נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

חוקרים נתפסים בקלקלתם

היתכן שחוקרי תלמוד ויהדות אינם מכירים מספיק את השפה ואת הטקסטים אותם הם אמורים לחקור?

בחודש תמוז תשע”ו, לקראת מצעד הגאוה, התבשרנו כי נעצר חשוד לתכנית משותפת עם הדוקר ישי שליסל, היושב בבית הכלא. לאחר מספר ימים התברר שמעצרו היה מעצר שוא, שנבע מחוסר הבנה של השפה, הנעצר אמר לשליסל כי הוא “בר פלוגתא שלו”, שפירושו בארמית: חולק עליו, אינו מסכים עם דרכו, ואילו המאזינים לשיחה הבינו כי הכוונה: בן פלוגה שלו, משתף פעולה.

האם ייתכן כי חוסר הבנה כזה או דומה לו, מביא גם חוקרים למסקנות מופרכות ושגויות, רק משום שאינם מכירים מספיק את הספרות אותה הם חוקרים?

-קשה להתאפק מלפתוח בגילויו הסנסציוני של פרופ’ י. שביט מאוניב’ ת”א, בספרו “מלחמת הלוחות” (2003):

“אברהם אבן עזרא (1089-1164) לדוגמה, העז לרמוז שמשה לא היה יכול לכתוב את הפסוקים האחרונים בספר דברים” (מלחמת הלוחות, עמ’ 240).

וכמה מעניין, כי כבר חז”ל “העיזו” לומר בפירוש כי פסוקים אלו נכתבו על ידי יהושע (דברי ר’ נחמיה בבא בתרא טו.)[1] הנה כי כן, עד לימים אלו ממש, משרכים החוקרים את דרכיהם באפלה, בלי ידיעת המקורות עליהם הם מדברים

-פרופ’ זאב וייסמן ב”מבא למקרא” (בהוצ’ אוניב’ פתוחה 1989, יחידה 6.3.6) מפגין ידע בהלכות כתיבת ספר תורה: “סופר סתם בעבודתו, תחילה הוא רושם את מיתאר האות, לאחר מכן הוא ממלא אותו”, (טעות זו נובעת כמובן מן המנהג לכבד אישים חשובים בכתיבת אותיות בעת סיום כתיבת הספר, מכיון שאישים כאלו אינם בקיאים תמיד בכתיבת האות, מכין להם הסופר מיתאר של אות בכדי להקל עליהם. אך אין זו צורת העבודה הרגילה של הסופר), וכך מי שלא ראה את המקרא המקורי מימיו, נותן “מבא למקרא”.

-דוגמאות נוספות להבנתם של משכילי המאה ה19, מביא א. מרקוס בספרו “ברזילי”, ביניהם נוכל למצוא את נויבאואר המונה בין חכמי דורו של מהר”ם מרוטנברג והרא”ש את “מהרמנע”… (כשהכוונה כמובן לאותו מהר”ם, אלא שזכה להתברך בברכת “נוחו עדן”). ד”ר יעקב לוי (בעל המילון הארמי לתרגומים) יודע לספר על ר’ יוסף הנקדן שחיבר את ספרו יחד עם דודו. ומנין לו? כי כך הוא חותם את הקדמתו: “בעזר דודי צח יהי שמו מבורך וזכרו לנצח”…

-פרופ’ יעקב שביט מאוניב’ ת”א, מחבר פורה ומוערך במקצועות היהדות, זה לא מונע ממנו לחשוב כי בפי חכמינו “טיול בפרדס” הוא לימוד חכמות חיצוניות וספרי כפירה… וכך הוא כותב: “העימות עם הפילוסופיה האפיקוראית ה’כופרת’ מתוארת (בחז”ל) כ’פרדס’ מלא פיתויים וסכנות”, (היהדות בראי היוונות, עם עובד ת”א 1992, עמ’ 171). טעות שנובעת מתוך ההגבלות שהשיתו הקדמונים על “כניסה לפרדס” ועל ההשלכות החמורות המתוארות, אך טיול בפרדס הוא לימוד סודות התורה מעשה מרכבה ויחוד ה’[2].

נביא כמה דוגמאות מן האנציקלופדיה העברית:

-“בתלמוד הטגריס נזכר כחזק ומבעית יותר מן האריה: טגריס אריה דבי עילאי חולין נט:”, (אנצ”ע ערך טגריס), ‘בי עילאי’ הוא שם מקום, את הטגריס כינו חכמים שם בשם ‘אריה דבי עילאי’ האריה הנמצא במקום פלוני, כי החשיבו גם אותו לאריה.

-“את חכמתו ניצל שלמה כדי להפיץ תורה בישראל, הן ע”י הסימנים שתיקן לתורה (אזנים לתורה) והן על ידי תקנותיו”, (אנצ”ע, שלמה). אזנים לתורה נאמר על התקנות, ואין שום מידע על סימנים שעשה לתורה. נתבלבל לכותב עם רבי עקיבא.

-“ר’ טרפון שהיה כהן העיד על עצמו שטיהר שלשה מצורעים, עדויות אלו ואחרות מצביעות לכאורה על קיום דיני הצרעת למעשה בימי הבית השני, בניגוד לנאמר בתוספתא נגעים ו א ש’בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות’”… (אנצ”ע ערך צרעת). גם כאן, אין מה להוסיף. קשה להאמין שגם בתחומי פיזיקה וביולוגיה נכתבים ערכים על ידי אנשים שאינם יודעים לקרוא את הטקסטים הרלבנטיים, אלו מן המדות שצריכות לאפיין חוקרי תלמוד בלבד.

-ולא רק בתחום התלמוד, אלא גם בקריאה הפשוטה של המקרא: “מעצמות המזרח הקדום הפעילו שכירים במסעות כיבוש ארוכים למדינות זרות, גם במקרא נזכרים שכירים, יפתח הגלעדי, אוריה החיתי, והכרתי והפלתי”, (אנצ”ע ערך שכירים). מה ענין יפתח הגלעדי לכאן??

-ניתן להביא דוגמאות למכביר, אחת הבולטות היא טעותה המגוחכת של פרופ’ רחל אליאור, במאמרה “נביאות במקרא ובמסורת חז”ל” (פורסם ב’יהדות חפשית, גליון 25), הכותבת בנוגע לחולדה הנביאה: “מסורת אחרת מטילה ספק בעצם התנבאותה ‘וכי חולדה נביאה היא’? פסחים ט”, בעוד הגמרא אינה עוסקת בחולדה הנביאה, אלא בשרץ ששמו חולדה. מאמרה הנ”ל רצוף הזיות ודברי הבל באופן יוצא דופן, וטעות זו אינה אלא גולת הכותרת המלמדת על ההבנה של הכותבת, ראה גם במאמר הביקורת של פרופ’ בר אילן על חיבורה המרכזי. (ומלומדת אחרת באה בטענות לחכמים שלא מנו בין הנביאות את נועדיה הנביאה..).

-השופט חיים כהן כותב: “מקדמת דנא היו לנו נביאות, על מרים הנביאה וחולדה הנביאה ונועדיה הנביאה המוזכרות במקרא מתווספות עוד נשים נביאות והתלמוד מעמידן על 7”, (חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ’ אוניב’ משודרת עמ’ 67). אלא שאי אפשר להיעשות בקי בתנ”ך דרך קונקורדנציה, נועדיה הנביאה היא נביאת שקר שהסיתה נגד נחמיה, והתלמוד אינו מונה אותה כמובן בכלל ה7.

-מה הוא ‘שימוש תלמידי חכמים’? לפי פרופ’ שרפשטיין: “הסירוב לשמש את החכמים (שעלול היה לגרום אחריו שיפוט מוטעה באופן חמור) היה עבירה הראויה לעונש הקיצוני ביותר… (דילוג במקור) ההוראה היתה בדרך כלל פטורה מתשלום והיה זה אך הגון לצפות מהתלמידים לשלם בשירותים. תלמידים רבים היו עניים ונאלצו לאכול על שולחן מורם או להתקיים על נדיבותו”, (פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב, עמ’ 81, פרופ’ בן עמי שרפשטיין). בעוד זה חוסר הבנה של המושג, שימוש תלמידי חכמים הוא צפיה בפסיקת ההלכה שלהם ולימוד מדותיהם.

-השופט חיים כהן, שבודאי אמור לדעת פרק במשפט עברי, טועה בדבר משנה, בכתבו: “גם עובדי אלילים ממש, נהנו, עוד בתקופת התלמוד, ממקצת זכויות האדם… בשאלה האם יש להציל גם עובד כוכבים מפני רודפו נחלקו הדעות: המשנה גורסת כי הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד כוכבים אין מצילין אותן בנפשן, ואילו מפי רבי אלעזר בן צדוק נמסר, כי גם העובד עבודה זרה מצילין אותו בנפשו”, (זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ’ אוניב’ משודרת עמ’ 34). בעוד כוונת המשנה (סנהדרין עג:) היא שהעובד עבודה זרה (הכוונה ליהודי שעושה פעולת ע”ז) אין מצילין אותו (מן החטא) על ידי הריגתו, ולפי ראב”י יש להרוג אותו בכדי שלא יעבוד עבודה זרה. חשב כהן לתומו כי המדובר בזכויות אדם של נכרים. והפך את ראב”י המחמיר כאן, למיקל.

-באותו חיבור עצמו כותב כהן כותב:  “טעמו של הרמב”ם לגירושין מחמת מחלת נפש, שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, אמור אף הוא למרבה הפליאה רק באיש שצריך לדור בבית אחד עם אשה בלתי שפויה ולא באשה הנאלצת לדור עם איש בלתי שפוי בבית אחד”, (חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ’ אוניב’ משודרת עמ’ 65). מדובר בחוסר הבנה של דברי הרמב”ם, גירושין, ככל פעולה משפטית, אינם יכולים להתבצע כשאחד מבני הזוג אינו שפוי, הרמב”ם (פרק עשירי מהלכות גירושין הלכה ג’) עוסק בשאלה, מדוע אין הבעל חייב לגור עם האשה הבלתי שפויה ולפרנסה, שהרי זו חובתו כבעל, ועל כך משיב שההתחייבות לא היתה על דעת ‘לגור עם השוטים’. ברור שגם האשה אינה חייבת לדור עם בעל שוטה (באם האשה טוענת שלבעלה יש ריח בלתי נסבל מהפה, זו עילה לכוף אותו לגרש!), אלא שהחידוש הוא בבעל שהוא המפרנס. עם יכולת הקריאה התלמודית הזו, מצטט לו השופט הנכבד תקדימים מן המשפט העברי בפסקי דינו…

-א”א אפשטיין, בספרו ערכי הלכה ואגדה עמ’ 156, כותב: “אומרת האגדה שמרדכי נקרא איש יהודי על שום שכפר בעבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, כאילו רק האמונה באל אחד היא שמבדילה בין יהודי לגוי”, מדובר בחוסר הבנה של המשפט, אין הנושא ההבדל בין יהודי לגוי, אלא מדוע נקרא מרדכי שהיה מבנימין בכינוי ‘יהודי’ שבמקורו יועד לבני שבט יהודה.

-באותו ספר עמ’ 209 הוא כותב: “האתרוג חמוץ ולא טעים ביותר, וביום חיבוט חריות מספרת המשנה (סוכה ד ז) מיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם, כי הגדולים לא היו אוכלים אתרוגים”, בעוד מדובר בחוסר הבנת הנקרא, המלה “מיד” אינה מתפרשת “מיידית”, אלא “מתוך יד”, והכוונה שהמבוגרים שומטים את הלולבים מיד התינוקות ואוכלים את אתרוגיהם של התינוקות. גם אם היתה הכוונה שהתינוקות אוכלים אתרוגיהם, אין זה קשור לטעמו של האתרוג, שהרי הם גם השומטים לולביהם.

– במאמר ‘ספר שבילי ירושלים המיוחס לר”י חיילו – מזויף’ מצטט גרשם שלום מתוך הקדמת רש”ט גאון לחיבורו כתר שם טוב את הביטוי ‘אמה טרקסין’ והוא מעיר ‘כנראה נשתבש שם המקום ואולי צ”ל קרקשין’, והגדיל לעשות וצירף תעתיק לועזי לשם המקום. האמת היא שאמה טרקסין הוא שמו של מקום בבית המקדש המוזכר בתלמוד.

– אליעזר קררי, במאמרו: ‘הספר איוב’ (בית מקרא נא’ תשלב’ עמ’ 427), כותב: “אציין כי בדרך כלל התייחסו חכמי התלמוד הבבלי יחס שלילי אל הספר איוב, כדוגמא ליחס המוזר הזה אביא את הכתוב בב”ב טז’ ב’ “איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל”. ע”כ.

משפט זה אינו אלא ציטוט מתוך דברי אליהוא (איוב לד’ לה’). והגמרא מביאתו דוקא כדי להעיר עליו “מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו”, דהיינו, לא משום שאיוב לא היה חכם, אלא שמתוך צער אמר דבר שאינו חכמה. בשלמא שאינו מבין דברי התלמוד, אבל לכל הפחות את הספר שהוא אמור לחקור היה לו להכיר.

– בצלאל בר כוכבא, במאמרו “האיסיים היו גם היו”, תרביץ טבת-אדר תשע”ב, עמ’ 298, בהתווכחו עם אליאור, (הטוענת שנזירות והימנעות מנשיאת נשים מנוגדת להלכה, ולכן לא תיתכן שהיתה בבית השני, ומכאן שהאיסיים לא היו ולא נבראו). כותב: “להסיר טעות נפוצה, ריבוי ילודה לא נחשב מעולם מצוה, ואליבא דכולי עלמא אדם יוצא ידי חובתו בשני ולדות, ולא נחלקו אלא על מספר הזכרים. ריבוי ילודה היה מנהג שנבע מאילוץ מחמת האיסור וממוסכמות חברתיות שהזמן והמקום גרמן”. הרי בעודו מוכיח את אליאור על “היעדר ידיעה בספרות חז”ל”, אשתמיטתי’ סוגיא בדוכתא בריתא דר’ יהושע דלערב אל תנח ידיך ביבמות סב.

י”ל לוין, במאמרו בקתדרה 68 עמ’ 39, עוסק באמנות בבתי הכנסת, ובתוך דבריו הוא כותב:

“המנורה בת שבעת הקנים האסורה לפי בריתא אחת, היא הסמל הפופולרי ביותר באמנות היהודית, והיא מצויה במספר גדול של בתי כנסת בארץ ובתפוצות גם יחד”.

מבלי להבין שהאיסור לעשות מנורה בת שבעת קנים, הוא ליצור דגם פיזי של מנורה כתבנית מנורת המקדש, ולא בתוך ציור ואמנות.

שמואל פיינר בספרו “שרשי החילון”, מרוב להיטותו למצוא סימנים לדאיזם ביהדות אירופה של המאה ה18, נכשל בפיענוח עגה תלמודית. וחוזר על אותה טעות פעמיים בספרו, בעמ’ 63 הוא מצטט מספרו של זלמן מדסוי “הביאני אל בית היין שם מצאתי כת דאיסטטית דיבוק חברים רעים”, ומעיר “זלמן מדסוי עשה שימוש מוגזם ומוטעה במונח דאיזם”. וכך בעמ’ 115, הוא מצטט את מהר”ם חאגיז: “כפי שכתב חגיז במפורש חיון ואאיליון הם לא פחות מאשר כופרים דאיסטים.. ‘סיעתו המופקרת דאיסטטית [!] היא והוחזקה להזים’.. השימוש של חגיז במונח ‘דאיזם’ יוצא דופן ומפתיע. האם מדובר בשימוש חופשי במונח האופנתי באירופה של ימיו שהפך לכינוי גנאי כללי לכפירה?”.

אין כאן שום דבר מפתיע, בהתחשב בכך שהכינוי ‘כת איסטטית’ משמש בתלמוד (מכות ה.) כגנאי לכת עדים שקרנית במיוחד. ואין שום קשר ל’דאיזם’, הד’ היא אות קישור ארמית המקבילה ל’של’ בעברית: כת של שקרנים, ולא כת דאיסטית.

פרופ’ יעקב מילגרום ‘ויקרא ספר הפולחן והמוסר’ עמ’ 37, תוך כדי שהוא טוען שחוק פרה אדומה קשור לפחד מן המת, כותב: “אפשר לראות שהפחד מהיטמאות בגופה היה נפוץ גם בתקופת חז”ל, אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יח 37-38) שכתב שהורדוס אנטיפט היה צריך להשתמש בכח כדי לגרום ליהודים להתיישב ביישוב החדש טבריה, וכדי לרצות אותם אף בנה להם בתים ונתן להם חלקות קרקע, כל זה כיוון שבנה את העיר על גבי קברים”. – אבל אין שום זכר לפחד מהיטמאות, יוסף כותב: “הואיל וידע שהיישוב הוא שלא כחוק ושלא כמנהג האבות של היהודים, מפני שבנייתה של טבריה נעשתה על גבי קברים שהיו מרובים במקום זה וסולקו”, פינוי קברים נחשב כפגיעה בכבוד המת, ומנוגד לחוק, ואין שום פחד. זכר הקברים בטבריה נזכר גם בתלמוד שבת לב. כמטרד גדול לכהנים שחששו שמא יש עוד קברים תחת העיר, ורבי שמעון בר יוחאי בדק וטיהר את העיר.

אלו הן מעט דוגמאות, המלמדות שלא כל מה שמוגש באדרת מחקרית, אכן מלמדת על הבנה בסיסית של הטקסט.

נוסיף קטע וידאו קטן, בו הד”ר ב. מיכאל מלגלג על הבורות של יאיר לפיד.

נא לשים לב שהד”ר עצמו מצטט קטע מתוך “חד גדיא” בעוד אין הקטע נמצא בחד גדיא, כנראה שגם לו יש מה ללמוד…

דוגמא נוספת לבורות תהומית באדרת מחקר וקריאה מחדש, ראה בספרה של רות קלדרון ‘אלפא ביתא תלמודי’ (עמ’ 16 ואילך), שאין לה מושג מתי ואיך התעצב דף התלמוד, וברוב להיטותה ליצירה פמיניסטית היא מייחסת באופן אנכרוניסטי את עיצוב דף התלמוד באופן אנכרוניסטי לדבורה ראם. בעוד הוא עוצב בצורתו זו דורות רבים קודם לכן (דבורה ראם לא היתה לבד והיו גם האחים וצוות עריכה אדיר).

בהמשך הספר (עמ’ 38) היא מתארת את רבי אליעזר בן הורקנוס, דן עם ר’ יהושע “המנומש” בשיטות רבי עקיבא ורבי ישמעאל, בעוד השיטות האלו נוצרו רק בדור שלאחר מכן.

ד”ר מיכל שאול

הרי החליפה “רגיל בפיה” ב”מרגלית בפיה”.

מתוך מאמרו של עמנואל פרידהיים (בד”ד 14):

מקוה שאין צורך לפרט לקורא מתי ראש השנה המקראי.

מתוך מאמר של יאיר פורסטנברג בציון ע”ג:

משמעות הביטוי היא ‘כמה נשמרה הטהרה בישראל’, ולא כמה ירדה שמירתה.

ד”ר צבי פרידהבר בספרו על המחול ביהדות, כותב (מובא כאן עמ’ 4):

פרידהבר מפרש בטעות את המאמר “אין מרקדין” בהקשר של ריקודים מעורבים, בעוד הנושא הוא איסור על ריקוד בשבת ובחג.

ראה עוד: התלמוד כספר החתום לפני החוקרים. וכן: פני המחקר העברי המתחדש. הגם זו חכמת ישראל?

 

הערות:

[1]במקום אחר מגלה שביט בקיאות בתנ”ך: “המקור העיקרי שעליו נבנתה תדמיתן של ממלכות אשור ובבל בעולם הנוצרי.. היה התנ”ך, והוא זה שקבע לדורות את זכרה של העיר בבל על ארמנותיה, מקדשיה והגנים התלויים שלה..”, (עמ’ 105). אך מה לגנים התלויים ולתנ”ך?. כך גם בתלמוד: “בבא בתרא (סדר נזיקין) נז י”ד” (מתוך ‘מראה מקום’ בעמ’ 64), מישהו הבין? גם מושגים בסיסיים משתבשים אצלו: “שתורת משה (תורת כהנים) נכתבה רק בימי הבית הראשון“, (עמ’ 84), נתחלף לו תורת משה בתורת כהנים. בעמ’ 233 הוא מציין “מורה נבוכים, ספר שלישי, פרק 92” אלא שאין במורה נבוכים שום חלק בן 92 פרקים. בעמ’ 83 מובא “סיפור הבריאה המיסופטומי אתרח’סיס”, אלא שזהו סיפור המבול הבבלי.

[2] נצטט כאן קטע נוסף מדבריו: “בריאת העולם כותב שלמה לויזון, היא גם הגשמת יופי, היופי הוא בחיר שדי, כדי להתפעל ממנו יש להתבונן בו, ולא בהיסח הדעת ובגנבה. יש כאן סטיה חריפה מדבריו הידועים של ר’ שמעון: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”, (בין יהדות ליוונות, עמ’ 218). בעוד ר’ שמעון לא שלל התפעלות מן העולם, אלא הפסקה מן הלימוד לצורך דברים בטלים.

בחיבור הנ”ל עמ’ 235: “נדחתה עמדתו של הרמב”ם הקובע כי הקורא אגדות יבזה אותן ויחשבן לצחוק, מו”נ ח”ג פמ”ג”. בזמן שהרמב”ם לא אמר דבר שכזה מעולם, בדיונו על האסמכתות מביא כתות בני אדם ומה שיחשבו עליהם, בעוד הוא אינו מסכים לדעות הכתות האלו. אחת מהן היא שיקראו אסמכתא ויבזו אותה, אך הרמב”ם מציג דעה זו בכדי לסתרה. איך אפשר לכתוב מחקר על ההבדל בין יהדות ליוונות, בעוד אין לאדם שום מושג ביהדות?

בספרו מלחמת הלוחות הוא כותב: “אברהם אבן עזרא (1089-1164) לדוגמה, העז לרמוז שמשה לא היה יכול לכתוב את הפסוקים האחרונים בספר דברים” (מלחמת הלוחות, עמ’ 240). בעוד אלו כידוע דברי התנאים.

קשה להתאפק מלהביא דוגמא אחת מהעיתון, אמנם סתם עיתון, אבל רחל אמינו? 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of