חשדנות שבין בראשית לנח
לפני כשבוע חגגנו את שמחת תורה, סיימנו לקרוא וללמוד את התורה, מיד לאחר מכן אנו מתחילים אותה מחדש.
שמחת תורה היא הביטוי לאהבת התורה, עם ההתחלה החדשה אנו מחדשים את הברית עם התורה, אנחנו משליכים עליה את יהבינו, ונותנים בה את אמוננו.
אמון? אמון נותנים בבת הזוג, במזכיר האישי, זה גם מאד חשוב בחינוך הילדים, תאמין בילד שלך. אבל מה הטעם לתת אמון בספר? הרי את זה אנחנו בודקים, היסטוריה, ארכאולוגיה, שיקולים רציונליים, ומקבלים החלטה, האם הספר 'אמין' או 'לא אמין'.
בפועל, אני שוב ושוב פוגש אנשים רציונליים, המעלים רעיונות כל כך מוזרים והזויים כדי להתחמק מהמסקנה ההיסטורית ההגיונית מן התורה, רעיונות הנוגדים את האמון הבסיסי במידע שלנו על העולם, דברים שאנחנו מבינים אינטואיטיבית שלא התרחשו ולא יתרחשו בשום חברה בעולם, ולא משנה באיזה זמן ומקום, 'אולי' התרחשו בעם ישראל. מאיפה זה בא?
כשאני מראה שמבחינה משפטית, הוכחה מעבר לכל ספק סביר, היא הרבה פחות מאשר הדרישות הלא סבירות של חסידי ה'אולי'. וששיטת הטלת הספק שלהם, עובדת בדיוק כמו מכחישי הקורונה, מתנדי החיסונים, וחסידי כדור הארץ השטוח. כולם מטילים ספק בעצם היכולת האנושית לדעת משהו, ולהעביר מידע במערכות מידע. – אז מגיע טיעון ה'נסים זה הזוי', או 'נסים זה נגד הנסיון', ולכן דורשים הוכחה יותר חזקה.
הטיעון הזה שגוי מבחינה לוגית, (כאן יש שלשה מאמרים העוסקים בטיעון זה), אבל מעבר לזה, הוא מעגלי: הרי 'ניסים זה הזוי', הוא צד אחד בסיפור, הצד שמוכן להכיר רק בפעילות מטריאליסטית, הצד השני, שמקבל את הסיפור של התורה, בנוי על כך שזה הסיפור של העולם, זה ההסבר של כל העולם ושל קורות עם ישראל והאנושות. לפי הסיפור הזה – היעדרם של ניסים יהיה הזוי, היעדרה של התגלות, של תורה, של תכנית, הוא לא קביל.
עדות בלבד לא מספיקה כדי לקבל את הסיפור, הוא צריך להיות הסיפור שמסביר את קורות העולם. אני מודה בפה מלא, שאם אקבל עדות שנראית לי מהימנה על מישהו שקרע את הים, ובתמורה הוא דורש שכל יום אוכל קילו גלידה פיסטוק, לא אשקול לעשות זאת. משום שבעיני אין שום משמעות לאכילת פיסטוק. הסיפור של התורה, הוא זה שמסביר את הכל מבראשית, פרשת השבוע שלנו, פרשת בראשית, היא המסר הנעלה ביותר שהועבר אי פעם לאנושות, והוא מסביר את הכל, הוא מעניק משמעות.
האדם נברא על ידי בורא אחד, מתוך מטרה אחת, הוא נברא מסודר ומוכן עבור האדם, האדם הובא לגן עדן בו יכל להיות לו אושר נצחי, הוא ואשתו הם גוף אחד שנחלק לשניים, הם משתוקקים זה לזה והחיבור שלהם הוא המצב הטבעי. הם יכולים להתרבות ולמלא את הארץ ולמשול בה.
אבל כל זה מותנה בהכרה בסמכותו של הבורא. כל הרוע שבעולם, כל הקושי להגיע למזון ולתנאים נאותים, כל המאמץ והצער שבו כרוכים חיי המשפחה וגידול הילדים, כל האיום מצד פגעי הטבע, בעלי החיים, המחלות, המוות, כולם כרוכים בחטא.
האדם יכול לתקן את החטא, ולתקן את כל העוול והרוע שבעולם, המין האנושי כולו מסוגל לזה, וגם יגיע לזה.
בראשית כוללת את הראשית, והנגטיב שלה הוא האחרית, התיקון והחזרה לגן עדן.
אבל באמצע – בין הראשית לאחרית – ישנם סוגריים ארוכות ומשמעותיות, עצירה הכרחית בדרך… משהו שקשור באמון, נגיע אליה בהמשך.
