נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ו3 יציאת מצרים – בספרי הנביאים

בנביאים כמו בתורה, מהווה יציאת מצרים האירוע המרכזי. הדבר ידוע ומפורסם, כפי שקובע למשל פרופ' י' הופמן: "יציאת מצרים היא בלי ספק האירוע ההיסטורי המדובר ביותר במקרא. פרט לעצם הסיפור המפורט בס' שמות היא נזכרת במקרא כ120 פעם" (י' הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 11). "אין לך נאום משל גדולי האומה – החל ביהושע, מדור יוצאי מצרים (יהושע כג-כד), ועד נחמיה מימי שיבת ציון" – שלא עלה בו מוטיב יציאת מצרים". (פרופ' י. אבישור). אם מכל סוגי הספרות שהוציא עם שלם במשך מאות רבות של שנים,  מכל קצוות ורובדי העם, האירוע המרכזי הוא יציאת מצרים, מובן שאין טעם לפקפק במידת ההיסטוריות שלו. על הקשרים הרבים שבין הפרטים שבפרשיות יציאת מצרים ובין דברי הנביאים השונים, עמדנו לעיל בסיכומי הפרשיות. כאן נעסוק בעיקר האירוע של יציאת מצרים והשתקפותו בנביאים.

יהושע ב', מובא במאמרים קודמים.

"זה הדבר אשר מל יהושע כל העם היצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש ואת בניהם הקים תחתם אתם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם במחנה עד חיותם ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה" (יהושע ה').

יהושע ט', מובא במאמר קודם.

"ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשפטיו ולשטריו ויתיצבו לפני האלהים ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו ואחר הוצאתי אתכם ואוציא את אבותיכם ממצרים ותבאו הימה וירדפו מצרים אחרי אבותיכם ברכב ובפרשים ים סוף ויצעקו אל ה' וישם מאפל ביניכם ובין המצרים ויבא עליו את הים ויכסהו ותראינה עיניכם את אשר עשיתי במצרים ותשבו במדבר ימים רבים ואביא אתכם אל ארץ האמרי היושב בעבר הירדן וילחמו אתכם ואתן אותם בידכם ותירשו את ארצם ואשמידם מפניכם ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם ולא אביתי לשמע לבלעם ויברך ברוך אתכם ואצל אתכם מידו ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמרי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם", (יהושע כד').

"ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד').

"ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם ואתם לא תכרתו ברית לישבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש ויהי כדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל וישאו העם את קולם ויבכו ויקראו שם המקום ההוא בכים ויזבחו שם לה'.. ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל" (שופטים ב').

"ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' על אדות מדין וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואציא אתכם מבית עבדים ואצל אתכם מיד מצרים ומיד כל לחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם ואמרה לכם אני ה' אלהיכם לא תיראו את אלהי האמרי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי ויבא מלאך ה'.. ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו').

"ויאמר ה' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי מן בני עמון ומן פלשתים וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם" (שופטים י').

שופטים יא', מובא במאמר קודם.

"והיה כל הראה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה שימו לכם עליה עצו ודברו" (שופטים יט').

"ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי", (שמואל א' ב').

ש"א ו', מובא במאמר קודם.

"ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אתם ממצרים ועד היום הזה" (ש"א ח' ז').

"ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה ויאמר אל בני ישראל כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי העליתי את ישראל ממצרים ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל הממלכות הלחצים אתכם ואתם היום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרתיכם" (ש"א י' יז').

"ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבתיכם כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבתיכם אל ה' וישלח ה' את משה ואת אהרן ויוציאו את אבותיכם ממצרים וישבום במקום הזה וישכחו את ה' אלהיהם וימכר אתם ביד סיסרא שר צבא חצור וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם ויזעקו אל ה' ויאמרו חטאנו כי עזבנו את ה' ונעבד את הבעלים ואת העשתרות ועתה הצילנו מיד איבינו ונעבדך וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלך עלינו וה' אלהיכם מלככם" (ש"א יב').

"ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק" (ש"א טו').

"ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים.. ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר.. כי אין כמוך ואין אלהים זולתך בכל אשר שמענו באזנינו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלהים" (ש"ב ז').

"ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'" (מלכים א' ו').[1]

"ויבאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים כי הכרובים פרשים כנפים אל מקום הארון ויסכו הכרבים על הארון ועל בדיו מלמעלה ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים" (מ"א ח').

"ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עמד  ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבת כי היה עם לבבך רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי ויקם ה' את דברו אשר דבר ואקם תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה' ואבנה הבית לשם ה' אלהי ישראל ואשם שם מקום לארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבתינו בהוציאו אתם מארץ מצרים.. כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל להיות עיניך פתחות אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל לשמע אליהם בכל קראם אליך כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ כאשר דברת ביד משה עבדך בהוציאך את אבתינו ממצרים אדני ה'.. ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו:" (מ"א ח').

"ויאמר ה' אליו שמעתי את תפלתך.. אם שוב תשבון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצותי חקתי אשר נתתי לפניכם והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים והבית הזה יהיה עליון כל עבר עליו ישם ושרק ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא את אבתם מארץ מצרים ויחזקו באלהים אחרים וישתחוו להם ויעבדם על כן הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת", (מ"א ט').

"ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מ"א יב' כח').

"ויהי כי חטאו בני ישראל לה' אלהיהם המעלה אתם מארץ מצרים מתחת יד פרעה מלך מצרים וייראו אלהים אחרים.. ויתאנף ה' מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו.. עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו כאשר דבר ביד כל עבדיו הנביאים ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה.. ויכרת ה' אתם ברית ויצום לאמר לא תיראו אלהים אחרים ולא תשתחוו להם ולא תעבדום ולא תזבחו להם כי אם את ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים בכח גדול ובזרוע נטויה אתו תיראו ולו תשתחוו ולו תזבחו ואת החקים ואת המשפטים והתורה והמצוה אשר כתב לכם תשמרון לעשות כל הימים ולא תיראו אלהים אחרים והברית אשר כרתי אתכם לא תשכחו ולא תיראו אלהים אחרים כי אם את ה' אלהיכם תיראו והוא יציל אתכם מיד כל איביכם" (מ"ב יז').

"וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" (הושע ב' יז').[2]

"המה מצרים ישובו" (הושע ח' יג'). "ושב אפרים מצרים" (הושע ט' ג').[3]

"כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני.. לא ישוב אל ארץ מצרים" (יא' א').

"ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים עוד אושיבך באהלים כימי מועד.. ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר" (הושע יב' י').

"ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי אני ידעתיך במדבר בארץ  תלאובות" (הושע יג' ד').

"ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי" (עמוס ב' ט').[4]

"שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם בני ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר" (עמוס ג' א').

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה" (עמוס ה' כה').

"הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים" (עמוס ט' ג').

"עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו' ג'). ואיך יזכור העם אם לא שהפרשות האלו היו לפניו.[5]

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז' טו'). כאשר ברור לשומע שהדוגמא האולטימטיבית לנפלאות שאין לשערם היא ימי יציאת מצרים, והשומע יודע כמובן במה מדובר.

מזמורי תהלים רבים מתארים את יציאת מצרים, רובם הובאו בסיכום לפט"ו, ראה תהלים סו' עד' עז' עח', פא', קה', קו', קז', קיד', קלה', קלו',

"והחריב ה' את לשון ים מצרים.. כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" (ישעיה יא'), ראה סיכום פט"ו בנוגע לשאר הדברים האמורים בישעיה שם בנוגע לקרי"ס.[6]

'משא מצרים' בישעיה יט' מיוסד על סיפור יציאת מצרים ועל לשונות התורה, ראה לעיל סיכום פי"ב.

"גאל ה' עבדו יעקב ולא צמאו בחרבות הוליכם מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזבו מים" (ישעיה מח' כ')

"כי כה אמר אדני ה' מצרים ירד עמי בראשנה לגור[7] שם" (ישעיה נב' ד').

ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלה מים את רעה צאנו.. מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם מוליכם בתהמות כסוס במדבר לא יכשלו.. כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו.. לא קרעת שמם ירדת מפניך הרים נזלו (ישעיה סג' יא')

"הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'.. ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה" (ירמיה ב').

"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם ולא שמעו ולא הטו את אזנם וילכו במעצות בשררות לבם הרע ויהיו לאחור ולא לפנים למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה" (ירמיה ז' כב').

ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל לאמר שמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אצוה אתכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה ואען ואמר אמן ה' ויאמר ה' אלי קרא את כל הדברים האלה בערי יהודה ובחצות ירושלם לאמר שמעו את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם כי העד העדתי באבותיכם ביום העלותי אותם מארץ מצרים ועד היום הזה השכם והעד לאמר שמעו בקולי" (ירמיה יא' ג').

"לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים[8] כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון" (ירמיה טז' יד'. כג' ז').

"לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי" (ירמיה לא' לא').

"אשר שמת אתות ומפתים בארץ מצרים עד היום הזה ובישראל ובאדם ותעשה לך שם כיום הזה ותצא את עמך את ישראל מארץ מצרים באתות ובמופתים וביד חזקה ובאזרוע נטויה ובמורא גדול ותתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש" (ירמיהו לב' כ').

"כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם" (ירמיה לד' יג').

"ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ').

"בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו: ותזנינה במצרים בנעוריהן[9] זנו שמה מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה אחותה ותהיינה לי ותלדנה בנים ובנות ושמותן שמרון אהלה וירושלם אהליבה" (יחזקאל כג').

"ועשו כי אני אתכם נאם ה' צבאות את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עמדת בתוככם אל תיראו" (חגי ב' ד').

רואים אנו, כי לא היה דור, בו לא הוזכרה יציאת מצרים. לא היה נביא שלא בנה עליה את נאומיו (טופס הנאום הזה עוצב עוד קודם כיבוש הארץ, וכבר השוו חוקרים את כל הנאומים והטפות הלקח שבהיסטוריה הישראלית, והראו שהם עשויים מטיפוס אחד, שאינו כולל בבסיסו את כיבוש הארץ, ועיקרו הוא יציאת מצרים[10]), כל הקשר והברית בין ישראל לה', בכל ביטוי שאנו מוצאים אותו, מיוסד על יציאת מצרים. וכל מעשי בני ישראל לאורך הדורות נמדדים ביחס למעשיהם במצרים וביציאת מצרים, היה מנין מסודר "לצאת בני ישראל מארץ מצרים", והיו בני ישראל נשבעים "חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים".

כמובן שהמובאות כאן עוסקות באזכורים כללים של אירוע יצי"מ, בעוד פרטיו כפי שמנוסחים בלשון התורה, משובצים בכל ספרי הנביאים, כפי שנראה בסדרת מאמרים מיוחדת.

ימי שיבת ציון

בימי שיבת ציון רגילים היו להשתמש בפסוקי ולשונות התורה, באופן פחות עצמאי, והדבר בולט, ואינו צריך להסברים נוספים, נביא כאן דוגמא אחת של ההיסטוריה על פי התורה מנחמיה ט' (הציונים בסוגריים באו למקומות שנחמיה משתמש בלשון התורה המדוייקת, אבל גם הקטעים שאינם מצויינים מסופרים בתורה בפירוט):

"אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים (בראשית ב, דברים י יד) וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים (בראשית א י) וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם וצבא השמים לך משתחוים אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים (בראשית טו ז) ושמת שמו אברהם (בראשית יז ה) ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית (בראשית טו) לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפרזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו ותקם את דבריך כי צדיק אתה ותרא את עני אבתינו במצרים (דברים כו ז) ואת זעקתם שמעת על ים סוף (שמות יד י) ותתן אתת ומפתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם (שמות יח יא) ותעש לך שם כהיום הזה (ירמיהו לב' כ') והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה (שמות יד טז) ואת רדפיהם השלכת במצולת כמו אבן (שמות טו ה) במים עזים ובעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד יד) להאיר להם את הדרך אשר ילכו בה ועל הר סיני ירדת (שמות כ) ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך ולחם משמים נתתה להם לרעבם ומים מסלע הוצאת להם לצמאם ותאמר להם לבוא לרשת את הארץ אשר נשאת את ידך לתת להם (שמות ו ח) והם ואבתינו הזידו ויקשו את ערפם (שמות לב ט) ולא שמעו אל מצותיך וימאנו לשמע ולא זכרו נפלאתיך אשר עשית עמהם ויקשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לעבדתם במרים (במדבר יד ד) ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד (במדבר יד יח) ולא עזבתם אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים (שמות לב ד) ויעשו נאצות גדלות ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחתם בהדרך (שמות יג' כא') ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתתה להם לצמאם וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו שלמתיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו (דברים ח ד) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה ויירשו את ארץ סיחון ואת ארץ מלך חשבון ואת ארץ עוג מלך הבשן ובניהם הרבית כככבי השמים (דברים א י) ותביאם אל הארץ אשר אמרת לאבתיהם לבוא לרשת ויבאו הבנים ויירשו את הארץ ותכנע לפניהם את ישבי הארץ הכנענים ותתנם בידם ואת מלכיהם ואת עממי הארץ לעשות בהם כרצונם  וילכדו ערים בצרות ואדמה שמנה ויירשו בתים מלאים כל טוב ברות חצובים כרמים וזיתים ועץ מאכל לרב (דברים ו יא) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול וימרו וימרדו בך וישלכו את תורתך אחרי גום (מ"א יד ט) ואת נביאיך הרגו (מלכים א יט י) אשר העידו בם להשיבם אליך ויעשו נאצות גדולת ותתנם ביד צריהם ויצרו להם ובעת צרתם יצעקו אליך ואתה משמים תשמע וכרחמיך הרבים תתן להם מושיעים ויושיעום מיד צריהם וכנוח להם ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד איביהם וירדו בהם וישובו ויזעקוך ואתה משמים תשמע ותצילם (שופטים ב יד והלאה) כרחמיך רבות עתים ותעד בהם להשיבם אל תורתך והמה הזידו ולא שמעו למצותיך ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם (ויקרא יח ה) ויתנו כתף סוררת וערפם הקשו ולא שמעו ותמשך עליהם שנים רבות ותעד בם ברוחך ביד נביאיך ולא האזינו ותתנם ביד עמי הארצת וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה (ירמיהו ד כז) ולא עזבתם כי אל חנון ורחום אתה ועתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד (דברים ז ט) אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו למלכינו לשרינו ולכהנינו ולנביאנו ולאבתינו ולכל עמך מימי מלכי אשור עד היום הזה".

משמעותה של העדות

משמעותה של העדות ההיסטורית על יציאת מצרים ברורה. עם ישראל הביס את ממלכת מצרים, שחרר את עצמו, כשהממלכה מתהפכת בסדרת אסונות שלא נשמע מעולם דוגמתם, המצרים טובעים בים כשישראל עוברים בו. ובני ישראל חיים במדבר ארבעים שנה, במקום שבו אין שום דרך להתגורר באופן טבעי. ומשם ממשיכים וכובשים את הארץ בסערה.

יש לשים לב שמדובר ביחודיות היסטורית, אף עם ולשון לא סיפר סיפור שכזה או דומה לו באופן חלקי, מיתוסים הנוגעים לעבר סופרו רבות. אך לא סופר והועלה על הכתב בזמן המאורעות מעולם על סדר גודל של כאלו אירועים. משום שהדבר בלתי אפשרי. א"א לספר משהו שרחוק כ"כ מההתרחשות. לו באמת היה הדבר אפשרי, הרי שכל אומה ולשון, כל כת ודת, היו מספרים מעשים כאלו. והרי עז רצונן של אלו להאמין ולראות מעשים מופלאים. ובאמתחתם מאות ואלפי מעשי פלא ונס, אבל כולם מוגבלים לקבוצת אימות קטנה, או שנתונים לפרשנות. יש כ"כ הרבה עדויות על התגלות חייזרים, אלפי סיפורים, תמונות והסרטות, אך מדוע אין אפילו התגלות אחת המונית? אחת בלבד לו היתה לפני המון עם רב באמת, והיתה באה באופן מוחשי וברור שאינו נתון לפרשנות. היינו כולנו משתכנעים. הדבר היה הופך לעובדה. וכך לגבי כל המופתים של כל אומה ולשון.

התשובה הינה פשוטה בתכלית: אין אפשרות לבדות מן הדמיון אירוע המוני, כל מליוני הטענות והדעות של שוכני כדור הארץ מגובים בסיפורים ומעשים שונים, אבל אפילו אחת מהן אינה מגובה באירוע המוני בפני עם שלם ושנמשך תקופה ארוכה.

והלא אפילו עם ישראל עצמו, אינו מספר מעשים כאלו ולא כיוצא בהם, לא על ימי האבות, לא על כיבושי דוד, ולא על שום פרק אחר, מלבד פרק היציאה ממצרים והכיבוש. משום שא"א לספר מה שלא התרחש.[11]

הערות:

[1] ראה מאמרו של ע. פריש "התיחסות ליציאת מצרים בראשיתו של ספר מלכים", שנתון למדעי היהדות תשרי תשנז'. המאריך להראות קשר הדוק בין סיפורי פילוג הממלכה ובעיקר מלכים יב' – יד' למבנה הלשוני והצורני של תיאורי יציאת מצרים בשמות.

[2] יש לציין, כי גם החוקרים הכופרים באותנטיות המסורת בכלל, מנימוקיהם התיאולוגיים. מסכימים על האותנטיות של ספרי הנביאים הסופרים, בהם הם משתמשים כבסיס להשערותיהם. ובנוגע ליציאת מצרים עולה מדברי הנביאים הסופרים, החל מהושע ועמוס, שהיו במקומות נפרדים, באיזור המאה הט' לפנה"ס, ביהודה ובישראל. יחס  מיוחד במינו ליציאת מצרים ראה הופמן יצי"מ באמונת המקרא עמ' 14 והלאה:

"המוסכמה המשותפת לכל החיבורים שעסקו בנושא היא.. היתה יציאת מצרים מסורת כלל לאומית וערכה ומעמדה הדתיים היו שווים בכל חלקי העם ובכל המקורות המקראיים למן אותו זמן".

בהמשך (פרק ב') הוא מראה כיצד "מעמדה הדתי של מסורת זו בישראל היה  מבוסס ביותר באותה העת, וניתן להסיק מכך כי לא היה זה  מעמד שנתגבש זה מקרוב. רק לאחר שנים של מסורת רצופה יכולה היתה יצי"מ לקנות  לה מעמד טיפולוגי.. העיון בספר עמוס מאשר הנחה זו ומוסיף לה ממד נוסף" (עמ' 32). חייב להיות שאחדות זו קודמת לפילוג הממלכה והשבטים.

בנוגע להושע מראה הופמן כי אינו רק "יודע" את המסורת, הוא אינו מציין את יצי"מ כנס גדול או כאירוע חשוב, ולא מזכיר כלל את הענין הנסי. אלא רואה את יצי"מ ואותה דוקא כבסיס האמונה והברית, כל הקשר בין ה' לעמו נוצר ביציאת מצרים, ועתיד להתחדש ביציאת מצרים חדשה, ובימי המדבר, או להיענש בשעבוד מצרים חדש. ראה בסמוך על העולה כך גם מדברי עמוס.

וכל כך נצטערו הנכרים לראות שהושע ועמוס מסתמכים על תשתית ברורה שיצי"מ היא יסוד הברית בין ישראל ויהודה לה', למרות ששניהם בני ממלכות נפרדות ויריבות זה יותר ממאה שנים, היו ש'נאלצו' לטעון שהושע היה מיהודה ולא מישראל, שהרי הרבה נצטערו גם על העובדה שהושע מזכיר את יהודה כחלק מהעם וכקשורה לאותו דבר ה'. אלא שהכתובים המפורשים מלמדים לא כן. והיו מהם שניסו להיפך, וטענו שעמוס ישראלי הוא, ותקוע שם מקום בצפון, ואת האמור לו 'לך ברח ליהודה' ועוד כמותו דחקו בדרכיהם המוכרות, כך שמידט הרן וגוטליב. וחסרים לנו רק החוקרים שיטענו ששניהם כנענים היו, וכל האמור להיפך "תוספה מאוחרה היא".

[3] ורק כדי להדגים באיזו שטחיות מגוחכת ניגשים חוקרים להצלבת מידע מכל ספרי המקרא, מרדכי כוגן, בספרו 'לא לבדד ישכון', הוצ' האוניב' העברית, עבור משרד החינוך המזכירות הפדגוגית (חלק חמישי): "על פי המסורת המובאת בדברי הנביא הושע, ה' מצא את העם במדבר ולא באור כשדים, בכנען או במצרים: "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם" (הושע ט 10(". חד וחלק, הושע מתאר את ישראל במדבר, ובכך מסתכם הדיון והמחקר על יציאת מצרים בעיני הושע (ומהיכן הגיעו ישראל למדבר?), וניתן להגישו באופן המוגמר לפני תלמידים בתיכון. (כמובן שמקורו של ביטוי זה בתורה 'ימצאהו בארץ מדבר', דברים לב' י').

[4] עמוס מתייחס למסורת יצי"מ כתשתית הדת של העם, עד שהוא רואה צורך להתריס כנגד העם המחזיקים באמונה כמגינה עליהם לנצח, ולקרוא אליהם 'הלא כבני כושיים לי אתם', לאמור: אין אתם היחידים שעלו מארץ אחרת, אל תחשבו שיצי"מ מזכה אותכם לנצח בזכות לעשות כרצונכם.

[5] בעלי החלומות (מרטי, סמית, אבלד, ועוד, שהתוכן  צרם לאזניהם העדינות, וכן הביטויים 'העליתך ממצרים' ו'בית  עבדים' שכמובן לכל יודע היסטוריה משוכתבת לא יכלו להיות בשימוש לפני אירועי יאשיהו) הזדרזו כמושבעים ועומדים למחוק את הדברים האלו מן הספר, ובדין הוכיחום שכך נותרים הפסוקים האחרים בפרשה חסרי הקשר וענין, אך איספלדט ומייס, לא יבצר מהם מאומה, ויקבעו שכל הפרקים ו' ז' כלל אינם של מיכה…

[6] ראה: L. H. Hill, Reading Isaiah, As a Theological Unity Based on an Exegetical Investigation of the Exodus Motif, Ph.D. thesis, Southwestern Baptist Theological Seminary 1993 הטוען שיצי"מ היא הבסיס לספר ישעיהו כולו.

כמובן שכמעט מיותר לציין שהסכמת הנכרים והגרמנים למיניהם שפסוק זה וכל האחרים כמותו שמזכירים את יציאת מצרים "אינו משל ישעיה בן אמוץ", כך וילדברגר, גריי, דוהם, קיסן, פון ראד, לאוה, קיזר, ויזר, איספלדט, לינדבלום (וימחלו לי אלו שהם מזרע ישראל שלא טרחתי להבדיל שמותיהם מן הנכרים המקוריים), וטעמיהם פשוטים וברורים, וכן טרחו לציין ש"המוטיב של קיבוץ גלויות הוא מן הסתם בתר גלותי", אף שמוטיב זה מופיע בתורה בדברים כמה וכמה פעמים. וכנ"ל לגבי פי"ט. הגדיל לעשות הופמן הדן בעקבותיהם "האם אי הזכרת יציאת מצרים אצל ישעיה מלמדת שלא הכיר מסורת זו"??. כשהכוונה כמובן לאחר המחיקות הנ"ל ואחרות…

וכך בנוגע ל'אל מוציאם ממצרים' שבשירי בלעם, מונה הופמן סיבות מכריעות למחיקה: העובדה שהמשפט חוזר פעמיים מחשידה אותו כתוספת, ועוד: הוצאתו מן ההקשר אינה פוגמת במסר של השירה וברציפותה… כנגד טיעונו של כהנא שהמשפט נצרך לענינו וא"א למחקו, כי נאמר "אל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ", ואם נמחק את דימוי הראם, מי הוא זה שיגרם עצמות? משיב הופמן: מטאפורה זו אינה הולמת ראם, שהוא חיה צמחונית. ושכח את הראם המקראי המשדד עמקים של איוב לט', שהוא הממותה הקדומה. ודימויו כיצור ענק הרומס כל בדרכו.

[7] רומז לבראשית מז' ד' 'לגור בארץ באנו'.

הופמן באבחנה היסטורית מעמיקה מעורר דיון על כך שאין ישעיה מעמיד את השחרור מבית עבדים במצרים כדגם אב של היציאה מבבל (עמ' 64). בעוד המצב במציאות היה שבבבל לא היה שעבוד ועבדות.

הרבה מאריך הופמן בחיבורו, ויותר מכל בולטת האיוולת שביומרה "למפות גישות אלו מבחינה כרונולוגית וגיאוגרפית" (עמ' 68), לאמור: אם עמוס גר בתקוע, הרי שיש לייחס משפט מסויים שלו לגישה שרווחה בתקוע בזמנו. בעוד בענתות סיטי היתה הדעה שונה לגמרי, ולכן ירמיה מתבטא באופן מעט שונה. במקום לראות כיצד הנביאים היו ענקי רוח שהתעלו הרבה מעל תקופתם, עד שפשר דבריהם ומוצאם מהווה אחת השאלות הגדולות עד ימינו, אלפי שנים לאחריהם. הוא מצמצם את כל תרומתם האינטלקטואלית להעברת נוסחה שהיתה מקובלת בכפר מסויים ובשנה מסויימת. ומה בנוגע לשני נביאים שחיו בירושלים? דומה שהיזמה החדשה צריכה להיות "מיפוי הגישות ליצי"מ לפי רחובות בירושלים", או שמא מוטב להתקין אפליקצייה בשיתוף גוגל כדי לזהות מגמות בהתאם לאיזורי המחיה של היצורים הנחקרים. לשיא הגיחוך מגיע הופמן בעמ' 189 כשהוא מציג את מסורת יציאת מצרים בגרף ובו העקומה מלמדת על מעמדה של המסורת  בהתאמה להתפלגות שבין ישראל ליהודה.. לו רק יכלנו לצייר כנגדו את עקומת גרף האיוולת לפי התפלגות האקדמיות למקרא באיזורי המחיה שלהם..

אגב, אחד הנושאים החשובים מבחינתו של הופמן, הוא מדוע אין ברכת יעקב מזכירה את יציאת מצרים… (עמ' 78). ברוב חוצפה הוא מתפלא (שם) מפני מה אין שירת דבורה מתייחסת ליצי"מ וקרי"ס אף לא ברמז, בעוד שירת דבורה מעוצבת כתבנית סיפור היציאה וקריעת הים שבתורה בלשונו, כמו שהראינו בסיכום לפט"ו. (הופמן אינו יכול להעלות בדעתו אפשרות זו, שכן אין להעלות על הדעת שלפני דבורה היתה התורה בלשונה, וגם אינקויזיציה לא היתה מצליחה להוציא ממנו הודאה בעובדה זו).

[8] מובן שהשבועה הרגילה הזו מלמדת על יחס העם ליציאת מצרים כיסוד הברית בין ה' לעמו. דברי ירמיהו כאן באו בעקבות ישעיה מג' יח' "אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו הנני עשה חדשה עתה תצמח הלוא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישמון נהרות".

[9] גם כאן נחלצו לעזרת ולהויזן בגיבורים, החוקרים הדגולים פוהרר וברין בפירושיהם ליחזקאל, אשר צרה עינם בהזכרת יציאת מצרים ביחזקאל יותר מפעם אחת (שכן את פרק כ' לא יכלו למחוק). ופירשו שהכוונה לבריתות שכרתו מלכי ישראל עם מצרים, ולא נתנו לבם שהמונח 'בנעורייך' משמש אצל הושע וירמיה ואף אצל יחזקאל עצמו לתיאור התקופה שלפני הכניסה לארץ. כמובא לעיל (והרי כל תיאור ישראל כאשה זונה אצל יחזקאל באריכות בפרקים אלו, נסמך על הדימוי של הושע ואשת הזנונים). ואף הופמן כותב ש"פשיטא כפירושם" כי הרי מוזכרת גם שומרון בנעוריה. אך הנביא עוסק בשתי האחיות, וכי היה לו לומר 'בנעורייך היית יצור אחד'. בימי קדם גם ירושלים לא היתה קיימת, אבל גם קודם הכניסה לארץ היה מעמד נפרד ומיוחד לאפרים, וגם אז היו גיבושים של שבטים. (וכדרכו בקודש, לאחר הצלחת הפעולה הכירורגית הקובעת שמצרים לא מוזכרת בפרק זה, הוא פוצח בשאלת תם: מדוע לא ניצל יחזקאל את ההזדמנות להזכיר את יצי"מ בפרק זה?…).

ומעניין שבנוגע לדברי יחזקאל המפורסמים "מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חיתית" (טז' ב'), המתארים באמת את העיר ירושלים, שהיתה חתית עד ימי דוד, (שסיפח לצבאו גיבורים כרתים ופלתים, ואנשים כדוגמת אוריה החתי), בהתאם למשל בו הוא עוסק על האסופית הבוגדת. לא מקבל הופמן הסבר זה, ופשיטא בעיניו שטענת 'אביך האמורי' חוזרת לאחור ו"באה להתעמת עם מסורת יצי"מ".

[10] ש. ליונשטם מביא את דברי החוקרים: "יירקו עשה את הנסיון המקורי להעמיד אלו מול אלו את סיפורי ארבעת ספרי התורה הראשונים ואת הטפות הלקח המסכמות את תולדות העם שבשאר ספרי המקרא ושבספרות ישראל מן התקופה הלניסטית והרומאית. במחקר זה העלה יירקו קודם כל את הכלל החשוב שמצען המשותף של הטפות האלו משמש פרק ההיסטוריה המשתרע מיציאת מצרים ועד כיבוש הארץ, אע"פ שגם פרשיות נוספות עשויות להסתפח למצע זה פה ושם". (ש. ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 4). בהמשך הדברים (עמ' 14) ממשיך ליונשטם ועוסק בהיעדר המוחלט של כיבוש הארץ בתורה ובהטפות הלקח שבכל הדורות, ועל שלילת הרעיון שיהושע בצורתו הנוכחית או משהו דומה לה היה חלק מהתורה, וכן היעדר כל הסבר לניתוקו מהתורה.

לשיטתו המכחישנית, אין הוא רואה מוצא מלבד התירוץ העלוב שהכיבוש הסתיים רק בימי דוד. אך האם באמת כל ימי השופטים ושמואל לא ישבו ישראל בארצם? וכל המעשים הגדולים שסופרו ביהושע, שירת דבורה, עצירת השמש המוזכרת בספר הישר, גם הם שייכים לכיבושי דוד? וכלום התיישבות ישראל בארץ, הקמת משכן שילה, העמדת שופטים ונביאים, לא יכלו להיחשב כחסד ה'? אין זאת אלא שבסיס הנאומים והבריתות היה חזרה על דברי משה שבתורה שנקבעו קודם לכל האירועים הללו.

ראה עוד ליונשטם שם לקדמות הטפות הלקח שבתורה:

על השמטת המשא ומתן והבקשה לשלשת ימים: "ענין זה החסר בהטפות הלקח אין להבינו כקישוט של הטפת לקח על מעשי ה' שהוציא את עמו ממצרים באותות ובמופתים, אלא רק כזכר היסטורי נאמן למצבם העלוב של בני ישראל במצרים שנשמט ממילא בהטפות הלקח", (עמ' 49).

"מוטיב קדום אחר הניכר בתורה הוא התמודדותו של ה' עם אלהי מצרים.. בכתובים יש איפה הכרה באלהי אומות העולם, אך אין בהכרה זו כדי פגיעה ברעיון שלטונו הריבוני של ה' על העולם.. ההגיון הפשוט מחייב את המסקנה שבמסורת הקדומה תפסו אלהי מצרים מקום כנלחמים בה' שכן רק התנגדות כזאת עשויה להצדיק את השפטים. רמז למסורת כזו נשמר אף בדברי יתרו שהם סתומים ואולי אף מקוטעים 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם', מכל זה מסתבר שאין הכתובים המועטים על אלהי מצרים אלא שריד של מסורת על מלחמתו של אלהי ישראל בהם. לא יפלא איפה שענין השפטים שעשה ה' באלהי מצרים לא נזכר כלל במקורות שמחוץ לתורה" (עמ' 50-51).

[11] כפי שאומר י"ש ליכט: "חייבים אנו להודות שלא בכל פרקי ההיסטוריה המקראית מרבים במדה שוה בהזכרת נסים, למשל התיאור של יציאת מצרים והמסע במדבר פלאי בהרבה גם מן התיאורים של תקופת האבות וגם מן התיאורים של התקופות המאוחרות, והרי זה מעיד על יחסו המיוחד של המקרא למעשה הגדול שביציאת מצרים" (אנצ"מ ערך נס עמ' 878).

אפילו נדב נאמן מודה: "פרשת השעבוד למצרים ויצי"מ היא המאורע ההיסטורי הנזכר פעמים רבות יותר מכל מאורע אחר בספרות המקראית לצד הסיפור המפורט בספר שמות נזכרת יציאת מצרים בכל הרבדים של הספרות המקראית ובכלל זה השירה החק ההיסטוריוגרפיה הנבואה וספרות המזמורים.. מעמדה האיתן של מסורת יציאת מצרים בספרות המקראית הקדומה אינו עולה בקנה אחד עם השערה זו ואין בכחה להסביר כיצד הפך מאורע שמתחילה היה קשור לקבוצה קטנה ומוגדרת יסוד לתודעת המוצא והכינון המרכזיים של עם ישראל. השקפה שתודעה היסטורית דתית כלל ישראלית כה קדומה ומושרשת יכלה לצמוח ממציאות שחוותה קבוצה קטנה אינה מסתברת היטב", (נדב נאמן: סיפור יצי"מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט' תשעא תשעב').

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *