נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ז מחקר תורה שבעל פה

כשאנו באים לסקור את דעות החוקרים השונות, אנו נתקלים בעמדה עקרונית בעייתית. כפי שכבר הזכרנו בפתיחת הדברים, אין משמעות לדעת החוקרים בדבר תורה שבעל פה, כל זמן שאינם מאמינים במתן תורה בסיני.

 

ז מחקר תורה שבעל פה

כשאנו באים לסקור את דעות החוקרים השונות, אנו נתקלים בעמדה עקרונית בעייתית. כפי שכבר הזכרנו בפתיחת הדברים, אין משמעות לדעת החוקרים בדבר תורה שבעל פה, כל זמן שאינם מאמינים במתן תורה בסיני.

כך למשל כותב פרופ' מנחם הרן: "שד"ל סבור היה שהמאכלים המיוחדים נתנו לישראל כדי להבדילם מסביבתם, אבל סברה זו אין בכחה להסביר מציאות חברתית היסטורית", (אנצ"מ ערך מאכלים ומשקאות עמ' 556). ברור שאם אי אפשר לנמק את החוקים במטרה מכוונת, אלא רק במציאות חברתית היסטורית, אין מקום לדבר על מתן תורה בכתב או בעל פה.

אמנם עדיין יש מקום למחקר המסורת ההלכתית שעברה מדור לדור. הגישה המסרתית רואה את ההלכות המוזכרות במשנה ובתלמוד כפרי הגות משפטית (או מחשבתית – בתחום האגדה וההשקפה), על פי מסורת, מעוגנת בכללים, וכמובן כפופה לשיקול דעתו של החכם המגידה. אך הגישה המחקרית, פעמים הרבה כאילו מתעלמת ממסורת משפטית ומושגית, ונוטה להסביר את המימרות התלמודיות או התנאיות כפרי תנאי השטח או אישיותו של האומרם בלבד.

נפתח בדוגמא מתוך דברי פרופ' א. אורבך, שנחשב מומחה גדול בתלמוד ובהלכה. בספרו 'חז"ל אמונות ודעות' (עמ' 15) מביא הוא את המשנה העתיקה המספרת על כך שבשעת סדר התמיד היו קוראים בעשרת הדברות ובפרשת שמע. וכאן הוא שואל שאלת תם: "אימתי נוספה פרשת שמע?" ומשיב: כנראה ששמע מוסיף את אחדות ה' שהיתה חשובה ביותר מול דת זרטוסטרא והאלים האירניים. אין אורבך מביא בחשבון את האפשרות כי המדובר במסורת עתיקה שהיתה חלק מתורה שבעל פה, כאן הוא ממשיך את המסורת הקובעת כי כל הלכה יש לתלות באיזו מעשיה דרך דרוש ודי בזה[1]. לפי השיטה הזו היה צריך אורבך לקרוא לספרו "חז"ל, סיטואציות ואילוצים", ולא "אמונות ודעות".. (על התקדמות המחקר, ראה: ורד נעם).

במקום אחר הוא מרחיק לכת ואומר:

  • "אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי פני שכינא בכל דרא… נראה שהמספר שלשים וששה צדיקים המקבלים פני השכינה מושפע מן ההשקפה שרווחה במצרים העתיקה על שלטונם של 36 דיקנים, דהיינו 36 אלים של השמים המופיעים במשך לילות השנה ברקיע השמים… אין להניח שאביי היה היחיד מבין האמוראים שהכיר אמונות אלו", (אמונות ודעות, עמ' 432). ההסבר הזה מגיע לאנצ"ע כדעה מחקרית.

כלום ניתן להעלות על דעתנו שאביי היה מאמץ אמונה אלילית שכזו? והאם יש קשר בין אלים המופיעים בשמים לבין צדיקים המקבלים פני שכינה? האם על סמך זהות מקרית של מספרים (דעה אחת מתוך שלש, י"א 45 צדיקים וי"א 30) ניתן לבדות תיאוריה שלמה הנוגעת ליסודות ההשקפה היהודית? האמנם חכמי ישראל היו מוכנים להמציא מושגים הנוגעים לעיקרי היהדות, מתוך נתונים שנשאבו מאמונות של עמים אליליים? זוהי ההנחה הצריכה לבא לדיון, ולא המספר המקרי של 36[2]. לו היו הולכים האמוראים בדרך זו, הלא היו יכולים למלא ספרות שלמה של 'חידושים' מעולמה המלא והגדוש בפרטים ובציורים של האלילות..

לגופו של ענין, הרי את חשיבות המספר 36 אנו מוצאים כבר בדברי התנאים על הפסוק "ויכו מהם כשלשים וששה איש" (יהושע ז ה), עליו אמר רבי נחמיה: "זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין", (סנהדרין מד.). רעיונו של אביי מבוסס בודאי על דברי רבי נחמיה, המייחס חשיבות ל'רובה של סנהדרין', מכיון שההלכה אמורה להיקבע לכל הפחות על ידי רוב סנהדרין של שבעים דהיינו 36 איש, צריכים אנו בכל דור ודור למספר כזה של מקבלי שכינה, המעניקים תוקף לתורה אותה מורים בימינו. (בצורה יותר ישירה מצינו במכילתא דרשב"י "מה ת"ל כשלשים וששה, מלמד שהיו שקולין כנגד כל ישראל". הרי שמספר זה מייצג את כל העם ושקול כנגדו. וכבר בספרי דברים כט נאמר: "נפלו מהם שלשים וששה צדיקים"). אינני יודע אם אורבך היה מודע לדברי ר' נחמיה ורשב"י בשעה שהפריח את השערתו המוזרה[3], אך בודאי ניכרת להיטותו היתירה לתלות באביי משהו מן החוץ[4].

בצורה ברורה הוא קובע: "לא מעט מן המקובל בדרכי הפולחן ובטקסי מקדשים של עמי העולם העתיק נקלט במקדש בירושלים יחד עם השפעת סגנון הבניה, עם הבאת שערים מאלכסנדריה והבאת אומנים משם", (חז"ל, אמונות ודעות עמ' 518). אך האם יש קשר כל שהוא בין סגנון בניה לבין דרכי פולחן? ומכאן ניתן להסיק כי "לא מעט" מדרכי הפולחן האליליים נקלטו במקדש ירושלים?

  • "במקורות התלמודיים מופיע סוג מיוחד של גר, המכונה גר תושב, והנבדל מגר צדק, בתורה מדובר על גר ותושב (בראשית כג ד. ויקרא כה, לה, מז). אבל מופיע גם הבטוי "גר תושב" (שם שם)… נראה שמקומו של גר תושב אף הוא במציאות ההיסטורית של תנועת הגיור ההמוני בימי החשמונאים… מותר להניח על כל פנים שרובם של הגרים בימי החשמונאים לא קבלו ולא קיימו יותר מז' מצוות בני נח. בידינו עוד עדויות נוספות שענין גר תושב לא היה אלא תופעה חולפת הקשורה בתנאי מציאות מסוימת. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כט.)", (אנצ"ע ערך גר).

וכך הופכת ההשערה הרופפת לעובדה, המושג גר תושב מפורש בתורה, (וגם "תושב" הוא כמובן "גר תושב"), והאמת היא בדיוק להיפך: המושג 'גר צדק' שטבעו חכמים, בא להבדיל מן הגר של התורה שאינו אלא תושב ולא מקבל מצוות. אין שום קשר בין גר תושב שניתן בסיני ובין תנועת הגיור החשמונאית. עצם ההשערה ההיסטורית היא טעות, העובדה המפורסמת ביותר בהקשר לגיור החשמונאי היא שכפו אותם למול, ומילה כידוע אינה אחת משבע מצוות בני נח. פלביוס מדבר במפורש על גיור שכלל את כל מצוות היהדות, ובאנציקלופדיה עצמה באותו ערך עמ' 175 מוזכרים דבריו (קדמוניות טו, ז, ט) כי מאה שנים לאחר כיבושי יוחנן, האדומיים עדיין שמרו את "מנהגי היהדות".

הצגת הדברים כאילו דברי רשב"א שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כלומר מכיבוש הארץ ועד חרבן בית ראשון, כ'תופעה חולפת' היא שיבוש גמור. ברור שהאמת כדברי ר' שמעון בן אלעזר שגר תושב הוא אדם או משפחות בודדות הגרים בקרב ממלכה יהודית ריבונית, ואין לו משמעות בתקופת הבית השני בה חיו שבטים וערים שלמות נכרית בקרב מדינת היהודים הצולעת, קבוצות אלו לא היו גרים בארץ, אלא שליטים במקומותיהם, ונתונים לחסדי שליטי העולם הפרסים, היונים, והרומיים. ראה עוד באנצ"ע שם את ההוכחה המוחצת לכך 'שגר תושב היה תופעה חולפת', מגירסה משובשת בהלכות גדולות שגר תושב אינו אלא יב' חודש ואם לא נתגייר גוי הוא. בזמן שבגמרא המדובר במימרא זו עצמה (של ריב"ל) על עבד משוחרר, וגירסא זו חוזרת על עצמה בכמה מקומות. וברור שהמושג גר תושב שבתורה ובסתם משניות העתיקות (ב"מ ה ו. ט יב. מכות ב ג. נגעים ג א) הוא הקובע את משמעות המושג, שנהג בזמנים הקדמונים ולא בזמן בה"ג. ובשום מקום לא מועלית דרישה מעיקר הדין לגר תושב להתגייר, וכן מעניקים לו את הנבלה. וגם לו יהי כדבריהם אין מכאן שום ראיה אימתי נהגה התיחסות זו, ואפשר שהיא נהגה מראש כל הדורות.

דוגמא נוספת היא פרשנותו של אפטוביצר (מצוטט אצל אורבך) לאגדה, כחזות פוליטית ותו לא. את כל הדרשות העוסקות בחטאי דוד המלך, הוא מפרש כמובן כמגמה חשמונאית. ואילו הדרשות העוסקות בגנותם של נדב ואביהו הם אנטי חשמונאיות. וכן תלויות בנושאים חמורים אלו כל הדרשות בענין יהודה ותמר, עמוני ולא עמונית, האם אליהו היה כהן, ועוד ועוד.

  • "אגדת חז"ל אף "המציאה" לכמה חכמים ביניהם מגדוליהם מוצא מנכרים ואפילו מרשעי אומות העולם שחזרו בתשובה ונתגיירו, במגמה ברורה להטעים את אי תלותו של קנין התורה ביחוס", (אנצ"ע ערך יוחסין עמ' 361). ללא מלים! הכחשה תוך קביעת "מגמה ברורה" מבלי בדל של הוכחה. אכן 'מחקר'!

ומעניין לציין, כי כאשר הוציא פרופ' בן עמי שרפשטיין חיבור בשם 'פילוסופים כבני אדם' (הוצ' זמורה ביתן . 1984. שרפשטיין פרופ' לפילוסופיה באוניב' ת"א), בו הוא טוען כי תורותיהם של הפילוסופים המוכרים, הן תוצרים של מאורעות חייהם. כאשר הוא עובר על תולדותיהם לצד התבטאויותיהם, בזה אחר זה. היחס מצד הממסד האקדמי היה צונן ביותר, בראיון לעיתונות הוא מספר: "איך הגיבו עמיתי? בקרירות, אם לדבר בלשון המעטה. מה שאתה מגדיר כהשכבתו של הפילוסוף על ספת הפסיכיאטר, נראה בעיני רבים כתהליך מחפיר… אצל כל אנשי המקצוע, כגון פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים, כאשר הרציתי דברי בכינוס פסיכולוגי מקצועי, נתקבלו דברי כסבירים ואפילו כמובנים מאליהם. כשיצא ספרי לאור כתבו לפחות שני פילוסופים שהפסיכולוגיה שלי (שים לב, הפסיכולוגיה, לא הפילוסופיה!) היא למטה מכל בקורת. וכל זאת רק משום שלא היו מוכנים לקבל את מסקנותי". כל זאת, למרות שהפילוסופיה היא באמת פרי הגות נפשית פנימית, אותה מגבש הפילוסוף במודע בתוך נפשו, ללא שום הנחה קדומה.[5] בעוד ההלכה היא תהליך הנשען על מסורת, ועל ניתוח של מסורות. מובן מאליו לממסד כי הפילוסופיה היא קדושה, אין בה שום מקום למאורעות חיים ולענין אישי. ואילו ההלכה היא ההיפך, אין בה מקום לניתוח ולעניניות, היא רק תוצר של סיטואציות ואילוצים.

"חוקרי המזרח קובעים ללא ספקות מבחינה מדעית שמסורות עתיקות הן מהימנות ונשמרות בין הערבים ללא שינוי ופגם במשך מאות בשנים. הם גם יודעים כיצד סגלו לעצמם בני ערב בעזרת חריזה ושירה טכניקה של זכירה ומסירתה מדור לדור ואילו לגבי מסורות בישראל יש לחוקרים אלה תדיר חוסר אימון וחשד של מגמתיות", (ב"צ לוריא ס' דים עמ' 150).

 

[1]עוד קובע אורבך (אנצ"ע ערך גר) כי ההלכה עמוני ולא עמונית 'באה להקל על החיתון' בתקופת הבית השני, אך כיצד ידעו כבר בתקופת דוד את ההלכה הזו? או לכל הפחות בימי כתיבת מגילת רות.

ועוד מפניניו: "המסורת שקבעה את ההלכה עמוני ולא עמונית פירשה את הרחקת הנשים העמוניות בימי עזרא כהוראת שעה שסטתה, כביכול, מההלכה העתיקה". מענין מאד, משום שלא נמצאת מסורת כזו בשום מקום (וראה א"ע דברים כג ב שגם אינו מכיר מסורת שכזו). כאן הוא מגלה גם חוסר הבנה בדברי נחמיה שרק מוכיח את המסורת הזו, כמו שהראינו לעיל בקטע קדמות ההלכה שבע"פ. את ההלכה של עמונית ולא עמונית הוא מייחס כמובן ל"אמוראי א"י במאה ה3", בזמן שהלכה זו שנויה בספרי בשם ר' יהודה ור' שמעון תלמידי ר' עקיבא. וגם מוכחת מנחמיה כאמור.

על הדין הנפסק במשנה (ידים ד ד דברי ר' יהושע) שמותר לקחת גרים ממדינת עמון משום שנטמעו בהם כל העמים בזמן הכיבוש האשורי, כותב אורבך (שם) כי מותר לשער שאינו אלא הנמקה למצב שבדיעבד, וראיה: "שהרי לא התירו למצרי לבא בקהל (תוספתא ב יז)". המעיין יכול לחשוב כי בתוספתא יש משום סתירה לדברי ר' יהושע במשנה. אך עיון קל בתוספתא מראה כי חכמים דרשו מן המקרא שמצרים לא בולבלה ממקומה ממש ע"י סנחריב ועל כן גר מצרי אסור. (וזו גם עובדה היסטורית, שעיקר נדידת העמים של סנחריב נעשתה באזורי סוריה ובבל. ובכלל השערתו של אורבך נוגדת את ההגיון, לפי דעתו היה מצב קיים של גרים מעמון ולא ממצרים, אע"פ שברור שבימי הבית השני היו גרים רבים באלכסנדריה ההלניסטית, כמו בעולם ההלניסטי בכלל, ואילו העם העמוני היה חסר משמעות). וכן הציון כי דברי ר' עקיבא בתוספתא קדושין ה ד אינה אלא דעת יחיד, אינו ברור כלל. דעת יחיד זו נפסקה להלכה. ומי הם הרבים כאן? ה"הנמקה שבדיעבד" כי סנחריב בלבל את העמים, הינה עובדה היסטורית, שהעם העמוני יחד עם המואבי והאדומי ועוד נעלמו מן העולם.

דומה שאורבך כלל אינו מכיר במושג "הלכה", כך מן המעשה הידוע של אגריפס המלך שבכה בעת שקרא 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', מוכיח אורבך את ה"זרות לאדומים". אך זוהי הלכה שמלך אינו יכול להיות גר, (נכרי הבא למלוך על ישראל בודאי מצטרף לעם ונקרא גר).

טעויות ניתן למצוא בכל חיבור, ובכל אופן בולט הדבר בספרו של אורבך, המתיימר לעשות הבחנות של תקופות, אך שוגה בחוסר ידיעה, כך למשל הוא קובע כי החיבור בין ההשקפה כי המצוות הן גזרה לבין פירוש הטעמים, היא שיטה מאוחרת מבית מדרשו של ר' משה הדרשן, (אמונות ודעות עמ' 339 הערה 53). ונעלמו מעיניו דברי רבי אליעזר בכורות ה: "מה נשתנו פטרי חמורים? גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל וכו'".

עוד הוא קובע: (אמונות ודעות עמ' 122 ועמ' 393), "הסיפור של אברהם אבינו בכבשן האש הוא מוטיב שאינו מוזכר קודם תלמידי רבי עקיבא בדור השמד", ההקשר ההיסטורי ברור, הסיפור הומצא בעקבות גזרות אדריינוס. אך המציאות שונה: הסיפור מוזכר במלואו בספר קדמוניות המקרא פ"ו, קדמוניות המקרא מיוחס לפילון, שחי כמאה וחמשים שנה לפני דור השמד, (מכאן תשובה גם לכתוב בספר "בתורתו של רבי גדליה" כי האגדה על כבשן האש אינה אלא המחשה של השערה כי אברהם נרדף על אמונתו).

דוגמא נוספת מדבריו למוטיב ה'הכחשה היא חקירה': "ר' יהושע אמר פעם אחת בושתי מדבריכם בית שמאי, וכשהסביר לו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש את שיטתם חזר ר' יהושע להיות שונה כדברי התלמיד. אמר ר' יהושע נומיתי לכם עצמות בית שמאי, אבל אמוראי בבל לא אמרו די בכך ולא נחה דעתם עד שלא עשו את ר' יהושע משתטח על קברם של ב"ש ואמרו שכל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו (חגיגה כב:)", (אמונות ודעות עמ' 395). אכן, בושני מהכחשותיך!

אורבך נחשב מומחה ל'התפתחות ההלכה', ובספרו העוסק בנושא הוא כותב ("ההלכה, מקורותיה והתפתחותה", עמ' 198): "ר' יוחנן עוד הכיר את ר' יהודה הנשיא אם כי לא היה תלמידו ממש, בהיכרות זו לא היה יותר מאשר הדברים שהוא מוסר בעצמו על רשב"א 'רכוב הוינא על כתפי דסבי ושמעית קלי' דרשב"א יתיה מתני'". אבל שכח תלמוד ערוך: (חולין נד.) א"ר יוחנן האלהים כל אותן השנים ששימש (רב) בעמידה (את רבי רבה ור"ח) אני שימשתי בישיבה, מדובר כאן על שמוש של שנים! וכן בחולין קלז: שהיה בבית המדרש של רבי.

[2]כאשר ברור שבעולם האלילי הרחב ניתן למצוא גם מספרים המקבילים ל30 ול45, ואם נלך אחרי ניחושים כאלו, אולי מקורו הוא ממספר אלפי יוצאי הצבא של יששכר שהיה גם הוא 36? – דברי הימים א ז, או אולי שלשים וששה פעמוני המעיל של כהן גדול – זבחים פח:, וכן מספר הכריתות שבתורה הוא שלשים ושש – משנה בראש מסכת כריתות, גם מראות נגעים הם שלשים וששה – משנה נגעים א ד, 36 לוג פוסלין את המקוה – תוספתא  עדויות א ג, טיפת זרע של עוג מלך הבשן היתה 36 ליטראות – הוספה למסכת סופרים א, 36 כתרים נתלו בארונו של יעקב – סוטה יג. בשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר – ב"מ נט:, שכינה הילכה 36 מיל – ספרי במדבר פב, ב36 יום פירש משה את התורה – סדר עולם רבה י, 36 שעות שימש אור הגנוז – ב"ר פב, ירד שלמה ממלכותו שלשים וששה ימים – משנת רבי אליעזר פרשה ה.

[3]אורבך טורח לציין כי בספר הגנוז 'צוואת שלמה' נמנים 36 משלחי מחלות בגוף האדם, אך מה הקשר לצדיקים? ואמוראי בבל לא הכירו כלל בספרים החיצוניים (על הקורא בהם גזרו כי אין לו חלק לעולם הבא), ולא באסטרולוגיה הלניסטית.

[4]בשום מקום אין אנו מוצאים את חכמינו מושפעים מאמונות אליליות, או משאר חוקות האמורי שכה תיעבו והרחיקו. היעלה על הדעת שאסרו ללבוש סנדל הדומה לסנדל העכו"ם, אך קבלו ברצון אמונות טפלות וחסרות בסיס בכדי להפכם לאחד מהתנאים לקיום העולם על פי התורה?

מצאנו אמנם את חכמינו מביאים כל מיני דברים שנחשבו לסכנה, או מיני סגולות ורפואות, שאמרו עליהם הקדמונים שהם ממה שהיה מקובל במקומם ובזמנם, (כך פירשו הגאונים (אוצר הגאונים פסחים סח:) והרמב"ן (מובא בתשובת הרשב"א סימן תיג) והמאירי (הוריות יג:), ובעל מנורת המאור (נר ששי א א ו, וכן שער שני י ב א)). אבל אלו לא נלקחו מעולם האלילות חלילה, אלא ממה שהיה מקובל כרפואה ושמירת הגוף והנפש. דברים שנחשבו כבדוקים ומנוסים. ראה גם בספר 'זה סיני' מאת ד"ר אביגדור שחן (2011), עמ' 332 על שבט ברברי ממוצא יהודי, עם קשר רופף ועתיק ליהדות, המקפידים על 'זוגות' בשתיית כוסות ובאכילת פירות.

[5] מאלפת במיוחד הטבלה בספרו של שרפשטיין, בעמ' 308, בה מוצגים הפילוסופים כנתונים, כאשר העקומה מודדת אצל כל אחד את גיל היפרדותו מהוריו, הדמויות השונות בעלות ההשפעה כדוגמת אחות, מאהבת, סב בעל השפעה. חיי הנישואין ואורכם. לעומת נטיית הפילוסוף ל:מדע, ספרות, מוסיקה, פוליטיקה, היפוכונדריה, פראנויה, דכאון והתאבדות. אכן חילול הקודש! פילוסופים כבני אדם!

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *