לחץ לגירסת הדפסה

עוד נשוב לפסיפס הנתונים שבמקרא, נעבור כעת לשאלה, עד כמה אפשר להסתמך על הארכיאולוגיה. על מה מתבססות מסקנותיה, ואיזה סוג של מסקנות אפשר להסיק ממנה.

איך ייתכן שישנם חוקרים המחזיקים באותם נתונים, ומכחישים את התנחלות ישראל בארצו במאה ה13 לפנה"ס?

איך יתכן שמאותם הממצאים יסיק כל ארכיאולוג דבר אחר?

האמנם הממצאים מייצגים את ההיסטוריה? ברור שכמות הממצאים הארכיאולוגיים היא מזערית, בלי סיפור היסטורי כמעט ואין דרך לשחזר את ההתרחשויות. מכל התקופה העצומה בה חי עם ישראל בארצו, אין שום כתובת ישראלית אחת המזכירה את המלה 'ישראל', ואין בכלל כתובות רשמיות של מלכים, שליטים, מצביאים, מקדשים, וכדו'. חפירה ארכיאולוגית לא היה בכחה לגלות לנו מי העם ששכן כאן שנים כה רבות. וכמובן שאם נקרא את האירועים שבספרי ההיסטוריה ברוב המקרים לא נוכל למצוא להם זכר ארכיאולוגי. ולולי היתה בידינו ההיסטוריה לא היינו יכולים לשחזרם. נסתכל על ההיסטוריה שלנו במאה השנים האחרונות בארץ ישראל, האם מישהו היה יכול לשחזר את כל ההתרחשויות המסובכות שעברנו כאן, רק מתוך ארכיאולוגיה? כשאנו מדברים על אלפי שנים קדימה, וכשאחוז הממצאים המשתמרים הינו מזערי..

במשך דורות רבים לא ניסו המלומדים לשחזר היסטוריה מתוך ממצאים דוממים, מלבד כתובות המספרות סיפור היסטורי, בדומה למסמכים וספרים.

רק לפני כמאה שנה התבססה הארכיאולוגיה כשיטה, בעקבות הבחנה והבדלה בין מוצרים שונים ששמשו בתקופות שונות. תקופת האבן-ברונזה-ברזל. כלי חרס אופיינים לתקופות ולמקומות. ועוד. אך מה התרחש באותן זירות של אבן-ברונזה-ברזל?

יוחנן אהרוני אומר "אנו עומדים בשדה מדעי הרוח בהם אין דרך אלא להשתמש בהערכות והנחות" (א"י בתקופת המקרא עמ' 109). הארכיאולוג מיכאל אבי יונה אומר: "פתוח הוא החומר לפירושים שונים של החוקרים, המפרשים אותו לפי דרכם ודעתם, ולפעמים כפי ההשקפה ההיסטורית שהם מחזיקים בה" (אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה).

נדגים כיצד הפרשנות תלויה בהנחות והשערות. הגיוני למדי לתארך תרבות שנראית כפרימיטיבית, כקודמת למפותחת יותר. אך האם כלל זה נכון תמיד? כמובן שלא, האם סוגי הכלים וסוג הבניה מוכיח על קדמות או איחור? ומה יחשוב ארכיאולוג שיתבונן על שרידי הישוב במדינת ישראל? האם לא הוקמו כאן עוד במאה ה19 בתי אבן ירושלמי בסגנון אירופאי, ויותר ממאה שנים אחריהם עדיין הוקמו צריפונים ומעברות? האם שרידים ארכיאולוגים יוכלו באמת לשחזר את כל סוגי התרבויות והגורמים שהביאו אותם לבנות בצורות שונות ולהשתמש בסוגים שונים של כלים ופריטים? האם את המלחמות והכיבושים יהיה אפשר לשחזר על פי שרידים ארכיאולוגיים? האם יהיה אפשר לגזור צפיפות אוכלוסין ותנאי חיים מעזה לבין הקיבוץ כרם שלום השוכן קילומטר אחד ממזרח?

אנו מתארכים שכבה על פי הימצאות ברזל או היעדרו, אך האם השכבות הן סטריליות? וכי לא יכול להיות שלא נותרו מוצרי ברזל משום שנאספו, או שהתפוררו (הברזל עמיד פחות מהאבן ומהברונזה), או שברזל שנמצא עמוק יותר הגיע בכל אופן מתקופה מאוחרת יותר. מתוארות בהיסטוריה תקופות בה עם כובש השבית ייצור ברזל. ייתכן שסתם כך היתה חברה עניה בלי יכולת ליצור או רכישת ברזל. האפשרויות בשטח מסובכות מאד, אין סימנים ברורים בין שכבה לשכבה, פני השטח אינם אחידים בהכרח. כל חוקר יכול לקבוע קו גבול בין השכבות כפי הבנתו, או לתחום את גבולות השימוש של בני התקופות השונות.

בהרבה מקומות רואים ירידה באיכות ובצורה, שינויים בין אתר אחד לחברו שנובעים מהבדלים של כשרון ושיטה, ולא דוקא תקופות ותרבויות שונות. טכניקות בניה שונות באות בהפרשים גדולים של זמנים בלי הסבר ברור, חומות סוגרים למשל נמצאו באסיה הקטנה במאה הטו' לפנה"ס, ובישראל באים בד"כ במאה העשירית. שינויים יכולים להיות מחזוריים, ולא בהכרח בקו של התפתחות.

אם נניח רגע את הממצאים ואת הנסיון להכניסם למשוואה, ונתבונן על המציאות שסביבינו, נראה עד כמה אין הארכיאולוגיה יכולה לשחזר את המורכבות שבהיסטוריה ובחיים.

"שני שבטים אינדיאנים – הופי ונהאו – יושבים זה ליד זה במזרחה של מדינת אריזונה. ההופי הם עובדי אדמה ותיקים, שהצליחו לגדל תבואה גם במקום שהלבנים לא הצליחו לעשות זאת, הנהאו לעומתם, זורעים תירס במידה מועטת והופכים רועי צאן. ההופי בונים בית של מדרגות בצורה של ה' מרובעת, הנהאו יושבים באהלים, ההופי יוצרים את כלי החרס היפים ביותר באמריקה כולה, הקרמיקה של הנהאו עלובה, ההופי זורעים כותנה, לא כן שכניהם. אצל ההופי הגברים טווים ואורגים, אצל הנהאו הנשים. ההופי נושאים אשה אחת, הנהאו פוליגמיים, ההופי והנהאו משתמשים באותם לחשים, אלא שהראשונים משתמשים בהם לצרכי עבודת האדמה והאחרונים לרפואת חולים. אצל הנהרו אין החתן מדבר עם חמותו, ואילו ההופי לועגים למנהג הזה. ההופי הם אנשים שקטים, ואילו הנהאו אנשי ריב ומדון.

הבושמנים וההוטנטוטים יושבים באותו איזור, הבושמנים הם צידים ואוגרי מזון, ההוטנטוטים רועים. הבושמנים יושבים במערות, ההוטנטוטים באהלים דמויי כוורת, לבושמן קשת וחץ, ולהוטנטוט רומח", (ר. לוי, תרבות ואתנולוגיה, ניו יורק 1917).

האם תמיד ניתן לגזור גזירה שוה של התפתחות מתוך הבדלים שונים? ברור שלא. יש להשתמש בהגיון כמובן, אבל להבין את מגבלות המסקנות הארכיאולוגיות.

ההנחה עליה  מיוסדת הארכיאולוגיה, של סימני התפתחות והתקדמות בייצור, ושלפי שלביו השונים נקבע התיארוך. לא תמיד עומדת במבחן המציאות: בפרס נימצא חותם המתאר מלך מהתקופה האחמנית שראשיתה במאה ו': "הנוסחה דומה מאד לשל חותם בן המאה הי"ג". (פוראדא, אירן הקדומה, תרגם דוד ישראלי, ת"א 1964, עמ' 188). גם בעיטורי קבר חוזר הסגנון הקדום: "אין אנו יודעים כיצד נתגלגל מוטיב זה מתקופה לתקופה". (שם, עמ' 141, 152).  "השאיפה לחדש השגיהן של תקופות עתיקות היתה אופיינית לכל ארצות המזרח הקדמון במאות 7-6. מכאן באה במצרים ובבל תחיית הצורות הארכאיסטיות" (ייבין-מזר, האנציקלופדיה העברית, ערך ארץ-ישראל, עמ' 297).

בשנת 1959 החל מלוואן (M.E.L. Mallowan) חפירות בנמרוד שעל החידקל בעירק, והמשיך בכך דוד אואטס (Oates). ב-26 בנובמבר 1961, הופיעה ידיעה מפתיעה ב"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "זיוף עתיקות קדום נחשף בעירק". וכך דווח שם:

"כאשר חפרו הארכיאולוגים בתחילת השנה בעירק בעיר האשורית העתיקה נמרוד, הופתעו למצוא יצירות מגולפות לא אשוריות אלא 'מצריות'. [החפירות] התמקדו שם לאחרונה במבצר שלמנאסר – מפקדת הצבא האשורי מהמאה התשיעית ועד לשלהי המאה השמינית.

אם כי החצאיות של נושאי המנחות הן טיפוסיות אשוריות, השנהבים מגולפים בסגנון הקודם לתקופה בה נעשו במאות בשנים. אילו נמצאו במקום אחר, היו מזהים אותם כמצריים… סבורים שהם "עתיקות מפוברקות". שמטרתן היתה לספק את טעמם של העשירים לעתיקות.

"ההסבר שניתן השבוע על ידי דוד אואטס, העומד בראש משלחת החפירות בנמרוד מטעם  'בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה',  הוא  שהארכיאולוגים חשפו חנות עתיקות ((antiques אשורית קדומה – הגילופים 'המצריים' נעשו על ידי אומנים מקומיים על מנת לספק את דרישותיהם של קליאנטים עשירים ל'ענתיקות' נכריות… חדר אחד באורך כ30- מטר מלא בהם, ושלוש עונות חפירה לא הספיקו על מנת לרוקן אותו. שני חדרים נוספים המכילים שנהבים עדיין לא נפתחו."

תקופת הברונזה המאוחרת כמשל

תקופה ארכיאולוגית שלמה כונתה 'תקופת הברונזה המאוחרת', 1400-1550 לפני הספירה. זו בשלהי תקופה זו התרחשה יציאת מצרים על פי המסורת. מה מאפיין תקופה זו מבחינה ארכיאולוגית?

ההבדל בינה ובין התקופה שקדמה לה, תקופת הברונזה התיכונה, מוגדר על ידי הבדל מסויים בסוגי הכלים. רוב הכלים משתי התקופות זהים, ישנו רק הבדל אחד: כלי יבוא  מקפריסין כגון קרמיקה דו גוונית שייכים לתקופת הברונזה המאוחרת בלבד. אלא שהבדל זה שנקבע בתחילת המחקר, לא התבסס במשך הזמן אלא להיפך:

חוקר התקופה פרופ' בונימוביץ כותב "הכלים הדו גווניים מוחזקים כמאפיין המובהק ביותר של בה"מ 1 ונוכחותם או העדרם משמשים אמת מדה לקיומו של ישוב בתקופה זו.. באורח פרדוקסלי התמונה הכרונולוגית הולכת ומתערפלת בד בבד עם התקדמות המחקר.. כלי יבוא מופיעים כבר במכלולי תקופת הברונזה התיכונה" ('תיחום ומינוח ראשית תקופת הברונזה המאוחרת", ארץ ישראל כג' תשנה' עמ' 22).

האם נכון לקבוע את כל המידע בנוגע לתקופה מסויימת אך ורק על סמך הנחה שכלי יבוא מסויימים הופיעו רק בה ולא קודם לכן? וכי לא ייתכן שהיו תקופות בהן היבוא שגשג, לעומת תקופות בהן הושבת, או ערים מסויימות שהשתמשו ביבוא ואחרות שלא. או תקופות בהן היתה עזיבה מסודרת ללא שאריות לעומת תקופות נטישה שהשאירו הרבה עקבות. וכי אין עוד אפשרויות להסביר את היעדרן של כלי יבוא מסויימים, מלבד יחוס כל השכבות בהן נמצאו לתקופה מסויימת? האם ברור לנו במאה אחוז שכלים מסויימים אינם מיובאים, ומהיכן בדיוק אינם מיובאים??

שיטות התיארוך יכולות להסביר כל אבסורד, או להתעלם ממנו, אין זה פוגע במחקר. תקופת הברונזה המאוחרת1 אינה מיוצגת בגזר, מלבד בבית הקברות שם יש בתקופה זו כלי חרס מקפריסין, בהט ושנהב ממצרים, ועוד. מה ההגיון בדבר? על כך משיבים ארכיאולוגים: "טקס הקבורה היה מפגן של כח כלכלי", (דיור, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות ערך גזר, בונימוביץ, מצוטט אצל הרצוג, העיר הכנענית בין אידיאולוגיה וממצא ארכיאולוגי, בתוך תרבות חמרית, חברה ואידיאולוגיה ר"ג תשנט' עמ' 48). האם זה הגיוני? אולי, בדיעבד אפשר להסביר כל דבר בדרכים שונות.

תחותמס הג' כבש את ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת 1 ובכתבתו רשם 75 ערים בארץ שהיו להם מלכים. הארכיאולוגיה בתקופה זו מגלה רק 22 ישובים, ואילו אזורי ההר היו כמעט ריקים מישוב. "ייתכן שכמה מן המקומות ברשימה הם יותר נקודות ציון או אתרי חורבות" (גונן, מבא לארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא 7, עמ' 105). מעניין שתחותמס מתפאר בכיבוש נ"צ של חורבות שבמקרה יש להן גם מלך משלהן..

כיצד מבדילים  בין תקופת הברונזה המאוחרת 2 (1400-1200 לפנה"ס) ובין תקופת הברזל ה1 (1200-1000 לפנה"ס)?

בתקופת הברזל התחדשו בהר 'קנקני שפת הצוארון', ובאיזור החוף קרמיקה פלשתית.

הבעיה שהמציאות מורכבת הרבה יותר מסכימות כאלו. חוקרים מציינים שבכל מקום ואתר נמצאים המאפיינים האלו מעורבים זה בזה, כך בתל דן כתב בירן 'נראה שזהו בור אשר נחפר אל תוך שכבות בה"מ', ובסיכום החפירה 'שכבת ברזל 1 בדן מיוצגת בעיקר על ידי בורות ששימשו ממגורות שנחפרו אל תוך השכבות הכנעניות' (בירן, אנצ' חדשה לחפירות ארכיאולוגיות עמ' 437).

חופר תל אפק מתאר את תקופת ברזל 1 באתר: "השטח לא נוצל על ידם לבניית מבנים שכן בכל שטח חפירתינו לא נמצאו אלא בורות שנכרו בתוך מפולות ארמון המושל" (כוכבי, אפק אנטיפטריס ת"א 1989 עמ' 78). לפי הארכיאולוגיה ה'יבשה', במשך כל התקופה התגוררו אנשים באפק, אבל לא בנו כלום, רק חפרו בורות כדי להטמין את הממצאים שלהם בתוך ממצאים של תקופה אחרת..

אותה תופעה חזרה על עצמה בחצור, בתל חפר, בתל פולג, בבית מרסים, בדיר אל בלאח, עד שכונתה 'בורות התנחלות' (מנודות למלוכה ירושלים 1990 עמ' 407, רוזן).

איך מסבירים זאת חוקרים? "נראה כאילו רווחה אז הסכמה שיש למעט בכל האפשר בהשקעת אנרגיה וחומר במבנים ברי קיימא"… (רוזן שם), גירסה עתיקה של 'הירוקים'… מעניין מדוע חפרו בורות ופגעו בארכיאולוגיה..

פינקלשטיין אומר: "יתכן כי במקומות אחדים נחקרו איזורי האיסום בלבד ולכן לא נמצאו מבני מגורים" (הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים עמ' 243).

רואים אנו שהשטח לא תמיד מציית לתיאוריות המבחינות בין תקופות על פי כלים שונים. והמציאות הרבה יותר מורכבת ומסובכת.

גם הכתובות המצריות יוצרות אותו בילבול וסיבוך: באל עמרנא בה התגלו אגרות אל עמרנא המפורסמות, נמצאו כלי יבוא רבים שמקובל לשייכם לתקופת הברונזה  המאוחרת2, אך הערים בהן עוסקים המכתבים, לא מתאימות לשיטת התיארוך ע"פ כלים. בירושלים המתוארת באגרות כעיר גדולה, לא נמצאו שום כלים מתקופת בה"מ 2 (מזר, ירושלים במאה הי' לפני הספירה, הכוס החצי מלאה. בתוך חדושים בחקר ירושלים דברי הכנס השביעי ר"ג תשסב' עמ' 23). לא מסיקים מכאן להכחיש את עדות בני התקופה, פשוט מניחים שהארכיאולוגיה לא יכולה לשקף לנו הכל, ויש כל מיני משתנים, שלא ברורים לנו ממרחק של שלשת אלפי שנה ויותר.

ומה בדבר שכם, המתוארת באגרות אל עמרנא כממלכה חזקה? הסיכום עגום למדי: סקר של 21 שנים גילה תוצאות עגומות, תקופת אל עמרנא היא חור שחור באיזור שכם (זרטל, עם נולד, ת"א 2000 עמ' 361).

קנקני שפת הצוארון, שהיו בשימוש בתקופת הברזל 1 ממשיכים את טיפוסי הקנקנים של הברונזה התיכונה. באמצע ישנו חלל של 350 שנים בהם אין המשכיות להתפתחות טיפוס הקנקן, בניגוד לרעיון המרכזי של הארכיאולוגיה, ששינוי סגנון כלים הוא סימן היכר לתקופות, וכן להיפך, הכיצד? פינקלשטיין משיב: אין לשלול את האפשרות שהמתיישבים החדשים חיקו את פיטסי התקופה הקודמת ששבריהם היו פזורים בשטח.. (פינקלשטיין, עמ' 258-259).. שערי תירוצים לא ננעלו. אבל קשה לראות את האבחנות האלו כמבוססות.

באפק, נמצאה מערת קבורה מתקופת הברזל 1 ובה קנקני שפת הצוארון, אך החותמות שעל אצבעות הנקברים במערה היו מטיפוס שאופייני לתקופת הברונזה התיכונה, הכיצד? "תכשיטים נשמרו ועברו מדור לדור, והאצילים הכנענים נשאו כחותם חרפושיות שנוצרו 300 שנה לפני זמנם"… (כוכבי, אפק, עמ' 78).

בתל שילה נמצאו קנקני שפת צוארון עם קנקן מימי הברונזה התיכונה, הכיצד? "אנשי שילה השתמשו בקנקן קדום שמצאו באתר" (פינקלשטיין עמ' 201, 259). קנקן החרס החזיק מעמד מאות שנים..

מה הערך של כל האבחנות אם אפשר לתרצן בכל תירוץ שחפצים?

כל עצמה של תקופת הברונזה המאוחרת על אבחנותיה נולדה בדרך מלאכותית כדי להסתדר עם הארכיאולוגיה המצרית, ופרופ' פורטוגלי מאוניב' ת"א כותב: "תקופת הברונזה המאוחרת יותר משהיא יצור ארכיאולוגי, היא למעשה יצור פוליטי מובהק".. (מרחב וחברה בא"י הקדומה, ת"א תשנט' עמ' 24).

תקופת אל עמרנא מעוררת שאלות בלתי פתורות: החפירות בגורדיון החתית מגלים פער ארכיאולוגי בין השנים 550-690 לפנה"ס, אלא שפער זה מלא ב.. חרסים חתיים מתקופת אל עמרנא. "הם היו טמונים בטיט שהובא ממקום אחר בכדי להגביה את התל" (young, Preliminary Report, Gordion, AJA 59 1955 p. 12). כך פותרים בלבול של אלף שנים בשכבות.

הבעיה שאתרים שונים הניבו תוצאות מבלבלות לגבי התקופה, מוריי שחקר באנקומי שבקפריסין מצא אגרטל שתואם לאגרטל מאל עמרנא, וגם לקישוט על ארון קבורה המאוחר בשמונה מאות שנים. כך לגבי פעמון זהב שמתאים למאה ח' לפנה"ס, אבל נמצא בשכבה של אל עמרנא, וכן בכלי הזכוכית. אגרות אל עמרנא כתובות בשפה האכדית, כאן נולדה ההנחה שהאכדית הייתה שפה דיפלומטית בינלאומית. אבל לאף אחד אין הסבר משכנע מדוע שהמצרים והכנענים יצטרכו להשתמש בשפה שמעולם לא שלטה באיזור? איזה מוסד בינלאומי קבע זאת ובשביל מה?

בשכבה הישראלית בתל ערד התגלו מסמכים פרסיים, שכמובן מאוחרים בהרבה לתקופה הישראלית, הא כיצד? 'בורות אשפה' (אהרוני, כתובות ערד עמ' 5). חרסי ערד כתובים לפעמים בלשון מאוחרת (שם עמ' 150).

חותמתו של יהוכל בן שלמיה המוזכר בספר ירמיה (לז' ב') נתגלתה בעיר דוד, אך בשכבה הלא מתאימה, כשש מאות שנים מוקדם מדי (איילת מזר, בכנס 'חדושים בחקר ירושלים' תשסו').

כנראה שלא תמיד אפשר לעשות סדר ולציין שכבות, תקופות, תאריכים, יש דברים שאי אפשר באמת לשחזר. וגם אם הצלחנו לשחזר, זה לא הופך את הרעיונות לעובדות.

יש לציין שלאחרונה מדובר רבות על סטטיסטיקה בארכיאולוגיה, הדבר בהחלט חשוב להכניס כלי נוסף, אבל יש לזכור שסטטיסטיקה לעולם אינה משקפת את המציאות, משהו שאנו פוגשים אותו לקראת כל בחירות… גם היא בסופו של דבר ביטוי להנחות יסוד וצורות שונות לפרש את הדברים ואת הממצאים. אדרבה, לסטטיסטיקה יש כח מופלא להתעלם מהאנומליות ומן החריגות ובכך לפספס את המורכבות ואת מה שקורה באמת. מבחינה סטטיסטית האזרח הישראלי של ימינו הוא מצביע ליכוד, מתגורר בגוש דן, בעל הכנסה "ממוצעת", רוחש כבוד למסורת אבל חילוני, ותו לא.

