'חוקר הדתות' התמהוני התורן – על מצוות השבת
דוד בלחסן, המציג את עצמו בערוץ היוטיוב שלו כ'חוקר דתות', מפרסם סרטוני הגות שונים. ובכן, לא ברור באיזו דרך נעשה בלחסן ל'חוקר', מאחר ולא אותר שום מחקר שלו או שום זכר ללימודים, פרסום מאמר, ספר, בלוג. ה'מחקר' מתחיל ונגמר בהקלטת עצמו ובהעלאה ליוטיוב. מן הסתם לא תינתן לו דריסת רגל באקדמיה, עקב היותו שונא ערבים וסמולנים.
בכל מקרה בעקבות בקשת גולשים, נתייחס לסרטון אחד שלו, שכפי הגדרתו (בתגובות) מתבסס על 'מחקר עצמאי', ונראה על מה מבוסס ה'מחקר העצמאי' של בלחסן.
הסרטון בן 44 דקות וכולל הרבה מלל, נתייחס למקרים בהם מובאים בו טיעונים:
הטיעון המרכזי
התוכן הכללי הוא כדלהלן:
השבת מוזכרת בעיקר בספרי המקרא המאוחרים, אבל לא בקדומים. האזכורים שלה קשורים רק לאיזור גלות בבל, קודם גלות בבל השבת היתה 'יום הכסה', היום בו הירח מכסה את הארץ, יום מילוי הירח, ורק כשגלו לבבל, לקחו את יום ה'שפטו' הבבלי, שהיה קשור למופעי הירח, ומכיון שטעו במלה 'שבתו' וחשבו שהיא 'שבעתו', כלומר שבע, הפכו את השבת למשהו שמגיע פעם בשבוע.
הרעיון נשמע די מטופש, יש להודות להמציא שהיהודים לקחו חג בבלי, כשהם היו בבבל, והחג נהג במציאות סביבם בימים מסויימים. אבל הם החליטו שבגלל שהשם שלו 'שבתו', זה אומר שהכוונה 'שבעתו', ומכיון שהשם דומה (אחרי ה'תיקון') למספר שבע, זה אומר שחוגגים אותו כל שבע ימים (הם היו שם בבבל, להזכירכם). וכל זה אחרי שהיה כבר ליהודים שבת משלהם, שחלה לפי הסיפור הזה באמצע החודש. הם המירו אותה בארבע ימים, וגם לא קלטו את התאריכים הבבליים.
האמת היא שהיום הזה בבבל לא נקרא בשום מקום 'שבתו' אלא רק 'ספטו' כך זה נכתב בתעתיק המקורי: šappatu (כך למשל אצל אופנהיימר כאן), בדקה ה38 אומר בלחסן:
"אני משער שזה נבע מטעות בהבנת המושג שבתו של הבבלים, יתכן מאד שהיהודים הגולים בבבל חשבו ששבתו נוצר משבעתו, כלומר משבע… ואז הם הבינו הב' והפ' מתחלפים גם בשפה העברית ביזור ופיזור וגם בשפה הבבלית…. שבעתו זה מזכיר לנו שבע, הספרה שבע".
ובכן, החוקר העצמאי 'יודע' שבבבלית הפ' והב' מתחלפים, וההוכחה? "גם בשפה העברית פיזור וביזור"… ובכן, ביזור אינה מלה בעברית מקראית, אלא בארמית, ונכנסה לשפה בהשראת הארמית שבמקורותינו. אין שום אסמכתא לכך שבבבלית פ' וב' מתחלפים, ואין שום מקור לשם 'שבתו' מלבד בדמיון.
בלחסן אומר בפשטות רבה(32:25): "האם בבבל היה מושג כזה של שבת היחיד? כן, בודאי, זה נקרא בבבלית שפטו או שבתו, וגם בבבל זה התחיל ביום מילוי הירח והתחלק לפי הפאזות המופעים של הירח".
מדובר בערבוב גרוטסקי של הנתונים.
הבעיה המרכזית של ה'חוקר העצמאי', היא שמקורות המידע שלו הם ויקיפדיה. אם היה בודק במקורות יותר מוסמכים, היה מגלה שהספטו הבבלי הוא רק יום טו' לחודש, ושאר הימים לא נקראו ספטו, וגם לא נהגו בכלל בבבל אלא באשור, בתקופה אחרת לגמרי, ועוד היה מגלה ששאר הימים לא היו סה"כ ארבע פעמים בחדש, אלא חמשה ימים בחודש, וההפרש ביניהם לא היה 7 ימים.
כלומר בלחסן מערבב את יום הספטו הבבלי שחל ב15, עם חמשת ימי ה'נוח לב' האשוריים שחלו בתאריכים אקראיים באמצע החודש, ומציג אותם בטעות כחודש בן 28 המחולק חלוקה שוה ל4…
בדקה 30:00 הוא מנסה להסביר את ארבעת ימי הספטו הדמיוניים שלו בהקשר של הירח: "לירח יש ארבע פאזות, בחודש של 28 ימים, בימים האלו שהירח נמצא בשמים עד היום השביעי זה גדילת הירח, פאזה ראשונה מה8 ועד ה14 מילוי הירח, זה הפעם השניה, היום ה21 זה שלישי, עד 28 הרביעי ארבע פאזות של ירח יש בחודש ירחי". מישהו הבין? מדוע הגדילה היא עד היום השביעי? הירח גודל 14 וחצי יום וקטן 14 וחצי יום, אפשר לחלק את זה ל4 פאזות ואפשר גם לשש. [1]
כך או כך מדובר כמו שאמרנו בטעות של בור,[2] יום הספטו הבבלי היה בטו' לחדש, מלבדו היו באשור חמשה ימים דומים, בתאריכים: ז' לחודש, יב' לחודש, יט' לחודש, כא', לחודש, וכט' לחודש (ההקשר הוא אסטרולוגי ולא ירחי, אנצ"מ) .
ומה היתה היחודיות של הימים האלו באשור? לפי בלחסן שמדבר אשורית במבטא 'בבלי' אסלי (דקה 33:46) "נוח לב אילו", יום מנוחת האל. ובכן לא דובים ולא יער, ציטט מן הזכרון או שהמציא בעצמו. הימים האלו נקראו 'אום נח לב' (ûm nuh libbi), יום מנוחת הלב. הבעיה היא שבלחסן בונה את איסור שבת על "זה יפה לעשות מלאכה כשהאל נח?", אולי זה לא יפה, אבל האשורים לא ידעו שהאל נח.
נכון שדליטש הציע את התיאוריה הזו לפני מאה שנים, וכבר סיפר את הסיפור שהישראלים לקחו מהבבלים, ולכן הבבלים גם חגגו את מנוחת הלב של האל. הבעיה היא שהכל כתוב בסיפור שלו ולא מעבר. מאז המחקר התקדם מעט, ורק מספרי סיפורים נאיביים חוזרים על הסיפור הזה באיצטלה של מחקר, אפילו בויקי נכתב:
"ילס-אריק אנדריסן (אנ'), ג'פרי טיגאי (אנ') ואחרים הציעו שהשבת מוזכרת גם בשכבות קדומות מאוד בתנ"ך, ומצאו שהדמיון לשיטה הבבלית חלש. בבבל אין תיעוד על שמות מיוחדים לימים, והמשמעות של הימים המיוחדים לא ברורה מספיק. לכן הם הציעו שהמחזור בן שבעת הימים משקף מסורת ישראלית עצמאית. טיגאי כותב,
"הדבר ברור שבעמים שכנים שהיו בעמדה להשפיע על ישראל – ואכן השפיעו במגוון תחומים – אין מקבילה לשבוע השבת הישראלי. זה מוביל למסקנה ששבוע השבת, שהוא ייחודי לישראל כמו השבת ממנה הוא נובע, הוא יצירה ישראלית עצמאית."
- Niels Erik A. Andreasen, The Old Testament Sabbath: A Tradition-historical Investigation, Society of Biblical Literature, 1972. (באנגלית)
- ^ Byron E. Shafer, Review of The Old Testament Sabbath: A Tradition-Historical Investigation, Journal of Biblical Literature, 93, 1974, עמ' 300–301 doi: 10.2307/3263102
- ^ WILLIAM W. HALLO, New Moons and Sabbaths: A Case-study in the Contrastive Approach, Hebrew Union College Annual, 48, 1977, עמ' 1–18
- ^ לקפוץ מעלה אל:6.06.1 Tigay, Jeffery H., Shavua, Mo'adei Yisra'el: Time and Holy Days in the Biblical and Second Commonwealth Periods (Heb.), ed. Jacob S. Licht:, 1998, עמ' 22 – 23
- ^ ALLEN FRIEDMAN, Unnatural Time: Its History and Theological Significance, The Torah U-Madda Journal, 15, 2008, עמ' 95–111, הציטוט מתוך עמ' 104-105
ימי ה'נוח לב' של האשורים נחשבו לימי מזל רע, לא היה איסור בעשיית מלאכה, אלא במסחר וכדו',[3] כי חששו ממזל רע, כמו כן אסור להתרפא, אסור לעמוד לדין, ואסור ללבוש בגדים לבנים. אלו ימי פחד ממזל רע, ואינם דומים לשבת הישראלית. בימים האלו הצטוו המלך הבבלי שריו ופקידיו לענות נפשם ולהתנזר מתענוגים. בדיוק ההיפך מהשבת הישראלית .[4]
(אם כי מן הסתם לבלחסן יש פתרון מבריק אופייני: באשורית נאמר 'לענות', אבל הישראלים חשבו בטעות שהכוונה 'להנות', ולכן קבעו את השבת ליום משתה ושמחה. וכן איסור לבישת בגדים 'לבנים' חשבו שהכוונה בגדים 'של בבונים', אבל של בני אדם אפשר, וכך הלאה).
כשבני ישראל גלו לבבל, ממלכת אשור כבר הובסה ולא היתה קיימת, וגם החגים שלה כבר לא היו קיימים, ולא היה לבני ישראל היכן ללמוד עליהם.
המלה שבת היא מלה עברית מקורית, המתארת שביתה, וגם השורש לשבת קשור בה, ואין שום צורך או אפשרות לגזור אותה מאשורית, ובודאי לא משגיאה שיסודה במלה שבע.
כל הקישור בין ספטו לשבת לא מובן, הרי גם לפי בלחסן היתה שבת בישראל ונקראה בשם שבת עוד לפני ההמרה כביכול לשבת אריתמטית, אז לשם מה צריכים את השם הבבלי ואיך אפשר לטעות בו, כאשר ה'שבת' הוא שמו המקורי והעתיק של היום הזה עוד מימי אלישע?
אזכורי השבת
אחרי שהראינו ש'החוקר העצמאי' הקשיש, מנסה למחזר הבלים שהופרכו עוד לפני הבר מצוה שלו, ומוסיף עליהם עוד שגיאות ושיבושים, נתפנה לטפל בשאר הפנינים שלו:
בלחסן מנסה לסמוך את הסיפור שלו בטענה שהשבת לא נזכרת בספרים הקדומים,
כך הוא אומר בדקה 6:20 ואילך:
"בשאר ספרי המקרא השבת מוזכרת בעיקר בספרי המקרא המאוחרים (נחמיה, דה"י, מלכים), הצמודים לגלות או לאחריה, בתהלים עב', שנכתב בתקופת גלות בבל ואחריה,[5] איכה. אבל לא פעם אחת בשופטים, שמואל, רות, יהושע. היתכן? במגילת רות לא מסופר על כך שהקוצרים נחו ביום השבת (8:53) או שבועז הלך לנוח לא ביום השבת בגורן, כלום! (9:06). השבת מוזכרת אצל ארבעה נביאים בלבד: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, ויש עוד איזה נביא עמוס, פעם אחת… שאר הנביאים לא מכירים את יום השבת ולו פעם אחת בשום צורה ובשום פירוש… הדבר הזה מתמיה ביותר".
מה הוא מנסה להשיג כאן? הרי גם הוא טוען שהיתה שבת קדומה, אז למה היא כביכול לא מוזכרת אצל הנביאים הקדומים? גם הוא מודה שהיה יום החודש, מדוע הוא לא מוזכר ברות או בשופטים? (לא שבאמת השאלה 'מדוע לא מוזכר שבועז הלך לנוח לא ביום השבת בגורן', מצריכה התייחסות…).
האמת, שהדברים מגוחכים הוא מונה את כל נביאי הספר, הושע, עמוס, ישעיהו, ירמיהו, ויחזקאל, הם כל נביאי הספר המוכרים (מלבד כמה נביאים שבתרי עשר, שגם לדעתו הם מאוחרים ולכן לא מחזקים את התיאוריה שלו, וברור שבספר של שני פרקים אין להניח שהשבת צריכה להיזכר). על איזה עוד נביאים הוא מדבר? הרי השבת שמוזכרת בספר מלכים, מוזכרת בהקשר של נביא שקדם עוד לכולם, אלישע הנביא. גם האזכורים האחרים של השבת בספר מלכים, באים בימי יהוא,[6] כלומר עדיין קרוב לדור אלישע, קודם לכל הנביאים האחרים.[7]
טענתו של בלחסן כאילו השבת לא מספיק מוזכרת, מגוחכת, השווה אנצ"מ ערך שבת:
"על מקומה המרכזי של השבת בדת המקרא מעידים גם היקף חלותה ותפוצתה הרחבה בספרות: מצות שמירת שבת חלה על החקלאות והמסחר (שמ׳ לד׳כא; עמ׳ ח,ה). היא נשמרת במקדש וברחבי העם (וי׳ כד,ח; מל״ב ד׳כב־כג; הו׳ ב׳יג; ועוד). היא מוזכרת בכתובים קדומים ומאוחרים (כגון שמ׳ כג׳יב; נחמ׳ יג׳טו־כב; דה״ב לא,ג), בתעודות מממלכת ישראל וממלכת יהודה (כגון מל״ב ד׳כג; יש׳ א׳יג; הו׳ ב, יג), במקורות כהניים ונבואיים (וי׳ כג׳ג; יש׳ נו׳ב־ו; יר׳ יז׳כא־כז), בסיפורים מיתיים־כביכול והיסטוריים (בר׳ ב׳א־ג; מל״ב יא׳ה־ט), ובשירה דתית (תה׳ צב,א; איכה ב, ו). היא מוזכרת בסיפורים המיוחסים במחקר המקרא למקורות השונים׳ בכל סדרי החוקים שבתורה (כגון: שמ׳ כ,ח־ יא= דב׳ ה׳יב־יט; שט׳ כג׳יב; לד׳כא; לה׳ב־ג), בדינים שבס׳ יחזקאל (מד,כד; מה׳יז; מו׳א־ה), ובאמנת נחמיה (נחמ׳ י,לב־לד). וכן התנבא נביא מאוחר שעתיד כל בשר לבוא להשתחוות לפני ה׳ כל חודש ושבת (יש׳ טו׳כג)".
גם מי שמאחר את עריכת התורה, הרי ברור שמצוה שנמצאת בבריאת העולם, בעשרת הדברות, ביציאת מצרים (פרשת המן), בבנית המשכן (גם במקדש היה 'מוסך השבת', מ"ב טז', שקשור אולי בהימנעות מסויימת ממלאכה בשבת, או בהתכנסות של שבת, המדובר בפריט עתיק שאחז קיצץ או החביא אותו), במדבר (המקושש), בכל סוגי ושכבות החוקים, עונש מחלליה בסקילה וכרת, ומוזכרת עשרות פעמים בתורה, היא חלק בלתי נפרד מהדת שאותה מייצגת תורה זו. יום הכיפורים הוא שבת שבתון, וכך גם דיני השמיטה 'שבת הארץ' בנויים על השבת, וכפי שכתב אופנהיימר שם, כיום ברור שהשמיטה יסודה בבית ראשון כבר.
שמירת השבת בישראל מתועדת גם בכתובת הקוצר ממצד חשביהו, בו מתוארת הקצירה, והקוצר כותב על עצמו "ויקצור עבדך, ויכל ואסיים כימים לפני שבת".
בכלל, לא ברור מה בלחסן משיג עם ההגדרה שלו "קרוב לגלות", הרי ירמיהו היה לפני הגלות, ואיך הוא מדבר כל כך הרבה פעמים על השבת ואיסור המלאכה, אם עדיין לא היתה הגלות ועדיין לא התבלבלו בין 'ספטו' לבין 'שבעתו'? ובכלל, הוא מגדיר גם את ישעיהו פרק א כ'קרוב לגלות' איך בדיוק ישעיהו בן אמוץ, שהחזון הראשון שלו בימי עוזיהו, יותר ממאתיים שנה לפני החורבן משקף את הטעות שחלה אחרי החורבן?
יחזקאל שחי בגלות בבל, אומר: "ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם" (יחזקאל כ' י'). ברור לו שהשבת ניתנה במדבר, כפי שמתואר בתורה, ולא מעלה על דעתו שהשבת אומצה בימיו הוא מתוך פולחן אשורי שכבר לא קיים…
'שבת הגדול'…
כמושבע ועומד הוא מתאר "השבת הראשונה השניה שלישית והרביעית" (31:06), כאילו שלמושגים האלו יש איזה זכר בהיסטוריה, ואין הוא אלא מספר סיפורים…
ראיה נוספת יש לו, לא פחות ולא יותר מ'שבת הגדול, לפי הסיפור שלו, כך: "כאשר השבת של מילוי הירח נקרא השבת הגדול". וכאן הבן שואל, איך בדיוק או איפה מצא זכר לסיפור הזה על שבת 'אמצעית' שהיא 'שבת הגדול'?
התשובה היא כמובן: "הביטוי השבת הגדול השתמר עד סוף ימי בית שני אפילו באונגליון פסח הוא שבת הגדול וגם אצל הרבנים זה נקרא השבת הגדול". ובכן, בסוף ימי הבית השני נשאר כינוי 'שבת הגדול' שמקורו בתקופת אימוץ השבת הבבלית, שכבר ירמיהו ויחזקאל שכחו מהמקור, קל וחומר עזרא ונחמיה וכו', אבל הביטוי נשאר…
מדובר בהבל ורעות רוח, אין שום קשר לשבת של אמצע החודש. בברית החדשה יוחנן פי"ט נכתב: "ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא", אין כאן את הכינוי 'שבת הגדול', אלא אזכור שמדובר בשבת מיוחדת, הכוונה לחג הפסח, ישו כידוע נצלב בערב פסח, זמן שהיה מיוחד למשפט של הממתינים לגזר דינם, מי לשחרור ומי לתליה. ולכן מציין הנכרי הכותב שהיה מדובר בשבת גדולה ומיוחדת, אולי באמת חל פסח בשבת באותה שנה. ואולי זה סתם ניסוח של גוי. ייתכן באמת שיש איזה קשר בין הכינוי הזה לביטוי הימי ביניימי 'שבת הגדול' כשבת של ערב פסח, אבל בודאי אין קשר לשבת של אמצע החודש.
ה'ראיה' מחודש ושבת
עוד מנסה בלחסן להסתמך על תיאוריה בנגע לקשר בין חדש לשבת:
הוא מצטט את ישעיהו "חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל", ושואל: הרי חדש יותר תדיר משבת ולכן צריך להיות ראשון (13:51). ועוד שואל: "מדוע הוא מקשר אותם? זה לא אותם החוקים והדינים?"?
ובכן, ישעיהו מסביר יפה מדוע הוא מקשר אותם, "חודש ושבת קרוא מקרא לא אוכל", ה' אינו מעוניין בקריאת המקרא של בני ישראל בחדש ובשבת. זה הקשר. (כך הוא שואל בהמשך 17:00, מדוע הושע מקשר את החג לחודש ולשבת? (והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה), גם כאן צריכים רק לקרוא: הושע מדבר על השבתת הימים השמחים, ולא עוסק בשאלה איך קובעים את היום.
ולגבי ההנחה שהתדיר חייב להיות קודם בהזכרת שניהם, הרי זו נסתרת למשל מהכתוב: "מעד ושבת" (איכה ב ו). וכבר נדחו לפני שנים רבות התיאוריה וגם הראיה של ה'חוקר העצמאי':
"בשים לב לנוסח חדש ושבת סברו כמה חוקרים שבראשונה הורה השם שבת גם בעברית על יום הלבנה המלאה… אבל מסדר הדברים בהושע ב יג (חגה חדשה ושבתה) נראה שגם בנוסח חודש ושבת יש סדר עולה מן השכיח פחות לשכיח יותר, ואם כן באה שבת יותר מפעם אחת בחודש. גם אין להבין לפי דעה זו מדוע הפכה שבת חודשית לשבת שבועית. ואכן אין עדות שהשם שבת הורה פעם על יום הכסה בישראל, וכבר כתובים קדומים כמו שמ' כג' יב' משתמשים בפועל שבת בקשר ליום השביעי בשבוע" (אנצ"מ ערך שבת).
בנסיונות נואשים ופאתטיים לגייס ראיות לתיאוריה, אומר בלחסן:
עמוס, יותר מוקדם מהושע, מתי יעבור החודש ונשברה שבר והשבת ונפתחה בר, (17:56) הוא מקדים את החדש לשבת כאילו יש איזה קשר וזיקה בין חדש ובין שבת, ששם יש איסורים מסויימים לא עושים מסחר. בראש חודש צריכים ללכת לבית המקדש להכריז שהנה ראינו את חוט הירח (18:38) אבל שבת ברור מימי משה שאסור לעשות מלאכה.
מה הקשר בין ה'צריכים ללכת לבית המקדש להכריז שהנה ראינו את חוט הירח' לבין איסור מלאכה, וכי כל העם הולכים לבית המקדש? והרי הוא עצמו אומר שהליכה מחוץ לתחום היא מלאכה. הקשר הוא שבשניהם לא היו עושים מלאכה מפאת קדושת היום. והקדמת החדש לשבת היא בדיוק כמו הקדמת החג לחודש שראינו לעיל.
ה'הוכחה המוחצת'…
התיאוריה הממוחזרת הזו בנויה על הוכחה מוחצת, וכלשונו של בלחסן 'המקום שמגלה לנו את האמת', (20:50), אני בטוח שאתם במתח, ובכן המקום הזה הוא האמירה של השונמי לאשתו 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת'. הסיפור הזה "מגלה לנו את כל הסוד של השבת במקור מה היא היתה".
כאן נשאלת השאלה, הרי משונם לכרמל 80 ק"מ (25:14), והרי בשבת אסור לצאת ממקומו (26:19). וכי בימי אלישע לא ידעו את התורה? אלא המסקנה… כאן לא ברור בדיוק מה המסקנה, מה הסוד, ומה ההוכחה.
כנראה לפי התיאוריה הבלחסנית שהשבת בימי אלישע היתה יום יד' בחודש,[8] יום הכסה, לא היה כביכול עדיין איסור מלאכה. אבל את האמירה הסתמית הזו ניתן לומר גם בלי קשר לכל התיאוריה המבולבלת על תאריכים ועל שבעתו וכו', פשוט לומר שאיסור מלאכה לא היה בשבת, אבל קראו לה 'שבת' לשון שביתה… ועל השאלה 'וכי בימי אלישע לא ידעו את התורה', יש לשאול, ומה כתוב בתורה על השבת? אם היה בלחסן מניח שידעו את התורה, כל הסיפור הבדיוני לא היה מתחיל.
האמת היא שגם כאן מדובר בטעות של בור, ברור שהיא לא היתה אומרת 'וארוצה עד איש האלהים' על מרחק של 80 ק"מ, שלעבור אותו עם חמור לוקח יום שלם, וזו לא יכולה היתה להיות פעילות רגילה של כל חודש ושבת, והמונח 'כרמל' לא מייצג את הר הכרמל שלנו, אלא היו כמה וכמה מקומות שנקראו כרמל, שפירושו בעברית מקראית "שדה מלא תבואה". איש האלהים היה באיזור שלה, והיא לא יצאה מהתחום בכדי להגיע אליו. בכל מקרה גם לשיטתו הוא טועה טעות גסה, המרחק משונם לכרמל שמעל עמק יזרעאל הוא כ20 ק"מ.
אגב הוא נואם בפאתוס ש'כסה' הוא לא היום שהירח מתכסה, יום המולד, אלא אמצע החודש, היום בו הירח מכסה את הארץ. ותוך כדי הדברים הוא מתלהם וקובע ש"אין דבר כזה בין כסה לעשור, זה ביטוי תלמודי שהמציאו על מנת להטעות אותנו", (29:00), ולא ידע בור זה שאין זה ביטוי תלמודי אלא מהדורות האחרונים. ההוכחה ה'מוחצת' שלו לפירוש, הוא שכך זה "לפי איוב", ואין לי אלא לצטט את טור סיני בפירושו לאיוב "יש שגרסו באיוב כו ט מאחז פני כסה במקום פני כיסה (בניקוד ובמובן של כיסא), ופירשוהו על הירח, ואין זה נכון". כלומר, אין כזה פסוק באיוב, מדובר באיזה 'תיקון' דמיוני שהופרך מזמן… אופייני לשיטת המחקר העצמאי של בלחסן.
באופן כללי לגבי השבת והספטו, גם אם יש איזה שהוא קשר עמום אי שם בהיסטוריה, כמו שיש משותף בין כל האמונות שרווחו במזרח ובין חוקי התורה, כל בני האדם ידעו על המבול, כולם הקריבו קרבנות, בנו מקדשים, וכך הלאה. הרי שבצורה בה הציבה היהדות את השבת היא צורה עצמאית ומקורית בעלת הקשר ואמירה ישראליים, וההקבלה הרופפת אין בה בכדי ללמד כלום. ממש כמו שננסה להבין את משמעותו של חג הפועלים האחד במאי, שנחוג עד לפני דור בכל הארצות הסוציאליסטיות, לאור החג הרומאי העתיק באחד במאי. גם אם בייסוד חג הפועלים עמד איזה קשר עמום ורופף, אין בו כדי לתרום שום דבר למהותו של 'חג הפועלים'.
כח' באייר הוא יום שחרור ירושלים, למרבה המזל יש בינינו עדיין אנשים שזוכרים זאת, ביום זה שוחרר גם קברו של שמואל הנביא, נבי סמואל. אמנם יום כח' אייר נחשב כבר מאות רבות של שנים כיום ההילולה של שמואל הנביא. האם מדובר בזיוף? בחג שמישהו השאיל והמציא? בהשגחה עליונה? בצירוף מקרים? כך או כך, ברור שאין שום קשר היסטורי בין האירועים הללו.
לקינוח
בלחסן, שרוכב על הגל של טעויות כביכול שהולידו חגים, מסיים בפאתוס, ב"דוגמא נוספת של הבנה שגויה של התורה בביטוי בבלי שגרם לנו לבלבול תרתי משמע". מה היא?
בהגדרה של השם בבל, עבור התורה יש את הסיפור של כי שם בלבל את לשונותיהם, בשפה הבבלית בב אילו זה שתי מלים מורכב משער האל. מושג בבלי לא מובן נכון ע"י דוברי העברית גולי בבל ועל סמך הבנה פגומה הם יצרו בנין עולם ומלואו של סיפור מגדל בבל…".
זה מה שנקרא 'לא מבין רמזים', כאילו שהתורה באמת חשבה שהבבלים קראו לארצם בבל על שם כך, וברור שההסבר שבתורה הוא הסבר דרושי שבא להתריס כנגד ההסבר הבבלי האלילי, כאומר: לא שער אל יש כאן אלא בלבול יש כאן, וכמו שפירש קאסוטו. ואילו בלחסן, חושב שהוא הראשון שגילה זאת, ובטוח שגולי בבל הם הבעיה, ש'לא הבינו' את פירוש השם בבל.
הערות:
[1] קשה למצוא במזרח הקדמון חלוקה של החודש לרבעים שוים על פי צורות הלבנה" (אנצ"מ ערך שבת). פרופ' טור סיני (הלשון והספר כרך האמונות והדעות, עמ' 205): "יום השבת כיום מנוחה שבועי לבורא ולברואיו אינו ידוע עד כה כמוסד קדום מחוץ לישראל".
[2] מן הסתם קראה באיזה ספר ישן, שכן לפני כמאה שנה טעו בזה חוקרים, כמתואר באנצ"מ ערך שבת: "לראשונה טעו חוקרים וזיהו את הsapattu עם ימי מזל רע של האשורים… עד שנתגלה טקסט מילונאי אחר המגדיר את הsapatuu ליום טו' בחודש".
ובהמשך: "ימים אלו הם ימי טאבו ומזל ביש, לעומת השבת שהיתה יום ששון ומנוחה… כמה מן האיסורים שנמנו לעיל הם ההיפך ממנהגי השבת ביהדות. היסוד האסטרולוגי של ימים אלו חסר בישראל… אם ימים אלו עוד נהגו בבבל במאה הו' לפסה"נ (הדבר אינו ברור) כיצד נסביר שדוקא נביאי הגולה הדגישו את השבת כיום ה' וכאות ברית וסימן שייכות לעם הידודי אם דמתה לימים מיוחדים בלוח הבבלי?.. השבת ואולי גם ימי הsappatu האשוריים נשתנו תכלית שינוי כבר באלף השני לפני הספירה, זמן רב קודם שנתחברו הלוחות האשוריים מצד אחד וספרות המקרא מצד שני… בין אומות העולם לא נמצא שום יום דומה לשבת של ישראל".
טור סיני שם כותב: "ימים טובים ולא טובים הם: 7,14,19,20,21 בחודש.. בעקבות העובדה שנמצא באכדית השם ספטו ככינוי לאיזה יום בחודש והואיל ובטעות חשבו החוקרים במשך זמן מה שכונת השם הזה לאותם ימים לא טובים שבלוח הפולחני הנזכר נדמה היה להם כי מצאו בהוראות אלו מקור היסטורי לרעיון השבת בישראל, והמדע החזיק בדעה זו גם אחרי שהוברר ללא כל ספק שלא שימשה המלה האכדית הזו בשום מקום כציון לאחד הימים הנזכרים האלה, וגם לאנגדון בספרו נשאר נאמן לדעה זו על מקור בבלי של השבת בישראל אע"פ שבהבנה הוא נאלץ להודות ולאמור בסוף דבריו 'כנראה שאלו העברים מלה זו מבבל מתוך טעות הבנה מוחלטת בלוח הבבלי'…"
[3] מכיון שיש בתרבות האשורית גם חדשים שלמים שאסורים בשליחת יד במסחר באותו נוסח, מפרש לאנדסברגר שהכוונה רק לפעולות עסקיות מיוחדות, אולי השקעות, שאסורות מפני המזל הרע, שהרי לא יתכן שבמשך חודש שלם נמנעו מכל מלאכה. באנצ"מ ערך שבת נכתב: "לא ידוע אם ובאיזו מדה חלו איסורי ימים אלו על המון העם, שטרות אינם משקפים הפסקה של עיסקות בימים אלו".
"ימי-מזל-רע של האשורים, החוזרים לפעמים בהפסקות של שבעה ימים. בלוחות אשוריים קדומים מהאלף הראשון לפסה"נ, שיסודם אסטרולוגי ולא ירחי, מסמנים את הימים ז', י"ב, י"ט, (אולי החשבון הוא 7X7 ימים מראש החודש הקודם, בעל 30 יום), כ"א, כ"ח, כימים רעים שאסור למלך, לשרים ולפקידים לעשות בהם פעולות מסוימות. ביום זה אסור למלך לאכל בשר שבושל על פחם או אוכל אפוי, לא יחליף את לבושו התחתון ולא ילבש בגדים נקיים, לא ירכב על מרכבה ולא ידבר כשליט; הרופא לא ישלח ידו לחולה, ובכלל לא ראוי לעסוק במסחר וכו'".
בלחסן באמת מתאמץ מאד להוכיח ששבת אינה יום מנוחה:
"לנוח ולשמור שבת אלו שני דברים נפרדים, שבת הוא לא יום מנוחה לאדם. הוא יום מתוח מאד מפני שיש בו איסורים גדולים מאד. איסורים שמחייבים מיתה" (3:00), "אז זה לא יום מנוחה סוציאלי זה חוק דתי", (4:10), "שבת הוא להפסיק לא לנוח", (4:36).
אבל מה לעשות שבכל מקום בו מוזכרת השבת היא מ וזכרת כמנוחה, החל מבריאת העולם 'וינח – ויינפש', וכלה באזכורים בעשרת הדברות ובשאר המקומות, למען ינוח. וגם בנביאים היא יום מנוחה ושמחה.
[5] מי גילה לו שתהלים עב' נכתב אחרי הגלות?
[6] על האזכור השלישי בימי עתליה – יהוא, 'יוצאי השבת' – 'באי השבת', מעיר בלחסן שמדובר באזכור של שבת "בהקשר למקדש", ולא הבין שלא מדובר כאן בשבת כיום, אלא בשבוע, מדובר על משמרות הכהנים, משמרת נכנסת ומשמרת יוצאת.
[7] לגבי השאלה מדוע לא מוזכרת בספר יהושע, הרי ספר יהושע לכל הדעות מאוחר לתורה, וכולו בנוי על לשון ספר דברים וחלקים מספר ויקרא, ואיך יתכן לטעון שלא הכיר את השבת שהיא היסוד לתורה? כלומר, לפי הדעה הבקורתית אין למנות אותו בין הספרים הקדומים.
[8] התיאוריה כולה בנויה על טעות בחישוב, בלחסן מתעקש לומר 'יום היד' יום הכסה, כי הוא רוצה לחבר אותו עם החלוקה השוה הדמיונית של החודש בן ה28 יום. הבעיה היא שאין חודש ירחי בן 28 יום, החודש הירחי הוא תמיד בין 29 ל30, האמצע הוא יום הטו' והוא יום הכסה שהיה אצל עמים אחרים, אבל המספר טו' מקלקל את החלוקה הדמיונית של ארבעת הפאזות הדמיוניות… אז נתקעים עם היד'.
מקור הוידאו: ערוץ היוטיוב של דוד בלחסן