המקרא כספר היסטוריה ומה הוא מספר
הספור הפרטני שבתורה יכול לשמש גם כספר הסטורי לכל דבר[1], הספרות ההסטורית הראשונה בעולם. אין עם בעולם ששמר על הסטוריה רציפה שכזו, ההסטוריה במקרא הינה עממית וגם אישית, תיאורים מפורטים לגבי כל האישים שבכל התקופות, החל מחייהם המפורטים של האבות, כיצד נראו, איך התרחשה לידתם, הקשיים שעברו עליהם בחייהם, שירים ששרו, ודברים צדדיים, גילאים, יוחסין, צאצאים, יש כאן את כל הסממנים של הספור ההסטורי. גם ספורי בראשית מאדם ועד נח רחוקים כרחוק מזרח ממערב מלהיות מיתוס, אנו יכולים לקחת את "בבל און ביבל" כהדגמה מצויינת לכך: כמובן שכשנקבל את הספורים האלו לאמת נצפה לשמוע עליהם מכל באי עולם, אולם כיצד תפסו אותם הבבלים? כפיצול של כחות רבים שונים הפועלים, כהתרחשויות חסרות סדר או מטרה, גלויי כחות רבים ונעלמים. התורה רואה את בריאת העולם, המבול, הענשת או כלוי התנינים או הנחשים, כהשתלשלות רציפה של בטוי כח עליון יחיד. היא מוותרת על ההפרזות עתירות הדמיון של הבבלים, ומתארת את הכל תיאור ריאלי ופשוט, התרחשות מובנת ומוסברת, מפורטת בפרטים טכניים מציאותיים המשוים אף למיתוס של ערש ההסטוריה את האופי האמיתי שבו. השלב הראשון בין הפיכת הספור או החלום ממה שהיה באמת למיתוס הוא עקירת הפרטים המציאותיים שבו ושנוי אופיו הריאלי, הספורים שבתורה עומדים לפני שלב זה, הם מפורטים בפירוט מציאותי המספק כל ספר הסטורי המתקדם ביותר.
לא לחינם גורלה של תורת משה היה שונה, במיתוס הבבלי אמנם הופרדו השמים מן הארץ, אך המעשה היה כשמרדוך הרג את תאמת ביתר את גויתה ומשני הבתרים ברא את הרקיע ואת הארץ, מתוך התהו ובהו של הפיניקים נוצרו החיים ע"י זיווג והולדה, כל פרט ופרט בעלילות העמים נוצר ע"י אל אחר, הכל סובב מלחמות אלים, חטאיהם ועונשיהם, מיתתם והולדתם, וכיוצא בזה. חדושי התורה רבים מן הישן, אין שום מסורת למשל מן המזרח הקדום על בריאה של שבעה ימים, והחדוש העיקרי שהתורה נשמרה במסורת חיה יחידה מסוגה, ולא בכתבים עתיקים הקבורים תחת לאדמה. התורה בוחנת את כל מעשה בראשית מן הצד המוסרי, חטא עץ הדעת, קין והבל, המבול, דור הפלגה, עוסקים בבעיה המוסרית. עוד הבדל יסודי הוא שהספור המקראי משתייך לפרוזה נשגבת ענינית ותמציתית בעלת תכלית ברורה, המקורות האחרים הם בסגנון ספורי אפוס ארוך ומפורט למטרת סיפור.
המושג ריח ניחוח של הקרבן, נמצא כבר בעלילות גלגמש "האלים הריחו את הריח הטוב, האלים נאספו כזבובים על בעל הקרבן", אך מה רב ההבדל, בין אלים העטים כזבובים למלא תאוותם [וכנראה הכוונה גם שהם היו מורעבים עקב המבול שעיכב הקרבת קרבנות להם], לבין קרבן שאינו אלא רצון האל. ולשם מה היו משמשים כל אותם טקסטים עתיקים את הבבלים? "לשמש מעין השבעה להקל על הנשים את חבלי הלידה" (קאסוטו מנח ועד אברהם עמ' 8)..
למרות שהתורה מתייחסת לפרשיות העל טבעיות של בריאת העולם וראשית התרבות האנושית, היא מתייחסת אליהם בצורה ההסטורית ביותר שניתן לצייר, היא אינה פותחת ככל שאר העמים הקדמונים בבריאת האלים את עיר הבירה של העם [כמו סיפר, שוריפק, לרק, ניפור, ארך, ארידו, בבל, אקור, אאנה, ועוד ערים עתיקות רבות שבריאת העולם לפי כתבי הקדש שלהם החלה דוקא בהם..], התרבות הבבלית והשומרית שקדמה לתורה מתארת את ראשוניה כאלים וחצאי אלים, התורה משתחררת מכל זה, ומספרת רק את הספור הנצרך. גם במיתולוגיה המצרית והכנענית, מגיעים שרשיהם עד בריאת העולם והאלים הם הם שהקימו את סדרי המדינה. לתולדות ישראל קודמת תרבות עתיקה לא ישראלית. מכיון שזאת היא האמת. האבות אינם מלכים ולא שליטים הם גרים ונודדים, מפני שזו היתה האמת.
התורה והמקרא מפנים את הקורא לספרים עממיים ומקובלים המקבילים לדבריהם, בתורה מצוטט ספר מלחמות ה', מאמר המושלים, ביהושע ובשמואל מצוטט ספר הישר המתאר את ההסטוריה הישראלית בשירה[2]. אי אפשר לכתוב דברים בלתי נכונים ולציין לספרים מקבילים הרווחים בעם. ספר מלכים שולח את הקורא להשלים את ידיעותיו בספרים אלו (כשלשים וחמשה פעמים)[3], לא ייתכן כי בספר השולח לעיין בכל ספרי ההסטוריה יהיו כתובים דברים נגד ההסטוריה הידועה, ואין ספק כי "דברי ימי מלכי ישראל" וחברו "דברי ימי מלכי יהודה" הספר הרשמי של הסטורית המלכים שנכתב כנראה ע"י סופרי המלכים היה ספר אמין ומדוייק בכל מה שנוגע להתרחשויות הסטוריות.
פרטים רבים בנביאים מקוטלגים כ"עד היום הזה", אי אפשר לכתוב "עד היום הזה" על דבר שאין לו זכר בימים האלו[4].
הפרטנות היורדת למאות ואלפים פרטים מציאותיים במימד האישי והמשפחתי, הגיאוגרפי, והכרונולוגי, היא בעלת אופי היסטורי מובהק[5], הבסיס העובדתי של הספר רחב ומוצק, אך כמובן לא זה מה ששימר וקידש את הספר, ללא החיבור הערכי והפרשנות המוסרית אין כאן אלא רשימת שמות ומקומות.
הוכחה גדולה ישנה מן ההתמקדות, ספר שופטים שהינו בעל אופי ומגמה הסטורי [הבולט ביותר בתנ"ך] מדלג על תקופת יהושע ועל תקופת הכבוש, ברור כי לפניו היה ספר יהושע והוא שאף להמשיכו. יהושע ושופטים ערוכים במתכונת המשך לתורה, פתיחת יהושע מעוגנת בסיום התורה, ופתיחת שופטים מעוגנת בסיום יהושע, לצורת עריכה זו אין המשך בשמואל ומלכים, מכיון שיהושע ושופטים נערכו קודם חיבור שמואל ומלכים.
ספר שמואל מתאר תקופה של כשבעים שנה בלבד, זהו ספר שהיוצרותו היא מכח המאורעות, כמו למשל בשמואל א' ה' ה' "על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן בית דגון האשדוד עד היום הזה" מצב זה של פלשתים קיימים ומנהגיהם היה קיים עד ימי דוד בלבד[6]. הספר פותח ב"ויהי איש אחד", ולא במאורע לאומי כקודמיו, והוא מלא בשיחות חיות ואותנטיות, וללא ספק היה ספר זה לעיני ספר מלכים הפותח "והמלך דוד זקן בא בימים" ומתעלם מכל קורות דוד הגדולות והנפלאות עד שבא למצב שהיה "זקן בא בימים", ולא עוד אלא שסגנונו מראה בעליל שכוונתו להיות המשך לספר שמואל.
המקרא מקיף את כל התקופה של קיום עם ישראל, מצבו המדיני, הרוחני, שמות מנהיגיו, ואירועים, שנעשו בכל השנים כולם. ישנם רשימות יוחסין מדוייקות בן אחר בן מיעקב אבינו ועד שיבת ציון, בתורה ישנו מנין מדוייק ומפורק של התפתחות השבטים ומשפחותיהם, ובדברי הימים ישנם רשימות יוחסין שבט אחר שבט מהכניסה לארץ עד הגלות ממנה, שמות ונתונים המוצלבים עם מעשים בשאר ספרי התנ"ך, ועם ידיעות ארכיאולוגיות וטופוגרפיות [ראה בפרק התורה בזמן המאורעות], כן מתואר השימוש ברשימות היוחסין: כהנים שלא יכלו להוכיח את יחוסם וטהרתם לשבט לוי על ידי כתב יוחסין, לא יכלו לשרת במקדש ונגאלו מן הכהונה (נחמיה ז סד).
גם מבחינה הגיונית אין עיוות גדול מלחשוב את כל ספרי המקרא המקיפים את כל הדורות שנתחברו כולם בדור אחד של סוף הבית הראשון, דור של השמדת וחרבן ממלכת ישראל, ובקיעים והידלדלות בממלכת יהודה, ובדור זה נתחברו מלבד כל ספרי הנביאים האחרונים, גם יהושע ושופטים שמואל ומלכים וחמשה חומשי תורה? האמנם תקופת מנשה ואחז ופקח בן רמליהו היו תקופות יצירה כאלו שהורידו לעולם את התנ"ך?
הזכרנו פעמים רבות את ההפניות הפנימיות בתנ"ך, – העובדה שספרי הנ"ך משתמשים בקודמיהם בצורה רציפה, בתכניהם ובסגנונם. משמעות ההפניות ברורה: אם הנביאים מתייחסים לספרי קודמיהם כנתונים ידועים ושימושיים, הרי שספרים אלו ותוכנם לא שכנו בארכיון ולא בגניזה, ויש כאן רצף עדות ברור מזמן המאורעות והלאה, ספר קדוש שחי עם העם מאות שנים איננו ניתן לשנוי בצורה מגוחכת של שלוב רסיסי תורה מאוחרת ההופכת אותו מקורקינט לחללית תוך כדי נסיעה, אי אפשר לקחת ספר בשול ולהפכו לספר למוד מתמטיקה על ידי "עריכה", למרות העובדה שבשניהם יש טורי מספרים.. לא ייתכן כי ספר נשגב ורב תוכן אין יסודו ההסטורי אלא שמות תאריכים ושמות מקומות, כך כשהוא חסר תוכן נשתמר מאות שנים במקרה, וכך הוכר נתפרסם ונתקדש בפי כל בתקופתו, ורק לאחר מכן הוספות מאוחרות שהם סילוף שקר וזיוף הפכו אותו למה שהוא – ספר נבואה אוניברסלי מונומנטלי הראוי להישמר לנצח.
צורת שלוב הרסיסים מאירה גם את רוב המקומות בהם היה מי ששאל "מי לקח ממי?", הראינו כיצד הנביאים משלבים רסיסי משפטים ממקומות שונים בתורה, והופכים אותם לקטע אחיד. דברי התורה הם בנין אחיד של ברית ראשונית וחוקה, ודברי הנביאים הם בנין אחיד של תוכחה ומשא, הכולל לקוט בולט לעין מתוך ברית קדמונית וחוקה עתיקה. בפרט כשמדובר במשפטים ובהנהגות המשוקעות במקרא שלאחר התורה.
האם בכך אנו מוכיחים כל פרט ופרט המסופר בתנ"ך? מובן שאין בידינו אלא לגלות את קצה הקרחון, אך אין איולת גדולה מאשר "לגלות קצה קרחון", מובן כי אם ישנו קצה קרחון, קיים גם הקרחון כולו השקוע במים. ברור שלו לא היה ישעיהו רואה צורך להזכיר הרבה מדרכי עבודת ה' בימיו: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו", לא היה המחקר יודע על כל אלו: עולות, הקרבת חלב, הזאת דם, ראיית פנים במקדש, מנחה, קטורת, ראש חדש, שבת, קריאת מקרא בצבור, מועדים, פרישת כפיים, תפלה. אך ורק משום שלישעיהו היתה בקורת נוקבת על ההתמקדות בעבודה בלבד, זכינו לקבל נתונים אלו. כבר היה מי שהתבדח כי לולי מעשה תחית המתים של אליהו, היה המחקר קובע כי בני ישראל לא היו מתעטשים..
ספרי התורה והנביאים הם ספרים שיש להם מימד היסטורי מוצק ונתקבלו על ידי העם כמיצגים את ההסטוריה שלו במלואה. לא כמיתוס ולא כספרות יפה ומנותקת.
כל העדות היהודית תנכי"ת מתמצית אל תחום מופלא אחד, מיוחד ויחיד:
האופי הספורי הניסי שבתורה, מבחינה עובדתית בלבד, גם מבלי קשר לשאלה אם אכן אירעו המאורעות המסופרים בו, הינו יוצא דופן ויחידי מסוגו בעולם. גם ספרי הנבואה אינם בעלי אופי יחודי זה.
התורה מתארת עם שלם שיצא ממצרים ועבר מערכת פנטסטית של אירועים על טבעיים, למרות המציאות התכופה והיום יומית המשתקפת בכל מסמך כתוב מימי קדם של אמונה בנסים ובאלים בעלי כחות, אין שום מקבילה לספור כזה, ואפילו לא בצורה המזכירה סדר גודל זה. מלבד זאת התורה משלבת את כל האירועים העל טבעיים בקורות העם והופכת אותם בזה לספור הסטורי, כל המאורעות קרו "לעינך" העם ראה שמע וידע הכל, העם נפעם הזדעזע חל ורעד שר ובכה נסחף והתנער יחד עם המאורעות, התורה אינה מספרת על מטאפורות היא מספרת על עובדות שקרו לעם שלם בדברים הנוגעים לעצם קיומו. גם אם לא התרחש במציאות אף אחד מן הספורים האלו, עובדת ספורם היא עובדה מיוחדת ומצויינת בכל ההסטוריה העולמית, ומשלשה בחינות:
א. מסופר על עשרות רבות של אירועים ששינו את חוקי הטבע בצורה בוטה, לא בחזיונות, ולא ברעידות אדמה, אלא בצורה בוטה ובלתי ניתנת להסבר בעתוי שקרתה בו.
ב. מסופר על אירועים שלא היו חיצוניים משגרת העם, כגון כל העם חרשו בשדה ולפתע ירד גשם באמצע הקיץ, אלא אירועים שהיוו את מהות העם ומשמעותו, באירועים אלו העם יצא מארץ לארץ, השמיד ממלכות, אכל ושתה מהם, חלקים ממנו נכחדו בהם.
ג. מסופר על האירועים האלו לא כספור אבות או כמיתוס קדמון אלא כדברים שקרו לעיני כל העם הנוכחי כולו במקומו הנוכחי בצירוף כל שמות המקומות והאישים הפועלים והמונומנטים הקיימים המוכרים וידועים לכל העם.
אין למצוא אף אחת מבחינות אלו בכל הספורים שסופרו בידי מספרי מעשיות "למן היום אשר ברא אלהים אדם על פני האדמה למקצה השמים ועד קצה השמים לא נשמע כדבר הגדול הזה", מעולם לא טען ילוד אשה להסטוריה כזו. ואף ספרות הנבואה כאמור אינה טוענת להסטוריה כזו, אין ספק כי ישנה ספרות נבואה נרחבת שנכתבה לאחר כתיבת התורה, ואין גם ספק כי בספרות מאוחרת זו אין שום אופי כזה, מעולם לא טען נביא לשידוד טבע כחלק ממהות העם ולעיני כל העם, וגם העם מעולם לא ציפה מהנביאים להישגים כאלו. אין השפעה הדדית בחלק הספורי בין התורה לבין הנביאים, התורה לא ינקה כמובן מאופי ההסטוריה הנבואית, והנבואה לא נסתה לחקות מה שלא היה בנמצא יותר – תקופת היווצרות האמונה הישראלית.
ספור התורה הינו חד משמעי, או שהוא הבדיה המוצלחת ביותר בעולם, או שהוא האמת המופלאה והנוראה ביותר בעולם. ולכן יש לקבוע כי אם וכאשר תוכח איזו שהיא זיקה להסטוריה בספרי המקרא, הרי שהסטוריה זו מספרת על דברים שמוכרחים היו להתרחש בכדי שאי מי שהוא שפוי יספר עליהם או יאמין בהם.
ומכיון שהזיקה ההסטורית ברורה, לכל מי שלא הניח הנחה מוקדמת השוללת כל מציאות שאינה גזורה מעולם החומר המוכר לנו, הדברים ברורים. כך או כך מובן גם כי האפשרות שהתורה הינה "הבדיה המוצלחת ביותר בעולם" אינה ריאלית, מכיון שברור למעלה מכל ספק שכותב התורה שנתן את דבריו בפי האלהים, ניסה להציג אותה כהסטוריה שתתקבל, וכלום יש ניגוד גדול יותר מאשר לקבוע כי אדם המנסה להציג דבר כאמת יטרח ויעמול להציג אותו כבדיה הגדולה ביותר[7]? לא ההגיון יצר את המעשים האלו!
ספור התורה
לפי המסורת של ספרי המוסר ההסטורי המקודשים, האבות חיו בארץ כנען והיוו בה דמויות נשואות פנים ומוכרות, האמונה הישראלית כולל מנהגים יחודיים ויוצאי דופן שאין להם שום מקור או מקבילה כגון ברית המילה [ראה לעיל], החלו כבר מתקופתם, [גם משה ניצל ממות על ידי מילת בנו], גלוי אלהי העניק להם בעלות על הארץ, כמו כן נגלה להם שבניהם עתידים לרדת למצרים ולחזור לארץ. ואכן בניהם נשתעבדו במצרים שעבוד טוטלי, הם היוו שם עם שלם, עם שהעצים במאד מאד, והטריד את שלוות הממלכה המצרית שבקשה להתחכם לו ולהכניעו ואף רדפה אחריו אל המדבר, אך על ידי מנהיגם הנבואי משה הביסו את ממלכת מצרים האדירה בקטסטרופה שהפכה את כל מוסדי ארץ מצרים, מתוכננת ומאורגנת לפרטים וצפויה מראש על ידי משה, מדהימה עד כדי כך שאפשרה להם לעזוב את הארץ השמורה שלא הסכימה מתחלה בשום אופן לשחרורם, [המצרים מוכים בעשר מכות מסודרות בהתראה מראש, היאור הופך לדם, צפרדעים שורצים בכל הארץ, גוף הכל מתמלא כנים, הערוב תוקף, מכת דבר מכלה את המקנה, שחין פורח על גוף הכל, ברד לא טבעי מכלה את התבואה, מכת ארבה מכלה את השאריות, חשך לא טבעי אופף את כל מצרים, כל הבכורות מתים, וכל האלילים מתנפצים], כצפוי הצבא המצרי רדף אחרי עם העבדים, אבל הם הביסו אותו לא במלחמה אלא על ידי טביעה בים כשעם ישראל ניצל מהטביעה ויוצא בשלום מן המקום, ועל מאורע זה הושרה בפי העם "שירת הים", המספרת בין השאר את פחדם של כל העמים השכנים ממאורעות אלו, כל המאורעות ארעו בחסות ובעזרת עמוד ענן ועמוד אש פלאיים, משה מנהיג את העם ביד רמה ומספק להם אוכל ושתיה בגוד והנעלה במשך שנים רבות במדבר בדרך פלאית, גם על הבאר הניסית שסיפקה מים לכל העם במשך כל השנים הושרה שירה עממית ידועה. כל התמרדות שהיא מצד העם מלווה בתגובה לא טבעית: על חטא אחד פורצת מגפה מידית, על חברו פורצת התקפת נחשים, קבוצה מסויימת נבלעת באדמה בהתראה מראש של משה ולעיני כל העם, קבוצה נוספת נשרפת באש שיורדת מן השמים לעיני כל העם, המפקפקת במשה מצטרעת, כל הדור המבוגר מת במדבר באופן לא טבעי ורק הצעירים נשארים, העמים הבינו כי עם ישראל עומד לעלות ולכבוש את ארץ כנען וסביבותיה וניסו למנוע זאת (קללות בלעם, פעור מדין, עמלק, מתוארת גם חרדת העמים מסביב, רחב נכנעת מכח הפחד, תגובות העולם מוזכרות גם בשירת הים ובשירת דבורה, יפתח הגלעדי מספר עליהן, והפלשתים (כמוזכר בשמואל) יראים מהם). הנסיעה במדבר מתוארת ברשימה שמית של ארבעים מקומות חניה.
במקביל עם העבדים האלילי ללא ספק – כמקורו המצרי וככל העולם בימים ההם, הפך בשנים מועטות לעם מונותואיסטי בעל אמונות וחוקים יחודיים שלא נשמעו כמוהם באף עם בעולם, לא בסגנון ולא בכמות ונושאי הצוויים, החל מדיני "פרה אדומה" וכלה ב"לא תחמוד", המצוות מקיפות כל רגע וכל שעה, ביגוד, אכילה, דבור, עסקים, העם כולו האמין וקיבל את דברי האלהים מפי משה, כל נסיון של התקוממות מצד קבוצות שונות בעם זכה לתגובה אלהית בהתאם, אלו נבלעו באדמה לעיני כל העם בהתראה מראש של משה, אלו נשרפו באש פתאומית שיצאה ואכלה בהם, אלו מתו במגפה, ואלה מתו בהתקפת נחשים, וכן קבוצה גדולה ביותר מסויימת ומוגדרת מאד כילו את ימיהם במדבר ולא נכנסו לארץ בהתראה מראש של משה. משה בעצמו כתב ספר תורה והניחו במקום המקודש.
בכל עת שמשה נכנס לאהל מועד הענן יורד ושוכן על האהל. העם מתכונן בהתראה של שלשה ימים מראש להתגלות אלהים, ההתגלות מלווה בקולות נוראים אש אדירה ועשן כבד כעשן הכבשן האופפים את כל ההר, ענן וערפל מכסים את השמים, קול לא טבעי קרא את עשרת הדברות, העם מאמין כי הוא שומע את קול האלהים מדבר מראש ההר ונחרד ומתוך חרדתו מבקש שמשה ידבר ולא האלהים, (העם הבין כי הוא שומע את אלהים, ולא את משה ה"כבד פה וכבד לשון". שני מליון איש שומעים קול מראש ההר, ובין כל ההתמרדויות והמעשים החמורים שנעשו במדבר עד כדי הקמת עגל ומסכה, לא נזכר אפילו ברמז שמישהו ניסה לחשוב שלא היתה זו התגלות אלהים אמתית).
משה הוריד שני לוחות שעליהם כתוב את הדברות והניחם בארון למשמרת, מאז היוה הארון ובו הלוחות שנתנו בידי בורא העולם את חוד החנית של העם, הוא היה סמל האמונה, יצא לפני העם למלחמה, העבירם את הירדן, וכיוצא בזה, לארון זה נבנו מספר משכנים במשך התקופה הראשונה, ובתקופת המלוכה נבנה סביבו בית המקדש שהיוה את המרכז הדתי. אלהים היה מתגלה למשה באופן קבוע במקום הארון וכל זמן שזה היה קורה היה עמוד הענן יורד על המשכן.
העם כבש את ארץ סיחון ועוג ועבר הירדן, עבר את הירדן בדרך מופלאה ושם הציב מונומנט לזכר המאורע, שם כתב משה את כל ספר התורה בשבעים לשונות על אבנים גדולות, כל הפרטים האלו נכתבו בספר התורה שהופץ כמסופר בו בעם מיד בזמן כניסת ישראל לארץ. בארץ מזהה העם אתרים המוכרים לו על פי המסורת מתקופת אבותיו, קבר רחל הינו מקום ידוע ומוכר עד ימי שאול המלך, נחש הנחשת שעשה משה ידוע עוד בימי חזקיהו והיה מקודש עד כדי הקטרה לפניו, שכם שנתנה ליוסף על ידי יעקב בערוב ימיו ניתנת שוב לבניו, חותן משה וצאצאיו מוכרים על ידי העם בתקופת שמואל, [מקום ה'מצפה' בגלעד שנקבע ונתקדש ע"י יעקב (בראשית לא' "ייצף ה'… ויזבח זבח) מקודש ברציפות כמקום תפלה עד ימי בית שני (שופטים יא יא, כ ג, ש"א ז ו, י יז, ראה ירמיהו מא א, הושע ה א, חשמונאים א')] העם כולו נקרא עם ישראל על שם הסבא יעקב – ישראל, אליהו הולך אל הר האלהים חורב, מצוות פרטיות לזכר מאורעות שאירעו עם האבות (למשל גיד הנשה). רוב המצוות הינם לזכר מאורעות יציאת מצריים, ליל הסדר משחזר את יציאת מצרים כולה בצורה סמלית. חג הסוכות לזכר חיי המדבר. וכן הלאה רוב המצוות קשורות קשר בל יינתק בהיסטוריה.
בתקופה הבאה מנהיג את העם יהושע, ראשית הוא מל את כל אלו שלא מלו במדבר, כורת עמם ברית על פי דברי התורה, כובש את הארץ המובטחת עיר אחרי עיר תוך תקופה קצרה, את העיר הראשונה – יריחו הוא מציב תל עולם חרם ושריפה, קללה שנזכרת ופועלת מאות שנים לאחר מכן – בתקופת אחאב, עד אז לא העיז אדם לבנות את עיר התמרים הידועה. יהושע יוצר את "גבעת הערלות", [חוק לישראל לתנות את בת יפתח], במשך כל תקופת השופטים היתה הארץ של העם באופן מוחלט למעט רשימת גרעונות כיבוש מסויימת וברורה ששם לחצו האוייבים את העם לסרוגין, הכנעני נעלם מעל המפה ולא נזכר בשום מקום כגורם בעל כח, מפורטות כל המלחמות נגד הפלשתים הלוחצים, והתשועות שנעשו בידי מושיעים שקמו לעם ורוח ה' היתה עליהם, תפיסת האלהות של העם לקתה בחסר ועדיין ראו חלק מן ההמון את האלהים – אלהי ישראל במעטפת אלילית מוגשמת, הלחץ הפלשתי היה עונש מקומי על כך לפי מדת הסטיה.
אין צורך להאריך עוד בפרטים, הספרים מכסים בפרוטרוט ובלא שום חור את כל התקופה שמיהושע ועד עזרא, עשרות ומאות מגלות יוחסין שזורות ומרכיבות את ההסטוריה היהודית, ספרי ההסטוריה האלו מלווים לכל ארכם במאות ואלפי שמות אנשים מקומות ערים ונהרות המוכרים לכל, מאות מהם בתוספת "עד היום הזה". ובהפניות לספרי ההסטוריה המקובלים.
אם באמת כל זה התרחש, הלא ברור שיש יד מכוונת את ההנהגה המופלאה של העם, מספקת לו את כל הדרוש למטרה מסויימת מאד. כל המעשים האלו נעשים בצורה מכוונת לעיני כל העם כולו ותלויים במפגיע בתפלתו של משה ובהרמת מטהו.
אין שום משמעות להסברים כדוגמת: גאות – שפל, הפרשות של חרקים, וגבי מים, פיר קארסטי, וזיהום אויר[8], או אפילו שהעם הכנעני ועמי עבר הירדן נעלמו מן המפה משום שחיזרים הדבירו אותם. אין השאלה כאן בעזרת איזה חוקים אירעו המאורעות הנ"ל, אלא מי הוא זה ואיזה הוא אשר תיזמן את כל האירועים (הגיאות והשפל וכו') הנצרכים בדיוק ברגע המתאים ליצירת השלב הדרוש בחיי העם, ישנו גבול לצירופי המקרים, והספור שבתורה הוא הרבה מעבר לגבול האחרון של צירופי המקרים הידועים לאנושות. סוף סוף לשום אדם או קבוצה לא קרו כל עשרות צרופי המקרים המובילים כוונה מסויימת ומובהקת כל כך.
והדבר היותר בלתי טבעי בכל התורה הוא הפסגות הרוחניות בהם נמצאת התורה, מבחינה תרבותית מוסרית ואנושית ותפיסת האלהות, לא היה בכח שום אדם בתרבויות ההם שיכל להגיע למדרגה זו, בבת אחת שנוי ומהפכה בכל שטחי החיים והמחשבה.
עם שנוצר בצורה בלתי טבעית בעליל ומבין שקיבל בהתגלות מבורא העולם תורה בלתי טבעית בעליל, תורה היוצרת מהפכת עולם שלימים תשנה את פני כל כדור הארץ, תורה שאין לה שום תקדים אנושי בצווייה ובמוסריה, מעיד על כך שלא הטבע יצר את כל זאת. בורא העולם שאנו יודעים כי הוא קיים הוא שיצר את זאת למען רוחניות האדם שאנו יודעים שהיא קיימת. לכן, גם אם ישנם תהליכים שבהם הבורא אינו מתערב, תהליך יצירת העם היהודי ותורתו אינו מן המין הזה.
במקומות אינספור זועק ספר התורה את הדברים הפשוטים האלו, ובמפורט ביותר בספר דברים פרק ד' (לב-לט) "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו? השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך? אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו! מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש, ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים, להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה. וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!"
הערות:
[1]"הספור התנכ"י שהוא ברובו המכריע ספור הסטורי מצטיין בסגנונו הפשוט והשוטף המוחשי והשקוף בלי מליצות ובלי קשוטי מלים דיוקו וטבעיותו הולמים יפה את תוכן הספור המספר כאלו משתדל למסור את הדברים כהוויתם בצורה אוביקטיבית וריאלית" (ד"ר ש. ברקלי, מבא כללי לתנ"ך עמ' 92).
[2] "ישר" כמו "אז יָשַר", השורש ש'י'ר' עתיד נסתר.
[3] דברי ימי שלמה (יא מא), דברי הימים למלכי יהודה ודברי הימים למלכי ישראל (בסוף דברי ימי כמעט כל מלך ומלך), מקורות נוספים מקבילים (מכח המובאות שלהם בדברי הימים ב') הם דברי שמעיהו הנביא ועדו החזה ומדרש הנביא עדו (יג כב), דברי יהוא בן חנני אשר העלה על ספר מלכי ישראל (כ לד) וכן מדרש ספר המלכים (כד כז), דברי שמואל הרואה (א כט כט) דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה (שם) דברי חוזי (שם לג יט) ספר הקינות (שם לב כו) דברי עזיהו הראשונים והאחרונים שנכתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא (כו כב) חזון ישעיהו בן אמוץ על ספר מלכי יהודה וישראל (לב לב). וספר זה ששרד לבדו ודאי היה קדוש ויקר מכולם.
[4]כדוגמא נביא את רשימת "עד היום הזה" מיהושע: ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נשאי ארון הברית ויהיו שם עד היום הזה (יהושע ד,ט). ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה (ה,ט). ותשב בקרב ישראל עד היום הזה (ו, כה) המדובר על רחב! ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה.. על כן קרא שם המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה (ז,כו). וישרוף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה (ח, כח). ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה (ח, כט). חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה (ט כז). וישב גשור ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה (יג, יג). כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה (יד, יד). וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (טו, סג. וכן שופטים א, כא) קודם בנין ירושלים ע"י דוד! הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עבד (טז, י) שלמה כבר הוריש את גזר והכנעני כבר לא ישב בה! (מ"א ט טז יז).
מתוך תיאוריו הקדמוניים של שופטים: "ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה (שופטים א, כו). ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי (ו, כד) המדובר בנחלת משפחה מסויימת! להם יקראו חות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד (י, ד). ויחי על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה (טו, יט), ביהודה על כן קראו למקום ההוא מחנה דן עד היום הזה הנה אחרי קרית יערים (יח, יב).
ש.ל. גורדון כותב על מלכים: "יש לנו ראיות מספיקות כי לא נכתב מאוחר מתקופת יאשיהו במקומות לא מעטים.. אנו רואים שבית המקדש היה קיים בימיו כך הוא מספר בחנכת המקדש (מ"א ח ח) ויאריכו הבדים ויהיו שם עד היום הזה.. וכן הוא אומר "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (שם יב יח) וכן ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה (מ"ב ח כב) כן אנו רואים.. שגלות שומרון קדמה לו אבל שבט יהודה היה עוד על אדמתו (מלכים ב יז יח) "לא נשאר רק שבט יהודה לבדו". אין צריכים להאריך ולהסביר, כי ספר זה המכיל מאות עד אלפי פרטים מפורטים ומקביל לספרי הסטוריה, שואב ממקורות מציאותיים, ואין משמעות רבה לשאלה האם מחבר הספר העתיק ממי שהעתיק מהם, וכן הלאה, בסופו של דבר אין בו שום פרק פסודאפיגרפי, החל מבנין מקדש שלמה על כל פרטיו הקטנים ומדות כל פרט, ועד תיאור שקיעת הממלכה על כל האישים הפועלים והמעשים.
[5]ש.ל. גורדון כותב (בהקדמתו ליהושע): "ספר יהושע הוא הראשון לספרי הנביאים כפי שאפשר לשער בזמן סדורו.. אנו מוצאים בספר זה עדות נאמנה על זמן סדורו הקדום מאד.. בכל אופן היו לעיני המסדר תעודות ורשימות מבני דורו של יהושע שנערכו בלי ספק בשעת חלוקת הארץ.. וחותם תבנית האמת טבוע עליו כעל כל ספרי הנביאים".
ד"ר שאול ברקלי (מבוא כללי לתנ"ך עמ' 102) כותב "תיכף עם צעדיהם הראשונים של שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען הם רושמים את קורותיהם ואת מאורעות תקופתם באובייקטיביות מופלאה ובכוונה ברורה מראש שהם באים להנציח את ההתרחשויות ההסטוריות למען ידע דור אחרון".
"באורח זה הובאו בספר שופטים ספורים קדומים אחדים רבי ערך ואלו בשמואל א' וב' מצויים תיאורים בולטים של דוד שניטלו בלי ספק מאיזה מקור בזמנו" (אנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה).
"יש לספר מלכים אופי של ספר הסטורי מדויק ע"י סדור המלכים זמניהם והרצאת מאורעותיהם במספרים מדויקים של שנים וגם של חדשים, בן כמה היה כל מלך במלכו וכמה מלך, כמו"כ הוא מציין זמני המאורעות החשובים שארעו בשנה זו וזו למלך זה וזה, ולא עוד אלא שהוא מדקדק גם לזכור את היחס הזמני שבין כל מלכי יהודה למלכי ישראל שחיו בימיהם" (גורדון).
הישראלים, הם שהמציאו את ההסטוריה, וכך כותב א. מיאר "שום עם תרבותי אחר של המזרח הקדום היה לאל ידו לעשות זאת (לכתוב הסטוריה לשמה), גם היונים הגיעו לכך רק במאה החמישית לפני הספירה בעמדם כבר על פסגת התפתחותם התרבותית.. משא"כ בישראל כשהמדובר הוא בעם צעיר שאך זה נכנס לחיי תרבות.. עומדים אנו פה כמו בתולדות האנושות בכלל לפני חידת הפלאים.." ("תולדות העולם הקדום" כב' 1931). "רשימת עמי תבל והשתלשלותם הגינאלוגית זה מזה מאלפת ביחודה לא נתגלה במזרח הקדום נסיון לצייר מפה גיאופוליטית כזו" (עולם התנ"ך בראשית עמ' 71). "זהו המקרה הראשון הידוע לנו בעולם העתיק שנכתבה הסטוריה במלוא משמעותה של מלה זו, לא עוד רישום של שושלת מלכים והנצחת מעללי גבורתם במצבות זכרון מפוארות כדרך מושלי הממלכות האדירות של המזרח הקדמון אלא צירוף המאורעות השאובים לעתים תכופות ממסורות וממקורות שונים למסכת אחת מסודרת ומבוארת לפי השקפת עולם דתית ורוחנית אחידה.. עם ישראל היה העם היחידי בהסטוריה ששמר זכרונות נאמנים רבים על ראשית התהוותו ועל ימי התנחלותו בארצו " (תולדות א"י, כרך א' תקופת הברזל). "גם מחוץ לזריזות מלאכתם באמנות הספור ההסטורי מתבלטים העברים הקדמונים בתחום ההסטוריה כי שום עם עתיק מאלה שנזכרו עד עכשיו לא סקר מעולם סקירה כזו את מהלך חייו ולא פירש פרוש דומה לזה את תולדותיה של אומה וייעודה" (אנצ"ע ערך הסטוריוגרפיה). האם ההמצאה המופלאה הזו שממנה ניזון כל העולם [ראה לפנינו: הצלבת המידע], בעצם לא הומצאה מעולם, שכן אינה הסטוריה אלא זיוף וסירוס, הייתכן כי "כאילו הסטוריה" נולדה לפני ההסטוריה?
[6]ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה את ארון ה' עד היום הזה בשדה יהושע בית השמשי (ש"א ו יח), ויברחו הבארתים גתימה ויהיו שם גרים עד היום הזה (ש"ב ד ג), על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה (ש"ב ו ח).
[7]הטענה 'אדרבה, דוקא בכדי שלא יטענו שזייף הוא עשה זאת', הינה טאוטולוגיה מובהקת: לאחר שנתקבלה התורה כהסטוריה אנו יכולים לראות זאת כחיזוק למסורת. אולם קודם שידע אם תתקבל תורתו, מדוע הכניס הסטוריה כל כך לא טבעית? מדוע דחס עשרות רבות של שדודי טבע בלתי ניתנים לשום הסבר ולשום התקבלות על דעת אנשים שיודעים כי שום דבר מזה לא אירע?
[8]על ה'הסברים' המסופקים ע"י המחקר, נסתפק בדוגמא אחת מדבריה של קתלין קניון: בספרה "חשפנו את יריחו" עמ' 200 לאחר שהיא מתארת כי חומות יריחו מתקופת כבוש בני ישראל נעלמו ואינם, היא מוסיפה "יכולים אנו לצייר לעצמנו את בני ישראל מסובבים את העיר וזורעים פחד בלב התושבים עד שביום השביעי כאשר רעמה באזניהם תקיעת השופרות כבר ניטל כל רצונם להילחם, אולם אין בידינו ראיות עובדתיות למה שגרם לחומות להתמוטט, יכולים אנו לנחש כי רעידת אדמה היתה זו, והחפירות הראו כי הללו הרסו כמה מן החומות הקודמות אולם אין זו אלא השערה, מדרך הטבע ראו הישראלים בחזיון כזה את יד אלהים המסייעת להם". זאת למרות שהיא קובעת בפרוש כי "עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור כיבוש יריחו כאותנטיות", אין זה מפריע לה לתאר את בני ישראל מסובבים את העיר שבעה ימים ותוקעים בשופרות, וברגע התקיעה בשופרות לפתע אירעה רעידת אדמה.. והישראלים הנאיבים "מדרך הטבע" ראו את יד אלהים ברעידת האדמה שחלה בעיתוי מקרי בהחלט..
מדהים.