נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

זמן כתיבת התורה – הקדמה

הקדמה לסדרה 'זמן כתיבת התורה'.

התורה היא אלהית, זו כל מהותה. דהיינו, אין המדובר בחוקים שהיה אפשר להסתפק מי כתבם, האם מלך ישר וצדיק, או אדם חכם חרשים, ובאה המסורת שהיא דברי אלהים חיים. אלא מלכתחלה כל תוכן התורה ענינו הוא שהיא מייצגת את הישר והטוב בעיני ה', כשחלקים מהדרישות באים באופן שאין בני האדם מבינים, ורק הוא יכול לגזור זאת, וקיום העם תלוי בכך, יש דברים שיביאו גלות והקאת הארץ אותנו, יש דברים שיביאו מיתה בחרב, וכך הלאה.

ומן הצד השני, יש המרגישים קושי בעובדה שדברה תורה כלשון בני אדם, הרי דברי חכמה ומוסר או רעיונות מחוכמים גם אדם יכול ליצור, בשפה העברית גם האדם יכול לכתוב ולדבר, להשתמש במליצות או ברמזים גם אדם יכול. איך ייתכן שהתורה נראית דומה ליצירת אנוש?

בקושי יותר גדול נפגשים הרעיונות שגם התכנים של התורה באים לקראת בני האדם, שהם לעתים מדברים כנגד יצר הרע, שהם נותנים מעמד לדברים שהיו מקובלים אצל בני אדם ונולדו ממנהגם ומהכרע שכלם, האם דברי האלהים יונקים ממעשי בני אדם? היתכן כדבר הזה?

המתקשה בדברים אלו, לא יוכל אולי להגדיר באופן ברור איך היה רוצה לראות את דבר ה', אבל ניתן להזדהות עם ההרגשה שלכאורה דברי ה' צריכים להיות יותר מושלמים, שכל מי שקורא יראה שזה לא אנושי. כמו ששמענו את הקול במעמד הר סיני והבנו שהוא על אנושי, כך גם הטקסט הכתוב לפנינו, צריך להיות מעל לצורת הדיבור של בני אדם, המנהגים שלהם, וכדו'. משהו מעבר.

הפוגות של באך למשל, ייתכן והיו עונות על המשאלה הזו, יש בהן מיזוג של כמה תכונות שניתן להגדיר אותן כשלמות, ההרמוניה הנשמעת לאוזן, משתלבת עם טקסט שיש בו סדר מתמטי שקרוב לקצה גבול היכולת האנושית. במאי 1747 הגיע באך במפתיע לחצרו של פרידריך הגדול, וזה ביקשו לאלתר פוגה. באך יצר למענו את "מנחה מוזיקלית", זו מורכבת מפוגה אחת בשלשה קולות, פוגה אחת בששה קולות, עשרה קאנונים וטריו סונטה. יש שהטילו ספק בכך שהפוגה בששה קולות היתה אילתור מקומי, ולא פרי תכנון של שנים מראש, דאגלס הופשטטר כותב: "אפשר אולי להשוות אלתור של פוגה בששה קולות להתמודדות בששים משחקי שחמט בו זמנית בעיניים מכוסות ולנצח בכולם" (גדל אשר באך, עמ' 29).[1]

בדומה לכך, עולה בנו המחשבה לעתים: מדוע אין התורה כתובה בצורה אלהית שכזו? טקסט היכול להיקרא מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, טקסט בעל סדר נוקשה וחמור, משהו שלא יהיה דומה לסגנון בו אנשים דברו וכתבו. הקריאה של כתובת חתית עתיקה בת שלשת אלפי שנים, שסגנונה דומה לסגנון הדיבור שבתורה, מעוררת לעתים אי נוחות. האמנם צריכים אנו להתנחם בדילוגי אותיות שבתורה?

אם נשים לב, יש כאן בעצם הקבלה לשאלה "מדוע האל לא מתגלה בזמננו", כשם שהאדם רוצה לראות את אלהיותו של ה' במציאות, ולא רק מתוך מסקנות לוגיות, כך הוא רוצה לראות את אלהיותה של התורה במציאות.

ואולי, יותר קל יהיה לנו להגיע לתשובה דוקא מתוך השאלה השניה. שהרי לגביה למודי נסיון אנחנו, האל הרי התגלה לעיני עמו, לא רק בהתוודעות אליהם ובנתינת התורה, אלא גם לאורך שנים רבות, באותות ובמופתים וביד חזקה. ההתגלות המתמשכת הזו היתה בודאי נחוצה, שכן האל בחר בה, אבל האם היא מנעה את החטא והכפירה?

כידוע לנו, לא. חטא העגל שנעשה למרגלות הר סיני, מסמל את האמת הברורה הזו, החטא והרצון לחטא מוטבעים באדם, אין החטא תולדה של תהליך שלילי כמו השפעה מחברה רעה, או של כח דמוני כמו השטן, אלא של האדם עצמו. יצר לב האדם רע מנעוריו. כך העולם נברא, והחטא הראשון קבע זאת לעובדה. זה הוא הרעיון של התורה, שא"א להתגבר על החטא בלי מערכת חוקים אלהית. בכל נקודת קיום יש גם נקודת מפנה, לציות או לחטא. ולכן כל עוד אנו בני אדם בעולם הזה, לא התגלות אלהית, ולא טקסט מושלם, יכולים לעזור בכהוא זה לעומד על נקודת המפנה.[2]

נכון שלמרגלות הר סיני לא יכלו בני ישראל לומר 'אין אלהים', 'העולם נברא ע"י אבולוציה', 'יציאת מצרים לא היתה ולא נבראה'. אבל הם יכלו ויכלו לומר: אין אנו רואים את משה, בודאי כוונת האל היתה שניצור לנו מתווך אחר,וכן על זו הדרך. בכל מצב ישנה פרשת דרכים ובה שתי אפשרויות. תכלית העולם היא ליצור מערכת בה האדם יבחר באפשרות הטובה מכח העבודה האנושית, מכח קבלתו את מערכת החוקים האלהית שתביא אותו למצב זה שיבחר בטוב. והרי אם על כל חטא אדם היה נענש מיד בברק משמים, הוא לא היה חוטא לעולם, אבל היה יכול להישאר רשע גמור, שכן מעולם לא בחר בטוב, לא היתה לו אפשרות בחירה. ובלי ספק יעשה כל מעשה שלילי, אם רק לא יהיה זה כרוך במכת ברק.

למעשה, המצב בו היו בני ישראל בתקופת יציאת מצרים, של גילוי שכינה תמידי ונסים תמידיים, הביא את חלקם ואולי רבים מהם לדרגת בחירה יותר נמוכה. על כל תקלה שניתן לכנותה 'קטנה' ביחס לכלל המאורעות, מיד הטילו ספק בקיום ה' בקרבם. והדבר מובן בהחלט, כאשר רגילים שהאל מספק כל צרכיהם, אם חסר משהו, ניתן להסיק שישנה בעיה. בעוד ה' מנסה להרגילם לקחת על עצמם את ההתמודדות עם העולם ועם הרוע שבו, קשה עליהם הדבר. ולכן אין פלא, שבשלב השני, בכניסתם לארץ, נטו רבים מהם גם אחרי עבודת אלילים או השלימו עמה בצורה מסויימת, שכן עבודת ה' נתפסה באינטואיציה כמשהו שעושים כאשר ה' קיים בקרבם, כאשר עמוד הענן לפניהם והמן יורד, ואילו תפיסת המרחק של האל, הולידה גם אצלם לקיחת צעד לאחור.[3]

למדנו מכאן, שהביטוי של שלמות האלהות לבני אדם, סותר ומקהה את היכולת לזהות את האלהות במציאות, בטבע, בחיים, וללכת לאורה. אם נחזור לפוגות של באך, העיסוק בהם הוא בהאזנה או במחשבה על המבנה שלהן, אלו מביאים להשתוממות, אבל אנו נשארים בגדר של צופה מתפעל. איננו יכולים לנסות ליצור דברים כאלו, ודוקא לכן אנו מתפעלים. מהות ההתפעלות היא שהדבר סותר לחיים שלנו, למה שאנו רואים וחווים, מתנשא מעל החשיבה המוכרת לנו, ולכן אנו משלמים כרטיס כדי לשבת ולצפות בביצוע כזה.

ואילו מטרתה של התורה היא להיפך, אין היא פיל בקרקס, מופע אקרובטיקה גופני או מוחי. היא לא באה להרשים ולהישאר על הבמה, אלא להשפיע על החיים שלנו, מה יעזור לנו טקסט המוכיח שלמות אלהית, אם הוא לא ישתלב בחיינו? התורה היא חלק מחיי האדם, ולכן היא משתמשת בקיים אצל האדם. לא רק ברמת הסגנון, אלא גם ברמת תכנון החיים. היא לא מציגה שיטה אידיאלית ובלתי מציאותית, היא לא באה לחיים בגישה הדורשת 'לא לחטוא', אלא בגישה המבנה את כל מאורעות החיים הגשמיים בתוך מסגרת. דוקא מכיון שהשיטה מציאותית ועוסקת בפרטי החיים, היא יכולה להציג מטרה שהיתה נראית לא מציאותית, של תיקון העולם כולו.

אם התורה היתה מתעלמת מאשת יפת תואר, מעבדים, מהגורן ומהיקב, ופותחת בטקסטים על אנושיים ובאידיליה של טוב ללא רע. היא היתה מוצג שמשלמים כסף כדי לראותו, אבל לא מתכון לחיים.

החכמה האלהית היא איך להשתמש בקיים, בטבע האנושי כמות שהוא, ובאלו חוטים עדינים למשוך אותו למעלה אט אט. אם נבקש מאדם חכם למשוך חמור עיקש - קדימה בדרך, לא נטען אליו: אתה החכם מכל אדם מתעסק בהבנת מבנה גוף החמור ובטבעו? משמיע לו קולות מוזרים ונוגע ברגליו ובבטנו? שכן זו בדיוק החכמה, כשעוסקים בחמור, יורדים לארחו ורבעו, וכך מקדמים אותו. ולכן התורה משתמשת באנושיות, לא בתור בחירה בדיעבד, אלא משום שזה ענינה, עיסוק בחומר, האנושיות טבועה בתורה מכל צד שרק נעיין בה, משום שתכלית חכמתה היא איך לקדם את האנושיות מעט קדימה. ואחרי ההתקדמות הזו, ראה זה פלא, עדיין התורה היא מתכון להתקדמות עוד מעט קדימה, ואף מי שזיכך את נפשו וגופו עד שנעשה כמעט כמלאך ה', גם הוא מוצא בה מתכון להתקדמות עוד קדימה.

ולכן אין ה' מתגלה בזמננו, כי בכך הוא רק יגרע מאיתנו את היכולת להתקדם ולעשות בכחות עצמינו, נקודת הבחירה והמפנה תרד פלאים, אם האל היה מתגלה לפני שבעים שנה, בעת מלחמת השחרור, ואומר: גאלתי אתכם מהפורעים, שמעו בקולי. האמנם כולם היו שומעים בקולו? הנסיון ההיסטורי הוכיח שלא, גם עתה היו כאלו שהיו מכחישים וטוענים שמדובר בזיוף. היו כאלו שהיו טוענים שבכל אופן צריכים לעשות עגל, והיו כאלו שטוענים שאם כעת ה' לא הורג את הפורעים סימן שאינו בקרבנו, ושוב למה אינו מתגלה, וכך הלאה. רבים מבני דור המדבר לא היו יכולים לעמוד איתנים באמונתם לאחר שואת יהדות אירופה, ואנחנו כן! המטרה היא להתמודד במסגרת הטבע, ולא להיות 'מכורים' לסימנים על טבעיים.

וכי אם היתה התורה טקסט מושלם כדוגמת הפוגות של באך, היה הדבר מכריח את בני האדם לקבל את דבריה? כמובן שלא, והרי גם באך כתב את הפוגות שלו, משמע יש אנשים גאונים בעולם... מבלי להיכנס לויכוח על דילוגי אותיות בתורה, קל לראות שהמתנגדים לטענה זו באים מנקודת מוצא לא רציונלית, שלא הגיוני ולא יתכן שהתופעה קיימת, אם כן כיצד ניתן לתפוס את החבל גם מן הצד השני ולרצות שתהיה קיימת?

אמנם כאמור לעיל, הגם שהתורה משתמשת בקיים, היא לא נשארת רק ברובד זה. אלא טומנת בתוכו מתכון להתקדמות אינסופית מצטברת. ז"א אין להניח שאם התורה עסקה במשפטים המתאימים לתנאי החיים של זמנה, אין זה אלא משום שהיא השתמשה בקיים, כי בהחלט ייתכן שדוקא בחוקים האלו יש משהו נצחי ועל זמני, ובמשמעות שיש להם היום עבורינו, מה שלא תהיה, יש ענין אלהי.

הרעיון של השימוש בקיים, הוא יסוד מנחה בטבע ובקיום עלי אדמות. כשאנו מתבוננים בטבע אנו מוצאים ניגוד מדהים: מחד, כל פרט נראה כבלתי מתוכנן, הדברים מתחלפים באקראיות, מינים נכחדים, רעידות אדמה והרי געש, כוכבים מתפוצצים, משאבים מתכלים. ומאידך: במבט כללי העולם מתנהל לפי תכנית, הוא מתקיים ומקיים את היצורים שבו, מחזור המים, מחזור החמצן, מחזור עונות השנה, הזרמים החמים והקרים שבאטמוספירה ובאוקינוסים, האיזון בין הכחות המרכיבים את החומר, האיזון בין כל מרכיבי היקום, הכח הגרעיני החלש והחזק, יחסי הגומלין בין החי הצומח והדומם. הכל חי פורח ומלבלב.[4]

לא רק היצורים החיים מתאימים את עצמם לחליפות המציאות, אלא גם כדוה"א עצמו, לא רק החי והצומח חיים וממשיכים לחיות, אלא גם הדומם חי, הוא מתאים את עצמו למציאות. והמשמעות של החיים הוא: "שימוש בקיים", החי שאנו מכירים מקרוב, האדם, יכול לתכנן תכניות, אבל החיים אינם לפי תכנית. יש לו צורך לאכול, והוא משיג את האוכל, וכך הלאה. הוא צריך להשתמש בקיים. הוא צריך מחסה מגשם ומשמש, ולשם כך הוא צריך להשתמש בחפצים הנמצאים בהישג ידו. נכון שככל שכחו וחכמתו משיגים, הוא יכול לייבא אוכל ממרחק, לבנות מבנים מתוחכמים, אבל אלו לא "החיים", אלו פרי חכמה ויכולת, במדה ואלו מצויים.

ביחס לטבע ולחיים כולם, התחכום של האדם המודרני שנראה שבוחר לעצמו את אורח חייו, הוא כמו מופעי האקרובטיקה בקרקס, או הטקסט האלהי המושלם, זה מדהים, ושוה לשלם הרבה כסף כדי לצפות וליהנות בזה. אבל החיים יותר חזקים מזה. החיים מעניקים כח לשרוד בכל תהפוכות הטבע, ע"י שימוש בקיים. העולם מורכב מאלפי משתנים, שכל אחד מהם ממשיך לשרוד, המשאבים, מחזורי הקיום, הצומח, החי, והאדם, כולם משתנים וכולם שורדים. משום שהם משתמשים בקיים. חכמת המערכת הזו, חכמת הבורא, היא לספק לכולם מספיק "קיים" לצידם שיאפשר את הישרדותם. עוד לא נולד האדם שתכנן את חייו – והם התנהלו לפי התכנית. אבל נולדו אנשים רבים, שעשו חיל במשך שנים רבות, תוך ניצול ה"קיים" שזמנו להם החיים.

בעלי החיים פונים אל תוך המנגנון הפיזיולוגי שלהם, כדי לאפשר להם לשרוד. הדנ"א של היצור החי כולל בתוכו הרבה יותר מהיצור שלפנינו, הוא כולל את האפשרות להשתנות שינוים שונים כדי להתאים לסביבה, כל סוגי הכלבים מקורם כידוע בדנ"א כלבי אחד. וכך הלאה. זה הוא כח החיים המופלא שטבע הבורא ביקום, היכולת להשתנות ולהשתמש בקיים כדי לשרוד.

אם היו בעלי החיים או הצמחים בעלי טכנולוגיה ויכולת ליצור פוגות מוזיקליות, הם לא היו צריכים להשתמש בקיים, דב הקוטב לא היה צריך להיות לבן, הוא היה תופר לו מעיל לבן, ואת אויביו היה מחסל ע"י מלטי"ם. כמובן שזה מגוחך, לבנות קיום של עולם על טכנולוגיה שנמצאת בזמנים ובמקומות מעטים. ולכן גם מגוחך לבנות קיום רוחני של עולם על טקסטים מושלמים ואותות ומופתים. התורה ענינה כח החיים הרוחני של האידיאל האלהי, וזה מתקיים קודם כל ע"י שימוש בקיים.

התורה אינה פונה אל גאונים שימצאו בה דילוגי אותיות, אלא אל כלל בני האדם בכלל הדורות, היא פונה אל הבסיס הקיומי שלהם, ומשתמשת בו. כך היא שורדת לנצח בליבות נושאיה.

אמנם אי אפשר לתכנן את החיים, אך אפשר לגבש שיטה אחידה שתהיה משמעותית מאד לדרך בה צולחים את החיים. כך גישת התורה לעולם, היא לא מתכננת את העולם מחדש, אלא מגבשת שיטה אחידה לצלוח בה את העולם. ולכן היא משתמשת בקיים, ולא מדברת על עולם דמיוני. וזה העומק של האמירה שהעולם נברא לפי התורה, שכן התורה והעולם אחד הוא, התורה היא הדרך לצלוח את העולם, ולכן היא כ"כ מחוברת אל העולם, אל ההיסטוריה שלו, ואל המציאות האנושית. היא הצד השני של המציאות, הצד שאם נחשפים אליו יודעים איך צריך להתייחס אליה.

כשאנו מדברים על נתינת התורה בתקופת הברונזה, אין הכוונה שאך מקרה הוא שניתנה תורה באותו הזמן, ולכן דברה בחמור רובץ תחת משאו, ואם היתה ניתנת בזמננו היתה מדברת ברכב הרובץ על תקר בגלגלו. אין הדבר כן, שהרי נותן התורה ית' בחר את הנקודה בהיסטוריה שהיא זו שצריכה לשמש נקודת מפנה, והיה זה זמנו של אברהם אבינו וזמנו של משה רבינו, שהם נבחרו לסיים את אלפיים תהו. ומסיבות הנראות ליודע כל, משפט התורה צריך להתחיל דוקא באותו חמור הרובץ תחת משאו, ובאותו עבד האוהב את אדונו, וממנו להשתלשל בדרך היקש והתפתחות לרכב ולגלגליו.

אין ענינינו כאן לעסוק במהות המצוות, והדברים באו כהקדמה למאמר המרכז את העיסוק בזמן כתיבת התורה. אנו המכירים את התורה היטב, יודעים שהתוכן שבה נצחי, אין לקשר אותו לזמן ומקום, ולכן כל האבחנות בנוגע לזמן כתיבת דבר מסויים בטלות ומבוטלות, אין הן מייצגות את האמת שבדברים.

אבל ברובד השטחי, ניתן לזהות את ה"קיים" אליו פונה התורה, זה הוא העיסוק המחקרי השטחי ב"זמן כתיבת התורה". מכיון שהעיסוק בזה בא למי שיש ספק בקרבו באמיתות המסורת, הרי הוא כאילו מתעלם מכל העומק והנצחיות שבתורה, מכך שהרובד הזה שאנו מזהים את זמנו אינו אלא מראה חיצוני. כאומר: אחיך אני במחקרים, אם אתה מטיל ספק בנצחיות, יהי לך אשר לך, גם ברובד מחקרי היסטורי שטחי, זמן כתיבת התורה הוא ב' תמח' לבריאת העולם.

הערות:

[1] בכדי להבין קצת מן המשמעות של המונחים האלו, יש לדעת שהקאנון מורכב מנושא (קטע מוזיקלי) שבשלב מסויים של ביצועו, הוא מתחיל להתבצע שוב במקביל, כאשר בשלב הבא הוא מתחיל להתבצע בשלישית במקביל, וכך הלאה, ולכן צריך להיות מורכב ומתוכנן מראש כך שהקול השני והשלישי של עצמו ייצרו עמו הרמוניה בשלבים המתאימים האלו. היצירות של באך משלבות קאנונים בסולמות אחרים, במהירות שונה, ביחס הפוך של הטון (בכל מקום בו בנושא המקורי קיימת עליה, בקאנון  תהיה ירידה, ולהיפך), ולעתים גם בסדר הפוך של התוים, כל אלו משתלבים יחדיו למוזיקה הרמונית. המנחה המוזיקלית המדוברת עמוסה בתחכומים, אחד מהם הוא ה'סילום', כלומר רצף של צלילים בהם הסולם עולה לאט לאט בלי שהשומע מרגיש ושוב יורד חזרה כך שניתן לחזור לתחילת הנושא בלי להרגיש התחלה וסיום. נושא אחר הוא הרמזים הטקסטואליים, לכל תו וגובה ישנו סימול טקסטואלי, וחיבורים של אלו יכול ליצור טקסטים ומלים הנדרשות באופן דו משמעי. חיבור שלם מתאר את התחכום שבמנחה המוזיקלית ("המנחה המוזיקלית לי.ס. באך, היסטוריה פרשנויות וניתוח", מאת דויד, הנס תיאודור. 1972).

[2] וראה גם דברי פרופ' סגל: "אדם שאינו מאמין שה' עשה נסים לישראל, ושנתגלה למשה ונתן לו תורה ומצוות. הוא לא ישנה את דעתו אפילו אם נוכל להוכיח בראיות תולדיות וספרותיות את אמיתותה של האמונה באלהיותה של התורה ובכתיבתה בידי משה. כי גם הכפירה, כמו האמונה, היא דבר שבלב שאינו ניתן להשתנות הרבה על ידי נימוקים הפונים אל השכל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 129).

[3] דוד המלך הוא שגילה לנו כי הכיסופים האלו ממרחק, הם הבסיס לעבודת ה', הם רגשי האהבה והגעגועים המטהרים את הנפש. גדעון עדיין מתפלא "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו?" (שופ' ו יג). אבל דוד, עיקר שיריו הנפלאים באו בהיותו במערה, בבור תחתיות, בבריחה, שם מצא את געגועיו וכסופיו לאלהי אבותיו כמקור נחמה וכמי שנמצא לנגדו תמיד. ואילו "מזמור לדוד בשבתו על כסא מלכותו" לא נשאר לנו. וגם אנו הקטנים, זוכים להרגיש קרבת ה', דוקא בעת יסורים וצער. האדם שזוכה בלוטו אומר "תודה אלהים", נותן אולי צדקה, אבל רץ לחגוג וליהנות. האדם שבנו חולה במחלה אנושה, זוכה לשעות רבות של קרבה לה'. ומכאן כי האמונה בקרבנו, אבל דוקא הסתר פנים מביא אותנו לחוות אותה.

