ו2 אימות יציאת מצרים – בהיסטוריה הכללית

יציאת מצרים במקורות היסטוריים וארכיאולוגיים

במאמרים הקודמים, עקבנו אחרי התכונות ההיסטוריות של המסורת הישראלית על יציאת מצרים ומתן תורה. במאמר זה נעסוק בהצלבת מידע, עם מקורות היסטוריים של עמים אחרים בנושא יציאת מצרים.
יש להניח שבעולם העתיק ידעו יותר מאיתנו על מה שהתרחש קרוב לתקופתם. מה חשבו סופרים והיסטוריונים בעולם העתיק? מה חשבו הסמכויות ההיסטוריות שריכזו את המידע?
בכל הממלכות בעולם העתיק היו ספריות בנות אלפי כתבים, במקדשים המצריים והשומריים היו ספריות ענק, באוגרית היתה ספריה ובה עשרות אלפי פריטים, באבלה נשתמרו כ20,000 פריטים, באתונה העתיקה במאה ה5 לפנה"ס. עד התקופה ההלניסטית התקיימו הממלכות העתיקות בצביונן באופן כללי. אלכסנדר בתבונתו איחד את המדינות שכבש, ואף דאג לשימור הידע ככל שאפשר היה. ממשיכיו הקימו את הספריה הגדולה באלכסנדריה, מפעילי הספריה אספו אלפי ספרים מרחבי כל העולם כולו. תלמי המלך הורה לכנס בה את "כל הידע העולמי", חוקרים ישבו בספריה ששימשה גם כאקדמיה, וערכו חיבורים ומחקרים, שם גם תורגם התנ"ך ליוונית על פי דרישת הספריה. סטראבו הרומאי כתב את ההיסטוריה של האנושות ב47 כרכים. במקביל היתה ספריה ענקית נוספת בפרגמון שבאיזור טורקיה, שהתחרתה עם זו שבאלכסנדריה. יש להניח שהמלומדים של אותו הזמן ידעו משהו על ההיסטוריה של האימפריות.
איך התייחסו הם לסיפור של התורה? האם הכירו אותו?
התשובה היא חיובית בהחלט. הספריה באלכסנדריה אמנם לא שרדה, אבל כתביהם של האנשים שהיו בה ושאבו ממנה את המידע שרדו.

ספריית אלכסנדריה הגדולה והמפורסמת מכולן, היוותה ה'גוגל' של העולם העתיק, אין ספר שלא ניתן היה להשיג בה. ספרים משפות זרות תורגמו, ונטען כי מספרם הגיע למליון ספרים! (אלפיים וחמש מאות שנה קדימה, בספריה הלאומית בירושלים, הגדולה בארץ, ישנם חמשה מליון ספרים, בספריה הגדולה בעולם, הספריה הבריטית, יש כ13 מליון ספרים).
יש להניח שהספרן הראשי של הספריה, כירימון, שהיה היסטוריון פורה בעצמו, ידע על ההיסטוריה של הממלכות העתיקות הרבה יותר מאיתנו. רוב רובה של ההיסטוריה המצרית הידועה לנו מבוססת על ספר מצרי אחד ששרד מהספריה – 'דברי ימי מצרים' של מנתון, וכנראה אף נערך בה בהתבסס על הספרות העשירה שהיתה בה. קל להבין שבמקום בו מצויים כל הספרים המפורסמים, אי אפשר לשקר ואי אפשר לטעות בנוגע לאירועים המרכזיים והמשמעותיים לאימפריות הגדולות והמפורסמות. גם ההיסטוריון המצרי ארטפנוס, בן המאה ה3 לפנה"ס חי באלכסנדריה והיה בעל גישה לספריה. שלא לדבר על ההיסטוריון המצרי מנתון בכבודו ובעצמו, כל אלו ידעו בלי ספק את התיעוד ההיסטורי הנאמן ביותר שאפשר לדמיין, בנוגע ליציאת מצרים היתה או לא היתה, משה רבינו היה או לא היה.

והנה שלשת אלו עוסקים ומדברים על הנושא, ספריהם אמנם לא שרדו עד ימינו, אבל יוסף בן מתתיהו, אוסביוס, ועוד סופרים קדומים, מביאים לנו את הקטעים הרלבנטים מדבריהם. שלשתם מכירים בהיסטוריות של יציאת מצרים, ומזכירים את האיש משה שהוציא את בני ישראל. כירימון אף נוקב במספר של כשש מאות אלף איש. לא זו בלבד, מערכת הספריה באלכסנדריה 'הזמינה' תרגום של התורה, הוא תרגום השבעים המפורסם. היעלה על הדעת שבלב הממלכה המצרית, היו מתייחסים לסיפור שכזה המבוסס כולו על תיאור השפלת האימפריה המצרית באופן שלא סופר מעולם בהיסטוריה, ברצינות, לולי שידעו שכך היה? ואם היה הסיפור מוכחש בעיניהם, כלום לא היה הופך הסיפור היהודי למוסכמה היסטורית של שקר ובדיה ידועה. בזמן שהמציאות היתה להיפך: רוב העולם העתיק שנחשף לתורה היהודית בגירסתה הנוצרית (הפוטרת ממצוות אבל מכירה בכל ההיסטוריה הישראלית), הכיר באמיתתה וקיבל את אמונתה על עצמו. הייתכן שהעולם המערבי כולו, קיבל תורה המבוססת על מעשה שידוע היה שהוא בדיה?
סקירת ספרות רחבה יותר באה בספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון', בו הוא מתמודד עם העלילות הטפשיות שבדו הסופרים היוונים והרומאים, על חמור בבית המקדש היהודי, וכיוצא בזה. אבל על עצם ההיסטוריה היהודית אף אחד לא מנסה להתווכח. סופרים עתיקים רבים אחרים מזכירים את יציאת מצרים כעובדה, היקאטיוס, דיודורוס, אריסטובולוס ('מורה תלמי המלך'), דמטריוס ('על המלכים ביהודה'), הקאטיוס מאבדירה ('על אמונת אברהם' חי במאה ה4 לפנה"ס). אף אחד מהסופרים האלו שחיו בתקופה ההלניסטית וחלקם עוד בחיי אלכסנדר מוקדון, לא העלה אפילו ברמז או בצחוק את הרעיון שהתורה היהודית היא מסמך מזוייף או מוטל בספק. ורבים מהם היו שונאי ישראל.
בספרים העתיקים האלו מובאים פרטים רבים המאמתים את סיפור התורה, אליהם נגיע בהמשך.
כמובן שאין מדובר בדיווח אובייקטיבי כלל וכלל, סופרים קדומים שנאו מספיק את היהודים, וטפלו עליהם כל רעה חולה. אמנם את העובדות ההיסטוריות שישראל יצאו ממצרים על ידי משה לא יכלו להכחיש. אבל הוסיפו כהנה וכהנה סיפורים, כיצד היו היהודים מצורעים, במצרים נחשבו לטמאים, וכו' וכו'. כפי שראינו בסרטון 'המסורת ההיסטורית' לגבי מערכת התעמולה הפלשתינאית והקומוניסטית,

אפשר לפרש דברים בצורות זוועתיות, אבל את האירועים המרכזיים עצמם אי אפשר לשנות. משה גאל את ישראל ממצרים. הביס את האימפריה הגדולה בעולם העתיק, שחרר את העבדים, והובילם לישראל.
נצטט מעט מסקירת הספרות של יוספוס בספרו 'נגד אפיון'.

"בעלילות נגדנו התחילו המצרים, אך גם אחרים, שרצו לשאת חן בעיניהם, ניסו לעוות את האמת, ולא הודו למשל, בדבר כניסת אבותינו מצרימה כפי שהייתה בפועל, אף לא כתבו אמת על יציאתם משם. איבתם וקנאתם של המצרים נבעו מסיבות שונות, תחילה משום שאבותינו השתלטו על ארצם, ומשום שצלחה דרכם מחדש כאשר שבו למולדתם. אחרי כן היה זה הניגוד הגדול יותר בענייני קודש שגרם לשנאתם הגדולה..".

ההיסטוריונים הקדומים, שספריהם היו זמינים באותם ימים, הכירו כולם בירידת ישראל למצרים וביציאה ממנה. הויכוח נסב סביב נסיבות הכניסה והיציאה, והכיל הרבה אמוציות ופוליטיקה, אך על העובדות הבסיסיות אין ולא היה ויכוח.

ההיסטוריון המצרי המפורסם, מנתון, מספר שהיהודים גורשו ממצרים בשל היותם מצורעים. באירוע המרכזי הוא מודה על כרחו, בנוגע לפרטים, מי היה מצורע ומי לא? יבחר הקורא למי להאמין. מה שברור הוא שבמצרים היה ידוע שהישראלים יצאו ממצרים בדרך פתאומית הקשורה במגפה, ולא בעזיבה טבעית, הגירה, שינויי אוכלוסין, וכדו'. אירוע חד פעמי ומהיר. מנתון אף נוקב במספר של עשרים וארבע רבוא, רבע מליון איש.

מנתון מזהה את בני ישראל עם הקבוצה האסייתית שפלשה למצרים הידועה בשם 'חיקסוס', בין אם טעה ובין אם לאו, הוא קיבל את יציאת מצרים כאירוע היסטורי. כפי שנראה בסמוך, כל ההיסטוריה המצרית מבוססת על מנתון, ומי שמקבל את ההיסטוריה המצרית, יצטרך לקבל גם נתון זה.
מנתון גם מספר שמנהיגם של הישראלים ציוום שלא יעבדו את האלים ולא יזהרו בחיות הקדושות למצרים רק יזבחו את כולם ויאכלון, והביא את כולם במסורת ברית ושבועה להחזיק בכל החוקים האלה, מנתון גם נוקב בשמו: 'משה'. מנתון יודע שאין מדובר רק ביציאה מארץ מצרים, אלא בברית יחודית של חוקים ומשפטים יחודיים, יש כאן בעצם דיווח על קרבן הפסח. הוא גם מזכיר שמשה גדל מתחילה בחברה המצרית. סיפורו של מנתון מופיע בצורות שונות אצל סופרים אחרים מתקופות שונות, כדוגמת מנסיאס מליקיה, פוסידוניוס, אפולוניוס מולון – שכתב חיבור מיוחד על היהודים במטרה להתקיפם, אך מתאר את משה כנותן התורה, ואת יחוסו ואבותיו, ואף את יציאת מצרים.
גם ההיסטוריון המצרי כירימון מזכיר את שמותיהם של משה ויוסף, ואף נוקב בכינוייהם שהיו מקובלים בשפה המצרית. גם הוא קושר את יציאת הישראלים במחלה (שפקדה את הישראלים כמובן), ואת מספר הישראלים הוא מונה בשתי קבוצות של 25 רבוא ו38 רבוא, סה"כ 630,000 איש.
גם היקטאיוס מאבדירה, במאה הרביעית לפני הספירה, בימיו של אלכסנדר מוקדון, שהיה היסטוריון של מצרים, וחיבורו 'אגיפטיקה' כלל את כל הידע בימיו על מצרים, -בקטע המובא אצל דיודורוס סיקילוס- מספר בשם מקור מצרי כי לגירוש היהודים קדמה מגפה בה נגפו המצרים, ושמשה לימד את היהודים שלא לעבוד לאלים. לפי יוספוס חיבר היקאטיוס ספר על היהודים ועל אברהם, "והספר מצוי בספריות וכל אחד יכול לקראו".
סופר הלניסטי אחר בשם ארטפנוס כתב את הספר 'על היהודים', המתאר את ההיסטוריה היהודית הקלאסית, בו הוא מצטט מקורות מצריים המזכירים נסיך מצרי בשם משה, חיבורו היה מצוי בידי אוסביוס. ספרות היסטורית רחבה בעולם ההלניסטי הכירה בהיסטוריות של יציאת מצרים, כך גם אריסטובולוס (המכונה בחשמונאים ב' 'מורה תלמי המלך'), דמטריוס שחי במאה ה3 לפנה"ס מצטט בספרו "על המלכים ביהודה" קטעים מתרגום השבעים לבראשית.
אין שום ספק שמחברים בתקופה זו הסתמכו על מקורות עתיקים, כך למשל רשימת עשרת המלכים הבבלית, היתה ידועה רק מפיו של בירוסוס ההלניסטי, עד לשנת 1923, בה פירסם האשורולוג לנגדון כתובות המאשרות סיפור זה מן המיתוס הבבלי.

הטענה שמנתון, שידע את כל ההיסטוריה המצרית, וחי בחברה משכילה, ובמקום בו היתה ספרות היסטורית של כל העמים, יקבל סיפור כזה מתוך התורה היהודית, היא לא סבירה, מנתון לא מזכיר את התורה, ולא את הסיפור שבתורה, שבזמנו עדיין לא תורגמה ליוונית, ואף סופר מצרי לא היה מקבל ולא מתייחס, לדבר שלא מתאים לידע שבידו. ראה גם קנוהל כאן, המתייחס לדברי מנתון כעדות חיצונית:

יש לנו, אם כן, שלושה קבצים של מקורות מסוגים שונים: דברי מנתון, שסיפורו השתמר בתוך כתבי יוספוס פלביוס; ספר שמות בתנ"ך; התעודות המצריות מהמאה ה-12 לפני הספירה. ברצוני לטעון שבשלושתן חוזר אותו סיפור בסיסי, על קבוצה בתוך מצרים שמבזה את הפולחן המצרי. היא מזמינה לה עוזרים מבחוץ, מהאזור של כנען או סוריה, אשר מגיעים למצרים ומתאחדים עמה. בכל הסיפורים נזכרים גם כסף וזהב שהאזרחים המצרים נתנו לזרים. הפרעה המצרי, שנאמן לדת המצרית, מצליח להתגבר על אותה קבוצה ולסלק אותה. לפי מנתון, לפרעה הזה היה בן בשם רעמסס, וייתכן אפוא שזהו סת-נ-חת' שבנו רעמסס השלישי ירש אותו.

וראה דברי משה עמית כאן:

היוונים… קיבלו בלי ערעור את סיפור "קדמוניות היהודים" ויסוד המדינה היהודית שהמצרים מסרו להם, שעיקרו, אגדת המצורעים. נוסחים רבים של הסיפור הזה ידועים מן המקורות שהגיעו לידינו;²⁹ יש ביניהם הבדלים בפרטים, אבל קוויהם הכללים זהים, והם: אבות היהודים במצרים היו מצורעים שגורשו ממנה על-ידי המלך; משה היה כוהן מצרי, והוא הובילם לארץ-ישראל ובנה את ירושלים ובית-המקדש; משה חקק להם חוקים שבעיקרם מלמדים לשנוא את הזרים ופולחנותיהם; מעיקרים אלה נובעים המעשים המשונים שלהם כמו שבת, מילה ואי-העמדת פסלים בבית המקדש (לפי גירסא אחת, היהודים עבדו חמור). זאת היתה ההיסטוריה המקובלת של העם היהודי, ואלה היו הקווים האופיינים שלה, בשביל העולם היווני והרומי מראשית המאה הג' לפני סה"נ עד לאמצע המאה הב' לספה"נ…. הסיפור קדם לתרגום התנ"ך ליוונית; הוא נמצא לראשונה אצל מנתון, כוהן מצרי אשר כתב, בראשית המאה הג' לפני סה"נ, את תולדות מצרים ביוונית… העולם היווני והרומי, מראשית מגעו הממשי עם היהודים, קיבל בלי ערעור את תיאור העם היהודי ותולדותיו, שאותם אנו למדים ממנתון. במשך חמש מאות שנה, דבקו רוב היוונים והרומיים בתמונה זו של היהודים

(עמית כן מעלה את הרעיון שהסיפור הזה בא לתקן את הסיפור התנכי על יציאת מצרים, אבל מן הנתונים שהוא מביא, הרעיון מופרך לחלוטין, תרגום השבעים עדיין לא נוצר, לא היה צורך 'לתקן' שום דבר, היוונים לא התעניינו ולא הכירו את התוכן של אמונות היהודים, כפי שהוא מאריך להראות, ובודאי שהמצרים לא היו מעדכנים את ההיסטוריה שלהם, לפי ספר יהודי שלא ידעו אפילו לקרוא, אם העולם ההלניסטי כולו דבק בסיפור הזה, המובא במקורות רבים, זה מוכיח שהסיפור התאים בקוים כלליים לידיעות הספרותיות על מצרים ועמי האיזור, ידיעות שכבר אינן בידינו)

אפילו על קריעת ים סוף ישנה עדות היסטורית עתיקה, כפי שכותב שד"ל: "ודע עי ענין יבושת מי ים סוף נשאר בקבלה גם אצל גויי הארץ כי כן דיודורוס סיקילוס הזכיר כי אנשי אומה אחת המתפרנסת מדגים היושבת אצל ים סוף היה להם קבלה מאבותיהם כי פעם אחת נעשה כל הים ההוא לחרבה".
דיודורוס סיקולוס שכתב את "ביבליותקה היסטוריקה" התיימר לסכם את ההיסטוריה האוניברסלית על פי הספרות העולמית, החיבור מנה ארבעים כרכים! וכלל הרבה ציטוטים מהיסטוריונים שקדמו לו, דיודורוס טוען שמשה היה האדם האחרון בהיסטוריה שטען שחוקיו הגיעו מאת האל. דיודורוס עצמו היה שונא יהודים והשמיצם בדרכים רבות ושונות, אבל הוא לא העלה על דעתו לטעון שיציאת מצרים לא התרחשה או שמשה לא היה במציאות, למרות היכרותו עם כל הספרות העתיקה, לו היה לו בדל מקור המספק אסמכתא להכחיש אירועים אלו, כלום לא היה מזכירם?
לסיכום ניתן לומר כי כל המקורות הרלבנטיים להיסטוריה של מצרים, אלו שהיו פתוחים לפניהם הספריות, ושאצרו את הידע בנוגע למצרים. מאשרים כי אדם בשם משה הוציא את בני ישראל ממצרים, וכי הדבר היה כרוך באירוע פתאומי של מגפות ומחלות. בנושא זה לא היה שום ויכוח היסטורי.

בראשית התקופה ההלניסטית קובץ כל הידע האנושי ההיסטורי לספריות מנהלי הספריה וההיסטוריונים השונים שפעלו בתחומה ידעו היטב את ההיסטוריה של האימפריה המצרית ועמי האיזור סופרים הלניסטיים רבים עוסקים בהיסטוריה של עם ישראל כולם מכירים בהיסטוריות של יציאת מצרים ושל משה שגאל את ישראל זאת למרות שניסו לטפול על הישראלים עלילות שונות ומשונות.

ראה עוד: מכון ידעיה: יציאת מצרים וגודל האוכלוסיה המצרית