לימוד מן השתיקה

עיקר הטענות כנגד התיאור המקראי, הן טענות 'מן השתיקה'. לא מצאנו מספיק ממצאים בעיר מסויימת שאפשר להוכיח שהם משתייכים לתקופה הנדונה. ומכאן שהתקופה לא היתה ולא נבראה. יש אמנם עדויות להתנחלות, אבל לא מצאנו מספיק.

בהמשך נתייחס לטענות בפירוט. אך האם ישנה בכלל אפשרות ללמוד מן ה'שתיקה' הארכיאולוגית?

לאחרונה (2014) התגלה במצרים קברו של אלכסנדר מוקדון, הקבר תואר בידי היסטוריונים שונים, מדובר במבנה פאר ענק, על קרקע חולית. הארכיאולוגיה שתקה במשך 2300 שנים, עד שבמקרה התגלה. לפני שנים מספר התגלה קברו של הורדוס, בעוד ידוע היה שנקבר בהרודיון, לא הצליחו במשך מאות שנים לאתר את הקבר, עד שבמקרה התגלה. מה שעדיין לא התגלה, לא בהכרח לא קיים. במשך מאות שנים כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך היה כת"י לנינגרד, עד שנתגלו במקרה המגילות הגנוזות, שקודמות לו בכ1300 שנים, אם הרומאים היו מגלים את מערת המגילות ומעלים אותה באש, גם ממצא זה היה 'שותק'.

נסקור כמה מן ה'שתיקות' הארכיאולוגיות המפורסמות, שלא הפכו להכחשת ההיסטוריה, אלא הובנו כחסרים טבעיים של הארכיאולוגיה ומה שהיא יכולה להציע לנו:

בעיר הנמל גבל שנחפרה ביסודיות נמצא ממצא עשיר מהתקופה שקדמה ל1200 לפה"ס, ואילו מן השנים 1200-600 לפה"ס "מופלא הדבר שהחפירות בגבל כמעט שלא העלו שום שרידים", (אולברייט, א"מ ערך גבל, עמ' 409). ברור וידוע שהעיר התקיימה ופעלה גם בשנים אלו.

בעיר המפורסמת 'מארי' פוענחו אלפי לוחות כתובים, והנה אין באף אחד מהם זכר לאימפריה הגדולה מצרים, האמנם לא ידעו על מצרים כלום במארי? או שמא משהו פגום בכל הפיענוח שלנו? כרגע אין לנו תשובה (אברהם מלמט קדמוניות א' עמ' 80, ותדמור שם עמ' 50)

"התקופה שלאחר שקיעת התרבות המיקנית עד למאה ה-8 לפה"ס – שעליה לא ידוע לנו כמעט כלום – מכונה "תקופת האפילה" היוונית… אין עדויות לאדריכלות ולבניני ציבור בתקופה שבין הארמונות המיקניים לבין המקדשים שקמו בכל רחבי העולם היווני במאות ה-7-6" (אשרי, האנציקלופדיה העברית, ערך יון, עמ' 429). "הידיעות על מה שקרה במשך השנים האלה כה זעומות עד שיש הסבורים, כי באמת לא קרה כלום" (עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 62-61). כמובן שאי אפשר לחשוב שבאמת 'לא קרה כלום', אנשים חיו, בנו בתים, חפרו קברים, וכו' כל הפעילות האנושית המתועדת במדה מסויימת בארכיאולוגיה.

בעיר מיקני נמצאו זה בצד זה כלים משתי התקופות: "שכבה מס' 11 הכילה, נוסף על חרסים "מהמאה הי"ב" גם מספר ניכר של חרסים מהמאות ז-ו… שכבה זו לא הכילה חרסים שתוארכו לשנים שביניהן. גם לא נמצאה שכבה עקרה של סחף בין כלי החרס מהמאה הי"ב לבין אלו מהמאה השביעית".

בבית-שאן: התגלו בה שכבות רבות מתקופות הברונזה, שבאחרונה שבהן (שכבה 5) נמצא מקדש מצרי ובו מצבות המלכים סתי ורעמסס (מאות י"ג-י"ב לפה"ס). נמצאה גם שכבה (מס. 3) מהתקופה הרומאית (מאה א' לפה"ס). ואילו כל אלף השנים שבין תקופת הברונזה לתקופה הרומאית מיוצגות רק בשכבה דלה אחת (מס. 4). לאן נעלמה תקופת הברזל?

החופרים הגיעו למסקנה שיש לייחס למאות י-ז לפה"ס את שכבה 5 על הפסלים המצריים שבה. אלא שכאן התעוררה בעיה: האם בעיר הישראלית היה מוצבים פסלי מלכי מצרים שמתו לפני מאות שנים? הועלתה הצעה לשייך את הפסלים לשכבה שלפניה שנקבעה למאה הי"א (ע. מזר, בית שאן בתקופת הברזל לאור החפירות בשנים 1990-1991, ארץ ישראל כד (תשנ"ד), עמ' 141.), אך עדיין נותר פער בינם לבין השכבה בה נמצאו: "משמעות הצבתם בתקופה שבה לא היתה נוכחות מצרית מעוררת שאלות. אפשר שמונומטים אלו התקדשו והועברו משכבה לשכבה בהקשר פולחני". (הנ"ל, אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ירושלים 1992, ערך בית שאן, עמ' 207).

במגידו שבה שברי פסל קדום התגלו במקדש מאוחר: "השברים הועלו בודאי בידי בוני המקדש בשעת חפירת היסודות" בנוגע לימי שושלת י"ב עלינו לומר שלכל הפסלים והמצבות קרה דבר דומה: "עד כה נתגלו כל הממצאים המצריים החשובים מימי הממלכה התיכונה בשכבות יישוב מאוחרות (פרט לגבל) … הועלתה טענה שיש לראות בהם חפצים שסחרו בהם בתקופה מאוחרת יותר … ההשערה שהועלתה על "סחר עתיקות" בתקופה מאוחרת אינה משכנעת .. מאחר שאלה היו חפצים יוצאי דופן שנחשבו לבעלי ערך רב הם נשמרו והועברו מדור לדור וכך שרדו בשכבות מאוחרות בלבד". (נדב נאמן, מצוטט במקרא וארכיאולוגיה).

הארכיאולוג מייטליס כותב על מגידו: "לא תמיד ממצאי הארכיאולוגיה בארץ עולים בקנה אחד עם המקורות המצריים: מקור מצרי מספר על מסעו של מלך מצרים תחותמס השלישי לארץ כנען באמצע המאה החמש עשרה לפנה"ס. בתיאור המסע מסופר על מצור שנמשך שבעה חדשים סביב מגידו, ואילו המחקר הארכיאולוגי מלמד שלמגידו בתקופה זו לא הייתה חומה. כך גם באשקלון, בתבליטי מרנפתח מלך מצרים ששלט במצרים בסוף המאה השלוש עשרה לפנה"ס, מתוארת אשקלון כעיר מבוצרת, אך המחקר הארכיאולוגי לא מצא חומה מתקופה זו. בשני האתרים נמצאו ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה, אך אין כל עדות לביצורים מתקופת הברונזה המאוחרת. מגידו במאה ה- 14 לפנה"ס מציגה בעיה דומה: ממכתבי אל עמארנה עולה שמגידו הייתה עיר חשובה בתקופה זו, אולם הממצא הארכיאולוגי מצביע על יישוב קטן ופרוז. נראה אם כן שיש צורך לנהוג זהירות בקביעות הכרונולוגיות המתבססות על ממצאי הארכיאולוגיה או לחילופין, על המקורות המצריים, לעתים הם אינם תואמים אך כרוכים זה בזה בקשר אמיץ מאוד".

גם חפצים קטנים שקשה לייחס להם חשיבות נמצאו בשכבות מאוחרות. כך בעיר הדרומית בתל אל עג'ול: "חרוז, חרפושיות ופסלון מעידים כולם על תקופה זו (שושלת י"ב) אף שניראה שא"א לייחס שום מבנה מן המבנים שנתגלו באיזור לפרק זמן כה מוקדם". (טפנל, אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך עג'ול, עמ' 1152).

עם גמישות כזו, אין ממצא שלא יוסבר..

במסמך של רשות העתיקות נכתב: "המחקרים הארכיאולוגיים המפורטים בהר הנגב בעשרות השנים האחרונות מצביעים באופן ברור על כך שהשתקפותם של אירועים הסטוריים בממצא הארכיאולוגי הנה מורכבת משסברו תחילה. אירועים אלו, שרישומם ניכר לעיתים באתרי הארץ הנושבת שמצפון לנגב, אינם משתקפים כלל ועיקר בממצא הארכיאולוגי באתרים מדרום לבקעת באר שבע. בצד העובדה שלא נמצאו בחפירות הרבות עדויות לחורבן אלים שפקד את הנגב כתוצאה מהאירועים הללו…".

תירוצים

אחת הטענות המושמעות ביחס לסיפור כיבוש יהושע היא העובדה שביריחו לא נמצאה חומה מתק' הברונזה המאוחרת. הדבר סותר את המסופר בספר יהושע. אך האם 'לא מצאנו' מהווה תמיד ראיה?

על הניסיונות להשיב על כך אומר פרופ' הרצוג: "הטענות שהחומות נסחפו או שהמשיכו להשתמש בחומות מתקופת הברונזה התיכונה, הם תירוצים פסולים שלא היה עולה על דעתנו להציעם ביחס לשום תקופה אחרת ולשום עיר אחרת שבה לא נחשפו חומות". (הרצוג, על-אתר ז', עמ' 13).

האמנם?

בתרצה – לא נמצאה חומה מתקופת הברזל, כיצד מוסבר הדבר? "בתקופה זו נמשך השימוש בשער המבוצר מן התקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת … קשה להתחקות אחר הביצורים שמחוץ לעיר כי הסחף גרף את השכבות העליונות." (דה-וו, אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות, עמ' 1301).

בחצור – (ברונזה תיכונה) "נתגלתה חומה ענקית שיש ליחסה לשכבות אלו… החומה והחפיר שלפניה נוצלו מחדש בביצורי שלמה". (ידין, חצור, עמ' 538. לפי השיטה החדשה מדובר בימי אחאב).

בית-צור – "על סמך חומר מתק' הברזל א' קבעו החופרים כי באותה עת שימשו התושבים את חומת תקופת הברונזה התיכונה" (פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1986, עמ' 239). "לבד מהחדרים שנספחו לחומה אי-אפשר לשייך שום בנין לתקופה הכנענית התיכונה", (פונק). האם הכנענים הקיפו עיר ריקה כדי שתשמש את הישראלים בבוא העת? או שאולי היתה עיר שממנה לא מצאנו שום דבר. כנראה שלא מצאנו בכל אופן אינה ראיה תמיד.

דותן – (תקופת הברזל I) "לדעת החופר הוסיפו תושבי העיר להשתמש בחומה מהתקופה הכנענית התיכונה". (אוסישקין).

שילה – (תקופת הברזל) "המבנים הוקמו מחוץ לחומת הברונזה התיכונה שהשתמרה כאן היטב ושימשה להם קיר אחורי". (פינקלשטיין ההיסטוריה של תקופת השופטים, עמ' 201 הע' 204).

גם כאן חוזרת בעיית בית-צור: "מעניין לציין כי פרט לחדרים שתוארו לעיל (הסמוכים לחומה) לא נמצאו בשילה מבנים מתקופת הברונזה התיכונה" (פינקלשטיין עמ' 196) לעומת זאת, מתקופת הברזל שלא נמצאה חומה "שרידים נמצאו כמעט בכל אחד מהשטחים שנחפרו".(עמ' 199).

במבנים מתקופת הברזל נמצאו כלים מתק' הברונזה התיכונה: "הקרמיקה מתק' הברונזה התיכונה באה, יש להניח משרידים של החלקלקה שנשארה מתחת לרצפותיהם… אנשי שילה השתמשו בקנקן קדום שמצאו באתר". (פינקלשטיין עמ' 259 ועמ' 201, הוזכר לעיל).

גם בתירוץ "מבני תקופת הברונזה התיכונה נסחפו" מרבים להשתמש. כך בתל-מקנה (עקרון) שבה "תקופת הברונזה התיכונה 2 מיוצגת באתר בממצא קירמי בלבד … חרסים מתקופות אלו נמצאו בכל שטחי החפירה" (גיטין-דותן). כך בתל כנרות: "אזור המגורים בתק' הברונזה התיכונה 2ב ובתקופת הברונזה המאוחרת מיוצג ע"י חרסים" (פריץ), כך בתל דור: "מת' הברונזה המאוחרת לא נחשפו שום מבנים אך נתגלו שלא באתרם חרפושיות וכלי חרס רבים"220ב, כך בתל חסי: "(הברונזה התיכונה) אף לא באחת מן החפירות זוהו שרידים ארכיטקטוניים שיש לשייכם לתקופה זו, אף שנתגלו חרסים…(ברונזה מאוחרת) נתגלה חומר מתקופה זו בעת הסרת השכבות המאוחרות יותר"220ג, וכך כותב פרופ' הרצוג עצמו על חפירותיו בתל מיכל:

"מקימי היישוב בתקופת הברונזה התיכונה 2ב בנו רחבה .. על-גבי הרחבה הוקמו כנראה מבני היישוב אך הם לא שרדו .. הממצאים השייכים לפרק-זמן זה נחשפו בחומר המילוי של תקופות מאוחרות יותר".