[4] מדהים לראות כיצד הקבוצה שנחשבת כרציונלית, מפתחת מיתוס המציג את כל האיזון הזה כתופעה חולפת. ספרים סרטים ומחזות, יחד עם תעמולה בלתי פוסקת, מציירים ממחיזים וממחישים את העבר הבלתי מאוזן שהיה כאן כביכול, את העתיד המפחיד, את הפעולות שכאילו יגרמו להתחממות / התקררות / הכחדה / התרבות / התמעטות / אנשים עתידניים / אנשים קדמוניים. בעוד המציאות היחידה שאנו מכירים היא איזון מתמשך, ואדם אחד נעלה משאר בעלי החיים, יש כאלו החווים בכל דרך את המיתוס שאולי פעם היה חוסר איזון או אולי בעתיד יהיה חוסר איזון. מיתוס זה מקהה את המציאות המוחשית.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

6 מחשבות על “זמן כתיבת התורה – הקדמה”

  1. זה שהתורה דיברה בהתאם לתרבות הדור ונתנה גם את ההלכות בהתאם לתרבות הדבר לא ראיה לכך שהיא נכתבה ע"י אדם כי יש לכם תשובה אבל זה מצטרף ליותר מידי דברים הגורמים חוסר נוחות לומר שמוכרח שהיא שמימית
    ובפרט שיש הלכות המתאימות רק לדורם כגון שהאנס ישא את אנוסתו מה שודאי לא מתאים לדורינו וא"כ לא רק צורת ההצגה בהתאם לדור נתינתה אלא שיש השפעה על עצם ההלכה

  2. צוות האתר

    נושא המאמר איננו האם התורה שמימית, אלא אימתי נכתבה.
    האינדיקציה לשמימיות התורה יכולה לבא מקבלת התיאור של מעמד הר סיני ומינוי משה לשליח ה', או מהנסים המתוארים בה או מהנבואות או מאמונה ברעיונות שהיא מייצגת. אבל לא מזמן כתיבתה.

    בנוגע לשאלה על מצוה שכביכול אינה מתאימה לדורינו, אין זה מוכיח או סותר את אלהיות התורה. שכן התורה ניתנה בדור מסויים וכוונתה היתה לפתוח תהליך של תיקון שיימשך לדורות רבים וישפיע על האנושות כולה. העובדה שבתרבות המערבית החוק הזה אינו מתאים כרגע (לא להתלהב, רק לפני שבעים שנה כל אירופה היתה מלאה באנסים ורוצחים), לא צריכה להשכיח ממך שיש בעולם 8 מליארד אנשים וברוב התרבויות זה בהחלט מתאים, בהודו אונסים נשים וזורקים אותן לבורות, ואפילו כאן בישראל אצל הבדואים או הערבים, יש מה ללמוד מהתורה בנושא אונס.
    מטרת המצוות אינה רק הלכה למעשה אלא גם להבין איך להתייחס לתפיסות עולם, ועד היום רלבנטי לנו להבין איך בתרבות שהאשה הנאנסת נזרקת ככלי אין חפץ בה, באה התורה ומינתה אותה -במדה ותרצה-לאשתו של האנס שמוטל עליו לפרנסה ולכבדה כל ימיו. תאר לעצמך שקלינטון היה צריך לאמץ את מוניקה לוינסקי לגברת הראשונה, זה היה חתיכת תיקון לחטא שלו… חלק מהכאב וההשפלה שבניצול ע"י יחסי מרות היא שברגע שהגבר האנס רוצה להמשיך הלאה הוא מתנער ומתעלם ממי שניצל ואנס. לא יזיק לאנשים אלו ללמוד קצת תורה.

  3. כל השאלה מעיקרה איננה מכיוון שהתורה יצרה את דפוס העולם וכמאמר חזל הידוע אם כן עצם המושגי נעלים אלא שבהתגשמותם יצרו מושגים ארציים אני יודע שבאתר מסוג זה לא מתאים תשובות בסיגנון הזה אבל אין זה מתיר לחטא לאמת

    1. כל מה שנראה לך נכון יכול להיות מתאים כאן, אין פה מטרה לתת 'תשובות בסגנון מסויים', אלא לדון מה היא האמת.
      לגוף דבריך איני מבין את המלים "כל השאלה מעיקרה איננה", איזו שאלה?

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *