כאשר באים אנו להשוות את מסורת חז"ל לידיעות היסטוריות שונות שבידינו, רואים עד כמה יש להיזהר לפני שמטילים דופי במסורת קדמונית. החוקרים היהירים הזדרזו וביקרו במקומות רבים את מסורות חכמינו, בחשבם כי בכחם להגיע להבנה טובה יותר של כוונת המחוקק בתורה. אך המציאות באה וטפחה על פניהם, ומחקרים חדשים מגלים עד כמה נמהרים היו במקרים רבים.
ההנחה הראשונית היתה כמובן, שספרות חז"ל עולם בפני עצמו הוא, שאין לו שום קשר לעולם המקרא. במקום לינוק מעולם המקרא, הלכו חז"ל, כביכול, בדרך אחרת ושונה. התרחקו מפשוטה של התורה. אך גילויים עתיקים הראו שדוקא מסורות חז"ל משמרות מסורות עתיקות ביותר, כפי שקובע קאסוטו:
- "זה כלל גדול שעלינו לקבוע במדעינו, שאין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד שהשניה היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה ענינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סבה לא הועלו אז על ספר לזכרון או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו… כשאנו מוצאים במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחדשו חכמינו בתקופה המאוחרת אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים… ואף למסורת שכבר הזכרנו על דבר הלויתן יש הדים רבים במאמרי רבותינו". (קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית עמ' 8. הכוונה להתמרדות שר של ים, בספרו הנ"ל עמ' 174. כדבריו גם באנצ"מ ערך ראש השנה).
כך גם לגבי פירושי מלים בתורה:
- הפירוש המקובל אצל רז"ל שהמלה ערבות מורה על השמים (חגיגה יב: פדר"א יח מדרש תנאים הוצ' הופמן עמ' 122 ועוד) אע"פ שאפשר למצוא לו סמוכין בפס' לד לרכב בשמי שמי קדם ובדברים לג כו רכב שמים בעזרך, לא מצאה חן בעיני המפרשים החדשים, עד שבאו התגליות האחרונות להראות בבירור שהוראה זו היא ההוראה האמתית של מלת ערבות בלי שום ספק, (קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית עמ' 169).
- "נשך ותרבית החליטו חכמים כי הם שוים (ב"מ סה:), חוקרים שונים ניסו להמציא הבדלים ביניהם, אך תעודה אוגריתית מזכירה נשך לגבי ריבית רגילה", (ליונשטם, אנצ"מ ערך נשך ותרבית).
וגם בפירוש ההלכה, אפשר להקיש ממנהגים קדומים שאנו מוצאים אותם בחוקות שנכתבו באותם זמנים:
- "על דיני המקרא מעידים לפעמים מדרשי ההלכה והספרות התלמודית בכלל, ואע"פ שספרות זו מעידה במישרין על הדין שנהג בזמנה בלבד, הרי כל דין מאוחר שומר על חלק מיסודותיו של הדין שקדם לו. דין תלמודי הוא בחזקת קדמות כשאינו שנוי במחלוקת, וחזקה זו מתאשרת אם הדין התלמודי מקביל לדינים קדומים אחרים בכלל ולדינים קדומים של המזרח הקדמון בפרט.
למשל, בדין הפגיעה באשה הרה שיצאו ילדיה האמור בשמות כא כב-כג מפרשת המכילתא ולא יהיה אסון – באשה, ענוש יענש – בולדות, כלומר פס' כב מדבר במות הילד, ואילו פסוק כג מדבר במות האשה. והרי אותה ההבחנה נמצאת גם בדיני חמורבי סעי' 209-214 ובדיני אשור לוח A סעיף 50 ומכל זה נובע שהפירוש התלמודי מכוון לפשט הכתוב ואין לחוקר רשות לפרש את המלים ולא יהיה אסון כמכוונות למקרה שהילד נולד חי וליתן את אסון ענין אצל מות הילד. (=נ.ב. מבין השבעים, פילון, השומרונים, הקראים, יוספוס, רק האחרון מפרש כאן כחז"ל).
דיוני התלמוד על שמות כב כה דברים כד י -יג, יז מבוססים על ההנחה הבלתי מנומקת שדינים אלו מדברים במעשה המלוה המעקל את חפצי הלוה שלא פרע את חובו (ב"מ קיג והשוה יוסף בן מתתיהו קדמ' ד ה כו), ולא על משכון הניתן בשעת עשיית החוזה (כדעת כמה חוקרים חדשים). ואכן גם דין חמורבי (סעיף 241) מכיר הגבלות רשות המלווה לעקל חפצי הלווה, אבל אינו מכיר הגבלות רשות המלווה לקחת משכון בשעת עשיית החוזה.
הדין בדברים כא יז מטיל על האב לתת לבנו הבכור פי שניים בכל אשר ימצא לו. לשון הכתוב סובל את הפירוש שהבכור מקבל שני שלישים של הירושה כולה, ושאר האחים מקבלים שליש אחד, והשוה זכריה יג ח, ואילו ברייתא (ב"מ קכב.) קובעת שהבכור מקבל את החלק הכפול מזה של בן אחר. וכך הוא חלק הבכור גם בדיני אשור (לוח B סעיף 1) ובתעודות צוואה מיסופטומיות, אין איפה לשלול את האפשרות שהלשון פי שניים שימש בשתי משמעויות בדומה ללשון ידות (השוה בראשית מז כד אל בראשית מג לד), גדולה מזו, אפילו דין תלמודי המאוחר לימי המקרא עשוי לפרקים לזרוע אור על דין המקרא שקדם לו, כגון דין הכתובה שהשתלשל מדין המוהר", (ליונשטם, אנצ"מ ערך משפט עמ' 619-20).
- אסמכתא מן הארכיאולוגיה לדרשת חז"ל על "ונמצא בידו", ראה אנצ"מ ערך גנבת נפשות עמ' 538.
- "לפי חז"ל שמיטת כספים הכוונה לביטול מוחלט של החובות (שביעית י א וכן פילון), אבל לדעתם של ראשוני החוקרים (דרייבר ואחרים) הכונה רק לדחיית זכותו של המלוה לנגוש את הלוה בשנה אחת. אבל משמעותו של השורש שמט בעברית וגם של השורש האכדי samatu נוגדת פירוש זה ותומכת בפירושם של חז"ל", (ר. וסטבורק, אנצ"מ ערך שמטה עמ' 114).
- "חוקי התורה מכירים בשבועת בעל דין כראיה במשפט, אבל אינם מזכירים את הנוהג שעדים נשבעים לחזק את עדותם. את היחס הזה לשבועה מצינו גם בקבצי החוקים של מיסופטומיה. אבל מתעודות מיסופטומיות ומצריות נמצאנו למדים כי אף עדים נדרשו במשפטי המזרח הקדמון במסיבות מיוחדות לאשר את דבריהם בשבועה, ואין אפוא להביא ראיה משתיקתם של חוקי התורה הקצרים שלא נהגו כן גם בישראל בימי המקרא. לעומת זאת יש להביא בחשבון את הספרות התלמודית המפרטת את הדין פירוט רב והמייחדת את השבועה במשפט לבעלי הדין דוקא ומן הסתם ממשיכה בכך את נוהג ימי המקרא", (ליונשטם, אנצ"מ ערך שבועה עמ' 488).
- ראה דברי יעקב רבינוביץ באנצ"מ ערך בעלות: "בשטרי מכירה של בבל ואשור אין זכר לא לחזקה ולא לנתינת רשות להחזיק וכנראה היה מעשה מו"מ מגיע שם לגמרו ע"י תשלום", וכך קבעו חז"ל במסכת בכורות (יג:) כי עכו"ם אין קונים בחזקה אלא בכסף. באנצ' שם מוזכר כי השטרות שנתגלו בעיר מורשו בה היו גולים מיהודה (מ"ב כח) שונים מן השטרות הבבליים וכלליהם אחרים.
- מציאותם של גטין במערות מדבר יהודה מקבילה בפרטי פרטים למתואר בתלמוד על גט מקושר ועוד פרטים, וכן יב שורות לגט (מסות ומסעות, ד"ר מנשה להמן, עמ' 179).
- במזבח שבבית השני היה "סובב", מין מדרגה שסבבה את המזבח וממנו שני כבשים קטנים לעליה אליו (מסכת מדות). והנה במזבח שבהר עיבל, שנתגלה ע"י הארכיאולוג אדם זרטל, ונבנה ע"י בני ישראל מיד עם יציאת מצרים, נמצא גם ה'סובב' כפי שהוא מתואר במשנה, וכן עוד הרבה פרטים אחרים המנויים בהלכות המזבח ('עם נולד', אדם זרטל).
- התוספתא (מגלה ד כב) קובעת "אין פותחין בית הכנסת אלא למזרח", על פי כלל זה נבנו בתי כנסת רבים שנתגלו בחפירות הן בא"י והן בגולה כגון בדורא אירופוס, (אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 49), ביהכנ"ס בדורא אירופוס הוקם מאות שנים לפני שנכתבה התוספתא.
- עצם מציאות בתי הכנסת מלמדת על צורה אחידה של קיום התורה, אע"פ שאין הדבר מפורש בכתובים כלל. "השרידים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר של בתי כנסת נתגלו בחו"ל, בסכדיה א' מפרברי אלכסנדריה נמצאו שרידי בית כנסת השייך כעדות הכתובת שבו, לימי תלמי השלישי 247-241 לפנה"ס, עוד כתובות ופפירוסים מאותה המאה מעידים על מציאותם של בתי כנסיות במצרים בתקופה ההיא", (שמואל ייבין, אנצ"מ ערך בית כנסת). ומובן כי אין לחשוב שדוקא ביהכנ"ס הקדום ביותר שרד עם כתובת המתארכת את זמנו, ברור שהוא לא היה הראשון, וכן שענין כה מרכזי ביהדות לא הומצא באחד מפרברי מצרים, אלא ע"י חכמי ישראל דורות קודם לכן, באופן שההשפעה הגיעה עד לפרברי אלכסנדריה המתיוונת.
- "כמה מהשינוים הפרשניים שבשומרוני מיוסדים על הפרשנות של היהודים, כמו למשל השינוי שמות כא 28 ואילך לחייב כל בהמה ועל כל מכה ולא רק שור על נגיחה, מתאים לדברי רז"ל. וכן במדבר יא 32 "וישחטו להם שחוט" (ת' שטוח) מסכים לדברי רבי יהודה בספרי שם: אל תהי קורא וישטחו אלא וישחטו, מלמד שטעונין שחיטה, ועוד כאלו", (מ.צ. סגל מבא המקרא, עמ' 919 ב). הנוסח השומרוני שייך לימי הבית הראשון (ראה לעיל בסעיף זה).
- חכמים פירשו "בכל מאודך" בכל ממונך, בניגוד לבעלי הפשט שאמרו "בכל מאדך – בכל רצונך", (אבן עזרא: בכל מאדך, מאד מאד, בכל מה שתוכל). אך בחוזים האשוריים מצטווה השליט המקומי לעבוד את המלך הגדול בכל מאודו, ומתפרש שם: בצבאו ומרכבותיו, (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 83).
- "התעודות האוגריתית אישרו כנראה את הפירוש המסורתי של הפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, ראה אנצ"מ ערך אוגרית, בסוף", (י. היינמן, דרכי האגדה הערות לפ"א).
היו חוקרים שהניחו כי ההלכה הדקדקנית והפרטנית אינה מתאימה לימי קדם, בהם התנהלו כנראה כל הענינים על מי מנוחות, והדת לא הטרידה את האדם בפרטים קטנים[1]. בכלל לא העלו על דעתם שהחברה הקדומה תהיה מודעת לנהלים ולפרטים מסובכים או שתחזיק בספרות ענפה. אך דעה זו נשללה כבר מזמן, אחת התגליות המדהימות בעשרות השנים האחרונות היתה תרבות אבלה, המתוארכת לכ4000 שנה לאחור:
- באבלה שבסוריה נמצאו יותר מ16,000 לוחות חקוקים מכתב היתדות, מתוארכים לאלף השני לפני הספירה, הבלשן ג'ובאני פטיטו כותב: "מן העיון הראשוני בחומר אנו יכולים להקיש שאבלה היתה מדינה מתועשת להפליא, אשר כלכלתה לא היתה מבוססת על חקלאות וגידול צאן אלא על מוצרי תעשיה וסחר בינלאומי… 70 אחוזים מגוף הכתב שהשתמר הם כלכלים מנהליים… 10 אחוזים נוספים הינם היסטוריים, 20 אחוזים ספרותיים".
על "דקדקנות הלכתית" אצל העמים האליליים אנו קוראים:
- "נומא ציוה לרומיים לשם זהירותם את המצוה הזאת: בכל עבודת האלים שהמושלים או הכהנים ישרתו בה ילך בראש כרוז שיקרא בקול גדול: זאת עשה, היינו שים את לבך לקדשים ואל תחלל אותם בכל מלאכה ובכל עבודת חול, שהרי רוב עסקי בני האדם נעשים בעל כרחם ומתוך איזה אונס, ומשום כך יש בהם כדי לחלל את עבודת האלים. גם מטעמים קלי ערך נוהגים הרומיים לחזור על תהלוכות ומשחקים, למשל מעשה שאחד הסוסים שמשכו את העגלות לא היה רתום כהלכה, והסייס שרצה לתקן אחז את המושכות בידו השמאלית, מיד החליטו לחזור על התהלוכה מתחלתה, בזמנים מאוחרים יותר חזרו הרומיים על קרבן אחד שלשים ואחת פעמים מפני שתמיד מצאו בו איזה פגם או פסול, כל כך היו מדקדקים ומקפידים בעניני דת", (פלוטארכוס, חיי אישים. אנשי רומי, חיי קוריולאנוס).
- לפי הוודות המייצגות את המסורת ההודית, שנוצרו בין 1500-1200 לפני הספירה, טקס ההקרבה כולל פרטים ודקדוקים רבים מספור החייבים להתבצע במדוייק, (פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב, עמ' 115).
ברור שכל תיאור שכזה, על יהודי בימי הבית הראשון שחזר על מעשה 31 פעמים שמא לא יצא ידי חובתו, היה נתפס כהשלכה אנכרוניסטית לאחור של דקדוקי עניות תלמודיים כביכול.[2]
חכמים דרשו את המקרא בגימטריות, ולפעמים גם באתב"ש. לכל חוקר מובן כי הדברים 'לא רציניים', שהרי השיטות האלו הן מאוחרות, ואינם מתאימים לרוח הכתוב הקדמונית. והנה בחפירות אשור נתגלתה כתובת סרגון, מן המאה השמינית לפנה"ס, המסביר לנו מדוע בנה את חומת חורסבאד דוקא באורך 16,383 אמות? משום שמספר זה עולה לערך המספרי של אותיות שמו!
זכריה פרנקל (דרכי המשנה עמ' 176) קבע כלל גדול כי התנאים הקדומים לא דרשו עדיין נוטריקון, כפי השיטה הכללית של חוקרי 'חכמת ישראל' כי התנאים הקדומים הם בודאי שייכים להשכלת המאה ה19, ולא ידעו כלל מכל ה'אמונות הטפלות' ששררו בדורות שלאחר מכן. כל מנהגי ימי קדם הומצאו על ידי התנאים המאוחרים והאמוראים… האמת היא שדברי הקדומים נמסרו בצורה יותר חסרה ומקוטעת, ואין לנו כמות כזו של חומר עליהם. אבל ברור שהתנאים בראשית התקופה ההיסטורית היו מחוברים יפה למסורת היהודית העתיקה, ולכל אורחות ימי קדם, לא פחות מאמוראי בבל. ולא יעלה על הדעת שמחמת חוסר מקורות, נניח כי בימי התנאים "לא האמינו בשדים", בזמן שאמונה זו היתה רווחת בעולם כולו עוד מימי קדם. לגופו של ענין, כבר הוכיח בכר (ב"ז בכר, אגדת התנאים, ת"א תרפב עמ' 93) כי כבר בדורות הקדמונים של התנאים אנו מוצאים את השיטה של נוטריקון קיימת. ויונה פרנקל כותב על כך: "זוהי דוגמא מובהקת לעובדה שאין בידינו העדויות העיקריות לתולדות דרכי הדרשה, אלא שהמקורות הקדומים כבר מוסרים לנו את השיטה הבשלה של דרכי האגדה", (דרכי האגדה והמדרש, יונה פרנקל, עמ' 597 הערה 12. הוצ' מודן 1996)
ואילו לחילוף אתב"ש ישנו מקור נאמן בנביא, ירמיה הנביא כותב: "כה אמר ה' הנני מעיר אל בבל ואל יושבי לב קמי רוח משחית… ונפלו חללים בארץ כשדים… איך נלכדה ששך ותתפש תהלת כל הארץ איך היתה לשמה בבל בגוים" (ירמיה נא). אין בשום מקור היסטורי או תנכ"י ישויות בשם ששך או לב קמי ("השם ששך אינו ניתן להתפרש ע"פ מה שמצינו בכתבי היתדות", כפי שכותב ליאו אופנהיים, אנצ"מ ערך בבל), ואין ספק שהכוונה כאן על פי חילוף אתב"ש: 'ששך' באתב"ש 'בבל', 'לב קמי' באתב"ש 'כשדים', (כך היא גם דעת טור סיני, אנצ"מ ערך חידה).
חז"ל קבעו את חג השבועות כחג מתן תורה, וכבר האריכו חוקרי המאה ה19 לסתור את דבריהם, ולהציג את חג מתן תורה כחג מלאכותי, שביסודו אינו אלא חג ביכורים. מאחורי דעה זו מסתתרת ההנחה כי לא תיתכן מסורת בעל פה שאינה כתובה בספר התורה, אך המחקר החדש מכיר במסורת העתיקה:
- "בפתיחתו של ספר היובלים (א א) נאמר כי משה נצטוה לקבל את הלוחות בששה עשר לחדש השלישי ובו ביום ניתן לו את ס' היובלים גופו, נמצא יום מעמד הר סיני ומתן התורה גופה היה בחמשה עשר כלומר בחג השבועות (?), וזאת העדות הקדומה שבידינו להשקפה הרואה בחג זה מתן תורה. לכאורה אפשר לשער כי החג זכה למשמעות דתית לאומית זו משנתערערה משמעותו החקלאית בשל הגלות, וכך סברו רבים. אך לאמתו של דבר הדעת נותנת כי בכל ימי בית השני היתה חשיבות רבה למשמעם החקלאי של החגים, לעומת זאת כמעט הכרח הוא שיום מתן תורה יקבע בחג החל בחדש השלישי, שהרי בחדש הזה ניתנה תורה לפי פשוטו של מקרא (שמות יט א), כת מדבר יהודה ערכה בחג השבועות את הטקס השנתי של חידוש הברית שלה[3]", (י"ש ליכט, אנצ"מ ערך שבועות).
- "מדה"ב טו י ואילך יוצא כי בחדש השלישי כינס אסא את העם והשביעם בטקס ברית מלווה זבח על שמירת התורה ומסתבר בהחלט שהמדובר במועד חג שבועות (שים לב לענין השבועה הנזכר שם שלש פעמים שיש בו כנראה מדרש השם שבועות)", (משה וידנפלד, אנצ"מ ערך תורה עמ' 503).
החוקרים גילו כי התלמוד מדייק בצורה מופלאה במסירת מאמרים שעברו על פה מאות שנים:
- "במקורות התנאים שבידינו במשנה בתוספתא ובמדרשי ההלכה שכיח ביותר הכינוי המקום… (הכינוי) הקב"ה הוא המצוי והרגיל במקורות האמוראים, בתלמוד הבבלי נשאר השימוש המקום בעיקר בפתגמים ובנוסחאות של ברכות..ובמקומות שבהם מובאים סיפורים או מסורות על תנאים. במדרש בראשית רבה שנמצא בו מאות פעמים הקב"ה מופיע המקום רק שלש פעמים, אבל בשניים מהם גורסים כתבי היד – הטובים שבהם- הקב"ה. נשארת איפה במדרש אמוראים גדול זה רק עדות אחת לשימוש ב'מקום' והוא המאמר של ר' אמי הדן בפירושו של הכינוי. דומה שלאור ממצא זה אין להטיל ספק בשינוי שחל בשימוש הכינוי המקום בתקופת האמוראים… הם הוכחה לנאמנות הרבה שנמסר בה נוסח תורת התנאים במשך דורות", (אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 55[4]).
וכמה קל היה למעתיקי השמועה לבלבל בין הכינוי העתיק לה' לבין הכינוי הרווח!
מכל זה נוכל ללמוד כמה יש להיזהר לפני שמטילים ספק במסורת קדמונים, שטרחו ומסרו עליה את נפשם בכדי שתעבור כצורתה ללא שום שינוי.
מרדכי כוגן בספרו 'לא לבדד ישכון' (2000) בפרק 'חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום', מביא דוגמאות של חוקים שנמצאים במשנה ואין להם זכר בתורה, אבל מוצאים אנו אותם כבר בחוקות הקדומות ביותר, מתקופת האבות.
הדוגמא המפורסמת ביותר היא המרת חוק נזקי הגוף (עין תחת עין) בתשלום ממון, המופיעה כבר בחוקי אשנונה סעיף 42, "לאור הנמצא בחוקי אשנונה, נראה שחז"ל לא חידשו או פרצו דרך בתפיסת הענישה"… אכן, מפתיע לגלות שלהלכה של ימי בית שני יש מקבילה בחוקי אשנונה הרחוקים ממנה בכאלפיים שנה".
דוגמא נוספת הוא מביא בנוגע לגירושין ביזמת האשה, אפשרות שאינה מופיעה בתורה, אבל בחוקי חמורבי מוצאים אנו שאם האשה באה בטענות כלפי בעלה "שנוא עלי", ישנם מקרים בהם מטילים את האשמה עליו, והיא יוצאת ומקבלת את הנדוניה שלה, וישנם מקרים שלא מקבלים את טענתה. הלכה זו נזכרת במשנה כתובות ה ז, והיא מבדילה בין 'מורדת' שאין מקבלים את טענתה והיא אף מפסידה את הכתובה (אמנם, שלא כבחוקי חמורבי, אין משליכים את המורדת לנהר…), ובין 'מאיס עלי' וטענות שונות אחרות שנחשבות כמוצדקות וכופים אותו לתת גט.
כוגן מסיים: "תופעה מתמיהה העולה מדוגמאות אלה ומדוגמאות נוספות היא תופעת הדמיון בין חוקי מסופוטמיה מהמאות 20-18 לפנה"ס לבין ההלכות בארץ ישראל מהמאה הראשונה לספירה. כיצד ייתכן שאנו מוצאים את הדיהם של חוקי אשנונה וח'מורבי הקדומים במשנה היהודית?".
על קביעת חז"ל א' בניסן ר"ה למלכים, שכמובן אין לה רמז בתורה, ראה א. נאדל "המלכות בעולם העתיק ובישראל, (בתוך: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר ה'), המבסס את המציאות ההיסטורית של טקס המלכת המלך השנתי בניסן לאור ממצאים ארכיאולוגים, ומסיים: "רשאים אנו להניח, שבחירתו החוזרת ונשנית מדי שנה בשנה של המלך העברי נערכה אף היא בניסן, ולפיכך שנו חכמים בתחילת מסכת ראש השנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים".
פרופ' מ. וידנפלד במאמרו 'משנתו של יוליוס ולהאוזן' (שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ד, הוצ' ניומן 1980, עמ' 86) מציין כי במשנה יומא ד ב נאמר שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, אף שאין הדבר מוזכר במקרא, אבל הדבר מקביל למנהג שמצאנו אצל החתים באלף השני לפני הספירה לקשור חוטי צמר צבעוניים בקרניו של בעל חיים המשתלח על פני השדה, שם יש גם מקבילה למנהג הכפרות כאשר מסובבים את העוף סביב ראש המתכפר.
המונח המשנאי 'נכסי מילוג', מקביל בשמו ובתכנו למונח המשפטי שבכתבי נוזו mulugu (ד"ר מאיר מלול, בעוה"ת לשמות כב טו), כתבי נוזו הם מן האלף השני לפני הספירה, מה שאומר שהמונח הזה במסורת שבע"פ מקורו מזמן מתן תורה עצמה.
"מהחל חרמש בקמה רומז לתאריך מדויק בחדש, הוא טו' בניסן הואיל ונמצא מונח דומה לזה באחיזת המגל ככינוי לראשית עונת הקציר בתעודות אכדיות קדומות מקפאדוקיה ועל כן יש להניח שגם התורה מתכונת לאותו תאריך מסוים ליום ולחדש שהמסורת הרבנית קבעה אותו לחג זה". (טור סיני הלשון והספר עמ' 82).
אגדת חז"ל שכוונת אחשורוש היתה שושתי תבא לפני השרים מעורטלת, תואמת את המסופר בכמה מקורות, קורטויוס רופוס (ה א 38) מספר שהנשים המשתתפות במשתאות של מלכי פרס בבבל חושפות את גופן ומתפשטות ואין הכוונה לפרוצות אלא למטרונות. מה שסיפרו על ושתי שהיתה אחת מארבע היפות בעולם (מגילה טו.) ושהיתה פרוצה (שם יב:) דומה לסיפורו של אתינייאוס על אחותו החורגת של אחשורוש שהיתה היפה בכל נשות אסיה והפרוצה שבהן.
עוד לגבי עין תחת עין, הגישה התומכת בפירוש מילולי, בנויה על השקפה אבולוציונית לפיה ענישה מחמירה וקנאית היתה שלב ראשון מבחינה היסטורית, על זה יש לציין לדברי אלכסנדר רופא כאן עמ' 2:
הערות:
[1]גם בקשר לתיאוריה הישנה על השינוי שהכניס עזרא בתורה כתורת מדינה, ראה דברי היינמן: "התורה נטלה עליה מלבד תפקידה הדתי, גם תפקיד שאנו רואים אותו כחילוני. בימי בית שני לא אירע שום מפנה פתאום, אלא נמשכה ההתפתחות המתמדת שהתחילה בעשרת הדברות והאריכה עד אחרוני הפוסקים, ושבגללה נהפכה התורה שבעל פה (במובנה הרחב ביותר) לתורה שבכתב", (אנצ"מ ערך מצוה עמ' 229).
[2]דוגמא נוספת: "עד שהובעה ההשערה בדבר שרשיו האוגריתיים של העומר היו רוב חוקרי המקרא סבורים כי הבאת העומר היא מנהג מאוחר לפי ערך, וכן שאין הנוהג של בית שני משקף את כוונת התורה", (ליכט, אנצ"מ ערך עמר). המחקר אישר דווקא את ההלכה שבעל פה (אך עדיין אין לו את הכח להודות בכך, אלא בחצי פה רק כדי 'להוכיח' שלעומר יש שרשים אוגריתיים. לפי וליקובסקי כתבי אוגרית שייכים לשלהי ימי הבית הראשון).
[3]החוקרים רגילים היו להסיק מדברי פילון ויוספוס שהתעלמו מפן זה של החג, כי בזמנם לא היה ידוע ענין מתן תורה בחג השבועות. אך הלא פילון ויוספוס גם אינם מזכירים כלל את ראש השנה כיום תחילת השנה, למרות שבזמנם בודאי היה מקובל הדבר בין הפרושים, ובית שמאי והלל עוסקים בנושא (תוספתא ראש השנה ב יג). אלא שפילון ויוספוס לא דברו שם אלא על המפורש במקרא, כדרכם בכמה מקומות. גם האברבנאל (ויקרא כג כא) סובר שחג השבועות במקורו אינו שייך למתן תורה, אך אין זה מלמד שבזמנו עדיין לא היתה מסורת על כך.
האריך להוכיח זאת :הופמן בפירוש לויקרא כג. הוא מביא מסורות רבות מימי הבית השני, כך למשל בספר טוביה ב א ברור כי חגגו את שבועות גם בגולה (כמו גם משנת מנחות ד ג שנחגג במדבר) וזה לא ייתכן ללא זיקה לאירוע היסטורי, שהרי מה ערכו של חג קציר ללא קציר. קריאת התורה וההפטרה של חג השבועות, שנקבעו בזמן קדום (ראה מגילה לא ב), קשורות במתן תורה. כיון שברור מן התורה שהתאריך של מתן תורה חל בערך בחג הקציר, הלא מוזר בהחלט יהיה שלא ייחסו חשיבות לקשר זה, ול"יום הקהל" המתואר גם כמה פעמים בדברי הנביאים לא יציבו שום זכר, בודאי ערכו הוא לפחות כסוכות אשר ישבו בהם בני ישראל. השבועות נחשב כגמר הפסח, כשם שמתן תורה היתה גמר היציאה ממצרים.
[4]ראה גם פרנקל (דרכי האגדה והמדרש, עמ' 665 הערה 12) כי יש משותף לביטויים המיוחסים לרבי דוסא בן הרכינס, וכך בכר (אגדות התנאים א עמ' 74) מראה על משותף בלשונות המיוחסות לרבי אליעזר בן הורקנוס.
האם יש לך מאמר המבאר שלא היה תקופה של עשרות או מאות שנים בלי מסורת ברורה בעם ישראל ותמיד היו מאות או לפחות עשרות אלפי יהודים העוסקים בתורה ובמצות באמונה אמיתית?
(בעיקר על תקופת השופטים).
בנושא רצף במסורת, ראה מאמרים אלו: א' ב'
ובתגית זו
תודה רבה אבל כנראה שלא כתבתי את השאלה בצורה טובה, התכונתי לשאול כיון שמזמן שמואל יש באופן ברור מסורת מרב לתלמיד ואנו יודעים מי הרב ומי התלמיד אבל לפני זה לא ממש, לדוגמא שמואל למד מעלי אבל ממי עלי למד? חז"ל אומרים מפנחס (שמכונה מלאך ה' כמה פעמים בתנ"ך) אבל זה לא כתוב במפורש והרוצה לטעות יוכל לא להאמין שפנחס חי 300 שנה בערך, ואם נאמר על השופטים היה עתניאל בן קנז היה את דבורה ואולי עוד כמה אבל אין רצף מרב לתלמיד שאנו יודעים מי הם היו (ולגבי שאר השופטים הרוצה לטעות יוכל לטעון שלא ממש עסקו ב"לשפוט" בדיני התורה דהיינו ללמד תורה לעם ישראל אלא הצילו את ישראל מהגוים וכד'). איך תגיב לטענה הזו?
תודה.
אין דרך להוכיח מי למד ממי
ולמה אנחנו צריכים לדעת זאת?
אם אנו לא יודעים זאת אז איך נדע שהמסורת (הן בכלל באמיתות התורה והן גם בתורה שבע"פ) היא נכונה ולא היה איזה "פיקשוש" או טעות או זיוף בדרך, אולי בתקופת השופטים.
השאלה מי למד ממי בדיוק לא רלבנטית לעצם שאלת המסורת
לגבי הוכחת אמיתות המסורת יש באתר סדרה עם מאמרים מפורטים ושם מקומה של סוגיה זו
אם חשיבות המסורת של "רב לתלמיד" אינו חשוב, הרמב"ם דוקא כן חשב שזה חשוב ובהקדמה למשנה תורה כתב את הסדר של רב לתלמיד.
לא אומר שזה לא חשוב
אלא שזה לא רלבנטי לשאלת אמינות המסורת מי היה הרב של מי
וגם הרמב"ם הרכיב את הרשימה מסברא, לפחות בחלקה
ואם כבר הגענו לזה אז רציתי לשאול אותך כך, (אגב תודה שאתה מגיב לי אע"פ שאולי אני כותב יותר מדי שאלות), האמונה בתורה מתבססת בעיקר ע"י ש"זו ההיסטוריה" כלומר ההיסטוריה המקובלת בעם ישראל, ואי אפשר שעם שלם ישקר בנוגע לאירועים בסדרי גודל כאלו לבניהם (וזה בנוסף שאב לא מנחיל שקר לבנו), היום אנו רואים את ה"עם" הפלסטיני שהוא באמת עם מומצא, מעולם לא היה עם כזה, פלסטין היה השם שנתנו הרומאים לא"י אחר מרד בר כוכבא, והרבה (ואולי רוב) הפלסטינים הגיעו לא"י בתקופת השלטון הבריטי, כך שרואים שיש מציאות ש"עם" שלם ישקר בנוגע להיסטוריה שלו, וימציא שתמיד היה עם פלסטיני ו"אבותינו היו פלסטינים" וכו', גם רואים בהיסטוריה הרחוקה, שגם הכותים\שומרונים שיקרו שהם תמיד היו חלק מעם ישראל (נדמה לי שהם אומרים שהם משבט אפרים?) והם אומרים שהנוסח שלהם לתורה הוא האמיתי ח"ו, אם כן רואים שעם שלם יכול לשקר לבניהם, אם כן מנין לנו שאבותינו לא שיקרו לנו, אפשר הוכחה לזה?
(אם כבר מדברים על השומרונים הרבה זמן ביקשתי באתר כאן אם תוכל להפנות אותי לאיזה מאמר וכד' (או שתכתוב כזה) להוכיח שנוסח האמיתי של התורה היא כפי הנמצאתי בידינו ולא כפי הנוסח של השומרונים ושתורתם ודתם היא שקר, תוכל להוכיח זאת?
תודה רבה.זה חשוב לי מאוד. בבקשה ממך שתעזור לי כדי שלא יהיה לי ספקות באמונה ח"ו.
אין דבר כזה יותר מדי שאלות
הפלסטינים הם ההוכחה לכך שאי אפשר לזייף היסטוריה, לקרוא למליון איש 'עם' זה לא זיוף היסטוריה זה ענין של פרשנות
בסופו של דבר ההיסטוריה שלהם היא כמו ההיסטוריה שלנו אותם תאריכים של מלחמות ואותו סדר גודל של אירועים
לגבי השומרונים, יש כמה וכמה מאמרים באתר, התורה שלהם מקבילה לנוסח המסורה, בהבדלים של כתיב וכדו' שבהם בדרך כלל מקובל שהשומרונים שינו מטעמי נוחות, ובעוד כמה הבדלים כיתתיים כמו הר גריזים וכדו' שבזה עסקה התגובה הקודמת
אולי תוכל להבהיר לי יותר, מה זה אומר "ענין של פרשנות", הרי הם משקרים שאבותיהם היו ב"פלסטין" במשך אלפי שנים, הענין הוא לא אם הם קוראים לעצמם עם או לא אלא אם הם משקרים בנוגע להיסטוריה של אבותיהם הרי כולם יודעים שרובם של הפלסטינים באו בסוף התקופה העותמנית ובתקופה הבריטית.
וגם אם נגיד שאפשר לזייף פרשנות איך נדע שזה ח"ו לא המקרה גם אצל עם ישראל.
דבר שני לגבי השומרונים לא ממש הגבתי לי כאן על השקר שלהם כאילו הם צאצאי מנשה ואפרים, אולי תוכל להפנות אותי למאמרים בנושא. ראיתי רק מאמר אחד באתר על השומרונים שבעצם אומר שחייב להיות שהיתה תורה עוד לפני זמן עזרא ורוצה לטעון שהתערבבו איתם אולי כמה מצאצאי עשרת השבטים (אמנם יש דעה בגמרא שהתערבבו איתם קצת כהנים אבל כמובן שרובם המוחלט היו כותים ואעפ"כ רואים שהם שיקרו וטענו שהם לא היו כותים, כמו הפלסטינים, (אגב יש אומרים שהרבה מהפלסטינים הם שומרונים שהתאסלמו מעניין)).
אבל לא ראיתי מאמר שמוכיח בראיות ברורות שהם זיפו תורתם. אם יש לך מאמר באתר או בכל מקום אחר בבקשה תפנה אותי אליו.
1) ההיסטוריה שלהם היא כמו ההיסטוריה שלך, רק פרשנות אחרת
הם לא טוענים שבמאה ה18 היו כאן מליוני פלשתינאים, הם משתמשים במפקדי האוכלוסין שאתה משתמש, מן הסתם לוקחים את ההכי מוגזם, אבל זה הכל
הם מפרשים את כל מי שהיה כאן בארץ כאבא הרוחני שלהם החל מהפלשתים או הכנענים וכלה בכל מי שהיה כאן הם טוענים להמשכיות ותו לא
וכך לגבי ההיסטוריה במאה השנים האחרונות, גם בספרים שלהם מספרים על מה שקרה ב1948 שגורשו הרבה ערבים, ב1967 שנכבשו השטחים, וכו' רק מפרשים אחרת מנפחים מה שאפשר, אבל לא יכולים לספר שהיהודים יצאו ממצרים, או להיפך שלא יצאו מאירופה
2) יתכן שיש בשומרונים צאצאי מנשה ואפרים, יתכן שלא, מה זה משנה?
לגבי תורתם, כבר עניתי לך בפעמים הקודמות ששאלת, תיקוני הנוסח שלהם הם זניחים ונחשבים להרמוניסטיים, התוספת על הר גריזים בדויה כי גם להם הר גריזים לא היה קדוש לפני התקופה ההלניסית, והעיקר שאין להם שום דמות בלתי פיקטיבית על כל התקופה שמעלי הכהן ועד שלהי הפרסית, כלומר גם להם עצמם אין שום מסורת
1) אז מה התשובה למה ששאלתי האם אפשר לעשות פרשנות אחרת ליציאת מצרים, האם 10 המכות וקריעת ים סוף באמת קרו האם מעמד הר סיני באמת קרה? וכו'? או שזה הוספות מאוחרות.
2) לגבי הנוסח של השומרונים, שוב הבנתי מה כתבת, אבל מה המקורות שלך לכך שהתוספת שלהם היא בדויה? מה ההוכחות? הרי הם אומרים שזה לא בדוי,מה המקור שהר גריזים לא היה קדוש להם לפני התקופה ההלניסטית? לגבי שאין להם דמות פיקטיבית מזמן עלי הכהן מה זה אומר? מה המקור שלך שאין להם מסורת?
מקוה שתביא לי תשובות.
1) בנוגע לפרשנות ליצי"מ ראה כאן
2) אני מסביר לך שזה ידיעות היסטוריות פשוטות שאין עליהם שום ויכוח שהר גריזים נוסד בתקופה מאוחרת, אפילו ספר מלכים ודברי הימים לא יודעים שהכותים בהר גריזים.
המקור שלי שאין מסורת הוא מה שכתבתי, שוב, ידיעה היסטורית פשוטה, מסורת זה לא משהו סודי, זה איזה שהוא תיעוד בכתב או אפילו בעל פה, להם אין שום תיעוד של כל התקופה, לישראל יש תיעוד ברצף, שופטים, מלכים, נביאים, אירועים, וכו' מי שרוצה להכחיש יכול להתחיל להכחיש ויש דיון, אבל להם אין על מה לדון, הם לא יודעים מה ההיסטוריה שלהם לאורך כל התקופה, הם לא יודעים שהיה נביא בשם אליהו בישראל, או אחיה השילוני, הם לא יודעים מה הם עשו, או לפחות שיגידו שהיה נביא אחר, מלך אחר, אין להם שום מידע על אלף שנה.
בויקיפדיה באנגלית כתוב שהיה להם מקדש בהר גריזים עוד במאה ה5 לפני הספירה "Though the temple on Mount Gerizim had existed since the 5th century BCE".
לגבי שאר הדברים שכתבת שהר גריזים לא היה מקודש עד התקופה ההלינסטית שוב מה המקור שלך לכך? הרי השומרונים אומרים שכן (?), גם מה המקור שלך שאין להם מסורת? וכי הם לא אומרים שכן היה להם מסורת? וכי הם אומרים שלא היה מלך בישראל? לגבי המסורת בויקיפדיה באנגלית כתוב "Historical writings
Samaritan Chronicle, The Tolidah (Creation to the time of Abishah)
Samaritan Chronicle, The Chronicle of Joshua (Israel during the time of divine favor) (4th century, in Arabic and Aramaic)
Samaritan Chronicle, Adler (Israel from the time of divine disfavor until the exile)
כמו שאמרתי אתה כותב דברים אבל מה המקורות שלך?
חוץ מזה לא ענית איך יודעים שנוסח התורה של היהודים היא האמיתית ולא הנוסח השומרוני?
אולי תוכל לכתוב מאמר או כמה מאמרים על כל הענין של השומרונים\כותים?
תודה.
סיפור הקמת המקדש באישור סנבלט מושל שומרון מסופר על ידי יוסף בן מתתיהו, הוא הוקם על ידי כהן שפרש מירושלים
ספר עזרא כמו גם ספר מלכים עדיין לא יודע שהר גריזים קדוש לשומרונים, להיפך, הם מבקשים להשתתף בבנין ירושלים
אם היה ידוע להם על מקדש שומרוני בהר גריזים, זו היתה ההשמצה הכי גדולה שיש, ברור שהיו כותבים אותה
לגבי זמן בנייתו של המקדש, זה חלק מסאגה היסטורית מוזרה, לפיה המון פרטים היסטוריים שמתוארים בידי יוספוס וגם הספרות היהודית במאה ה4 מתוארכים ע"י היסטוריונים למאה ה5
שיטה אחת אומרת שיוספוס וכל המקורות טעו והכל קרה מאה שנה קודם לכן, שיטה שניה אומרת שהיו שניים ['תרי הוו' הולך היום…], שני סנבלט, שני ידוע, שני אלישיב, וכו' ראה כאן
כך או כך זה לא משנה כלום לענינינו מה זה משנה מאה 4 או 5? ברור שזה התחיל רק בתקופה הפרסית ולפני זה לא ידעו כלום על הר גריזים, וגם בני ישראל לא בנו שם כלום, הרי בנביאים יש תיאורים של המקדשים ושל הע"ז בישראל, היה בגלגל, בבית אל, בדן, וכו', לא בהר גריזים לא היה שם כלום ואף אחד לא 'ידע' שהוא קדוש עד התקופה הפרסית / הלניסטית
על המסורת כתבתי מאד ברור הרבה פעמים, ואני מוכן לכתוב שוב, בפעם האחרונה, אין לשומרונים ספרות שמתארת את ההיסטוריה שמעלי הכהן ועד התקופה הפרסית, כשיש ספרות היא טענה למסורת, ואז יש לבדוק אותה, להם אין. אין בספרים שלהם שום מידע כרונולוגי על התקופה הזו, שבמקרה לנו יש עליה הרבה ידע.
איך אני יכול להביא מקור למשהו שאין? תפתח ספרות שומרונית ותראה, או שתפתח סקירות על ספרות שומרונית ותראה בעצמך.
שנית, לא ברור לי בכלל מה הנושא, נניח שיש להם מסורת, ויש להם ספרות מלאה על מה שהתרחש כל יום מעלי הכהן ועד המאה ה4 לפני הספירה, האם זה אומר שהספר שלהם יותר מדוייק? כשיש מסורות שונות בספרים הולכים אחרי הרוב, והם מיעוט. מלבד זאת לפי חוקרים שינויי הנוסח שלהם הרמוניסטים ומאוחרים, ראה במאמר הביקורת הנמוכה. בכל מקרה השינויים חסרי משמעות מלבד הנושא של הר גריזים, שהוא מאוחר כדלעיל.
כתבת "תפתח ספרות שומרונית ותראה, או שתפתח סקירות על ספרות שומרונית ותראה בעצמך." אין לי ידיעה על ספרות שומרונית לכן אני שואל אותך ,אשמח אם תוכל להפנות אותי לאיזה מאמר או ספר כלשהו שעוסק בהיסטוריה שומרונית, ראיתי בויקיפדיה שיש להם ספר שנקרא דברי הימים האם אתה יודע משהו על כך?
אז בוא נסכם למה אין צריך להאמין בדת השומרונית,
1)אין להם מסורת ברורה.
2)הנוסח שלהם הוא הרמוניסטי לפי החוקרים.
3)עדות מיוספוס שהמקדש שלהם נבנה בתקופה ההלינסטית ואי ידיעה על קידוש הר גריזים בתקופות קדומות.
אם יש עוד סיבות אשמח לשמוע.
אגב ראיתי כמה ספרים שמדברים על נוסח המסורה ולמה הוא הנכון ולא הנוסח השומרוני, כמו "מסורת סיג למקרא" וכן "נוסחאות התרגומים לתורה" אם יש עוד ספרים כאלה אשמח שתפנה אותי אליהם.
גם ראיתי בויקפדיה ערך נוסח שומרון כמה דוגמאות לשינויים של השומרונים אבל יש שם משהו שרציתי שתתיחס אליו אם תוכל בבקשה, כתוב שם – "טקסטים "קדם-שומרוניים" הוא כינוי שנתנו חוקרי מגילות מדבר יהודה לקטעי תורה קדומים שנמצאו בין המגילות והם בעלי דמיון מובהק לנוסח השומרונים לתורה. טקסטים אלה אינם שומרוניים, שכן נעדרים בהם סממנים אידאולוגיים-דתיים הייחודיים לשומרונים, אך הם דומים מאוד לנוסח השומרונים בבחינת תוספות ההרמוניזציה שנמצאו בהם. מהקרבה ההדוקה בין טקסטים קדם-שומרוניים אלה לבין נוסח השומרונים עולה כי השומרונים משמרים נוסח קדום הדומה לנוסח שבמגילות אלה[38]. התפיסה במחקר היא שנוסח השומרונים מייצג מסורת ארץ ישראלית של התורה במקביל לשני טיפוסים אחרים של התורה שהתקיימו באותה עת: תרגום השבעים, המייצג טיפוס שהתפתח במצרים, ונוסח המסורה, המייצג טיפוס שחל בבבל[39]." עד כאן מויקפדיה. האם תוכל להגיב על זה?
אגב ראיתי בויקפדיה ערך ספר אבישע שהביאו שם עדות של יצחק בן צבי שראה את אותו ספר ואמר שהוא מורכב מחלקים רבים ישנים גם חדשים, אם זה נכון אז משמע שזה הוכחה גמורה לכך שלא אלישע בן פנחס כתב את אותו ספר. אם תוכל לבדוק זאת.
סליחה שהארכתי .
קודם כל מצויין שהארכת. כך מבינים בדיוק מה אתה אומר.
א) נכתבו כמה וכמה ספרים על השומרונים, יצחק בן צבי כתב את 'ספר השומרונים', וגם אפרים שטרן וחנן אשל כתבו 'ספר השומרונים' מהדורה יותר מעודכנת, לחנן אשל וגם לאסתר אשל יש כמה וכמה אסופות ומאמרים על השומרונים. רשימת הספרים שלהם יש גם בויקיפדיה.
ב) ספרי דברי הימים של השומרונים והכרוניקות שלהם נכתבו כולם בשלהי ימי הביניים, באיזור המאה ה13, כמו שאתה לא מחשיב את תשובות הרשב"א כמסורת מקראית על מתן תורה, כך אין טעם להחשיב ספרות שומרונית בת זמנו של הרשב"א כרלבנטית למסורות מקראיות.
ג) ספר אבישוע הוא כינוי לספר התורה השומרוני, ולכן אין שום חידוש שהוא עשוי מיריעות שונות, כשהתבלתה יריעה מסויימת החליפו אותה, ואולי גם חיברו כמה ספרים ישנים.
ד) השאלה היא לא 'למה לא צריך להאמין בדת השומרונית', צריכים לשאול להיפך: האם יש להאמין למסורת השומרונית, האם הם מציגים בסיס שמהווה טיעון נגדי למסורת היהודית.
1 – אין להם מסורת בכלל, אין להם מידע על כאלף ומאתיים השנים שחלפו מאז יהושע בן נון ועד התקופה ההלניסטית. אין במה לדון כי אין חומר לדיון.
2 – על הרמוניסטיות הנוסח שלהם ראה כאן.
3 – היות המקדש בהר גריזים לא מאוחר משלהי התקופה הפרסית מוסכם לא רק מיוספוס, אלא גם מהמקורות המקראיים המסיחים לפי תומם, וגם מבחינה מחקרית וארכיאולוגית.
ה( לגבי נוסח התורה בכלל ראה בלינק הנ"ל, לגבי הציטוט מויקיפדיה, יש להבדיל בין הרישא לסיפא, נכון שישנם טקסטים במגילות שהם 'קדם שומרוניים', כלומר דומים בהרמוניזציה שלהם לשומרוני, אבל לא נכון ש'התפיסה במחקר' היא שזה הנוסח הא"י הקדום והמסורה משקף את בבל, זו דעה זניחה של תל אביבים…נוסח המסורה אינו יכול להיות בבלי כי הוא משתקף במגילות ים המלח לא פחות ואף הרבה יותר מאשר הנוסח הקדם שומרוני. האמת היא שנוסחאות הרמוניסטיות היו תמיד, מן הסתם גם בימי בית ראשון. אנשים לא תמיד דקדקו להעתיק את התורה באותיותיה, והשומרונים שלא היו תלמידי חכמים גדולים אימצו את אחת הנוסחאות האלו.
למה אנו מאמינים לנוסח המסורה ולא לנוסחים אחרים? האם בגלל שהנוסחים האחרים רואים בהם יותר הרמוניסטיות? ובגלל זה יש להעדיף את הנוסח המסורה?
ראה כאן בעיקר ארבעת המאמרים האחרונים
לגבי מה שכתבת שהמקדש בהר גריזים הוא רק מהתקופה ההלינסטית ,קראתי שלפי המסורת השומרונית לא היה מעולם מקדש בהר גריזים. מה אתה אומר על כך?
דבר שני תולכ להסביר לי יותר איך יודעים בודאות שהנוסח השומרוני לתורה הוא שגוי ,האם בגלל שרואים בו הרמונסטיות או שיש עוד טעמים?
1. לא מכיר מסורת שלא היה מקדש בהר גריזים, אתה בטוח?
ד. ראה לינקים לעיל
שמעתי שיש איזה מכתב או כתובת ארכיאולוגית שמצאו שמלך אשור מספר שניצח את הכותים וגירש אותם לשומרון האם שמעת על זה?
לא מכיר כתובת שגורשו לשומרון ידוע שנוצחו ע"י האשורים, וכן ידוע מהכתובת שאלהיהם נרגל כמוזכר במלכים
רציתי עוד לשאול כמה זמן היה התקופה מאחרי מות עתניאל בן קנז (שכנראה למד עוד ממשה רבינו) עד זמן עלי הכהן?
לא כתוב שנים מדוייקותעל האירועים האלו
בערך?
ראה סדר עולם
לא ברור לי לאן אתר חותר
מדוע אינך משתמש באם למקרא שלרב בן-אמוזג? הוא מביא הרבה ראיות לאמת את מסורות חז״ל (והרב זייני כבר התחיל להוציא מהדורה חדשה של הפירוש)
בזמנו עיינתי בו, ומה שהיה נראה לי חשוב הבאתי
אם יש לך משהו ספציפי להגיד בשמו אתה מוזמן
יש המון חומר שהשמטת. הבעיה היא שרוב מקורותיו על מצרים והעמים הקדומים הוא שאב מתוך ספרי מחקר צרפתיים ואיטלקיים כך שאין דרך בלי חיפושים רבים או מהדורת הרב זייני (שאין לי) לבדוק את אמיתת דבריו. אשלח בע״ה בקרוב רשימה.
חוץ מזה כתבת דברים בשם חוקרים בעוד הוא קדמם או בלי לציין מקור בעוד הוא כתבם. למשל ב״המסורת בישראל״: ״לעתים ידיעה ארכיאולוגית שופכת אור על אגדה הנראית תמוהה. חז"ל (מו"ק יח.) תיארו את פרעה מלך מצרים כגבוה אמה, זקנו אמה, ואבר מינו אמה, רבים נבוכו במשמעותו של מאמר זה, אך הנה מסופר כי "אחת מן הרוחות האליליות השניות במעלה במצרים תוארה תמיד כננס… זקנו מגודל פרא… יש לו אבר מין מופרז… מופיע רק בשרידים ובכתובות שמהמאה ה14 לפנה"ס… הוא מתואר בקמיעות מימי אל עמרנה" (שמואל ייבין, אנצ"ע ערך בֶּס), אין ספק שאגדת חז"ל משמרת דמות זו מן התקופה עליה הם מדברים, ואפשר כי הרעיון הטמון בה הוא שפרעה השים עצמו לאל, ואולי גם לאל זה. או שענינה התקלסות בפרעה, שנראה כמו אלי המצרים הנערצים.״
את זה כבר העיר רבנו באם למקרא שמות א:ח ויקם מלך חדש. ראיתי אגדה אחת תמוהה בדברי רבותינו, ועליה ערערו המינים, ומצאתי שדבריהם מכוונים באופן נפלא למה שהשיגו בחכמת ציורי מצרים, והוא מה שאמרו שפרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, וכל הבקי בצורות מצרים יודע צורות הקאנופיס Canopes שבמצרים הקדמון שהיו דמות צורות אנשים קטנים ננסים ושמנים, ולהם אבר ארוך מאד — ולדעתי הנכון שרבותינו ראו או שמעו על אחד מאלה הקאנופיס Canopes אשר הוקם לכבוד המלך שהיה בימי משה, ודרך התלוצצות ייחסו לפרעה האמתי שהיה בימי משה, צורתו ותבניתו שהקימו לכבודו אחריו לא על פי ההתדמות האמתי רק על פי המנהגים הקבועים אצלם, והרמזים האלהיים שהיו רומזים אלה הצורות היוצאות מהמורגל בטבע, וחוץ מהקאנופיס Canopes ראיתי דברים קרובים בלוקיאנוס Luciano מאליל הסורי Dea Siria p. 121 ואלה דבריו:. Les grecs elevent a Bacchus des images de Phalius, et des images d'hom- mes NAINS AVEC DES GROS MEMBRES :il s' appellent Ne- respartes. ll y a aussi dans le temple de la deesse syrienne, e du eote droit un petit homme de bronze, qui a un tres gros membre.- Lucien ed. Capolago. vol. VI. P. 121
[השמטה: ויקם מלך חדש. עיין מה שכתבתי במקומו, ועתה אני מוסיף כי אולי רצו רבותינו ליחס אל מלך המצרים צורת הכנס שרגילים היו במצרים ליחס אל אליל הרע טיפון או שֵט Typhon ou Set וזה דרך התלוצצות כמ״ש הם ז״ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע״ז דשרי. V. Oreurti Catal. illust. vol. ll. p. 149]
כמו כן כתבת ״לגבי האגדה על רחיצה בדם תינוקות, יש לה מקבילות עתיקות, ראה אגדות היהודים חלק י' הערה 101.״ קדמו רבנו באם למקרא על שמות ט:י [השמטה: ויהי שחין אבעבועות וגו׳. רבותינו אמרו שהיה פרעה רוחץ בדם ילדי ישראל להתרפאת מצרעתו — ומי לא יאמר שהוא דרך הפלגה ע״ד תולים הקלקלה במקולקל וכמו שאמרו כל מאי דמצית במדרש בההוא גברא דרוש? ומי לא יתפלא הפלא ופלא ולא יענה אמן בכל כחו כשנשמע מפי הגוי הקדמון והטבעי הנורא Pline שכתב ״שכן היו נוהגי מלכי מצרים להתרפאת מצרעתם לרחוץ בדם הילדים״ Liv. XXVl. ch. l. והביא דבריו Pastoret. Hist. de la Legislation Egyptienne. chap. 3. וראה ג״כ דברי Marcellus Empiricus De Med. Cap. 19.]
הנה רשימה (חסר חלק משמות וחלק מויקרא) של פירושיו עם ראיות לקדמות אגדות חז״ל (ע״פ הספרים החיצוניים, ראשוני הנוצרים, מנהגי מצרים וכיו״ב):
אם למקרא על בראשית א:ג ד״ה מימים רבים תפקד ותזכר
אם למקרא על בראשית ד:כד ד״ה וחוץ מהראיות הלקוחות מכתבי הקדש
אם למקרא על בראשית ה:כד ד״ה אשובה נא לראות מה ידבר מדרש קטן וקדמון באומתינו הוא פרקי ר׳ אליעזר
אם למקרא על בראשית ח:ד ד״ה הרי אררט
אם למקרא על בראשית ט:יג ד״ה את קשתי נתתי
אם למקרא על בראשית י:טז ד״ה ואת הגרגשי
אם למקרא על בראשית יא:ה ד״ה את העיר ואת המגדל
אם למקרא על בראשית יא:כו ד״ה אברם
אם למקרא בראשית כד:סג ד״ה ויצא יצחק לשוח בשדה
אם למקרא בראשית כה:ו ד״ה הפילגשים
אם למקרא בראשית כא:ט ד״ה אשר ילדה לאברהם מצחק
אם למקרא שמות ג:יד ד״ה כי כבד פה וכבד לשון. באריכות שם.
אם למקרא על שמות ו:ג ד״ה ודעת קדמונינו בב״ר
אם למקרא על שמות ז:טו ד״ה הנה יוצא המימה
אם למקרא שמות ח:ג השמטות
אם למקרא על שמות ט:י השמטה: ויהי שחין אבעבועות וגו׳.
אם למקרא על שמות יב:טו ד״ה אך ביום הראשון
אם למקרא על שמות יב:ל ד״ה כי אין בית אשר אין שם מת
אם למקרא שמות יג:טז השמטה: והיה לאות על ידכה
אם למקרא שמות יד:י ד״ה = ופרעה הקריב
אם למקרא שמות טז:טו ד״ה מן הוא
אם למקרא שמות כ:א ד״ה אנכי ה׳ אלהיך
אם למקרא שמות כ:יא השמטה: למען יאריכון ימיך וגו׳
אם למקרא שמות כא:כד ד״ה עין תחת עין וגו׳
אם למקרא ויקרא טז:ד
אם למקרא ויקרא כז:כח ד״ה כל חרם אשר יחרם וגו'..
אם למקרא במדבר כט:לא ד״ה ונסכיה נסוך המים מהמצות המקובלות היא
אם למקרא במדבר כב:לב ד״ה ואחר שבא לידינו שם שטן לא נשלחהו
אם למקרא על במדבר כא:טז ד״ה היא הבאר
אם למקרא במדבר לא:טז ד״ה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם
אם למקרא דברים א:יג
אם למקרא דברים ו:כ
אם למקרא דברים ח:ד השמטה: שמלתך לא בלתה וגו׳.
אם למקרא דברים כא:ח השמטה: כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו׳
אם למקרא דברים כד:א ד״ה כי מצא בה ערות דבר
תודה רבה רבה
חשוב מאד
בעז"ה אשתמש בו
מה זה בא לומר שיש הקבלה בין המסורת של רז"ל לבין חמורבי או מנהגים חתיים ,למה שהמסורת תושפע מחוקים האלו הרי זה בא מה' בלי קשר לעמים מסביב?
(אולי הגויים העתיקו מהם?)
זו באמת שאלה חמורה
איך יתכן שיש דמיון בין חוקי התורה לחוקי העמים
אבל הדמיון הזה קיים גם בתושב"כ וממילא איך שיוסבר בתושב"כ יוסבר בתושב"ע
וכבר עמדו בזה הקדמונים בכמה מקומות, והרמב"ן בכמה מקומות מבאר דין התורה ע"פ מנהגים קדומים שידוע לו מהאומות, כמו למשל ההרחקה מהנדה, וכן הרמב"ם ועוד ראשונים
למשל: "סכות באספך את מעשיך וכו', וכבר זכר אריסטו כי כן היה המנהג הידוע מימי קדם כי הזבחים הקדומים והקבוצים היו אחרי אסיפת הפרות והתבואות", (מו"נ ח"ג פמ"ג).
ועי' תו' חולין נט. שסימני עוף טהור ידעו חכמים בקבלה מנח, ובהמשך הסוגיא כתבו שיש סימנים שהם קבלה מאדם הראשון. וע"ע חת"ס חולין ס. שמה שהרומאים היו נותנים למצורעים להפריד מסתוריתא, הוא בגלל שהצרעת על לה"ר והוא הפריד בין בני אדם.
וכמוהו רבות
וביאור הדבר, או שבאמת היו דברי תורה וחכמה קבלה בידי הקדמונים כמו שאמרו חז"ל שיעקב למד אצל שם ועבר ושאברהם קיים את התורה, שבאמת חכמי קדם לפני התורה ידעו והשיגו איך לעבוד את ה' ולמדו את הבאים אחריהם, וחלק מהדברים נשמרו אצל הנכרים
או שהצורה שבה אנשים עובדים את ה' היא חלק מהטבע שלהם ולכן אין חילוק עקרוני בין בני האדם וכל מי שיודע את העקרונות ויש לו חכמה יכול להשיג את הצורה הנכונה
תודה רבה ה' יברך אותך.