חזרתו של האל, הפך לנושא נדוש, יש שמתעקשים להציג אותו כנלעג, כך פרסיקו:

ספרים "חשובים" על "חזרתו של אלוהים" יוצאים לאור בקצב של שניים לשבוע, ולמעשה חוקרי הדתות כל כך מתלהבים מעצמם עד שהתלהבותם עצמה כבר הפכה לנושא לדיון. לא זו בלבד שהשמועות על חילונו של העולם היו מוגזמות, אלא שהדת, עושה רושם, שוב תופסת את מקומה כעמוד תווך של התרבות האנושית.

ואכן, בעשור האחרון אנחנו באמת שומעים יותר ויותר על דתות ומפעליהן. זה קשור לא רק לשימוש שפנאטים למיניהם עושים באמונתם, אלא גם להתרופפות כללית של האתוס הלאומי – גורם שמחזיר אנשים למרכיב הדתי של זהותם, כאילו מאתיים השנה האחרונות של "אביב העמים" היו רק מנוחה במערכת היחסים בין האנושות לאל. אלוהים, אם כן, חזר להיות מרכז משמעותי בחייהם של רבים, אף אחד כבר לא מדבר על היעלמותה של הדת ויש כמיהה כללית לרוחניות.

אך יש מי שלוקח את הנושא יותר ברצינות, ג'ון סמית, מחברו של הספר: "דיאלוג בין האמונה להגיון" (2011), מגדיר את נושא הספר בכותרת המשנה: 'מותו וחזרתו של אלהים במחשבה הגרמנית המודרנית', לדבריו אין המדובר בתופעה עממית, אלא בתהליך מובנה בתרבות האירופית. הספר עוסק הרבה בתיאורים של השתלשלות המחשבה והפילוסופיה, אבל התמונה שסמית מציג היא ברורה: האמונה וההגיון נעולים זה בזה באינטראקציה הדדית, מה שיוצר דיאלוג מתמשך, כאשר למרות תקופות של עליה וירידה, יש כאן קשר שקשה לדבר על התרתו.

התהליך הזה, לדברי סמית, מלמד אותנו את תפקיד הדת בהיסטוריה של המודרניות, אי אפשר להסתכל עליה כדבר מיושן שהמודרנה ניסתה לבער, אלא כדבר עמוק יותר שמלווה את כל התהליך שעוברת האנושות. הוגי דעות שהעלו טיעונים בעד האמונה, ערערו אותה, ורציונליסטים נזקקו בהמשך הדרך לאמונה. (סמית מקשר את הדברים גם לנרטיב הנוצרי עצמו, שהאלהים מת, ולאחר מכן חוזר).

גישה אחרת מציג הפילוסוף האירי ריצ'רד קירני, בספרו אנתאיזם (2011), הוא מגדיר את חזרת האמונה כ'אנתאיזם', שהוא מין גירסה משופרת של הפנתאיזם השפינוזי, זה 'האלהים שאחרי האלהים', התחושה שללא האל נותר חלל פנוי, השאיפה לקדושה הנסתרת בחיים, הציון של 'התגלויות' בספרות ובמחקר, התחושה של משהו מעבר.

פאני האו כותבת בסקירתה על הספר: "אם הייתי אנתאיסטית, מילות המפתח שלי היו: פתיחות, זוועה, ופליאה, שלשת אלו מביאות אותי לשפיות, זו שניתן להעריך רק כאשר היא אבודה.