ובכן, אדם שגדל על הסיפור, שהתורה היא מסמך לא היסטורי ולא אמין, סובל מחוסר ידע, הוא לא אשם, רחמים לא ידע. אבל אחרי שמראים לאדם, שהתורה היא מסמך היסטורי ואמין שנכתב בזמן המאורעות, מה הסיבה שהוא מתפתל בלהטוטים של מתנגדי חיסונים? שהוא מטיל ספקות מצחיקים ונלעגים שלא היה מעלה אותם אפילו בצחוק לגבי כל קונטקסט חברתי אחר?
שאלתי השבוע אדם כזה, האם אתה שואל שאלות כאלו גם על הגמרא, אולי לא היו רבי עקיבא ורשב"י? בית שמאי ובית הלל? אולי אסכולות בימי הסבוראים המציאו את כל הסיפורים האלו? שאלות כאלו עולות במוחך? זה נראה לך אפשרי ביקום דמיוני? (הרי בגמרא יש הרבה סתירות וגם חילופי נוסחאות, הרבה יותר קל להלביש עליה תיאוריות של תעודות).
אחרי שהסכים איתי, שאפילו הרפורמי, המשכיל, התועמלן הנוצרי, הכי מגוחך ונלעג, שהלך הכי רחוק בכריית ציטוטים וסילופם, לא העלה על דעתו רעיון כזה, יידעתי אותו, שאפשר בקלות למצוא דוקטור מהסורבון, שבעיניו אסכולות בימי הגאונים המציאו את התלמוד וההיסטוריה שלו!
חשדנות היא תכונה עמידה לטיעונים, משום שכל נסיון לבסס אמת בנוי על מערכת מידע כל שהיא, מערכת מידע נוצרת בהכרח על ידי רבים, על ידי החברה האנושית או חלקים ממנה. ולכן בעיני בעל האמון, כל גילוייה של המערכת הם ההוכחה, 'ראש הממשלה אמר'! מנהל בית החולים בעצמו אמר! פרופסור גדול קבע שהחיסונים יעילים!
אבל בעיני החשדן, זו בדיוק ההוכחה לשקר, הרי ראש הממשלה, מנהל בית החולים, והפרופסורים, הם הם בעלי המזימות הגדולות, ולכן ההתייצבות שלהם גורמת לו להסיק ההיפך. אם ראש נאס"א, ופיזיקאים מפורסמים, וטייסים, מכריזים שהעולם עגול, הוא מסיק מכאן על גודל רשעות ואכזריות האנשים שמושכים בחוטים של הקונספירציה, שהם מאלצים גם את הפיזיקאים לשקר. אם חברה רציונלית משקיעה מליארדים בחיסונים, זה רק מוכיח כמה זדוני ביל גייטס, וכמה רחוק הוא הלך, ואת דברי איינשטיין שלטמטום האנושי אין גבול, וכך הלאה. (אין פלא שמתנגדי חיסונים, חסינים מטיעונים, יש להם חיסון טבעי לכך…).
אמון הוא תכונה אנושית, האדם מטבעו נותן אמון כלפי מערכות מסויימות, וחשדן כלפי אחרות. כל השאלה היא על מה אנחנו 'מבזבזים' את האמון, ועל מה את החשדנות.
על מה באמת?
הפילוסוף הצרפתי פול ריקר, מתלמידיו הרעיוניים של היידגר, פיתח דוקטורינה, שאותה כינה 'פרשנות של חשדנות', (בספרו Interpretation of Conflict 1969), לפי ריקר, בדור הקודם קמו לתרבות המערבית שלשה 'מאסטרים של חשדנות', פרויד, ניטשה, ומארקס, ההוגים האלו התעקשו, שהדברים אינם כפי שהם נראים. שגם אם מליון אנשים משוכנעים שהם רוצים משהו, הם מרמים את עצמם ואותנו, הם לא רוצים לעסוק באמנות, הם סובלים מתסביך אדיפוס. הם לא נמשכים אל הטוב, אלא אל ציור של אדם עליון. הם לא אוהבים את המדינה ואת העם, הם שונאים את הסדר החברתי, והמלחמה נגדו בהכרח תבא, וכך הלאה.
ריקר, כיאה למאסטר של חשדנות, לוקח את החשדנות הלאה ומיישם אותה כשיטה ל'פרשנות' טקסט, פרשנות דרך חשדנות, כמובן כולל חשדנות נגד הפרשנות החדשה, מה שמוליד את הקריאות מחדש הפוסט מודרניות, ואת המונח שהפך לסמל נלעג שלהן: 'הרמנויטיקה של דה מיסטיפיקציה'.
מסתבר שהחשדנות אצלינו בטבע, צריכים רק לעורר אותה, להגדיר את הדברים, לפתח אותם, להשתמש במתודה, לנקוש על תריסיו של חלון אוברטון, ואנשים יאמינו לכל דבר, יתנו אמון בחשדנות שלך, פרויד הצליח בשיטה הזו, ממשיכי דרכו של ניטשה והיידגר הפכו את העולם כך (הנאצים היו באמת משוכנעים שהיהודים הם איום עליהם, ושהם מושכים בחוטים של כל העולם), ותלמידיו של מארקס הפכו את הצד השני של העולם באותה שיטה, הפיכת החשדנות למתודה עד שהיא נתפסה כעובדה אצל מאמיניה. בשנות ה50, כאן בישראל, עדיין אגרו סליקים של נשק בקיבוצים, מוסתרים מהצבא ומהמדינה, משום שיעקב חזן, אבי ה'שיטה', האמין ש'מלחמת המעמדות בהכרח תתקיים', יום אחד תושבי טבריה המשולהבים יעלו בקלשונים וגרזנים על קיבוץ אלומות, ועל הקיבוצניקים להגן על עצמם… (ממש כשם שהמשגיח זצ"ל הכין את בגדי שבת על המתלה ליד הדלת, כי כתוב שהמשיח יכול לבא בכל רגע, כך הקיבוצניק זצ"ל, הכין מכנסי חאקי וכובע טמבל, מעל הסליק, כי מארקס כתב במפורש שמלחמת המעמדות בהכרח תתקיים).
ביקורת המקרא, יסודה באידיאולוגיה הדתית של החשדנות הפרוטסטנטית, מבלי זה היא לא היתה יכולה לקום. אמנם התורות הרשמיות והמקובלות של תעודות ושל איחור כתיבת התורה, הן לפחות כלפי חוץ מובעות במתודה היסטורית ספרותית, אך נושא מאמרינו הוא השלב היותר עמוק של החשדנות, השלב בו גם כאשר מופרכות התיאוריות האלו, כאשר מגלים כמה הן מעגליות, לא מציאותיות, ועד כמה הן תוצאה של השיטה, ולא השיטה תוצאה שלהן. עדיין עומדת החשדנות במקומה, בלי מתודה, בלי כלים, בלי הוכחה, בלי הגיון, אבל 'אולי כתבו בצורה מאד מסויימת וקראו את המציאות אחרת והבינו שצריכים להתעלם, ובדיוק אחרי זה קרתה קטסטרופה, וכו', סיפור שלם שאין לו שום אחיזה ריאלית מלבד בחשדנות עמוקה, חשדנות של מאסטרים.
מה שמרתק כאן, הוא שמינון החשדנות, כאילו טבוע בגנים שלנו, אי אפשר לשנות אותו, אפשר רק לתעל אותו לכיוונים שונים. אותם אנשים שחושדים בטקסטים שלנו, במסורת שלנו, במובן מאליו לרבים. מתוך איזו כביכול התעלות מעל הנסיון היומיומי, מתוך תיאור של 'תהליכי עומק' שיכולים להביא בני אדם לעיוות הסתרה שקר ודמיון וכו'. מגלים נאיביות מופלאה בקשר לבני אדם, בדורינו, בזמננו, מול עינינו, בניגוד לכל נסיון וריאליות. היתכן?
מדוע יש קורלציה מופלאה, בין מי שמטיל ספק וחושד בכל ההיסטוריה היהודית, כולל כל מה שקשור למסורת היום, (רבנים שמוסרים את נפשם על אידיאולוגיה = הם רוצים רק שליטה, כדי שיהיו להם הרבה אנשים שכפופים להם, כדי שיביאו להם הרבה תרומות. פוסקי הלכה = הם רוצים למנוע אנשים מלהצביע למפלגות אחרות. מנהיגים רוחניים דתיים = שונאים את השונה סתם כך ולכן מעוותים את היהדות ה'אותנטית'), ובין מי שמנדב את עמו, ואת האנושות, לניסויים נאיביים בבני אדם הגובלים בהתעלמות מהמציאות?
מדוע דוקא האנשים המנותקים מהמסורת, מוכנים שוב ושוב לנסות את הקטע של למסור לאוייב חלקים מהארץ, ואולי זה יעשה שלום וייגמר הסכסוך הישראלי פלשתינאי? מדוע דוקא תלמידי מרקס, האינטלקטואלים, שייסדו את החברה שלהם על מדע, תבונה, דת כאופיום להמונים, וכו', יצרו את הניסוי האנושי הגדול ביותר בתולדות האנושות, והנאיבי ביותר? ניסוי שכל אדם רציונלי מבין שאין לו שום סיכוי? מדוע היהודים הסוציאליסטים בישראל, שהיו יותר קיצוניים מהיהודים יוצרי המהפכה ברוסיה, הלכו הכי רחוק מבחינת הניסוי, ולא הסכימו טיפה לחשוד, אולי התיאוריה לא מתאימה למציאות? מדוע יובל נח הררי, נביאם של האינטקלטואלים, שבוי בתוך חזון אוטופי דמיוני נאיבי, שאין בו טיפת חשדנות? (זה שהכריז קצת לפני הקורונה ש'ניצחנו את המגפות' והן לא ישבשו את חיינו יותר, וקצת לפני המלחמה באוקראינה, שאין סיבה שיהיו יותר מלחמות).
התשובה היא מאד פשוטה, זו אותה החשדנות, החשדנות היא כמו אבר, אי אפשר להשתמש בו בבת אחת בכל הכיוונים, האדם בוחר במה הוא נותן אמון, ובמה הוא חושד.
וכעת נחזור לסוגריים, התורה, כידוע, לא מסתפקת בבראשית. ברמת העיקרון, המסר הזה של בראשית הוא מספיק כדי להביא את האנושות לימות המשיח. הרוע מהחטא, הסבל והיסורים מהחטא, תקן את החטא, והעולם יחזור לגן עדן, פשוט וקל.
ואכן, זו המשנה הליברלית, המוסריות פשוטה להגדרה, כל הממוצעים בין האדם לבין הטוב, הם רק אופיום להמונים, מצוות, רבנים, וכו' (רוצים רק כסף, ומצביעים, כדלעיל), פשוט תעשה טוב, פשוט תתקן את העולם. זו האידיאולוגיה שחייבת לראות קשר בין מעשינו לבין התחממות כדור הארץ, מאותה הסיבה. פרשת בראשית, זו הפכה לאוניברסלית, העולם יכול להיות גן עדן, רק תשמור עליו, רק תתנהג לפי הקוד האתי.
כאן המקום שלנו לחשוד, כמו שאומרים 'פה חשדתי'.
מכיון שאנחנו מאזינים מושבעים לקריאת התורה, אנחנו מסתכלים קדימה, קראנו את בראשית, אבל אחריה מגיעה נח, ואחריה לך לך. זו נאיביות לחשוב שאם האל הסביר לאדם את תמונת המצב, חטאת, גורשת, תתקן, אזי האדם פשוט עושה טוב והכל נהיה טוב. זה לא עבד כך, הנה קין החביב, כשמשהו לא הסתדר לו, חיסל את אחיו, ולאחר מכן יצא בהופעה של תירוצי סרק מגוחכים (השומר אחי אנוכי? המשך ישיר של תירוציו של אדם הראשון, מתחבא מאחורי העץ, אשתי אשמה, וכו'). תאמרו, קין הוא רשע מרושע, אבל הסיפור נמשך, אנוש, עובדי עבודה זרה. תאמרו: דור מושחת, ממש דור המבול, אז הנה, הבאנו מבול, ומה עכשיו? הכל הסתדר, לא, הגיע דור הפלגה.
התורה 'מסיקה מסקנה' מהאירועים האלו, 'יצר לב האדם רע מנעוריו', זו כבר ממש חשדנות, בשגם הוא בשר, אדם אינו מלאך, הוא עשוי מבשר, ולכן האמירה 'עשה טוב' לא מספיקה. זה לא עובד.
טוב, אז מבול לא מביאים, המין האנושי ממשיך להתרבות, מה כן עושים?
פה נפתחות הסוגריים, האל בחר באברם העברי, משום שהיתה לו את הסגולה והיכולת לצוות את בניו אחריו, ליצור מודל, מודל של 'לעשות טוב'? לא, מודל של 'לשמור מצוותי חוקותי ותורותי'. טוב לא יכול להיות מושג בצעד אחד, משום שיצר לב האדם רע מנעוריו, טוב מושג על ידי סדרה של צעדים, שהם הדרך לטוב, ולכן הם טוב. אבל הצעדים האלו לא תמיד נראים טוב, הם יכולים להיראות כמו השמדת עמלק. אבל הם הדרך לטוב.
ובכן, אנחנו, המסורתיים, מאמינים במסורת, מאמינים בדרך, ומאמינים בסיפור הגדול שמסביר את הכל. ודוקא לכן אנחנו חושדים באדם. לא מאמינים באמירות הכלליות הנוצריות, יש רק דרך אחת להגיע לטוב, להיצמד למודל של התורה. נכון ששבעים פנים לתורה, אבל עדיין כולם חלק מהמודל הגדול. במודל הזה אנחנו נותנים אמון, כי מנקודת מבטנו אנחנו לא יכולים לראות את שלמותו ואת טובו. אבל מה שאנחנו רואים ויודעים מספיק לנו בשביל לתת אמון. ואילו במין האנושי אנחנו חושדים, הקוד האתי, נחמד בשביל לאכוף אותו, אבל הוא לא גורם לאנשים לעשות טוב.
נכון שיש אנשים טובים ויש אנשים רעים, 'אנשים נחלקים למספרים כערדליים' אמר רבינו, וכמו שהוגי דעות דגולים ומעמיקים אוהבים להגיד: 'יש אנשים דתיים רעים, שלא נעים להיות לידם, ויש אנשים חילוניים טובים, פשוט טובי לב'.
אבל מה עלינו להסיק מכך? בדיוק את החשדנות של התורה. יצר לב האדם רע מנעוריו, יש אנשים יותר רעים ופחות רעים, זה תלוי באופי שלהם, בתנאים, בבחירה, הכל ביחד. אבל מה עושים עם הרוע הזה? הרי אפילו אדם שמקיים את מצוות הדת יכול עדיין להיות רע, מה עושים?
זו בדיוק התשובה, אולי אותו אדם הוא בעל מדות רעות, אבל שיתוף הפעולה שלו עם המודל של התורה, היותו חלק מהמעשים האלו, התמיכה שלו במי שסביבו, ובילדים שלו, מרבה את הטוב בעולם, למרות שהוא לא האיש הכי טוב בעולם. התרומה הזו, תקרב את העולם לתיקון שלו, אולי יותר מתרומתו של החילוני הטוב.
אבל האדם המתקדם, אזרח העולם, הוא מלא באמון. מדיניותו של אובמה, היתה עתירת אמון, הוא האמין ברצון הטוב של כל האומות, הוא האמין בכך שעם קצת פחות הפעלת כח, ועם סיוע, כל העמים יתחברו מיד לקוד האתי שלו… ועל האמון הזה הוא קיבל פרס נובל, שוב, הוא לא עשה עדיין כלום, אבל עצם הבעת האמון, היא האידיאולוגיה כאן. העובדות הסותרות את האמון הזה, אינן פוגעות בלגיטימציה של הפרס, להיפך, על זה בדיוק בא הפרס, על אמון במקום לא הגיוני. לחתום הסכמי שלום, זו לא חכמה, היתה לך הזדמנות וניצלת אותה. החכמה היא לתת אמון בלתי מסוייג, במקום שזה חסר כל הגיון, מבלי לעשות כלום, זו הפגנת הליברליות האמיתית, ועל זה מגיע פרס.
כך גם הליברלים המביעים אמון עמוק בעם הפלשתינאי, גם כאשר הוא יזרוק הומוסקסואלים מהגג, וכמובן יתמוך ברוצחי יהודים (יאנסו ויטרידו פעילות 'שלום'… קראו כאן והתפלצו), כל אלו תופעות חולפות, כמה דגדוגים עם הקוד האתי, הבעת אמון והכל יסתדר. אם ניסוג מעזה יהיו משם טילים? מה זו החשדנות הזו? ואם יהיו, הרי העולם לא יתן, יש ערבות אמריקאית, אירופאית, וכל שאר בעלי האמון…
חשדנות באידיאלים התמימים והנאיביים של המרקסיסטים ואזרחי העולם הגדול, היא פלגנות, שיסוי, ואילו אמונה תמימה בניסויים בבני אדם, הם ריפוי, איחוי, אומץ, וקידמה. המרקסיזם נלחם במשפחה מלחמת חורמה כבר לפני מאה שנה, התוצאות עגומות, אז מנין הנאיביות לשחזר שוב את המלחמה הזו? מנין האמון הגדול במין האנושי, שגם אם נפרק ונרסק את המבנה החברתי והמשפחתי, את המין, את המשפחה, את הלאום, את הזהות, עדיין הכל יהיה כל כך טוב וכל כך וורוד?
כשילד מרגיש שהוא ילדה, או משהו דומה, התגובה המוחלטת לפי הליברלים צריכה להיות אמון, לצאת מהנחה שהרגשה זו היא האמת ואליה צריך לחתור, גם במחיר של סירוס, פעולות בלתי הפיכות, מלחמה נגד הטבע והחברה, וכו', גם אם מתברר שזה לא מוביל לפתרון אלא לריבוי אחוזי התאבדות, בשלב ראשון משחקים עם הנתונים, בשלב שני מבינים שאולי זה לא הפתרון, אבל היינו צריכים לנסות. כי האמון חשוב. #מאמינים לך. בלי שום קשר לשאלה אם זה הגיוני, האמון במה שמתריס נגד הישן הוא לא תוצאה, אלא גורם, הוא ערך לכשעצמו.
מבחינת הליברליות החדשה הערכים הם 'לא', רק לא ביבי, רק לא טראמפ, מבחינתם, לא משנה את מי תשים במקום, כל עוד הוא לא ביבי, והוא לא טראמפ, והוא לא מאמין בערכים ובזהות ובתבניות שמרניות, אין שום סיבה שתהיה בעיה. רק תשים אדם נורמלי, פקיד, גם אם אפור וחסר כישרון, אנחנו לא צריכים מנהיגים, לא צריכים כריזמה, לא צריכים שום דבר מיוחד, רק אל תהרוס, אמון מלא במערכת הליברלית, שאם תוציאו ממנה את כל עניני האופיום להמונים, היא תעבוד מצויין. מזרח תיכון חדש. זה שיא האמון. אבל מי שכן תומך בערכים זהות ותבניות ישנות? מולו מופעלת החשדנות, מאסטרים של חשדנות, ברור שהוא מושחת, לא צריכים לתפור תיק, צריכים רק לחפור קצת ולגלות, זה ברור שההגיון אומר לדבוק בקידמה, ומי שדבק בתבניות ישנות ברור שזה משום שהוא באמת מושחת ומרויח מזה כסף. אין שום הסבר אחר. הרי כל המהות של המושג #מאמינים לך, הוא #חושדים במי שכנגדך. מבלי לדעת אפילו מה הויכוח, תפסנו צד, ואנחנו מאמינים לצד א'. מה שאת אומרת = אמת, הוא? יצטרך לעבור תסקיר אצל גברת עם תעודה, שתחליט אם הוא ראוי להיות אבא, או שהוא לא מספיק מנומס.
איך יתכן שכ"כ הרבה אינטלקטואלים תמכו בקומוניזם, גם אחרי עשרות רבות של שנים שמבחינה עובדתית הוא לא היה גן עדן אלא גהינום, שהוא היה התגלמות הפשיזם והדיכוי? זה טיבו של אמון, כל הטעויות שהיו, נבעו מכל מיני סיבות שנפרט להלן, אבל בעתיד, אין שום סיבה שיקרה דבר כזה, הרי יש לנו תכנית כל כך יפה, כל כך אינטלקטואלית, וכל כך מדעית…
ההבדל הוא על מה אדם משליך את יהבו, האינטלקטואל הליברלי משליך את יהבו על התבונה, ולכן הוא מסתכל תמיד אך ורק קדימה, לא מפריע לו בכהוא זה שהוא תמך בתכנית נועזת, שאנשים שמרנים אמרו לו: התוצאה תהיה כך וכך ('ברגע שנצא ימטירו עלינו טילים'), ושאכן כך היתה התוצאה. זה לא מערער לו בכלום את הגישה. כי הוא מסתכל רק קדימה, הוא יכריז שהגישה שלו גם אז היתה נכונה, ומבחינה אינטלקטואלית הוא צדק, המציאות השתנתה, אבל כעת יש לו פתרון אינטלקטואלי אחר (ב2010 קבעו חד משמעית שב2020 פני הים יציפו את הערים הגדולות, אבל אין משמעות לכך שזה לא התרחש, שהרי ב2030 זה כן יתרחש ומדובר בסכנה לאנושות, מול סכנה כזו, מה החשיבות של גורל התחזיות מ2010, הרי אנחנו כבר לא ב2010 עכשיו!). אדם שמחזיק בתבנית שמרנית כל שהיא, נתפס בעיניו כסיכון, הוא אוייב התבונה, ולכן הוא וכל התבניות השמרניות מוקעות בחשדנות מקצוענית של מאסטרים, באופן אוטומטי מבלי לחשוב, וגם אם החדשנות מופרכת, פעם ופעמיים ושלש, זה לא משנה בכי הוא זה את ההנחה, לא מצאנו עדיין איפה הכלב קבור, נמצא אותו בפעם הבאה, לא יתכן שהיתה 'פגישת הנחיה', אבל היה משהו אחר, וכך הלאה.
איך ניתן להפריך חשדנות שיטתית? הרי כאשר מופרך חשד אחד, מיד יעלה חשד נוסף, וכאשר יופרך השני, תעלה תיאוריית קונספירציה חדשה. החשדנות היא חסינת טיעונים. ואמנם, מעקב אחרי התיאוריות של הכחשת המקרא, מגלה שבאופן שיטתי הן מופרכות מן המציאות, 'השערת המחקר' שלהן, ככל שהיא יכולה לצפות למשהו, כאשר המחקר מתקדם, היא מתנגשת עם המציאות, אך כשנופלת תיאוריה אחת, מיד קמה חדשה, ומגובה במליון גרפים ותרשימים ונימוקים של אינטלקטואלים.
(נזכיר כאן כמה דוגמאות: תורת התעודות הולהויזנית הושתתה על הנחה שהפולחן השיטתי לא היה קיים באלף השני לפנה"ס, המחקר סתר לחלוטין את ההנחה, על כל פרטיה וסעיפיה, המחקר עבר להתמקד בתיאוריות על איחורי הטקסטים, הממצאים החדשים סתרו רבות מן ההנחות האלו, ראה כאן וכאן, מכאן עבר המחקר לטעון שהארכיאולוגיה בא"י סותרת את המקרא, העדר ממצאים, כשהטיעון הזה מופרך, מגיעים פלפולים חדשים בכדי ליצור העדר מלאכותי… וכשהפלפולים האלו מופרכים, מגיע סיפור חדש: העדר אוריינות, וכך הלאה).
לפעמים לוקח זמן לקלוט, שהחשדנות היא לא משהו שמעורר ספק, היא לא גורם למסקנות, אלא היא צורך בפני עצמו. אני מנהל דיון, יום יום, מול אנשים שטווים תיאוריות בהקשר מקראי, הם יודעים לספק על קבוצה של כהנים, כהני שילה וכהני העי, לויי בית אל ולויי עזה, כל אחד מה הוא כתב, איך הוא פעל, ובעיקר מה העורך מחק, סיפורים על גבי סיפורים. בדרך כלל רוב מספרי הסיפורים האלו לא מכירים בכלל את התנ"ך, לא מכירים את ספרות המחקר, אבל הם מרגישים צורך עמוק לטוות סיפורים.
אדם שעזב את האמונה, או שלא מוכן לקבל אותה, צריך להסתפק בכך שלדעתו התנ"ך הוא ספר לא אמין, אם יש לו רשימת הוכחות לכך, זה הנושא המרכזי. מדוע הוא מרגיש צורך כל כך עמוק לקום כל בוקר ולספר איזה סיפור, לשכתב את הטקסט כדי לגלות משהו אחר שמסתתר כביכול מאחוריו. יתירה מכך, יש כאן אבסורד, שהרי הסיפורים החילופיים בנויים גם הם על קטעי תנ"ך, אתה מעניק אמון עצום לקטע אחד, כדי לשכתב מכחו את קטע ב', אם הספר לא אמין, אז פשוט הנח לכל הענין והתקדם הלאה. אבל לא זה מה שהוא עושה, הוא 'מקדש' את פרשת מציאת הספר ע"י יאשיהו, עושה בה דיוקים ופלפולים, כי בעיניו היא אמת מזוקקת, ומכחה מכחיש 95% מהפרקים האחרים במקרא, כפי שהוכיח מפרשה שמצאה חן בעיניו.
החשדנות הזו היא צורך, עזיבת המסורת קשורה ביישום בפועל של גישה חשדנית שמראה שמאחורי מה שנראה מסתתר משהו 'אחר'. כל שנה בפרשת בראשית, אנחנו מוצפים בשאלות חוזרות על עצמן, הרי ברור שיש שני סיפורי בריאה, ושהם נכתבו על ידי שתי אסכולות, האחת משתמשת בשם 'אלהים', והשניה בשם 'ה' אלהים', וכו' וכו'. כל נסיון להראות שהדעה הזו הופרכה אמפירית, ואין שום אפשרות ריאלית לחלק את התורה לשתי מקורות כאלו, לא משנה, במחקר כבר מזמן חילופי שמות האל לא משמשים לכלום, הם חסרי משמעות מבחינה פילולוגית או דיאכרונית. ברור כשמש מן המקרא שהשמות האלו שמשו במקביל, לא רק פסוקים כמו 'עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר', ורבים כמוהם, אלא כל מה שידוע לנו על המקרא מוכיח ומאשר, שהשם אלהים הוא שם עצם, כמו גם אלהי מואב ואלהי עמון, והוא מתאים לתיאור של בריאה, בלי אדם. ואילו שם ה' הוא שם שהאדם משתמש בו מול ה', ומתאים לפרשה של בריאת האדם. כל זה לא משנה שום דבר למי שהחשדנות היא צורך שלו, הוא אנוס על פי הדיבור להמשיך ולעסוק ב'סתירה' הזו, ולעסוק במקום בטקסט, בטקסט דמיוני שהוא משכתב.
ומול החשדנות המובנית, אכן אנחנו נותנים אמון בתורה, אין אנו קוראים אותה בבחינת ספר שיש כך וכך אחוזים שהוא אמיתי, כי אחרי שראינו שאמיתתה וצדקת דרכה הם מעבר לכל ספק סביר, אנחנו צריכים לבחור, האם להשליך את יהבינו עליה ועל דרכה, או להיות בצד השני, באלו שמשליכים את יהבם על תיאוריות אנושיות עכשויות, ולכן חושדים בכל גיבוש רעיוני אחר שמן הסתם יש מאחוריו שקר כל שהוא.
הדרך לתקן את האנושות ואת העולם, היא לא לחשוד בזהות ובמסורת, אלא לחשוד באדם, להבין כי עדיין יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן פירוק החברה והמשפחה, ונסיון להקים את אלו מחדש בדרך 'תבונית', לא הופך את האנשים ל'טובים'. היצר הרע נמצא בכל מקום, הדרך לנצח אותו הוא בהיצמדות לכללים של טוב, ובהתרחקות מרע.
הטענות המצויות כמו 'מדוע אסור להתייחד? שיתגברו על היצר!', או 'מדוע לגברים דתיים מפריע לבוש לא צנוע? שיתאפקו', מעידים על נאיביות, (המסקנה כמובן שהדתיים עושים זאת כדי לצבור כסף איכשהו), היצר קיים, גם אצל דתיים וגם אצל חילוניים, היצר הפיל נשיאים, ראשי ממשלות, גנרלים, ואלופים. אנשים שניצחו בקרבות פוליטיים, שהביסו גדודים של חיילי אוייב, לא ניצחו את היצר הרע, הוא חי וקיים, והדרך להתגבר עליו היא ע"י גדרות, כללים, והרחקות. לא ע"י הכרזה 'עשו טוב'. זה הלקח של ספר בראשית, שמהווה הקדמה הכרחית למצוות התורה הבאות אחרי ההקדמה ההיסטורית.
אגב, השבוע קיבלנו דוגמא לאי חשדנות מופלאה, המוקיון יגאל בן נון (כן, זה שאמר שכל חכמי המשנה והתלמוד לא היו ולא נבראו…) פירסם מאמר בו הוא טוען שהקוראן נכתב על ידי נוצרים, אחינו הבלתי חשדנים בכל דבר שבקדושה, מלומדים ליברלים פרסמו מיד 'מחאה נוראה', המלומדים 'מצטערים צער רב' שזה עלול לפגוע במוסלמים….
בהארץ התפרסם גם צרור תגובות, בין המגיבים מלומד ערבי בשם עבד ל. עזב, המפרק לחלוטין את טיעוניו של המוקיון על הקוראן, פשוט מראה כי לבן נון אין מושג על מה הוא מדבר, למשל:
פליאתו של בן־נון על כך שהקוראן אינו מוסר את מסכת חייו של הנביא מוחמד, מעידה על כך שכנראה לא קרא את הקוראן וסביר להניח שהתבסס על מאמרי אחרים בלי לבדוק את מהימנותם… אחת העדויות לכך שבן־נון אינו בקיא בהיסטוריה ובתוכן של הקוראן היא אמירתו "יוסף לא מוזכר בקוראן בשמו אלא רק כשמה של סורה". הטעות כאן כפולה ומכופלת. שמות של הסורות (הפרקים) בקוראן אינם חלק מהטקסט הקוראני, ולחלק מהסורות יש יותר משם אחד. כך למשל, לסורה הפותחת (אלפאתחה) יותר מעשרים שמות. זאת ועוד, שמו של יוסף מוזכר במפורש בקוראן 27 פעמים, מתוכן 25 פעמים בסורה הנושאת את שמו. כבר בפסוק הרביעי מספר יוסף ליעקב אביו את חלומו על 11 הכוכבים: "אז אמר יוסף לאביו, אבי ראיתי בחלומי אחד עשר כוכבים והשמש והירח לי משתחווים".
בהמשך מביא בן־נון רשימה של נביאים מהקוראן ומקביליהם ביהדות ובנצרות, וכאן מצאתי עוד הוכחה שמעולם לא למד קורס השוואתי בין הדתות. אל־ח'דר הקוראני הוא אליהו הנביא ולא שלח. דוגמה נוספת לאי דיוק הוא אזכורו של יונה־יונס בקוראן. בן־נון טוען שהוא מוזכר ארבע פעמים. יונה מוזכר פעמיים נוספות כ"בעל הלווייתן" (סורה 187, פסוק 139, סורה 68, פסוק 48)…
גם קביעתו של המחבר כי "בניגוד למצופה מַכָּה לא מופיעה בקוראן" מעידה על חוסר הבנה של הטקסט הקוראני. מכה מוזכרת כ"אם הכפרים" (סורה 6 פסוק 92, סורה 42 פסוק 7), "העיר הבטוחה" (סורה 95, פסוק 3) וגם בשמה המפורש (סורה 48 פסוק 24). באזכור נוסף, אללה נשבע בעיר עצמה (סורה 90, פסוק 1), אז היא מוזכרת כ"העיר", אלבּלד.
הטענה העיקרית שעליה מתבסס המאמר, לרבות מסקנתו המכרעת, אינה נכונה, ואפילו קיים חשד לזיוף מכוון: ישו מוזכר בקוראן 34 פעמים ולא "כ-130 פעם".
מכאן עשוי להסיק כל אדם שפוי, את המסקנה המתבקשת: יגאל בן נון איננו באמת חוקר, הוא אידיוט שכותב על דברים שאין לו מושג בהם. אבל זו כנראה חשדנות יתר, יש בעיה עם 'מחקרו' על האיסלם, מעבר לכך, מדובר בחוקר מבריק… כך בלשונו של המגיב:
"יגאל בן־נון ואני עומדים בקשרי ידידות אמיצים, ואנו מכירים אישית מזה כמה שנים. אני מעריך את פועלו האינטלקטואלי, שגולת הכותרת שלו הוא ספרו "קיצור תולדות יהוה"".
#מאמינים לך…