לחץ לגירסת הדפסה

במאמרים הקודמים עסקנו במאפיינים של התורה כמסמך היסטורי. לפני שנמשיך לעסוק בהיסטוריות של התורה ככלל, עלינו להתייחס באופן ספציפי ומפורט לאירוע המרכזי בו עוסק ספר התורה: יציאת מצרים.
נראה כיצד מכל אספקט בו ננסה לבחון זאת, ישנו אימות היסטורי וארכיאולוגי ליציאת מצרים.

ספר התורה, קובע את יציאת מצרים כעיקר האמונה והתורה. אין מדובר בסיפור קצר או ארוך, אלא בתיאור התופס חלקים גדולים מאד מן התורה. ספר בראשית מסודר וערוך להיות מבא ליציאת מצרים, כפי שנראה במאמר: יציאת מצרים והאבות. וכמובן שחלקו השני הוא תחילת מעשי ישראל במצרים. ספר שמות כולו מתאר את יציאת מצרים, מתן תורה מתוארך לפי יציאת מצרים ומזכירה כגורם למתן תורה, חטא העגל למשל, נקשר ביציאת מצרים שמונה פעמים בפרשה. הכנת המשכן מתוארכת לפי יציאת מצרים ומזכירה את יצי"מ כנימוק לשכינה, וגם החלקים החוקיים שבשמות מזכירים שוב ושוב את יציאת מצרים כנימוק לחוקים. ספרי ויקרא ובמדבר מתארים את ההליכה במדבר ממצרים לישראל, וכל התלונות והמענות קשורות במצרים וביציאה ממנה, וגם בספרי ויקרא במדבר החוקים חוזרים שוב ושוב על יציאת מצרים ועל המיקום של נתינתם במדבר. הברכות והקללות של ויקרא מזכירות שוב ושוב את יציאת מצרים. ספר דברים מושתת על תיאור ההיסטוריה והחוקים שהם זכר ליציאת מצרים.

התגלות ה' פותחת "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".[1] וממשיכה בשמירת השבת "זכר ליציאת מצרים". החוקים פונים עפ"ר בגוף ראשון אל יוצאי מצרים:

• "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שמות יב יז)
• "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" (שמות יג ג).
• "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג ט).
• "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שמות יג יג).
• "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ב).
• "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב).
• "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג)
• "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כט מד).
• "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלהים והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא יא מד).
• "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו.. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח ג).
• "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא יט לד).
• "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (ויקרא יט לו).
• "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" (ויקרא כב לב).
• "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג מב).
• "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען" (ויקרא כה לז).
• "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה מא).
• "ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה נד).
• "כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו" (במדבר ג יג).
• "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם" (במדבר טו' לט').
• לא תערצון ולא תיראו מהם ה' אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה" (דברים א' כט').
• "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה יד)
• "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע" (דברים ו יב).
• "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י' יט').
• "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך" (דברים יג ו).
• "כי יסיתך אחיך בן אמך.. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים יג ז).
• "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" (דברים טו יד).
• "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז ג).
• "ועשית חג שבעות לה' אלהיך.. וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה" (דברים טז י).
• "כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים" (דברים כ א).
• "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג' ח').
• "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כג כד).
• "השמר בנגע הצרעת .. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד ח)
• "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (דברים כד יז).
• "כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (דברים כד כא)
• "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה יז)
• "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך.. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה (דברים כו ד).
• "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז טז)

המצוות האלו פונות בגוף ראשון אל יוצאי מצרים, למעשה כל עבודת ה' וחוקי התורה, קשורים ביציאת מצרים: אכילת מצות בפסח, כלחם העוני שנאכל במצרים, איסור חמץ זכר ליציאת מצרים. ישיבה בסוכות שבע ימים לזכר הישיבה בסוכות בדרך ממצרים, חג השבועות זכר לעבדות מצרים. (חדש ניסן הפך לחדש הראשון, זכר ליציאת מצרים כנראה בשמות יב').

הנחת תפילין על הראש והיד לזכר היד החזקה של יציאת מצרים. פדיון פטר חמור. בכור אדם קדוש מאז מכת בכורות במצרים. עמוני ומואבי אסורים בחיתון עקב בגידתם בשעת יציאת מצרים. מחיית עמלק שנלחם עם ישראל ביציאה ממצרים. זהירות מן הצרעת שאירעה בדרך ממצרים. המלך אסור בריבוי סוסים בכדי שלא יחזיר את העם למצרים.

איסור אונאת גר כי גר היית במצרים, השוואת הגר והאזרח כי גרים הייתם, הענקה לעבד כי עבדים הייתם במצרים, שחרור ביובל כי בני ישראל נקנו לה' ביציאת מצרים. יחס מיוחד למצרי מכיון שגרים היינו בארצו. השבת יום מנוחה זכר ליציאת מצרים. אין להטות משפט יתום, כי עבד היית במצרים. השארת עוללות בציר כי גר היית במצרים. בוידוי מעשרות חובה להזכיר את יציאת מצרים.

עשרת הדברות מצוות על יחוד ה' המוציא ממצרים, השכנת השכינה באהל מועד כמטרת יציאת מצרים, איסורי עריות שהם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, איסור רבית מנומק בהוצאת בני ישראל ממצרים, ישנו איסור מיוחד שלא לשכוח את יציאת מצרים. אין לפחד במלחמה מתוך זכירת גבורת ה' ביציאת מצרים, המסית לעבור על המצוות בוגד בטובת ה' של יציאת מצרים.

במקרה של חג הפסח מתוארת העברת העדות באריכות: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה" (דברים ו כ).

לא רק המצוות המעשיות, אלא גם הטפות הלקח והנאומים שבתורה, קושרים את האמונה ואת החוייה הרגשית של הישראלי אל יציאת מצרים. החל מהדברה הראשונה שבעשרת הדברות, ועד: נאומי ס' דברים, כשאחד השיאים שבהם הוא: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט).

כל ההוייה של ישראלי הקשור לתורה באיזו שהיא צורה, מחייבת אותו לראות את יציאת מצרים כבסיס לקיומו. ומעמתת אותו עם המציאות שהוא בהכרח היה אמור לדעת. אפילו אם נחשף רק לחלק קטן מן התורה. התורה לא יכלה להתקיים בדורות הראשונים של ישראל בארצו, אם לא שיציאת מצרים והאירועים הכרוכים בה היו עובדה קיימת הצרובה בתודעה הלאומית הקולקטיבית.

אין שום חוק שקשור למאורע המאוחר ליציאת מצרים, המאורע של יצי"מ הוא הבסיס לחוקי התורה. ליונשטם כותב:

"על מקומה המרכזי של פרשת יציאת מצרים בהיסטוריוגרפיה המקודשת רומזת אך העובדה שמאורע זה הוא היחיד שנתן את אותותיו בדיני עבודת האלהים שבתורה. לא זו בלבד שהפסח מתואר בתורה כולו כזכר ליציאת מצרים, קשור לה אף במועדו, אלא שניתנה ענין יציאת מצרים ענין אף לאותם החגים שאינם חלים במועד זה", (ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 9^[2]).

כפי שהזכרנו במאמרים קודמים, התורה מתארת כיצד העמים הסובבים היו מודעים גם כן ליציאת מצרים ולמשמעותה:

"אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען (שמות טו').

"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.. ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח').

"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", (במדבר כ' יד').

"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר", (במדבר כב' ב').

גם בנביאים מוזכרת בכמה וכמה מקומות תגובת וגישת העמים הסובבים את ישראל, למאורעות יציאת מצרים. כל מי שבא במגע עם סוחרים משכני ישראל, או במגע מדיני, בויכוחים על נחלות וגבולות, ידע איך מתיחסים שכני ישראל אליהם.

"וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה.. ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת", (יהושע ב').

"ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול אל מול הלבנון החתי והאמרי הכנעני הפרזי החוי והיבוסי.. וישבי גבעון שמעו.. וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית.. ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחון מלך חשבון ולעוג מלך הבשן אשר בעשתרות.. ועתה כרתו לנו ברית" (יהושע ט').

"וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן ועתה השיבה אתהן בשלום ויוסף עוד יפתח וישלח מלאכים אל מלך בני עמון ויאמר לו כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה וילחם עם ישראל ויתן ה' אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא ויירשו את כל גבול האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלהינו מפנינו אותו נירש ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא" (שופטים יא').

"ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים ויקראו פלשתים לכהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה' הודענו במה נשלחנו למקומו ויאמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אתו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם ויאמרו מה האשם אשר נשיב לו ויאמרו מספר סרני פלשתים חמשה עפלי זהב וחמשה עכברי זהב כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם ועשיתם צלמי עפליכם וצלמי עכבריכם המשחיתם את הארץ ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלוא כאשר התעלל בהם וישלחום וילכו.. ויאמרו אנשי בית שמש מי יוכל לעמד לפני ה' האלהים הקדוש הזה ואל מי יעלה מעלינו" (ש"א ו').

"ראיה חותכת לפועל ה' משמשים במקרא דברים, שההיסטוריוגרפיה מביאה מפיהם של זרים, ושמובעת בהם התפעלות מגבורתו של ה', שנתגלתה ביציאת מצרים". בכתוב שלפנינו דומה שמושג אפקט כפול בהבאת הדברים מפי הנוכרים – לא זו בלבד שהם זוכרים ומזכירים את יצ"מ למרות מרחק הזמנים, אלא שהם גם מכירים בכוחו ההווי של אלוקי ישראל ומפרשים את הפורענות שבאה על בנ"י כתגובתו המענישה. (ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 17).

ספר התורה מתייחס ליוצאי מצרים בגוף ראשון:

"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד).

"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ יח).

"לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה" (דברים א' כט').

"שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים ד ה).

"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם: ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב, לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים, פנים בפנים דיבר עמכם ה' בהר מתוך האש" (דברים ה ג).

"כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה  ואת אתתיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם ה' עד היום הזה ואשר עשה לכם במדבר עד באכם עד המקום הזה ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל כי עיניכם הראת את כל מעשה ה' הגדל אשר עשה" (דברים יא' ב').

"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם.. ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם" (דברים כט א).

ספר התורה כולו, מראשיתו לסופו, הוא מחרוזת של עדויות על יציאת מצרים. הוא מעיד עליה לא רק כסיפור היסטורי, אלא במארג של חוקים ומעשי זכרון, מגילות יוחסין ורשימות מקומות וזמנים. תולדות והתחלות, מעשי אבות ונשיאי השבטים. הוא תופס כל מה שעם יכול לצפות לדעת בנוגע לעבר שלו. הוא הזכרון הקולקטיבי המושלם של אירועים ברורים ובלתי ניתנים להכחשה.

כל זאת כאשר נברר, בפרקים הבאים, שהתורה התקבלה והתפרסמה בעם כולו בזמן המאורעות, כפי שהיא עצמה טוענת. וכן נברר שלילת הרעיונות לשינויים וגירסאות בתורה. אך גם בלי קשר לגירסאות, כל חלק וחלק שבתורה בפני עצמו, מיוסד על עניני יציאת מצרים. כל עוד היתה תורה בישראל, היתה יציאת מצרים ענינה המרכזי.

ד"ר למקרא שמאי גלנדר כותב:

"…מבין המשפטים הראשונים שמצווה משה לשים לפני העם, מייד לאחר עשרת הדברות, בולט במיוחד משפט העבד הנרצע. נאמר בו שהעבד המסרב לצאת לחופשי, המנמק את סירובו באהבתו לאדוניו ולאשתו ולילדיו, יש להגישו אל הדלת או אל המזוזה ולרצוע את אוזנו במרצע, ולעשותו עבד לעולם. למקרא המשפט הזה מתעוררת השאלה על מה ולמה חייב האיש לעבור טקס כה משפיל ולשאת את אות ההשפלה לעולם. לטעמי, במקומה של השאלה נמצאת גם התשובה. החוק הזה יש בו אמירה משמעותית. האדם המסרב לצאת לחופשי, ואפילו מתוך נימוק נעלה ובגלל ערך עליון כמו האהבה – מן הדין שיהיה מושפל לנצח. על אחת כמה וכמה אילו היה נימוקו חומרי, היינו אילו סרב לצאת לחופשי מפני שהעבדות מבטיחה לו קורת גג ומזון. מסתבר אפוא שהאמירה שמאחורי החוק הזה היא, שהחירות היא ערך ראשון במעלה, העולה אפילו על ערך האהבה. תפיסה כזאת מלמדת שמערכת החוקים והמשפטים היא בראש וראשונה מערכת של אמונה בערכו של החופש. הדת שניתנת לבני ישראל היא מעל לכל דת של חירות וגאולה, והעבדות היא המצב המנוגד, שממנו יש לצאת כדי לקבל את הדת הזאת… חשיבותה של יציאת מצרים כאירוע מכונן מתבטא גם בעצם העובדה שזהו המאורע המדובר ביותר במקרא כולו והוא מוזכר בלמעלה משבעים מקומות. קשה אפוא להניח שתפיסה עקרונית כל כך ומסורות רבות כל כך נתקשרו סביב אירוע היסטורי שולי וסביב ניצחון שחשיבותו ההיסטורית נמחקה מזיכרון העם, (כגון ניצחון בקרב שהתחולל בצפון הארץ, ובכלל זה בימת החולה, כהנחתו של פרופ' קנוהל)".

הערות:

[1] עשרת הדברות מהוים אחד המסמכים הבסיסיים והבולטים שבתורה, והרבה חוקרים הוכרחו להודות בקדמותו ושיכותו לאלף השני לפנה"ס, ראה מאמר נפרד.

[2]בעמ' 19 נזכר ליונשטם כי ישנה הלכה אחת המנומקת בכיבוש: איסור רבית, "אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". אך גם כאן מדובר הלא בלשון עתיד, וכל הכינוי "ארץ כנען" הנמצא בתורה 44 פעמים ואיננו מספר מלכים והלאה, (בשופטים 1 וביהושע 8), רק מלמד על קדמות הדברים.