המשך המאמר הקודם:

המערכה בגליציה

בראות הומברג שהסתיימה קצבת בשר התותחים הברלינית, פנה הוא אל אחיו היהודים שבמדינת גליציה, שהיתה אז תחת שליטת הקיסרות ההבסבורגית. אך הומברג לא פנה אל יהודי גליציה, כאח אל אחים. שהרי שר וגדול הוא בברלין הבירה, מנדלסון המליץ עליו בזמנו לפני הקיסר, ומהלכים היו לו אצל העומדים, כך הגיע הומברג ללבוב, כמפקח מטעם הקיסר על בתי הספר היהודיים בגליציה. יהודי גליציה, שידעו את שיחו ושיגו של הברליני, לא הסכימו לשתף פעולה עם ה'תיקונים' וה'שיפורים' שלו, כאשר גלוי היה לכל דרדק להיכן הובילו התיקונים האלו בגרמניה.

הומברג מצדו יצא במניפסט עם הצעות לשיפור החינוך,  אגרת המופנית אל הרבנים, בשם "אגרת אל רועי שה פזורה ישראל" (1788 –תקמ"ח), בה הוא רומז כי אם לא ישמעו להצעות הייעול שלו, הוא ינקוט באמצעים. ואכן הוא פעל מטעם הממשלה להקמת בתי ספר בהם ילמדו גרמנית, וייבא עבור בתי הספר האלו מורים מגרמניה, שזלזלו בתורה ובמצוות. יהודי גליציה לא שיתפו פעולה עם בתי הספר המשופרים, אלא העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הנוצריים.[1] והסכסוך עם יהודי גליציה הפך את הומברג לשונא ישראל של ממש, הוא דחף את השלטונות להטיל מס כבד על הקהל היהודי, 'מס הנרות', כאשר הרווחים הולכים לכיסו, ובהמשך הוסיף גם מס מיוחד על הבשר הכשר, הוא התמנה לצנזור על הדפוס היהודי, והמליץ לאסור הדפסת ספרי תלמוד ומפרשיו, ("שכן גם הישנים מרובים מדי"), הוא הציע לקיסר להתנות את השויון ליהודים אך ורק אם יגלחו את זקניהם.[2] יעבץ כותב עליו: "ראש משכילי וויען, איש אשר לנבלותו אין קצה, ושמו הירץ הומבורג, הוא החל לקטרג ולהוציא שם רע על ישראל באוזני הממשלה… חייבים אנו להגיד כי לא קם עוד נבל כמוהו בתוכם כהומבורג, מדבר תועה ונבלה כמוהו", (במאמרו ב'המאסף' תרמ"ז). אפילו הסופר אייזיק וייס, שהיה נושא כלי המשכילים, כותב על הומברג: "אינני צריך להרבות דברים על אותו האיש האשכנזי ועל רעתו אשר עשה הלא תועבותיו נודעו בכל מדינות אויסטריא", (זכרונות, ורשא 1895, עמ' 34). הוא היה הראשון בין משכילי העת החדשה, ששיחזר את פעולותיו של יאסון הכהן הגדול בימי אנטיוכוס אפיפנס, וניסה לכפות את התרבות האימפריאלית המקומית בכח השלטון. שליחי המתיוונים היו גם ה'צנזורים' הראשונים, אלא שהם לא עסקו בסלקציה, הם ליקטו את ספרי התורה מבתי היהודים ושרפו אותם (כמתואר בספר מכבים א נו).

הצלחתו החינוכית של הומברג לא היתה גדולה, אבל ארס ההשכלה חלחל גם בגליציה, עם ההתעוררות המדינית, הזכויות היתרות שהוענקו ליהודים, והספרות המתפתחת, נתפסו רבים מיהודי גליציה להשכלה. אך שלא כמשכילי ברלין שהלכו במסלול מאד ישר וברור, של שאיפה לחכמה ויופי, בהתאם לאופי יהודי גרמניה, היה טבעם של משכילי גליציה שונה. הגליציאנים מפולפלים וערומים בדעת הם עוד יותר מן הפולנים, ואת אותה האנרגיה שהשקיעו הסוחרים הגליצייאנים בלסובב את השוק הגויי על אצבעם הקטנה, השקיעו משכילי גליציה נגד התרבות היהודית. ופלפוליהם נשאו פרי, הרי בגליציה היה 'בשר תותחים' יהודי טרי לרוב, אלפים רבים של יהודים בעיירות, דחוקים בלחץ הכלכלי, סחופים ודוויים אחרי מאות שנים של השפלות, מהם עילויים שלא מוצאים את מקומם, תמימים שלא הכירו באמת את עולם התרבות, ונחשפו אליו דרך פילטרים של פלפול ערמומי ונכלולי שמטרתו לגרום להם לבלבול ולעזיבת החיים הישנים. או סתם אוהבי חדשות ורבולוציות, כרוח התקופה.

בשלב זה, לא פסלו מנהיגי הדור אלא את האנשים, את הצורה בה הם באים להפיץ את השכלתם, את דעותיהם ודרכיהם, אבל לא את עצם החכמה וההשכלה. רבים מגדולי ישראל היו בקיאים בחכמות השונות, והשתמשו בהם לטובה, לרקחות וטבחות, שניים מן המפורסמים שבהם הם הגר"א ורבי יהונתן אייבשיץ שאף לימדו את תלמידיהם על חשיבות החכמות כרקחות וטבחות, וגם הנודע ביהודה, שיצא במתקפה חריפה כנגד ויזל, כתב כמה פעמים בשבח ידיעת חכמה וידיעת 'לשון דייטש'. רבי שמואל  לנדא, בנו של הנודע ביהודה, בהסכמתו ל'שבילי עולם' של שמשון בלוך, מעלה על נס את "המעתיקים בלשון הקודש ידיעות חמודות הממשיכים את לב האדם לטייל בהם". אך עם הזמן הנסיון לימד, כי במצב הנתון באירופה של אז, כל חשיפה כזו להשכלה כללית, מביאה בסופו של דבר לעזיבת הדת, למרות שמבחינה רציונלית אין הקשר אמיתי בין הדברים. רבי שמואל למד זאת בדרך מצערת, כאשר בנו, משה לנדא, הצטרף למשכילי אוסטריה, ויחד איתם שקד על המשך ה'ביאור' גם לנביאים וכתובים. למרבה האסון, גם אשתו של יה"ש, אחד מהגרועים והמתועבים שבמשכילי גליציה, היתה נינה של הנו"ב.

ההשכלה הגליציאנית, היתה לפעמים חמקמקה ונפתלת, תלמידי חכמים גדולים, יושבי על מדין ורבנים, התחילו לפזר בספריהם רמזים שונים המטילים ספק באמונה התמימה של עמנו מאז על גדולת וקדושת חז"ל כמלאכים, או בתוקף המנהגים ההלכתיים הקדומים. וקשה מאד היה להבחין בין חכמים וגאונים מקוריים, כמו הגאון היעב"ץ, (שרצה לבטל את מנהג הקטניות, והביע הרבה דעות מקוריות), שכל מעשיו היו מתוך רגש אחריות של גדול בישראל. ובין אנשים אחרים, שכתביהם יכלו –אולי- להיראות כלפי חוץ כמו כתבי היעב"ץ, אבל קומתם הרוחנית היתה קטנה ולא יציבה. באופן אירוני, אחד מהאנשים האלו התייצב כנגד היעב"ץ, בצורה כביכול 'קנאית', וכך היה המעשה:

הרב משה קוניץ (תקל"ד-תקצ"ז), הוכר כבר בתור בחור כרב כשרונות,  מטבעו היה סקרן וחקרן, אך מאד מקורי ובלתי משתלב, הוא ניסה להשתלב בישיבתו של ה'נודע ביהודה', אך לא הצליח, ורוב ימיו למד באופן עצמאי, בשעות היום עסק במסחר, ובערבים היה מסתגר עם ספריו וחיבוריו. עקב בקיאותו הרבה התמנה לדיין, ובהמשך גם לרב, ב'אובן ישן'. אך בעולם התורני הוכר דרך ספרו 'בן יוחי', היוצא כנגד דברי היעב"ץ, הסובר כי יש בספר הזוהר הוספות מאוחרות, ומאריך להראות כי כל הזוהר כולו יצא מידי רשב"י בלבד. הספר רווי בבקיאות מפליגה, בפלפול גאוני, וברוב דברים. מגמתו הפיקה רצון מהרבה רבנים וחכמים בישראל, לסתום טענות המלעיזים על הזוהר, ולכן מוצאים אנו את הספר הזה מצוטט אצל הרבה מחברים, ובעיקר אצל חכמי ספרד, ואדמור"י פולין. לעומת זאת, האנשים שחיו בסביבתו, וידעו על האדם יותר מאשר על ספרו, התייחסו אליו בביטול וזלזול בלתי מצויים. רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ה'שואל ומשיב', מגדולי גאוני גליציה, מתייחס בהגהותיו ליורה דעה סי' רלט, לנושא הלכתי העולה בדרך אגב ב'בן יוחי', וכותב: "בזוהר כ' להיפך, והאריך בזה בס' מטפחת ספרים לדו"ז סבא קדישא ע"ז… ולא כהמפטפט הנודע בעל מענות ומטפחות… והמפטפט הלז בסכלותו האריך… אבל טוב היה לו לחסום פיו ולומר לא ידעתי משיאמר דברים בדויים". ובשם החת"ס נאמר "ערבים עלי דברי דודים שבס' מטפחת סופרים ממענות הבר יוחאי" (זכרון למשה, גראסווארדיין תרצ"ח עמ' 151 הרב יוסף שוארץ. ראה גם בכתבי ר' מתתיהו שטראשון –בנו של הרש"ש- שמלגלג על בן יוחי ושיטתו, עמודים: סז', פט', קא', קפח').

שנתיים אחרי פרסום ספרו 'בן יוחי', הידרדר מצבו הכלכלי של קוניץ, והוא עקר את מושבו לוינה, מוקד ההשכלה באותו זמן, שם מכר את נשמתו לעשירי ברלין, שתמכו בו תמורת כתיבת מאמר על שינויים בנוסח התפילה, המאמר נדפס בקובץ 'אור נוגה' הרפורמי (דסאו 1818), יחד עם מאמרו של אהרן חורין, אחד ממייסדי הרפורמה. בהמשך הוציא את ספר השו"ת שלו 'המצרף', בו הוא קובע כי ברית מילה תיעשה רק ע"י רופא, וחיילים בצבא מותרים באכילת קטניות בפסח, וככל הסגנון של 'תשובות' הדור השני להשכלה (וכפי שכותב רי"א הלוי על חלק מהתשובות ב'בשמים ראש', שהן 'בסגנון השכלה הברלינית'). אמנם, רוב המחברים והלומדים שלא התעניינו בכל מיני מאספים רדיקליים בגרמניה, לא ידעו על כך דבר, והמשיכו להחזיק את קוניץ כ'רב', וכ'מגן חכמת הקבלה'…

כזה היה פרצופה של ההשכלה הגליציאנית בדור הראשון שלה, הכינוי 'ההשכלה הגליציאנית' כולל יותר מאשר את המשכילים שהתגוררו בתחומי גליציה, אלא גם את אלו שפעלו ברוחם ובסגנונם. כשם שבדור הראשון להשכלה, נהפכה ברלין למוקד משיכה לכל אנשי המהפכה שהתקבצו מקצוות הארץ, כך קמו בכמה מערי גליציה מרכזי השכלה, שבראשם עמדו דמויות תורניות, מהם היו גאונים גדולים ומחברי ספרים בהלכה, שלא תמיד ניתן להצביע אצלם על דבר הנוגד את ההלכה או את עיקרי האמונה. היה זה תהליך סוציולוגי של 'חממות השכלה', בהם פרחו וצמחו משכילי הדור השלישי, שניהלו מלחמת חרמה בדת, ברבנים, בהלכה, ובכל דבר שריח של מסורת נודף ממנו.

'סנהדרין' של משכילים גולה לאוסטריה

למזלם של יהודי גליציה, הומברג תמך ברעיון הסנהדרין של נפוליון, דבר שהיה לצנינים בעיני הקיסרות של 'האימפריה הרומית הקדושה',[3] והוא נאלץ לברוח לאוסטריה, מכיון שבברלין לא נותרו כמעט צעירים יהודים שיתעניינו בהשכלה עברית ובמליצות המאספים, התקבצו באוסטריה חבורה חדשה של משכילים המחפשים בשר טרי להרביץ בו את תורתם. (הומברג ואחרים עסקו שם גם בהמשך כתיבת ה'ביאור' לנ"ך).

המשורר שלום הכהן (נזכר לעיל), שכתב שירה עברית, נוכח כי בברלין אין ביקוש לספריו, רק דור אחד חלף, ושוב אין עברים  ואין שירה עברית. הוא ניסה לקומם את הריסות 'המאסף', אך גם הפרוייקט הזה נסגר מהיעדר ביקוש. באחד מנסיונותיו, הוא מבקש ממוקירי השכלה אולי ימצאו דורש בארצות אחרות, לשירי חכמת המאסף, וכותב: "מארץ מולדתי על עיר החכמה הזאת, הנה באתי במגלת ספר כתובות עליה מליצות עבריות… עתה אליך אדוני אשא קול תחנוני, הקם נא לעזרתי ולעזרת השפה העברית… פתאום הורד קרנה וכבודה לעפר ישכון בעיר הזאת, אין דורש ואין מבקש, וה'מאסף' נאסף… אולי תוכל להקימה  מעפר… ודע נא כי עוד רבים אוהביה ומשחריה ירביון בארצות הסביבות", ונמען האגרת, עונה אחריו כהד באפלה: "לאַל תקרא… מה יתן ומה יוסיף קנה סוף להציל נפש צולל במים אדירים… גם אנכי טעמתי את קבעת כוס התרעלה אשר עברה על עם יהודה ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה עברו ימי הברית אשר היו בינה ובין בני ישראל… מאסו בלשון אבותיהם  וישליכוה אחרי גום, גם אותי שכחו ויעזבוני כערער בערבה". (האגרות נדפסו בספרו של כהן 'כתב יושר').

הסופר י.ל. בן זאב מתאר את היעלמות החברה היהודית בברלין, באוירת נכאים תנכי"ת: "כאשר מת משה עבד האלוקים (הכוונה למנדלסון!!) מעשיו עמו מתו… כבו גחלי חשק הלימוד ורשפי שלהבת תשוקת הלשון עממו, המאסף נאסף וחברתו נפוצה ופנה הדר הלשון…". בלית ברירה גלה י.ל. בן זאב לוינה.

גליציה, היתה עדיין תחת 'שלטון הרבנים', שם לא יכלו לנהל 'מפקדה' משכילית, אבל בוינה, נוצר ההמשך הישיר לחבורת ברלין הישנה. שם הודפסו הספרים החדשים, שם יצאו המאספים, ומשם יצאה 'תורה' לגליציה, ולבוהמיה.

בעוד בברלין, מעיקרא לא היתה הקהילה היהודית מקום שמוציא ממנו בתי מדרשות וחיבורים יוצאי דופן, הרי בגליציה התרחשה מהפכה של ממש. במקום הסדר הישן, בו המילה האחרונה נאמרת ע"י רבנים, מנהיגי הדור, אנשים שהוסמכו מאת גדולי הדור הקודם, ראשי ישיבות ורבני ערים. חדרו לעולם חיבורים עצמאיים, כל אדם שחשקה נפשו במקוריות, התחיל לפרסם שירים ופיליטונים במאספים השונים, ובהמשך פרסם גם ספרים שנמכרו היטב, וצעירים חולמניים קראו אותם בשקיקה. ידוע שהגבול בין גאונות לשיגעון הוא גבול דק, מנהיג ציבור ואדם שנוטל אחריות, לא מספיק שיהיה גאון, הוא צריך  להיות גם יציב ואחראי. אבל באותה תקופה, רבו כמו רבו צעירים הזויים, גאונים בעלי חלומות, ששלחו ידם במלאכת הכתיבה, ותוך זמן קצר נפוצו דבריהם בכל הארץ. אחד מהם היה שלמה לויסון, מוצאו היה מהונגריה, אך הוא נספח למשכילי וינה, בימים ההם יצא לאור בוינה כתב העת 'שולמית', ממשיכו של המאסף הברליני שנסגר מהיעדר בשר תותחים. לויסון פרץ בסערה לעולם המאספים, ושיריו מלאי הערגה, על היופי והאור, עשו להם כנפיים. אחת מיצירותיו היתה 'שיחה בעולם הנשמות', בה הוא מפגיש כביכול בין הרד"ק ל"חכם ר' יואל בריל", ושניהם מפליגים מעלה מעלה בעניני הדקדוק ופירוש המקראות, וכי יש ספק, מה יותר ימשוך את לבו של בחור צעיר שאינו מוצא ענין גדול בפלפול תלמודי, תשובה חדשה בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים, או שיחה בעולם הנשמות בין שני חכמים…

לויסון היה יוצר גאון ומטורף, שגיונות לבו הביאו אותו להסתבך בפרשות עגומות עד שאובחן כ'חולה שגעון', לאחר תקופה נסע לעיירה קטנה כדי 'להתרפא מן השגעון', אך נפשו הלכה ונסתבכה בתוך עצמה, והוא מת בגיל שלשים ושלש. יתאר נא הקורא הנכבד לעצמו, דור שלם של פרחי משכילים, שחונך לאור יצירות של כל מיני גאונים משוגעים, לאן יהיו מועדות פניו? ואמנם בתרבות המערבית אין זה דבר יוצא דופן, ואנשים אינם מרגישים שהם מחנכים לאורם של מנהיגים דגולים ואחראים, אלא לאורם של סופרים יוצרים ואמנים, שרבים מהם חיים על גבול השגעון, חלק בלתי מבוטל מהסופרים והאמנים הידועים ביותר התאבדו, או ניסו להתאבד, ואחרים אובחנו באופן רשמי כסובלים ממחלות נפש (ראה ספרו של אליעזר ויצטום: גאונות ושיגעון, על הקשר בין יצירתיות לפסיכופתלוגיה). אך ביהדות – שאינה בנויה על הגשמה אינדבידואלית בלבד, אלא על מטרה קיבוצית של חיים לאור התורה, חיים של קדושה, של שמירה על המסורת וההלכה, המהפכה הזו חוללה שמות.

האנשים האלו, רצו לעתים להגן על המסורת, או על חלקים ממנה, אך אוי לה לאותה הגנה. כשם שבן יוחי הגן על הזהר לאור איזו תיאוריה היסטורית שלו, אך לא מתוך קבלת סמכות המסורת. כך קם מחבר אחר באותם ימים לספק הגנה ליהדות מפני מחרפיה, יש"ר מגוריציא (תקמ"ד – תרט"ו), הסתפח גם הוא לחבורת וינה, הגדיר עצמו כתלמיד של נפתלי הירץ וייזל, ופרסם שם את מגוון חיבוריו. על הדברים הקשים שמצאו הנוצרים בגמרא, 'מגן' הוא באמרו כי אין היא אלא ספר של משא ומתן, ולא באה לקבוע מסמרות…

פרץ בר, היה בן זמנו של קוניץ, נולד בבוהמיה, התקבץ לחבורת משכילי אוסטריה ויצק מים על ידיהם, בהשראתם חיבר את 'תולדות ישראל', שייחודם היה בכך שהוא, לפי כושר השיפוט המיוחד שלו "הוציא מתולדות ישראל כמה דברים שאינם לפי רוח המוסר הרציונלי, או שיש למצוא בהם צד ניגוד אל מושגי ההשכלה החדשים"…

בעוד ההשכלה הברלינית נוצרה בקהילה מגובשת עם בסיס היסטורי, השכלת וינה היתה 'סנהדרין גולה', ערב רב של אנשים, שהמשותף היחיד שלהם היה השונות מהיהדות המסורתית, כל אחד בא וכיכרו בידו, תכריך שירים או סיפורים וחזיונות, כל אחד משך לכיוון אחר, עד שהחבורה התפרדה ובא הקץ גם להשכלת וינה, וכך מתאר לחובר:

"מכל ארצות המערב היה עוד רק בארצות אוסטריה המשך להשכלה העברית. אמנם גם פה הולך וכבה לאט לאט האור המערבי הזה, ומדינות שלמות, שרבים בהן יושביהן היהודים, כמו ארץ ביהם, אין בהן עמעט עוד רושם מיצירה וספרות עברית. אך עוד מעט והבקיע כאן האור ממזרח, ההשכלה חדרה בינתיים אל גליציה ואל גבולותיה מסביב…", (עמ' 138).

כך דאגה ה'סטרא אחרא', שההשכלה לא תיעלם, כי זרועות ארוכות נשלחו כבר למדינות המזרח, לצוד בהן בשר טרי, של יהודים תמימים.

משכילי גליציה, הדור השני

בימי ההשכלה הראשונים, נראו הדברים כמו חלום, לא היו עדיין דרכים ומסילות, לא היתה מגמה ברורה. ואילו בדור השני, כבר נעשתה ההשכלה עצמה נושא לדיון, והחל העיסוק במהות ההשכלה, סיפורים וסקירות היסטוריות על 'תולדות ההשכלה', או כמין סיפורי צדיקים אודות ראשוני ההשכלה, רבו כמו רבו.

אבל הספרות החדשה הזו, של השכלה המדברת על ההשכלה, לא פתחה איזה דף חדש של יופי טוהר ונקיון, לא נגה עליה אור החכמה והאובייקטיביות, או לקחם של משלי המוסר שהציפו את המאספים השונים. אלא היא היתה המשך ישיר של שולי המחנה, פוליטיקות  מכוערות של מחנאות ויריבויות אישיות, זה משמיץ את זה, וחברו מתפלמס איתו בקול רעש גדול, לחובר כותב:

"לבנין תקופה זו בתולדות הספרות העברית החדשה הוכן חומר יותר מאשר לבנין התקופה הראשונה… אלו שעוסקים במקצוע זה לא יראו כל צל של גוזמא בדבר אם אגיד כי החלק הביאוגרפי למשל, של ספרותינו, זה שיש בן מעין חומר ראשון לבנין תולדות הספרות, נשחת מאד, ולא אחת הוא נשחת בידים לשם תכלית ידועה או סתם בלי תכלית. רק ביואגרפיות מעטות מאד של גדולי היוצרים והסופרים שלנו יוצאות מכלל השחתה זו", (הקדמה לחלק שני).

מזלה הרע של גליציה, היה הסיפוח שלה לקיסרות אוסטריה, מה שגרם לרבים מיהודי גליציה להיות בקשר רציף עם אוסטריה, בעניני מסחר וניהול המדינה, המאסף הוינאי 'בכורי העתים' היה נמכר גם בחנויות הספרים בגליציה, מלבד מנדל לפין, בן זאב, ושלום הכהן, שהיו מאשיות חבורת וינה והסתובבו בגליציה, היו גם כל מיני סופרים בודדים, שכיום שמותיהם לא מפורסמים, אשר שימשו מתווכים לכתיבת וקריאת ספרות השכלה, (למשל: דב גינצבורג מברודי).

הדור השני של משכילי גליציה, עיבד את ההשכלה בהתאם לאופיו, ליהודי גליציה לא היתה את התמימות הברלינית, הם לא יכלו באמת ליהנות משיר של גתה ולהסתפק בזה, הם היו חדורים רוח של פולמוס ופלפול. וכך התפתחה ההשכלה דרך פולמוסים ומלחמות. לא היה לעיניהם עוד איזה 'אור' דמיוני בהשכלה, אלא איזה 'חושך' דמיוני ביהדות ההיסטורית, וב'חושך' הזה נלחמו הם בכל הדרכים.

אחת המטרות הגדולות אשר שמו להם משכילי גליציה בדור שאחרי גויעת השכלת וינה, היתה החסידות. סופרים ציניים ומרושעים כמו יוסף פרל מטרנופול (תק"ל-ת"ר), או יצחק ערטר (תקנ"ב – תרי"א), התאמצו בכל מאודם לשים ללעג ולקלס את החסידות, ואף פעלו לפני השלטונות להטיל על החסידים קנסות וגזרות.

מה הביא את המשכילים ללחום את מלחמתם של ה'מתנגדים'? הרי הם היו צריכים לשמוח על כך שההגמוניה של ה'למדנים' מוטלת בספק, שיש מקום לעצמאות ולדרכים חדשות? אלו הדברים שהדאיגו את הגר"א ואת ה'מתנגדים', והיו אמורים להרנין את לבות הרבולוציונים הגליציאנים…

אך יש לדעת, כי דרכם של מהפכנים, שהם חולמים על מטרה כל כך גדולה ובדרך כלל בלתי מושגת, ולכן חייהם וכללי התנהגותם מוכתבים על ידי חשיבה כי הם 'בדרך' להשיג את המטרה הנכספת, וכדי להגיע אליה, מותר לשבור כל כלל וכל מוסכמה. זה הוא הלך נפש מסויים, שאיפיין הרבה מתנועות השמאל בימינו, וכפי שאמר ציניקן אחד: "השלום הוא כלי מחזיק ברכה – ולכן יש לעשות כל מלחמה כדי להשיג אותו". משכילי גליציה, לא היו פרפרים הנמשכים אל האור, הם היו נביאים בעיני עצמם, החוזים עם ישראל חדש כביכול, נקי וטהור. אבל בדרך לשם הם היו מוכנים להשמיד, לא רק מי שהתנגד להם, אלא גם את מי שהציע אלטרנטיבה.

ראשית התנוצצות אורו של הבעש"ט הקדוש, היה אצל העם שבשדות. אותם יהודים אומללים, פליטי הגזרות והרדיפות, שנאבקו על פרנסתם ברוכלות בזויה, ורעבו ללחם. אלו הרגישו בלתי חשובים, הרגישו שאינם כלום ליד הלמדנים הגדולים מהערים הגדולות, והרגשה זו גרמה להם שלא לחוש את חשיבות המצוות שהם מקיימים בדיוק כמו הגאונים הגדולים, ושלא לחוש את חשיבות הברית של כל יהודי עם ה'. בא הבעש"ט ורומם אותם, לימדם שתפילתו של נער קטן שאפילו אינו יודע לקרוא, חשובה היא בשמים לפעמים לא פחות מתפילתו של רב גדול, לימדם שכל יהודי, גם בתוך אחוזה כפרית מזוהמת, רחוק ממנין, ללא ספר תורה, וללא ידיעה רבה בלימוד, הוא בנו אהובו של הקב"ה, ועבודתו משמחת את ה', והוא יכול להגיע למדרגות גבוהות באמונה ובקשר עם ה'. על זה הוסיפו הבעש"ט ותלמידיו גם את חשיבות הקשר עם הצדיק, שכן ברור שיהודי פשוט עם כל חביבותו, אם אין לו גישה ישירה לתורה, הוא צריך לכל הפחות להידבק באדם גדול וצדיק. גם מי שחטא, אינו צריך להיכנס למסכת של תעניות וסיגופים, שהיו אז מאד מקובלים, כי אלו רק יגבירו אצלו את העצבות והחטא, הוא צריך להידבק בצדיק ובשמחה ובטוב לבב, והחטאים ממילא ייעלמו. המתנגדים לא היו מוכנים לקבל את ה'הסדר' הזה, ונלחמו על הסדר הישן.  (כמובן שאין בתיאור זה כדי למצות את תורת החסידות, ובא רק לשבר את האוזן).

הבעיה המרכזית של המשכילים עם החסידות, היתה 'חטיפתם' של העם שבשדות, הנהירה לאדמורי"ם התפשטה בפולין כאש בשדה קוצים, ה'עם שבשדות', היהודים הפשוטים שעד לפני דור היו ממלמלים תפילה בבוקר ויוצאים לעוד יום של נסיון לשרוד בין אצילים מרושעים וכפריים בורים, נגה אור של רוחניות על פניהם, לקראת שבת היו לובשים לבנים וממלאים את הדרכים אל עיירתו של האדמו"ר, ואור זורח של סיפוק רוחני ואושר הקרין עבורם לכל השבוע. אף אחד מהאנשים האלו לא התעניין בשירה עברית, בתולדות ישראל מצונזרות וכתובות בלשון מליצה, או בתיקונים לחינוך הילדים. 'בשר התותחים' של ההשכלה,  נחטף כולו, והמשכילים, עיניהם רואות וכלות: עוד מעט ולא יישאר שום צעיר תמים ותוהה מזרעו של יעקב, וה'מאספים' מה יהיה עליהם?

(אגב, באותה צורה בדיוק ראו משכילי רוסיה את 'תנועת המוסר', שחטפה את החנית מיד המצרי, והלהיבה לבותיהם של צעירים לדרך ארץ ולתיקון המדות, מבלי לפגום ביראת השמים שלהם. אחד מראשי משכילי רוסיה התבטא: 'המוסר הוא האופנסיבה של החרדים'. משכילי רוסיה התאמצו מאד לנכס לעצמם את מעשיו של ר' ישראל, בהסתמכם על כך שבנו למד באוניברסיטה, וגם הוא מן ה'מתקנים', ולר' ישראל לא נותרה ברירה אלא לפרסם מודעה בעיתון שבנו הלך לאוניברסיטה על דעת עצמו ואין זה לרוחו).

מאותה סיבה בדיוק, ראשוני המשכילים דוקא התענינו בחסידות, מתוך נטייתם לשבירת הסדר הישן. שלמה מיימון, הנזכר לעיל, פגש אדם שנעשה חסיד, והלה תיאר לו את יסודות החסידות, והרצה לפניו כמה ביאורים חסידיים על פסוקים בתהלים, הוא תיאר לו שאין הרביים החסידיים מכינים איזה שיעור מסודר מראש, אלא להיפך: "הרביים האלו חושבים את תורתם לתורה אלוקית אמיתית, רק בשעה שהיא מבצבצת בלבם בשעת התבטלותם כלפי האלוקים, בלי סיוע עצמם", וכך ביאר לו אותו חסיד בשם רבו את הכתוב "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'", כאשר האדם רואה את עצמו רק ככלי נגינה, שיכול להפיק את הצליל כאשר רוח ה' תפעם בו, אז שורה עליו רוח ה'. מיימון מאד התפעל מפירוש זה, "דברי האיש הלהיבו את דמיוני במידה שאין למעלה ממנה. תקפה עלי תשוקה עזה לזכות לאושר ולהיעשות חבר לחברה נכבדה זו,  ואני גמרתי בלבי ללכת אל העיר מזריטש מקום משכנו של הרב בער" (המגיד ממזריטש זי"ע).

וכך מתאר מיימון את ביקורו בשבת במזריטש:

"ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש, ומצאתי שם המון אנשים נכבדים, שבאו לכאן מגלילות שונים. לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב אצל המקובלים סמל החסד), הוא נתן שלום לכל אחד ואחד מן האורחים החדשים.

הנאספים הסבו לשולחן ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית, משגמרו לאכול, פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח, אחר הניח ידו על מצחו, וכעבור שעה קלה התחיל קורא: צ. מעיר ה.! מ. מעיר א.! ש.מ. מעיר נ. וכו', את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו. תמהנו על זה הרבה. כל אחד מאתנו נצטוה לפסוק פסוק מכתבי הקודש, איש איש אמר את פסוקו, והרב התחיל לדרוש דרשה שהיתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אע"פ שהפסוקים לוקחו מספרים שונים שבתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו החלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל הענינים הקרובים ללבו. צריך לומר שהשתוממנו על זה במדה שאין למעלה ממנה".

אך מיימון היה רציונליסט בעל נטיה חזקה מאד לפילוסופיה, הפירוש הזה שכל כך הלהיב אותו, על היות האדם כלי ביד רוח ה', למרות שראה בעיניו כיצד הדבר מתגשם בחצרו של המגיד, ערער אצלו את האמונה בצדיק, שכן "ברבות הימים הכיר בכך שהפירוש המחוכם הזה מוטעה הוא". כמובן שלא היתה כוונת המפרש שזה פשט המלים, ושלא היה מנגן שניגן שם על כלי שיר מוחשי, ואין זה אלא פירוש חסידי המבטא את הרעיון הרמוז בעומק הדברים, אבל היה זה בניגוד לאפיו הפשטני של מיימון. כמו כן הוא כותב שאורח החיים העליץ של החסידים לא היה לרוחו, פגש הוא אנשים שיושבים במשך זמן מרובה ומקטרותיהם בידיהם, ולשאלתו מה מעשיהם, השיבו "מהרהרים אנו באלוקים". מיימון היה רגיל למחשבות פילוסופיות, ולא הוטרד מאדם המהרהר הרהורים פילוסופיים במשך שעות, אבל החסידים האלו לא הגו בפילוסופיה, אלא בדבקות בבורא, ודבר כזה היה מנוגד לאפיו החקרני והפילוסופי, איך אפשר להידבק בבורא, מבלי לחקור ולשאול שאלות עליו ועל הנהגתו?

אך מה יעשה אדם, שהשתתף בשולחנו הטהור של המגיד ממזריטש, וראה את עוצמתו בעיניו? על כך כותב מיימון: "מעשי הנפלאות האלו, כביכול, ניתנו להתפרש בדרך טבעית מאוד, בסיוע של מכתבים ומרגלים, ומידה ידועה של ידיעת הבריות ובעזרת חכמת הפרצוף…", כרציונליסט מצוי, העדיף מיימון לחשוב שהמגיד ניהל רשת של מרגלים אשר הריצו אגרות לכל העיירות בסביבה כדי שיכתבו לו בחזרה על "דבר הנוגע אל עצמו ואל הענינים הקרובים ללבו" של כל מי שמתעתד לנסוע לחצרו (נסיעתו של מיימון ארכה 3 שבועות), וגם ציור קלסתרון – כדי שיוכל לזהותו בסעודה, ובמקביל הריץ אגרות לכותבי נאומים שייצרו עבורו קישורים בין הפסוקים השונים הרגילים על פיהם של אותם בני אדם, ובין המאורעות וכו'.

פרל וערטר, הבאים אחריו, לקחו את רעיון המרגלים והמכתבים, ועשו אותו יסוד ספרותי במשנתם,[4] פרל חיבר ספר מכתבים שכביכול נכתבו במציאות בין עסקנים חסידיים שונים, המכתבים כתובים בלשון עלגים, וכלפי חוץ נראים הם כמכתבים המתארים את חיי החסידים. אבל באמת כל עצמם אינה אלא סאטירה חריפה ומרושעת המתארת את כל החסידים והאדמורי"ם כפתאים המאמינים בהזיות ואת העסקנים כמושחתים ורמאים. למעשה השיטה הזו, לא היתה אלא חיקוי להלך הרוח באירופה, ספרו של פרל נעשה על פי הדגם של ספר מפורסם שהופץ בימי הרפורמציה הפרוטסטנטית, בהם נזירים וכמרים כביכול מדברים בינם לבין עצמם וכך נחשפים סודותיהם (הספר: Epistolae obscurorum virorum).

כאשר התעוררו משכילי גליציה בני הדור השני בבוקר, הם לא חשבו אודות אור, השכלה, יופי הטבע, היסטוריה, אלא חשבו על דבר אחד: איך ניתן ללעוג ולהילחם בחסידים אשר בפולין, איזו אומללות!

ההיסטוריה ככלי שרת

יחד עם גויעת האידיאלים של חכמה תום ויופי, נולדה בגליציה שיטה חדשה, שיש לה מהלכים עד ימינו. השיטה הזו לוקחת את מקצוע ההיסטוריה, ככלי שרת לתעמולה אידיאולוגית. בגלגול הראשון של שיטה זו, בגליציה, הצלחתה באה לה דוקא ע"י חכמים מופלגים, שהאידיאולוגיה שלהם לא היתה פגיעה בדת, אלא בעיקר 'ביקורת', זו המלה שנכנסה אז לשימוש קבוע, ועמדה במרכזם של הפולמוסים הגדולים, כאשר כל אחד מתהדר בכך שהוא זה שתפס בדרך ה'ביקורת', ולו נאוה התהילה הזו.

אם בגרמניה התרכזו המשכילים סביב מנדלסון, בגליציה התרכזו הם סביב נחמן קרוכמל, שכונה אצלם רנ"ק. קרוכמל היה נינו של רבי נחמן מהורודנקא, ובן דוד שלישי של רבי נחמן מברסלב. הוא היה מטבעו איש חולה וחלוש, הרופאים אסרו עליו עוד בצעירותו ללמוד בבית המדרש, ולכן השתקע בספריות, והגה בספרי מנדלסון, שלמה מיימון, וחבריהם, בילדותו עוד 'זכה' לראות את דב גינצבורג מברודי, אשר האציל מהודו עליו.

קרוכמל מאד חשש והתקשה להעלות את מחשבותיו הפילוסופיות על הכתב, אבל במשך הזמן התקבצו סביבו צעירים מחפשי חדשות והאזינו לכל מוצא פיו, חכמי לבוב כבר הוציאו חרם על רנ"ק וחבורתו, מה שגרם לכך שהקבוצה שסביבו תהיה יותר יוצאת דופן ויותר לוחמנית. עקב הסערה קרוכמל פרש מבית חותנו ויצא למסחר, הוא המשיך לדבר בחכמות, אך לא הצליח לכתוב באופן ברור את משנתו. רק לאחר לחצים גדולים מצד תלמידיו, ונאום מיוחד שנשא אחד השרידים ממשכילי ברלין (מנדל לפין, ביום הולדתו השבעים, תקע"ט), התחיל לכתוב את הפילוסופיה שלו (שהושפעה מאד מן הפילוסוף הגרמני הֶגֶל), כשהוא משלב אותה בתוך מה שנראה כמו מחקר היסטורי. הוא לא הדפיס את הספר בחייו, ואחרי מותו הדפיסו צונץ, בשם 'מורה נבוכי הזמן' (קרוכמל עצמו כינה את ספרו 'שערי אמונה צרופה'). דבריו של רנ"ק עמומים ומבולבלים, ומעטים המצליחים להוציא מהם משנה סדורה, אבל לממשיכי דרכו חשוב היה להציג את הפילוסוף השקדן כ'מורה נבוכי הזמן', כינוי שמעולם לא חלם עליו.

הבלבול והעמימות הם פרי מחשבתו של רנ"ק עצמו, כפי שמתאר רי"א הלוי באחת מתוך הזדמנויות רבות:

"חוקרי אשכנז לא יכלו לדעת לא את דבר אנשי כנסת הגדולה ומעשיהם, ולא להכיר את ראשית ימי התנאים ופעולתם. ולא לבד כי לא יכלו לעמוד לא על מעשיהם ולא על ענינם, כי אם שגם ערבבו שם את כל סדרי הזמנים, ויסכסכו ויחליפו שם את האנשים ואת הדורות, עד שהביאו שם חשך מצרים. והראשון אשר השתדל בכל כחו להביא שם ענן וערפל ולכסות הדברים במשאון היה החכם קראכמאל אשר היה לו זה ליסוד ספרו, ובכל פנות אשר יפנה יבנה דבריו רק על זה, ואחרי נמשכו כלל חוקרי אשכנז, ויבדלו רק בסגנון דבריהם ובאיזה פרטים, אבל בעיקר ויסוד הדברים שנו רק את דבריו, ולא זזה ידם מתוך ידו", (דורות הראשונים, כרך א', עמ' 162).

גאונות, ערפול, והטלת ספק מיתממת, אלו שלשת הכלים ששמשו את משכילי גליציה, מטרתם היתה באופן רשמי חקירת דברי הימים, אך בפועל תוך כדי הצגת הדברים ו'חקירתם', הוטלו שוב ושוב ספקות בידיעות הפשוטות שנמסרו בידי חז"ל.

לביקורת הגליציאנית על בתי המדרש, היה מקור 'נאמן' בפירות של פילוסופית הֶגֶל, שהשפיע רבות על רנ"ק, כפי שמתאר לחובר: "מלחמת הרוח הזו מצאה לה גם סעד במלחמת הרוח באירופה בשעה זו, ביחוד בזו של ההגליניים השמאליים באשכנז. שהיו קרובים גם הם ל'אשכנז הצעירה'  וחיבורים דומים שהרעישו את לב הנוצרים המאמינים, וספרים הקרובים להם ברוח בקורת עזה וחריפה על הדת השלטת. הם שהשפיעו בודאי על תלמידי רנ"ק הצעירים, שגם הם נטו מתורת רבם לצד שמאל, במקום צרוף המסורה האמונה והעלאתן בדרך התבונה, באה המלחמה במסורה וברוח האמונה". (ח"ב עמ' 180)

ממשיך דרכו של רנ"ק היה שי"ר, חתנו של רבינו בעל קצה"ח, שי"ר היה חכם תלמודי גדול, ואף נתמנה לרב אב"ד של פראג, והערותיו לספר אבני מלואים של חמיו, נדפסו בסוף הספר. אך מחקריו ההיסטוריים טומנים בחובם הרבה ספקנות וערפול, בנוגע לאמיתות ומרכזיות תוקף דברי חכמים. הוא בעצם הלך על הגבול, שהרי דוקא כאשר הוא יכול לגבות את דבריו במקורות מן הראשונים, ובראיות מן הש"ס, ועוד, בצורה זו יכל לסחוף עוד ועוד אנשים, שלא היו נוטים אחרי אדם שמדבר גבוהה ובריש גלי נגד חז"ל.

העובדה שאדם כמו שי"ר, התמנה לרב קהילת פראג המעטירה, וישב על אותו כסא שישבו ענקי רוח כדוגמת בעל הלבוש, המהר"ל מפראג, רבי יהונתן אייבשיץ, והנודע ביהודה, מלמדת אותנו עד כמה מהירה היתה התופעה של שינוי לבב העם שבשדות. אותו המון עם שנשא על כפיים את הגאונים האלו, והתמוגג מחריפותם, שינה את טעמו ובחר ברוב מוחץ את שי"ר, המפלפל בהיסטוריה עם יש"ר, ריט"ל, אג"ג, ושאר ראשי תיבות משונים של משוררים נעדרי כיפה…

הגאון רבי יעקב אורינשטין, רבה של לבוב, יצא תגר כנגד קלות דעתו של 'הרב דפראג', ובתגובה ניצל שי"ר את כחו וידיעותיו בתלמוד, וכתב קונטרס להראות כי כאילו ספרו של הרי"א 'ישועות יעקב' גנוב בתכנו הוא מכל מיני מחברים קדמונים, והמשכילים אף כתבו שיר מיוחד המתאר קרעי נייר שנתלשו מספרים, מתעופפים בחלונות לבוב, ובדרך נס ירדו כולם אל תוך חלון ביתו של הרב, והתאחדו ליריעה אחת, הלא היא 'ישועות יעקב'… גם אם נניח שההשוואות שעשה שי"ר יש בהן ממש, אין זה אומר כמובן שהישוע"י העתיק, והרבה פעמים מי שבקי בספרי קדמונים יכול למצוא מקורות לדברי האחרונים, ואין זו אלא סייעתא עבורם. הישוע"י הוא ספר מצויין ופוסק דגול, ושי"ר עשה מעשה כיעור בעלמא. מה שברור הוא שאותם פרחי משוררים שקילסו את גאונותו של שי"ר, מן הסתם לא היו מסוגלים לקרוא קטע בישועות יעקב מראשיתו לסופו. גם אם נניח שבקיאים היו בהיסטוריה או בתולדות הטבע של הספרות האירופית. עם כל  תלמודיותו, הרחיק לכת שי"ר, עד כדי כך שהכחיש חלקים מנבואות ישעיהו, עד שאפילו המשכיל האיטלקי, שד"ל, התנתק ממנו ושלח לו אגרת 'גט כריתות', שממנה התפרסם הביטוי "מיטב השי"ר כזבו".

לעומת שי"ר, התלמודי, קם עתה ארי חדש בחבורה ממקום אחר לגמרי, היה זה יום טוב ליפמן צונץ (תקנ"ד-תרמ"ו), שגדל במשפחה שומרת מצוות בגרמניה, אך בצעירותו הלך לגימנסיה, למד ואף לימד באוניברסיטה, ויצא משם עם תואר ד"ר למשפטים. בצעירותו עוד 'זכה' לראות בברלין את המומר היינריך היינה, שהיה ממעריציו של מנדלסון, ולקבל מעט מרוחו… מסיבות של פרנסה, הוא נדד בבוהמיה, ואף שימש כמטיף באגודה רפורמית בפראג, לא לפני שקיבל 'סמיכה' מאהרן חורין, אך את מושבו הקבוע מצא בסוף בברלין, ב'סמינר למורים' שמימן מעתה ואילך את מחקריו. עיקר השכלתו של צונץ היתה אקדמית, אך בראותו את הריקנות בברלין, שגם בה לא מצא זכר ליהדות, החליט לחקור את תולדות הספרות היהודית, כשלב מסכם לקראת סיום תקופת היהדות המסורתית… "חובת החכמה עתה להתעורר ולדרוש דין וחשבון על כל הנעשה במקצוע הספרות הזאת, אשר כנראה בא קצה והגיעה לגמר חתימתה"…

כחוקר, היה צונץ חוקר גדול, אבל במדעי היהדות שימש כקברן, וגם מלאכה זו מילא ביעילות ובחריצות. למרות אבחנותיו המדעיות החשובות, כל דבריו משולבים אפולוגטיקה והטפה של השקפת זמנו ומקומו, השקפה של רפורמה ברלינית. ולשם כך סימן את הדמויות בהיסטוריה שהתאימו להשקפתו, כפי שמתאר רי"א הלוי:

"פלוני ירצה למצוא המקום אשר דרך שם יוכל להראות שאין להם קבלה לישראל במעשי המצוות ויסודותיהם וימצא לו את הצדוקים וישימם על הנס, ופלוני ירצה לדבר תועה על כל הנהגת חכמי התורה, ויתן את הצדוקים לדורשי טובת עמם ולאומם בכל נפשם ולבבם", (דורות הראשונים כרך ב עמ' קפ).

דברי של צונץ עשו רושם גדול בגליציה, הן בברלין ובוינה לא נשארו עוד חובבי השכלה אשר יתענינו בקברנות לספרות מדרשית, ומאספי ההשכלה עסקו רבות בשאלות היסטוריות, בעיקר בנוגע לתקופת חז"ל והגאונים. היו מהם שתרמו תרומה ממשית למחקר, כמו שי"ר וצונץ, למרות הנזקים שחוללו. והיו מהם שהלכו בדרך ספקולטיבית שכל מטרתה היתה רק להשמיץ את חכמינו ולעפר בעפר, כדוגמת אברהם גייגר, יהושע השיל שור, שייסדו כל אחד כתב עת משלו, שרוב תכנו נכתב ע"י המייסדים. הפכו במחקר והפכו בו, אבל אחרי שעבר זמנם של הקברנים הגדולים האלו, שוב לא נותר 'בשר טרי' בגליציה. הקהילות שהתאחדו כקהילות של יראים ושלמים, או סביב חסידויות, נשארו כדמותן. ושאר ההמון, אחרי שלב ההשכלה, כבר המשיכו לשלב 'החיים הטובים', ושוב לא נדבה אותם רוחם להיות חיל החלוץ של ה'חברא קדישא' למקברי היהדות, ומני אז נעשו 'מדעי היהדות' למין נושא אקדמי מאובק שעוסקים בו רק המתמסרים לדבר.

הסתיימה פריחת ההשכלה בגליציה, והסתיימו נושאיה, סנהדרין של צדוקים גולה לגלות חדשה…

ההתעוררות במזרח

בעוד היהודים בגרמניה, בוינה, ובשאר הנסיכויות והארצות הנספחות לקיסרות נהנו כבר כמה דורות מזכויות הקרובות לזכויות אדם, ברוסיה, ליטא,  וולין, ושאר הפלכים הקרובים שישבו בהם יהודים אז, עדיין נלחצו אבותינו המסכנים בליטא וברוסיא תחת ידי שליטים אכזרים ופרימיטיביים. אבל למרות כל הלחצים והגזרות, היהודים רבו כמו רבו, ומילאו את הארצות האלו, בהם היו פעם מיעוט כמעט בלתי נראה.

במקביל לכל המהפכות האמיתיות שהתרחשו במערב אירופה שוב ושוב, ברוסיה וגלילותיה עסקו בעיקר בדיונים תיאורטיים, אחד הנושאים המרכזיים היה 'השאלה היהודית', שם, באותה מדינה אכזרית ושכחת מוסר, היו היהודים לא בני אדם, כי אם 'בעיה', מעצם מהותם, ודיוני הנאורים היה כיצד לנהוג בבעיה זו.

אותם שוליים שהיו תמיד בישראל, שלא הסכינו להיות חלק מהקהילה באופן מלא, קלטו את ה'שאלה', וכך נכנס השיח הזה לחוגי היהודים עצמם, הם ראו את עצמם כבעיה מהלכת, וכשאלה. ובעיונינו במאספים השונים שיצאו בהמשך ע"י משכילי רוסיה, יסמרו שערותינו לראות אותם עוסקים בכובד ראש בשאלה הקשה של מציאות היהודים, מפני מה תכונותיהם כאלו רעות, מדוע לא יצלחו לשום מלאכה, מדוע כה בטלנים אנחנו, ועוד ועוד.

לחובר כותב בקיצור: "ספרות השכלה העברית שנולדה בשנות השמונים למאה שעברה למספרינו… נולדה אפוא במזל זה של השכלה לשם פתרון שאלת היהודים בממלכה. היא נטתה מלכתחלה להיות מעשית" (כרך ב' עמ' 76). משכילי רוסיה עשו קיצור דרך משמעותי, דילגו על השלב של בקשת יופי הטבע ואהבת החכמה, וחתרו ישירות לשינוי ותיקון היהודים כדי להסיר מהם את ה'שאלה'.

ספרי הקברנות של רנ"ק שי"ר וצונץ, לא שמשו מעתה ואילך כבסיס להמשך המחקר, המחברים הגדולים מעתה ואילך, אחרי ההתעוררות במזרח, יצרו תקצירים של הספרים האלו, שמטרתם להדגיש ולהבהיר את השאלה היהודית הגדולה, ועד כמה נחוץ השינוי, גרץ, וייס, דובנוב, וחבריהם מסכמי תולדות ישראל, רתמו את מקצוע ההיסטוריה, לפתרון ה'שאלה'. שזרו את ה'שאלה' כבר מהיות אבותינו לגוי, תלו את האשם בכל חכם שעמד לישראל באשר הוא, ואת הפתרון הציבו לפתחו של הצאר הנאור, שחוקיו ישליטו סדר בחינוך היהודי ויעלו אותו סוף סוף על מסלול ה'תשובה'.

הדמות הראשונה למשכילי רוסיה, 'מנדלסון הרוסי', היה יצחק בר לוינסון, המכונה ריב"ל. למרות היותו שלישי בשושלת הפילוסופים המייסדים את ההשכלה בארצם, אחרי 'רמבמ"ן' ו'רנ"ק', לא בזבז ריב"ל זמן על מחקרים. הוא נולד בקרמניץ שבוולין, אך מכיון שנשא אשה מהעיירה רדזוילוב שעל גבול אוסטריה וגליציה, וגלה למקום אשתו, מצא את שאהבה נפשו בהשכלה הגליציינית. ריב"ל עבד כמה שנים כפנקסן אצל אחד המשכילים, ובשעות הפנאי שימש את הליצנים הגדולים את ערטר בברודי, ואת פרל בטרנופול, ועם כל המטען הרוחני הכביר שינק, חזר לעיירתו קרמניץ.

לראשונה פרסם שם סאטירה נגד חסידים, בשם 'דברי צדיקים', כנראה הבין שבלי מהלך כזה לא יוכל להיחשב למשכיל אמיתי, ולאחר מכן נחלץ לחיבורו המפורסם 'תעודה בישראל', בו הוא מראה את חשיבות המלאכה וידיעת הלשונות בעיני רבותינו. מכיון שגם הספר הזה נתפס בעיני ה'מתנגדים' כמנוגד לחסידים, הם תמכו מתחילה בספר, שכאמור, אין בו איזה מחקר פורץ דרך, אלא רק ריבוי דברים על שבח דרך ארץ. ואף הצאר ניקולי הראשון נתן אלף רובל לאות הערכה על הספר.

בשלב השני, החליט ריב"ל, שאין די בספרו, אלא יש להירתם להשליט את משנתו על ה'חדרים'. והוא פנה אל הנסיך ליון, שר ההשכלה של רוסיה, כדי שיסייע בידו לכפות את משנתו על ילדי ישראל בכח הממשלה. וכך נעשה לאב טיפוס של המשכיל הרוסי, שימוש שטחי בידע היסטורי, קישור מלאכותי בין ההיסטוריה לבין 'הצעות תיקון' כל שהן, שיפתרו את הבעיה היהודית, ופניה אל הממשלה לכפות את המהפכה.

את הטבע היסודי של היהודים, אותו יראו מן הסתם אחרי ביצוע ה'תיקונים', מתאר ריב"ל בין השאר כך: "מהמעלות הסגוליות והנבדות ומהשלמות הטבעיים והנקנים, אשר תחשבנה לשלמות אומה… בהיות אנשיה רובם יפי תאר ויפי מראה וממזג בלתי גס ומגושם, ומהם רעים וענוגים כאחד מבני חופש".  ומעלה נוספת של האומה הקונה שלמות טבעית וסגולית: "כל הימים אשר תשב בגלותה בצל מלכים אחרים נושאת בלי תלונה עול המדינה לכל דבר כאזרחי הארץ, עם שאין לה לפעמים כל זכות של האזרחיים". גם זה נחשב כחלק מהבעיה היהודית, שהיהודים מתלוננים על כך שאין להם זכויות.

גם ברוסיה, כמו בארצות הקודמות, התבלבלו היוצרות אצל העם שבשדות, אנשים פשוטים ותמימים, שידעו שאין הם אלא קשורים קצת למסורת, הפכו לפתע לנושאי דגל המהפכה, ודברו גבוהה גבוהה על בעיות ותיקונן. נמצאה האידיאולוגיה שהפכה אותם לבעלי משמעות. כשמל"ל הגיע לאודסה נתקל במחזה שלא הכיר: "המעשן בשבת הולך להגיד קדיש על אביו הנפטר, ולפני בואו בבית הכנסת יכבה את הציגרה שלו. המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות וכאלה. אני ידעתי איש אחד העושה מלאכתו בדפוס בכל ימי השבת, אשר התענה בצום עשרה בטבת!", בראשו היו רק רבנים, או אליטות של צדוקים ומשכילים. הוא לא דמיין את האנשים הפשוטים, שמתקשים לשמור את המצוות, ועדיין רגש יהודי מפעם בליבם, וייתכן בהחלט שבנם או נכדם יצא גדול בישראל, או אפילו שמרועה אחד כזה ייצא רבי עקיבא של הדור. אך כאשר הצטרפו אלו לזרם ה'השכלה' לא נשאר מהם כלום.

היהודים המשכילים של רוסיה היו ראשוני המסייעים לגזרות האכזריות השונות והמשונות של הצאר, הם היו המוכסים, הם היו הצנזורים, הם היו הכופים את גזרות המלבושים, את גזרות החינוך השונות, הם שהקימו את ה'יבסקציה', ותמכו בכל המהפכות הרדיקליות. השינוי המהיר הזה, מזכיר את השינוי שחל אצל המתיוונים, שתוך שנים ספורות נהפכו לסייעניו של אנטיוכוס, ואפילו אחרי מפלת היוונים וטיהור המקדש, ניסו הם שוב להשתלט על ירושלים.

עם זאת, בצד המשכילים המעשיים, נותרו גם שרידים של משוררים חולמניים, אחד מהם היה אד"ם הכהן (תקנ"ד-תרל"ט), שלמרבה האירוניה הרבה לדבר בשירתו על ה'חמלה', בעוד חבריו משליטים את דעתם ואת תיקוניהם בכח הזרוע. היתה לו השפעה במדה מסויימת על צעירים, לזמן קצר אף הצליח להשפיע על רבינו החפץ חיים בצעירותו, שהיה בעל לב מרגיש ומלא חזון ורצון לתקן את ישראל ולהביא את הגאולה. לפי הסיפור, אד"ם נכנס לבית הכנסת בוילנא, וכשראה את הצעיר המתבודד ומלא הרגש, עניין אותו בשיריו, והוא אכן גילה בה ענין. ברגע של תמימות, חשב הח"ח שבשירי אד"ם יש רצון טהור של התעלות דתית, אך לאחר שהבין כי לחכמה הזו אין פירות כי אם פרחים, ראה עד כמה היה כפסע מליפול במלכודת הדבש הזו, ומאז כל פעם שהיה מזכיר את שמו של אד"ם היה מוסיף דברי גנאי חריפים, (כפי שסיפר תלמידו הרב משה ישר. ידוע שפיו הטהור של הח"ח מעולם לא הוציא אף מלה מסוג כזה, אם לא שראה בדבר חובה הלכתית).

אותם סופרים ש'נשאבו' לתוך משכילי רוסיה, נהפך לבם ובאמת ובתמים האמינו שהם וחבורתם, עומדים לראשונה לספק פתרון הגיוני לבעית היהודים הקיימת שנים כה רבות, ומחוד קולמוסם תיזל הישועה. לילנבלום, החל את דרכו איתם כאברך משי בעל לשון לימודים, ובמאמרו הראשון, 'ארחות התלמוד', הוא עדיין התקשה להכיל את השנאה העצמית של גדולי הסופרים, וכך כתב:

"לכו למדינות צרפת ואיטליה, ארצות החופש, ופתחו פיכם לחרף שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי כלאים ישימוכם ואחריתכם תהי מרה כלענה, ומדוע תגרע  אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו… אשאלכם והודיעוני: מה משפט האיש אשר יפתח את שערי עיר מבצר לפני האויב הצר עליה למען יעש את עמו כלה? הלא בצדק לא יתן לו כל ישר לב חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים ויוציאם להורג".

אמנם, מהר מאד 'אור החכמה' נגה אף עליו, ובשנת תרל"ג פרסם ב'המליץ' מאמר שזכה להד גדול, העוסק בהצעת תיקונים בדת, כאשר לדבריו המשכילים אשר לפניו היו חסרי אומץ, ועתה הגיע הזמן לשנות ולתקן את השולחן ערוך לפי צורך הזמן. הכרזתו זאת היתה ההתחלה של פולמוס שכונה פולמוס 'הדת והחיים', ומשכיל אחר (ברודס) אף כתב סיפור ארוך מעל דפי המליץ, בשם 'הדת והחיים', (למונח הזה לועג מרן החזו"א באגרתו, כאשר הוא מכנה את הדתיים שמוכנים להתפשר עם כל דבר, 'אנשי הדת והחיים'). מאמרו פותח במלים: "בצרה גדולה אנחנו, אויר מעופש ומלא ארס מחניק אותנו", ובהמשך הוא רואה ביהדות רק "שיטות כוזבות ומעשי שטות", "בטלה ורפיון ידיים", "מצב רוחני נשחת"…

בתרל"ד התעלה מל"ל על עצמו, ופרסם בהשחר של סמולנסקין מאמר בשם 'עולם התהו', בו הגיע למסקנה כי הבעיה היא האופי של עם ישראל, "בני ישראל… הם בעלי דמיון גדולים… עד שהם מבטלים את החיים מפני הדמיון… תגבורת הדמיון גם היא מן הארץ והחיים באה לישראל, מוצא בני ישראל מארץ אסיה… חיי העברי הפרטי מימי עלומיו עד זקנה ושיבה נארגו מדמיונות זקננו חלומות יחלמון ובחורינו חזיונות יראו", ומן ההסבר המדעי הזה הוא גוזר את השקפתו שכל דברי חכמים דמיון… אין לנו אלא להפטיר כלפיו את דברי עצמו: "בצדק לא יתן לו כל ישר לב חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים".

והרי האיש הזה דוגמא חיה, להתהפכות האדם מקוטב אל קוטב, פריה של היחשפות לחכמה בצורה בלתי מבוקרת. כאשר בימיו הראשונים בטנו נעשתה חדודים מהשנאה העצמית, ובאחרית ימיו נעשה סמל לשנאה הזו, וכאשר מתעוררת מלחמה בין פלגים ביהדות, אומרים עליה "זו ממש כמלחמת מל"ל ברבנים".

ממל"ל ואילך, כל ספרות ההשכלה ענינה רק צחוק ולעג וקלס, כבר לא מהחסידות, אלא מעצם היהדות, משומרי התורה, דרך הרבנים, הנשים הצדקניות, הילדים התמימים, כולם מצויירים בצבעים מכוערים, לעג התנשאות וציניות, מהולים בקצת רגשנות וגעגועים לימי התום. כבר ברנדשטטר הגליצאי תיאר את הבטלנות של מתנגדי ההשכלה, כמה טפשים הם, ואיך הם מרמים וגונבים את הבריות, ולכן בסיפוריו המשכילים תמיד הגוברים והמנצחים "על ידי זריזותם וידיעתם", כמין גיבורי העל של סיפורי הילדים. כך עברה המסורת הסיפורית הלעגנית מדור לדור, עד שלום עליכם שתיאר את עיר הקבצנים היהודית, ובה חדלי אישים ריקים מכל, ואת 'מסעות בנימין השלישי', שהוא כמין דון קישוט יהודי היוצא מעירו ואינו יודע בין ימינו לשמאלו, שהרי יהודי הוא. הכרכרה נדמית לו פתאום לאביר, שהרי דון קישוט הוא, העצים נראים לו כמפלצות כי יהודי סכל הוא, וכך הלאה.

