המשך המאמר הקודם:
המערכה בגליציה
בראות הומברג שהסתיימה קצבת בשר התותחים הברלינית, פנה הוא אל אחיו היהודים שבמדינת גליציה, שהיתה אז תחת שליטת הקיסרות ההבסבורגית. אך הומברג לא פנה אל יהודי גליציה, כאח אל אחים. שהרי שר וגדול הוא בברלין הבירה, מנדלסון המליץ עליו בזמנו לפני הקיסר, ומהלכים היו לו אצל העומדים, כך הגיע הומברג ללבוב, כמפקח מטעם הקיסר על בתי הספר היהודיים בגליציה. יהודי גליציה, שידעו את שיחו ושיגו של הברליני, לא הסכימו לשתף פעולה עם ה'תיקונים' וה'שיפורים' שלו, כאשר גלוי היה לכל דרדק להיכן הובילו התיקונים האלו בגרמניה.
הומברג מצדו יצא במניפסט עם הצעות לשיפור החינוך, אגרת המופנית אל הרבנים, בשם "אגרת אל רועי שה פזורה ישראל" (1788 –תקמ"ח), בה הוא רומז כי אם לא ישמעו להצעות הייעול שלו, הוא ינקוט באמצעים. ואכן הוא פעל מטעם הממשלה להקמת בתי ספר בהם ילמדו גרמנית, וייבא עבור בתי הספר האלו מורים מגרמניה, שזלזלו בתורה ובמצוות. יהודי גליציה לא שיתפו פעולה עם בתי הספר המשופרים, אלא העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הנוצריים.[1] והסכסוך עם יהודי גליציה הפך את הומברג לשונא ישראל של ממש, הוא דחף את השלטונות להטיל מס כבד על הקהל היהודי, 'מס הנרות', כאשר הרווחים הולכים לכיסו, ובהמשך הוסיף גם מס מיוחד על הבשר הכשר, הוא התמנה לצנזור על הדפוס היהודי, והמליץ לאסור הדפסת ספרי תלמוד ומפרשיו, ("שכן גם הישנים מרובים מדי"), הוא הציע לקיסר להתנות את השויון ליהודים אך ורק אם יגלחו את זקניהם.[2] יעבץ כותב עליו: "ראש משכילי וויען, איש אשר לנבלותו אין קצה, ושמו הירץ הומבורג, הוא החל לקטרג ולהוציא שם רע על ישראל באוזני הממשלה… חייבים אנו להגיד כי לא קם עוד נבל כמוהו בתוכם כהומבורג, מדבר תועה ונבלה כמוהו", (במאמרו ב'המאסף' תרמ"ז). אפילו הסופר אייזיק וייס, שהיה נושא כלי המשכילים, כותב על הומברג: "אינני צריך להרבות דברים על אותו האיש האשכנזי ועל רעתו אשר עשה הלא תועבותיו נודעו בכל מדינות אויסטריא", (זכרונות, ורשא 1895, עמ' 34). הוא היה הראשון בין משכילי העת החדשה, ששיחזר את פעולותיו של יאסון הכהן הגדול בימי אנטיוכוס אפיפנס, וניסה לכפות את התרבות האימפריאלית המקומית בכח השלטון. שליחי המתיוונים היו גם ה'צנזורים' הראשונים, אלא שהם לא עסקו בסלקציה, הם ליקטו את ספרי התורה מבתי היהודים ושרפו אותם (כמתואר בספר מכבים א נו).
הצלחתו החינוכית של הומברג לא היתה גדולה, אבל ארס ההשכלה חלחל גם בגליציה, עם ההתעוררות המדינית, הזכויות היתרות שהוענקו ליהודים, והספרות המתפתחת, נתפסו רבים מיהודי גליציה להשכלה. אך שלא כמשכילי ברלין שהלכו במסלול מאד ישר וברור, של שאיפה לחכמה ויופי, בהתאם לאופי יהודי גרמניה, היה טבעם של משכילי גליציה שונה. הגליציאנים מפולפלים וערומים בדעת הם עוד יותר מן הפולנים, ואת אותה האנרגיה שהשקיעו הסוחרים הגליצייאנים בלסובב את השוק הגויי על אצבעם הקטנה, השקיעו משכילי גליציה נגד התרבות היהודית. ופלפוליהם נשאו פרי, הרי בגליציה היה 'בשר תותחים' יהודי טרי לרוב, אלפים רבים של יהודים בעיירות, דחוקים בלחץ הכלכלי, סחופים ודוויים אחרי מאות שנים של השפלות, מהם עילויים שלא מוצאים את מקומם, תמימים שלא הכירו באמת את עולם התרבות, ונחשפו אליו דרך פילטרים של פלפול ערמומי ונכלולי שמטרתו לגרום להם לבלבול ולעזיבת החיים הישנים. או סתם אוהבי חדשות ורבולוציות, כרוח התקופה.
בשלב זה, לא פסלו מנהיגי הדור אלא את האנשים, את הצורה בה הם באים להפיץ את השכלתם, את דעותיהם ודרכיהם, אבל לא את עצם החכמה וההשכלה. רבים מגדולי ישראל היו בקיאים בחכמות השונות, והשתמשו בהם לטובה, לרקחות וטבחות, שניים מן המפורסמים שבהם הם הגר"א ורבי יהונתן אייבשיץ שאף לימדו את תלמידיהם על חשיבות החכמות כרקחות וטבחות, וגם הנודע ביהודה, שיצא במתקפה חריפה כנגד ויזל, כתב כמה פעמים בשבח ידיעת חכמה וידיעת 'לשון דייטש'. רבי שמואל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, בהסכמתו ל'שבילי עולם' של שמשון בלוך, מעלה על נס את "המעתיקים בלשון הקודש ידיעות חמודות הממשיכים את לב האדם לטייל בהם". אך עם הזמן הנסיון לימד, כי במצב הנתון באירופה של אז, כל חשיפה כזו להשכלה כללית, מביאה בסופו של דבר לעזיבת הדת, למרות שמבחינה רציונלית אין הקשר אמיתי בין הדברים. רבי שמואל למד זאת בדרך מצערת, כאשר בנו, משה לנדא, הצטרף למשכילי אוסטריה, ויחד איתם שקד על המשך ה'ביאור' גם לנביאים וכתובים. למרבה האסון, גם אשתו של יה"ש, אחד מהגרועים והמתועבים שבמשכילי גליציה, היתה נינה של הנו"ב.
ההשכלה הגליציאנית, היתה לפעמים חמקמקה ונפתלת, תלמידי חכמים גדולים, יושבי על מדין ורבנים, התחילו לפזר בספריהם רמזים שונים המטילים ספק באמונה התמימה של עמנו מאז על גדולת וקדושת חז"ל כמלאכים, או בתוקף המנהגים ההלכתיים הקדומים. וקשה מאד היה להבחין בין חכמים וגאונים מקוריים, כמו הגאון היעב"ץ, (שרצה לבטל את מנהג הקטניות, והביע הרבה דעות מקוריות), שכל מעשיו היו מתוך רגש אחריות של גדול בישראל. ובין אנשים אחרים, שכתביהם יכלו –אולי- להיראות כלפי חוץ כמו כתבי היעב"ץ, אבל קומתם הרוחנית היתה קטנה ולא יציבה. באופן אירוני, אחד מהאנשים האלו התייצב כנגד היעב"ץ, בצורה כביכול 'קנאית', וכך היה המעשה:
הרב משה קוניץ (תקל"ד-תקצ"ז), הוכר כבר בתור בחור כרב כשרונות, מטבעו היה סקרן וחקרן, אך מאד מקורי ובלתי משתלב, הוא ניסה להשתלב בישיבתו של ה'נודע ביהודה', אך לא הצליח, ורוב ימיו למד באופן עצמאי, בשעות היום עסק במסחר, ובערבים היה מסתגר עם ספריו וחיבוריו. עקב בקיאותו הרבה התמנה לדיין, ובהמשך גם לרב, ב'אובן ישן'. אך בעולם התורני הוכר דרך ספרו 'בן יוחי', היוצא כנגד דברי היעב"ץ, הסובר כי יש בספר הזוהר הוספות מאוחרות, ומאריך להראות כי כל הזוהר כולו יצא מידי רשב"י בלבד. הספר רווי בבקיאות מפליגה, בפלפול גאוני, וברוב דברים. מגמתו הפיקה רצון מהרבה רבנים וחכמים בישראל, לסתום טענות המלעיזים על הזוהר, ולכן מוצאים אנו את הספר הזה מצוטט אצל הרבה מחברים, ובעיקר אצל חכמי ספרד, ואדמור"י פולין. לעומת זאת, האנשים שחיו בסביבתו, וידעו על האדם יותר מאשר על ספרו, התייחסו אליו בביטול וזלזול בלתי מצויים. רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ה'שואל ומשיב', מגדולי גאוני גליציה, מתייחס בהגהותיו ליורה דעה סי' רלט, לנושא הלכתי העולה בדרך אגב ב'בן יוחי', וכותב: "בזוהר כ' להיפך, והאריך בזה בס' מטפחת ספרים לדו"ז סבא קדישא ע"ז… ולא כהמפטפט הנודע בעל מענות ומטפחות… והמפטפט הלז בסכלותו האריך… אבל טוב היה לו לחסום פיו ולומר לא ידעתי משיאמר דברים בדויים". ובשם החת"ס נאמר "ערבים עלי דברי דודים שבס' מטפחת סופרים ממענות הבר יוחאי" (זכרון למשה, גראסווארדיין תרצ"ח עמ' 151 הרב יוסף שוארץ. ראה גם בכתבי ר' מתתיהו שטראשון –בנו של הרש"ש- שמלגלג על בן יוחי ושיטתו, עמודים: סז', פט', קא', קפח').
שנתיים אחרי פרסום ספרו 'בן יוחי', הידרדר מצבו הכלכלי של קוניץ, והוא עקר את מושבו לוינה, מוקד ההשכלה באותו זמן, שם מכר את נשמתו לעשירי ברלין, שתמכו בו תמורת כתיבת מאמר על שינויים בנוסח התפילה, המאמר נדפס בקובץ 'אור נוגה' הרפורמי (דסאו 1818), יחד עם מאמרו של אהרן חורין, אחד ממייסדי הרפורמה. בהמשך הוציא את ספר השו"ת שלו 'המצרף', בו הוא קובע כי ברית מילה תיעשה רק ע"י רופא, וחיילים בצבא מותרים באכילת קטניות בפסח, וככל הסגנון של 'תשובות' הדור השני להשכלה (וכפי שכותב רי"א הלוי על חלק מהתשובות ב'בשמים ראש', שהן 'בסגנון השכלה הברלינית'). אמנם, רוב המחברים והלומדים שלא התעניינו בכל מיני מאספים רדיקליים בגרמניה, לא ידעו על כך דבר, והמשיכו להחזיק את קוניץ כ'רב', וכ'מגן חכמת הקבלה'…
כזה היה פרצופה של ההשכלה הגליציאנית בדור הראשון שלה, הכינוי 'ההשכלה הגליציאנית' כולל יותר מאשר את המשכילים שהתגוררו בתחומי גליציה, אלא גם את אלו שפעלו ברוחם ובסגנונם. כשם שבדור הראשון להשכלה, נהפכה ברלין למוקד משיכה לכל אנשי המהפכה שהתקבצו מקצוות הארץ, כך קמו בכמה מערי גליציה מרכזי השכלה, שבראשם עמדו דמויות תורניות, מהם היו גאונים גדולים ומחברי ספרים בהלכה, שלא תמיד ניתן להצביע אצלם על דבר הנוגד את ההלכה או את עיקרי האמונה. היה זה תהליך סוציולוגי של 'חממות השכלה', בהם פרחו וצמחו משכילי הדור השלישי, שניהלו מלחמת חרמה בדת, ברבנים, בהלכה, ובכל דבר שריח של מסורת נודף ממנו.
'סנהדרין' של משכילים גולה לאוסטריה
למזלם של יהודי גליציה, הומברג תמך ברעיון הסנהדרין של נפוליון, דבר שהיה לצנינים בעיני הקיסרות של 'האימפריה הרומית הקדושה',[3] והוא נאלץ לברוח לאוסטריה, מכיון שבברלין לא נותרו כמעט צעירים יהודים שיתעניינו בהשכלה עברית ובמליצות המאספים, התקבצו באוסטריה חבורה חדשה של משכילים המחפשים בשר טרי להרביץ בו את תורתם. (הומברג ואחרים עסקו שם גם בהמשך כתיבת ה'ביאור' לנ"ך).
המשורר שלום הכהן (נזכר לעיל), שכתב שירה עברית, נוכח כי בברלין אין ביקוש לספריו, רק דור אחד חלף, ושוב אין עברים ואין שירה עברית. הוא ניסה לקומם את הריסות 'המאסף', אך גם הפרוייקט הזה נסגר מהיעדר ביקוש. באחד מנסיונותיו, הוא מבקש ממוקירי השכלה אולי ימצאו דורש בארצות אחרות, לשירי חכמת המאסף, וכותב: "מארץ מולדתי על עיר החכמה הזאת, הנה באתי במגלת ספר כתובות עליה מליצות עבריות… עתה אליך אדוני אשא קול תחנוני, הקם נא לעזרתי ולעזרת השפה העברית… פתאום הורד קרנה וכבודה לעפר ישכון בעיר הזאת, אין דורש ואין מבקש, וה'מאסף' נאסף… אולי תוכל להקימה מעפר… ודע נא כי עוד רבים אוהביה ומשחריה ירביון בארצות הסביבות", ונמען האגרת, עונה אחריו כהד באפלה: "לאַל תקרא… מה יתן ומה יוסיף קנה סוף להציל נפש צולל במים אדירים… גם אנכי טעמתי את קבעת כוס התרעלה אשר עברה על עם יהודה ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה עברו ימי הברית אשר היו בינה ובין בני ישראל… מאסו בלשון אבותיהם וישליכוה אחרי גום, גם אותי שכחו ויעזבוני כערער בערבה". (האגרות נדפסו בספרו של כהן 'כתב יושר').
הסופר י.ל. בן זאב מתאר את היעלמות החברה היהודית בברלין, באוירת נכאים תנכי"ת: "כאשר מת משה עבד האלוקים (הכוונה למנדלסון!!) מעשיו עמו מתו… כבו גחלי חשק הלימוד ורשפי שלהבת תשוקת הלשון עממו, המאסף נאסף וחברתו נפוצה ופנה הדר הלשון…". בלית ברירה גלה י.ל. בן זאב לוינה.
גליציה, היתה עדיין תחת 'שלטון הרבנים', שם לא יכלו לנהל 'מפקדה' משכילית, אבל בוינה, נוצר ההמשך הישיר לחבורת ברלין הישנה. שם הודפסו הספרים החדשים, שם יצאו המאספים, ומשם יצאה 'תורה' לגליציה, ולבוהמיה.
בעוד בברלין, מעיקרא לא היתה הקהילה היהודית מקום שמוציא ממנו בתי מדרשות וחיבורים יוצאי דופן, הרי בגליציה התרחשה מהפכה של ממש. במקום הסדר הישן, בו המילה האחרונה נאמרת ע"י רבנים, מנהיגי הדור, אנשים שהוסמכו מאת גדולי הדור הקודם, ראשי ישיבות ורבני ערים. חדרו לעולם חיבורים עצמאיים, כל אדם שחשקה נפשו במקוריות, התחיל לפרסם שירים ופיליטונים במאספים השונים, ובהמשך פרסם גם ספרים שנמכרו היטב, וצעירים חולמניים קראו אותם בשקיקה. ידוע שהגבול בין גאונות לשיגעון הוא גבול דק, מנהיג ציבור ואדם שנוטל אחריות, לא מספיק שיהיה גאון, הוא צריך להיות גם יציב ואחראי. אבל באותה תקופה, רבו כמו רבו צעירים הזויים, גאונים בעלי חלומות, ששלחו ידם במלאכת הכתיבה, ותוך זמן קצר נפוצו דבריהם בכל הארץ. אחד מהם היה שלמה לויסון, מוצאו היה מהונגריה, אך הוא נספח למשכילי וינה, בימים ההם יצא לאור בוינה כתב העת 'שולמית', ממשיכו של המאסף הברליני שנסגר מהיעדר בשר תותחים. לויסון פרץ בסערה לעולם המאספים, ושיריו מלאי הערגה, על היופי והאור, עשו להם כנפיים. אחת מיצירותיו היתה 'שיחה בעולם הנשמות', בה הוא מפגיש כביכול בין הרד"ק ל"חכם ר' יואל בריל", ושניהם מפליגים מעלה מעלה בעניני הדקדוק ופירוש המקראות, וכי יש ספק, מה יותר ימשוך את לבו של בחור צעיר שאינו מוצא ענין גדול בפלפול תלמודי, תשובה חדשה בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים, או שיחה בעולם הנשמות בין שני חכמים…
לויסון היה יוצר גאון ומטורף, שגיונות לבו הביאו אותו להסתבך בפרשות עגומות עד שאובחן כ'חולה שגעון', לאחר תקופה נסע לעיירה קטנה כדי 'להתרפא מן השגעון', אך נפשו הלכה ונסתבכה בתוך עצמה, והוא מת בגיל שלשים ושלש. יתאר נא הקורא הנכבד לעצמו, דור שלם של פרחי משכילים, שחונך לאור יצירות של כל מיני גאונים משוגעים, לאן יהיו מועדות פניו? ואמנם בתרבות המערבית אין זה דבר יוצא דופן, ואנשים אינם מרגישים שהם מחנכים לאורם של מנהיגים דגולים ואחראים, אלא לאורם של סופרים יוצרים ואמנים, שרבים מהם חיים על גבול השגעון, חלק בלתי מבוטל מהסופרים והאמנים הידועים ביותר התאבדו, או ניסו להתאבד, ואחרים אובחנו באופן רשמי כסובלים ממחלות נפש (ראה ספרו של אליעזר ויצטום: גאונות ושיגעון, על הקשר בין יצירתיות לפסיכופתלוגיה). אך ביהדות – שאינה בנויה על הגשמה אינדבידואלית בלבד, אלא על מטרה קיבוצית של חיים לאור התורה, חיים של קדושה, של שמירה על המסורת וההלכה, המהפכה הזו חוללה שמות.
האנשים האלו, רצו לעתים להגן על המסורת, או על חלקים ממנה, אך אוי לה לאותה הגנה. כשם שבן יוחי הגן על הזהר לאור איזו תיאוריה היסטורית שלו, אך לא מתוך קבלת סמכות המסורת. כך קם מחבר אחר באותם ימים לספק הגנה ליהדות מפני מחרפיה, יש"ר מגוריציא (תקמ"ד – תרט"ו), הסתפח גם הוא לחבורת וינה, הגדיר עצמו כתלמיד של נפתלי הירץ וייזל, ופרסם שם את מגוון חיבוריו. על הדברים הקשים שמצאו הנוצרים בגמרא, 'מגן' הוא באמרו כי אין היא אלא ספר של משא ומתן, ולא באה לקבוע מסמרות…
פרץ בר, היה בן זמנו של קוניץ, נולד בבוהמיה, התקבץ לחבורת משכילי אוסטריה ויצק מים על ידיהם, בהשראתם חיבר את 'תולדות ישראל', שייחודם היה בכך שהוא, לפי כושר השיפוט המיוחד שלו "הוציא מתולדות ישראל כמה דברים שאינם לפי רוח המוסר הרציונלי, או שיש למצוא בהם צד ניגוד אל מושגי ההשכלה החדשים"…
בעוד ההשכלה הברלינית נוצרה בקהילה מגובשת עם בסיס היסטורי, השכלת וינה היתה 'סנהדרין גולה', ערב רב של אנשים, שהמשותף היחיד שלהם היה השונות מהיהדות המסורתית, כל אחד בא וכיכרו בידו, תכריך שירים או סיפורים וחזיונות, כל אחד משך לכיוון אחר, עד שהחבורה התפרדה ובא הקץ גם להשכלת וינה, וכך מתאר לחובר:
"מכל ארצות המערב היה עוד רק בארצות אוסטריה המשך להשכלה העברית. אמנם גם פה הולך וכבה לאט לאט האור המערבי הזה, ומדינות שלמות, שרבים בהן יושביהן היהודים, כמו ארץ ביהם, אין בהן עמעט עוד רושם מיצירה וספרות עברית. אך עוד מעט והבקיע כאן האור ממזרח, ההשכלה חדרה בינתיים אל גליציה ואל גבולותיה מסביב…", (עמ' 138).
כך דאגה ה'סטרא אחרא', שההשכלה לא תיעלם, כי זרועות ארוכות נשלחו כבר למדינות המזרח, לצוד בהן בשר טרי, של יהודים תמימים.
משכילי גליציה, הדור השני
בימי ההשכלה הראשונים, נראו הדברים כמו חלום, לא היו עדיין דרכים ומסילות, לא היתה מגמה ברורה. ואילו בדור השני, כבר נעשתה ההשכלה עצמה נושא לדיון, והחל העיסוק במהות ההשכלה, סיפורים וסקירות היסטוריות על 'תולדות ההשכלה', או כמין סיפורי צדיקים אודות ראשוני ההשכלה, רבו כמו רבו.
אבל הספרות החדשה הזו, של השכלה המדברת על ההשכלה, לא פתחה איזה דף חדש של יופי טוהר ונקיון, לא נגה עליה אור החכמה והאובייקטיביות, או לקחם של משלי המוסר שהציפו את המאספים השונים. אלא היא היתה המשך ישיר של שולי המחנה, פוליטיקות מכוערות של מחנאות ויריבויות אישיות, זה משמיץ את זה, וחברו מתפלמס איתו בקול רעש גדול, לחובר כותב:
"לבנין תקופה זו בתולדות הספרות העברית החדשה הוכן חומר יותר מאשר לבנין התקופה הראשונה… אלו שעוסקים במקצוע זה לא יראו כל צל של גוזמא בדבר אם אגיד כי החלק הביאוגרפי למשל, של ספרותינו, זה שיש בן מעין חומר ראשון לבנין תולדות הספרות, נשחת מאד, ולא אחת הוא נשחת בידים לשם תכלית ידועה או סתם בלי תכלית. רק ביואגרפיות מעטות מאד של גדולי היוצרים והסופרים שלנו יוצאות מכלל השחתה זו", (הקדמה לחלק שני).
מזלה הרע של גליציה, היה הסיפוח שלה לקיסרות אוסטריה, מה שגרם לרבים מיהודי גליציה להיות בקשר רציף עם אוסטריה, בעניני מסחר וניהול המדינה, המאסף הוינאי 'בכורי העתים' היה נמכר גם בחנויות הספרים בגליציה, מלבד מנדל לפין, בן זאב, ושלום הכהן, שהיו מאשיות חבורת וינה והסתובבו בגליציה, היו גם כל מיני סופרים בודדים, שכיום שמותיהם לא מפורסמים, אשר שימשו מתווכים לכתיבת וקריאת ספרות השכלה, (למשל: דב גינצבורג מברודי).
הדור השני של משכילי גליציה, עיבד את ההשכלה בהתאם לאופיו, ליהודי גליציה לא היתה את התמימות הברלינית, הם לא יכלו באמת ליהנות משיר של גתה ולהסתפק בזה, הם היו חדורים רוח של פולמוס ופלפול. וכך התפתחה ההשכלה דרך פולמוסים ומלחמות. לא היה לעיניהם עוד איזה 'אור' דמיוני בהשכלה, אלא איזה 'חושך' דמיוני ביהדות ההיסטורית, וב'חושך' הזה נלחמו הם בכל הדרכים.
אחת המטרות הגדולות אשר שמו להם משכילי גליציה בדור שאחרי גויעת השכלת וינה, היתה החסידות. סופרים ציניים ומרושעים כמו יוסף פרל מטרנופול (תק"ל-ת"ר), או יצחק ערטר (תקנ"ב – תרי"א), התאמצו בכל מאודם לשים ללעג ולקלס את החסידות, ואף פעלו לפני השלטונות להטיל על החסידים קנסות וגזרות.
מה הביא את המשכילים ללחום את מלחמתם של ה'מתנגדים'? הרי הם היו צריכים לשמוח על כך שההגמוניה של ה'למדנים' מוטלת בספק, שיש מקום לעצמאות ולדרכים חדשות? אלו הדברים שהדאיגו את הגר"א ואת ה'מתנגדים', והיו אמורים להרנין את לבות הרבולוציונים הגליציאנים…
אך יש לדעת, כי דרכם של מהפכנים, שהם חולמים על מטרה כל כך גדולה ובדרך כלל בלתי מושגת, ולכן חייהם וכללי התנהגותם מוכתבים על ידי חשיבה כי הם 'בדרך' להשיג את המטרה הנכספת, וכדי להגיע אליה, מותר לשבור כל כלל וכל מוסכמה. זה הוא הלך נפש מסויים, שאיפיין הרבה מתנועות השמאל בימינו, וכפי שאמר ציניקן אחד: "השלום הוא כלי מחזיק ברכה – ולכן יש לעשות כל מלחמה כדי להשיג אותו". משכילי גליציה, לא היו פרפרים הנמשכים אל האור, הם היו נביאים בעיני עצמם, החוזים עם ישראל חדש כביכול, נקי וטהור. אבל בדרך לשם הם היו מוכנים להשמיד, לא רק מי שהתנגד להם, אלא גם את מי שהציע אלטרנטיבה.
ראשית התנוצצות אורו של הבעש"ט הקדוש, היה אצל העם שבשדות. אותם יהודים אומללים, פליטי הגזרות והרדיפות, שנאבקו על פרנסתם ברוכלות בזויה, ורעבו ללחם. אלו הרגישו בלתי חשובים, הרגישו שאינם כלום ליד הלמדנים הגדולים מהערים הגדולות, והרגשה זו גרמה להם שלא לחוש את חשיבות המצוות שהם מקיימים בדיוק כמו הגאונים הגדולים, ושלא לחוש את חשיבות הברית של כל יהודי עם ה'. בא הבעש"ט ורומם אותם, לימדם שתפילתו של נער קטן שאפילו אינו יודע לקרוא, חשובה היא בשמים לפעמים לא פחות מתפילתו של רב גדול, לימדם שכל יהודי, גם בתוך אחוזה כפרית מזוהמת, רחוק ממנין, ללא ספר תורה, וללא ידיעה רבה בלימוד, הוא בנו אהובו של הקב"ה, ועבודתו משמחת את ה', והוא יכול להגיע למדרגות גבוהות באמונה ובקשר עם ה'. על זה הוסיפו הבעש"ט ותלמידיו גם את חשיבות הקשר עם הצדיק, שכן ברור שיהודי פשוט עם כל חביבותו, אם אין לו גישה ישירה לתורה, הוא צריך לכל הפחות להידבק באדם גדול וצדיק. גם מי שחטא, אינו צריך להיכנס למסכת של תעניות וסיגופים, שהיו אז מאד מקובלים, כי אלו רק יגבירו אצלו את העצבות והחטא, הוא צריך להידבק בצדיק ובשמחה ובטוב לבב, והחטאים ממילא ייעלמו. המתנגדים לא היו מוכנים לקבל את ה'הסדר' הזה, ונלחמו על הסדר הישן. (כמובן שאין בתיאור זה כדי למצות את תורת החסידות, ובא רק לשבר את האוזן).
הבעיה המרכזית של המשכילים עם החסידות, היתה 'חטיפתם' של העם שבשדות, הנהירה לאדמורי"ם התפשטה בפולין כאש בשדה קוצים, ה'עם שבשדות', היהודים הפשוטים שעד לפני דור היו ממלמלים תפילה בבוקר ויוצאים לעוד יום של נסיון לשרוד בין אצילים מרושעים וכפריים בורים, נגה אור של רוחניות על פניהם, לקראת שבת היו לובשים לבנים וממלאים את הדרכים אל עיירתו של האדמו"ר, ואור זורח של סיפוק רוחני ואושר הקרין עבורם לכל השבוע. אף אחד מהאנשים האלו לא התעניין בשירה עברית, בתולדות ישראל מצונזרות וכתובות בלשון מליצה, או בתיקונים לחינוך הילדים. 'בשר התותחים' של ההשכלה, נחטף כולו, והמשכילים, עיניהם רואות וכלות: עוד מעט ולא יישאר שום צעיר תמים ותוהה מזרעו של יעקב, וה'מאספים' מה יהיה עליהם?
(אגב, באותה צורה בדיוק ראו משכילי רוסיה את 'תנועת המוסר', שחטפה את החנית מיד המצרי, והלהיבה לבותיהם של צעירים לדרך ארץ ולתיקון המדות, מבלי לפגום ביראת השמים שלהם. אחד מראשי משכילי רוסיה התבטא: 'המוסר הוא האופנסיבה של החרדים'. משכילי רוסיה התאמצו מאד לנכס לעצמם את מעשיו של ר' ישראל, בהסתמכם על כך שבנו למד באוניברסיטה, וגם הוא מן ה'מתקנים', ולר' ישראל לא נותרה ברירה אלא לפרסם מודעה בעיתון שבנו הלך לאוניברסיטה על דעת עצמו ואין זה לרוחו).
מאותה סיבה בדיוק, ראשוני המשכילים דוקא התענינו בחסידות, מתוך נטייתם לשבירת הסדר הישן. שלמה מיימון, הנזכר לעיל, פגש אדם שנעשה חסיד, והלה תיאר לו את יסודות החסידות, והרצה לפניו כמה ביאורים חסידיים על פסוקים בתהלים, הוא תיאר לו שאין הרביים החסידיים מכינים איזה שיעור מסודר מראש, אלא להיפך: "הרביים האלו חושבים את תורתם לתורה אלוקית אמיתית, רק בשעה שהיא מבצבצת בלבם בשעת התבטלותם כלפי האלוקים, בלי סיוע עצמם", וכך ביאר לו אותו חסיד בשם רבו את הכתוב "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'", כאשר האדם רואה את עצמו רק ככלי נגינה, שיכול להפיק את הצליל כאשר רוח ה' תפעם בו, אז שורה עליו רוח ה'. מיימון מאד התפעל מפירוש זה, "דברי האיש הלהיבו את דמיוני במידה שאין למעלה ממנה. תקפה עלי תשוקה עזה לזכות לאושר ולהיעשות חבר לחברה נכבדה זו, ואני גמרתי בלבי ללכת אל העיר מזריטש מקום משכנו של הרב בער" (המגיד ממזריטש זי"ע).
וכך מתאר מיימון את ביקורו בשבת במזריטש:
"ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש, ומצאתי שם המון אנשים נכבדים, שבאו לכאן מגלילות שונים. לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב אצל המקובלים סמל החסד), הוא נתן שלום לכל אחד ואחד מן האורחים החדשים.
הנאספים הסבו לשולחן ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית, משגמרו לאכול, פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח, אחר הניח ידו על מצחו, וכעבור שעה קלה התחיל קורא: צ. מעיר ה.! מ. מעיר א.! ש.מ. מעיר נ. וכו', את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו. תמהנו על זה הרבה. כל אחד מאתנו נצטוה לפסוק פסוק מכתבי הקודש, איש איש אמר את פסוקו, והרב התחיל לדרוש דרשה שהיתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אע"פ שהפסוקים לוקחו מספרים שונים שבתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו החלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל הענינים הקרובים ללבו. צריך לומר שהשתוממנו על זה במדה שאין למעלה ממנה".
אך מיימון היה רציונליסט בעל נטיה חזקה מאד לפילוסופיה, הפירוש הזה שכל כך הלהיב אותו, על היות האדם כלי ביד רוח ה', למרות שראה בעיניו כיצד הדבר מתגשם בחצרו של המגיד, ערער אצלו את האמונה בצדיק, שכן "ברבות הימים הכיר בכך שהפירוש המחוכם הזה מוטעה הוא". כמובן שלא היתה כוונת המפרש שזה פשט המלים, ושלא היה מנגן שניגן שם על כלי שיר מוחשי, ואין זה אלא פירוש חסידי המבטא את הרעיון הרמוז בעומק הדברים, אבל היה זה בניגוד לאפיו הפשטני של מיימון. כמו כן הוא כותב שאורח החיים העליץ של החסידים לא היה לרוחו, פגש הוא אנשים שיושבים במשך זמן מרובה ומקטרותיהם בידיהם, ולשאלתו מה מעשיהם, השיבו "מהרהרים אנו באלוקים". מיימון היה רגיל למחשבות פילוסופיות, ולא הוטרד מאדם המהרהר הרהורים פילוסופיים במשך שעות, אבל החסידים האלו לא הגו בפילוסופיה, אלא בדבקות בבורא, ודבר כזה היה מנוגד לאפיו החקרני והפילוסופי, איך אפשר להידבק בבורא, מבלי לחקור ולשאול שאלות עליו ועל הנהגתו?
אך מה יעשה אדם, שהשתתף בשולחנו הטהור של המגיד ממזריטש, וראה את עוצמתו בעיניו? על כך כותב מיימון: "מעשי הנפלאות האלו, כביכול, ניתנו להתפרש בדרך טבעית מאוד, בסיוע של מכתבים ומרגלים, ומידה ידועה של ידיעת הבריות ובעזרת חכמת הפרצוף…", כרציונליסט מצוי, העדיף מיימון לחשוב שהמגיד ניהל רשת של מרגלים אשר הריצו אגרות לכל העיירות בסביבה כדי שיכתבו לו בחזרה על "דבר הנוגע אל עצמו ואל הענינים הקרובים ללבו" של כל מי שמתעתד לנסוע לחצרו (נסיעתו של מיימון ארכה 3 שבועות), וגם ציור קלסתרון – כדי שיוכל לזהותו בסעודה, ובמקביל הריץ אגרות לכותבי נאומים שייצרו עבורו קישורים בין הפסוקים השונים הרגילים על פיהם של אותם בני אדם, ובין המאורעות וכו'.
פרל וערטר, הבאים אחריו, לקחו את רעיון המרגלים והמכתבים, ועשו אותו יסוד ספרותי במשנתם,[4] פרל חיבר ספר מכתבים שכביכול נכתבו במציאות בין עסקנים חסידיים שונים, המכתבים כתובים בלשון עלגים, וכלפי חוץ נראים הם כמכתבים המתארים את חיי החסידים. אבל באמת כל עצמם אינה אלא סאטירה חריפה ומרושעת המתארת את כל החסידים והאדמורי"ם כפתאים המאמינים בהזיות ואת העסקנים כמושחתים ורמאים. למעשה השיטה הזו, לא היתה אלא חיקוי להלך הרוח באירופה, ספרו של פרל נעשה על פי הדגם של ספר מפורסם שהופץ בימי הרפורמציה הפרוטסטנטית, בהם נזירים וכמרים כביכול מדברים בינם לבין עצמם וכך נחשפים סודותיהם (הספר: Epistolae obscurorum virorum).
כאשר התעוררו משכילי גליציה בני הדור השני בבוקר, הם לא חשבו אודות אור, השכלה, יופי הטבע, היסטוריה, אלא חשבו על דבר אחד: איך ניתן ללעוג ולהילחם בחסידים אשר בפולין, איזו אומללות!
ההיסטוריה ככלי שרת
יחד עם גויעת האידיאלים של חכמה תום ויופי, נולדה בגליציה שיטה חדשה, שיש לה מהלכים עד ימינו. השיטה הזו לוקחת את מקצוע ההיסטוריה, ככלי שרת לתעמולה אידיאולוגית. בגלגול הראשון של שיטה זו, בגליציה, הצלחתה באה לה דוקא ע"י חכמים מופלגים, שהאידיאולוגיה שלהם לא היתה פגיעה בדת, אלא בעיקר 'ביקורת', זו המלה שנכנסה אז לשימוש קבוע, ועמדה במרכזם של הפולמוסים הגדולים, כאשר כל אחד מתהדר בכך שהוא זה שתפס בדרך ה'ביקורת', ולו נאוה התהילה הזו.
אם בגרמניה התרכזו המשכילים סביב מנדלסון, בגליציה התרכזו הם סביב נחמן קרוכמל, שכונה אצלם רנ"ק. קרוכמל היה נינו של רבי נחמן מהורודנקא, ובן דוד שלישי של רבי נחמן מברסלב. הוא היה מטבעו איש חולה וחלוש, הרופאים אסרו עליו עוד בצעירותו ללמוד בבית המדרש, ולכן השתקע בספריות, והגה בספרי מנדלסון, שלמה מיימון, וחבריהם, בילדותו עוד 'זכה' לראות את דב גינצבורג מברודי, אשר האציל מהודו עליו.
קרוכמל מאד חשש והתקשה להעלות את מחשבותיו הפילוסופיות על הכתב, אבל במשך הזמן התקבצו סביבו צעירים מחפשי חדשות והאזינו לכל מוצא פיו, חכמי לבוב כבר הוציאו חרם על רנ"ק וחבורתו, מה שגרם לכך שהקבוצה שסביבו תהיה יותר יוצאת דופן ויותר לוחמנית. עקב הסערה קרוכמל פרש מבית חותנו ויצא למסחר, הוא המשיך לדבר בחכמות, אך לא הצליח לכתוב באופן ברור את משנתו. רק לאחר לחצים גדולים מצד תלמידיו, ונאום מיוחד שנשא אחד השרידים ממשכילי ברלין (מנדל לפין, ביום הולדתו השבעים, תקע"ט), התחיל לכתוב את הפילוסופיה שלו (שהושפעה מאד מן הפילוסוף הגרמני הֶגֶל), כשהוא משלב אותה בתוך מה שנראה כמו מחקר היסטורי. הוא לא הדפיס את הספר בחייו, ואחרי מותו הדפיסו צונץ, בשם 'מורה נבוכי הזמן' (קרוכמל עצמו כינה את ספרו 'שערי אמונה צרופה'). דבריו של רנ"ק עמומים ומבולבלים, ומעטים המצליחים להוציא מהם משנה סדורה, אבל לממשיכי דרכו חשוב היה להציג את הפילוסוף השקדן כ'מורה נבוכי הזמן', כינוי שמעולם לא חלם עליו.
הבלבול והעמימות הם פרי מחשבתו של רנ"ק עצמו, כפי שמתאר רי"א הלוי באחת מתוך הזדמנויות רבות:
"חוקרי אשכנז לא יכלו לדעת לא את דבר אנשי כנסת הגדולה ומעשיהם, ולא להכיר את ראשית ימי התנאים ופעולתם. ולא לבד כי לא יכלו לעמוד לא על מעשיהם ולא על ענינם, כי אם שגם ערבבו שם את כל סדרי הזמנים, ויסכסכו ויחליפו שם את האנשים ואת הדורות, עד שהביאו שם חשך מצרים. והראשון אשר השתדל בכל כחו להביא שם ענן וערפל ולכסות הדברים במשאון היה החכם קראכמאל אשר היה לו זה ליסוד ספרו, ובכל פנות אשר יפנה יבנה דבריו רק על זה, ואחרי נמשכו כלל חוקרי אשכנז, ויבדלו רק בסגנון דבריהם ובאיזה פרטים, אבל בעיקר ויסוד הדברים שנו רק את דבריו, ולא זזה ידם מתוך ידו", (דורות הראשונים, כרך א', עמ' 162).
גאונות, ערפול, והטלת ספק מיתממת, אלו שלשת הכלים ששמשו את משכילי גליציה, מטרתם היתה באופן רשמי חקירת דברי הימים, אך בפועל תוך כדי הצגת הדברים ו'חקירתם', הוטלו שוב ושוב ספקות בידיעות הפשוטות שנמסרו בידי חז"ל.
לביקורת הגליציאנית על בתי המדרש, היה מקור 'נאמן' בפירות של פילוסופית הֶגֶל, שהשפיע רבות על רנ"ק, כפי שמתאר לחובר: "מלחמת הרוח הזו מצאה לה גם סעד במלחמת הרוח באירופה בשעה זו, ביחוד בזו של ההגליניים השמאליים באשכנז. שהיו קרובים גם הם ל'אשכנז הצעירה' וחיבורים דומים שהרעישו את לב הנוצרים המאמינים, וספרים הקרובים להם ברוח בקורת עזה וחריפה על הדת השלטת. הם שהשפיעו בודאי על תלמידי רנ"ק הצעירים, שגם הם נטו מתורת רבם לצד שמאל, במקום צרוף המסורה האמונה והעלאתן בדרך התבונה, באה המלחמה במסורה וברוח האמונה". (ח"ב עמ' 180)
ממשיך דרכו של רנ"ק היה שי"ר, חתנו של רבינו בעל קצה"ח, שי"ר היה חכם תלמודי גדול, ואף נתמנה לרב אב"ד של פראג, והערותיו לספר אבני מלואים של חמיו, נדפסו בסוף הספר. אך מחקריו ההיסטוריים טומנים בחובם הרבה ספקנות וערפול, בנוגע לאמיתות ומרכזיות תוקף דברי חכמים. הוא בעצם הלך על הגבול, שהרי דוקא כאשר הוא יכול לגבות את דבריו במקורות מן הראשונים, ובראיות מן הש"ס, ועוד, בצורה זו יכל לסחוף עוד ועוד אנשים, שלא היו נוטים אחרי אדם שמדבר גבוהה ובריש גלי נגד חז"ל.
העובדה שאדם כמו שי"ר, התמנה לרב קהילת פראג המעטירה, וישב על אותו כסא שישבו ענקי רוח כדוגמת בעל הלבוש, המהר"ל מפראג, רבי יהונתן אייבשיץ, והנודע ביהודה, מלמדת אותנו עד כמה מהירה היתה התופעה של שינוי לבב העם שבשדות. אותו המון עם שנשא על כפיים את הגאונים האלו, והתמוגג מחריפותם, שינה את טעמו ובחר ברוב מוחץ את שי"ר, המפלפל בהיסטוריה עם יש"ר, ריט"ל, אג"ג, ושאר ראשי תיבות משונים של משוררים נעדרי כיפה…
הגאון רבי יעקב אורינשטין, רבה של לבוב, יצא תגר כנגד קלות דעתו של 'הרב דפראג', ובתגובה ניצל שי"ר את כחו וידיעותיו בתלמוד, וכתב קונטרס להראות כי כאילו ספרו של הרי"א 'ישועות יעקב' גנוב בתכנו הוא מכל מיני מחברים קדמונים, והמשכילים אף כתבו שיר מיוחד המתאר קרעי נייר שנתלשו מספרים, מתעופפים בחלונות לבוב, ובדרך נס ירדו כולם אל תוך חלון ביתו של הרב, והתאחדו ליריעה אחת, הלא היא 'ישועות יעקב'… גם אם נניח שההשוואות שעשה שי"ר יש בהן ממש, אין זה אומר כמובן שהישוע"י העתיק, והרבה פעמים מי שבקי בספרי קדמונים יכול למצוא מקורות לדברי האחרונים, ואין זו אלא סייעתא עבורם. הישוע"י הוא ספר מצויין ופוסק דגול, ושי"ר עשה מעשה כיעור בעלמא. מה שברור הוא שאותם פרחי משוררים שקילסו את גאונותו של שי"ר, מן הסתם לא היו מסוגלים לקרוא קטע בישועות יעקב מראשיתו לסופו. גם אם נניח שבקיאים היו בהיסטוריה או בתולדות הטבע של הספרות האירופית. עם כל תלמודיותו, הרחיק לכת שי"ר, עד כדי כך שהכחיש חלקים מנבואות ישעיהו, עד שאפילו המשכיל האיטלקי, שד"ל, התנתק ממנו ושלח לו אגרת 'גט כריתות', שממנה התפרסם הביטוי "מיטב השי"ר כזבו".
לעומת שי"ר, התלמודי, קם עתה ארי חדש בחבורה ממקום אחר לגמרי, היה זה יום טוב ליפמן צונץ (תקנ"ד-תרמ"ו), שגדל במשפחה שומרת מצוות בגרמניה, אך בצעירותו הלך לגימנסיה, למד ואף לימד באוניברסיטה, ויצא משם עם תואר ד"ר למשפטים. בצעירותו עוד 'זכה' לראות בברלין את המומר היינריך היינה, שהיה ממעריציו של מנדלסון, ולקבל מעט מרוחו… מסיבות של פרנסה, הוא נדד בבוהמיה, ואף שימש כמטיף באגודה רפורמית בפראג, לא לפני שקיבל 'סמיכה' מאהרן חורין, אך את מושבו הקבוע מצא בסוף בברלין, ב'סמינר למורים' שמימן מעתה ואילך את מחקריו. עיקר השכלתו של צונץ היתה אקדמית, אך בראותו את הריקנות בברלין, שגם בה לא מצא זכר ליהדות, החליט לחקור את תולדות הספרות היהודית, כשלב מסכם לקראת סיום תקופת היהדות המסורתית… "חובת החכמה עתה להתעורר ולדרוש דין וחשבון על כל הנעשה במקצוע הספרות הזאת, אשר כנראה בא קצה והגיעה לגמר חתימתה"…
כחוקר, היה צונץ חוקר גדול, אבל במדעי היהדות שימש כקברן, וגם מלאכה זו מילא ביעילות ובחריצות. למרות אבחנותיו המדעיות החשובות, כל דבריו משולבים אפולוגטיקה והטפה של השקפת זמנו ומקומו, השקפה של רפורמה ברלינית. ולשם כך סימן את הדמויות בהיסטוריה שהתאימו להשקפתו, כפי שמתאר רי"א הלוי:
"פלוני ירצה למצוא המקום אשר דרך שם יוכל להראות שאין להם קבלה לישראל במעשי המצוות ויסודותיהם וימצא לו את הצדוקים וישימם על הנס, ופלוני ירצה לדבר תועה על כל הנהגת חכמי התורה, ויתן את הצדוקים לדורשי טובת עמם ולאומם בכל נפשם ולבבם", (דורות הראשונים כרך ב עמ' קפ).
דברי של צונץ עשו רושם גדול בגליציה, הן בברלין ובוינה לא נשארו עוד חובבי השכלה אשר יתענינו בקברנות לספרות מדרשית, ומאספי ההשכלה עסקו רבות בשאלות היסטוריות, בעיקר בנוגע לתקופת חז"ל והגאונים. היו מהם שתרמו תרומה ממשית למחקר, כמו שי"ר וצונץ, למרות הנזקים שחוללו. והיו מהם שהלכו בדרך ספקולטיבית שכל מטרתה היתה רק להשמיץ את חכמינו ולעפר בעפר, כדוגמת אברהם גייגר, יהושע השיל שור, שייסדו כל אחד כתב עת משלו, שרוב תכנו נכתב ע"י המייסדים. הפכו במחקר והפכו בו, אבל אחרי שעבר זמנם של הקברנים הגדולים האלו, שוב לא נותר 'בשר טרי' בגליציה. הקהילות שהתאחדו כקהילות של יראים ושלמים, או סביב חסידויות, נשארו כדמותן. ושאר ההמון, אחרי שלב ההשכלה, כבר המשיכו לשלב 'החיים הטובים', ושוב לא נדבה אותם רוחם להיות חיל החלוץ של ה'חברא קדישא' למקברי היהדות, ומני אז נעשו 'מדעי היהדות' למין נושא אקדמי מאובק שעוסקים בו רק המתמסרים לדבר.
הסתיימה פריחת ההשכלה בגליציה, והסתיימו נושאיה, סנהדרין של צדוקים גולה לגלות חדשה…
ההתעוררות במזרח
בעוד היהודים בגרמניה, בוינה, ובשאר הנסיכויות והארצות הנספחות לקיסרות נהנו כבר כמה דורות מזכויות הקרובות לזכויות אדם, ברוסיה, ליטא, וולין, ושאר הפלכים הקרובים שישבו בהם יהודים אז, עדיין נלחצו אבותינו המסכנים בליטא וברוסיא תחת ידי שליטים אכזרים ופרימיטיביים. אבל למרות כל הלחצים והגזרות, היהודים רבו כמו רבו, ומילאו את הארצות האלו, בהם היו פעם מיעוט כמעט בלתי נראה.
במקביל לכל המהפכות האמיתיות שהתרחשו במערב אירופה שוב ושוב, ברוסיה וגלילותיה עסקו בעיקר בדיונים תיאורטיים, אחד הנושאים המרכזיים היה 'השאלה היהודית', שם, באותה מדינה אכזרית ושכחת מוסר, היו היהודים לא בני אדם, כי אם 'בעיה', מעצם מהותם, ודיוני הנאורים היה כיצד לנהוג בבעיה זו.
אותם שוליים שהיו תמיד בישראל, שלא הסכינו להיות חלק מהקהילה באופן מלא, קלטו את ה'שאלה', וכך נכנס השיח הזה לחוגי היהודים עצמם, הם ראו את עצמם כבעיה מהלכת, וכשאלה. ובעיונינו במאספים השונים שיצאו בהמשך ע"י משכילי רוסיה, יסמרו שערותינו לראות אותם עוסקים בכובד ראש בשאלה הקשה של מציאות היהודים, מפני מה תכונותיהם כאלו רעות, מדוע לא יצלחו לשום מלאכה, מדוע כה בטלנים אנחנו, ועוד ועוד.
לחובר כותב בקיצור: "ספרות השכלה העברית שנולדה בשנות השמונים למאה שעברה למספרינו… נולדה אפוא במזל זה של השכלה לשם פתרון שאלת היהודים בממלכה. היא נטתה מלכתחלה להיות מעשית" (כרך ב' עמ' 76). משכילי רוסיה עשו קיצור דרך משמעותי, דילגו על השלב של בקשת יופי הטבע ואהבת החכמה, וחתרו ישירות לשינוי ותיקון היהודים כדי להסיר מהם את ה'שאלה'.
ספרי הקברנות של רנ"ק שי"ר וצונץ, לא שמשו מעתה ואילך כבסיס להמשך המחקר, המחברים הגדולים מעתה ואילך, אחרי ההתעוררות במזרח, יצרו תקצירים של הספרים האלו, שמטרתם להדגיש ולהבהיר את השאלה היהודית הגדולה, ועד כמה נחוץ השינוי, גרץ, וייס, דובנוב, וחבריהם מסכמי תולדות ישראל, רתמו את מקצוע ההיסטוריה, לפתרון ה'שאלה'. שזרו את ה'שאלה' כבר מהיות אבותינו לגוי, תלו את האשם בכל חכם שעמד לישראל באשר הוא, ואת הפתרון הציבו לפתחו של הצאר הנאור, שחוקיו ישליטו סדר בחינוך היהודי ויעלו אותו סוף סוף על מסלול ה'תשובה'.
הדמות הראשונה למשכילי רוסיה, 'מנדלסון הרוסי', היה יצחק בר לוינסון, המכונה ריב"ל. למרות היותו שלישי בשושלת הפילוסופים המייסדים את ההשכלה בארצם, אחרי 'רמבמ"ן' ו'רנ"ק', לא בזבז ריב"ל זמן על מחקרים. הוא נולד בקרמניץ שבוולין, אך מכיון שנשא אשה מהעיירה רדזוילוב שעל גבול אוסטריה וגליציה, וגלה למקום אשתו, מצא את שאהבה נפשו בהשכלה הגליציינית. ריב"ל עבד כמה שנים כפנקסן אצל אחד המשכילים, ובשעות הפנאי שימש את הליצנים הגדולים את ערטר בברודי, ואת פרל בטרנופול, ועם כל המטען הרוחני הכביר שינק, חזר לעיירתו קרמניץ.
לראשונה פרסם שם סאטירה נגד חסידים, בשם 'דברי צדיקים', כנראה הבין שבלי מהלך כזה לא יוכל להיחשב למשכיל אמיתי, ולאחר מכן נחלץ לחיבורו המפורסם 'תעודה בישראל', בו הוא מראה את חשיבות המלאכה וידיעת הלשונות בעיני רבותינו. מכיון שגם הספר הזה נתפס בעיני ה'מתנגדים' כמנוגד לחסידים, הם תמכו מתחילה בספר, שכאמור, אין בו איזה מחקר פורץ דרך, אלא רק ריבוי דברים על שבח דרך ארץ. ואף הצאר ניקולי הראשון נתן אלף רובל לאות הערכה על הספר.
בשלב השני, החליט ריב"ל, שאין די בספרו, אלא יש להירתם להשליט את משנתו על ה'חדרים'. והוא פנה אל הנסיך ליון, שר ההשכלה של רוסיה, כדי שיסייע בידו לכפות את משנתו על ילדי ישראל בכח הממשלה. וכך נעשה לאב טיפוס של המשכיל הרוסי, שימוש שטחי בידע היסטורי, קישור מלאכותי בין ההיסטוריה לבין 'הצעות תיקון' כל שהן, שיפתרו את הבעיה היהודית, ופניה אל הממשלה לכפות את המהפכה.
את הטבע היסודי של היהודים, אותו יראו מן הסתם אחרי ביצוע ה'תיקונים', מתאר ריב"ל בין השאר כך: "מהמעלות הסגוליות והנבדות ומהשלמות הטבעיים והנקנים, אשר תחשבנה לשלמות אומה… בהיות אנשיה רובם יפי תאר ויפי מראה וממזג בלתי גס ומגושם, ומהם רעים וענוגים כאחד מבני חופש". ומעלה נוספת של האומה הקונה שלמות טבעית וסגולית: "כל הימים אשר תשב בגלותה בצל מלכים אחרים נושאת בלי תלונה עול המדינה לכל דבר כאזרחי הארץ, עם שאין לה לפעמים כל זכות של האזרחיים". גם זה נחשב כחלק מהבעיה היהודית, שהיהודים מתלוננים על כך שאין להם זכויות.
גם ברוסיה, כמו בארצות הקודמות, התבלבלו היוצרות אצל העם שבשדות, אנשים פשוטים ותמימים, שידעו שאין הם אלא קשורים קצת למסורת, הפכו לפתע לנושאי דגל המהפכה, ודברו גבוהה גבוהה על בעיות ותיקונן. נמצאה האידיאולוגיה שהפכה אותם לבעלי משמעות. כשמל"ל הגיע לאודסה נתקל במחזה שלא הכיר: "המעשן בשבת הולך להגיד קדיש על אביו הנפטר, ולפני בואו בבית הכנסת יכבה את הציגרה שלו. המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות וכאלה. אני ידעתי איש אחד העושה מלאכתו בדפוס בכל ימי השבת, אשר התענה בצום עשרה בטבת!", בראשו היו רק רבנים, או אליטות של צדוקים ומשכילים. הוא לא דמיין את האנשים הפשוטים, שמתקשים לשמור את המצוות, ועדיין רגש יהודי מפעם בליבם, וייתכן בהחלט שבנם או נכדם יצא גדול בישראל, או אפילו שמרועה אחד כזה ייצא רבי עקיבא של הדור. אך כאשר הצטרפו אלו לזרם ה'השכלה' לא נשאר מהם כלום.
היהודים המשכילים של רוסיה היו ראשוני המסייעים לגזרות האכזריות השונות והמשונות של הצאר, הם היו המוכסים, הם היו הצנזורים, הם היו הכופים את גזרות המלבושים, את גזרות החינוך השונות, הם שהקימו את ה'יבסקציה', ותמכו בכל המהפכות הרדיקליות. השינוי המהיר הזה, מזכיר את השינוי שחל אצל המתיוונים, שתוך שנים ספורות נהפכו לסייעניו של אנטיוכוס, ואפילו אחרי מפלת היוונים וטיהור המקדש, ניסו הם שוב להשתלט על ירושלים.
עם זאת, בצד המשכילים המעשיים, נותרו גם שרידים של משוררים חולמניים, אחד מהם היה אד"ם הכהן (תקנ"ד-תרל"ט), שלמרבה האירוניה הרבה לדבר בשירתו על ה'חמלה', בעוד חבריו משליטים את דעתם ואת תיקוניהם בכח הזרוע. היתה לו השפעה במדה מסויימת על צעירים, לזמן קצר אף הצליח להשפיע על רבינו החפץ חיים בצעירותו, שהיה בעל לב מרגיש ומלא חזון ורצון לתקן את ישראל ולהביא את הגאולה. לפי הסיפור, אד"ם נכנס לבית הכנסת בוילנא, וכשראה את הצעיר המתבודד ומלא הרגש, עניין אותו בשיריו, והוא אכן גילה בה ענין. ברגע של תמימות, חשב הח"ח שבשירי אד"ם יש רצון טהור של התעלות דתית, אך לאחר שהבין כי לחכמה הזו אין פירות כי אם פרחים, ראה עד כמה היה כפסע מליפול במלכודת הדבש הזו, ומאז כל פעם שהיה מזכיר את שמו של אד"ם היה מוסיף דברי גנאי חריפים, (כפי שסיפר תלמידו הרב משה ישר. ידוע שפיו הטהור של הח"ח מעולם לא הוציא אף מלה מסוג כזה, אם לא שראה בדבר חובה הלכתית).
אותם סופרים ש'נשאבו' לתוך משכילי רוסיה, נהפך לבם ובאמת ובתמים האמינו שהם וחבורתם, עומדים לראשונה לספק פתרון הגיוני לבעית היהודים הקיימת שנים כה רבות, ומחוד קולמוסם תיזל הישועה. לילנבלום, החל את דרכו איתם כאברך משי בעל לשון לימודים, ובמאמרו הראשון, 'ארחות התלמוד', הוא עדיין התקשה להכיל את השנאה העצמית של גדולי הסופרים, וכך כתב:
"לכו למדינות צרפת ואיטליה, ארצות החופש, ופתחו פיכם לחרף שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי כלאים ישימוכם ואחריתכם תהי מרה כלענה, ומדוע תגרע אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו… אשאלכם והודיעוני: מה משפט האיש אשר יפתח את שערי עיר מבצר לפני האויב הצר עליה למען יעש את עמו כלה? הלא בצדק לא יתן לו כל ישר לב חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים ויוציאם להורג".
אמנם, מהר מאד 'אור החכמה' נגה אף עליו, ובשנת תרל"ג פרסם ב'המליץ' מאמר שזכה להד גדול, העוסק בהצעת תיקונים בדת, כאשר לדבריו המשכילים אשר לפניו היו חסרי אומץ, ועתה הגיע הזמן לשנות ולתקן את השולחן ערוך לפי צורך הזמן. הכרזתו זאת היתה ההתחלה של פולמוס שכונה פולמוס 'הדת והחיים', ומשכיל אחר (ברודס) אף כתב סיפור ארוך מעל דפי המליץ, בשם 'הדת והחיים', (למונח הזה לועג מרן החזו"א באגרתו, כאשר הוא מכנה את הדתיים שמוכנים להתפשר עם כל דבר, 'אנשי הדת והחיים'). מאמרו פותח במלים: "בצרה גדולה אנחנו, אויר מעופש ומלא ארס מחניק אותנו", ובהמשך הוא רואה ביהדות רק "שיטות כוזבות ומעשי שטות", "בטלה ורפיון ידיים", "מצב רוחני נשחת"…
בתרל"ד התעלה מל"ל על עצמו, ופרסם בהשחר של סמולנסקין מאמר בשם 'עולם התהו', בו הגיע למסקנה כי הבעיה היא האופי של עם ישראל, "בני ישראל… הם בעלי דמיון גדולים… עד שהם מבטלים את החיים מפני הדמיון… תגבורת הדמיון גם היא מן הארץ והחיים באה לישראל, מוצא בני ישראל מארץ אסיה… חיי העברי הפרטי מימי עלומיו עד זקנה ושיבה נארגו מדמיונות זקננו חלומות יחלמון ובחורינו חזיונות יראו", ומן ההסבר המדעי הזה הוא גוזר את השקפתו שכל דברי חכמים דמיון… אין לנו אלא להפטיר כלפיו את דברי עצמו: "בצדק לא יתן לו כל ישר לב חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים".
והרי האיש הזה דוגמא חיה, להתהפכות האדם מקוטב אל קוטב, פריה של היחשפות לחכמה בצורה בלתי מבוקרת. כאשר בימיו הראשונים בטנו נעשתה חדודים מהשנאה העצמית, ובאחרית ימיו נעשה סמל לשנאה הזו, וכאשר מתעוררת מלחמה בין פלגים ביהדות, אומרים עליה "זו ממש כמלחמת מל"ל ברבנים".
ממל"ל ואילך, כל ספרות ההשכלה ענינה רק צחוק ולעג וקלס, כבר לא מהחסידות, אלא מעצם היהדות, משומרי התורה, דרך הרבנים, הנשים הצדקניות, הילדים התמימים, כולם מצויירים בצבעים מכוערים, לעג התנשאות וציניות, מהולים בקצת רגשנות וגעגועים לימי התום. כבר ברנדשטטר הגליצאי תיאר את הבטלנות של מתנגדי ההשכלה, כמה טפשים הם, ואיך הם מרמים וגונבים את הבריות, ולכן בסיפוריו המשכילים תמיד הגוברים והמנצחים "על ידי זריזותם וידיעתם", כמין גיבורי העל של סיפורי הילדים. כך עברה המסורת הסיפורית הלעגנית מדור לדור, עד שלום עליכם שתיאר את עיר הקבצנים היהודית, ובה חדלי אישים ריקים מכל, ואת 'מסעות בנימין השלישי', שהוא כמין דון קישוט יהודי היוצא מעירו ואינו יודע בין ימינו לשמאלו, שהרי יהודי הוא. הכרכרה נדמית לו פתאום לאביר, שהרי דון קישוט הוא, העצים נראים לו כמפלצות כי יהודי סכל הוא, וכך הלאה.
יל"ג, שטבע את המכתם "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", הרחיק לכת ודיבר עתק גם על נביאי ישראל, דברים מעוררי רגשות קבס עד כדי כך, שאי אפשר אפילו לצטט אותם מבלי לחוש במעיים. לחובר כותב: "רוח קשה, נשמה הנושאת בקרבה דכאון של דורות. מלאה חבורות ופצעים ישנים – זהו הרוח השליט בשירתו של יל"ג. ולכן השירה הזאת מלאה כולה מרדות", (ח"ב עמ' 254). אחת מיצירותיו המכוערות היא 'קוצו של יוד', בה הוא מתאר את העיירה היהודית, אליה מגיע פאבי המשכיל, שכמובן מפיח רוח חיים וחכמה בכל העיירה, ונגד מעשיו הטובים יוצאים כצפוי הרבנים החשוכים, המוכנים לעגן אשה על סמך איזה קוצו של יוד בעייתי בגט שצריכה היא לקבל. צחוק הגורל הוא שאת דמותו של הרב המחמיר 'ופסי הכוזרי' התכוין יל"ג לטוות סביב דמותו של הרב 'יוסף זכריה' שטרן, בעל 'זכר יהוסף', בעוד יחיד סגולה היה רי"ז שטרן באופקים הרחבים שלו, ובהשכלתו, ואף בשליטתו במחקרי התלמוד השונים. הוא נודע כפוסק המתנגד לחומרות יתירות, ואף תמך בתנועה הציונית ובלימוד השפה העברית, כדי שלא להרבות במחלוקת התיר לצרף רפורמים למנין. אך עם זאת היה גדול בתורה ודבק בדרך המסורה בכל תוקף, הגר"ח מבריסק כותב עליו בפטירתו "הוא נרגש בכל בית ישראל, כי הורם העטרה מר חמיו הגאון הגדול הצדיק פאר הדור…" (מתוך מכתב לחתנו). זה האיש שהוקיע יל"ג כאיזה רב חשוך וצר מוחין שיעגן אשה בגלל דקדוק קלוש. 'חטאו' היחיד של ריז"ש היה: גאונותו וכשרון הכתיבה שלו, בהם נלחם בתוקף במגמות התיקונים של מל"ל… אותו גאון, שכל ספרות חז"ל היתה מונחת אצלו כבקופסה, פירק לשבבים כל משפט של מל"ל, והראה כמה בורות ואי ידיעה יש בכל טיעוני אנשי 'הדת והחיים'. ואילו אנשי המהפכות, היו כסומים בארובה, ולא ראו דבר מלבד אותו חזון דמיוני ובלתי מושג של 'תיקון', שאמור לפתור את 'הבעיה היהודית'.
אך הבעיה הזו נפתרה מאליה, כמו בגלויות הקודמות של הסנהדרין המשכילית, לא נשאר עם שבשדות. אותם שהיו דבוקים במסורת, מלכתחלה לא הקשיבו לכל הילגי"ם, ואותם אלו שהקשיבו, כבר היו רוסים מהודרים, ולולי פרעות מדי כמה שנים היו שוכחים את מוצאם היהודי. יל"ג באחרית ימיו כבר קונן על כך, והגדיר את עצמו כ"אחרון במשוררי ציון", ופנה אל "קוראיו האחרונים". "האור השוקע" מגדיר לחובר את התקופה הזו, ואולי לעומת התקופה הבאה, היבסקציה והקומוניזם, היו הסופרים העבריים איזה קרן אור, מי יודע?
אחרי יל"ג, לא התענינו עוד המתבוללים הרוסים, לא בגיטין ולא בעגונות, המשורר יע"ס נועץ בסמולנסקין הקשיש, מה יוכל לעשות למען עם ישראל, וזה יעץ לו בטובו לתרגם את מחזות שקספיר לעברית, בהמשך תרגם את ספרי ההטפה של מילטון הנוצרי, עד שהחליט בעצמו להתנצר ונעשה למיסיונר.
אחרון המוהיקנים שעדיין זכר משהו ממחקרי התלמוד, היה חז"ס, חיים זלמן סלונימסקי, שייסד את 'הצפירה', ובה נהג כמשכיל גליצייאני קלאסי, המגלה טפח ומכסה טפחיים, אחד מ'חדושיו' היה ה'תגלית' שנס חנוכה לא באמת התקיים, עפ"ל (ניחא שאינו מאמין, אבל להוכיח שלא התקיים? הכיצד?). עם טענותיו בדבר עיבור השנה, התפלמס החזו"א בקונטרס ח"י שעות.
אידיאולוגיות מתחלפות
תנועת ההשכלה התקיימה מהחלפת אידיאולוגיה, זו היתה המהות שלה, לא צירופי מקרים. שכן מהפכות וחלומות, אינם יכולים להיזון מהמציאות, אינם יכולים לשאוף לדבר אחד מוגדר, שהרי כשמגיעים אליו רואים שהוא לא שינה שום דבר. המהפכה, היא דבר שאף פעם אינו יכול להיות מושלם, הוא דבר שנלחמים למענו, עד שאחד הצדדים נופל חלל.
שלשת הדורות של משכילים, ממנדלסון ועד חורבן יהדות אירופה, דברו בכל כך הרבה קולות, ששום דבר אמיתי לא יכל לאחד ביניהם. רק עצם המהפכנות, שבירת המוסכמות, בעיטה בקהילה. ומהפכה כזו לא יכולה להתקיים מבלי שיש לה 'בשר טרי' כל הזמן, עוד ועוד צעירים הנשאבים לחוגי המהפכנות. אחרת אין לה משמעות.
בדור האחרון שלפני השואה, כבר לא היה משמעות למונח 'השכלה', האידיאולוגיה היתה ציונות, ואחרוני הסופרים שניסו להילחם בציונות, היו לבוז. יוצאים מן הכלל היו המרקסיסטים, שהציגו עוד אידיאולוגיה שמקובל היה אז להילחם עבורה, 'למען המהפכה'. גם הציונות, כל משמעותה היתה מהפכה, מלחמה, כיבוש, ברגע שנרגעו האידיאלים האלו, שוב נעלמה הציונות, ובמקומה באים ערכים אחרים, מהפכניים, כדוגמת ניאו-מרקסיזם. המהפכנות – מואסת בשמרנות, היא לא מסוגלת לראות קהילה, משפחה, חברה, שטוב לה עם הקיים, שתתאמץ כדי להגן עליו. המראה הזה לצנינים בעיני המהפכנים, ולכן הם באמת ובתמים משכנעים את עצמם ברוע הגדול המצוי בחברה הקיימת, תמיד, בכל מקום ובכל זמן בו יהיו, הם יראו את ה'רוע' הזה, ויירתמו מיד למלחמה נגדו.
אין היהדות מחווה דעה בדבר עמדות מדיניות, אך בדבר שמרנות דתית, ההיסטוריה אמרה את דברה. דרישות התורה מורכבות ועמוקות הם, ולא כל אחד יכול 'לעצב מחדש' את התורה או את העם, כדי ליצור משהו 'מתוקן' יותר. כל עוד אנחנו בגלות, ישנו חלק גדול מהעם, ששמירת המצוות שלו תלויה, בצורה בה מנהיגי הדור יתוו את הדרך. ולפעמים שינוי שנראה לא משמעותי, עלול להביא לעזיבת הדת תוך דור אחד.
זה הוא הלקח שלמדנו מימי מרד החשמונאים, אך מאז ראינו אותו במהלך ההיסטוריה שב וחוזר על עצמו.
ולסיום, הערה חשובה ביותר: ציירנו כאן את המשכילים, בצורה חד צדדית, מתוך מבט לאחור היסטורי. אבל האנשים שחיו סביבותיהם, הרבה פעמים לא ראו את הדברים כך, ברור שהיו בהם צדדים חיוביים, שהיו מהם שבאמת התכוונו בתמימות לעשות דברים טובים. משפט ההיסטוריה עליהם נקבע מתוך הסתכלות כוללת, שעם כל הרצון הטוב, כל מי ששיתף פעולה עם התנועה הזו, נתן יד לעזיבת הדת. אין אומתינו אומה אלא בתורה שבעל פה, באחדות ובציות להלכה, 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל ושמו להם ראש אחד', זה הוא חזונו של הנביא הושע (ב ב). הפירוד ושבירת הסמכות, גם כאשר הם לשם שמים, מובילים להחטאת הרבים, "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" (מ"א יג לד).
הערה:
[1] אפילו המשכיל הקיצוני יוסף פרל, כתב כי הנזק שגרם החינוך הרדיקלי בבתי הספר האלו 'גרוע משל האורטודוקסים', "הם זלזלו במצוות בגלל היותם בעלי תאוה, וגידלו דור של משכילים ריקניים", (ראה: רחל מנקין, "נפתלי הרץ הומברג: האיש והמיתוס", ציון, כרך ב. 71, לא. 2 (2006) עמ' 170, וראה שם כי יתכן שדברי פרל היו חלק מהצגה כלפי חוץ שמטרתה להחניף לשלטון).
[2] על התנאי של גילוח הזקן ראה שם עמ' 184. ובהמשך, ציטוט דברי הומברג, שמן הצורך הוא להחליש את הגאוה הלאומית של היהודים, ואת 'האגואיזם הדתי' שלהם, את התכונות האלו מפתחים הרבנים, לכן הוא מציע לשלטונות לבטל את מעמדו של הרב, והוא אף 'מוכיח' מן המקורות שאין צורך ברב לשום נושא, ואפילו סידור הקדושין תופס על פי ההלכה על ידי נתינת טבעת וכל שאר הדברים לא באו אלא להרבות שמחה. את הצורך בצנזור הוא מסביר, בין השאר, בכך שיש אצל היהודים לימודים מזיקים המופצים באמצעות שבועות סודיות. הוא המליץ למנוע תואר 'מורנו' ממי שאינו דובר גרמנית, ושהממשלה תפקח על היתרי הוראה שמעניקים רבנים לתלמידיהם.
[3] גם בתי הספר שהקים בגליציה נסגרו באותו הזמן, אם מפני היותם בלתי אפקטיביים, או לפי הסבר אחר מחשש השלטונות שמא יפיצו בהם את רעיונות המהפכה הצרפתית, (ראה מנקין שם).
[4] גם ההיסטוריון גרץ, העתיק כמושבע ועומד את ה'הסבר' של מיימון, כאילו היה מתועד בהיסטוריה: "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עיניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'".
הי, לא לגמרי בקשר הדוק למאמר היפה –
או, האם יתכן שההתגברות על המשכילים היתה גדולה יותר אם הייתה השכלה מתרחבת אצל שלומי אמוני ישראל? אולי בלימוד בישיבות? (בצורה טהורה ומכוונת)
2.ומה לגבי זמננו? האם הימנעות מהשכלה מדעית כיום גורמת נזק יותר מאשר תועלת?
או, האם ראוי לקיים את בקשתו של הגאון מוילנא שתלמידו היה הראשון שתרגם, לבקשתו, ספר יוני ללה"ק?
ראה כאן
אודה ולא אבוש שלא קראתי הכל. אבל היה נ"ל שעיקר המאמר להראות שהמלחמה לא הוכרזה בגלל החכמות אלא מכורח המציאות. הגיוני ומסתבר.
מוזכר שאם היו הרבנים עונים לחוקרים כי אז היו צריכים לחקור ולצאת מביהמ"ד וזה היה כבר ניצחון ראשון של המשכילים. וע"ז אשאל – האמנם?
האם חקירת התורה ותשובות לאפיקורס, ערכם נמוך מהויות דאביי ורבא? האם אין לזה ערך של תורה? (ועוד, האם אין בזה משום הצלת הדור שעל כיו"ב נאמר על ר' חייא שצד צבאים וכו' אלמלא הוא נשתכחה תורה?)
אכן, יתכן שהיו חילוקי דעות, וכמו שמוזכר במאמר על מהר"ץ חיות שדן באופן ענייני,אך האם נכון לומר שאם היו יותר משקיעים במחקר היו מונעים נזקים רבים?
ולעניין דורנו – האם ראוי לעסוק במדע וחסרון במודעות הוא זה שגורם לכך שנמנעים מכך רבים מהחרדים אל דבר ה', או שזה מהלך מכוון?
הטענה היא שלימוד השכלה בדורינו או בדור אחר הוא לא הנושא
יש חילוקי דעות אידיאולוגיים עקרוניים בתפיסת העולם
והנושא הוא איך מתחברים לתפיסה שבעיני היהדות היא אמת
כל השאר רק סימפטומים
ראיתי שדנים פה על גיוס. ואם כבר אז גם אני אשמח לקבל תשובה על הנושא שעלה לי לאחרונה.
זכורני מאחיו של הרב יהושע ענבל שבחורים שלא לומדים יכולים להתגייס וכל הבעיה היא שאין מערכת מסודרת שיכולה לברור בין הבחורים (ואם באמת הוא אמר כך זה לא נשמע לי כל כך מסובך שרבני הישיבות ישימו לב מי לומד ומי לא והתאם לזה לזה ישלחו אותם לצבא)
ואם כל עיקר ההסבר למה לא מתגייסים הוא תורה אז יש פה 2 בעיות.
א. בדרך כלל באיזה שלב מסויים בשנים שלאחר החתונה הבחור יוצא לעבוד, ואם כך אז הוא כבר פחות עסוק בתורה והתירוץ של תורתו אומנותו כבר לא תקף ואם כך למה לא רואים חרדים שמתגייסים לשירות מסויים לפני שיוצאים לעבוד?
ב. הבחורי ישיבה שלא לומדים כראוי לא מתגייסים והרבנים לא מעלים את זה בדעת אותם בחורים בכלל ואבות אותם בחורים גם לא חושבים על גיוס וגדולי הדור לא כל כך עודדים דבר כזה.
בנוגע להשקפה השוררת בצבא (ציונות, מדינה וכו') גם בנח"ל החרדי אכן זה נקודה בעייתית לאדם החרדי, אך האם זה בעצם כל הסיפור? והאם אין דרך לפטור את זה? (את בעיית הבחורים המקולקלים שיש שם ניתן לפטור ע"י שליחת כמויות של בחורי ישיבה ובכך למתן את השפעתם וגם לחזק את האוירה החרדית).
ברגע שנוצרה הפרדה בין חרדים לבין גיוס, אין טעם לשאול על חרדי ספציפי מדוע אינו מתגייס
ההפרדה הזו נוצרה משום שהצבא נוצר כמערכת חינוכית וכור היתוך שמחנך לישראליות ולתרבות שונה ומנוגדת מהתרבות הדתית והצבא לא מתאים את עצמו ולא יתאים את עצמו, אנשים דתיים (כאלו שאין להם בעיה עם תרבות שונה) נאבקים שם על שמירת ההלכה והצניעות, הצבא מעדיף לא לגייס חרדים מאשר להתאים את עצמו אליהם.
זה לא שאלה על חרדי ספציפי אלא על ציבור גדול…
האם באמת אם ילכו הרבה חרדים לנח"ל בהוראת גדולים לא ייתכן שהמצב יהיה סביר יותר לאדם החרדי שלא מצא עצמו בישיבה?
הרי שמירת מצוות זה לא כזה קשה בנח"ל לפי הבנתי כן יש מסגרת שם שמאפשרת שמירת מצוות מלאה כולל לימוד תורה וכל העניין הוא כמו שאמרתי ההשקפה הציונית…
אז האם תוכל לצמצם קצת את הבעיה?
זה שהמצב יהיה יותר סביר לא פותר את הבעיה, והנושא הוא לא שלא יהיה אפשר לשמור מצוות.
אז מה העניין אם לא שמירת התורה?
כמו שכתבתי בתגובה לעיל
הצבא הוא כור היתוך חינוכי ותרבותי שמשפיע על צעירים ומן הסתם גם על מבוגרים
וזה חלק מהמטרה שלו, הוא צבא העם, לא צבא מקצועי
״לא יהיה אפשר לשמור מצוות״ נו באמת?!?
כדאי שתקרא שוב על מה אתה מגיב…
האם המאמר הזה הוא לא מאמר הקדמה שיסביר מדוע העצניקים הם משכילים ומחריבי הדת?
ח"ו, הם קשורים בבית המדרש לא פחות משאר הציבור החרדי, ויש אצלם ת"ח לא פחות מאשר אצל אחרים, ואולי יותר, מי יודע
דוד המלך אמר 'משנאיך ה' אשנא תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי', מי ששונא את ה' ותורתו – הוא האוייב
מי ששונא אותי, הוא לא האוייב…
כל הכבוד על המאמר.
אולם, נדמה לי שהסגנון האפולוגטי מקלקל את השורה. אתם משמיצים את המשכילים, כאילו לא היו בעיות ביהדות המסורתית וכאילו משכו רק את המון העם.
היהדות היתה קלוקלת ורקובה (במידה מסויימת היא עדיין במצב זה). למשל, בספרו האוטוביוגרפי ״בבית דינו של אבא״, בשביס זינגר (אשר איננו לכאורה שונא ישראל ומזלז בחסידות בחינם) מתאר עולם מלא פגמים: שטוף באמונות טפלות, בתחרויות בין חסידויות ובתוכן, בזלזול בנשים, נגוע בהידרדרות התא המשפחתי (הלה מזכיר הרבה פעמים גירושין ובפרק אחד הוא מכנה לגנאי אחד מרבני וורשה ״סוחר גטין״, לעומת אביו ושאר הרבנים), ברמה מוסרית בירידה (בחיידרים)… וכן הלאה. [מצד שני, הוא שיבח יהודים רבים על מעלתם המוסרית היוצאת-דופן (על אשר)].
לפי אחיו יהושע ישראל (באותו ספר), היהודים בפולין היו ׳סוחרים או רבנים, טפילים או עצלנים׳ (וכך נראה שהיה המצב). לשאפתנים (רואים שלא מדובר בהמון העם), היהדות בת-זמנם היתה לזרא, מכל הסיבות שמניתי לעיל ועוד (ואכמ״ל).
אם חפצים אתם להשלים את התמונה עליכם להודות על האמת, שילמדו (היהודים) תועי הרוח לקח להיום ולהבא.
המשפט שלך "היהודים בפולין היו סוחרים או רבנים, טפילים או עצלנים – כנראה כך היה המצב", מלמד שאכן התעמולה השפיעה עליך כמו שצריך…
ולגבי עיקר טענתך, קרא שוב את הקטע האחרון במאמר.
ברור שהיו חסרונות, ועדיין יש חסרונות, גדולים מאד
כל השאלה היא האם הדרך לתקן אותם היא בהתקפה מבחוץ או בפעילות מבפנים
מטרת המאמר הזה היא להראות שהתקפה מבחוץ פוגעת הרבה יותר ממה שמתכנניה סבורים, ולכן אין משמעות לענינינו לכוונות הטובות או להיקף הידע והיראת שמים של הפועלים בנושא
אין מדובר בתעמולה אלא בתיאור כולל של החיים הקהילתיים בוורשה ובמקומות אחרים בפולין.
מה שהפריע לכם הוא כנראה ״טפילים״. היהודים האדוקים לא תרמו כמעט בשום אופן למדינתם וזה לא היה בהכרח מבחירה.
לגבי ׳שאלת היהודים׳, צריך להודות שיש באמת שאלה אם היהודים יכולים להשתלב בתוך החברה המאמצת אותה (התנגשות בין פרטיקולריזם אתני-דתי ושייכות לאומית גויית).
בכל אופן, החילוק שלכם מבחוץ/מבפנים הוא בלתי-מתקבל על הדעת. מי גרם לשינוי מבפנים? הרבה מהמשכילים היו בפנים ולא יצאו כלל וכלל.
אף לוינזון נשמע כחרדי קנאי לעתים קרובות (איני מדבר על הסאטירות אלא על החיבורים העיוניים).
נ.ב: מדוע שאפו ביאליק/בן גוריון לגנב העברי ולזונה העבריה, והלא פשו הפושעים והעבריינים בקהלות היהודיות בנות-זמנם?
אפשר להאריך בזה הרבה, מה נחשב 'תיאור כולל', ומה נחשב 'תיאור מסולף', איך מגדירים תרומה למדינה, ובעיקר לגבי סולם הערכים, מה חשוב יותר ומה פחות.
אני חושב שהחילוק הוא בחוץ מול בפנים. אני מניח שיש כאלו שחושבים אחרת.
דבריך לעו, לא הוספת מאומה.
הסבר נא לי באיזו מידה חסיד פשוט תרם לפולין, מה הקשר לסולם ערכים.
לבן בשביל קוראיך מה פשר החילוק המעורפל הזה: מבחוץ/מבפנים (אילו היה מדובר ביהודים מתבוללים/גוים כנגד יהודים אדוקים אך כאן ליתא).
תודה מראש
סולם הערכים הוא זה שקובע מה אדם צריך לתרום לעצמו, לקהילתו, לעמו, ולאנושות בכלל.
כיום למשל ישנו סולם ערכים מעוות, הקובע את 'ערכו' של האדם ותרומתו לחברה לפי כמות המס שהוא משלם. ולפי זה יצחק תשובה שוה כמו מליון אתיופים, שלא משלמים כמעט מסים כי הם חיים ברמת חיים נמוכה, או כמו מאה אלף תושבי רמלה / דימונה.
ולכן לפני ששואלים מה חסיד פשוט תרם לפולין, ומי אמר בכלל שהוא צריך לתרום לפולין משהו, או מה תרם פולני פשוט לפולין, חשוב להגדיר מה אדם צריך לתרום ולמי.
החילוק בין מבחוץ ומבפנים, אולי מעורפל בעיניך, אבל מובן כנראה לאחרים. אני מבין שבעידן של טשטוש גבולות גם ההגדרות האלו יכולות להפוך ל'שנויות במחלוקת', ואעפ"כ אני סבור שאדם עם רקע בסיסי ביהדות יבין זאת על נקלה.
ובכלל, הכי טוב שכל אדם ידבר בשם עצמו ולא בשם הקוראים האחרים.
והכי טוב שתסביר במה חטאו יש״ר רג׳יו ולוינזון ושלא תניח החילוק מובן לכולם (לשיטתך).
ושוב לא ענית במה יכל חסיד לתרום לפולין. אולי בארץ ניתן לטעון כי גם לחרדים שאינם מתערבים כללית בשוק העבודה (בהשוואה לאחרים) ואינם משרתים בצבא וכד׳ הם תורמים ויש עניין לדבר על סולם ערכים ועל חשיבותם למדינה יהודית (הגם שטענה זו מסופקת), אבל בפולין?!
מי אמר שהוא צריך לתרום? מי אמר שאין זכות למדינת פולין לגרש טפילים? לא הבנתי בכלל את ההתלבטות.
ותודה על העקיצה (״ אני סבור שאדם עם רקע בסיסי ביהדות יבין זאת על נקלה״). איני יודע מה הרקע שלך אבל לא זכרת את עונש המלבין פני חברו ברבים.
אתה לא צריך לבחור לקחת את דברי כעקיצה, אפשר לדון על הדברים גם ברוח טובה
אני באמת חושב שכל מי שיש לו מעט רקע יכול להבין את הענין בפשטות, ומן הסתם גם אתה בכלל…
זה לא מסובך, חכמים דברו הרבה על פרישה מן הציבור, בלי שום קשר לפרישה מן המצוות, המינות שחכמים כ"כ תיעבו היא פרישה מן הציבור מן הקהילה ומהיות גוף אחד עם הקהילה
תנועת ההשכלה התבטאת בפרישה מן הציבור והקהילה היהודית, וזה היה גורם לעזיבת הדת והתבוללות
לגבי תרומה, אני אומר לך שוב, זה תלוי בהנחות יסוד ובהשקפות עולם של אנשים, וגם קצת בלהבין ולהכיר את ההיסטוריה, וכאן אני מקדים לך שוב שלא תיעלב, אין לי מושג מי אתה ומה הידע שלך, אני רק אומר שבזה הדבר תלוי.
אתה בא עם שאלות שנראה כאילו יש מאחוריהן הנחות יסוד מוצקות, לי ההנחות האלו לא ברורות בכלל. זה כל הסיפור.
א. אם לזה התכוונת, התחשיב משכילים ׳למיניהם׳ כמינים? זה מכליל ומוטעה. יש רבנים שמתחו ביקורת על על אחיהם בגלל בערותם, מה רע בכך? זה לפרוש מן הציבור? הלא ״ברוך שלא עשאני בור״ אינה ברכה ? מה הגבול?
לדוגמא, זכור לי הויכוח בין רמבמ״ן והרב יעב״ץ לגבי ביקור רופא לפני הקבורה. הצדק הרב עמדן בעמדתו ובלשונו הנוקבת נגד הרפורמטור הרשע?
לגבי העגונות (נגעת בזה במאמר), אם אתה רב או דיין, אתה מודע לכך שיש רבנים שלא התאמצו ועדיין אינם מתאמצים למצוא פתרונות להתיר אותן מפני בעל מרושע (היה מקרה בארץ מולדתי כזה, הבעל ביקש סכום אסטרונומי והרב הראשי סייע בידו. אחרי כמה שנים, משפחת האשה נתנה לו את הכסף, מתוך ייאוש ; ונהייתה אורייתא כחוכא ואטלולא בקהלות ואף במדיה הלאומית).
יש הרבה בעיות ביהדות: בתורה ובעם ישראל. גם אם הראית בפרט במאמרך הראשון שלא צפו המשכילים הראשונים מראש ושיקולים נעלמו מעיניהם, אי אפשר להכחיש שלא בכדי התפתחה ההשכלה וכי המנהיגים לא הצליחו לתקן ׳מבפנים׳.
שבת שלום
אני לא באתי לגזור דינו של אף אדם למפרע, רק הסברתי את יסוד הפרישה מן הציבור ושהוא קשור ביסודו לענין המינות, מה הגבול? לא חשוב כרגע לענינינו, שאלה שיש להפנות לפוסקי הלכה.
אין רע בביקורת, כל השאלה אם היא מבפנים או ע"י פרישה מן הציבור. היעב"ץ היה אלוף בביקורת, אם תאסוף את כל דברי הביקורת שהעביר מנדלסון על הציבור, ותכפיל במאה, לא תגיע לכמות הביקורת שהעביר היעב"ץ על הציבור, על רבנים, על פרנסים, על מקובלים, על חסידים, על הזוהר, ובודאי לא לחריפות הלשון של היעב"ץ. אבל היעב"ץ שידר שהוא חלק מהציבור הבית מדרשי הישן, ומנדלסון וחבורתו שידרו ההיפך.
ולכן לא רלבנטי בכלל כל מיני סיפורי שחיתות, יצר לב האדם רע מנעוריו, השאלה היא מה הפתרון. אתה כותב שהמנהיגים לא הצליחו לתקן מבפנים, אבל הרי המשכילים לא הצליחו לתקן מבחוץ, כי הם הביאו רק התבוללות ועזיבת הדת ולא שום תיקון. לעומת זאת תיקונים מבפנים כן התרחשו, תנועת המוסר, בית יעקב, הימנעות מלשון הרע, תנועת התשובה, ועוד ועוד.
שבוע טוב
מה גורם לך להחשיב את היעב״ץ כרב מבית המדרש הישן ורבנים משכילים לא (בנוגע למנדלסון אני מקבל את ההבחנה)? האם יש משהו עקרוני שזיהית בדבריהם ושיאפשר לך להכריע מי בחוץ ומי בפנים או בסופו של דבר אתה שופט על פי התוצאות? (לא הבנתי מדוע לדעתך אין החסידות קשה כספחת לישראל כמו ההשכלה.)
בקשר לבית יעקב וכיו״ב, התנועה הושפעה מן החוץ (כרגיל אצל היהודים), לכאורה. ודא עקא כי במשך דורות לא ידעו נשים א״ב בתורה ובהלכה (אני זוכר שפעם שמעתי הרב ווטנברג [מפאריז], על פי עדות סבו, אומר שלא היה חריג למצוא האב והבנים לומדים תלמוד בחדר אחד, ובחדר אחר האם והבנות מחללות שבת) ומסתבר שזה לא הפריע יותר מדי לרבנים ומנהיגי הק״ק. [מי באמת יכול להימנע מחילול שבת בלא ׳השכלה׳ הלכתית יחסית מעמיקה?]
מנית את ״תנועת המוסר, בית יעקב, הימנעות מלשון הרע, תנועת התשובה״. קודם כל, אלו תגובות להשכלה ובפרט תגובות חלשות ובלתי-מספיקות בבירור. בנוסף, החסידויות (במרכז הנושא) לא שיפרו את דרכן מרב הבחינות הנ״ל.
אם אתה חושב בכנות שהמנהיגים הצליחו לתקן מבפנים (1) ובאופן עצמאי (2; לא בשל הכחות המושכים של ההשכלה), אשמח שתפרט ותנמק יותר.
זו בדיוק הנקודה, זה לא משהו שאני מגדיר, זה משהו שברור לשני הצדדים, אף אחד מיושבי בית המדרש לא חשב שהיעב"ץ קשור להשכלה, ואף אחד מכותבי תולדות ההשכלה לא מנה את היעב"ץ שם (למרות שיש שמנו את הרמח"ל מכיון שבדורו היו נגדו מלחמות עולם). כשאתה שואל שוב מה גורם לי להכריע, נראה שאתה מפספס את הענין, זה לא איזה בית משפט שדה שאני מקים, אלא ההגדרה העצמית האינטואיטיבית ואיך שהיא מתגבשת באופן היסטורי.
האמירה שלך על 'הושפעה מן החוץ כרגיל אצל היהודים', היא אמירה שמושפעת מ'בחוץ' כרגיל אצל המשכילים… ההשפעה מבחוץ היא לא גורם, היא קיימת תמיד ובכל מקום אצל כל עם, אבל אצל היהודים הכי פחות, כי כל פריצות הדרך והמהפכות בעולם תמיד נעשות ע"י יהודים.
הסיפור של 'תגובות להשכלה' הוא סיפור מיתוס מכונן שלומדים אצל משכילים, כך הם מסבירים לעצמם דברים. רוצה לקנות את הסיפור, אין בעיה, בכל מקרה זה לא רלבנטי לנושא, אלו דוגמאות לשינויים שנעשו מבפנים וכן התקבלו באהבה.
אני לא מצליח להבין איך אתה רואה את פעולות הח"ח נגד לשון הרע כתגובה למשכילים, הרי כל עסקם של המשכילים היה לשון הרע ומלשינות כלפי חוץ וכלפי פנים. וגם אם לא היה כך, מה זה שייך אליהם. ואפילו לשיטתך שיהיה הכל תגובה להשכלה, והרי ההשכלה תגובה לאורטודוקסיה, וא"כ הכל תגובה לאורטודוקסיה, ואין לך 'בפנים' מהודר מזה.
בכל מקרה אם התגובות האלו שהזכרתי נראות לך חלשות ובלתי מספיקות, אתה מוזמן ליצור תגובות חזקות ומספיקות, אבל מבפנים.
אף אחד לא טוען שהמנהיגים 'הצליחו לתקן' את כל הבעיות, אלמלא שמרו ישראל וכו', אלא שהמשכילים לא הצליחו לתקן כלום ושום דבר, מעולם לא היתה חברה משכילית 'מתוקנת' וגם שומרת מצוות.
המשכילים יצרו תעמולה ארסית שהיהודים 'לא עובדים' בזמן שזה היה שקר מוחלט ורובם המוחלט עבד, בעבודות שהחוק האירופאי האכזרי איפשר להם (ראה כאן למשל על התעמולה הזו), היהודים תרמו לכלכלת כל מדינה שהיו בה, וזו משוואה היסטורית כל אומה שהחזיקה יהודים כלכלתה צמחה, כשגירשה אותם צנחה. האמירה שלך על גירוש טפילים, לצערי נשמעת לקוחה היישר מהתעמולה השקרית והאנטי היסטורית, בכל מקרה, אדם שקנה את הבית שלו בכסף מלא, אין שום סיבה לגרש אותו מהבית, (אפילו לא היה המצב שיהודים תרמו לאומות ששכנו בתוכם יותר מאשר הפולני הפשוט). וכי אנחנו בולשביקים מארקסיסטים? מודדים אדם רק בתרומה כספית? ואם לא הוא 'טפיל' ומגרשים אותו? על מבצע אותנסיה שמעת?
המשכילים עצמם, לא 'עבדו', אלא להיפך, היו אנשי רוח ששרבטו שירים בבתי קפה, ורצו שהציבור יפרנס אותם, הם לגלגו על הלמדנים, ועשו אותו דבר, ישבו בין ארבע קירות התפלספו והתפלמסו ולפעמים גם פרסמו מאמרים, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם הם פנו מיד למלשינות והפעילו את הגויים נגד החרדים. הם העריצו את השליטים האירופאים שברור שהיו מושחתים, ופשוט פרשו מהקהילה, האמינו באידיאלים אחרים, ובצביעות עטפו את כל זה במליצות יהודיות.
לגבי החסידות, שוב, אתה מייצג כאן איזו השקפה משכילית שיש בה הרבה שנאה לחסידות, לא הסברת עדיין איפה הבעיה שלך עם החסידות. כיום אין הבדל גדול בין חסיד לליטאי, אני מבין שהבעיה עם כל החרדים, ובכל אופן מה הסיפור עם החסידות?
ראשית, ייתכן שזה אינטואיטיבי בשבילך אך אין זה אינטואיטיבי בשבילי כאשר אני קורא את כתבי יש״ר רג׳יו (לדוגמא ״מאמר תורה מן השמיים״) או לוינזון (לדוגמא ״באר יצחק״ ביחס לחגיגת יום הולדת), אלא אם כן ה׳אינטואיטיביות׳ שלך אינה אלא הנחה מראש מכיון שאתה יודע לאן התגלגלו הדברים ואז ניחא. בכל אופן, איני מבין מדוע אינך מחפש קריטריון ברור.
הלא נכון שההוגים שלנו הושפעו כל אחד לפי מעלתו מהפילוסופיה השוררת בזמנם, שהיחס לנשים היה במידה רבה תלוי חברה וכן הלאה?
נראה לך סביר שאחרי אלפיים שנה קמה סתם תנועת ׳לימוד תורה לנשים׳ (אם ניתן לקרוא לזה כך)?!
לא טענתי שהם אינם עובדים. התכוונתי לומר שבעיני פולנים מסויימים הם היו טפילים, והיתה מידת צדק בשיפוטם (מנקודת ראותם). אך אין זה אומר שזה בגלל רשעת היהודים. אם הרוב סירב לשרת בצבא, זה היה מסיבה דתית, בין היתר, לא מתוך התנגדות למלכות וכיו״ב (אבי שירת בצבא נכר, ולא היה לו שום דבר לאכול אלא פחיות מלאות חזיר וזה לא היה בעת מלחמה) והואיל והם חיו בינם לבין עצמם אפשר לראות בזה בעיה. אולם, צודק אתה שהאח זינגר כפי הנראה התכוון ליהודים הפולנים (בתור פולנים דווקא). [מה שכתבתי בקשר לצבא אינו ברי לי כי גם בימינו חרדים מסרבים לשרת בצבא, הגם שהבעיות הרבה פחות חמורות.
גם אני שונא את הצבא אבל אין לי זכות להשתמש בתורה לקבל פטור (לעשותה קרדום לחפור בה) ולעומת זאת יש לי חובה (בנוסף לחובה אזרחית ; אגב אינני אזרח כמוכם) כי מדובר ככלות בחובה ״להציל ישראל מיד צר״ (עיין בהקדמת ׳מלומדי מלחמה׳ מאת הרב נ.א. רבינוביץ׳ ; ולמצער כל אחד יכול ׳לספק מים ומזון׳). אני מסכים שאין בגיוס חרדים צורך, הצבא כבר מלא בטלנים וחיילים ללא תועלת ; ברם אינני מבין מנין ההיתר להוציא את עצמו מן הכלל.]
על איזו שנאה אתה מדבר? החסידים הקלו בהרבה דברים (ריקוד בשבת למשל)… ובעל התניא לא הגיע לבית הכלא בלי עזרה.
אתה מייצג את הטריקים ודרשותיו של האדמו״ר ממזריטש כאילו מדובר בדברים בעלי ערך, זה שקר (אין לזה ערך תורני וניתן למצוא בעלי מופת כאלה אצל הנכרים גם כן). למען האמת, החסידויות היו לעתים קרובות ממלכות אמונות טפלות ותחרויות אישיות שגרמו לחילול ש״ש (איני מכליל לכולם ולכל הזמנים, שים לב).
החסידות בימינו כבר איננה רלוונטית כפי שהיא שאפה להיות פעם.
אתה מאשים אותי כל העת בדעות קדומות וכיו״ב. ״מום שבך אל תאמר לחברך״.
אין לי שום בעיה, ברמת העיקרון, עם החרדים ועם ישראל. מה שאני אומר מבוסס על ידע ונסיון. אם אני אומר משהו מוטעה, משמע ששגיתי בשיפוטי.
ידידי היקר, נסה לקחת את הדיון ברוח טובה, אנא, אף אחד לא מתכוין להשמיץ אותך. כל אחד מביע את דעתו, אין מה לקחת אישית, אני לא מכיר אותך, יכול להיות שאתה גאון הדור והדרו, אני יכול להתייחס רק לדברים שלך.
ולכן – נסה נא להתייחס גם לדברים שלי.
אתה שוב מדבר על אינטואיטיבי שלי, ואני לעומת זאת אצטט לך מהודעתי שלפני הקודמת:
תנועת ההשכלה הגדירה את עצמה כתנועה חיצונית לקהילה היהודית, ששמה פס על מנהיגי הקהילות, על כל הרבנים ופוסקי ההלכה הקיימים, ורוצה ליצור יהדות חדשה. אין לך יציאה החוצה גדולה מזאת.
כשאתה קורא טקסט שכתבו משכילים אתה לא בהכרח רואה בו שום דבר מיוחד, כי אין איזה קטע ספציפי הענין, אלא היחס שבין המשכילים ובין הקהילה היהודית, בית המדרש, ופוסקי ההלכה.
ריב"ל כתב דברים מאד נחמדים, וגם זכה להסכמות מהרבה רבנים ליטאים, ששמחו כמוצאי שלל רב שמישהו יריב את ריבם מול החסידות. אבל יחד עם זאת, הוא היה שותף ליזמה לפנות לממשלת הצאר הרוסי שיאסור את לימוד התלמוד על בני ישראל. זו פרישה מן הציבור, זה לא מוסרי ולא אתי, זו מלשינות, כפיה, רמיסה ברגל גסה את המסורת והתרבות היהודיים. ולכן הוא נתפס אצל כל אחד, משני צדי המתרס כנמצא מחוץ למחנה.
לגבי יש"ר, הדבר הזה נראה לך חלק מבית המדרש המסורתי?
נכון שבאיטליה פחות הקפידו על המראה, אבל יש"ר אישית הסתפח לחבורת משכילי וינה, שהיו קבוצה מגובשת שניסתה לשנות את יהדות הגולה ולהעביר אותה לצד שלהם, הם הצליחו יפה להוציא מהיהדות חלקים גדולים מאד מהערים שהיו באיזור השפעתם. יש"ר ערער על סמכות התלמוד, והוא עשה את זה בצורה של חוץ מאד מופגנת.
לגבי היהודים והפילוסופיה של זמנם, אתה קצת מערבב בין השפעה ובין דיאלוג. כל פילוסוף באשר הוא הינו בדיאלוג עם פילוסופים אחרים שבזמנו ושקדמו לו. ואין שום זרימה חד כיוונית, בודאי לא מהגוים לישראל, בכל מקום שהיתה איזו התקדמות אצל הגויים, היהודים בחשו בה. הפסיכולוגיה המודרנית – יהודים, הפיזיקה המודרנית – יהודים, חצי מעורכי הדין והכלכלנים בגרמניה בראשית המאה היו יהודים. היהודים בימי הביניים החזיקו את מקצוע הרפואה, תכונה, גילוי ארצות, (וגם הצבעות…).
היחס לנשים לא מושפע מאיזה גוי ספציפי, אלא קשור בשינוי התנאים ובשינוי שיח שלא הגיע מגויים ליהודים אלא התפשט בכל העולם.
שום דבר לא קורה סתם, אבל לצייר את זה כאילו לקחו דברים 'מהגויים' זה ציור פשטני וחוטא לאמת. הרעיון של בית ספר הוא רעיון יהודי מובהק, חינוך חובה הוא רעיון יהודי, לפני שבכלל היו בתי ספר באירופה היהודים כולם למדו קרוא וכתוב ולמוד ופלפל.
יהודים גוייסו לצבאות באירופה, לפי רצון הממשלה והצבא, אף יהודי לא קיבל פטור מתוך התחשבות ב'השקפה' שלו. אז לא ברור לי על מה אתה מדבר. ברוסיה הפלו את היהודים לרעה כשלקחו מהם את הקנטוניסטים, בכל מקום האירופאים רק הצרו את צעדיהם ולקחו מהם מסים כפולים ומכופלים. היהודים החזיקו את כל האחוזות בפולין בכשרון המסחר שלהם, הם היו מרכזיים מאד בכלכלה בכל מקום שהיו. הפולנים היו טפילים שלהם אם כבר. גם היום היהודים תופסים מקום מרכזי בבורסות בעולם, בכלכלה, בהוליווד, בתקשורת העולמית, בחוד החנית של הדמוקרטים, בחוד החנית של הרפובליקנים, בשפיץ של הפייסבוק…
מה שמפריע לך אצל החסידים זה שהם רוקדים בשבת? הרי כבר התוס' כתבו שבזמננו לא בקיאים בתיקון כלי שיר.
ואם בזמנו הלשינו על החסידים, מה זה אומר? שגם כיום צריכים להלשין עליהם? לאן אתה חותר?
לגבי המגיד ממעזריטש, מצד אחד אתה אומר שזה טריקים, מצד שני אתה אומר שזה כחות שיש לאנשים גם לגויים, אני לכשעצמי אין לי מושג, וזה גם לא משנה, רק הראיתי את הגיחוך בכך ששלמה מיימון יום אחד התפעל מאד ממשהו, יום אחר פתאום לא מצא חן בעיניו אז חשב שאולי ע"י מרגלים, וגרץ כבר העתיק את זה כאילו זו חתיכת היסטוריה. אצלינו לא מתרגשים ממופתים. אבל גם לא רואים חובה קדושה להסביר אותם בכל מיני הסברים מגוחכים.
בקצרה, אשמח להסבר קצר מה אתה רוצה? האם שנקדש את משנת המשכילים? שנעריך אותה? אחרי שרואים שגם אם נניח שהביאה תועלת הרי הביאה נזק הרבה יותר עצום מכל תועלת?
דעות קדומות יש לכל אדם, אבל הוא לא יכול לבא מכחן בדיון מול מישהו אחר. בדיון צריכים להשתמש רק בטיעונים אובייקטיביים, ואז לא משנה איזו דעה קדומה גורמת לך להשתמש בהם.
״דעות קדומות יש לכל אדם, אבל הוא לא יכול לבא מכחן בדיון מול מישהו אחר. בדיון צריכים להשתמש רק בטיעונים אובייקטיביים, ואז לא משנה איזו דעה קדומה גורמת לך להשתמש בהם.״ זה בדיוק מה שאמרתי.
…
ריב”ל כתב דברים מאד נחמדים, וגם זכה להסכמות מהרבה רבנים ליטאים, ששמחו כמוצאי שלל רב שמישהו יריב את ריבם מול החסידות.
יש כאן סתירה, לא?
שוב, במקרים מסויימים, זה נכון. לעתים לא. מה דעתך על שד״ל למשל?
(לגבי יש״ר רג׳יו איני יודע אם אתה זוכר את תוכן המאמר, המחבר היה יכול להיות רב מסורתי רגיל, לא היינו שמים לב.)
אינני עוסק ביהודים בלי שום קשר ליהדות. עכשיו אתה מתפאר בפרויד, באיינשטיין ובברגסון?!
המדענים בימי-הביניים היו פירות זמנם. מכל מקום אין זה קשור בשום אופן לתורה ולא למעמד האשה. ע״ע “Morals and Manners“ in C. Roth, Jews in the Renaissance.
המשפט ״היחס לנשים לא מושפע מאיזה גוי ספציפי, אלא קשור בשינוי התנאים ובשינוי שיח שלא הגיע מגויים ליהודים אלא התפשט בכל העולם״ הוא דמגוגי בעליל. המערב התפתח בכיוון זה והיהודים שחיו בתוכם הושפעו ממנו. (היהודיות ברוב מדינות ערב לא זכו לזה.)
עם כל הכבוד ליהודים וחינוכם, זה לא כלל את הנשים (אוי לנו אם נלמד אותם תפלות). [אגב, מעניין באיזה הקשר התבטא בן עזאי בעד לימוד תורה לנשים]
לא הבנת את מה שכתבתי. אמרתי שהיהודים השתדלו לא להתגייס מטעמים דתיים. שוחד והשתמטות אינם דברים חריגים בפרט (אצלנו, היהודים היו מזייפים מסמכים רפואיים או מעמידים פנים כאילו הם משוגעים פתולוגיים). אין יותר מדי נתונים, אז אגמור כאן.
עוד פעם, לא אכפת לנא מכל התינוקות שנשבו.
זה אומר שהמתנגדים ראו בחסידות תופעה פורצת גדר ומסוכנת.
יש שורה של קולות, מניתי רק אחת מהן (וזה כבר היה חידוש בהלכה למעשה. אתה חוזר על כך תכופות שמה שחשוב זה הסכמת הפוסקים.)
טריקים או כחות מיוחדים, זה לא משנה לאמתו של דבר כי לא אכפת לנו כלל.
גיחוך, זאת מילה חזקה. אין שום עניין לציין את שינוי דעתו. יש התרשמות ראשונית ויש מחשבה שניה.
אתה סבור שבלי שום סיבה היתה החסידות למשל ולשנינה בכתבי המשכילים?
מה אני מבקש? רק שתטעימו ותדגישו שמצב היהדות היה שפל מאוד ולא בכדי יצאו העילויים מהסוגה בשושנים כי לא היתה אחרית ותקוה בעולם הישן.
שנית, אם תסכים לחשוב על קריטריונים, נגילה ונשמחה. שאלתי לגבי שד״ל, עכשיו אשאל לגבי הרב י. ד. סולובייצ׳יק מצד אחד, והציונות הדתית מצד שני.
בא ננסה להתמקד, כי לא נראה שזה מתקדם כך לאיזה שהוא מקום
מה שחשוב לך עכשיו לדעת זה מה דינו של שד"ל לגבי 'דין משכיל'? וכן דינם של הציונות הדתית?
אתה צודק. הצעה שמוצאת חן בעיני, כך יתברר לי מה גדר ה׳משכיל׳ בעיניך.
נראה לי שאאכזב אותך…
אני לא מתיימר לקבוע את הגבולות, וגם אם היתה לי דעה בזה, הרי שהיא לא קובעת לאף אחד
הטענה שלי עצמה שזה לא משהו שנקבע ע"פ פרצוף חמוץ של מישהו, אלא ע"י בית המדרש עצמו
וממילא ברור שאין טעם שאני אדון על רבנים יראי שמים ותלמידי חכמים ופוסקי הלכות, ולא משנה מאיזה זרם הם, הם לא צריכים את הסכמתי, גם אם אני שייך לפלג אחר
הויכוח הוא ויכוח פנים בית מדרשי, גם אם הוא לפעמים חריף מאד
ולגבי שד"ל, בקונטקסט המקומי שלו, הוא לא פרש משום מקום, הוא מייצג את האוירה באיטליה של אותם ימים, אבל מכיון שלרוע מזלו באותם ימים התפשטה תנועת השכלה המתנגדת לבית המדרש לרבנים ולהלכה בכלל, יצא כך שהוא היה יותר מחובר אליה מאשר ליהדות המסורתית, ולכן נשאר על הגדר. העובדה שהיה רגיל להגיה הגהות בפסוקים מסברא, קצת דחפה אותו לכיוון החוץ. אבל כנראה שזה שטח אפור אעפ"כ. מלחמתו ברמב"ם היתה בעצם מנוגדת לרוח ההשכלה בת זמנו, והוא אכן הסתכסך עם שי"ר. שורה תחתונה אין לי שום תשובה לגבי שד"ל, וזה גם נראה לי לא חשוב. עיקר הטענה שלי היא בדיוק להיפך, שגם אם משהו נראה טוב, והוא אפילו טוב מבחינה אובייקטיבית, עדיין זה מותנה בכך שיישאר בתוך הקהילה היהודית המסורתית ולא יתנתק מבית המדרש. ברור שהרבה משכילים התכוונו לטובה וגם עשו דברים טובים, בדיוק כמו שהרבה צדוקים התכוונו לטובה ועשו דברים טובים, וגם חסידי ישו ואולי אף ישו בעצמו, לפחות לפי התיאורים שלו, אמרו ביקורת שיכול להיות בה אמת, אבל בשורה תחתונה גרמה לניתוק של אנשים מההלכה ומהתושבע"פ.
שלום
מקרה הגבול מראה שהתואר ׳משכיל(י)״ אינו ברור. חשבתי שהבעיה היתה פרישה מן הציבור ועכשיו אתה מעלה טענה לפיה מי שמביע דעות יוצאות מן הכלל יכול להשתייך לחוג המשכילים? ואם הכל יחסי לבית המדרש במקומו ובזמנו, אז משכילים לא היו נחשבים ככאלה בקהלות יותר פתוחות?
אגב, זה מזכיר לי שפעם קראתי בשו״ת של הרד״צ הופמן שהאדוקים בימיו היו כביכול ׳הפורשים מן הציבור׳ (היה שם הק״ו המשעשע: אם בהונגריה… ק״ו אצלנו בגרמניה).
נ.ב: אינני בקיא בכל פירושי שד״ל אבל נראה לי שהוא לא תיקן ממש פסוקים בתורה אלא רק בנ״ך (אמנם הוא חלק כמה פעמים לגבי הניקוד והטעמים ; אם אני טועה, תקן אותי).
ההשוואה לצדוקים ולנוצרים הראשונים זולה כי הם פקפקו במערכת ההלכתית או בכמה הלכות תושב״ע (הרי תלמידי ישו חיללו שבת בעליל וכד׳), בעוד שהרבה מהמשכילים אבו לשנות בתוך ומתוך המערכת עצמה.
ברור שאין הגדרה מדוייקת, ומה שקובע הוא משפט ההיסטוריה
הבעת דעות – תלוי איך נעשית ואיך מתפרשת, אבל כן, לפעמים ע"י הבעת דעה שונה אם היא מספיק רלבנטית נוצרת פרישה מן הציבור, ולפעמים אכן לא
לגבי תיקונים של שד"ל, לא זוכר כרגע, גם לא בטוח שמאד משנה לענינינו
ולגבי 'פקפוק במערכת ההלכתית', וכי המשכילים לא עשו זאת?
איזה מן המשכילים אבו לשנות בתוך המערכת עצמה? המסר שלהם היה שהמערכת רקובה וצריך להחליף אותה, וגם אם מישהו חשב כך בתמימות באו התוצאות ולימדו שזה היה המסר והתוצאות שלו
אינך צריך אותי למצוא שורה של משכילים ששמרו מצוות (החל ברמבמ״ן). ואם תמצי לומר הרי רואים שכמעט כל ילדי ונכדי המשכילים נהיו כופרים או נוצרים, אני יכול להביא לך עשרות מקרים כאלה במגזר המסורתי/השמרני בעל פה (כמעט כל החילונים שאני מכיר מחו״ל נכדים של רבנים, דא עקא).
עוד פעם הנקודה היא שהעובדה שהיהדות נהיתה לזרא, אין זה מקרי. הכר נא כי החברה החרדית בימינו (הבה נעזוב את הד״לים, יש להם בעיות אחרות) אינה לאור עמים, בלשון המעטה.
כולם מקפידים פחות או יותר על הנחיות הקורונה אבל הם לא, אף לא אחד אינו עוטה מסכה (ספק פיקוח נפש ליכא) ; ולא נתעלם מכל החסידים השוטים שהלכו להתפלל בבית הכנסת באמצע הסגר הראשון ואילך (בתפוצות אני מכיר אנשים אישית, ופה בארץ זה פשיטא). הם אינם משרתים בצבא ומשתמשים בכתר התורה לקבל פטור (ודאשתמש בתגא, מה אמור לקרות לו?) ולנצל את כל שאר המטומטמים שמגנים עליהם בזעת אפם ובדמם. האמונות הטפלות פשו בכל מקום וזה יוצר אווירה בלתי-נעימה של טיפשות דתית (מי שמכיר פנאטים מדתות אחרות אינו יכול להבחין, למרבה הצער). מתפרסמים כ״כ הרבה מעשים מגונים, כך שהתדמית היא של שטופים בזימה, אוהבי כסף וכסילים (עד כדי כך שהוריי ניסו לשכנע אותי מזמן לא ללכת לישיבה חרדית כי שם נעשים מעשי סדום) והמנהיגים מחזקים את התחושה הזאת בגלל כיסויי פשע (הרב ולדר זצ״ל). ההשקפה היא גלותית למהדרין ואיננו רואים טעם לחזרתנו ארצה (אה… אולי לקנות פירות מערבים שונאינו בשביעית).
אתם עוסקים בהסברה ובהחזרה בתשובה אך לא הבנתם (לכאורה) שזה בגלל כל הרשעים הערומים וכל מבלי העולם בחברה החרדית שמרחיקים את רוב החילונים מהיהדות. בקשר לזה, אני מכיר חוזרים בתשובה חרדיים שנטשו את הכל בגלל זה בשלב מסויים (הרי אין בן תורה או אפילו ת״ח אדם יותר טוב מגוי ממוצע) ; אני זוכר טוב שהמסקנה של אחד מהם היה ש״עולם התורה הוא עלמא דשקרא״.
באמת קשה לי להעדיף יהודי פרוש (מאחד מהסוגים בסוטה כב:) על פני יהודי מומר או חילוני ; יש יותר חמור מחילול ש״ש?
בקיצור, אם זאת היהדות, אפשר להבין שפרחי בית המדרש מתייאשים ממנה.
וכי טענתי שכולם לא שמרו מצוות?
אמרתי שהמסר שלהם היה לא 'לשנות מבפנים', אלא 'המערכת רקובה וצריך להחליף', ומבחינה היסטורית עובדתית המסר הזה לא עבד, לא נוצרה שום מערכת מתוקנת דתית מקבילה.
לחברה החרדית יש חסרונות בהחלט, ולכן חובה על כל אחד להביא לתיקונה מבפנים ולהוסיף תורה ויראת שמים ודרך ארץ. אבל לא בדרך של 'המערכת רקובה וצריך להחליף', כי זה לא עובד.
החילונים לא מתרחקים מהיהדות בגלל אי אלו חרדים שעושים דברים מגונים, זו שגיאה היסטורית מגוחכת, החילוניות יסודה בהלכי רוח תרבותיים בני שנים רבות. הרי התרבות האירופית גם היא מתנתקת מן הדת כבר כמה מאות שנים, גם זה בגלל החרדים והמסכות?
אנשים ב"ה חוזרים בתשובה ומתקרבים לדת, בהמונים, למרות החסרונות של הציבור החרדי. לפי השקפתך היינו צריכים לראות זרם של חוזרים בתשובה דוקא לציבור הדתי לאומי המדקדק במסכות כבתורה מסיני, כנראה שזה לא השיקול היחידי. אנשים נמשכים למה שנראה להם יותר אותנטי.
יש אנשים שמתייאשים מהיהדות החרדית, וחבל, אין שום סיבה להתייאש. חסרונות צריכים לתקן, ולא להשתמש בהם כדי להציג מצג שוא.
'פרחי בית המדרש' שעבורם 'היהדות נהייתה לזרא', מייצגים חתך מאד מסויים, שגם כך לא יגיעו רחוק מבחינה רוחנית ויהודית, מוקדם להספיד. למרות שבכל דור ודור יש כאלו שחשוב להם מאד להספיד את היהדות הרקובה ואת 'הבעיה היהודית'.
״החילונים לא מתרחקים מהיהדות בגלל אי אלו חרדים שעושים דברים מגונים, זו שגיאה היסטורית מגוחכת״. קודם כל אינך זוכר את מלחמות הדת הקשורות ממש במלחמת המשכילים בדת (מחילה מכת״ק הבקיא בכל פרטי ההסטוריה והבז לבורים). שנית, רציתי לומר שהסלידה מהיהדות כדת (בימינו) היא כן קשורה בכל מה שכתבתי בכמה מלים, או לפחות זה מהווה אמתלה טובה.
תיקון: מה שנראה לבורים כאותנטי (לד״לים יש מסכות מסיני, ולכם יש כובעים ; אגב, מדוע אתה עושה מזה צחוק? אינך רואה שכל המטומטמים האלה גורמים לחילול ה׳ עצום ורב?) ; אי-ידיעה בסיסית בתנ״ך ובקיאות נפלאה בשב שמעתתא זה לדעתך אותנטיות?
למרבה הצער, אין תיקון משמעותי מבפנים, זה הולך ומידרדר.
שכחתי גם את הגזענות נגד כל מי שאינו א״ט. ראוי לציין שיש רב בכיר בעירכם שהמיר את דתו (סליחה לפסוס, את שמו), שתמיד אומר שהחרדים ״הם מטומטמים אבל יש להם מסורת״ (איזו מסורת בדיוק? איני יודע).
אינני חושב שהיהדות הד״לית היא התשובה. (הם לא ככ משקיעים כמוכם בהטפה ובהסברה ובמוסדות מיוחדים וכיו״ב בתחום הקירוב, מובן שאין המונים הנוהרים אליהם.)
המשכילים השתמשו בנרטיב של 'חרדים שעושים דברים מגונים', אבל זה לא ההסבר לחילוניות, החילוניות היתה תופעה תרבותית כללית. שההשכלה רק חיקתה את מה שהתרחש באותו זמן בעולם הנוצרי, שמצא 'נוצרים שעושים דברים מגונים'.
אני לא בז חלילה לבורים, אלא רק למי שלמרות שהוא בור מרגיש בקי.
אני חושב שהסלידה מיהדות, במידה והיא קיימת, לא קשורה לדברים שחרדים עושים, אלא לאיך שמציגים אותם.
אני לא עושה צחוק ממסיכות, אתה קורא מה שאתה רוצה לקרוא. ובעיני בקיאות בשב שמעתתא חשובה לא פחות מבקיאות בתנ"ך, מאיפה החוב הגדול להיות בקי בתנ"ך?
אם אין תיקון משמעותי מבפנים – זו סיבה לעשות אותו.
לגבי הרמזים, לצערי איני יודע מה זה א"ט, לא מכיר את הרב שהמיר את דתו, ולא את המשפט האלמותי שלו.
אפשר כמובן לתרץ מדוע אנשים לא נוהרים לחזור בתשובה ולהיות דתיים לאומיים, שערי תירוצים לא ננעלו. אבל זה לא באמת מסביר, אנשים שעושים שינוי בחיים שלהם, מסתכלים ומחפשים איפה הם רוצים להיות, הרי יש גם ארגוני קירוב דתיים לאומיים, והם מפוזרים הרבה יותר בארץ (חב"ד עושים מעשים עצומים בעניני קירוב בכל העולם כולו ובכל מקום, אבל אנשים שחוזרים בתשובה בעקבות זה לא מצטרפים לחב"ד, הם נשארים באותו גודל… יש כמובן מעטים שכן, ויש ששומרים על סימפטיה לחב"ד, אבל לא מעבר). אנשים שחוזרים בתשובה רואים את החרדיות כיותר אותנטית.
״אתה קורא מה שאתה רוצה לקרוא.״ גם איני יודע מדוע אני מנסה לשכנע אותך, אינך מוכן להודות אפילו על חצי דבר. לא אמרתי שזאת ״הסיבה״, אתה מסלף. קרא שוב ולמד לקח.
״אני חושב שהסלידה מיהדות, במידה והיא קיימת, לא קשורה לדברים שחרדים עושים, אלא לאיך שמציגים אותם.״ זה נכון וגם לא נכון. חוץ מדברים הקשורים בינו לבינה, לא ראיתי ולא שמעתי מעדים ישירים פחות ממה ששומעים במדיה. איני יודע אם אינך מכיר את החברה בה אתה חי או שאתה כופר להגן עליה.
״מאיפה החוב הגדול להיות בקי בתנ”ך?״ נכון בוא נעזוב את דבר ה׳ ונקרא חקירות בכללי ספקות. מכל מקום אין כאן אותנטיות, אלא אם כן יש לך הגדרה מחודשת (וחדש אסור מן התורה).
א״ט: אשכנזי טהור. זה פשוט רב שהמיר את שמו (כמו רבים) בגלל ששמות אשכנזיים יותר יפים באפנה החרדית.
חסידי חב״ד נחשבים חרדיים (כי הרי הם לומדים בדיוק כמוכם, לא רואים בתורת א״י עניין כמוכם, מתלבשים כמוכם, רפרקטרים כמוכם). מה פשר דבריך?
יתר על כן, ״אני לא בז חלילה לבורים, אלא רק למי שלמרות שהוא בור מרגיש בקי״. לא חקרת את הנושא, אה? אתה יודע כמה עשרות אלפים חזרו בתשובה דרכם בצרפת?! (להערכתי רוב הדתיים קשורים איכשהו לחב״ד)
זה רק בגלל שאתם מייצגים את הדת יותר מכולם, כי תורתם אומנותם (ולא עולה בידם ; למעט מיעוט קטן של ת״ח יוצאי-דופן).
אם תוכל, נא לכתוב בצורה יותר ברורה, קשה להבין לאן אתה חותר, כמו כן כתיבה בצורה מכובדת לא תזיק.
האותנטיות היא לשמוע בקול ה' ולעשות את רצונו – זה מה שהתורה דורשת, התורה לא דורשת להיות בקי בתנ"ך, וגם הנביאים עצמם לא דורשים בקיאות בספריהם, המטרה המרכזית היא לקיים את מצוות ה'. ולימוד הלכה הוא הדבר החשוב, והגית בו יומם ולילה.
לגבי חסידי חב"ד, נראה שלא הבנת מה אמרתי, אמרתי שגם הם מחזירים בתשובה המון אנשים, ועושים הרבה בשביל קירוב, אבל החוזרים בתשובה, גם אלו שבאו דרכם, לא נעשים חבדניקים. הוכחה לכך שאנשים בוחרים מה שהם רוצים לבחור, ולא המוסד שהחזיר אותם בתשובה קובע להם מה להיות.
אתה צודק שראוי לכבד ת״ח כמוך, מחילה מכת״ק (זה פשוט שהרגשתי שאתה תוקף גם כן). לא אקפיד על קישוריות בהמשך.
איך אתה יודע מה התורה מצפה ממך ומה יש לנביאים לומר אם אינך יודע כלום בתנ״ך? זה גם פוגע בלימוד התושב״ע (שפע פסוקים לא מובנים אז פשוט מדלגים).
לדעתי קיים ״להציל ישראל מיד צר״ ולאחר מכן פלפל בדברי אחרונים. לשיטתך, למה צריך בן ה׳ למקרא ; הרי עדיף בן ה׳ לשערי יושר. והרי מה אכפת לנו מתורת משה, אנחנו רוצים את תורתם של אחרונים, מייצגי היהדות האותנטית.
בסוגריים, מה יש לך לומר על המאמרים והספרים של מלך שפירא?
אתם מתחמק מכל השאלות (מעין קושיות). אשמח להתייחסותך.
הדרך לדעת מה התורה מצפה, היא לא בהכרח להמציא את הגלגל מחדש, אלא דרך התושבע"פ, מה שרב מלמד את תלמידו. יש הלכה נוהגת ורווחת, וברור שגם לימוד הנביאים ענין חשוב, אני רק אומר שאין לצאת מהנחה שהוא יותר חשוב מלימוד לאסוקי שמעתתא. בן ה' למקרא – הוא סדר לימוד הילדים, מה זה שייך, צריכים להכיר את התורה, ואחריה את התושבע"פ, ואדרבה לא הוזכר במשנת אבות כלל לימוד נביא.
לגבי מלך שפירא – איזה מאמרים וספרים? כל אחד אומר משהו אחר…
ולגבי כל השאלות האחרות, אם תכתוב שאלה ברורה אשתדל להתייחס, אני לא תמיד יורד לסוף דעתך.
אתה בטוח ש״מקרא״ אינו כולל הנביאים? הרי בתשובה ל״פסוק לי פסוקך״ יש פסוקים מהנביאים ולעתים לתשובה ״… מן התורה מניין?״ התשובה היא פסוק מהנ״ך.
שב שמעתתא זה לימוד לאסוקי שמעתתא?
שאלות ברורות: מניין הפטור משירות הצבאי? מדוע אינכם מלמדים תנ״ך? כיצד ניתן להסביר שכמות לא מבוטלת של חרדים בורים ועמי ארצות, רמאים וכד׳ ובאופן כללי מדוע אין התורה מתקבלת על עם ישראל? מה אתם, ת״ח בעלי שיעור קומה ורחבי דעת, עושים ״לתקן״, לשפר את המצב הקיים?
איך אתה מסביר את הפער התהומי בין היהדות שלכם לבין היהדות כפי שהיא מתוארת בנביאים (וגם בתורה ; כגון כינון חברה ריבונית כמשפט התורה), מה התפיסה המדינית שלכם, בלי קשקושים? מדוע אתם מזלזלים בדתיים-לאומיים?
מאמר זה למשל: https://seforimblog.com/2012/06/future-of-israeli-haredi-society-can/
ספר זה: Changing the immutable.
אסתפק בהפניות אם כבר דנתם לעומק בשאלות מסויימות. תודה מראש.
1. אני לא בטוח שמקרא לא כולל נביא, יכול להיות שלמדו חלק מהנביאים, אבל לא סביר לי שלמדו במשך חמש שנים, החל מגיל 5, שבו אי אפשר באמת ללמוד מספיק ברצינות כדי לדעת, את כל התנ"ך. יותר מסתבר לי שגם אחרי שהגיעו לגיל של משנה וגיל של תלמוד, היו לומדים חלק מהיום פסוקי, כמו שאמרו שצריך לשלש תלמודו.
2. כן, כדי לאסוקי שמעתתא צריכים להכיר את הדרך העיונית, אחרת האסוקי יהיה שטחי.
3. האיסור בשירות צבאי כללי לבחורי הישיבות, נקבע ע"י רוב מנין ובנין של גדולי ישראל ופוסקי ההלכה, וזה תוקפו ומקורו. הסיבה להתנגדות נעוצה בכך שהצבא שימש ועדיין משמש ככור היתוך תרבותי שאמור להשפיע על הצעירים בני ה18 להיות חלק מהחברה הישראלית וערכיה. הערכים האלו מנוגדים בחלקם לרוח התורה, ולכן אי אפשר להסכים לכך.
4. הסיבה שלא לומדים תנ"ך בישיבות, היא שהישיבה היא מוסד ללימוד תלמוד והלכה. והיא מוסד שמרני המשמר את הגישה שהיתה לפני מאות שנים מתוך רצון לשמור על רצף מרב לתלמיד, וכבר כתב רבינו תם שאין צריך לקבוע סדר לימוד במקראות כי התלמוד הבבלי בלול מכולם. עם זאת המליצו חכמים תמיד כן לקבוע סדר לימוד בתנ"ך.
5. אם יש חרדים רמאים בורים וכו', זה משום שיצר לב האדם רע מנעוריו. בדיוק כמו שיש רמאים ובורים בכל חברה בעולם. וכך היה מזמן מתן תורה.
6. מדוע אין התורה מתקבלת על עם ישראל? אני רואה את זה להיפך, העובדה שהמסורת והתורה תופסים מקום כה נרחב בעם ישראל, זו תופעה מדהימה. היהודים מלים את הבנים שלהם, יש להם קשר וכבוד למסורת ולחגי ישראל. כל זאת לעומת מערכת דורסנית ואגרסיבית של התרבות המערבית, שמנסה שוב ושוב לכפות חילון וכפירה על החברה המערבית, ולמרות זאת הדת מוצאת בעקשנות חלק מאד מרכזי בחיים של התרבות הזו, גם כאן וגם בארה"ב, לדעתי זה נס, ומראה על אלהיות התורה. תשאל את דודי אמסלם.
7. לגבי הפער בין היהדות 'שלנו' לבין היהדות בנביאים, אשמח לפירוט. האם אתה מתגעגע לעבודת הבעל והמולך? לבני נביאים מתפשטים ומנגנים? לאיזה חלק של יהדות בזמן הנביאים אתה שואף?
8. לגבי התפיסה המדינית 'בלי קשקושים', תסכים איתי שזה ממש עושה חשק לענות. אם כי לא הבנתי את השאלה, התפיסה המדינית בקשר למה? ימין או שמאל? נדמה לי שהתפיסה הזו הובהרה היטב ע"י גדולי ישראל הרבה פעמים: הולכים עם הימין כי הוא מחובר לערכים שמרניים, מתנגדים להתגרות באומות, לסיכון חיי אדם ע"י פעולות לאומניות, לעליה להר הבית. מוכנים לבחון שטחים תמורת שלום, במדה ויהיה שלום אמת.
9. זלזול בדתיים לאומיים. בא על הרקע של זלזול בערכי הדת מצד חלק מהציבור הדתי לאומי. כיום – כנראה בעקבות ההתחככות מול החרדים במשך שנים רבות – חל שינוי מאד גדול בחלקים מהציבור הדתי לאומי, ועדיין, יש בו חלקים שמזלזלים בערכי הדת בצורה מחפירה, ועדיין משתמשים בכיפה, ברב קוק, וכו', כמדומני שבתקופה זו של ממשלת בנט – מתן כהנא וכו' אין אפילו צורך לפרט.
10. המאמר שציינת מדבר על המון נושאים, אני לא יכול להנפיק התיחסות להכל. בכל אופן לגבי חילול שבת על חילוניים וכדו' ביארתי את דעתי מבחינה הלכתית בספרי ליורה דעה, עיין שם. לגבי אם המדינה תהיה חרדית, יש אנשים שמרבים לעסוק בשאלות תיאורטיות, בד"כ זה לא תורם שום דבר. ההלכה היא מעשית.
תודה על המענה המהיר והמפורט.
3) אינך מכיר את הצבא, כפי הנראה. איני מבין עוד פעם איך אתם מרשים לעצמכם לעשות תורה קרדום לחפור בה. נו, קשה ואינך מסכים עם הכל אבל תסתדרו. בשבילכם יש נצח יהודה ויש כל מיני תפקידים ברבנות המתאימים לציבור.
זה נראה שמדובר בציבור של בכיינים, שלא יודעים להמית עצמם על התורה.
מה הערכים המנוגדים לתורה? (רוח הלחימה?)
אתם מעדיפים להיות תחת שלטון מוסלמי?
4) לא דברתי על ישיבות גדולות. והנך יודע שלא כך היה המצב בכל הדורות ובכל התפוצות.
6) איני מסכים. ראשית, הביט שור וראה אצל שכנינו הערבים (הם מלים את בניהם, מכבדים את המסורת וכו׳). שנית, לא מדובר בתורה אלא בפולקלור. אין לזה ערך אובייקטיבית וגם הלכתית (ראה ראית במו עיניך איך צדיקים גמורים צמים ביוה״כ מול הטלויזיה ומצטלמים בבתי כנסיות?). לא אכפת לי מכל הטיפשות המסורתית ומייצגיה.
7) התכוונתי לרעיונות ואידיאלים נשגבים כגון דרישת צדק ומשפט.
8) אין זו תפיסה מדינית, אלא הנחיה פוליטית גסה. שאלתי היתה איזו חברה תרצו לכונן (מה עם הצבא, המשטר הדמוקרטי, מעמד האשה, מעמד הגוים). לדעתי צריך להקדיש לזה מאמר ולא כמה שורות, אבל אסתפק במה שיש לרב לומר.
9) יש גם הרבה סיבות לזלזל בחרדים, אתה גם מזלזל בחרדים? למה אתה מתכוון בדיוק? מה עם בנט וכהנא (אתה יכול לחלוק עליהם אבל מה?)?
10) מה אתם (הרבנים, מנהיגי הק״ק) עושים לשפר את המצב?
3) חסר לי כאן סימן השאלה. אני מכיר את הצבא לפחות כמוך. נצח יהודה הוא לא פתרון, להיפך, יש בו צדדים יותר גרועים. רוח הלחימה הוא הערך האחרון הבעייתי, מה גם שלא ברור שבכלל מחנכים אליו בצה"ל…
איך קשור כאן שלטון מוסלמי?
ישראל, יכולה וצריכה, כמו מדינות מפותחות אחרות, ליצור צבא מקצועי, בארה"ב זה עובד לא פחות. יש להבדיל בין כור ההיתוך והחינוך והישראליות, לבין הצבא.
4) מדוע אינך מדבר ברור? בחדרים לומדים נביא, בישיבות כבר לא. אם כי מומלץ לבחורים אישית ללמוד נביא, וכך עושים בחורים שיש להם קצת יותר שאר רוח מהממוצע.
6) שוב אתה לא כותב ברור, מה קשורים כאן הערבים? הרי אצלם אין את האינקויזיציה המערבית והפרוגרסיבית, לכן סביר שימשיכו במנטליות של ימי הביניים.
אתה דן אם יש לזה ערך או לא (לדעתי יש הרבה) אבל הנושא היה מדוע לא מקבלים את התורה. הרוב הדומם מקבל אותה ומחבב אותה, אבל מושפע משטיפת המח המערבית שזה 'לא מתאים לזמננו'.
7) עד שלא תדבר ברור לא אוכל להתייחס. מה אתה רוצה בנוגע לדרישת צדק?
8) גם כאן תיאלץ לנסח שאלה ברורה כדי לקבל תשובה. במדה ויש תשובה.
9) לא יודע מה זה 'לזלזל', משתדלים להביט באופן אובייקטיבי על מעלות ועל חסרונות של כל דבר. יש הצעות אחרות?
10) אני לא מנהיג של שום ק"ק. אני משתדל לעשות הרבה דברים כדי לתקן מבפנים חסרונות ובעיות. בעיקר בחלק של חיבור ללימוד תורה, חיבור לתנ"ך, חיבור לאמונה, בדרכים נוספות שלא תמיד קיימות בשטח. ומכיון שיש לך הרבה רצון טוב, למה שלא תציע איזה רעיון לתקן אחד מהחסרונות?
3) אז שירתת בצבא? אם כן, היכן? כמראה לא ביחידה קרבית. אפשר לומר שצה״ל התחלב אבל לטעון שלא מחנכים אליו זאת טעות גדולה.
בסדר, גם בשנים עברו כשלא היתה אפשרות ליצור צבא מקצועי לא הצטרפתם. וכי אתם היחידים שחושבים ככה (חצי ממפקדיי סברו כך)? לא, הרבה, אך מי נתן להם זכות להשתמט?
אכן, בעבר, בלי שיתוף פעולה של העם… היה קורה אסון.
ואגב, אתה חושב כי כל כך פשוט לבנות צבא מקצועי במדינה כזו באמצע חור מכותר באויבים (פעילים או סבילים)?
ענה בבקשה על השאלה הגדולה: איך אתם מרשים לעצמכם לעשות תורה קרדום לחפור בה?
6) הערבים במדינות מפותחות מסורתיים כמו היהודים, מה הבעיה? וגם במדינותיהם, הם נשארו שמרניים (אלג׳יר, תוניסיה, טורקיה, איראן וכו׳) למרות הנסיונות להשחית ולסלק את הדת במאה הקודמת.
אתה רואה ערך בעבירה על כמה מצוות ל״ת לקיים את מצוות ההגדה או בחילול שבת לעשות במוצ״ש סעודה לעילוי נשמת? אינך מאמין במה שאתה אומר, כבוד הרב.
7) התחושה שלי היא שההתמקדות בפרטים גרידי ולא בתמונה הכללית אצל החרדים. יש המון אנשים ממש בקיאים בהלכה וכיו״ב (עם תעודת רב עיר, למשל) ואין להם מושג בכל הנושאים שאתם מעלים באתר, הם אפילו לא מבינים שאפשר לשאול שאלות כאלו. מצד שני, אין מי שמשים לב לבעיות הפערים בחברה הזו, בזלזול בנשים, בגוים (אני מסכים שזה כך מדורי דורות אבל אם בני אברהם רחמנים הם, מדוע אין זה מפריע להם?)…
8) זה ברור לענ״ד. איזו מדינה תהיה בידי רוב דתי (מה עם הצבא, המשטר הדמוקרטי, מעמד האשה, מעמד הגוים), כי הרי זה מה שהנכם חפצים וגם מה שיקרה ככלות הכל.
10) איני מדבר עליך דווקא, אלא על רבנים כמוך. ולא רק בנושאים תורניים אלא גם בדרך ארץ, בהכשלה בסיסית (שמעתי שיעור אחד שלך ביוטיוב ואז הפסקתי כי הציבור הוא חסר תוחלת ״מדע זה עצות״ וכל מיני קשקושים ילדותיים).
אינני רב ואני שולי בחברה, לכן לא מצאתי טוב אלא שתיקה.
3) במחילה, הדיון כאן לא אישי. התשובה לשאלה הגדולה היא, שכך הורו גדולי ופוסקי התורה, ומצחיק שאדם דתי ישאל 'איך אתם מרשים לעצמכם', השאלה היא על מי שנוטה מהוראתם, איך הוא מרשה לעצמו. מה זה 'קרדום לחפור בו', מאיפה לקחת את הפתגם ומה הקשר שלו לכאן?
נכון, שצבא מקצועי לא היה אפשרי בשנות ה50, הסיבה של הפטור לבחורי ישיבות אז היתה בכדי להשאיר פליטה לעולם התורה, היו אז כ400 בחורי ישיבות.
כיום הסיבה היא אחרת. הצבא לא צריך את בחורי הישיבות, הצבא הוא כבר מקצועי מבפנים, והעממיות היא רק קליפה שמכבידה עליו, הדרישה לגיוס היא מטעמי 'שוויון' ולא מטעמים מקצועיים.
בניית צבא מקצועי היא לא הורדה מאיכות הצבא, אלא להיפך, העלאה שלו. דוקא בגלל שאנחנו בחור מכותר באוייבים.
6) לא רק הערבים, גם היהודים המזרחיים שמרו יותר על אותנטיות ועל מסורת. זה ענין של חינוך תרבות מסורת מנטליות וכו'. גם עליהם כמובן יכולה להשפיע תעמולה, איראן של השאח היתה מאד חילונית ומערבית, לבנון בתקופות מסויימות, וכו'.
אני רואה ערך גדול במסורתיות, כן, זה כמובן חבל שלא עושים את כל מה שצריך, אבל הזהות היהודית היא חלק חשוב מהברית בין ה' לישראל, הרי תמיד היה המון עם שלא שמר מצוות בצורה טובה, ואעפ"כ הזדהה כחלק מעם ה' והזדהה עם המסורת, ברית מילה, חגים, 'סעודה לעילוי נשמת', כסעודה לגבי הנשמה, לא יודע מה הערך שלה, אבל כביטוי לכך שמאמינים בהישארות הנפש, בכך שיש בורא לעולם, שהברכות והתורה (שאומר הרב האורח, או הבן דוד השלישי שיש לו כיפה) הם דברים משמעותיים, זה דברים בעלי ערך. הבן של האנשים האלו יכול להיות תלמיד חכם גדול. פחות מצוי אצל בן של אנשים שמנותקים מהמסורת.
7) רוב האנשים לא מתעניינים בנושאים אלו, לא בציבור החרדי וגם לא בציבורים אחרים, זה נושאים שלא מטרידים את הרוב, נו אז מה? אני לא פוגש זלזול בנשים בחיים האמיתיים, לא יודע איפה אתה פוגש את זה.
8) לא אתווכח מה ברור שיהיה, רק אומר שלגבש עכשיו כל מיני החלטות בשביל מדינה שלא קמה זה הזוי וחסר תוחלת.
10) לצערי אני פשוט לא מבין מה שאתה אומר, תקרא שוב את הקטע שכתבת, ותנסה לחשוב מה יכול להבין ממנו אדם ממוצע. תנסה להתמקד באיזה נושא, ולכתוב בצורה ברורה ומפורטת שכל קורא יוכל להבין לאן אתה חותר, האם אתה מעלה שאלה? פורק תסכול? נותן עצה? רוצה לשמוע צד שני? וכן על זו הדרך.
3) הדיון נהיה אישי כאשר הבעת בטחון בידיעותיך בנוגע למה שקורה בפנים.
אני סומך על כל ת״ח שמעודדים גיוס במסגרות מסויימות (הלא שבחת אותם גם אתה לעיל?).
לא הבנתי את הערתך, ״קרדום לחפור בו״ (אבות ד:ב ופירוש הרמב״ם המפורסם), במלים אחרות ״פרוטקציה לקבל פטור משירות צבאי״.
ביחידות קרביות ממש קשה להסכים אתך שאפשר בקלות ליצור צבא מקצועי (כל השאר אני מסכים פחות או יותר) אבל איך תכפה ״בחיים האמתיים״ על מיעוט להתגייס כאשר כל האחרים מבלים את זמנם בחוף, באוניברסיטאות או בישיבות.
6) טענת שזה טוב ושזה יחודי. הצבעתי על כך שאין זה ייחודי ועל הדמיות עם מה שקורה אצל המוסלמים.
אתה גם לדעתי שוגה כאן כי בחו״ל הרבה מהיהודים אינם מאמינים במה שהם עושים. הם אתאיסטים ובאים לסעודה לעילוי נשמת (ראיה שאינך מכיר את המסורתיים ; כדי שאנשים יברכו ברכות נהנין [שלא מברכים בד״כ, דא עקא] לזכות את הנפטר), באים לביה״כ ומגדלים בנים ובנות גויים. זה שיא הצביעות והאדישות. אני אומר את זה מנסיון. בארץ זה קצת שונה כי המסורתיים אינם מן העלית ולא מן העדית.
איני רואה ערך בכל מה שאתה מונה כי כל זה רק חיקוי ושגרה, טיפשות ואדישות (מה ההבדל בינם לבין המוסלמים, הכל במזל תליא).
7) הרשה לי לחלוק, בישיבות ד״ליות, זה הרבה יותר מורגש ודווקא אצלם יש לך מוניטין. להערכתי מי שיוצא עם תעודת רב עיר מישיבה לא חרדית יחסית יותר חכם (יותר חושב).
לגבי נשים: פושים אצלכם הפרושים הקיזאיים והחסידים השוטים ; רואים כולם ערך בבורותן של נשים ; מסתירים את כל הלכות הבעייתיות מהן ; חומרות הצניעות ; באופן כללי תחושת והבעת זלזול (תמיד מפארים אותן להסביר מדוע הן פטורות ממ״ע שהזמן גרמן, ואז שומעים ׳מי אני ללמוד מאשה? חחח.׳)
8) איני מבקש תכנית לבחירות. רק עקרונית מה יקרה ב׳מדינת הלכה׳.
10) סבורני שאנשים כמוך אמורים גם לקחת את הטוב של החברה שמבחוץ (השכלה בסיסית, נימוסין וכיו״ב) ולא רק לעסוק באפולוגטיקה.
לי אין שום סמכות ושום השפעה, זאת לא פריקת תסכול.
3) יש הבדל בין מישהו שכותב בביטחון, לבין מישהו שעוסק בענינים אישיים.
הת"ח שמעודדים גיוס במסגרות מסויימות – מעודדים ליחידים, לא קוראים לכל הציבור החרדי להתגייס.
דברי הרמב"ם שם נדחו מהלכה ע"י כל הבאים אחריו. ובלי קשר לזה לא מדובר על פרוטקציה, ואין שום קשר לדברי הרמב"ם, הוא מדבר על נטילת כסף, כאן יש שאלה האם זה מוסד שמתאים לרוח ההלכה והתורה.
צבא מקצועי לא בנוי על כפיה אלא על משכורות. מה שעובד באמריקה יעבוד גם אצלינו. כבר עכשיו יש בעיה שרק סקטורים מסויימים הולכים לקרבי, והשאר ג'ובניקים או מחפפים, גם זה לא הוגן וסותר את השוויון.
6) אם זה טוב, זה טוב גם אצל המוסלמים, במדה מסויימת, מכיון שאצלם דת כוללת גם הזדהות עם רוצחים וכו', כאן זה כבר נהיה רע.
לגבי אם זה ייחודי, ביהדות זה בהחלט ייחודי מול כל מה שעברנו. אבל במדה והמוסלמים דבקים באמונה, זה מכח הברית הישנה, וכחלק מההבטחה לאברהם, אב המון גויים. וכי קטנה בעיניך, שלפני 4000 שנה אברהם עמד לו כאן על גבעה שוממה במדבר, והבורא הבטיח לו שכל הארץ הזו תהיה של זרעו, לנצח, והוא יהיה אב המון גויים, וכיום רוב האנושות לוקחת את ההבטחה הזו ואת הברית הזו ואת הבשורה של אברהם כדבר אלהים? בעיני זה דבר גדול, ואולי הכי גדול שיכול להיות. רוב האנשים בעולם, היום, כשהם פוגשים בפיתוי של חטא, מיד הם חושבים: "מה יגיד אלוהים"? זו שאלה שלא היתה לפני אברהם אבינו. (אף אחד לא חשב שלאלים יש בעיה עקרונית עם חטא, להיפך, המיתוסים וסיפורי האלים היו רצף של עלילות רצח וניאוף. חטאים היו כלפי החוק והסדר הציבורי, אף אל לא דרש 'לעשות טוב', האלים היו יצורים קפריזיים שעושים רע כשמתחשק להם ולא חייבים דו"ח לאף אחד).
לגבי סממני מסורת כמצוות אנשים מלומדה, זה אכן מגוחך, אבל זה חלק מטבע העולם, למרבה הצער, הרי מי שהתריע על מצוות אנשים מלומדה זה הנביא הקדמון, ולא משהו שנולד היום. הערך של זה הוא, שגם האנשים השטחיים והצבועים, הם חלק מהחברה שמובילה ערכים חיוביים, והבן שלהם יכול להיות אדם גדול, בזכות החיבור של ההורים לחברה הערכית.
7) קשה להתווכח כאן ובצורה כזו על המציאות, כנראה שזה לא חד מימדי.
התיאורים שלך לגבי נשים, לא מוכרים לי מהחברה שאני חי בה. לגבי חומרות, זה לא משהו שאופייני רק לצניעות, חומרות זה באופנה, בכל תחום, יש כאלו שמחמירים גם בצניעות, והם מועטים, הרוב דוקא בצניעות לא מחמירים. הלואי ותקנון הצניעות היה נשמר כדרך שנשמר תקנון העירוב או תקנון הכשרות.
8) זו בדיוק הבעיה, שאין לנו שום מושג איך תיראה מדינת הלכה, מבחינת הציבור שמרכיב אותה ושקובע מה יהיה בה, ולכן מגוחך להתחיל להיערך. קודם כל שנהיה ערוכים לאתמול.
10) אשמח לא להיכנס לאישי, כל דבר טוב – הוא טוב מצד עצמו, ולא משנה באיזה חברה הוא יותר נמצא. לגבי נימוסים – אשתדל.
בכדי לתקן מבפנים לא צריכים שום סמכות והשפעה, שרה שנירר היתה סתם אשה פשוטה, 'פראו לנדא'.
אנשים מקבלים עצות ממישהו שאוהב אותם ודואג להם, גם ציבור, הוא כמו ילד… רוצה לתקן את הציבור? קודם כל תאהב אותו, תקבל אותו עם החסרונות שלו, ואז הוא יקשיב לך. אם אתה (לא אישית, אני מדבר בכללי) שונא ציבור, הוא לא יקשיב לך, והוא צודק.
3)
לא אמרתי שמדובר בת״ח חרדיים שמעודיים חרדים להתגייס. אתה בעצמך נמנעת מלבקר את הציונות הדתית (ולהחשיבה כדבר פסול כמו ההשכלה) לעיל מפני הת״ח שבקרבה.
הרמב״ם בעצמו ידע שהוא יוצא מן הכלל בתפיסתו ולא נמנע מלהתבטא ככה ולפסוק הלכה כדעתו. אגב, אין מוסכמה בנוגע לאברכיזם כלל-ציבורי (שותפות יששכר-זבולון מרצון זה משהו שונה). אני שואל את עצמי מדוע אינך מכנה את הרמב״ם ״פוסק הלכה מתפלסף, מסלף וחוצפנן״, בלשונך המכובדת (‘חוקר תלמוד’ וחוצפן). השאלה אינה אירונית אלא רצינית בתכלית הרצינות מדוע אינך פוסל את הרמב״ם כשם שאתה פוסל חוקרים ורבנים המנוגדים ל׳דוקסה׳ החרדית על הסף או שטעו בהבנת המקורות לדעתך (אפילו בעל התורה תמימה?! ; וגם בדברי רהמב״ם יש חולשות, היית יכול לסתור את דבריו וללעוג לו).
מחילה, כאן השאלה הגדולה היא מניין ההיתר להשתמש בכתר תורה להיפטר מהחובה ״להציל ישראל מיד צר״ וחובה אזרחית יסודית (ואל תקשה ״צבא מקצועי״ וכיו״ב, ״אין לנו שום מושג איך ייראה [צבא מקצועי ומדינת ישראל המנותקת ממנו]״ ; אינך מעוניין לדמיין מה תהיה מדינת הלכה, אתה גם אמור להתחשב במצב הנוכחי בעניין זה.).
לא ברור מניין לך שכ״כ קל לבצע מהפכה כזו (ומה הקשר לארה״ב?).
יש אי-שיוויון, אבל הרבה מן הבחורים הג׳ובניקים שאני מכיר לא יכולים בגלל הפרופיל להיות קרביים והם גם מרוויחים הרבה פחות. (מי שהולך ליחידה קרבית כמעט תמיד עושה זאת מרצון, אגב.) יש גם חלק נכבד מהציבור החילוני שלא מתגייס, אין זאת סיבה להתנהג כמו ״פושעים״ אלה.
אפרופו, יש ת״ח לא פחות טובים מאשר בציבור החרדי, שהקדישו שנה וחצי או שנתיים וחצי ולא יצאו פגומים. אני באמת חושב שאתה ממציא מציאות בה מטיפים לערכים מנוגדים לתורה (איני מבין למה אתה מתכוון) ודע שבני״שים רבים לא פחות צדיקים אלא נמצאים שבעתיים מעלה מהחרדים. הם מסרבים פקודה או מוצאים פתרון כשיש בעיה הלכתית אמיתית, הם לומדים בזמני מנוחה ושינה אחרי אימונים קשים ועוד ועוד. ושוב, לא קיימות בעיות גדולות (לא יותר מאשר בחיים האזרחיים) בצבא בגלל הפקודות המגנות על הזכויות הדתיות (של היהודים האורתודקסים, של השאר לא ברצינות ; אני מכיר את הרמ״ד הלכה ואני יודע כיצד הוא פותר בעיות).
6) רוב המוסלמים המסורתיים אינם מכבדים רוצחים (חוץ מהנביא וכו׳). אבל אצלנו גם כן מכבדים רוצחים (דוד המלך, לפי שבת ל: רבי ועוד).
זה ייחודי כמו שכל עם ייחודי. הודה נא כי מהרגע שנפתחו שערי חירות, רוב העם פרק עול מלכות שמים ועול מצוות. זה גם ייחודי שעם השומר על דתו אפילו עד כדי חירוף נפש במשך מאות שנים, נוטש את הכל תוך כמה דורות בלי נקיפות מצפון.
בעצם אתה אוהב את המסורתיות וחפץ בסינקרטיזם של תקופת הנביאים, לא אני.
איני יודע על מה אתה מדבר, ראה למשל בדיאלוג אותיפרון (אלא אם כן אתה סובר שכל היוונים התייהדו) ; אולי לא הבנתי אותך.
7) לענ״ד אתה מעלים עין לפני מה שקורה מולך ביום-יום, אז נתחיל כך: מה החינוך התורני שמקבלת אשה חרדית? (נשים בצד את כל ההלכות המפלות כמו ״שלא עשאני אשה״ וענייני ירושה, עדויות וכו׳)
לא הבנתי מה בעיית הצניעות בציבור החרדי ומדוע ראוי להחמיר.
8) יש שאלות שתמיד קיימות כמו חילול שבת בפרהסיא, מעמד החילונים/הגוים/הנשים בהלכה. זה גם לא קשור למדינת הלכה מדומיינת.
וזה קצת מצחיק לשמוע זאת, הרי אתם מתנגדים לכל מה שחילוני אבל אין לכם מושג למה אתם שואפים ועוד אתם נהנים מכסף של המדינה (ושל תורמים לא בהכרח שומרי מצוות ונקיי כפיים, מנסיון אישי).
10) אין הכי נמי, איני אוהב אותם, לא ניחנתי באהבת ישראל ; כנראה בגלל שגדלתי עם גוים (וכי איני רואה הפרש גדול בין יהודים לגוים, חוץ מקיום המצוות כצווים קטגוריים; וגם זה בזכות שטיפת מוח ופיתוח של רגשות אשמה).
3) לצערי אני לא מצליח להבין לאן אתה חותר, אם תוכל להתמקד בנושא מסויים ולכתוב ברור. מעבר לפריקת תסכול, לאן זה עשוי להתקדם.
גיוס לא מתאים לחרדים, כי השקפת עולמם שיש להתבדל מהחילוניות ציונות וכו', לדתיים לאומיים זה מתאים כי השקפת עולמם שונה, הם לא סוברים שיש להתבדל, ואין סיבה שיתבדלו בצבא. להיפך הם מורעלים על צבאי.
תסביר לי את השאלה, מדוע לדעתך הרמב"ם מסלף או חוצפן? אני פשוט לא מבין מה אתה אומר. על ספראי כתבתי שהוא חוצפן, הסברתי גם למה, איך זה קשור לרמב"ם??? פסלתי את ספראי כי הוא מתנגד למשהו? כתבתי שהוא חוצפן כי הוא כותב דברים שטחיים ומגוחכים. מה קשור התורה תמימה?
אתה שוב שואל מנין ההיתר, ואני עונה לך שכך פסקו רוב ככל גדולי הפוסקים, הסמכות ההלכתית היא זו שקובעת מה מותר ומה אסור מה טוב ומה רע.
יש ת"ח ששירתו בצבא ולא יצאו פגומים, אכן, האם זה אומר שזה טוב לכולם? התשובה היא לא. וכמובן זה לא שולל שיש בני ישיבות צדיקים בצבא, אני מכיר כאלו.
6) יכול להיות שרוב המוסלמים לא מכבדים רוצחים, אין לי מושג איך בודקים את זה, כי על פניו זה נראה שתמיכה ברוצחים זה חלק משמעותי ומכובד בתרבות שלהם ולכן הוא מאד בולט. לגבי מה שכתבת על דוד המלך, שים לעצמך קצת סבון בפה, זה יעזור. אתה מזכיר לי את ארגוני הBDS שאצלם כל גנרל ישראלי הוא רוצח ותובעים אותו להאג.
כתבת 'זה ייחודי כמו שכל עם ייחודי', אשמח לקבל מידע על עוד דת שקיימת ברצף 3300 שנה עם סט של מצוות וטקסט מקודש. אין שום קשר לשערי חירות, מאז מתן תורה, חלקים גדולים מהעם ואולי רוב לא הצליחו להיצמד, זה מסלול מאד קשה. אבל הגרעין הקשה – להיפך, אף עם לא עבר עשירית מזה, אבל גם לא שרדו חצי מהדרך.
7) לא מבין את השאלה, סורי, מה זה חינוך תורני? שיעורי יהדות? הן מקבלות יותר מהבנים, מה בדיוק השאלה? 'שלא עשני אשה' זה הלכה, האם אתה כרגע שואל מדוע לא נלך בדרך של הרפורמים? למה תמיד אנשים שבאים לתקן לכאורה את הציבור החרדי, פתאום מתברר שהם בכלל לא רואים את ההלכה כסמכות? תודיע קודם לאן אתה חותר, כדי שאוכל להבין מה אני אמור להשיב.
8) שוב לא מבין מה אתה אומר, אין מושג למה שואפים? איך הגעת לזה? נהנים מכסף של המדינה? המדינה היא לא איזו ישות נדבנית, זה כסף ששייך לכלל הציבור, ומגיע מהמסים של כולם.
10) עם כאלו הנחות יסוד אתה מנסה להטיף לציבור החרדי? מי שלא רואה הבדל בין יהודי לגוי, לא יכול להיכנס לדיון הלכתי מוסרי פנימי של יהודים.
3) זה עלול להתקדם לבירור עניין הפטור משירות צבאי באמצעות ניצול כתר התורה, אם תשתף פעולה. ברם, אתה צודק שבפועל הדו-שיח אינו מתקדם לשום מקום, אמנם איני בן חורין ליבטל ממנו.
לא מתאים להם, מה אכפת לי? גם לי לא התאים ולא מתאים, מה זה משנה?
נו, אז מה נימוקי גדולי הדור? (רק הערה: יוצא מדבריך שהטוב והרע אינם אלא מוסכמות, מפורסמות. אני מבין נכונה?)
בא נצטט את הרמב״ם (תרגום הרה״ג שילת ; אבות ד:ו): ״כבר רציתי לא לדבר בזה הצווי, לפי שהוא מבואר, ולידעי גם כן שדבריי לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא… כל מי שייהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום – אני אבארם – והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהלות, ועשו את המינויים התוריים לחק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שיישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, ז״ל, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גליות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים…״.
וזכור הוא מה שכתב על העיון בתלמוד בפני עצמו באגרת (אין לי הספר בהישג יד ; אני מנחש שזאת אגרת לתלמידו): ״כילוי [ה]זמן״.
מאידך גיסא, בנושאים רבים מרגישים באופן מובהק השפעות זרות ליהדות, עד כדי כך ששד״ל כתב על הנשר ״והנה הרמב"ם עם כל התפלספותו היה בעוכרינו״ (ישנן ביקורות רבות בכתביו, אך אכמ״ל). אם עיינת פעם באגרות הרמב״ם, מן הנמנע להסיק שלא היתה לו חוצפה (כנגד גדולי הדור, בבבל ובמקומות אחרים ; באבות ד״ו כמו בהל׳ תשובה ג:ז הוא כותב על מתנגדיו שאין להם חלק לעולם הבא/שתיכרת נפשם מחיי העולם הבא) אך אין זה חריג. הבעיה היא שהרמב״ם אינו מתאים ליהדות החרדית (ליתר דיוק, לועג לה ופוסל אותה).
(אגב, אין כאן המקום לדיון כזה אבל בקצרה כיצד אתה מסתכל על דרך הפסיקה של הבלדים?)
6) אפשר להצדיק את מעשיהם של רוצחים מוסלמים (לשיטתם), מאי שנא? בינינו, מי שדומה יותר ל-BDS (ולערבים במדינתנו, בד בבד), זאת החברה החרדית. אוי לנו שלזה הגענו (ירדנו מטה מטה, בדיון).
(ראוי לגנות כל הריגה ללא צורך, לא? מה עם ערלות הפלשתים?)
אשמח לקבל מידע על דת שנוסדה ע״י אנלפבית גוי (למעט הממזר) והתפשטה בכל הארץ ושלטת ומדריכה את החיים של נאמניה במדינות רבות מאוד עד היום.
לנו יש סיפור יותר טוב, אבל כל סיפור ייחודי.
איני זוכר מדוע אבל השמטת את התואר ר׳ של בעת התורה תמימה באיזשהו מאמר והצדקת את זה בשו״ת למטה. וגם את הר״ש ליברמן השמצת על סמך טעות (או סברא שאינך מסכים איתה).
7) השאלה היא האם הן יודעות דבר זוטא ביהדות. הן קראו תנ״ך (ולא קיצורים)? יודעות מה זה תושב״ע? היש להן אפשרות להתקדם ולהשכיל? אלו שאלות פשוטות. (לא ברי מה פירוש ׳שיעור יהדות׳.)
מעוות לא יוכל לתקון, אה? אמרתי לשים את זה בצד. העובדה שיש להלכות תוקף והשיפוט האישי עליהן, אלו שני דברים שונים. (כן לדעתי, הברכה הזאת בעייתית. אז מה? וגם אינני מבין מדוע נשים פטורות ממ״ע שהזמן גרמן, האם זה אומר שלדעתי כולן חייבות (מדאורייתא) להניח תפילין? לא.)
8 אתה מתחמק, הרב. התייחס לדבריי ברצינות.
יש שיאמרו: לא ממלא חובות, לא מקבל זכויות. לא כולם אברכים ולא כולם מולידים עשרה ילדים, אי אפשר להשוות לכלל האוכלוסיה. ושוב, אתם מנוגדים למדינה ולערכיה, מדוע אתם מסכימים לקבל כסף ומשרה מהחילונים הציוניים האנטי-דתיים, השונאים אתכם?
10 לא ניחנתי באהבה יתרה כלפי היהודים באופן טבעי, מה לעשות? בי אדוני, הסבר לי מה ההבדל המהותי בין יהודי לגוי. (סבורני, הנסתרות לה׳.)
הנחות משוללות יסוד, זה בצד שלך.
״הלכתי מוסרי״, זה פליאונזם לשיטתך.
ברשותך אתייחס כרגע לסעיף הראשון בלבד, כשהנושא הזה יסתיים אפשר לעבור לנושא הבא.
'לא מתאים' לא במובן הסלנגי, של 'לא בא לי'. אלא במובן של: לא מתאים לעולם הערכים שלהם, מנוגד לערכים שהם / אנחנו מאמינים, וזה הנימוק של גדולי הדור.
לא הבנתי מה הנקודה של ציטוט הרמב"ם, דבריו ידועים ומוכרים, וכפי שכתבתי, א) נחלקו עליו כל הפוסקים האחרים ואין הלכה כמותו, ב) הרמב"ם עוסק בלקחת כסף על לימוד תורה, זה בכלל לא הנושא שלו, פשוט לא קשור.
הרמב"ם ראה את הלימוד שאינו מביא לידי מעשה ככילוי הזמן, אבל לימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכדי לדעת את עיקרי הדת ופינותיה, זה מה שהוא עשה במשך שנים רבות מאד, וזה תוכן הספרים שלו.
לגבי הליכת הרמב"ם אחרי הפילוסופיה, בזה באמת היו כאלו שלא קיבלו דבריו. אבל זה לא משהו שיחודי לרמב"ם, היו ביהדות הרבה פעמים חכמים שהשתמשו בחכמות שאינן מהתורה, ובעיקרון אין בזה שום פסול, היו כאלו שראו במקרים מסויימים פסול והתווכחו. עד כאן הכל בסדר. (שד"ל גם הוא הושפע מחכמות העמים, אלא שהוא האמין שבכחו למיין את החכמה לפי חכמה של אטיציזמוס מערבי וחכמה מזרחית ורק השניה טובה, נו טוף).
לגבי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, אתה פשוט מסלפם. קודם כל הוא לא כותב שום דבר על 'מתנגדיו', אין בכלל מישהו מזוהה לפני הרמב"ם שסבר שההגשמה היא נכונה. הוא קובע את עיקרי האמונה, לאור דבריו המבוססים על שיקולים הגיוניים.
האמירה שלך שהרמב"ם לא מתאים ליהדות החרדית או לועג לה, היא סיפור סובייקטיבי שלך. אחרים יכולים להראות איך הרמב"ם לועג דוקא לרעיונות שלך, ואוכל להכביר ציטוטים, למרות שהעיקרון מובן גם בלי להדגים.
לא מכיר את הבלדים.
איני מבין לאלו ערכים המנוגדים לתורה אתה מתכוון. (כללית, מה מותר לחרדי לעשות חוץ מללמוד תורה בגטו שלו?) ומה אתם עושים עם המצווה מצד אחד והאיסור להשתמש בתגא מצד שני (בגלל: ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין?).
דברי הרמב״ם מוכרים וידועים אבל א) ״דבריי לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא״ ואוסיף גם למי שעתיד לבוא ב) לא קראת את הפירוש במלואו או אתה חשוד להיות ספראי מחופש.
לא קראת את האגרת גם כן (קראתי לא מזמן את אורות התורה, ע״ש עמ׳ נב שם הוא מתייחס לאגרת). מה הקשר לבירור עיקרי הדת?
שד״ל הרבה פחות ממציא בספרי השקפה שלו ומפרש כרצונו הטוב מהמורה.
בנוגע להלכות תשובה עיין בהשגת הראב״ד (ואל תשיב ״דבריו מוכרים וידועים״, הידע רק בכח ולא בפועל; אחרת, לא היית מקשה בחינם) ותחילת המורה.
הרמב״ם פשוט אומר שאין לכם חלק לעולם הבא וכיו״ב ומנוגד לחלוטין לגישה ההלכתית שלכם (שלך למצער), לכאורה.
רעיונותיי?
לצערי אתה כותב בצורה מבולבלת ולא ניתנת להבנה רצופה בהאשמות של 'לא קראת' מבלי שום סימוכין. תנסה להתאמץ יותר. כי זה פשוט קשה להתייחס.
מה שכן הבנתי זה את המשפט הראשון שלך, לאלו ערכים המנוגדים לתורה אני מתכוין.
ובכן, את זה דוקא היטב לבאר שד"ל, שיש הבדלים ערכיים בין התרבות היהודית לתרבות היוונית, בדבר השאלה מה חשוב לעשות בעולם, מי הוא האדם השלם, כיצד צריך להיראות מוסד המשפחה, על מה להשתית את הערכים. האם על המסורת המגולמת בתורה, או על הרעיונות המערביים המגולמים ברוסו, סארטר, ויובל נח הררי.
במחלוקת הזו, הצבא הוא מוסד חינוכי, המחנך לאופן השני.
לגבי שאר הדברים, אני מנסה לחלץ מהם טיעון, עיין בהשגת ראב"ד, אכן, מכיר אותה, הראב"ד לא מזכיר שום אדם מסויים אלא כותב שרבים וטובים השתבשו מדברי האגדות לחשוב כך, ולכן אולי הם לא מינים אלא רק אנשים שהשתבשו. איך זה קשור? זה הופך את הרמב"ם לחוצפן? אתה מתכוין ברצינות?
לגבי אשתמש בתגא, אתה שוב מערבב, לא מדובר כאן על לקיחת כסף לתלמוד תורה, פשוט אין שום קשר. ראה רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל.
איך זה קשור לצבא? אהבת המולדת ואיחוד לאומי, אלו רעיונות פסולים מבחינת היהדות?
*אתה* אינך מביא מקורות ואכן לא קראת את האגרת הנ״ל.
הרמב״ם ידע שהיו רבנים שסברו כי לאל יש גוף, מצד שני הוא טען ופסק שמי שסובר כך אין לו חלק לעולם הבא. מה הקושי?
מה ההבדל בין כסף להנאה אחרת? אין. שים לב לדוגמאות שמביא הרמב״ם שם. (אפילו להציל את חייו, אסור לו לאדם להשתמש בתגא.)
לא אמרתי שהבעיה של הצבא היא אהבת המולדת ואיחוד לאומי, אלא שהאיחוד הזה נעשה סביב חינוך לערכים חילוניים, שהם פסולים מבחינת היהדות.
אמרתי שאתה כותב שלא קראתי ולא מביא סימוכין לכך. קראתי גם קראתי. כעת אתה חוזר על האמירה שלך, וכותב שאני לא מביא מקורות…
הרמב"ם ידע שהיו רבנים שסברו כי לאל יש גוף – יש לך אסמכתא לכך? היו כאלו רבנים? אתה מכיר מישהו שכתב כך לפני הרמב"ם? אתה פשוט ממציא. אין שום ערובה שהיו רבנים כאלו, הרמב"ם לא כותב בשום מקום שהיו רבנים כאלו. הוא כותב שאנשים טעו בזה, והוא סובר שטעות זו היא בעייתית מבחינה אמונית. הטיעונים של הרמב"ם אכן מאד חזקים.
אתה הופך את ההימנעות משירות ל'הנאה', כסף זה דבר שמקבלים 'בעד' הלימוד, למדת – תקבל משכורת. כאן לא מדובר על שכר בגלל הלימוד. אלא על משהו אחר לגמרי, על התרחקות מחברה שמשחיתה את האמונה ואת הערכים. לאור דבריו המפורסמים של הרמב"ם על התרחקות מחברה רעה. זה לא 'פרס' בגלל שלמדת, זה עמידה על ערכים.
דבריך פורחים באוויר. פרט בבקשה למה אתה מתכוון, בפועל.
קראת גם קראת, אז אין טעם ״לסלף״ את דברי הרמב״ם ולהוסיף על החסר.
ראשית, אין סיבה לחשוב שהוא לא ידע, הוא היה בקשר עם חכמי פרובנס. שנית, העובדה שהוא מתחיל בכך במורה. שלישית, היו גם היו ועיין בספרך עמ׳ 680. לחילופין, ייתכן שהוא חשב על הספר ״שיעור קומה״ (התבטאויותיו לגבי החיבור הזה מוכרות וידועות).
דא עקא, איני רואה הבדל. תלמד ותנוח בחום בית המדרש (גם אם אתה חרדי, אם אינך לומד, אינך זכאי לפטור למיטב ידיעתי). יתר על כן, בדוגמא שהזכרתי, מדובר בהימנעות מרצח.
מצטער שאני לא מבין, אני לא מתכוין לשום דבר, אני מנסה להשיב על דבריך במדה ואני מוצא בהם טיעון או שאלה
אם יש משהו שנראה לך רלבנטי באגרות הרמב"ם, כלומר שיוצר איזו שאלה, אתה מוזמן להצביע עליו
חכמי פרובנס לא היו לפניו אלא אחריו
הם לא הביעו איזו דעה רשמית קודם, אלא רק אחרי שהרמב"ם כתב התעוררו
בספר עמ' 680 מובא מישהו שהיה אחרי הרמב"ם
את ספר שיעור קומה הוא פסל וסבר שהוא ספר מינות, את זה הוא כותב במפורש
אני מבהיר שוב, שאני משתדל לענות לך, אבל פשוט לא מבין מה אתה אומר ובאיזה הקשר
חושבני שטעית בהבנת האגרת בה מופיע ״כילוי הזמן״ ותו לא.
לא הבנתי. מה עם חכמי לוניל ומשפחת אבן תיבון וכו׳. לא ברי לי שתתפתח תפיסה כזו יש מאין, זה לא סביר.
נכון, זה מה שאמרתי, דבריו על ספר שיעור קומה מפורסמים (הגם שבתחילה לא סבר כך וחזר בו).
חכמי לוניל – אתה מתכוין מן הסתם חכמי ההר? שוב מדובר בתנועה שהתעוררה אחרי דברי הרמב"ם. חכמי לוניל היו תלמידיו ומעריציו של הרמב"ם.
משפחת אבן תבון היתה נושאת כלי הרמב"ם, כך שלא ברור לי על מה אתה מדבר.
אחרי שלא מצאנו שום חכם שאומר כך, עכשיו אתה מגיע לסיפור חדש 'לא ברי לי שתתפתח תפיסה כזו יש מאין', זו תפיסה המונית, והיא לא יש מאין, היא תפיסה פשוטה של כל מי שלא מנתח את הדברים באופן אנליטי. כשהרמב"ם פסל את זה ככפירה, היו מעטים שהתקוממו, אבל זו לא איזו דעה של שום חכם. ובכלל אני לא מבין מה הדיון כאן, נניח שהרמב"ם היה פוסל דעה של מישהו כדעת כפירה, אז מה? זה הופך אותו לחוצפן? מה כל הסיפור של הדיון הזה, שאם הרמב"ם חולק על אדם אחר, כערכו, זה דומה לאדון ספראי שלא מבין פשט במאמר של ר' יוחנן וחושב שהוא היה ילד קטן 'נעדר תפיסה מרחבית' שלא יודע איפה טבריה ואיפה ציפורי??? באמת לא מבין מה אתה רוצה
לא הבנתי מה אתה רוצה מהאיגרת, איפה הבעיה לכתוב בעברית, וכן מה עם שיעור קומה. היו הרבה ספרים חיצונים שהושפעו מהגנוסטיקה, שהיו יהודים שראו אותם כתוכן קבלי מוסמך, והיו שביטלו אותם. כך דנו גם לגבי 'ספר מלחמות בני יעקב', הרמב"ן סבר ש'חכמת שלמה' מהספרים החיצונים הוא ספר אותנטי, וכו'.
צודק, זה נושא שולי וחבל שנתמקד בו.
אם תיזכר באגרות, תיזכר גם בחוצפה של הרמב״ם (והאגרת הספציפית שדנו בה הועלתה בנוגע לערך הלימוד הנהוג בישיבות בימינו).
(אמרת שלא היו חכמי פרובנס, רק הערתי שאין לזה שחר, דייקת בדבריי היכן שאין צורך.)
בוא נחזור לענייננו. מה הערכים המנוגדים לתורה שמטיפים להם בצה״ל, בפועל? מה ההבדל אם הקרדום הוא לקבל כסף או לקבל פטור?
ואם אני לא כותב ברור, הסיפור שהזכרתי פעמיים הוא שאוב מנדרים סב., אתה חפשי לעיין שם.
1. הערכים הם ערכי החילוניות. המנוגדים לערכי הדת. אם בעיניך זה שווה, אז לשיטתך אתה צודק.
2. להשתמש בתורה לקבל כסף – זה אסור לדעת הרמב"ם. להימנע מהשתתפות במוסד שפוגע בערכים דתיים – לא קשור לנושא.
1. כיצד זה מתבטא, נו, כמה פעמים אני צריך לשאול? איזו פגיעה בערכים דתיים?
2. מוסד שמאפשר לנו לחיות כאן ולא בארץ נכר.
1. כמה פעמים אני צריך לענות? זו לא פגיעה בערכים דתיים, אלא חינוך לערכים חילוניים. כמו שכתבתי בתגובה הקודמת, דברי מתבססים על ההנחה שיש הבדלים בין ערכים דתיים לערכים חילוניים, אם אתה מקבל את ההנחה, אזי התשובה היא שהצבא מחנך לערכים החילוניים, אלו שהם לא כמו הדתיים. ואם אתה לא מקבל את ההנחה, כמו שכתבתי לעיל – אזי באמת יש ויכוח בינך לבין הדתיים על ערכים.
2. איך זה רלבנטי?
1) כיצד זה מתבטא? לא חונכתי בצבא ח״ו. רק שטפו לנו את המוח עם אהבת המולדת ולא להיות חלבי, אלו ערכים נייטרליים לענ״ד.
2) קצת כבוד.
1) אתה מעיד על נסיונך בצבא, ואני לא מתווכח איתך על מה שאתה חווית. אחרים סבורים אחרת, קשה להתווכח על מציאות.
2) וכי בשביל כבוד חברה תמכור את ערכיה? לכל דבר יש את הכבוד שלו, זה לא משנה את ההחלטה בשאלה האם הצבא מתאים לבני תורה.
1) מה הסיפור הנגד?
2) סבורני כי מי שמעז לדבר גבוהה גבוהה על מוסד לאומי שמגן עליו, ראוי לו שיעזוב את ארצו ואת מולדתו. מכל מקום, אין לכם בעיה לחיות בחו״ל, לא?
המוסד אינו פוגע למיטב הבנתי בערכים הדתיים, הוא פשוט לא מייצג אותם.
מוזר לי שאתה לא קורא מה שכתבתי
לעיל כתבתי כך:
"זו לא פגיעה בערכים דתיים, אלא חינוך לערכים חילוניים"
לא יודע מה זה 'גבוהה גבוהה', ואיך זה קשור לנושא. הוראת גדולי הדור לא היתה לדבר גבוהה גבוהה, אלא שאין להתגייס. זו לא סיבה לעזוב את הארץ.
אני קורא שוב ושוב ואני מבקש פעם אחר פעם ממך להמחיש את טענתך.
אני בכוונה לא נכנס לפרטים כי אתה מגיע עם הסיפור שלך ועל כל דבר תגיד: אותי בצבא חינכו רק להיפך לערכים נעלים ויהודיים
לכן אני אומר, הצבא לא בא לפגוע בערך מסויים, הוא בא לחנך לערכים, החינוך שלו הוא לערכים חילוניים, זו קביעת עובדה, אם אתה לא מקבל את העובדה ולדעתך הצבא מחנך לערכים יהודים, או לא מחנך לערכים בכלל, זו נקודת המחלוקת
אני לא הולך לספר כאן סיפורים כדי לשמוע סיפורים נגדיים, כי זה לא יביא תועלת
צבא הוא גורם משפיע, מחנך, מחשל, קובע אופי של חברה. אתה סובר שהוא נייטרלי, אחרים סוברים אחרת.
אני מאלה שסובר אחרת, אגב. חשוב לי פשוט לרשום את זה כדי שמר גרשם לא יחשוב שרק הוא יודע מה קורה בצהל.
טוב. הבה נסכם: יש איסור להתגייס כי כך הורו הגדולים, הגם שיש מצווה להשתתף בצבא המגן על עם ישראל בארצו ושיש איסור להנות מכתר התורה, על סמך טענת עובדה מפוקפקת ובעיקר בגלל שיודעים/שמנחשים המה שבחורים חרדיים לא יצליחו להתמודד עם אורח חיים כה שונה. נא לאשר שהבנתי טוב.
ניתן לעבור עתה לשאלה אחרת שכבר העליתי לפני שנחזור לסעיפים 6, 7, 8 ו-10.
מהי ההצדקה ההלכתית לקריאת ספרים חיצוניים וכד׳ ולהשתמש בהם במאמרים תורניים? מה מורים גדולי הדור בנושא?
אתה מציג את הצד שלך, ושואל אם הבנת טוב? אני לא בוחן ליבות אם אתה מבין את עצמך. הצד שלי הוצג אחרת.
לגבי ספרים חיצונים, נא להסביר את השאלה, האם לדעתך יש ספרים שאסור לקרוא בהם? איזה למשל?
אז אשמח אם תסכם לשיטתך.
השאלה היא באופן כללי: ספרי מחקר ורומנים מלאי כפירה מצד אחד, ספרי מינים ועכו״ם מצד שני (בעצם רוב הספרות הלא-יהודית וחלק מהספרות היהודית)? מכיון שבהשכלה עסקינן, אז גם ספרי המשכילים למיניהם.
את הצד שלי הצגתי הרבה פעמים, לאחרונה כאן.
ספרות שמטיפה לכפירה אסור לקרוא, אם לא במטרה להשיב עליה.
נו אז הסיכום שלך דומה לסיכום שלי.
מה המקור לכך שמותר לקרוא ספרי אסורים אם זה במטרה להשיב עליהם? האם אנשים וארגונים שעוסקים בקירוב קיבלו הסכמות מהגדולים?
-הוא לא דומה, הוא מגחיך ומסלף מה שאמרתי, וגם חוזר על טעויות, למשל 'שיש איסור ליהנות מכתר התורה', שכן ההלכה היא לא כמו הרמב"ם, ושהאמירה דאשתמש בתגא מתכוונת למי שמשתמש בשמות קדושים.
-נאמר בגמרא 'אבל אתה למד להבין ולהורות', וכך נהגו גדולי ישראל בכל הדורות, וגם בדורינו חיזקו והסכימו לעוסקים בנושא ללמוד כדי להבין ולהורות.
.מי מתיר *לכתחילה* להשתמש בתורה להתפרנס ובפרט מי מתיר ליצור חברה מושתתת על כך?
.חסרה תחילת המשפט: ״לא תלמד לעשות״ אז אין זה הוכחה. שנית לא פוסקים ע״פ סתם גמרא (לשיטתך זה עיקר גדול). שלישית, מניין לך שזה פירוש ״תגא״? (הוא לא נמצא בפירושים הקלאסיים)
1. מרן הב"י האריך בנושא דברי הרמב"ם וכתב שכך עשו בכל הדורות, ומי שמתיר לכתחלה הם פוסקי כל הדורות, ובפרט פוסקי דורינו שהם הרלבנטיים לדורינו. נדירים כיום אנשים או רבנים שפוסקים כרמב"ם, גם בציבור הדתי לאומי נדירים, בעיקר דרדעים, תלמידי ר' גדליה נדל, וכיו"ב.
2. להיפך, משתמע שהאיסור רק לעשות, אבל כמובן שזה לא נכון, והמאמר בא להקצין את שני הצדדים, ללמוד – כדי לעשות ע"ז, או אפילו דבר שיכול למשוך – אסור, אבל כדי להבין ולהורות מותר.
3. אמרתי לך שהגמרא היא המקור, ושכך נהגו גדולי וחכמי הדורות, וגם הסכימו פוסקי דורינו.
4. ראה מדרש שמואל כאן שמביא פירושים שונים, בכל מקרה גם אם הכוונה למשתמש בתורה כדי להרויח, ההלכה היא שזה לא כולל מי שלומד ומקבל מילגה מן הצדקה.
1 כסף משנה על הלכות ת״ת ג:י ״ה״מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח״כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו…
הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה׳ אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום… וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח״ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.״
הכסף משנה אינו מציג זאת כמה שראוי לכתחילה, ובהחלט לא לכולם. לא נראה לי שאף אחד סבר שמן הראוי שיהיה כך (ראה במפרשים על המשנה) ובלי ספק אף אחד לא העלה על דעתו להתיר חברה המושתתת על כך והנהנה מכספם של יהודים אשר אינם שומרי תורה ומצוות.
למיטב ידיעתי, אף אחד במגזר הדתי-לאומי אינו מציע להפקיר את התפקיד להיות אזרח טוב, לתרום כלכלית וכד׳. קבלת ״צדקה״ מצומצמת לאברכים המיועדים להיות מחנכים או רבני קהילה וכיו״ב, בדרך כלל.
ואוסיף, סוטה מז: משרבו מקבלי צדקה מן הגוים — היו ישראל למעלה והם למטה, ישראל לפנים והם לאחור. הלכות ת״ת ג:י כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. (וכן ציטט הטור בסי׳ רמו מבלי לחלוק)
2 רציתי לומר שזה לא היה קשור. אחר בדיקה, הסתבר שיוצא מהסוגיא להפך, שאסור ללמוד אפילו להבין. עיין הלכות חוקות הגוים ב:ב-ג, שו״ע יורה דעה קע״ט:יט (ראה סוף ב״י על הטור, הגר״א על אתר והב״ח ס״ס קפ״ב).
נדמה לי שעדיף ללמוד מר״ג ולימוד חכמה יוונית לבניו מחמת קרבה למלכות. מה הרב אומר?
מדוע אינכם מבררים עניין זה באתר, ומדוע אין לכם הסכמות מגדולי הדור? (בד״כ ישנן הסכמות באתרים של קירוב וכיו״ב)
4 עדיף לומר ״יש פירוש יחידי ודחוק על המשנה והוא…״.
1. כפי שציטטת, הכסף משנה כותב: "וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח״ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר", כשאתה אומר שזה 'לא לכתחלה', אתה לא מדייק, 'לא לכתחלה' – אומרים על דבר שההוראה היא שלא לעשותו, כאן הכסף משנה אומר שאפילו אם היה עדיף שלא זה יהיה המצב, המציאות היא שבלי זה התורה תשתכח, ולכן הסכימן חכמי הדורות לעשות כך לכתחלה, כלומר ההוראה היא כן לעשות כך.
על דבריך 'בהחלט לא לכולם', אין לי מושג איפה ראית את זה, ומי זה 'כולם'? כאשר רוב הציבור חילוני, ויש מיעוט קטן של לומדי תורה, איך זה 'כולם'?
התשב"ץ משיג באריכות על הרמב"ם, בשו"ת ח"א קמז', ומסיק שדעת כל חכמי הדורות שהדבר מותר לכתחלה והוא גם מידת חסידות. ואחריו כל הפוסקים אברבנאל (נחלת-אבות ד,ה); כסף-משנה (ת”ת ג,י); רמ"א יו"ד רמו א, ש”ך (יו”ד רמו,ה); ט"ז שם, הגהות מהרש"ל שם, תויו”ט ותפארת-ישראל (בכורות ד,ו); יעב"ץ אבות ד ו, יש"ש חולין ג ט, באר שבע (הוריות י,א) חפץ ה' לבעל אור החיים ברכות ח. שו”ת פנים מאירות (ח”א סי’ עט). שו”ת חתם-סופר (חו”מ סי’ קסד); חיד”א (ברכי-יוסף יו”ד סי’ רנה,ב ובשיורי-ברכה שם סעי’ א); שו”ת אגרות-משה (ח”ה יו”ד סי’ קטז).
כמו שאמרתי הסכמת הפוסקים היא שהדבר מותר לכתחלה, וכך נהגו בכל הדורות, לא רק אחרי הרמב"ם, אלא גם בישיבות הגאונים לפניו (ראה כאן הערה 10).
ועוד, אתה קצת מבלבל את הנושא של כולל עם לקיחת צדקה. כספי צדקה הם כספים שאנשים מפרישים מהכנסותיהם כדי שיגיעו לעניים, ועל זה נאמר 'מתפרנס מן הצדקה', שמי שיכול לעבוד אסור לו לקחת מהצדקה, היא מיועדת לעניים.
כאשר שני אנשים עושים הסכם ביניהם, שהאחד תומך בלימוד של חברו, אין זו קופה של צדקה, אלא הסכם בין האנשים האלו, זה הוא הסכם יששכר וזבולון שחז"ל הזכירו, וגם הרמב"ם תומך בו בסוף הלכות שמיטה ויובל. יתירה מכך, הרמב"ם עצמו עשה הסכם כזה עם אחיו, במשך הרבה שנים אחיו דוד היה עושה עסקים בסחורות, ותומך בלימודו של הרמב"ם. בהמשך אירע לאחיו אסון של טביעה בים, והרמב"ם היה בדיכאון גדול תקופה ארוכה, עד שהצליח להשתקם מזה.
מלבד זאת, השכר של אברך כולל הוא שכר בטלה, הוא לא משכורת, הרבה פחות משכר מינימום, ושכר בטלה מותר לקחת לרוב הפוסקים.
עוד יש להבין, שבזמננו, שעולם התרבות מנוהל ע"י תקציבים ציבוריים, מגוחך לטעון שדוקא לומדי תורה לא יכולים להתנהל כך. אוניברסיטאות הן השנורריות הגדולות ביותר, הן מקבלות תרומות של מליונים כל שנה, הישיבה עם אחוז התרומות הכי גבוה, לא מגרדת את אחוזי התרומות לאוניברסיטה הכי 'עניה', לאוניברסיטה תורמים ספריות ענק, מדשאות, קמפוסים, משכורות עתק לפרופסורים בעלי 'קביעות'. הישיבות תקועות בתנאים גרועים מאד שאף סטודנט לא היה מסכים להיכנס אליהם אפילו ליום אחד.
כספי התרבות אינם צדקה, הם כיום חלק מהתקציב הלאומי, והחברה המודרנית מבינה שתרבות וידע תורמים לחברה בחזרה.
גם דבריך על הציבור הדתי לאומי לא נכונים, כיום יש שם הרבה כוללים שלא קשורים למיועדים לרבנות. (למרות שלפי הרמב"ם אין שום הבדל בכל מקרה).
2. כפי שאמרתי ההיתר של להבין ולהורות מבואר בגמ' סנה' סח. ונפסק ברמב"ם ה' ע"ז ג ב וסנהדרין ב א ואו"ש שם, המקורות שאתה מביא לא עוסקים בכלל במקרה של להבין ולהורות, אלא בעצם האיסור ללמוד מעובד עבודה זרה. גם הרמב"ם עצמו נהג כך וקרא ספרי עבודה זרה וכפירה כפי שהוא כותב במו"נ ח"ג פכ"ט, וכן כתב המאירי סנהדרין צ. ובודאי כדי להשיב לאפיקורס מותר ומצוה, וכפי שאומרת משנה מפורשת באבות ב יז ורמב"ם בפירושו שם ורס"ג בהקדמה לאמונות ודעות ומהר"ל בנתיב התורה פי"ד. וכפי שכתבתי קודם כך מורים גדולי הדור. ולא הבנתי מה ענין 'הסכמות' אצל הוראה אישית, לא מכיר אתרי קירוב עם הסכמות, וגם אם יש זה לא משנה כמובן.
4. לא יודע מה אתה מדבר, יש כמה וכמה פירושים על המשנה הזו, פירושו של הרמב"ם הוא דעת יחיד ונדחה מהלכה.
1 הרמב״ם לא חשש מזה. עיין שוב בפירוש המשנה.
ודבריו החריפים על גאוני בבל ידועים. אגב, לא כל חכמי ישראל נהגו כך, הרמב״ם הביא דוגמאות ויש עוד לא מעט (למשל מגילה ז ע״ב).
החילונים אינם העם שבשדות שבגמרא, הם יותר דומים למתיוונים או מהווים קטגוריה שלא הייתה קיימת לפני ההשכלה. ב׳כולם׳, אני מתכוון לכל חרדי ללא קשר לכשרונותיו, רציניותו ואפילו לרצונו וכו׳ ולתרומתו לעם ישראל.
הרב קאפח השתדל לדחות את ראיות התשבץ.
אם אתה רוצה להביא מקורות, אז תורי: ר׳ יונה, המאירי, הר״ב, אברבנאל (בדיעבד).
וכן המהר״ל: ובדור הזה הלואי שלא יחמירו על עצמם, ולא יקילו גם כן יותר מדאי, עד שהבעלי בתים חושבים כי זהו עצם הלומדים להנות משל אחרים, ואף יש להם לשאול. ובזה הורידו והשפילו כבוד התורה עד לארץ. אך אין לחוש בדור הזה, אשר בעוונותינו לא נמצא תלמיד חכם בו.
אברבנאל מסכם היטב: ״שאר החכמים מהאחרונים התירו בזה הרצועה מפני צורך הזמן ונתנו על זה שלוש בחינות: האחת – שהמתנה לתלמיד חכם בשכר בטלתו היא מותרת… וזה יוחד בלבד בענין הדינים. והבחינה הב׳ – היא שהתלמידי חכמים יוכלו לקחת מהקהל ריוח וממון על השתדלותם בעצותם הנכונות ובעניניהם ההמוניים הן מהכלל הן מהפרט מהיחידים… והבחינה הג׳ – מפני צורך השעה משום ״עת לעשות ליי׳ .״
1- שייך רק לגבי דיינים ורבנים בזמנים מסויימים
2- …ואולי אנשים כמוכם המלמדים את הרבים
3- כמות תלמידי החכמים בימינו היא פשוט פלא. עד מתי נקיל מטעם זה?
כפי שציינת, הציבור באופן כללי נוטה להחמיר בכל מיני עניינים. אולם, בעניין זה הם מקילים מאוד (כדעה השלישית המובאת ברמ״א יו״ד רמו:כא ״ויש מקילין עוד״).
מי מתיר לכלל הנוער להשקיע בלימוד תורה בכולל עיון על חשבון היהודים החילוניים?
אני מסכים עם ההבחנה בין צדקה לשותפות יששכר-זבולון, אך איני רואה הבחנה זו בציבור החרדי. כולם עוברים לכולל. (ואגב בשבט יששכר היו אחראים על על ענייני קידוש החודש, צרכי ציבור). [ומעניין לצטט את אברבנאל ״והתנאי השני – והוא הכרחי מאד לדעתי, שלא יקבל משום אדם פרטי כי אם מן הצבור.״]
מדברי הרמב״ם לא ברור שהוא לא השקיע במסחר אחיו, עיין אגרות הרמב״ם מהדורת שילת עמ׳ רכט.
מכל מקום, הרמב״ם משווה את מפעלו למפעלו של רבי ועל כן ייתכן שהוא התיר לעצמו יציאה מן הכלל משום עת לעשות לה׳.
לגבי הלכות שמיטה יובל יג:יג, ראה פירוש הרמב״ם לאבות, מהדורת שילת, עמ׳ עה. אין מכאן ראיה.
לא אכפת לי מהאוניברסיטאות.
בחו״ל לא נותנים מכספי ציבור למוסדות חינוך בהם אין לימודי ליבה. מדינה חילונית כמו מדינת ישראל לא אמורה לממן ישיבות ואיני רואה הצדקה לכפות על הציבור החילוני (או הגויים, מ״ש) את זה.
הבה נחזור לתחילת דרכנו, הפטור משירות צבאי. על סמך מה אתם נפטרים מקיום מצוות להציל ישראל מיד צר וזאת באמצעות שימוש בכתר תורה?
2 שוב זה לא קשור. ההיתר ניתן לחברי הסנהדרין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִים לָדוּן אוֹתָם.
הגמרא תמיד דנה בענייני כישוף בהם ראוי להבחין בין מעשה וידע. אך האם זה נכון לומר אותו דבר בעניינו?
4 מסתבר שלא קרא הרב את המפרשים על המשנה ובייחוד שלא קרא הרב את המשנה בפני עצמה. ואישתמיט מיניה מגילה דף כח.
לצערי אני לא יכול לנסות לפענח למה עשרות ההפניות כאן מתייחסות, בהתחשב שמדובר בתגובה על משהו שנכתב לפני חודשיים, אם יש לך מקור רלבנטי לדיון, פשוט תביא אותו ותכתוב ברור למה הוא מתייחס ומה אתה לומד ממנו.
אני רק רואה שאתה חוזר על אותן טעויות מהותיות ולא מתייחס למה שאני כתבתי לעיל בהרחבה.
אתה כותב שהאברך לומד "על חשבון היהודים החילונים" זה שקר מוחלט, הוא לא לוקח שום דבר מהחשבון שלהם
ושוב חוזר על הפטור ממצווה להציל מיד צר באמצעות שימוש בכתר תורה, גם זה הבל מוחלט, אין כאן מלחמת מצוה, ואין כאן פטור שקשור לכתר תורה, פשוט קרא מה שכתבתי לעיל.
אני רואה שאתה ממשיך להתחמק, הרב.
כאשר אתם לומדים, המתיוונים מגינים עליכם (מה כל כך קשה להבין?).
יש כאן ״להציל ישראל מיד צר״. פשוט קרא את מה שכתבתי לעיל.
אתה לא יכול לבא לי כאן אחרי חדשיים, לשלוח אותי לקרוא ספרים, כשאין לי מושג על מה בדיוק ההפניה, או להכריז כי מתחשק לך 'לא קראת כאן וכאן', ולטעון שאני זה שמתחמק
קראתי, ואתה כותב דברים לא נכונים
נכון שהצבא מגן על העם, הצבא אינו רק מתיוונים, וביחידות הקרביות דוקא יש הרבה דתיים
הצלת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה ולא שמירה באופן כללי
הרי תמיד היו לישראל צוררים ותמיד היו חיילים בגבולות, לא על זה נאמר דיני מלחמת מצווה
ובכל מקרה, גם אם היה כך, גם הדין שבמלחמת מצווה כולם יוצאים, לא נובע מ'שוויון', אלא מצורך, כיום אין צורך בצבא העם, זה פשוט מיותר
אם יש לך טיעון קוהרנטי ומנומק, פשוט כתוב אותו
אתה מומחה בענייני צבא להכריז שאין צורך בשירות חובה?
בבדיחותא כתבתי ״מתייוונים״. אבל העובדה שתפסת אותי על הלשון מראה שלא כדאי להמשיך את הויכוח עמך.
נא להציג מהי ההלכה בימינו, איך אמורה להיראות חברה מודרנית תקינה לפי התורה ואחר כך נוכל לדבר גבוהה גבוהה על תורה וצדק וכיו״ב, ולהוכיח את המשכילים על ביקורותיהם. זה פשוט יהיה פחות מושך ממה נפשך: או שאין לך מושג או שזה יהע קשה לעכל. ד״ל.
-אני אומר רק את דעתי, אני מניח שגם אתה לא מומחה לעניני צבא, אנחנו כאן דנים בתגובות למאמר אידיאולוגי, אז כל אחד אומר את דעתו
-לגבי המשך הויכוח, כאן אין כפיה… כתבת מתיוונים, אולי התכוונת לחילונים, לא ברור לי מה הבעיה כאן.
-לגבי ההלכה בימינו, שוב אתה כותב הכללות, מה זה 'איך אמורה להיראות חברה מודרנית'? על איזה חלק אתה מדבר, על צבא? על משרד התשתיות?
בנוגע לצבא, במדה ויש צורך בכל העם, צריכים את כולם, במדה ולא – לוקחים את מי שצריך, ובלבד שהצבא לא יהיה כור היתוך חינוכי לתרבות חילונית. זה באופן כללי. אם יש עוד שאלות אשמח לנסות לענות.
.הבעיה שאתה בא ואומר לי ״זה לא נכון. יש הרבה דתיים ביחידות קרביות.״ מה?
.עליך לכתוב מאמרים רלוונטיים בנוגע לתורה וצדק/התורה והחיים כו׳: הצבא, היחס למיעוטים לא-יהודיים (גרים תושבים ועובדי ע״ז בכלל), הפרדה מגדרית במקומות ציבוריים, הפרדת הרשויות, משקל וכח בתי הדין לעומת משפט המלך, מיתות ב״ד וכו׳ וכו׳.
.הצבא אינו כור היתוך חילוני. איך יקחו את מי שצריך? על ידי גורל? התסכים שבחורי ישיבה יתגייסו בכפיה בעוד שחילונים מתחילים את לימודיהם באוניברסיטה ומטיילים בחו״ל?
מה ששמעת, יש הרבה דתיים ביחידות קרביות.
אני לא כותב מאמרים בנושאים אלו – כי זה לא נושאי האתר, אבל אם שואלים אני מתייחס.
אתה חושב שהצבא אינו כור היתוך חילוני, אחרים חושבים שכן.
איך יקחו את מי שצריך? צבא מקצועי כמו בארה"ב, או על ידי גורל / מכסות או על ידי אורים ותומים, כל עוד הדבר מתנהל לפי רוח היהדות מה שיוחלט כשר
.לא הבנת שאני מודע לכך ולכן אין טעם לציין את זה.
.הגיון צדק ומוסר בתורה ובהלכה/התורה כרלבנטית בזמננו… לא באתר שלכם?
.מהי רוח היהדות?
אכן, הנושאים שציינת כן נמצאים באתר
אבל פחות במובן של הציבור החרדי והמדינה, אלא יותר כעיון בערכי התורה, הסיבה היא שהאתר הזה לא מיועד לעסוק בעניני הציבור החרדי והמדינה, יש אתרים אחרים שזה תפקידם
אין תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה 'מה היא רוח היהדות', אבל מוסכם שאם הצבא לא מתעניין ברוח היהדות, זה לא טוב, כאשר יקרה מצב שהצבא יושתת על רוח היהדות המסורת וההלכה, אבל יתעורר ויכוח מה בדיוק רוח המסורת ומה ההלכה – נצטרך לפתור אותה…
זה לא באמת קשור לציבור החרדי. הנושאים שהעליתי הם לכו״ע. מכיון שהיהדות האותנטית ביותר היא היהדות החרדית לפי דבריך, אז התשובה אמורה אגב אורחא לשקף את השקפת החרדים.
היות ורוב החיילים חילוניים ומסורתיים, אני חושב שאי אפשר לעשות יותר וישנה כרגע כפייה דתית ברורה בצה״ל. מה שיכול, אולי, לשנות משהו, זה ריבוי כמות שומרי המצוות בשירות.
אני מבין שהדעה שלך שונה באיזה נושאים האתר צריך לעסוק
לך תשכנע את מי שמממן את האתר, אולי תצליח
זה שיש בצה"ל כפיה דתית, לא רלבנטי לנושא בכלל
אני רק מעיר שזה כלול בנושאים שאתם אמורים לעסוק בהם.
-הרב: ״כאשר יקרה מצב שהצבא יושתת על רוח היהדות המסורת וההלכה״. -אני: זה מיושם במידת האפשר, יש אפילו כפייה דתית.
זה קצת מוזר, מי קובע מה הנושאים שאמורים לעסוק בהם?
כפיה דתית היא לא מדד לערכים שהצבא מנחיל, היא משהו שכפוי על הצבא ע"י החוק כדי שדתיים יוכלו לשרת בו בלי לעבור על יותר מדי סעיפים בשו"ע.
אתם קובעים ואני מעיר שזה כלול בקטגוריות שלכם. (וגם אם לא, זה חבל מאוד.)
מה היית רוצה שיהיה בצבא? איני מצליח להבין.
אנסה להסביר לך שוב, הקטגוריות הן לא תורה מסיני, הן חלוקה לנושאים, של המאמרים הנמצאים באתר
הנושא של חברה חרדית לא נמצא באתר, מטעמים עקרוניים
אתה לא רואה את הצבא ככור היתוך חילוני, ולכן אין טעם לעסוק מה צריכים לשנות, אני רק מיידע אותך שוב, שיש רבים אחרים שכן רואים בצבא כור היתוך חילוני, ולכן לא מתאים למתבגרים חרדים
הנושא הוא לא החברה החרדית אלא איך צריכה להיראות חברה יהודית מודרנית לפי התורה וההלכה: ״הצבא, היחס למיעוטים לא-יהודיים (גרים תושבים ועובדי ע״ז בכלל), הפרדה מגדרית במקומות ציבוריים, הפרדת הרשויות, משקל וכח בתי הדין לעומת משפט המלך, מיתות ב״ד וכו׳ וכו׳.״
הרוב חילוני/מסורתי, זה נכון.
יש נושאים משיקים שהאתר עוסק בהם, ויש כאלו שלא, תנסה לקבל את המדיניות, ולא להכתיב אותה
יישר כח על המדיניות
חוץ ממגילה כח. שהבאתי בהמשך הויכוח, לא שמתי לב שזה כבר מפורש באבות ד:ה.
הפירוש לפיו מדובר בשימוש בשמות קדושים מקורו, אם איני טועה, באדר״נ ולא התקבל על דעת הפרשנים הקלאסיים.
ראה כאן (דקה 4:50 ואילך) שרבי אהרן קוטלר היה קורא ספרות רוסית כמו פושקין, דוסטויבסקי, וכו'
תודה על הלינק. מובא לדעתי בספר The Making of a Godol.
ומה עם הנפקדים מטעמים מוסריים וכיו״ב… אתה בעד סירוב מצפוני? (גם אם כן, זה לא מקובל במדינתנו, אז מוכח שבזכות התורה אתם מקבלים פטור).
אם החוק במדינת ישראל יכיר בסירוב מצפוני, לא חושב שמישהו יכול לבא אליו בטענות, זה מבטא את העמדה המוסרית שלו, וזה בהתאם לחוק, כמו אצל בני הישיבות
בכל מקרה זה באמת לא קשור לנושא ולא 'מוכח' כלום, גם אם זה היה רעיון יחודי של דתיים, זה לא 'בעד לימוד תורה', זה בהתאם לערכי התורה, לא מסובך
אבל החוק לא מכיר בסירוב מצפוני והוא מפלה בין החילונים שסולדים מהחברה הרעה ובינכם.
אז מדוע זה קשור ללימודים בישיבה? (ולא כל מאן דבעי מטעמים דתיים)
החוק לא מכיר רשמית, אבל דה פקטו הוא לא מגייס סרבני מצפון אם לא שהם עושים דוקא
והרי כל החברה הערבית היא סרבנית מצפון והחוק פוטר אותה
בתיאוריה ברור שיש מקום לסרבנות מצפון, בפועל אם אני לא מזדהה עם מה שהם קוראים מצפון, קשה לי להזדהות גם עם פטור שיינתן להם
כך או כך, זה לא משנה לענינינו
הקשר ללומדים בישיבה, הוא רק סיטואציה היסטורית, המטרה היא כמה שפחות, לא מוכנים לחשוב על כך שכל הצעירים יעברו צבא כחלק מהחינוך וההיתוך, בדיוק להיפך, שולחים את כל הצעירים לישיבה ללמוד תורה גם אם יעבדו בהמשך החיים, בלי קשר לצבא, זה גם בארה"ב כך, כי זו האמונה החרדית, ששרשיה עמוק לאחור בהיסטוריה.
בפועל אי אפשר לפטור כל חובש כיפה, וברור שזה לא יתפוס, לכן מתפשרים על פטור לכל הפחות למי שמתמסר לרוחניות.
*למי שחובש כיפה שחורה. (אני תמה על השימוש במלה ׳רוחניות׳, אין לזה קשר ללימוד תורה בישיבה. זה דומה למה שחושבים חילונים/מסורתיים פשוטים שלומדים תאולוגיה בישיבות.)
ואם אתה מוצא ערך למסורתיות, דע שהצבא הוא ״אלדורדו״ (אוכלים כשר, יש ארוחות שבת חובה [לפעמים אסור להביא טלפונים], יש ימי ישיבה לכל מי שחפץ…).
כמובן שכל החלק הזה בצבא הוא יפה מאד, אבל לחרדי, הרבה פעמים זה פחות טוב
זהו קשקוש חסר פשר, הרב. מה זאת אומרת? מה הרע המחריד בצבא? ומה יקרה כאשר יפסיקו לשטוף את מוחם של חילונים עם נאומים וכל מיני שטויות כאלה על לאום ומסורת? מה זה אומר ׳פחות טוב לחרדים׳? שוב פעם זאת טענה של בכיינים (אינני יודע אם אתה צאצא של אנוסי ברית המועצות או של ניצולי שואה או משהו כזה. או סתם של צפון אפריקאים וצרפתים וכיו״ב שהיו צריכים לאכול לחם ולשתות מים במשך חדשים אם לא שנים כדי לשמור על הכשרות. או סתם יהודים פשוטים בחו״ל המוכנים לחכות שעות לחזור הביתה בשבתות כי צריך להמתין עד שהשכן הגוי יפתח את השער האלקטרוני. באיזה עולם אתם חיים? מה ערך יהדות כ״כ פחדנית ומפונקת?).
תודה רבה
את ההודעה השניה נסה לכתוב שוב, אם אתה רוצה, בלי דברים אישיים, ובצורה מכובדת
או מחק בעצמך את הקטעים שאתה רוצה. אכפת לי שתשאיר את העיקר בלבד.
שוב, אין זה עניין אישי ואינני חילוני. אני חושב שזה דיון שצריך באתר המוקדש לנושא אמונה מול כפירה (ולא בקורות ספרים שאינן קשורות לנושא).
חבל שתחסום אותי ותצנזר את תשובותיי כך.
אני בסופו של דבר רק משוחח עם רב חרדי נבון וממנו אני חפץ לקבל תשובות ענייניות וכנות (זה קצת מעצבן שאתה מאשים אותי בהכנסת עניין אישי, הלא אתה התחלת ״אני מכיר את הצבא לפחות כמוך״? אם לא היית בצבא, זאת טענה מוזרה.)
אני לא חוסם
אלא מאפשר לך להגיב בהתאם למה שמתאים לאתר
כפי שתוכל לראות בהיסטוריה של האתר
אין לי בעיה לענות גם למאות תגובות באותו שרשור
אבל אין לי ענין ויכולת לצנזר ולערוך את התשובות שלך
תתחיל להתמקד בנושא אחד תכתוב בצורה שמתאימה
ואם תהיה לי תשובה אשתדל לענות, אם ארגיש שאני לא יודע, אכתוב 'לא יודע'
אין לי מושג איפה שירתת(ולפי צורת הכתיבה נראה שאתה משוחרר טרי) אבל בליל של שטויות לא קראתי הרבה זמן. לפני שעשיתי תשובה שירתתי בכפיר ויצא לי להיות הרבה עם הנחל החרדי(מן הסתם). להגיד שזאת מסגרת מתאימה לחרדים זה או: 1. שקר במצח נחושה 2. פוליטיקה מסכנה 3. תמימות מרהיבה. תמיד היה לי מצחיק לראות אותם קמים בבוקר לתפילה ובלילות שבת בבר בתל אביב. כמובן שזאת דוגמא אחת מיני רבות(וכמובן שלא כולם ככה) אבל להגיד שצהל זאת מסגרת מתאימה לחרדי זה פשוט בדיחה.
לא הבנתי. זאת אשמת צה״ל אם החרדים שמתגייסים חלשי רצון? למצער, הם לא פוגשים בחורות שם.
די כבר נו, אמרת שצהל זה אחלה מקום לחרדים, זה לא. לא משנה בגלל מי או מה. "חרדים חלשי רצון" בוא, אני ואתה יודעים שגם הביינישים נופלים לא פחות ואפילו יותר, במיוחד אלה ביחידות המעורבות. אז מה אם לא פוגשים נשים? אם ככה שישארו בישיבה וזהו, גם שם לא פוגשים נשים.
לפי דבריך, גם ישיבות אינן מקומות בשביל חרדים. אשתף אתכם מידע (שכנראה אין לכם מאחר שאתם אומרים דברי תוהו בתמימותם). לכו לאזור של מועדון הסטריפ-טיז ליד הילטון בת״א ותמצאו שומרי אמוני ישראל אזורים בגבורה בלבוש חסידי או אחר וציציות בחוץ (שמעתי זאת מעד קרוב משפחה מסורתי שאין לו סיבה לשקר, ועוד הראה לי חבר סרטון שהוא צילם בפנים ורואים גבר חרדי עם כיפה גדולה על ראשו, בלי בושה). ויש המון עדויות כאלה (לא הכל קורה במועדון בת״א).
אם תקראו ספרים מחסידים לשעבר (בלא להאמין לכל מה שהם כותבים ואומרים), תבינו באיזו מידה היהדות החרדית (והחסידית בפרט) מתנוונת ומנוולת (כמובן אין זה אומר כי שאר עם ישראל במצב יוצר טוב). ד״ל.
דניאל, עזות מצח ובורות. רל״ש.
באמת? לא ידעתי… אני מתנצל בפני רום הודו, שכחתי שכל הידע האנושי מונח בפנייך כמו חכמת שלמה. אני לא מבין, אתה באמת חושב שלא יודעים את זה? אני אגיד לך יותר, אין לי עד משפחה מסורתי (שליט"א הי"ו) שראה את זה, אני(לצערי) ראיתי את זה. ובכל מיני קבוצות בוואטסאפ היו סרטונים כאלה רצים. לפי דבריי? אתה אמרת שבצבא לפחות אין נשים, אמרתי אם זה הפרמטר אז שישארו בישיבה, מה הטעם ללכת בשביל זה לצבא? לא אמרתי(זה אתה אמרת) שאין ניסיונות בישיבה כמו שיש גם בצבא, אבל הלך הרוח הכללי לא מתאים לבן ישיבה חרדי שסט הערכים שלו שונה. בסופו של יום אלה שהולכים לכל מיני מקומות טומאה הולכים מרצון רב, לעומת אלה שהולכים לצבא במטרה א' ומקבלים עוד כמה אותיות בדרך.
להבין באיזה מצב היהדות החרדית? אולי, אני לא חרדי(למרות ההערכה הרבה שיש לי לחרדים) אבל קשה לי להאמין שהישועה תבוא מבני עקיבא.
"דניאל, עזות מצח ובורות. רלש" לא רק שרום הודו מחזיק בחכמות העולם בכף ידו אלא הוא גם שנון כמו ריקי ג'רוויס. אם אתה מנסה לעקוץ לפחות אל תעשה את זה בצורה כל כך עצלנית, העקיצה הזאת נמצאת באותו מקום כמו השכוייח של בת שירות שמנסה להיות פאסיבית אגרסיבית.
אין לי טעם לדבר אתך, אינך מוסיף שום דבר לדיון. ראה את פירוש הרמב״ם לעיל ותבין לבד.
אתה מאשים אותי בעזות מצח ובגאווה, רק אמרתי לך להסתכל במראה.
ועמך הסליחה אם לא ראיתי את זה במו עיניי, אוי לי.
מחילה שאין לי פנינים כמו "עזות מצח ובורות" "חרדים חלשי רצון" "טענה של בכיינים" וכמובן אי אפשר בלי ערך היסוד של הפאסיב אגרסיב שנוטף מכל תגובה שלך. ראיתי את פירוש הרמבם(תתפלא, אני מכיר אותו גם בלעדייך) השאלה העיקרית האם הוא התקבל הלכתית או לא.
איפה האשמתי אותך בעזות מצח??? ממש זעקות של נגזלות, אתה יודע, כמו הביטוי הזה ביידיש. אל תהיה קוזאקי.
אי אפשר להמציא את זה בחיי, אתה זה שהבאת לפה את עניין החרדים במקומות תועבה לא? ועכשיו אתה מנסה לסובב את זה אליי? כל הפואנטה שלי בתגובה הזאת הייתה להראות לך שהגיע הזמן לרדת מההר בברכת משה ולהבין שאתה לא בדיוק מחדש לנו משהו.
״שקר במצח נחושה״. שוב אינך מוסיף שוב דבר. לא באתי לחדש אלא לקבל תשובות כנות מהרב ענבל. ואם בדרך צריך להזכיר דברים ידועים, מה רע בכך? (ולענ״ד אפשר לקרוא ולא להבין, מה זה משנה?)
לא צריך ללמוד בברכת משה להכיר את הרב שילת.
אתה צוחק נכון? לא אמרתי שאתה משקר זאת הייתה אופציה מ3, יכול להיות שאתה תמים מרהיב. מוסיף שום דבר? לפי איזה פרמטר? הכי מצחיק שאני יכול להגיד אותו דבר עלייך, אתה לא באמת מחדש משהו רק חוזר על מנטרות. אין בעיה שבאת לשמוע תשובות, העניין הוא שמכל תשובה שלך נוטף ריח של אליטיסטיות כזאת של "ברור שאני צודק, בוא רק נראה למה התשובות שלך מפגרות".
ולגבי חב״ד איני מסכים בשלמות ולא הבנתי מה הרבותא בדבריך (מה זה בא ללמד?).
הרב הרץ ושני יהודים אדוקים בעלי שם בלי כיפה. בהשוואה להם רג׳יו היה קנאי…
https://seforimblog.com/2016/02/the-agunah-problem-part-2-wearing/
הרב צדוק כהן:
ייש"כ על צמד המאמרים.
אפשר שיש מקום להרחיב זה לחיבור מסודר על החרדיות מראשית ההשכלה ועד ימי הפוסט ציונות. ויהי
זה רפאות לרבים מצעירינו שאינם מבחינים בין מזריטש לסמוטריץ.
כמובן מי אנכי כי אתן עצות ורעיונות. ומכל מקום.
יישר כח גדול, ה' יברך אותך. חנוכה שמח.