספר במדבר, רק בהמשך ימי הבית השני נהגו ישראל כפי ספר דברים – דרישת התורה של הפרושים והזקנים.

[21]על תורף ההבדל, ראה:

• "אשר לעבר, נתיחד ישראל בכך, שהוא הקדים את שאר עמי התרבות ביצירת היסטוריוגראפיה, במלוא משמעותה ודיוקה של המלה. וכבר עמדו על דבר זה ההיסטוריונים של ימינו", (קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 13). "שום עם תרבותי אחר של המזרח הקדום לא היה לאל ידו לעשות זאת (לכתוב היסטוריה לשמה).. עומדים אנו פה כמו בתולדות האנושות בכלל לפני חידת הפלאים.." (א. מיאר, "תולדות העולם הקדום" כב' 1931). "זהו המקרה הראשון הידוע לנו בעולם העתיק שנכתבה היסטוריה במלוא משמעותה של מלה זו", (תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל).
• "החשיבה ההיסטורית של המקרא נספגה בתרבות האנושית הכללית ומשום כך מתקשים רבים לעמוד על יחודה. עם זאת נתברר שאין בסביבתו התרבותית של המקרא כתיבה שתדמה לכתיבה ההיסטורית המקראית. תשומת הלב להשתלשלות האירועים זה מזה במשך פרקי זמן ארוכים.. מבחינת מלאכת הכתיבה של אירועי העבר נעשה בתורה דבר שקשה למצוא לו מקבילה בתרבויות העולם", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 488). ראה בהרחבה ב'תורה משמים' תחלת פרק 2.
• אפלטון גדול חכמי יוון זה שהעמיק יותר מכל חכמי קדם במחשבה הפילוסופית האמין בכל זאת בזמן מחזורי.. (דעה זו נתבטלה) בכח השפעתו של התנ"ך. התנ"ך בנוי כולו על תפיסה הפוכה מן התפיסה המעגלית. הוא מבוסס על תפיסה היסטורית, שיש בה עבר ועתיד. ולא עוד אלא שהנחת היסוד של התנ"ך היא שתולדות האנושות הן התגלמות התכנית האלהית המוליכה את כל העמים מן העבר אל העתיד ואיננה סובבת במעגלים", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971 עמ' 130).