נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

חורבן יריחו לאור הממצאים

מתוך ספרו של משה גרילק: סיני מאז ולתמיד.

הבה נקרא ביחד את פרשת כיבושה של העיר יריחו על ידי יהושע. נקרא פרשה זו – לאט. נקרא אותה, פסוק אחר פסוק. אף כי אין זה שיעור בתנ״ך, כי אם תרגיל בארכיאולוגיה. נקרא פרשה זו תוך שימת לב לכל פרט הכלול בה, כי באמצעות קריאה זו, נבדוק מסקנה ארכיאולוגית שהייתה מקובלת על הכול, עד לזמן האחרון. מסקנה, שביקשה להכחיש את עובדת כיבוש העיר על ידי מנחיל הארץ, הוא יהושע בן ־נון, תלמידו הגדול והנאמן של משה רבנו. והנה מתברר, שלפתע גם המחקר הארכיאולוגי מסכים עם סיפור תנ״כי זה, כמעט כפי הכתוב בספר יהושע. כך, שמצויה בידנו דוגמה נוספת להנחה שבמדעי הרוח הדנים במקרא ובהיסטוריה של התקופה ההיא, תמיד כדאי להתאזר בסבלנות ולא להיחפז בקבלת מסקנות הסותרות, לכאורה, את עובדות המקרא. שכן, פעם אחר פעם שופכים הממצאים הארכיאולוגיים העדכניים יותר אור חדש על הידוע לנו, ובתדירות גוברת והולכת הם מאשרים את אמיתות התנ״ך ואת דיוקו. ראינו זאת במאמרנו על חוקת המלך חמורבי (חמורבי; ה״דמיון״ חסר הדמיון). אנו ניווכח בכך גם בנושא שלנו ־ פרשת יריחו.

וכך נאמר בספר יהושע:

״ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אין יוצא ובא.

ויאמר ה, אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל.

וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים.

ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות.

והיה במשוך קרן היובל בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם…״(שם וא-ה).

״ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים. רק ביום הוא סבבו את העיר שבע פעמים. ויהי בפעם השביעית תקעו הכהנים בשופרות ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ה׳ לכם את העיר…״(שם ו טו-טז). ״וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש מדו וילכדו את העיד. ויחרימו את כל אשד בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שוד וחמור לפי חרב… והעיד שרפו באש וכל אשד בה דק כלי הכסף והזהב וכלי הנחושת והברזל נתנו אוצר בית ה,״(שם ו כב).

אלו חלק מפסוקי הפרשה. די בהם להעביר אלינו את התחושה של הדבר שהתחולל שם ברגע שבו נפלה העיר בידי צבאו של יהושע. הסיפור הזה קסם מאוד לארכיאולוגים. להם, שאינם מאמינים בנסים, הוא נראה פנטסטי מדי. תיאור חומה הנופלת מקול רעש של קול השופרות, נראה בעיניהם מוזר ובלתי אמין. על כן, יצאו הם פעם אחר פעם למסע חפירות באתר ההיסטורי, כדי לנסות לגלות את עקבות הסיפור החריג. לבדוק, אם בכלל הייתה קיימת עיר בתקופה שבה חדרו ־ כפי שמשערים – בני ישראל לארץ־, וכן לחקור, אף אם אכן יימצאו שרידי חורבות במעמקי אדמתה של יריחו דהיום, אם הם באמת ״מספרים״ לנו את הסיפור הכתוב בספר יהושע.

מתחת לתל הגדול ליד המעיין

החפירות הראשונות המתועדות, נערכו בשנת 1867 ובשנת 1868 על ידי מהנדס בריטי מפורסם ששמו צ׳רלס וורן, חפירות אלו נערכו בדרום בקעת הירדן, צפונית לים המלח, ליד מעיין ששמו ׳עין אל־סולטן', שהוא גדול המעיינות באזור. במשך הדורות כונה המקום בשם ׳נווה יריחו׳ וזוהה עם מקומה של יריחו המקראית. בכל האזור מצויים תלי עתיקות רבים. הגדול שבהם הוא זה הסמוך למעיין. על כן הניחו החוקרים, כי זהו התל שתחתיו צריכה להימצא יריחו העתיקה והמפורסמת. אכן, חפירות אלו העלו לפחות ממצא חשוב אחד: סימני יישוב עירוני גדול נחשפו בו, משמע שמתחת לתל האמור רחשו חיים לפני אלפי שנים.

החפירה הרצינית הראשונה באתר בוצעה על ידי משלחת אוסטרו־ גרמנית, תחת הדרכתם של ארנסט סאלין וקארל ווצינגר – בשנים -1909 1907. המשלחת חשפה את תוואי החומות וחילקה את הממצאים לשתי תקופות עיקריות: כנענית וישראלית. לא נלאה את הקורא בפרטי חפירות אלו. רק נציין, שמסקנותיו של קארל ווצינגר בדבר עיר בלתי מבוצרת בתקופה שבה נכנסו בני ישראל לארץ, נדחו על ידי הארכיאולוגים, בגלל סיבות שונות שלא כאן המקום לעמוד עליהן.

התל מעורר הסקרנות קרץ במשך השנים לחופרים נוספים. אחרי ירושלים וסביבותיה, נחשב ׳תל יריחו' לאתר ההיסטורי בעל החשיבות הגדולה ביותר בעיני הארכיאולוגים וההיסטוריונים. מבצע החפירות הבא בתל אל סולטן נערך בשנים 1930־1936, על ידי משלחת שבראשה עמד פרופסור לין גארסטנג מאוניברסיטת ליברפול. את הדו״ח הסופי על חפירותיו, הוא פרסם רק אחרי מלחמת העולם השנייה. מבחינתנו, חפירותיו הן מעניינות ביותר.

גארסטנג חפר ליד חומת עיר כפולה. חומה שהתמוטטה, ואותה הוא גילה בפסגת התל. הוא תיארך אותה לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה־15 לפני הספירה הנוצרית (תקופה, שבלשון המדעית מכונה: תקופת הברונזה המאוחרת). כמו כן, חפר גארסטנג בשטח מיושב במדרון הדרום־מזרחי של הגבעה, שאותה חשב לחלק מן העיר שבוצרה בחומה הכפולה. הוא סימן את המקום כ׳עיר, אשר נהרסה לגמרי בשרפה גדולה ואלימה', כאמור, בחפירות אלו נחשפה חומה כפולה שהקיפה את יריחו הקדומה. החומה הייתה ממוטטת, וגושים גדולים של לבני מפולת נמצאו בצדה החיצוני. קשה לראות בצורת התמוטטות זו תוצאה של פריצה צבאית. הארכיאולוגים העלו השערה, שסיבת ההתמוטטות המוזרה הייתה בהתירה מתחת ליסודות החומה, אולם בחפירה שנערכה כדי לבדוק השערה זו, לא התגלו סימנים לכך. מי שעינו פקוחה ומשושיו בריאים יכול, כבר בנקודה זו, לחוש כי ממצא מעניין לפניו. ממצא, המזכיר את הסיפור כפי שהוא מובא בספר יהושע.

ואכן, בדו״ח שכתב גארסטנג, הוא ייחם את הרס העיר לבני ישראל שפלשו לארץ: ״לפי כל הפרטים הגשמיים והתאריכים שבידינו, התרחשה נפילת יריחו בדיוק כפי שמתואר בסיפור התנ״כי. ההוכחה היא אמנם מוגבלת להסתכלויות בשטח: החומות נפלו, כנראה כתוצאה מרעידת אדמה, והעיר נהרסה על ידי דלקה בערך בשנת 1400 לפני הספירה הנוצרית (ז״א, לפני שנת 3396, שהיא התאריך המשוער של הופעת בני ישראל בשערי הארץ). אלו הן העובדות הבסיסיות שהתקבלו כתוצאה ממחקרינו. הקשר ליהושע ולבני ישראל הוא נסיבתי בלבד. אולם, הוא נראה מוצק וללא פגם[1]״.

תהפוכותיהן של החפירות הארכיאולוגיות

לפנינו אפוא לפחות הוכחה ארכיאולוגית נסיבתית אחת לקשר שבין נפילת החומות ליהושע בן-נון. אולם ההשערה הזאת נהפכה על פיה לאחר סיבוב חפירות נוסף. הארכיאולוגית האנגלית המפורסמת קתלין קניון ערכה מבצע חפירות נוסף בחורבותיו של תל אל-סולטן. זאת, במגמה לבדוק את אמיתות ממצאיו של גארסטנג.

משלחתה חפרה במקום בשנים 1958-1952, והנה, כבר עם התחלת החפירות, גילתה קניון תופעה שעמדה בסתירה למסקנותיו של גארסטנג. כמעט בכל מקום שבו חפרו אנשיה נמצאו רבדים מתקופת הברונזה הקדומה, ממש מתחת לפני השטח. רק בצדו המזרחי של התל, בקרבת המעיין, נמצאו שרידים מועטים מתקופת הברונזה המאוחרת. לדעת קתלין קניון, התבררה סופית טעותו של גארסטנג כאשר היא גילתה חלקים מן החומה הכפולה שמצא גארסטנג קבורים מתחת לשכבה מתקופת הברונזה התיכונה. מסקנת הממצא הזה אומרת, שאת החומה הזאת אפשר לתארך אך ורק לתקופות הקודמות לתקופת הברונזה התיכונה ששכבותיה כיסו עליה. על סמך ממצאים ייחודיים שונים, התברר לה, לדעתה, שקו חומת העיר שייך כולו לתקופת הברונזה הקדומה. כלומר מזיהוי זה משתמע, כי לא שרד אף חלק אחד מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת, שהיא, כאמור, התקופה שלפי המסופר בתנ״ך התחוללה בה התקפת בני ישראל ויהושע בראשם על העיר יריחו.

מסקנתה של קתלין קניון הייתה, שהחומה הזאת נפלה מאה וחמישים עד מאתיים שנה לפני הופעת בני ישראל באזור. כך שלמעשה, בתקופה המיוחסת ליהושע בן־נון לא הייתה יריחו מבוצרת כלל ועיקר. מסקנה זו עומדת, כמובן, בסתירה בולטת למסופר בתנ״ך. המאמינים בתנ״ך ממשיכים להחזיק ללא פקפוק בגרסת התנ״ך המקורית, אבל מסקנתה של קתלין קניון העיקה על אלו מהם שמתעניינים בארכיאולוגיה, אף כי הם דחו אותה מכול וכול. אנשי המדע, לעומת זאת, דחו, בעקבות ממצאיה של קניון, את הסיפור התנ״כי. והרי הדברים במילותיה של החוקרת הנודעת עצמה:

״חפירות יריחו לא הצליחו אפוא להבהיר את עניין חומות יריחו, שנפילתן מתוארת תיאור חי כל כך בספר יהושע. יכולים אנו לצייר לעצמנו את בני ישראל סובבים את העיר בת תשעת האקרים (36 דונמים) וזורעים פחד בלב התושבים, עד שביום השביעי, כאשר רעמה באוזניהם תקיעת השופרות, כבר ניטל כל רצונם להילחם. אולם, אין בידינו ראיות עובדתיות למה שגרם לחומות להתמוטט".

והיא מוסיפה: ״אשר לזמן חורבנה של יריחו בידי הישראלים, אי אפשר לומר אלא, שהיישוב האחרון מתקופת הברונזה, יש לקבוע את זמנו, לדעתי, ברבע האחרון של המאה הארבע עשרה לפני הספירה הנוצרית. תאריך זה אינו מתיישב לא עם אסכולת המלומדים המבקשים לקבוע את תאריך כניסת הישראלים לארץ ישראל בשנת 1400 לפני הספירה הנוצרית, ולא עם האסכולה שנראה לה יותר התאריך 1260 לפני הספירה בקירוב״.

לתאר את המראה ולא לראות נכוחה

אלו הם בקיצור נמרץ תולדות החפירות שנעשו בתל אל־סולטן. החומה אמנם נתגלתה, אולם לדעת החוקרת, היא אינה מתאימה לתקופת הכיבוש של יהושע. כך נהפכה יריחו לדוגמה קלסית לקשיים הנערמים בדרכם של המנסים להתאים את ממצאי הארכיאולוגיה לתיאורי התנ״ך בדבר כיבוש הארץ. במשך עשרות בשנים, מאז שפרסמה גברת זו את הדו"ח שלה על חפירותיה ועד היום, מקובלות מסקנותיה על אנשי המדע (וממילא על המון העם), וכל ילד הלומד בבית הספר בישראל יודע, שיריחו לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה, ולא מציאות של ממש כמסופר בספר יהושע.

המעניין הוא, שגב' קתלין קניון התבוננה היטב בחומה שגילתה. היא צפתה בה מכל זווית אפשרית, ובלא קשר למסופר בספר יהושע, העלתה על הכתב הסבר לנפילת החומה ולחורבנה של העיר, לאור הממצאים שבידיה. כדאי לקרוא את דבריה בתשומת לב, שכן חוקרת זו הקפידה .מאוד על הדיוק במסירת הפרטים. בכתבה את הדברים, היא האמינה שהיא מתארת מאורע שקדם בזמן רב לכיבוש יריחו על ידי בני ישראל, אבל התיאור עצמו היוצא מעטה דומה, משום מה, לסיפור התנ״כי, שאותו היא דוחה מכול וכול:

"החומה (האחרונה של יריחו) בנויה במישרין על גבי קודמתה, על הקו החיצוני ששימש גם את החומות הקדומות יותר. ניכר בה יפה, שנבנתה בחיפזון רב ובנייתה שונה לגמרי מזו של כל החומות הקודמות. על גבי החומה הקודמת (שהתמוטטה) מצויים יסודות אבן גסים ביותר, שגובהם 75 ם״מ. פני היסודות משני עבריהם עשויים גושי סלע, מותאמים זה לזה בדוחק. אך השאר אינם אלא שברי אבנים קטנים, מעורבבים ונטולי צורה לגמרי. ואמנם, כשהגענו להעמיק ולחפור כאן, נמצא אותו מקום בצד החפירה שלנו רופף כל כך, שנזקקנו לסמוכות כדי למנוע התמוטטות. מעל ליסודות אלה נבנה כותל לבנים, שהיה כל מה שמצאנו. היו הרבה שברי לבנים, כנראה מלבני החומה הקודמת, ששבו והשתמשו בהן.

״חומה זו, לא זו בלבד שנבנתה בחיפזון רב, בכל חומר שנמצא בהישג יד, אלא כנראה נהרסה לפני שהושלמה. בדרך כלל נקבעים יסודות האבן של החומה בתוך חפירה ברובד הקיים, כדי להבטיח את יציבותה. אולי לשם חיסכון בזמן, נקבעו יסודות אלה על גבי החומה הקודמת, בגובה אחד עם פני השטח של עיי המפולת שלה.

קשה לשער, כי לא התכוונו לכל הפחות לסמוך את היסודות בקרקע, שכן רופפים הם כל כך, שלא היו מסוגלים לשאת כובד כלשהו. אולם החיפזון היה, כמדומה, כזה שהחלו להניח לבנים בלי להמתין לכך, ולפני ששלמה המלאכה, נהרסה החומה בדלקה גדולה. רובדי האפר… מגיעים עד עצם אבני המסד ומעידים כי הללו היו חשופות בשעת הדלקה.

״רובדי השריפה מצויים גם בצדה הפנימי וגם בצדה החיצון של החומה, ואץ ספק, כי חלק הגון של העיר עלה בלהבות יחד עם החומה. אין מקום לספק כי הפעם נעשתה הריסת החומות בידי אויבים. בשעה שחומת העיר – מחמת הזנחה או פורענות קודמת ־ הייתה הרוסה עד הקרקע, הניעה שמועת סכנה קרובה את התושבים לחדש את הביצורים במהירות האפשרית. לפני שהשלימו את המלאכה הוכרעו. החורבן היה גמור״.[3]

עד כאן חלק מדיווחה של קתלין קניון, ואלו הם חלק מן הממצאים בשטח (להלן נבחין בממצאים נוספים). ממצאים, המתאימים לתיאור שבספר יהושע על מה שהתרחש בעת נפילת החומה ולאחריה. אולם, כאמור, דעתה הנחרצת של קתלין קניון, שעיר זו נחרבה מאות שנים קודם לכן, התקבלה בקהילייה המדעית כמעט כאמת מוחלטת שאין לערער עליה או לפקפק בה.

עד לפני שנים מספר

במקרים רבים בהיסטוריה של המחקר המדעי קרה, שלאחר שנים נמצא מלומד או חוקר, המחליט לבדוק פעם נוספת את הממצאים ואת המסקנות מנקודת הבראשית שלהם, לחקור מחדש אחר שורשי הדברים. גישה רעננה זו נחוצה מדי פעם כדי להסיר אבק מעל דעות קדומות, והיא תמיד מגלה עובדות חדשות או מבט מקיף יותר, המאפשרים לחשוף את הטעות שגרמה לעיוות בשעת הסקת המסקנות. ואז, לפתע, עומד האדם נדהם בפני אמת שונה לחלוטין מזו המקובלת.

במקרה של תעלומת חורבנה של יריחו, זה מה שקרה לארכיאולוג אמריקני ששמו ד״ר בריינט ג׳ ווד (bryant g. wood) מאוניברסיטת טורונטו.

הוא החל להתעניין בנושא החפירות של עיר זו בשעה שעבד על הדוקטורט שלו. נושאו היה: כלי חרס כנעניים מתקופת הברונזה המאוחרת. כלי חרס המתגלים בחפירות הארכיאולוגיות הם אחד האמצעים לקביעת תאריך השכבה שהתגלתה בחפירות. והנה, ד״ר ווד מספר שכאשר דפדף בדיווחים הראשונים של גארסטנג, כדי לראות אם יש בהם משהו שיכול לעניין אותו בעבודתו, נדהם לגלות כמות גדולה של מה שנראה בעיניו ככלי חרס מתקופת הברונזה המאוחרת, התקופה שעליה שקד באותם הימים (-1500 1400 לפני הספירה הנוצרית). תדהמתו הייתה גדולה, משום שזוהי בדיוק התקופה שקתלין קניון, בת הסמכא הגדולה בכל הקשור לחפירות יריחו, קבעה שכלי חרס מתאריך זה לא נמצאו ביריחו.

המסקנה המוזרה על הכלים מקפריסין

אחרי שהשלים את החיבור המדעי שלו, בשנת 1985, החליט להמשיך לעקוב אחר העניין הנידון לעיל. את תוצאות המעקב אחרי הנושא פרסם לפני כמה שנים בביטאון רב היוקרה לארכיאולוגיה בארצות הברית: Biblical Archaeology Review במאמר הנושא את השם: ?Did the Israelites Conquer Jericho

לאחר בירור מקיף והתעמקות בנושא, הייתה מסקנתו של ארכיאולוג זה, שקתלין קניון צדקה בטענתה שהחומה הכפולה בפסגת התל היא מתקופת הברונזה הקדומה, ואילו גארסטנג טעה בנקודה זו. אך לגבי השאלה – מתי נהרסה חומה זו, הגיע ד״ר ווד למסקנה, שבניגוד לדעתה של קניון, אשר טענה שהחומה נהרסה בערך בשנת 1550 לפני הספירה הנוצרית (כלומר 200 שנה בקירוב לפני כיבוש העיר על ידי יהושע) צודק דווקא גארסטנג. התמוטטות החומה התחוללה בתאריך החופף את המסופר בתנ״ך. בלי להיכנס לפירוט שיטות העבודה שהביאו את קתלין קניון למסקנה שאליה הגיעה, חובה לציין, שהנקודה המרכזית והבולטת במסקנתה היא העובדה, שבכל המקומות שבהם חפרה לא מצאה כלי חרס שיובאו מקפריסין והאופייניים לתקופת הברונזה המאוחרת. הרי לא ייתכן, הסיקה החוקרת, שכלים קפריסאיים אלו, השייכים לאותה תקופה, ואשר נמצאו כבר לפני כן בקברות במגידו ובעוד מקומות בארץ, דווקא ביריחו לא יימצאו.

וכאן בא הממצא המעניין הראשון, הפוגם במסקנתה של קניון. כאמור, ד״ר ווד גילה שקניון דיווחה רק על הכלים הקפריסאים החסרים ביריחו, ואילו לכלים הביתיים הנפוצים, שכן נמצאו באתר זה והמתאימים לתקופה הנידונה, הקדישה תשומת לב מועטה ביותר. ד״ר ווד חש, שחוסר ההתמקדות שלה בכלים אלו מוזר ביותר. זאת, משום ששכבות כלי חרם אלו שהיו בשימוש יום-יומי בתקופה ההיא (תקופת הברונזה המאוחרת), התגלו בחפירות והיו בידיה של קניון לשם עבודתה ־ אפילו בתחילת חפירותיה ביריחו. במקום זאת, היא בחרה להדגיש את הכלים המיובאים מקפריסין החסרים, כדי להגיע למסקנותיה הכרונולוגיות. למה התעלמה קתלין קניון מן הממצאים החשובים הללו? רק לה הפתרונים. אולם היא מתה לפני שיכלו להציג בפניה שאלה פשוטה ובהירה זו.

בכל אופן, גילוי זה הביא את ד״ר ווד לחשוב מחדש על המשתמע מממצאי יריחו. קתלין קניון טוענת ש״כאשר מנתחים את החומר לאור המידע הנוכחי המצוי בידינו, מתברר, שקיימת פרצה של זמן הן בתל הן בקברים בין שנת 1560 ובין שנת 1400 לפני הספירה הנוצרית״[4]. ואת אומרת, שניתוח הממצאים שעשתה קניון התבסס על מה ש ל א נמצא ביריחו ולא על מה ש כ ן נמצא. ואי מציאת כלי החרס הקפריסאיים – שהם טיפוסיים לתקופת הברונזה המאוחרת – באתר החפירות, הביא אותה לקביעה שהעיר שנמצאה בין החורבות חדלה להתקיים ־ מאות שנים קודם לכן. ד״ר ווד מערער על עצם הקביעה הזו. לדעתו, יש ליקוי בקביעת תאריך של יישוב וקביעת רמת הדיור בו בהתאם למציאתם או לאי מציאתם של כלים אקזוטיים מיוחדים במינם, שנמצאו לראשונה בקברים במרכזים עירוניים גדולים (מגידו, למשל). הערים הגדולות שבהן נמצאו כלים אלו, היו ממוקמות על דרכים מסחריות ראשיות, ואילו יריחו הייתה אתר קטן, הממוקם הרחק מן הדרכים הראשיות. על פי זאת, אין הכרח שתרבות הדיור שהייתה נהוגה במרכזים הגדולים הללו תחדור גם אל ערים מרוחקות וקטנות יותר. בכל אופן, אין בכוחם של ממצאים אלו להוכיח מאומה על תארוך חורבנה של יריחו. זאת ועוד: מתוך בדיקה זהירה של הדו״חות על חפירות יריחו בשלמותם, הגיע ד״ר ווד למסקנה שהן גארסטנג הן קניון חפרו ברובע ה ע נ י של העיר. בחלק שבו נמצאו רק בתי מגורים צנועים. קניון כותבת על כך במפורש, בתארה את ימיה האחרונים של ׳עיר 4׳ (היא התל שבו, לדעתם, מצויות חורבות העיר הקדומה). ״התמונה המתקבלת היא של איכרים פשוטים… אין שום הוכחה למותרות כלשהן… קרוב לוודאי שיריחו בזמן ההוא הייתה משהו נחשל, רחוק מקשר עם אזורים עשירים יותר שעל כביש החוף״[5].

כמה שאלות צודקות ללא מענה

ד״ר ווד שואל בצדק: אם כך הוא, אם הייתה העיר נחשלת וענייה, מדוע ציפתה החוקרת המכובדת למצוא בה כלים קפריסאיים יקרים? ואיך יכלה להגיע למסקנה, שחורבות העיר נמצאו שייכות לתקופה קדומה יותר, בגלל היעדר כלי חרס יקרים אלו?

אולם לא די בכך לערעור אמינות מסקנותיה. גרוע מכך: קתלין קניון ביססה את מסקנותיה על שטח חפירות מוגבל מאוד ־ שני ריבועים שגודלם 26 על 26 רגל, ועל סמך חפירה מצומצמת בחלק העני של העיר, הממוקמת הרחק מדרכים מסחריות, היא הגיעה לדעה הנחרצת, שהואיל ולא נמצאו בה כלי חרס קפריסאיים, שייכת השכבה שנמצאה לתקופה קדומה יותר. דומה הדבר לחוקר בעוד אלפיים שנה, שיחפור בתל של שכונה דתית בדורנו, והואיל ולא ימצא בבתים מכשירי טלוויזיה, יגיע למסקנה ששכונה זו נחרבה לפני המצאת מכשיר זה. ד״ר ווד צודק בטענתו, שבמקום לשים לב לכלים מיובאים נדירים ביותר, היה עליה לשים לב יותר לכלים ביתיים רגילים, אשר גם גארסטנג וגם קניון מצאו כמותם בשפע. אלו, דווקא מוכיחים על קיומה של העיר ועל חורבנה בתקופת הברונזה המאוחרת, כלומר בתקופתו של יהושע בן־נון. אבל גם זו אינה התגלית הגדולה. היא – עוד לפנינו. תגלית, העשויה לעורר מחשבות על הדרך שבה מתקבלות מסקנות ארכיאולוגיות. כי הנה, בין הכלים שמצא גארסטנג בחפירותיו, נמצאה כמות בלתי מבוטלת של כלי חרס מקושטים באדום ובשחור, שנראה שהם מיובאים מקפריסין. אלו כלים מן הסוג שקניון חיפשה ולא מצאה. כלים קפריסאיים ביכרומיים הם מן הכלים הטיפוסיים ביותר, המעידים על מקצועות שרווחו בתקופת הברונזה המאוחרת. אם כן, איך לא שמו לב לעובדה זו? פשוט מאוד; בשנים שבהן ערך גארסטנג את חפירותיו(1902־1909) עדיין לא הייתה ידועה חשיבותו של כלי החרם הזה כעזר לתארוך השכבה והממצאים שנמצאו אתו. משום כך, הוא פשוט פורסם עם שאר כלי החרם המקושטים, בלי שהעניקו לו מעמד יוצא דופן. לפי דיווחו של גארסטנג, נחשף הכלי בשכבות ארוזיונליות בצדו המזרחי של התל. לפי המבנה שנמצא, שהיה מבנה גדול, העריך גארסטנג שמדובר בארמון. וכאן, בנקודה זו, טמונה התגלית הגדולה. חפירותיה של קניון נעשו בשטח הצפוני של התל, שהיה צפוני מכדי שיהיה על הדרך המובילה מן הארמון. משום כך לא נמצאו כלים ביכרומיים קפריסאיים בשטח העני של העיר שבו חפרה, ואילו באתר שבו כן נמצאו כלים מן הסוג הזה היה, ככל הנראה, ארמון, כלומר מקום מגוריהם של האנשים העשירים יותר. התרגום הארכיאולוגי של עובדה זו הוא, שעל סמך חפירה בטעות קבעה החוקרת הבריטית קתלין קניון שיריחו חרבה 200 שנה לפני פלוש בני ישראל לארץ, ומי שלא ענה, בארבעים השנים האחרונות, ״אמן״ אחרי מסקנתה זו, פשוט לא נחשב למדעי…

חשבו נא רגע קט, על סמך אילו הנחות וממצאים מגיעים למסקנות החלטיות ודוחים בהבל פה סיפור תנ״כי אותנטי, שעבר בדיוק נמרץ מדור לדור…

החומות שנפלו – צעד אחר צעד

כאמור, תצפיותיה המדויקות של קתלין קניון בחורבות שנתגלו ביריחו הביאה אותה למסקנה שהעיר נהרסה על ידי אויב כלשהו. לפי התארוך שלה, לא ייתכן שהאויב הוא עם ישראל, שנכנס לארץ מאה חמישים עד מאתים שנה מאוחר יותר מן התאריך שהיא קבעה לקריסת חומות העיר. ואם כן, מי הוא האויב שהחריב את העיר?

לדעתה של קניון, היו אלו ההיקסוס – השבט המסתורי, הפראי והאכזרי, ששלט במצרים במשך שנים ארוכות ואשר החריב ערים נוספות בארץ, בתקופת הברונזה התיכונה. ואם לא יד ההיקסוס הייתה בדבר, הרי נהרסו חומות יריחו בידי המצרים, כאשר הם רדפו אחרי שבטי ההיקסוס, שגירשו ממצרים ואשר שלטו בה אך שנים מעטות קודם לכן.

ד״ר ברייאן ווד דוחה אפשרות זו מכול וכול. כאן אנו מגיעים לכמה עובדות מרתקות במתאם הקיים בין הסיפור התנ״כי ובין הממצאים שנתגלו בשטח.

לגבי ההיקסוס הנמלטים ממצרים, אומר ד״ר ווד שאין היגיון בהנחה שהם עצמם הרסו את ערי כנען(ואת יריחו בתוכם) שכן בערים אלו הם מצאו מקלט מפני רודפיהם המצרים. אשר להשערה שמחריבי העיר היו המצרים הרודפים עצמם, הרי בספרות המצרית אין שום הוכחה שהמצרים הגיעו עד העיר יריחו.

ד״ר ווד מוסיף וטוען כי חורבות יריחו עצמן ומה שנחשף תחתן, מספקים את ההוכחות נגד האפשרות של הריסת ׳עיר 4׳ בידי ההיקסוס או המצרים,

גם גארסטנג וגם קניון מצאו צנצנות אחסון רבות מלאות בגרעינים ובקטניות. אלו מלמדות כי כאשר עמדה העיר על סף הרס, עדיין היה בה שפע של מזון. דבר זה, מבהיר ד״ר ווד, סותר את הידוע לנו על טקטיקת הכיבוש של המצרים. בדרך כלל, היו הצבאות המצריים תופסים עמדות לפני תקופת האסיף – שבה היו השדות מלאים ואילו מלאי המזון שבערים היה דל ביותר. כך הם עצמם יכלו להשתמש לצורכיהם בתבואה הגדלה בשדות שסביב העיר הנצורה, ואת מה שהם לא היו זקוקים לו היו משמידים לאחר מכן. טקטיקה זו באה להקשות על האוכלוסיה המקומית הנצורה. הימצאות הצנצנות בעיר יריחו מעידה כי טקטיקה מצרית זו לא ננקטה במקום.

זאת ועוד, האסטרטגיה המצרית לתפיסתה של עיר מבוצרת היטב כמו יריחו הייתה הטלת מצור, המצור מביא לרעב, והרעב שובר את רצון הלחימה של האוכלוסיה. כך הטילו המצרים מצור על העיר שארואן במשך שלוש שנים ועל מגידו במשך שבעה חודשים. והנה, ביריחו נמצאה בין החורבות כמות מזון גדולה ביותר. עובדה זו מוכיחה, למעלה מכל ספק, שהעיר נכנעה במהירות ולא אחרי מצור ארוך. זאת ועוד: מכמות התבואה שהתגלתה במחסנים מתברר שהעיר נפלה אחרי האסיף ולא לפניו. הסיכום בנקודה זו, לדעת ד״ר ווד הוא: כשם שידה של קתלין קניון על התחתונה בתארוך הריסת העיר לשנת 1550 לפני הספירה נוצרית (דהיינו מאה וחמישים עד מאתים שנה לפני כניסת בני ישראל לארץ), כך ידה על התחתונה בשחזור ההיסטורי המייחם את הריסת העיר להיקסוס או למצרים.

אם כן, מי בכל זאת החריב את יריחו? כלומר האם הממצאים בשטח מסוגלים ללמד – ידיו של מי היו בדבר? ובכן, העדות הכתובה היחידה שבידנו היא הכתוב בספר יהושע, ועל פי עדות זו, זמן האירוע הוא תקופת הברונזה המאוחרת. זמן, המתאים לתאריו החרבת העיר שקבע גארסטנג ואשר עובדות רבות (שלא מנינו אותן בגלל המקצועיות הנדרשת להבנתן) תומכות בו.

ד״ר ווד ממשיך וכותב:

״אם נשווה את ההוכחות הארכיאולוגיות ליריחו עם הסיפור התנ״כי המתאר את כיבוש יריחו בידי בני ישראל, אנו מוצאים תמימות דעים הראויה לציון״.

נדלג על דבריו בדבר הידיעות הארכיאולוגיות, ההיסטוריות והסייסמוגרפיות המצויות בידינו על אשר קרה כאשר נקרע הירדן לשניים ובני ישראל עברו בו בחרבה. זהו נושא מרתק המחייב דיון נפרד. אנו נתרכז במה שקרה בעיר עצמה על פי התצפיות בחורבות שנחשפו. קניון בעצמה קבעה ש׳עיר 4׳ הייתה בעלת מערכת ביצורים מרשימה. סוג הביצורים הללו, שהיה חלק ממערך ההגנה של יריחו, לא היה מובן עד לעבודתה המדויקת של קניון. ושוב, בלי להיכנס לתיאורים המקצועיים הנרחבים של ד״ר ווד על מבנה הביצורים והחומות, המבוססים על עבודותיה של קניון, די אם נביא את דבריו, שעל אף העובדה שהשטח שבו עמד בעבר הקיר העליון של החומה כבר נעלם, יש ראיה לכך – עד כמה שהדבר לא ייאמן – שקיר זה התמוטט ע ל מ ק ו מ ו. ככתוב בתנ״ך: ״ותפול החומה תחתיה״ (יהושע ו כ),

ההוכחה לכך שהחומה נפלה ״תחתיה״ נובעת מן החפירה הסטרטיגרפית המדויקת ומן הדיווח הסופי המפורט המתאר אותה. קניון פרצה שלוש פרצות דרך סוללות הדייק של העיר בצפון, במערב ובדרום. החתך שבו התקדמה עד לשטח שמחוץ לחומה מפתיע ביותר. שם, מחוץ לחומה, היא מצאה לבנים מחומת העיר שהייתה מעל זו שהתמוטטה: ״מעל המילוא הקשור עם הקיר הצדדי שבו הדייק מתקופת הברונזה נשאר בשימוש הייתה סדרה של קווים כנגד פניו החיצוניים של קיר האבן. הראשון היה מילוא כבד של לבני בוץ אדומות שנפלו כמעם עד לפסגת הקיר. לבנים אלו כנראה הם מן הקיר שהיה מעל לפסגת הדייק״1.

מעבר למה שהיא תיארה כ״התמוטטות העיקרית״, היא מצאה חומר מלא חצץ מסחף שהתרחש מאוחר יותר. בשפה טכנית פחות, נראה שהחומה שנבנתה מלבני בוץ אדומות התקיימה או בפסגת התל, כפי שמניחה קניון, או בפסגת קיר האבן עצמו, או ששניהם נכונים עד להריסת ׳עיר 4׳. הלבנים האדומות התגלגלו ונפלו מחוץ לקיר האבן בבסיסו של התל. שם, הן נערמו. כך, לדעתה של קניון, ערמת הלבנים שהייתה מונחת כנגד הצד החיצוני של קיר האבן נוצרה בהתמוטטותה של חומת העיר. הנה מלמדת התצפית בשטח, שחומות יריחו אכן נפלו, בדיוק כפי שמתאר התנ״ך. כמות הלבנים הנראית בחתך ברוחב של קניון מספיקה לקיר עליון שרחבו 6.5 רגל וגובהו 12 רגל. כאשר, בדרך זו, נתמך הקיר בבסיס של התל. הלבנים שהתגלגלו יצרו בעצמן מעבר משופע המאפשר למתקיף לטפס עד לקיר האבן. והרי, לפי הדיווח התנ״כי, בני ישראל שהקיפו את העיר: ״ויעל העם העידה איש נגדו וילכדו את העיר״(יהושע ו כ). שימו לב, התנ״ך מציין שבני ישראל ע ל ו אל העיר. לא חדרו לתוכה דרך השערים שבחומות. עתה, הבה נפנה אל שרידי העיר עצמה. אחת מן השאלות הטורדות ביותר בספר יהושע הוא מיקום ביתה של רחב, אנו יודעים שבביתה היה גג שהיה חשוף ליסודות, משום שהיא החביאה את המרגלים שברחו לביתה מתחת לחבילות פשתן (יהושע ב ו). הבית גם היה בנוי כנגד חומת העיר, וכך התאפשרה בריחת המרגלים:

״ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת״ (יהושע כ טו).

סאלין ווציבגר מצאו כמה מבני מגורים מסוף ימיה של 'עיר 4׳ בצד הצפוני של התל. מבנים אלו נמצאו בשיפועים התחתונים של הדייק, בתוך קיר האבן. אפשר, שרחב גרה במין מבנה כזה. אם זה כך, הרי שהמבנה היה בתוך תחום החומה, כלומר בין הדייק שבו הלבנים האדומות ובין חומת העיד העליונה ובין פסגת הדייק. ייתכן גם שביתה גבל בקיר האבן והיה בעל חלון שהשקיף מעל קיר האבן שמתחתיו. הבתים הבנויים על הדייק ־ נראה שהיוו את הרובע העני של העיר, היות שקירותיהם היו דקים ביותר, ברוחב של לבנה אחת בלבד.

שרידים מימיה האחרונים של ׳עיר 4׳ נמצאו גם הם בשיפוע הדרום- מזרחי, בדיוק מעל המעיין, הן על ידי גארסטנג הן על ידי קניון. המציאות שהם מצאו בחפירות אלו הן תגלית חשובה. גארסטנג חפר בשטח גדול מאוד (115 רגל), שאותו קרא בשם ׳שטח מחסן הארמון,; קניון מצאה שרידים מימיה האחרונים של ׳עיר 4׳ דק בשני ריבועי חפירה. התוצאות מגלות ש׳עיר 4׳ נהרסה בצורה מסיבית בדלקה אלימה שהותירה שכבה של הריסות בעובי של יותר ממטר, לרוחבו של כל שטח החפירה. והנה תיאור האסון שכתבה קניון:

"ההרס היה מוחלט. הקירות והרצפות היו שחורות ואדומות מן האש. וכל חדר היה מלא בלבנים שנפלו, עצי בניין וכלי בית; ברוב החדרים השרידים היו שרופים כליל, אך התמוטטותם של קירות החדרים המזרחיים נראה שהתרחשה עוד לפני שנפגעו בדלקה״2.

המשפט האחרון מרמז שהייתה שם רעידת אדמה לפני השרפה הגדולה. ניתן להשוות תיאור זה עם הדיווח התנכי. לפי התנ״ך, אחרי שבני ישראל מצאו דרך גישה אל תוך העיר, הם ״והעיר שרפו באש וכל אשר בה״ (יהושע ו כד). בקיצור, אחרי התמוטטותה של החומה, נשרפה העיר. הפריט שנמצא בשפע אחרי ההרס, חוץ מכלי חרס, הוא חיטה. כפי שכבר ציינתי לעיל, הן גארסטנג הן קניון מצאו כמויות גדולות של דגנים שאוחסנו בקומות קרקע של בתים. בשטח החפירות המוגבל שלה, גילתה קניון שש יחידות של שמונה גלון תבואה בעונה אחת!3 עובדה זו היא ייחודית בתולדות הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. אפשר למצוא צנצנת אחת או שתיים, אבל מציאת כמות רבה כל כך של חיטה, היא משהו מיוחד. לאילו מסקנות אנו יכולים להגיע בעקבות גילויים אלו?

בזמן העתיק הייתה החיטה מצרך בעל ערך רב. הכמות שאוחסנה לאחר האסיף סיפקה מזון עד האסיף הבא. דגנים וחיטה אף שימשו אמצעי חילופין, בשל ערכם הרב. נוכחותם של מחסני תבואה כאלה בעיר ההרוסה מתאימה מאוד לדיווח שבספר יהושע. העיר לא נפלה כתוצאה ממצב של רעב, המאפיין את מפלות הערים בזמן העתיק. להפך, התנ״ך מספר לנו שיריחו נהרסה אחרי שבעה ימים בלבד (יהושע ו טו־כ). כמו כן, בדרך כלל בזזו הצבאות המנצחים את התבואה היקרה, מיד לאחר שכבשו את העיר, והנה כאן נשארה התבואה ולא נבזזה. הכיצד? בציווי על כיבוש יריחו נאמר לבני ישראל: ״והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה״ וכן: ״ורק אתם שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם״ (יהושע ו יז-יח), כלומר נאסר על בני ישראל לקחת שלל כלשהו מיריחו, עובדה זו מסבירה מדוע נשארה בעיר תבואה רבה כל כך. מסקנה נוספת אפשר להסיק מנסיבות מציאת התבואה. העיר נפלה אחרי האסיף, באביב של אותה שנה. זהו בדיוק הזמן שבו, על פי ספר יהושע, התקיפו בני ישראל את יריחו: רחב ייבשה על גג ביתה פשתן שזה עתה נקטף באסיף (יהושע ב). בני ישראל חצו את הירדן בזמן הגאות בתקופת האסיף (שם ג טו). הם חגגו את חג הפסח בדיוק לפני שהתקיפו את העיר (שם ה י). מסכם ד״ר ווד:

״למרות חילוקי הדעות שלי עם מסקנתה העיקרית של קניון, אני בכל זאת משבח אותה על עבודת השדה המדויקת והמייגעת שלה. זו היא שהכניסה סדר בתמונה הסטרסיגרפית המבולבלת ביריחו. שיטות החפירה היסודיות שלה והדיווח המפורט על ממצאיה לא היו מבוטאים בעבודה האנליטית שלה. שכן, כאשר ההוכחה נבדקת באופן מבוקר, לא נמצא בסיס להנחתה, ש׳עיר 4׳ נהרסה על ידי ההיקסוס או המצרים באמצע המאה ה-16 לפני הספירה הנוצרית.

כלי החרס והשיקולים הסטרטיגרפיים ותאריכי החרפושיות, מעידים כולם על הריסת העיר בערך בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, כלומר בשנת 1400 לפני הספירה הנוצרית. נראה אפוא, שהתאריך המקורי של גארסטנג למאורע הוא הוא הנכון!״

עדות ממקסיקו

עיתוניה הגדולים של ארצות הברית נתנו בשעתו פרסום רב למחקרו של ד״ר ווד, פרסום, שהביא אחריו גל של מכתבים למערכת. מכתב אחד שהתפרסם ב׳ניו יורק טיימס׳ ושכותבו הוא חוקר של הציביליזציות הפרה היסטוריות, משך את תשומת לבנו. בהתייחסו למסקנותיו של ד״ר ווד לגבי תאריך נפילתה של יריחו ותאריך כניסתם של בני ישראל לארץ 1400 שנה בקירוב לפני הספירה נוצרית, הוא מזכיר אירוע מופלא נוסף, שהתרחש אחרי כיבוש יריחו ואשר החוקרים, משום שלא מצאו לו הסבר, הכחישו אותו ואת אמיתותו. הכוונה לאמור בפסוקים אלו: ״אז ידבר יהושע… ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו… ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים״ (יהושע י יב־יג).

כותב המכתב, שספרו האחרון הוא ׳המחוזות האבודים׳, העוסק בעובדות של הציביליזציות הפרה היסטוריות, כותב כך: ״בערך באותו זמן, כלומר כ־1400 שנים לפני הספירה הנוצרית, אנו מוצאים בסיפורי האצטקים תושבי מקסיקו שהשמש לא עלתה במשך יום תמים על עיר ׳האלים׳ – היא תיאוטיהואקאן (השוכנת בצפון מקסיקו). בדומה לכך, מופיע באגדות שבטי האינקה בפרו ובהרי האנדים בדרום אמריקה של אותה תקופה, שהשמש סירבה לעלות במשך כעשרים שעות״.

כותב המכתב ממשיך:

״הואיל ויום שאינו נגמר ולילה שאינו נגמר הם ציון עובדה של אותה תופעה, אם כי בחלקים הקוטביים של כדור הארץ, הרי התאריך השווה (1400 לפני הספירה הנוצרית) שבו הופיע הסיפור החריג הזה בשני קצוות תבל, תאריך שמוסכם כיום שהוא תאריך כיבושה של יריחו על ידי יהושע, מאשר בכך – בדרך אגב – גם את סיפור העמדתה דום של השמש בגבעון״.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

6 מחשבות על “חורבן יריחו לאור הממצאים”

    1. מעניין, הבאתי כאן את מאמרו של גרילק, ולא היה לי מושג. (סיטשין נחשב לפרשן מקורי במיוחד ודבריו לא תואמים לפרשנות המקובלת), תודה בכל אופן.

      1. פרשן מקורי במיוחד זו Understatement רציני. הבנאדם חושב שכולנו הגענו מחייזרים קדמונים.
        בכל אופן, אני לא מצליח למצוא את המקור לטענה שלו, ש"The sun failed to rise for a whole day in the City of the Gods, Teotihuacan".
        יש לכם מושג מאיפה הוא הביא את זה?
        אם יתגלה שהוא המציא את הטענה הזו בעצמו והיא לא נתמכת על ידי ראיות, האם אתם תיקחו חזרה את הקישור בין הטענה הזו לנס בגבעון?
        במיוחד לאור העובדה שתרבות האינקה התקיימה רק כ-2500 שנים מאוחר יותר, אני סקפטי מאד שקיים מיתוס כלשהו לגבי אותו איזור, שמתוארך בדיוק לאותה תקופה.
        אשמח אם תוכלו לבסס את הטיעון שאתם נסמכים עליו.

        1. הטענה שלו על חיזרים היא פרשנות לכתבים שומריים, והיא הגיונית בדיוק כמו כל המיתוסים השומריים האחרים, או לפי הפרשנויות האחרות.
          את המקור לטענות שלו אין לי שום דרך לאתר מכאן, ולא ברור לי איפה חשבת שתוכל לאתר, יש לך גישה לכתובות שהוא עוסק בהן?
          לתרבויות דרום אמריקה היו מיתוסים עתיקים מאד, העובדה שהספרדים פגשו אותם רק במאה ה15 לא אומרת שהתרבות שלהם התחילה רק אז…
          התצפית והתיעוד של גרמי שמים היתה ענין בסיסי מאד בעולם הקדום, במאה ה15 הבבלים וגם המצרים תיעדו בדייקנות תנועות גרמי שמים כולל ליקויי חמה וכוכבי שביט, ולפי התצפיות האלו נקבעות תקופות היסטוריות על ידי חוקרים בני זמננו.
          ברור שאי אפשר 'לסמוך' על סיפורים כאלו אבל כשרוצים לברר דברים שהתרחשו בעבר הרחוק, המקסימום שאנחנו יכולים הוא לבדוק אם יש תיעוד מקביל בעוד עמים, ואם מוצאים דבר כזה זה מעניין.
          אם יתגלה לך שדבריך כאן שגויים האם תיקח אותם חזרה? אני מקוה שכן, זו שאלה רטורית וחסרת טעם.

    1. אין אדם אובייקטיבי, כל אדם הוא או חילוני או דתי, או אגנוסטיקן או אתאיסט, אי אפשר להפריד בין האדם לבין הדעה שלו, ואי אפשר לדעת מה הוליד את מה. בשביל זה משתמשים בנתונים ומשתדלים לבדוק מה האדם אומר. ולא מי הוא.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *