האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

ושממו עליה אויביכם? כן!

Picture of צוות האתר

צוות האתר

האם ארץ ישראל היתה שוממה לאורך שנות הגלות?

הנושא עלה השבוע לדיון ברשת, דבר בעיתו מה טוב, אכן כבר מזמן הורגש צורך לברר את הנושא. תיתי ליה לרבי עידן חדש שהחזיר אותו למודעות.

מצד אחד: טוענים 'מחזירים בתשובה' שהנבואה על שממת הארץ התקיימה במדוייק.

מצד שני: לאורך אלפיים השנים האחרונות היו כאן תקופות של פריחה ישובית.

אלו מנסים לשדך בין הארץ לשממה: שממה זה את, תפור עלייך, תמיד היית כזו. ואלו מנסים להפריד ולסכסך ביניהם: שממה? מה פתאום? זה  לא הסגנון שלך, ישבו כאן, סחרו כאן. הצליין קריסטוס הקריסטוסי אמר במפורש!

מה עושים?

אולי כדאי להתחיל קודם כל לשאול את החתן, הרי כל הסיפור מתחיל מפסוקי התורה.

בפרשת בחוקותי, ויקרא כו:

"ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם:  והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה:  ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה:  אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה:  כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה".

כל מי שמכיר קצת את נבואות התוכחה, קולט מיד שלכאורה לא מדובר כאן כלל על הגלות השניה, שהרי נכתב כאן במפורש "אז תרצה הארץ את שבתותיה… כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה".

גלות בבל שארכה שבעים שנה, נתפסה כהתגשמות הנבואה הזו, ריצוי שמיטות ויובלים של ארבע מאות ושלושים שנות חטא. את החשבון הזה אנו רואים כבר ביחזקאל ד' ו' שבני ישראל חטאו ארבע מאות ושלשים שנה, ולכן ירמיהו קבע שהגלות תהיה שבעים שנה, "אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה", (דניאל ט' ב'). "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה", (דברי הימים ב' לו').

כשעוסקים בנבואות שהתגשמו או לא התגשמו, יש שתמיד יגידו: יש נבואה, בפועל היא לא בדיוק התגשמה, אבל 'אתם' תעשו הכל כדי לעוות את המציאות, ולהציג כאילו התגשמה.

המקרה כאן הוא אחר לגמרי, הנבואה הזו לא עוסקת בכלל בגלות השניה, למה לי להתאמץ להוכיח שהיא התקיימה??? כתוב כאן במפורש שמדובר על גלות של שבעים שנה, וגם אם בתורה לא כתוב המספר שבעים, הרי ברור שריצוי השמיטות שהארץ לא שבתה, לא יכול להגיע לאלפיים שנה… גם אם מרגע כניסת בני ישראל לארץ ועד יציאתם לא היו שומרים שמיטה אחת, ויובל אחד, לא היינו מגיעים למאתיים שנות גלות. לכן כל עוד יוצאים מהנחה סבירה, שאנחנו לא  צריכים לכפר על אי שמירת השמיטה של האדם הניאדרטלי, ברור לגמרי שאין שום סיבה להתאמץ עם פרשנויות.

כבר הרמב"ן כתב שפרשת התוכחות בויקרא מתייחסת לחורבן הראשון, ופרשת התוכחות שבדברים מתייחסת לחורבן השני. פרטי הקללות שונים ביניהם, בהתאמה למציאות כפי שהתרחשה בפועל.

אמנם, כדאי להעמיק ברעיון של שממת האויבים, כדי להבין מה אומרת הנבואה.

למה חשוב לנו שהאוייבים ישממו על הארץ?

מהפרשה בויקרא, נראה שזה ענין סמלי של ריצוי הארץ את שבתותיה, היא 'מתוכנתת' לשבות, לא שבתתם בזמן, היא תעשה זאת בזמנה החפשי.

זה הוא עונש סמלי לבני ישראל, שארצם נהפכת למדבר:

"על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו… על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר", (ירמיהו ט).

אנשים אפילו לא עוברים שם, גם עופות השמים לא, זו השפלה לאומה שגרה כאן. גם האוייב לא מצליח ליישב אותה.

נכון, אנחנו יודעים ששממת הארץ היא גם מרכיב חשוב מאד בגאולה, אם הארץ תתיישב ותתמלא אנשים, לא יהיה לעם ישראל לאן לחזור. אבל יתכן שבגלות בבל זה לא היה מרכיב משמעותי, כי בשבעים שנה, כמה כבר תתמלא הארץ? ובפרט ששבי ציון חזרו באישורו של מלך פרס, הם לא היו צריכים להקים אצ"ל ולח"י כדי לסלק פולשים, להיפך, הם קיבלו מנדט מהאימפריה המקומית.

נשאלת השאלה, למה  ומדוע מנסים בכלל להחיל את הנבואה הזו על הגלות השניה? למה אני  צריך לנבור בספרות מסעות ולדקדק בציציותיהם של הצלבנים, הממלוכים, והמונגולים, שישבו כאן בארץ?????

התשובה המרתקת היא, שהשבלונה עובדת כאן הפוך. לכאורה אין נבואה, הבעיה מתחילה מההתגשמות!

כמו שאמרנו לעיל, המרכיב של שממת האויבים, למרות שהוא מוזכר לגבי גלות ריצוי השמיטות, הוא קריטי פי אלפיים לגלות הארוכה. ולכן אנחנו מתחילים דוקא מהסוף, המאה העשרים לא היתה תקופה בה מתרחשת נדידת עמים, ארץ ישראל איננה אי באוקיינוס השקט שהאדם הלבן גילה במאה ה18. כל אחת מהארצות שהתרחשו בה נדידות, מלחמות, כיבושים, התמלאה בינתיים בשקט בשקט או ברעש גדול במליוני אנשים. אין באירופה או באסיה מקום שנשאר פנוי, מטבע העולם, שמרכזי אוכלוסיה גדלים, משרישים, וכל מדינה נעשתה שייכת לעם כל שהוא.

במקרה והיה כובש מאד חזק, תמיד התרחשה אחת משתי אפשרויות: או שהכובש כל כך חזק, עד שיישב את הארץ ודחק את רגלי הילידים, כמו למשל האמריקאים מול האינדיאנים. (אני מוכן להתנבא שניו יורק לא תחזור לאינדיאניים, תבדקו אותי לאורך ההיסטוריה!). או שהכובש למרות חזקו, לא הצליח ליישב, והמקומיים פרו ורבו וישרצו וגם דחקו את רגליו בסופו של דבר, כמו רוב מושבות הכתר של האנגלים. האפשרות השלישית: שהארץ נשארה בסופו של דבר, אחרי הכל, ריקה, היא לא הגיונית, היא נוגדת את טבע העולם. ולכן לא התרחשה בשום מקום.

אין ארץ שאיננה מבוקשת, אבל ארץ ישראל היא הארץ המבוקשת מכל, היא קדושה לנוצרים ולמוסלמים, ולכן נלחמו עליה מאות שנים, אבל בסופו של דבר לא יישבו אותה לא אלו ולא אלו! היא ראש הגשר בין אסיה, אפריקה, ואירופה, היא גובלת בים התיכון ובים סוף, עובדה היא שעשרות אימפריות חשקו בה, לא רק הנוצרים והמוסלמים, כבר המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, הסלווקים, הרומאים, ואחרי הקמת הנצרות, הביזנטים והצלבנים, ומנגד המוסלמים, אבל גם הממלוכים כבשו אותה, גם הפרסים (פעם שניה), גם המונגולים, הצ'רקסים, האימפריה העותומנית, נפוליון, האנגלים בהמשך. לאורך כל הזמן הזה היו כאן ילידים בדואים ועוד, שגם הם רצו לשלוט על משאביה.

לו רק אחד מהכיבושים האלו, היה מציית לאפשרות השניה, של כובש שמיישב את הארץ, היה תם החזון של שיבה לארץ. אף אחד לא היה יכול להקים מדינה יהודית בארץ מיושבת מעל לרמה מסויימת. כל הכיבושים האלו, ככל שהחזיקו מעמד – כולם התאדו בסופו של דבר. לא נשארו כאן אוכלוסיות משמעותיות מאף אחת מהמדינות הכובשות.

בזמן הכיבושים של האימפריות האלו, ברור שחיו כאן אנשים, שהם גידלו פירות, ועסקו במסחר, ולפעמים הצליחו, אבל המבחן הוא מבחן התוצאה – הם לא שרדו, הארץ הקיאה אותם או כל כינוי מעודן אחר שנרצה. אם ניקח כל כפר קטן באירופה, או כל איזור אחר באסיה, באפריקה, ובכל ארץ נושבת, הרי שיש רצף ישובי. תמיד חיו אנשים, תמיד היו להם ילדים, והם שרדו שם במקום, ובדרך כלל כמות האוכלוסין גדלה לאורך הציר ההיסטורי, יש תקופות הידלדלות, יש הגירה לערים יותר גדולות. אבל אין עוד מדינה שהתרוקנה לה מיושביה ונשארה ריקה, כולם נדדו הלכו!

לא נשארו כאן רומאים, ולא צלבנים, כמובן שלא מונגולים, אבל אפילו ערבים לא באמת נשארו. האימפריה העותומנית שהיתה התגשמות החלום המוסלמי, לשלוט בכל  המזרח התיכון, לא יישבה את הארץ, תקופת הפריחה היחסית האחרונה של הארץ היתה התקופה הצלבנית. לא רק שלא יישבו את הארץ, ומליוני המוסלמים בעולם לא טרחו לבא ולהתגורר בארץ הקודש לכאורה, סביב המקום בו עלה סוסו של מוחמד לשמים וכו'. אלא שהם גם החריבו אותה, הארץ נעשתה למקום בלתי עביר, זרימת מקורות המים נסתמה, המים נצברו בביצות ממאירות שהפיצו מחלות, הארץ נעשתה מקום מקולל שרק מתי מעט גרים בו, במספר ערים מרכזיות ותו לא.

הידלדלות הארץ בתקופה הצלבנית, כהמשך של הידלדלות כל הכובשים שלפניה, היתה נס ופלא כבר בעיני המתבוננים באותו הזמן, כפי שנראה בהמשך. האירוניה שבכשלון כל הצובאים על דלתות הארץ, הוכרה כבר בזמן המאורעות: "במהלך המאה השלש עשרה התגבשה בין היהודים ההכרה שמפלות ותהפוכות אלה הן הוכחה חותכת שאין שום גוי ראוי ומסוגל להתנחל בארץ ישראל והארץ שהובטחה לאברהם יצחק ויעקב  ולזרעם אחריהם תישמר להם לעד, רעיון זה מופיע בבירור בפירושו של הרמב"ן… טענה דומה יעלה בסוף המאה ר' משה בן שלמה מסלרנו… ואמנם ארץ ישראל לא קיבלה במאה השלש עשרה את הפרנקים…", (ההיסטוריה של ארץ ישראל הוצ' יד יצחק בן צבי, כרך ו' עמ' 350). כלומר, לא מדובר במשהו שמחזירים בתשובה טענו בדיעבד, אלא בדברים שנאמרו מראש, על כל פנים שבע מאות שנה לפנינו, ישבו אנשים בארץ, התבוננו במאורעות, ואמרו: האנשים האלו לא מתקבלים בארץ, הם לא הסתכלו על אבטיחים, אלא הבינו את תהליכי העומק, אף אחד לא נאחז בה, אף אחד לא מיישב אותה, הם רבים בינם לבין עצמם, והארץ עצמה נשארת שוממה וממתינה לנו. מאז ועד ראשית העליה של בני ישראל, הארץ רק הלכה והידלדלה.

כאשר לפני שבע מאות שנה, לכל הפחות, עומד חכם יהודי ומכריז שהארץ אינה מקבלת את אויבינו, ובמשך השנים האלו אכן אף עם לא נאחז בה, והיא הלכה והתרוקנה, לעמוד היום ולהכריז שהוא טעה… זה מגוחך. הוא זה שצפה שהארץ מקיאה את יושביה הנכרים, ותמשיך לעשות זאת, עד שיגיעו בני ישראל, הרמב"ן דיבר על זמנו, והסתכל גם לאחור, הוא לא חשב שאנשים לא חיו כאן עד זמנו, אבל הוא ראה שאף אחד מהם לא נאחז בארץ, שהם לא באמת מיישבים אותה. ומכאן הוא הסיק גם לגבי העתיד, וצדק!

עד כאן לא עסקתי בשאלה אם נבואה התגשמה או לא, אלא רק הראיתי, שיש לנו כאן בעיה, מדוע אין נבואה כזו גם על הגלות השניה? הרי הנס הזה שהארץ חיכתה ריקה ושוממה למפריחי השממה, הארץ המבוקשת ביותר מבחינה היסטורית, מלכים נלחמו עליה עוד לפני שהיתה ציביליזציה אנושית באירופה, ועד לרגע זה… היא היחידה בעולם שנשארה שוממה עד המאה העשרים (סליחה, גם אוגנדה), במאה העשרים עדיין הקיזו עליה דם שתי אימפריות עולמיות: הטורקים, והאנגלים, אבל אף אחת מהן לא יישבה את הארץ. כמה שנים לאחר מכן שוב דהרה אימפריה עולמית בדרך לכאן: הרייך השלישי, בייצוגו של שועל המדבר פילדמרשל רומל, היה קרוב מאד להניח את טלפיו על הארץ הזו, ברור שאם זה היה קורה, היישוב היהודי בארץ היה מחוסל, וגם במקרה של מפלה נאצית, לא היה סיכוי ליישוב הארץ. במפתיע, מי שחזר אליה והצליח להקים אותה מהריסותיה, היה דוקא עם ישראל.

ולכן התהליך הוא הפוך, המחזירים בתשובה, או איך שתקראו להם, רואים נס, וצריכים לחפש נבואה.

אבל, לא באמת צריכים לחפש, ספר דברים, שעוסק באחרית הימים, כדבריו, מדבר גם על הנושא הזה:

"ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את  מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה:  גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו:  ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה:  ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים", (דברים כט).

דברים, מדבר בפירוש על הדור האחרון, בשורה תחתונה, בסופו של דבר, באחרית הימים, הארץ תהיה ריקה, אבל לא רק ריקה. על הריקה דיברנו בגלות בבל. כאן יהיה משהו חדש: היא תהיה מקוללת, גפרית ומלח שריפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח, קללה אלוהית רובצת על הארץ, זה דבר שמשתקף בצורה מאד בולטת בכל התיאורים מתקופת האימפריה העותומנית.

איפה הבעיה? שהמלים 'ושממו עליה אויביכם', לא נאמרו כלל על תקופת 'הדור האחרון', מצד שני, ברור שבארץ שהיא גפרית ומלח, האויבים לא רואים יותר מדי ברכה בעמלם. והעיקר: כדי שתהיה כאן גפרית ומלח בדור האחרון, במאה ה20, יש צורך בכך שאלפיים שנה האויבים לא יוכלו להיאחז כאן, אז נכון, לא כתוב 'ושממו', אבל התורה כן מתנבאת במפורש, שבדור האחרון, אי שם לפני קיבוץ הגלויות המתואר בפסוקים הקרובים בדברים שם, הארץ תהיה מקוללת, את זה אפשר לעשות או על ידי פצצה גרעינית שתהפוך ארץ נושבת לצ'רנוביל, או בדרך הישנה והטובה של אי יכולת האוייב להיאחז, מסיבות שונות ומשונות. (אני ממליץ על הדרך הזו, שכן גם אם עם ישראל יקבל מנדט מדיני לגור בצ'רנוביל, הנבואה הבאה בהמשך שם: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך… והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה", תתקשה להתממש. יש צורך בקללה שחריצות וברכה מפיגים אותה).

לסיכום: המלים 'ושממו עליה אויביכם' נאמרו על גלות ריצוי השמיטות, גלות בבל, שארכה שבעים שנה, במהלכה הארץ כלל לא התקללה באופן פיזי, משאביה היו ללא שינוי, הקללה היא שהארץ שבתה: לא עבר שם אדם, לא בהמה, וגם עוף השמים לא נדד. הורידו את השאלטר לשבעים שנה, היה חושך, עד שנדלק האור, ובני ישראל חזרו.

לגבי הגלות השניה, נאמר שהדור האחרון ישתאה וישתומם מעצמת הקללה הרובצת על הארץ. אלא שבאמירה זו כלול גם ענין מופלא: שלאורך כל הזמן עד הדור האחרון, אף עם לא ימלא את הארץ ויצליח להיאחז בה. את זאת הכירו אנשים בתקופה הצלבנית, כאשר ראו את התפוררותה, כמו כל קודמותיה, וצפו זאת אף לעתיד, מה שאכן התקיים.

השתאותו של הדור האחרון מקללת הארץ

ולכן, לפני שנחזור לתקופה הצלבנית ול'תחקיר' של עידן, נדבר קודם כל על הדור האחרון. נבואות שהתגשמו זה הנושא.

ספר זה נכתב ב1695:

CREATOR: gd-jpeg v1.0 (using IJG JPEG v62), quality = 82

שמו הוא: 'סיור בפלסטינה', מחבר הספר רולאנדי, גיאוגרף, קרטוגף ופילולוג. הוא מתאר את הארץ כריקה ברובה, תושביה המעטים התרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה.

בדרכים בין הערים היו שודדים, הארץ כולה היתה שוממה, ארץ בנויה מערים מרכזיות וממאות כפרים ונקודות חקלאיות המקיפות אותן, ומהוות את הבסיס החקלאי, האנושי, והתרבותי. בתקופת האימפריה העותומנית הוזנחה הארץ עצמה, היא היתה משכן לנודדים, שודדים, ומרעין בישין. הערים הגדולות היו ערים באימפריה העותומנית, ומשם היה מקור פרנסתן וקיומן. לו היו מנתקים את ארץ ישראל מהאימפריה העותומנית, היא היתה נהפכת בן רגע לג'ונגל גמור. ערים בודדות בלי תמיכה בלי שלטון ובלי מקור קיום.

אז כן, מארק טויין וכל זה, ב1867, עמד מארק טויין (מסע תענוגות לארץ הקודש, הוצ' אריאל 1999, עמ' 63), בעיבורו של עמק יזרעאל, כיום עמק פורה ומעובד, עמק המעיינות ופינות החמד, ובו ארבעים ישובים, וכתב לעיתונות האנגלית כך: "אף כפר אחד לא תמצא לכל ארכו של עמק יזרעאל, למרחק שלשים מיל מזה או מזה, אמנם מוצא אתה שתיים שלש קבוצות של אוהלים בדואים, אבל לא ישוב קבע אחד, יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים, לגבי איזור זה אמרה אחת הנבואות: והשימותי אני את הארץ… אין איש היכול לעמוד כאן ליד עין אל מלחה השוממה ולומר כי הנבואה לא התקיימה". ובכן חיבור הנבואה של 'ושממו עליה אויביכם', לגלות השניה, אינו משל מחזירים בתשובה, מארק טווין אשם, הוא התחיל…

גם הנרי בייקר טריסטראם, שביקר קצת לפני מארק טויין, מתאר את העמק באותה צורה. בהמשך מסעו כותב מ"ט: "ארץ ישראל יושבת עטויית שק ואפר רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה… הייתכן כי קללת שמים תלווה ארץ? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. מקודשת היא לשירה ולמסורת היא ארץ החלומות", (שם עמ' 162).

גם המלומד האנגלי ג'והן מקריגור, שנסע בא"י ב1868 ותיעד את מסעו בספר 'רוברוי על הירדן', (מהד' עברית, הוצ' משרד הבטחון תשמ"ב), מתאר את ריקנות הארץ, הליכה במשך עשרות קילומטרים בלי לראות נפש חיה.

באיזור 1882, עדיין כותב הארכיאולוג צ'ארלס וורן: "הארץ שהיתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש עודנה עומדת בשממונה… מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה", (בספרו 'ירושלים של מטה', הוצ' משרד הבטחון 1987, עמ' 287).

המלומד האנגלי פרופ' סיר ג'ון ויליאם דוסון כתב בשנת 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בא"י, שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה".

ולכן, הנבואה בתורה בנוגע לגלות הארוכה, ולמצב הארץ באחרית הימים, התגשמה ככתבה וכלשונה. אפשר להירגע.

עידן חדש

ובכן, עשינו היכרות עם הנכרי בדור האחרון שישתאה ויאמר כי הארץ מקוללת. וכעת נחזור לתקופות הקודמות ולנכרי בן זמננו. מורה הדרך שלנו יהיה עידן חדש, בפוסט המפורט מאד שלו על הנושא.

עידן ברוב להיטותו מקבץ מן הגורן ומן היקב, בלי אבחנה, ולפעמים תוך טשטוש, ובלבד שתיווצר תחושה של ארץ פורחת. אבל אם הארץ היתה באמת פורחת, בצורה מסודרת, אזי אנשים היו נשארים כאן. וזה לא קרה, אף כיבוש לא שרד כאן, ואף קבוצת מתיישבים לא נשארה כאן (חוץ מהיהודים והשומרונים), כנראה שיש לדבר סיבה.

מה התרחש כאן, איך כל אויבינו מצאו את עצמם בחוץ בסופו של דבר?

אף אחד לא העלה על דעתו שלא גרו כאן אנשים, או שהאנשים מתו כאן מרעב, כשהרמב"ן מגיע לכאן וכותב שכל הארץ חרבה וכו', הוא עדיין חי כאן, אכל מפרי הארץ, אולי אפילו תפוזים גדולים וענבים כאגודל, ואכן ציין שהארץ נותנת פרותיה לנכרים. אבל עדיין הבין שאין ארצנו מקבלת את אויביה מה שלא מבוסס לא ישרוד, גם אם הוא מגדל אבטיחים. את עצם העובדה שהיו כאן חיים, אף אחד לא ניסה להכחיש, ואין צורך לחפש ציטוטים מספרות המיסיונרים כדי לדעת זאת. עידן טורח להעתיק תיאורים שהיה כאן ברמלה  מסגד יפה גדול ולבן עם עמודים, זה לא כאילו שאתה  מגלה לנו שהיה כאן כיבוש מוסלמי צלבני וכו', ושהם בנו מבנים, כל השאלה היא לאיפה נעלמו הכיבושים האלו, מדוע אף אחד מהם לא הצליח ליישב את הארץ, כמו כל הארצות האחרות בעולם.

המגדל הלבן ברמלה שנבנה ע"י המוסלמים, הוא אתר ארכיאולוגי, כדי להיכנס אתה צריך לשלם ליהודי שיושב בפתח עשרים שקלים חדשים של מדינת ישראל. בריכת הקשתות הסמוכה, נבנתה על ידי ממלוכים, אבל כיום ילדים יהודים משייטים בה, בכדי להיכנס אתה צריך שוב לשלם עשרים שקלים חדשים של מדינת ישראל. איך זה קרה? מדוע בקולוסיאום אתה משלם לרומאים, בנוטר דאם אתה משלם לצרפתים, ובביג בן אתה  משלם לאנגלים?

בשורה התחתונה, גפרית ומלח, זו התמונה שראו המבקרים במאה ה19, אבל זה היה רק סופו של תהליך, בו ניסו שוב ושוב האוייבים להיאחז בארץ ולא שרדו, העובדה שהם בנו מסגדים וכנסיות, וניהלו חיי מסחר, ושתלו עצי פרי וכו', לא משנה את זה, הם לא הצליחו להיאחז בארץ, תוצאת הנסיון שלהם היה בסופו של דבר שממה. כאשר כל הארצות באיזור מיושבת ברצף אלפי שנים (מלבד המדבר), ישראל לא מצאה לעצמה תושבי קבע, כולם עזבוה בסופו של דבר, והיא נותרה ריקה, ומקוללת.

נרטיבו של האוייב

עידן חדש, לא בוחל גם בקבלת הנרטיב של האוייב, העיקר בכדי לנפץ את המיתוס כביכול, וכך הוא כותב:

"המיתוס הזה רגיש פוליטית, שכן לתנועה הציונית יש אינטרס ברור לטעון שאין לפלסטינים שום שורשים בארץ. אך בכל זאת, למעלה מ־6,000 ספרי מסע בארץ ישראל נכתבו במשך ההיסטוריה, ובהם תיאורים רבים על שפע ושגשוג בעריה… השממה שהובטחה לא התגשמה. למעשה קרה ההיפך הגמור: בתקופת הגלות, זרים רבים התיישבו בה, והתוצאה היא התגבשות הלאום הפלסטיני, שלא היה יכול להופיע אילו התגשמה הנבואה".

 הנרטיב של האוייב, הוא כרגיל, שקרי, ונלעג. ובפרט העימות הארכאי מול 'התנועה הציונית'… גם אם נניח שהיה שפע ושגשוג בערי ישראל, בזמן הצלבנים, האם זה שורשם של הפלסטינים? האם ה'זרים רבים' שהתיישבו בארץ הם אבותיהם של הפלסטינאים? שהגיעו רובם ככולם במאה ה20 מערב, ממצרים, ומדינות האיזור? 'התגבשות הלאום הפלסטיני' התרחשה אחרי שהיהודים הגיע לארץ והפריחו את שממותיה, היא תוצאה של תעמולה שקרית, ש'מנפץ מיתוסים' שקונה אותה כפתי יאמין לכל דבר, מראה בדיוק על מידת האמינות והיושרה שלו… בראשית המאה ה19 היו בכל ארץ ישראל 200,000 תושבים מקומיים. זו הארץ שהכילה מליונים עוד בתקופה הרומאית. בכל אחת מהערים הראשיות במדינות האיזור בראשית המאה ה19, כמו קהיר, דמשק, צור, היו יותר תושבים מבכל ארץ ישראל כולה. מה שלא תהיה תוצאת ה'מחקר' של עידן על זרים היושבים בארץ בתקופה הביזנטית, אין שום קשר לנרטיב הפלשתינאי השקרי, המקומיים הבדואים או העותומניים לא היו שום 'עם', ואין קשר ביניהם לבין תושבי הארץ הקדומים. המונח 'פלסטינאי' ככינוי לערבים יושבי א"י, מופיע לראשונה בכתובים בשנת 1911, אחרי היאחזות היהודים בארץ כעם השב לארצו, אחרי העליה השניה. נראה שעידן חדש, יאמץ כל שקר, ובלבד שישרת את מטרתו לנפץ מיתוס של מחזירים בתשובה.

מחזירים מול מטיפים

מה שמעניין שבכדי לסתור דבריהם של  'מחזירים בתשובה' בני זמננו, עידן מצטט בלהיטות מטיפים, מיסיונרים, וצליינים, מוסלמים ונוצרים…. כך למשל "הגיאוגרף אל־מוקדסי… שפע תנובת הכרמים והגנים, עם המסחר המפותח והתוסס בערי הארץ, גרמו לו לצטט את הפסוק מהתורה על הארץ זבת החלב והדבש, כמבטא את המציאות בימיו" (כך כותב אל מקדסי: "האיזור כולו… אדמה זו מבורכת, כפי שאמר אללה, "הרים מיוערים, בקעות מעובדות, ללא השקיה או נהרות", וכפי שאמרו שני האנשים למשה בן עמרם: "מצאנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש"), וגם בהמשך מצטט  עידן: "האין ברכת אלוהים שורה על הארץ המקודשת?" התפעל הצליין דניאל מקייב מהתוצרת בשדות ירושלים".

ושמא תאמר, עדיין, אותם מטיפים דתיים מציגים גם כן נתונים! אכן, ברור שהם ראו דברים והתפעלו מהם, השאלה היא האם זה מייצג את מצב הארץ לעומת הפוטנציאל שלה? ואם זה מייצג היאחזות אמיתית בארץ. ובכן, נעבור לציטוט מתקופה שלגביה יש לנו מושג:

"ב־1824 הנוסע דוד דבית־הלל סיפר על תעשיית ייצור הסבון לייצוא, ועל השפע הגדול של הפירות והסחורה בערי הארץ. הוא תיאר את עשרות אלפי תושבי ירושלים, ופירט על המסחר התוסס ביפו, חברון, טבריה, שכם וג'נין. לטענתו מצויים בארץ לרוב אבטיחים שאדם אחד לא יכול להרים לבדו, תפוזים בגודל אגרוף וענבים בגודל אגודל. הוא האריך למנות את עשרות מיני הפירות והמזון בשווקים, שאיכותם גבוהה ועלותם נמוכה בימיו", (פרופ' עידן חדש, שם, שם).

ובכן, ב1824, רוב תושבי הארץ, גרו באותן ערים בהן מתואר המסחר התוסס, בעוד כל שאר הארץ היתה ג'ונגל שומם ומקולל. צר לי לבשר, שתפוזים בגודל אגרוף וענבים בגודל אגודל, מייצגים את הגודל הסטנדרטי, אבטיחים כבדים, יש דברים כאלו, יכול להיות. (אגב זה מאפיין של ארץ שרובה שוממה, שהמינרלים שבה אינם מנוצלים ולכן זריעה פתאומית יכולה להניב גידולי מפלצת. דוד דבית הלל היה  חלק מעליית תלמידי הגר"א שלוותה באוירה משיחית של זיהוי סימני הגאולה). למרות הפירות היפים, ב1824 היתה הארץ ברובה הגדול שוממה וחרבה, ביצות ממאירות, שודדי דרכים, כמות אוכלוסין קטנה ביותר, שרובם ככולם היו בערים הנ"ל, ועדיין, יכול להיות שמישהו יגיע לכאן ויתלהב, לא כל יום רואים פירות יפים מארץ ישראל, ופעם היו מוכרים אפילו אויר מארץ ישראל בקופסאות. כך או כך, הארץ ב1824 היתה שוממה, חרבה, מטה לנפול, ובהחלט קללה שורה עליה. זו בדיוק התקופה בה הנוסעים הבריטיים ששוטטו לאורך הארץ תיארו את שממתה וקללתה. זה לא סותר לאבטיחים ולמסחר בערים.

"הצליין בורכרד מהר ציון כתב: 'עובדה היא שארץ הקודש כולה היתה, כפי שהיא היום, הטובה בארצות', בניגוד למוציאי דיבתה רעה, שלא התבוננו כראוי במצב הארץ לטענתו".

שוב, מניח עידן שעלינו להתבונן 'כראוי' בהתאם למגמתו של המטיף הנוצרי, אין שום ספק שארץ ישראל היא פוריה ועשויה להניב פרי, אלא שבאותם ימים המקומות הפוריים היו קטנים ומעטים, והארץ ברובה הגדול היתה שוממה וחרבה.

בנוגע לתקופה הממלוכית כותב עידן:

"מבקרים לא חדלו לדווח על שגשוג ויפי הארץ גם בימי הממלוכים. נוסעים ערביים כתבו לדוגמה על שכם. "שוכנת כמו טירה בתוך גניה, והעצים בה מרובים. מייצאים ממנה שמן בכמות גדולה, ובמיוחד למסגד בדמשק, ומן השמן מכינים גם סבון" כתב הנוסע הערבי אל־דמשקי. הנוסע אבן־בטוטה ציין גם שהעיר גדלה ומייצאת שמן וריבת חרובים לקהיר ולדמשק".

וואו, הם פשוט לא חדלו… מבט מפוכח יותר, ילמד אותנו, שהתפעלות של מבקר לא משקפת מבט עומק על מה שקורה באמת, וכך כותב יוסף דרורי על התקופה הממלוכית:

"ערים שהעורף החקלאי שלהן היה דליל, כמו ירושלים, היו תלויות באספקת מזון ממרחקים, ולכן שרר בהן מחסור של קבע במוצרי מזון בסיסיים… גם מצבה של האוכלוסיה החקלאית היה דחוק. בהיעדר שוק פנימי מספיק ובשל כח הקניה המועט של האוכלוסיה העירונית. היבולים היו דלים בשל היעדר כלים חקלאיים, אי שימוש במחזור זרעים וחסרונם של אמצעי השקיה… בסביבות עזה רמלה ושכם הניבו פרי מטעי עצי הפרי שנותרו מן התקופה הצלבנית… את הדרך בין עזה לחברון תיאר הנוסע הפלורנטיני ג'וצ'י (ביקר בארץ בשנת 1384): …"ראינו ארץ זרועה הדומה מאד לארצינו כי היא מיושבת ובנויה. יש שם מישורים וגבעות וכמה גבעות קטנות הנטועות עצי זית, גפן, תאנה וגידולים אחרים"… תיאור זה המבוסס על התרשמות ועל הלך רוח דתי רומנטי, אינו משקף את מצבה הכלכלי הקשה של ארץ ישראל. מצוקתה של האוכלוסיה החקלאית היתה רבה… דלדולו של הכפר והצטמקותם של השטחים המעובדים", (ההיסטוריה של א"י כרך ז' עמ' 44).

רבי עובדיה מברטנורא שביקר בארץ בתקופה הממלוכית, היטיב לראות את מה שמאחורי שפע ההיצע בערים, וכתב שלמרות זאת, אין שום ריוח מצוי בעיר, בגלל שפע הסחורות ניתן לרכוש אותן בזול, אבל "לא יקווה אדם ולא ייחל להרויח משום חכמה ובשום מלאכה אם לא יהיה רצען או אורג או צורף, אלו ירויחו מזונותיהם ובדוחק", מסחר אינו ערובה לכלכלה יציבה, ולכך שהאזרח הפשוט יוכל להתפרנס.

אמנון כהן כותב: "לכאורה מסרו הנוסעים הרבים שהותירו ספרי זכרונות ותיאורי מסעות גם נתונים על מספר התושבים במקומות השונים שבהם עברו. אך נתונים אלו מבוססים על התרשמות ועל הערכות סתמיות ומידת אמינותם קטנה ביותר", (שם עמ' 156).

כאן יש להבהיר, כי על שממת הארץ במאה ה19 אין אנו למדים מפי קריאות השבר של הנוסעים, זו עובדה היסטורית שאבותינו פגשו כאן, תיאורים מפורטים של הפרחת השממה בכל הנקודות בהן התיישבו העולים החל מהעליה הראשונה, מלמדים כיצד רוב ככל הארץ היתה ריקה ושוממה, מלאה ביצות ממאירות, מקורות מים סתומים, וקילומטרים של שממה. כמות האוכלוסין או יותר נכון היעדר האוכלוסין גם היא די ברורה. תיאורי הנוסעים אינם אלא הוספת נופך צבעוני לתמונה הידועה  לנו בבירור.

בלבול תקופות

עידן פותח את מאמרו בהטעיה או טעות מהותית, הוא חותך כ130 שנה מהתקופה הרומית, ומחבר אותה עם התקופה הביזנטית  ("התקופה הרומית ביזנטית, למעלה מ500 שנה, בין 70-638"), מדוע?

משום שהוא צריך ליצור את מראית העין, כדבריו: "הארץ הייתה נתונה בפריחה ובשפע חסרי תקדים, ודווקא תחת שלטון הנכרים… המחקר הארכיאולוגי בארץ אכן הוכיח שהתקופה הרומית־ביזנטית הייתה תקופת שיא מבחינה דמוגרפית וכלכלית". אבל אין תקופה רומית ביזנטית, ולכן גם ההכללה איננה נכונה. התקופה הביזנטית היתה 'תקופת שיא', כפי שכותב פטריך, הרומאית לא. עידן בהינף מקלדת מרחיב את תקופת השיא בעוד שלוש מאות שנה, כך שזה נשמע הרבה יותר טוב…

לגבי התקופה הרומאית, עידן מבלבל בין יושבי הארץ, לבין האימפריה האיזורית. ומבלבל בין חורבן בית המקדש ובין גלות. הוא רוצה להראות שגם אחרי חורבן המקדש הארץ פרחה, למרות ש'נשלטה על ידי נכרים'. אלא שלאורך רוב שנות המקדש הארץ 'נשלטה על ידי נכרים', חלק גדול על ידי אותם הרומאים, שהרי התקופה הרומית לא מתחילה בשנת 70, אלא יותר ממאה שנים קודם לכן. הרומאים שלטו בארץ דרך נציביהם, לפני התקופה החשמונאית שלטו בארץ היוונים, וקודם לכן האימפריה הפרסית דרך פחוותיה. כך שלאורך רוב שנות קיומו של המקדש היתה הארץ כבושה ומנוהלת במידה מסויימת דרך אימפריה איזורית, למרות זאת ברור שלא על זמן זה הולכות נבואות הגלות.

גם אחרי החורבן המשיך עם ישראל לשבת בארצו, הרומאים לא גרו כאן ולא ישבו כאן, הם העמידו כאן חיל מצב, ובמקרה של מרד הביאו גייסות רבות. אבל הארץ היתה ארץ ישראל, לאורך כל מהתקופה הרומית ואף הביזנטית. כך שלנסות לחפש את שממת יושבי הארץ – היהודים, כדי לקיים בהם 'ושממו עליה אויביכם', זה קצת מגוחך…

בסוף המאה השלישית היו היהודים כחצי מתושבי הארץ (היסטוריה של ארץ ישראל, יד יצחק בן צבי כרך ה' עמ' 109, ראה ירושלמי דמאי ב' א' רבי יוחנן אמר שרוב יושבי הארץ יהודים, ורבי אלעזר בדור שאחריו אמר שכבר אין רוב), בסוף המאה הרביעית ירד מספרם לפחות משליש (שם עמ' 111).

ובכן, עידן מונה את השפע של הארץ שרוב יושביה עליה, לפני הגלות, 'תחת שלטון הנכרים', ורואה בכך הפרכה לנבואת הגלות, המדברת, גם אם נפרש אותה על הגלות השניה, על האויבים היושבים בארץ במקום בני ישראל.

דא עקא, השפע בתקופה שלאחר החורבן קרי בתקופה הרומית, לא היה חסר תקדים, להיפך, כל המקורות, גם אלו שמזכירים את השפע, מזכירים שהשפע קודם החורבן היה יותר גדול, גם יוסף בן מתתיהו, וגם מקורות חז"ל שאותם מצטט עידן[1] מתארים שבימי הבית השפע היה יותר גדול (את ימי הבית מתאר יוסף בן מתתיהו: "כולה ארץ דשנה ואדמת מרעה, ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה. וכל הארץ נזרעה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד… ערי הגליל רבות והמון הכפרים מלאים אדם, וגם מס' יושבי הקטן שבכפרים הוא 15 אלף", מלחמות היהודים ג ג ב), ומתארים את השאריות שהיו עדיין בתקופות מאוחרות יותר. השפע לא היה 'חסר תקדים', ולא גדול יותר. ארץ ישראל ירדה מגדולתה, ועדיין היתה מאוכלסת ביהודים.

(למעשה, ממעוף הציפור, היישוב היהודי בארץ החזיק עד המאה ה6, וגם נסיונות השיקום של הארץ החזיקו רק עד המאה ה6, משם ואילך היתה רק הידרדרות, הארץ התרוקנה כמעט לחלוטין מיהודיה, וגם מהסיכוי שלה להיראות ארץ נורמלית. כמאה וחמשים שנים לאחר מכן עלה הרמב"ן לא"י והניח את היסוד ליישוב החדש בירושלים ובארץ בכלל, עלייתו היתה באותה השנה בה נחרבה קיסריה, כמאמר חכמים על קיסריה וירושלים: חרבה זו נבנית זו. היישוב היהודי בערי הקודש הלך וגדל עם העליות עד שהפך לגרעין של הישוב החדש בן ימינו).

גם בתקופה 3 של עידן חל בלבול לכאורה, הלא היא "התקופה הצלבנית (כ־200 שנה, בין 1099–1291)", אך מי חכם ויבן אלה, כיצד התקופה הצלבנית הסתיימה ב1291, בעוד התקופה הממלוכית (שנמנית אצלו כתקופה 4) כבר התחילה שלושים שנים קודם לכן, ב1260…

ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעובדה שעידן מצטט את בורכרד מהר ציון כמייצג את מצב הארץ בתקופה הצלבנית, אלא שהדברים נכתבו ב1280, כלומר בתקופה הממלוכית. שוב עידן מחבר שתי תקופות בתפר גס, כדי להרויח עוד ציטוט שכביכול רלבנטי.

טעות נוספת של עידן, היא בקטע:

"בתקופה הצלבנית גם כן השממה סירבה להשתלט על הארץ. נמנו כמעט אלף כפרים שפרחו בארץ באותו הזמן. מספר דומה מאוד למניין שנקב ההיסטוריון דיו־קסיוס על היישובים שנחרבו במרד בר כוכבא, אלף שנה קודם".

כאן עידן מבלבל בין הארץ כולה, ובין איזור מרד בר כוכבא שהיה איזור מצומצם מאד בהרי יהודה, (ביתר והר המלך). אלף ישובים היו בהר המלך, בתקופה הצלבנית היו אלף ישובים בכל הארץ, כמעט.

"שרשרת מבצרים עצומים נבנתה והותירה חותם עד ימינו, בעכו, צפת, עתלית ועוד".

שרשרת מבצרים היא לא מאפיין של ארץ מיושבת, אלא להיפך, של מבצרי שליטה אימפריאליים, המבצרים האלו שלטו על דרך הים הבינלאומית, ועל הדרך למזרח. הצלבנים התבצרו בהם, ולא ממש יישבו את הארץ. "באיזור ההר… לא היו כל ריכוזי אוכלוסיה פרנקית (=צרפתית, צלבנית) מבחינת הצלבנים כיבוש שטח פירושו היה כיבוש מבצריו או יצירת בסיס מבוצר בשטח במקומות אסטרטגיים שמהם אפשר היה לשלוט… הצלבנים לא יישבו את הארץ או לא יכלו ליישבה.. מחסור חמור באוכלוסיה פרנקית בכלל ובעיקר באוכלוסיה חקלאית", (ההיסטוריה של א"י כרך ו' עמ' 198).

לעומת זאת בתקופה המוסלמית מסתפק עידן במועט:

"לאחר הכיבוש המוסלמי הארץ לא הפכה לשממה, גם אם הייתה ירידה מסוימת בעוצמת השגשוג. המוסלמים הקימו את העיר רמלה, והביאו את פירות ההדר כמו הלימון והתפוז לארץ".

זו העיר היחידה שהמוסלמים הקימו, כך שקשה לראות שגשוג בממשלה שמפעלי ההתיישבות שלה מסתכמים בעיר אחת.

הפער בולט בעיקר בנוגע לתקופה העותומנית, שעידן מביא לגביה ציטוטים על הערים הגדולות ועל המסחר, בעוד באמת בתקופה זו היו ערים ספורות שפרחו, כמו ירושלים, חברון, שכם, צפת, ועוד, אבל רוב רובה של הארץ היתה שוממה וריקה, המרכז, השרון, העמק, הכל עמד ריק ושומם, רק הערים היו חלק מערי המסחר העותומניות. גם כאשר מארק טויין וחבריו גמעו את העמקים וההרים על גבי שיירות ובמשך ימים לא ראו אדם, והשתוממו מעצמת הקללה,  עדיין, בערים הגדולות היו שווקים ססגוניים ואלפי סוחרים, שגם הם מתוארים במובן בכתבי הנוסעים האלו. ברכה של ארץ לא נמדדת בעובדת המסחר או בקיומם של אבטיחים, אלא בשגשוג הארץ כולה, מה שמבטיח את עתידה.

צ'רי פיקינג

מאמרו של עידן בנוי על הדגשה של התפעלות תיירים, מדברים יפים שראו בעיניהם, והתרגשו לראות את עצם העובדה שיש חיים ופירות ומסחר בארץ ישראל, מבלי להביט על המכלול, בולט הדבר במיוחד בציטוט הרמב"ן במאמר:

"לקראת סוף התקופה, אפילו הרמב"ן התאבל בתפילה שחיבר, שהארץ "עדיין היא זבת חלב ודבש ליושבים בה", והמשיל אותה ליולדת שאיבדה את בנה, הנאלצת להניק גורי כלבים כי גודש החלב מכאיב לה".

גם כאן עידן 'שוכח' לכתוב כי הרמב"ן מתאר את הארץ כחרבה: "ומה אגיד בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב מחברו. ירושלים יותר חרבה מן כל הארץ, וארץ יהודה חרבה יותר מן הגליל". ושוב אנו רואים כי אין סתירה, הארץ בכללה עזובה וחרבה וגדול השממון, היא לא ארץ נושבת אלא ארץ חרבה ברובה. ואין זו שום סתירה לכך שגם בימי הרמב"ן עצמו היה מסחר, והיו כרמים, והיו פירות. ולכן לראות זאת כאב לרמב"ן, אבל פני הדברים הם לא שהארץ פורחת. להיפך, כל פריחה קטנה היתה קשה בעיני הרמב"ן, למרות שהארץ בכללה חרבה.

על התקופה הצלבנית מצטט עידן את בנימין מטודלה:

. "ארץ נחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים, ואין שם יהודים" כתב בנימין מטודלה על איזור השומרון.

אך בנימין לא כותב זאת על "איזור השומרון" אלא על הכפר סבסטיה, היושב על מקום שומרון הקדומה, בנימין אומר "שבשת היא שומרון ועדיין ניכר שם חרבות אחאב בן עמרי מלך ישראל והיא היתה עיר בצורה מאד בהר ובה מעיינות ונחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים ואין שם יהודים". העיר היתה פעם בצורה, בימי אחאב, בזמנו היתה כפר קטן, לא מוזכרת 'ארץ נחלי מים', אלא שבעיר היו נחלי מים, כנראה מעיינות, או שגם התיאור הזה של 'נחלי מים' אינו אלא חלק ממה שהיתה העיר בימי אחאב. כך או כך סבסטיה היתה כפר קטן, וולפי עדות משנת 1347, של הנוסע ניקולו פוגיבונסי, בזמנו המקום היה חרב, והתגוררו בו "כמה סרצנים ומעט שומרונים".

ושוב אותו סיפור, העובדה שבכפר סבסטיה, נניח, היו מעיינות ופרדסים, לא הופכת את הארץ לפורחת, לאורך כל הזמן היו נסיונות ליישב אותה. אך אם תעקוב אחרי כל עיר בעולם המיושב, תראה שעם הזמן היא הולכת ומתפתחת, נוספים לה עוד ועוד תושבים. בעוד הישוב בארץ לא נכנס לסקאלה הזו, סבסטיה נחרבה, והיישוב בארץ לא נעשה ליותר צפוף   ויותר מבוסס עם הזמן.

הנוסעים בכלל, הובלו על ידי מורי דרך לרשימה קבועה של אתרים שהיו מפורסמים באירועים תנכיים שונים, הם הובלו בין יפו לירושלים, בין חברון לעכו, וכדו', ושם הצביעו לפניהם על המקומות שפעלו דוד ושלמה, אליהו הנביא, וכו', ברור שכנוסעים מארצות רחוקות הם התפעלו מקסמי ארץ ישראל, מעצם העובדה שיש מעין או עצי פרי אחרי כל הגלות הארוכה. אבל זו אינה אינדיקציה למצב הארץ ולעומק היאחזות התושבים בה.

בין אתר מפורסם אחד למשנהו, בחלק גדול מהתקופות היה ג'ונגל, כך מתאר משולם מוולטירה (1481): "למען תדעו רבותי את אשר הוכרחנו לעשות ואת אשר צריך כל אדם לעשות עד אשר יעבור בדרך ההוא אספרם בקיצור, מן גן הלוט (בוסם) עד עזה וג"כ סמוך לירושלים הוא כולו מדבר, וצריך כל אדם שישא על בהמתו… כי בכל הדרך לא תמצא מים מתוקים אלא מלוחים, גם תישא עמך לימוני[ם] עבור הכינים… וצריך שתלך עם שיירא גדולה עבור הליסטים הנמצאים במדבר ההוא… תמצא  תמיד אורבים בדרך…", (אוצר מסעות, אייזנשטיין, עמ' 97). גם כאשר רצה משולם לצאת מחברון לירושלים, יכל ללכת רק עם שיירה, מפחד הלסטים (עמ' 98, בסופו של דבר הוא הסתבך עם הלסטים בכל אופן). שנתיים לאחר מכן, מתאר הנוסע פליקס פברי, כיצד מורה הדרך סירב לקחת את השיירה מירושלים ליריחו, מפחד השודדים, למרות שהתחייב על כך, (ההיסטוריה של א"י כרך ז' עמ' 28, בין ירושלים ליריחו 27 ק"מ, זה לקח לי קצת  יותר משעה באופניים).

רבי עובדיה מברטנורא נסע מבית לחם לירושלים, בדרך הוא ראה כרמים, אבל הם לא מצאו חן בעיניו, כך הוא כותב: "הכרמים בגליל הזה כעין הכרמים של מחוז רומניא שהגפנים שפלי קומה וגסים… ירושלים רובה  חרבה ושוממה", ברטנורא בכלל לאורך כל המסע מתאר דברים בנימה פסימית (דוגמא אחת הובאה לעיל), להבדיל מנוסעים אחרים שראו אורות בכל מקום. סיפורי מסעות הם בהחלט בעיני המתבונן. (ודרורי כותב: "הנוסע… בולטת שטחיותו בבעיות חברה… אגרותיו של ר' עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה, מצטיינות לעומת זאת בעברית צחה ובעין בוחנת, בחריפות הביטוי,  ובדיווח מדוקדק", ההיסטוריה של א"י כרך ז' עמ' 76).

אם יש את נפשך לדעת האם צפת היתה במאה ה15 עיר  מרשימה, או מקום בלתי נסבל, תלוי את מי תשאל… נוסע משנת רנ"ו כותב: "סאפיטה היא בנויה בשיפוע ההר ועיר גדולה היא והבתים קטנים ובזויים, וכאשר ירדו גשמים אי אפשר ללכת בעבור הלכלוך, ובהיותה בשפוע צער ועמל הוא לצאת בשווקים וברחובות, ואף בעת הקיץ, כי תמיד עולים ויורדים בה", (אוצר מסעות עמ' 126), נוסע אחר, בשנת רפב', רואה את הדברים בעין יותר יפה: "צפת היא מבצר חזק בראש ההר…בה כנסת של אליהו ז"ל כי היא קדומה וקבלה בידם שאליהו ז"ל התפלל שם. עיר צפת מלאה כל טוב ומזונות משובחות ודגן ותירוש  ויצהר לרוב מאד ובזול… וכל מיני פירות טובים נמצאים שם, ואשר לא יהיה שם יובא מדמשק,  והארץ רחבת ידים בסחורות, ויש הרבה סוחרים יהודים", (שם עמ' 131). הכל בראש.

עידן מצטט ברוב רגש:

גדליה מסימיאטיץ, שהיה מחבורת עולי רבי יהודה חסיד, כתב ב־1706 על הענבים הגדולים שבירושלים וחברון: "מענב אחד מתמלא הפה ממשקה". לדבריו כל הפירות נמכרים בזיל הזול, והקטניות בארץ גדולות מהרגיל. על ירושלים הוא מדווח "עיר גדולה ומרובה אוכלוסין", שיש בה שווקים רבים, מרחץ מרכזי מפואר עם אולמות רבים, בתיה וחומותיה מאבן "ואפילו הרפת־בקר יש בה כיפה של אבנים מפוארת מאוד".

ובכן, עידן 'שוכח' לצטט את המשך דבריו של גדליה: "דרכי ציון אבלות ואי אפשר לסבב גם מעיר לעיר מכח הגייסות של ערביים שהם רעים וחטאים מאד אפי' בעיר ומכל שכן בדרך שכל הדרכים בחזקת סכנה שגוזלים וחומסים אפילו את הישמעאלים". בצד הציפיה המשיחית לענבים ענקיים, היתה גם מציאות, ארץ שוממה הנשלטת על ידי שודדים, כמו בימי הביניים, וערים שוקקות סוחרים מכל נמלי הים התיכון.

לעבור על 6000 ספרי מסע וללקט מהם קריאות התפעלות (או קריאות אבל), זו לא סקירה על התהליך היישובי והחקלאי שעברה ארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות.

סקירה היסטורית

באופן כללי, בתקופה הרומאית לא היה הבדל משמעותי בהתיישבות, הישוב היהודי המשיך כרגיל, עם הידלדלות מסויימת כתוצאה מהמרידות ודיכויין, עד תקופת האנרכיה לקראת המאה השלישית, בה ההתעמרות של השלטונות הרומאיים הרסה את  החקלאות, ורבים היגרו מהארץ.

ביזנטים

התקופה הביזנטית, המתאפיינת בהפיכה האימפריה הרומאית למדינה נוצרית, הגבירה את ההתעניינות בארץ הקודש, ממחוז זנוח באימפריה, הפכה ארץ הקודש למוקד עליה לרגל, בנית כנסיות, צליינות וכו'. ומכאן הפריחה היישובית בתקופה זו.

למעשה זה הנסיון הראשון של גורם חדש להיאחז בארץ, הרומאים רק מצצו את דם התושבים כדי לתחזק את האימפריה שלהם, הנוצרים רצו לחונן את עפרה של ארץ הקודש, הם זיהו את עצמם כעם ישראל האמיתי. בדרך הטבע, זה היה צריך לתפוס ובגדול, ארץ ישראל היתה הופכת למדינה נוצרית מבוססת, עם כל כוחה של האימפריה הביזנטית.

אלא שב632 הארץ נכבשה ע"י המוסלמים. לו היה הכיבוש המוסלמי מתרחש מאה שנים קודם לכן, הוא היה פוגש ארץ מאוכלסת ומתפקדת, והיה קורה אחת מן השתיים: או השמדה, טבח, הגלייה, ומוסלמים התופסים את מקום האוכלוסיה של כל הארץ. או שליטה מוסלמית על תושבים נוצריים.

אך למן סוף המאה הרביעית ועד המאה השביעית, פגעו בממלכה הביזנטית שרשרת של אירועים שמוטטו את יציבותה, בסוף המאה הרביעית פלשו ההונים והחריבו חלקים גדולים מן הארץ, במאה החמישית קרעו את הארץ מלחמות פנימיות בין הנוצרים, בשלהי המאה השישית התחוללו מרידות שומרוניות משמעותיות שהביאו לדיכוי אכזרי, ולהגירה, בשלהי המאה הששית החלה תקופת אסונות טבע, שנות בצורת, רעידות אדמה, מגפות עצומות, שיש שהשוו אותן למוות השחור באירופה, (ראה על כל זה ההיסטוריה של א"י כרך ה' עמ' 294). כל האירועים האלו יצרו סדקים בלכידות ובמבנה הבריא של הארץ, ערבים היגרו אליה ממזרח. המוסלמים זכו בכל זה מן המוכן, וכאשר נכנסו לארץ, האוכלוסיה התמעטה באופן משמעותי, והם אכן שלטו באוכלוסיה נוצרית שומרונית ומקומית.

מוסלמים

המוסלמים לא כבשו את הארץ בתור 'ארץ קודש', "הכיבוש הערבי במאה השביעית לא כוון במיוחד לכיבושה של א"י… עם כיבושה איבדה ארץ ישראל מייחודה ומעצמאותה ולא היתה עוד אלא פרובינציה אחת מני רבות בגוף העצום של החליפות, ועם העברת הבירה מדמשק לבגדד נשמטה אף שארית חשיבותה", (ההיסטוריה של א"י כרך ו' עמ' 7). זו הסיבה לכך שהם לא השקיעו מאמץ מיוחד ליישב את הארץ, באותו זמן היא לא נחשבה כקדושה באופן ראוי לציון. מאידך האוכלוסיה הנוצרית לא היתה חביבה עליהם, ולכן היא הידלדלה והלכה.

המוסלמים לא העמידו שלטון מרכזי בארץ, כנראה מהיעדר חשיבות ייחודית עבורה, ולכן חלקים גדולים ממנה נזנחו, "כל הנמצא דרומה מקו עזה במערב וחברון במזרח נעזב מיושביו", (שם עמ' 11). באין שלטון מתרבים השודדים ואין מקום לאנשים חופשיים ולחקלאות. "ואפשר שהוא ביטוי לתופעה דמוגרפית מכרעת של צמצום האוכלוסיה מסוף המאה השביעית ואילך… שממת הנגב הפכה לתופעת קבע בתולדות ארץ ישראל. שטח עצום זה עד עקבה שבים סוף ישמור בזמן הצלבנים שם ערבי דווקא, המדבר הגדול" (שם), היישוב כולו הלך והידלדל, "התיעוד הצלבני מוכיח קיומם של מאות מקומות יישוב ששמם מלווה בשם 'חרבת'… התמונה היא של דלדול היישוב המקומי… תוצאה של תהליך ממושך ששורשיו ואולי אף עיקרו בתקופה הערבית", (שם). השליטה המוסלמית היתה חזקה, אבל התחיל תהליך של הידלדלות האוכלוסין, הארץ הקיאה את יושביה והפכה למדבר אחד גדול.

במקביל לכל התהליכים האלו, עדיין היו ערים גדולות, היו כנסיות ומסגדים, היה מסחר, והארץ היתה עדיין מיושבת. אבל לא הנוצרים ולא המוסלמים נעשו לאזרחיה של הארץ הזו. "לא נודע על התיישבות מוסלמית על הקרקע ממש. היסוד המוסלמי בארץ מורכב היה שבטים, אנשי דת וממשל שבאו ממרחקים, ויחידות צבא. הארץ לא היתה אפוא במשך כמה דורות מוסלמית, אלא ארץ ששלטו בה מוסלמים. בהיקפה של האוכלוסיה חלו תנודות לא מעטות של עליה וירידה בשל המסיבות המדיניות. בעיקר עם הפיכתה לזירה בלתי פוסקת של מלחמות שפגעו בה קשה", (עמ' 18).

ארץ ישראל הפכה למקום בלתי נסבל, כל הזמן נלחמו עליה, אף אחד מהצדדים, גם כאשר כבש אותה, לא השכיל ליישב אותה. יישוב מלא הינו יותר חזק מכיבוש, כיבושים באים והולכים, אבל ארץ מיושבת במלואה נשארת מיושבת. ובאופן מעגלי, הכיבושים התאפשרו, משום שלא היתה מספיק אוכלוסיה מבוססת. הצלבנים לא היו ניגשים לכבוש ארץ מיושבת בצפיפות כמו מצרים ולנסות ליישב אותה בנוצרים.

הארץ הלכה והידלדלה לאורך שנות הכיבוש המוסלמי. "הגיאוגרף המוסלמי אלמקדסי תיאר את המוסלמים בתור מיעוט בירושלים… בימי המלחמות הפנימיות הקשות… התרוקנה ירושלים כמעט כליל מתושביה המוסלמים, ואין לתאר דבר כזה לגבי אוכלוסיה מושרשת היטב ורבת מספר… בשנת 951 בכל פילסטין היו עשרים מסגדים לערך, לעומת כששים מבני פולחן שהיו לנוצרים בא"י… הגיאוגרפים הערבים אמנם מזכירים בספריהם מספר קטן מאד ביחס של ישובים קטנים או כפרים… המוסלמים לא היו רוב בארץ ישראל  בתקופה זו… במצב החמור של חוסר ביטחון שהשתרר בעיקר החל מ970 עם הפלישה הפאטימית התחילה הגירה גדולה… היתה גם בריחה של תושבים מן היישובים הקטנים אל הערים הגדולות… ירידה כללית ניכרת במספר אוכלוסיה של ארץ ישראל לפני הכיבוש הצלבני", (שם כרך ו' עמ' 19).

למזלינו המוסלמים היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, מתחילה שלטו האיובים, בהמשך השתלטו על האיזור בית אומיה, לאחר מכן היו מלחמות שהביאו לשלטון העבאסי, ואז כבשו את הארץ הפאטימיים, ("אימפריית הענק שהקים צלח אדין החלה להתפרק ולהתפורר עם מות מייסדה בשל הסכסוכים והמאבקים שבין יורשיו הרבים", שם עמ' 216), כל אלו זרמים מוסלמים שונים ומשונים, שנאבקו על שליטה באימפריה, אבל לא נקפו אצבע לביסוס היישוב של האוכלוסיה בארץ. "במרוצת התקופה המוסלמית חל בא"י תהליך, אשר בו ננטש חלק גדול מן היישובים החקלאיים ונהרס, חרבה הקרקע והצטמצם המרחב של השטחים המעובדים", (שם עמ' 151). ההתכנסות לערים והתבססות על מסחר – היא טעות אסטרטגית לטווח ארוך, בועת ההיי-טק של ימי הביניים, מסחר תלוי בדרכים, הוא דינמי ולא יציב, מבלי יישוב הארץ עצמה, ישוב רציף של היאחזות בכולה, עתידו של היישוב רופף.

צלבנים

הכיבוש הצלבני המשיך את אותה מגמה, הצלבנים לא יישבו את הארץ, הצלבנים לאורך כל שנות התקופה הצלבנית היו קבוצה אליטיסטית קטנה מאד, "התנחלותם של הצלבנים היתה ברובה המכריע התנחלות עירונית בנמלי החוף ותפיסת מרכזים שביצוריהם שוקמו או נבנו בפנים הארץ. עם תום דור הכיבוש ולמשך מאתיים השנים הבאות יתפצל הישוב בארץ לשכבת כובשים היושבת בערים בצורות וקצת חילות מצב במבצרים, ולאוכלוסיה המקומית הנכבשת… לעומת זאת  נכשל נסיון ההתיישבות הכפרית של הצלבנים", (שם). שוב הארץ מורכבת משתי קבוצות: קבוצת שלטון שהיא קטנה ולא מיישבת את הארץ, קבוצת אוכלוסיה שסובלת מהתעמרות משלטון שלמעשה הוא זר, ולכן עתידה להידלדל. (בקרב חיטין בו נפלו הצלבנים לפני צלח אדין השתתפו כל הצלבנים בארץ, ועדיין היה מספרם פחות מ20,000, אחרי הקרב לא נשארו צלבנים בארץ, שם עמ' 195). אבל גם האוכלוסיה המקומית ברחה בהמוניה עם הכיבוש הצלבני: "בתחילת התקופה הצלבנית התרוקנו רוב ערי הארץ מתושביהן המוסלמים כתוצאה של טבח, גירוש, או גלות מרצון", (עמ' 281).

במקביל, הצלבנים כמעט לא יישבו את הארץ, אלא ניסו לשלוט בה, בערים ובמבצרים, כאצילים נודדים עם קשרים באירופה ובאיי הים התיכון, הם הגדילו את היקף המסחר, אבל לא השקיעו בתשתית החקלאית של הארץ עצמה, ולכן כשלון הממלכה הצלבנית היה צפוי מראש, הוא לא היה תוצאה של איזה קרב מחוכם מצד צלח אדין. שנים מספר לפני המפלה הצלבנית, כותב היסטוריון אירופי שחי בממלכה זו, בשם ויליאם מצור, על מצב הממלכה וסיכוייה בקרב: "מאוס מאסתי בקיים, נבוך מן החומר הנגול לפני עיני ומגיע לאזני, חסר אני את האומץ להמשיך… נוכל להספיד כי אבדה תורה מכהן ועצה מחכם… הגענו למצב שבו לא נוכל עוד לשאת את תחלואינו… אנחנו חוזרים נכלמים", (ההיסטוריה של א"י כרך ו' עמ' 199).

גם כאן, קדמו לכשלון הזה מכות וזעזועים שבאו מן החוץ: "באותה שעה עמדה הממלכה הצלבנית כשהיא חרבה ומפוררת מבית. ההרס והחורבן היו תוצאה לא נמנעת מן הקרבות והפלישות שראתה א"י במהלך המאה ה13, כל מסע צלב החל בזה השלישי הביא בעקבותיו גל הרס שעשו השליטים המוסלמים, הפלישה המונגולית הוסיפה אף היא לתהליך זה. פלישה זו תרמה לתהליך הירידה באוכלוסייתה של הארץ, עוד ערב פלישתם של המונגולים החלה בריחה המונית של מוסלמי א"י וסוריה.. חורבנה של הארץ סוכם בידי הרמב"ן…", (עמ' 229).

ממלוכים

ב1265 החליט הכובש הממלוכי ביברס על אסטרטגיה חדשה: "אחרי שכבש בקלות יחסית את רובו של מישור החוף, החליט ביברס על מדיניות שיטתית של הרס המצודות והנמלים לאורך חופי ארץ ישראל. הוא הזמין מחנות של סתתים ובנאים וציוה עליהם להרוס את המצודות שכבש. לא נותרה בהן אבן על אבן… לפעולה זו… נודעה השפעה רבה לעתיד לבא על התפתחותה של ארץ ישראל… והפכה את מישור החוף לחבל נטוש ושומם ברובו", (ההיסטוריה של א"י כרך ז' עמ' 19). בכך הוא הגן על הארץ מפני היאחזות צלבנית, אבל תרם תרומה מכרעת להריסתה בפועל ולמניעת היאחזות בכלל. יפו שהיתה עיר נמל ראשית עוד בימי יונה הנביא, מתוארת על ידי נוסע ב1347, שמונים שנה לאחר מכן: "העיר יפו הרוסה לחלוטין אין בה דבר פרט לשתי מערות, שבהן מוצבים קצין מסכן וכמה סרצנים לשם שמירה על הנמל. אולם הנמל הרוס וסתום מפחד שמא ינחתו בארץ הקודש אוניות או הספינות הנוצריות כדי לכבשה", (שם עמ' 20).

במאה הארבע עשרה עלה לשלטון סולטן ממלוכי נאור וחרוץ העונה לשם: 'אל מלך אנ נאצר מוחמד בן קלאון', בזמנו פרח המסחר, אך מישהו טרח לקלקל את הכל, "באמצע המאה הארבע עשרה פקדה המגפה השחורה היא מגפת דבר המפשעה את המדינה הממלוכית… נפגעו בה מקומות ישוב מאוכלסים.. הכרוניקאים המוסלמים מספרים שבחודש אחד בלבד מתו בנפת עזה למעלה מעשרים ושניים אלף איש, השווקים נסגרו ובני אדם נפטרו באמצע מלאכתם.. בעקבות המגפה השחורה התמעטה אוכלוסיית הארץ, ישובים ניטשו לצמיתות, השטח החקלאי המעובד הצטמק וכוח האדם היצרני פחת", (שם עמ' 24). כוחם של הבדואים עלה, והם שדדו את הדרכים והשתלטו על אדמות, מה שצמצם שוב את היישוב המאורגן, הממלוכים הצליחו להתאושש מעט אחרי כמה עשרות שנים, במאה החמש עשרה היה נראה שהנה עלו על דרך המלך, אבל שוב לעג להם הגורל: מקור ההכנסה העיקרי שלהם היה הסחר דרך הים התיכון, הם שלטו במצרים וגם בחופי ישראל, אבל באותם ימים התגלו נתיבי הים החדשים על ידי וסקו דה גמא וחבריו, ושוב אף אחד לא שעה לסחורותיהם של הממלוכים ולמחיריהם המופקעים, האימפריה הממלוכית קרסה, שכן היא היתה בנויה על שליטה מרחוק ומסחר, ולא על עם היושב בארצו. הטורקים לקחו את ארץ ישראל בהליכה.

עותומנים

את הארץ לקחו הטורקים בהליכה, אבל מבחינה ניהולית: חזרו על הטעויות של כל קודמיהם, ניהלו את הארץ מרחוק בעזרת מסים מופקעים וחוקי רשע, ולכן מלבד המסחר בערים, היא נשארה שוממה, משאביה הושחתו, תושביה ברחו, וכל הארץ מלבד כמה ערים מרכזיות – הפכה למדבר שממה.

במאה ה16, תקופת השיא של האימפריה העותומנית, אחרי אלף שנה בה מתגוררים בארץ מוסלמים ברצף, מנתה כל אוכלוסיית הארץ כ250,000 נפש או קצת למעלה מזה (ההיסטוריה של א"י כרך ז' עמ' 164). אך המספרים לא הלכו וגדלו, להיפך, "בשל הירידה הכללית שנמשכה בתקופה זו, המגיפות שפגעו בתושבי הערים ושאר פגעים ותלאות שידעו, סביר להניח שבסוף המאה השמונה עשרה היה מספר תושבי ארץ ישראל קטן יותר, 200,000 – 250,00 נפש, ובתוכם גדל היסוד הבדווי הנודד", (שם). בעת החדשה, תקופת הרנסאנס, בה כל הערים הגדולות בעולם פרחו, וכל אחת מהן הכילה יותר מאשר כל תושבי א"י באותו הזמן. הלכה ארץ הקודש, שלא עמדה בפני שום איום מדיני או צבאי, וקרסה לתוך עצמה. רוב הארץ שוממה, מלבד בדואים שודדים ופגעים רעים, יושבי הכפרים היו חלכאים ונדכאים ששום מקום אחר לא היה מקבל אותם, הפלך המפגר והנחשל ביותר בכל האימפריה העותומנית. ובערים המון סוחרים, מהגרי עבודה, וקבצנים, זו התמונה שראו המבקרים בארץ מתקופה זו ואילך, מי בעין טובה יותר, ומי פחות…

אז בהחלט, לאורך התקופה הזו, וכל התקופות, היו כרמים וזיתים, היו בניני שלטון מפוארים, והיו אבטיחים, אבל הקו הכללי היה קו של קריסה, אף אחד מהכובשים הרבים לא הצליח ליישב את הארץ, פשוטו כמשמעו, כמו שאירע בכל הארצות האחרות. הכובשים והמקומיים נעלמו. 'העליה הראשונה' של יהודים התרחשה ב1882 (היא לא היתה באמת ראשונה, קדמו לה עליית תלמידי הגר"א ועוד), כ35,000 יהודים דתיים עלו ממערב וממזרח, והקימו 32 ישובים בלב השממה, ראשון לציון, פתח תקוה, זכרון יעקב, ראש פינה, רחובות, חדרה, עתלית, ועוד, כל אלו הוקמו במדבר שממה, לא היה צורך לגרש אף אחד וגם לא היה אפשרי לגרש תושבים, תחת השלטונות העותומניים. הארץ היתה ריקה ברובה הגדול. עשרים שנה לאחר מכן, בעליה השניה שוב הוקמו ישובים וערים בלב השממה: תל אביב, כפר סבא, כינרת, דגניה, וכו'. בלי ריקנות הארץ לא היתה מתאפשרת אחיזה של יהודים בארץ עם שיבתם אליה. בגוש דן מתגוררים כיום כמליון ושלש מאות איש, בירושלים למעלה ממליון איש. לפני מאה שנים בסך הכל, היו בכל האיזור הזה לכל היותר כמה אלפי מקומיים, בחלקם הגדול נודדים, קבצנים, מהגרי עבודה, או סתם שבטים פראיים ונחשלים.

יהודים

ארץ ישראל בנויה כך שיש לה פוטנציאל חקלאי וישובי מאד גדול, אבל זה מצריך חריצות והשקעה, קל מאד להתפתות לעיסוק במסחר והיצמדות לערים הגדולות, כך היה גם בתקופה הכנענית, הערים המבוצרות פרחו, וביניהן היו שודדים ושטחים מתים, כל גב ההר היה שטח מת שהכנענים לא טרחו ליישב. וכך אירע גם מרגע שישראל עזב את ארצו, לא היתה כאן אוכלוסיה מספיק חרוצה ומאוחדת, שיהיו עם אחד, שישתף פעולה כדי ליצור חקלאות, עיבוד, פיתוח, ויחסי אמון, דרכים שמורות, מסחר ומיסוי הוגן. כל זה נעלם עם התושבים המקוריים, עם היהודים. במצרים או בבבל, אחת היא מה טיבו של העם היושב, הנילוס או החידקל ימשיכו לזרום. בישראל, הבארות נסתמו, הבורות יבשו, הנחלים הפכו לביצות, הדרכים הצטמצמו, רק בין הערים הגדולות ובליווי של שומרים נגד שודדים. זה תהליך שהחל כבר בתקופה הרומית, והשיפור בתקופה הביזנטית, ובעוד נקודות זמן, לא שינה זאת. הארץ בנויה כך שהיא ממתינה לעם ישראל. המצב הנורא אליו הגיעה בתקופה העותומנית, היה רק תוצאה סופית של כל התהליך, לאחר כאלפיים שנות חליפות שונות ומשונות, לא היה כאן עם ששקד על ישוב הארץ ופיתוחה. זה בדיוק ההיפך מהנרטיב של האוייב שעידן מאמץ בהתלהבות של כסיל, הפלסטינאים שהיו כאן ב1948 היו ברובם הגדול ערב רב של מהגרי עבודה שבאו בעקבות העולים היהודים, הם תוצאה מחריצותם של היהודים וחיבורם לארץ, ולא להיפך.

אז כן, קללת הארץ לא  צריכה לבא בהכרח על ידי צונאמי והרי געש, להיפך, כל היחוד והיופי בהיסטוריה של עם ישראל, הוא שכך היא מתוכננת, הייחוד של העם והייחוד של הארץ, נובע מהמציאות שלהם. היהודים נמצאים בפסגת ההישגים, וגם בפסגת השנאה, וזה מגיע באופן 'טבעי' מהיחודיות שלהם, וגם הארץ, על כל חליפותיה, בנויה באופן טבעי כך שמי שיכול להיאחז בה הם היהודים. (למרות זאת כפי שראינו, כמה פעמים באו אסונות טבע 'ברגע הנכון' כדי להציל את הארץ מאוייב חרוץ מדי שכמעט היכה בה שורש).

הכל כבר טבוע בעם ישראל עצמו, מהרגע של מתן תורה, שבו ירדה שנאת אומות העולם לישראל, הכל מתוכנת. ההישגים של היהודים יביאו אותם תמיד לנקודת העימות, התורה בנויה כך שהיא מקיפה כל פרט בחיים, ושהיא אוחזת את העם בכח, הוא נזרק אליה מכח הגורל הבלתי נתפס של רדיפות וגירושים, הוא מהגר ומצליח בכל מקום, אבל עדיין שנוא ונרדף, אין לו ברירה אלא לחזור לארצו, והארץ בנויה כך שהיא מחכה רק לו. כרוניקה כתובה מראש. תכנית היסטורית עבור עם ישראל, שפוסע לפי התכנית הזו, 3300 שנים אחרי שניתנה התכנית בכתב.

כל הנסיונות הנואלים 'להסביר' שלב כזה או אחר בכל המהלך הזה, רק מדגישים את עוצמתו. ומצטרפים לרעיונות של אפיון וחבריו, ולמסבירי האנטישמיות והדרכים לביטולה במאה ה19, המנגנון הזה חזק מכם, אתם יכולים לנסות להסביר, להכחיש, להתנתק, אבל הוא כפוי על עם ישראל: "העולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן:  חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם:  והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה", (יחזקאל כ' לב'). זה המנגנון שמונע מאיתנו להיות ככל הגויים,  הנה, אנחנו שוב כאן, על אותה אדמה בה חי אברהם לפני ארבעת אלפים שנה כאשר הובטח לו 'לזרעך אתן את הארץ הזו', על אותה אדמה אליה הביא משה רבינו את עמו, ועליה נאבקו שומרי ברית האל, מול עובדי עבודה זרה, שונאים מבית, מתיוונים, שורפי אסמים, ומלחכי פינכה של תרבויות זרות. כולם סיפקו 'הסברים', כולם 'הטילו ספק', ולפעמים אפילו 'זיהו תהליכים' או 'ניפצו מיתוסים', אבל הם לא הגיעו  לשום מקום, אנחנו שוב בנקודת ההתחלה, ומתווכחים את אותו הויכוח. השאלה היא לא מי ינצח ומי ישרוד, אלא מי יהיה בצד שישרוד, ומי ינתק את עצמו. כרוניקה כתובה מראש.

ההיסטוריה של העם היהודי היא מהלך יחודי ומשמעותי לעולם כולו, גם אם לא היה כתוב שמץ ממנה בתורה מראשית הימים, קל וחומר כשהכל כתוב ומתואר בתורה ובנביאים, בטקסטים שנכתבו לכל הדעות לפני המאורעות הללו. הויכוח על גודל האבטיחים או גובה המבנים של הכובשים הזמניים כאן הוא קטנוני, כולם הפכו לאבק, הארץ הקיאה אותם. היא מחכה לבני ישראל, וכעת היא מחכה לבחירה של בני ישראל, האם להיות ככל הגויים או לשמור על ייחודם. הפוסט של עידן חדש כבר תפס צד: ככל הגויים, כל מה שקרה לעם ישראל לא מיוחד בכלל, ניפצנו וריסקנו לרסיסים את המיתוס. בדיוק בשביל זה פרסנו כאן את הנתונים שמאפשרים לכם להבדיל בין אמת לשקר, ולתפוס את הצד הנכון.

הערות:

[1] אגב, עידן מצטט את ריש לקיש האומר שגן עדן אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו, כראיה לשפע, בעוד ר"ל אינו טוען שבית שאן היא גן עדן, אלא הוא מדבר על השאלה היכן ה'פתח', מקום שכביכול דרכו עוברים לגן עדן, שלא נמצא בעולם הגלוי שלפנינו, ועל כך הוא אומר: "אם בארץ ישראל הוא — בית שאן פתחו, ואם בערביא — בית גרם פתחו, ואם בין הנהרות הוא — דומסקנין פתחו", כנראה הסימן הוא מקום שארבעה נהרות יוצאים ממנו, בבית שאן יש הרבה מעיינות ונהרות כידוע. מעניין שהוא לא מצטט את המאמר באותו עמוד: "שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים", אין הכוונה שירושלים היא גהינום או שאין בה שפע, אלא שהיא בבחינת פתח לגהינום (כנראה בהקשר של גיא בן הינום).

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
23 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
יעקב
יעקב
5 hours ago

ראשית, אני חושב שיש כאן הגזמה במצב הארץ בתקופה העות'מאנית. המאמר מציג תמונה קודרת מדי של מצב הארץ בתקופה זו. למרות שהיו אכן תקופות של ירידה, המצב היה מורכב יותר:

– ערים מרכזיות כמו ירושלים, יפו, עכו וחיפה המשיכו לשגשג כמרכזי מסחר ותרבות.
– היו אזורים חקלאיים פוריים, במיוחד בגליל ובשרון.
– תיעוד של נוסעים ומסמכים עות'מאניים מראה על קיום חיי כלכלה ותרבות פעילים.
– היו תקופות של רפורמות ופיתוח, במיוחד במאה ה-19.
– האוכלוסייה, אם כי לא גדולה כמו בתקופות קודמות, הייתה משמעותית ומגוונת.

שנית, המאמר מייחס את הפריחה המודרנית בעיקר לשיבת ציון, אך מתעלם מגורמים חשובים אחרים:

– התפתחויות טכנולוגיות בחקלאות והשקיה שאפשרו ניצול יעיל יותר של משאבי הקרקע.
– השקעות זרות משמעותיות, לא רק יהודיות, שתרמו לפיתוח הכלכלי.
– שינויים גיאופוליטיים, כמו נפילת האימפריה העות'מאנית והמנדט הבריטי, שהביאו לשינויים מבניים.
– התפתחות הסחר הבינלאומי והתחבורה שהפכו את האזור למרכזי יותר.
– תהליכי מודרניזציה שהתרחשו בכל המזרח התיכון, לא רק בארץ ישראל.

שלישית, יש כאן שימוש סלקטיבי במקורות:

– המאמר מתמקד בתיאורים שליליים של נוסעים מסוימים, תוך התעלמות מתיאורים חיוביים של אחרים.
– הוא מסתמך בעיקר על מקורות יהודיים או מערביים, תוך התעלמות ממקורות ערביים או עות'מאניים.
– יש התעלמות ממחקרים ארכיאולוגיים והיסטוריים מודרניים שמציגים תמונה מורכבת יותר.
– המאמר בוחר לצטט חלקים מסוימים ממקורות, תוך התעלמות מחלקים אחרים שעשויים לסתור את הטענות.

רביעית, המאמר מתעלם מהקשר היסטורי רחב יותר:

– שינויי אקלים שהשפיעו על כל האזור, כמו תקופות של בצורת או שינויים בדפוסי הגשמים.
– מגפות אזוריות, כמו המגפה השחורה, שהשפיעו על כל המזרח התיכון ואירופה.
– מלחמות ופלישות שהשפיעו על האזור כולו, כמו הפלישות המונגוליות.
– שינויים כלכליים גלובליים, כמו שינויים בנתיבי הסחר הבינלאומיים.
– תהליכי מודרניזציה והשפעות קולוניאליות שהתרחשו בכל האימפריה העות'מאנית.

לבסוף, אני חושב שיש כאן פרשנות שגויה של מקורות היסטוריים:

– המאמר מתייחס לתיאורי נוסעים כאל עובדות מוחלטות, למרות שרבים מהם היו סובייקטיביים או מוטים.
– יש פרשנות של טקסטים דתיים כמקורות היסטוריים מדויקים, ללא התחשבות בהקשר הספרותי או התיאולוגי שלהם.
– ישנה נטייה להכליל מתיאורים מקומיים או זמניים לגבי מצב הארץ כולה לאורך תקופות ארוכות.
– המאמר מתעלם מההטיות התרבותיות והדתיות של המקורות ההיסטוריים עצמם.
– אין התחשבות בשינויים בתפיסות ובמונחים לאורך הזמן, ויש פרשנות של מושגים היסטוריים במונחים מודרניים.

לסיכום, בעוד שהמאמר מעלה נקודות מעניינות, אני חושב שנדרשת גישה מאוזנת יותר ובחינה ביקורתית של המקורות והנתונים כדי להגיע לתמונה היסטורית מדויקת יותר.

שלום
שלום
1 day ago

לא קשור ממש למאמר הזה אבל אשמח שתענה לי, כתוב בתורה שמלך מצרים מכונה פרעה אמנם קראתי בויקיפדיה שמלך מצרים היה מכונה פרעה רק מתחומתס השלישי כלומר לפחות אחרי שבני ישראל ירדו למצרים, אמנם גם בזמנו של אברהם ויוסף מכונה מלך מצרים פרעה ,מה התשובה על כך?

שלום
שלום
1 day ago
  1. תוכל להסביר יותר בפירוט למה "מכיון שהתורה נכתבה אחרי יציאת מצרים אזי אין כלל קושיא"?
  2. תוכל להפנות אותי או יותר טוב להעתיק לי איזה מקור (אתה רוצה להביא מנילי שופק שאין לי מושג מי היא אבל בכל מקרה) שגם לפני הממלכה החדשה היה כינוי פרעה למלך מצרים?
שלום
שלום
1 day ago

תודה על התשובה ,מחכה בקוצר רוח לגבי המקור משופק או ממישהו אחר. תודה רבה.

שלום
שלום
7 days ago

אם כבר מדברים על נבואת שממה, רציתי לשאול מה הפירוש בירמיה פרק כה ,שם כתוב בפסוק ט שארץ ישראל תהיה לחורבן עולם, מה זה אומר חרבן עולם? הרי ארץ ישראל נבנתה אחרי כן ע"י עזרא ושאר הנביאים עד שאפילו היה מלכות חשמונאים עצמאית לכמה שנים, גם בפסוק יב כתוב שמלך בבל ועמו וארצו יהיו לשממות עולם, גם זה צריך ביאור מה זה אומר שהיתה לשממת עולם?

שלום
שלום
1 day ago

מה זה אומר "לא חזרה להיות עיר"? גרים מליוני אנשים בעירק של היום? נכון שיש שם הרבה מלחמות אבל מה זה שונה מהמלחמות שיש כאן בארץ?

בנימין
בנימין
9 days ago

א. ושממו עליה אויביכם דווקא אומר שיישבו בארץ אויבים אלא שהם יחיו בשממון, מה שאתה מתאר לפי מה שהבנתי זה שהיו זמנים ומקומות בהם היתה שממה ודווקא במקומות שהאויבים יישבו הם הפריחו את השממה זרעו והצמיחו בניגוד לנבואה 'לא תזרע ולא תצמיח', אם המקום כלל לא מיושב ברור שהוא לא ייזרע.
ב. אתה מפרש את 'תחלואי הארץ הזאת' 'גופרית ומלח שריפה כל ארצה' כנבואה האומרת כי לא יצליחו להתיישב עליה יישוב קבע, האם גם 'כמהפכת סדום ועמורה' לא היה באמת גופרית ומלח רק כישלונות פוליטיים וקשיי היאחזות?
ג. מה הקשר בין לימונים לכינים?

בנימין
בנימין
8 days ago

אז ה'גפרית ומלח' הזה זה גם מה שהיה בסדום ועמורה?

פלצונינוס קיסר
פלצונינוס קיסר
12 days ago

טוען שם גאון אחר, שהרבה מדינות קיבלו עצמאות במאה העשרים כך שאין שום חידוש בדבר

פלצונינוס קיסר
פלצונינוס קיסר
13 days ago

להלן תגובת עידן חדש:

הוא טוען שהתיאורים סובייקטיביים (זו בדיוק הנקודה שלי!), בונה איש קש (לא ניסיתי לעשות "סקירה על התהליך היישובי והחקלאי שעברה הארץ" כפי שהוא חושב) ומשתמש בדיוק בשיטת הליקוט שלי כדי לתאר את התקופה הביזנטית, רק הפוך. זאת כאשר הוא לא יכול להכחיש שבתקופה הביזנטית באמת ישבה בארץ אוכלוסיה גדולה יותר מכל תקופה אחרת.
הוא גם משתמש הרבה בדמגוגיה: הוא מאשים אותי באימוץ הנרטיב של האויב, שהוא כנראה רואה ואינו נראה. בו זמנית הוא טוען שהארץ הייתה ריקה ושוממת כשהיהודים עלו אליה, וגם מדבר על האויב שתפס את מקומו במרכזה. כל הדוגמאות שהוא מביא על התיישבות יהודית בדורות האחרונים הם בשטחי הספר ולא בלב הארץ, שהייתה תפוסה, מה לעשות, באוכלוסיה מקומית. וזה כמובן לא אומר שאני מאמץ את הנרטיב של האויב, אלא מביט בעיניים פקוחות למציאות. הנרטיב של האויב אומר שאין לנו זכות על הארץ, ואני רחוק מהדעה הזו.

פלצונינוס קיסר
פלצונינוס קיסר
13 days ago

אל תתלהב מהתמונה, זו יצירת בינה מלאכותית

פלצונינוס קיסר
פלצונינוס קיסר
13 days ago

מה שהוא טוען, שתכלס היה כאן עם שהפריע לנו להקים מדינה

23
0
Would love your thoughts, please comment.x