יל"ג, שטבע את המכתם "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך",  הרחיק לכת ודיבר עתק גם על נביאי ישראל, דברים מעוררי רגשות קבס עד כדי כך, שאי אפשר אפילו לצטט אותם מבלי לחוש במעיים. לחובר כותב: "רוח קשה, נשמה הנושאת בקרבה דכאון של דורות. מלאה חבורות ופצעים ישנים – זהו הרוח השליט בשירתו של יל"ג. ולכן השירה הזאת מלאה כולה מרדות", (ח"ב עמ' 254). אחת מיצירותיו המכוערות היא 'קוצו של יוד', בה הוא מתאר את העיירה היהודית, אליה מגיע פאבי המשכיל, שכמובן מפיח רוח חיים וחכמה בכל העיירה, ונגד מעשיו הטובים יוצאים כצפוי הרבנים החשוכים, המוכנים לעגן אשה על סמך איזה קוצו של יוד בעייתי בגט שצריכה היא לקבל. צחוק הגורל הוא שאת דמותו של הרב המחמיר 'ופסי הכוזרי' התכוין יל"ג לטוות סביב דמותו של הרב 'יוסף זכריה' שטרן, בעל 'זכר יהוסף', בעוד יחיד סגולה היה רי"ז שטרן באופקים הרחבים שלו, ובהשכלתו, ואף בשליטתו במחקרי התלמוד השונים. הוא נודע כפוסק המתנגד לחומרות יתירות, ואף תמך בתנועה הציונית ובלימוד השפה העברית, כדי שלא להרבות במחלוקת התיר לצרף רפורמים למנין. אך עם זאת היה גדול בתורה ודבק בדרך המסורה בכל תוקף, הגר"ח  מבריסק כותב עליו בפטירתו "הוא נרגש בכל בית ישראל, כי הורם העטרה מר חמיו הגאון הגדול הצדיק פאר הדור…" (מתוך מכתב לחתנו). זה האיש שהוקיע יל"ג כאיזה רב חשוך וצר מוחין שיעגן אשה בגלל דקדוק קלוש. 'חטאו' היחיד של ריז"ש היה: גאונותו וכשרון הכתיבה שלו, בהם נלחם בתוקף במגמות התיקונים של מל"ל… אותו גאון, שכל ספרות חז"ל היתה מונחת אצלו כבקופסה, פירק לשבבים כל משפט של מל"ל, והראה כמה בורות ואי ידיעה יש בכל טיעוני אנשי 'הדת והחיים'. ואילו אנשי המהפכות, היו כסומים בארובה, ולא ראו דבר מלבד אותו חזון דמיוני ובלתי מושג של 'תיקון', שאמור לפתור את 'הבעיה היהודית'.

אך הבעיה הזו נפתרה מאליה, כמו בגלויות הקודמות של הסנהדרין המשכילית, לא נשאר עם שבשדות. אותם שהיו דבוקים במסורת, מלכתחלה לא הקשיבו לכל הילגי"ם, ואותם אלו שהקשיבו, כבר היו רוסים מהודרים, ולולי פרעות מדי כמה שנים היו שוכחים את מוצאם היהודי. יל"ג באחרית ימיו כבר קונן על כך, והגדיר את עצמו כ"אחרון במשוררי ציון", ופנה אל "קוראיו האחרונים". "האור השוקע" מגדיר לחובר את התקופה הזו, ואולי לעומת התקופה הבאה, היבסקציה והקומוניזם, היו הסופרים העבריים איזה קרן אור, מי יודע?

אחרי יל"ג, לא התענינו עוד המתבוללים הרוסים, לא בגיטין ולא בעגונות, המשורר יע"ס נועץ בסמולנסקין הקשיש, מה יוכל לעשות למען עם ישראל, וזה יעץ לו בטובו לתרגם את מחזות שקספיר לעברית, בהמשך תרגם את ספרי ההטפה של מילטון הנוצרי, עד שהחליט בעצמו להתנצר ונעשה למיסיונר.

אחרון המוהיקנים שעדיין זכר משהו ממחקרי התלמוד, היה חז"ס, חיים זלמן סלונימסקי, שייסד את 'הצפירה', ובה נהג כמשכיל גליצייאני קלאסי, המגלה טפח ומכסה טפחיים, אחד מ'חדושיו' היה ה'תגלית' שנס חנוכה לא באמת התקיים, עפ"ל (ניחא שאינו מאמין, אבל להוכיח שלא התקיים? הכיצד?). עם טענותיו בדבר עיבור השנה, התפלמס החזו"א בקונטרס ח"י שעות.

אידיאולוגיות מתחלפות

תנועת ההשכלה התקיימה מהחלפת אידיאולוגיה, זו היתה המהות שלה, לא צירופי מקרים. שכן מהפכות וחלומות, אינם יכולים להיזון מהמציאות, אינם יכולים לשאוף לדבר אחד מוגדר, שהרי כשמגיעים אליו רואים שהוא לא שינה שום דבר. המהפכה, היא דבר שאף פעם אינו יכול להיות מושלם, הוא דבר שנלחמים למענו, עד שאחד הצדדים נופל חלל.

שלשת הדורות של משכילים, ממנדלסון ועד חורבן יהדות אירופה, דברו בכל כך הרבה קולות, ששום דבר אמיתי לא יכל לאחד ביניהם. רק עצם המהפכנות, שבירת המוסכמות, בעיטה בקהילה. ומהפכה כזו לא יכולה להתקיים מבלי שיש לה 'בשר טרי' כל הזמן, עוד ועוד צעירים הנשאבים לחוגי המהפכנות. אחרת אין לה משמעות.

בדור האחרון שלפני השואה, כבר לא היה משמעות למונח 'השכלה', האידיאולוגיה היתה ציונות, ואחרוני הסופרים שניסו להילחם בציונות, היו לבוז. יוצאים מן הכלל היו המרקסיסטים, שהציגו עוד אידיאולוגיה שמקובל היה אז להילחם עבורה, 'למען המהפכה'. גם הציונות, כל משמעותה היתה מהפכה, מלחמה, כיבוש, ברגע שנרגעו האידיאלים האלו, שוב נעלמה הציונות, ובמקומה באים ערכים אחרים, מהפכניים, כדוגמת ניאו-מרקסיזם. המהפכנות – מואסת בשמרנות, היא לא מסוגלת לראות קהילה, משפחה, חברה, שטוב לה עם הקיים, שתתאמץ כדי להגן עליו. המראה הזה לצנינים בעיני המהפכנים, ולכן הם באמת ובתמים משכנעים את עצמם ברוע הגדול המצוי בחברה הקיימת, תמיד, בכל מקום ובכל זמן בו יהיו, הם יראו את ה'רוע' הזה, ויירתמו מיד למלחמה נגדו.

אין היהדות מחווה דעה בדבר עמדות מדיניות, אך בדבר שמרנות דתית, ההיסטוריה אמרה את דברה. דרישות התורה מורכבות ועמוקות הם, ולא כל אחד יכול 'לעצב מחדש' את התורה או את העם, כדי ליצור משהו 'מתוקן' יותר. כל עוד אנחנו בגלות, ישנו חלק גדול מהעם, ששמירת המצוות שלו תלויה, בצורה בה מנהיגי הדור יתוו את הדרך. ולפעמים שינוי שנראה לא משמעותי, עלול להביא לעזיבת הדת תוך דור אחד.

זה הוא הלקח שלמדנו מימי מרד החשמונאים, אך מאז ראינו אותו במהלך ההיסטוריה שב וחוזר על עצמו.

ולסיום, הערה חשובה ביותר: ציירנו כאן את המשכילים, בצורה חד צדדית, מתוך מבט  לאחור היסטורי. אבל האנשים שחיו סביבותיהם, הרבה פעמים לא ראו את הדברים כך, ברור שהיו בהם צדדים חיוביים, שהיו מהם שבאמת התכוונו בתמימות לעשות דברים טובים. משפט ההיסטוריה עליהם נקבע מתוך הסתכלות כוללת, שעם כל הרצון הטוב, כל מי ששיתף פעולה עם התנועה הזו, נתן יד לעזיבת הדת. אין אומתינו אומה אלא בתורה שבעל פה, באחדות ובציות להלכה, 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל ושמו להם ראש אחד', זה הוא חזונו של הנביא הושע (ב ב). הפירוד ושבירת הסמכות, גם כאשר הם לשם שמים, מובילים להחטאת הרבים, "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" (מ"א יג לד).

הערה:

[1] אפילו המשכיל הקיצוני יוסף פרל, כתב כי הנזק שגרם החינוך הרדיקלי בבתי הספר האלו 'גרוע משל האורטודוקסים', "הם זלזלו במצוות בגלל היותם בעלי תאוה, וגידלו דור של משכילים ריקניים", (ראה: רחל מנקין, "נפתלי הרץ הומברג: האיש והמיתוס", ציון, כרך ב. 71, לא. 2 (2006) עמ' 170, וראה שם כי יתכן שדברי פרל היו חלק מהצגה כלפי חוץ שמטרתה להחניף לשלטון).

[2] על התנאי של גילוח הזקן ראה שם עמ' 184. ובהמשך, ציטוט דברי הומברג, שמן הצורך הוא להחליש את הגאוה הלאומית של היהודים, ואת 'האגואיזם הדתי' שלהם, את התכונות האלו מפתחים הרבנים, לכן הוא מציע לשלטונות לבטל את מעמדו של הרב, והוא אף 'מוכיח' מן המקורות שאין צורך ברב לשום נושא, ואפילו סידור הקדושין תופס על פי ההלכה על ידי נתינת טבעת וכל שאר הדברים לא באו אלא להרבות שמחה. את הצורך בצנזור הוא מסביר, בין השאר, בכך שיש אצל היהודים לימודים מזיקים המופצים באמצעות שבועות סודיות. הוא המליץ למנוע תואר 'מורנו' ממי שאינו דובר גרמנית, ושהממשלה תפקח על היתרי הוראה שמעניקים רבנים לתלמידיהם.

[3] גם בתי הספר שהקים בגליציה נסגרו באותו הזמן, אם מפני היותם בלתי אפקטיביים, או לפי הסבר אחר מחשש השלטונות שמא יפיצו בהם את רעיונות המהפכה הצרפתית, (ראה מנקין שם).

[4] גם ההיסטוריון גרץ, העתיק כמושבע ועומד את ה'הסבר' של מיימון, כאילו היה מתועד בהיסטוריה: "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עיניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'".