נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ח יוסף במצרים והשעבוד – הדים היסטוריים

אין מדובר רק ברקע ובתפאורה, אותם הראינו במאמר הקודם כקשורים בהכרח בידע היסטורי מזמן המאורעות, אלא גם האירועים עצמם, קשורים בהדים היסטוריים המוכרים לנו.

 

ח יוסף במצרים והשעבוד – הדים היסטוריים

אין מדובר רק ברקע ובתפאורה, אותם הראינו במאמר הקודם כקשורים בהכרח בידע היסטורי מזמן המאורעות, אלא גם האירועים עצמם, קשורים בהדים היסטוריים המוכרים לנו.
עצם מינויו של יוסף למשנה למלך (בראשית מא' מד') תואם לידוע לנו, שבאלף השני לפנה"ס רווחה בחצר המלוכה המצרית תופעת עלייתו לגדולה של אדם ממוצא שמי, (עולם התנ"ך בראשית עמ' 207). פרעה אומר "אין חכם ונבון כיוסף" (בראשית מא' לט'), ויוסף שם את הארץ למס (בראשית מז'), וכך קוראים אנו בפאפירוס הריס א' ממאה יב' לפנה"ס כי איש חורי (מסוריה וא"י) הפך נסיך במצרים ואת כל הארץ שם לו למס.
אשת פוטיפר חושקת ביוסף וכשמסרב, ממתינה לשוב בעלה ואז מעלילה עליו שנאנסה (בראשית לט' ד'), ומעשה כזה נמצא בספרות המצרית (עולם התנ"ך בראשית עמ' 207. אנצ"מ ערך מצרים עמ' 265).
יוסף הוא חכם ונבון ולפיכך הוא יודע לאגור מזון ולדאוג לחלוקת השבר בארץ, ואכן אמנאמאפה הסופר החכם המצרי ממלא תפקיד זהה, (עולם התנ"ך בראשית עמ' 207). האנדרלמוסיה ששררה באותו זמן היא רקע מתאים למינוי יוסף למשרת וזיר (אנצ"מ ערך מצרים עמ' 263).
תיאור מנויו של יוסף הטקסים בחצר המלך, יום הולדת המלך, הפקידים הממונים על הבית, וכן הספור על האסירים בבית הסוהר, ועל הסדרים הנוהגים שם, כל אלה מצביעים על כך שהמספר הכיר מקרוב את הארץ, את ארגון חייה, ואת סדרי מלכותה. (עולם התנ"ך בראשית עמ' 207. – "הדברים בספור זה לא יכלו להיכתב אלא בידי איש המעורה בחיי מצרים", יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 9. "לשון החומש ביחסיה למצרים" פרופ' י.א. שלום).
יוסף נושא את בת פוטיפרע כהן און (בראשית מא' נ'), והסופר הפרסי ערודאס (300 לפנה"ס) מספר ששמע מכהני מצרים על העיר און ועל כהניה, כשאחד מהם כונה "פטיפארע", (יוסף רימון, צפונות ישראל במצרים עמ' 81).

עדויות ארכיאולוגיות מעידות על סיפור יוסף, לפי 'אסטלת הרעב', המשנה למלך אמחותפ ייעץ למלך ג'וסר לאגור מזון לקראת שבע שני רעב הבאות. הכתובת נכתבה בתקופה התלמיית, אך משערים שעוסקת במלך שחי בתקופה הקדומה ליוסף בכאלף שנים. אין לדעת על מה בדיוק מסתמך התיארוך, בכל אופן ניתן בהחלט לראות בכך הד מצרי לסיפור יוסף, גם אם יחסו את הסיפור בזמן הכתיבה לתקופה אחרת. במצרים (ראה גריניץ 113), ישנה תעלה עתיקה המכונה "תעלת בחר יוסוף", שנעשתה לפי המסורת על ידי הוזיר הגדול של פרעה יוסוף (הרחבה עליה ראה כאן). בשנת 2009 פרסם ארכיאולוג מצרי בשם ד"ר תאבת שחשף מטבעות מצריים מזמן יוסף עליהם מוטבע שמו וכן ציורים של פרות ושבע שיבולים דקות בצד עבות (בהתאם לחלום פרעה שבתורה).

בנוגע לקשר בין יוסף וג'וסר ואמחותפ ראו בסרט הזה.

שעבוד בני ישראל במצרים
כשאנו מתקדמים לתקופת שעבוד בני ישראל במצרים, אנו מוצאים רקע ארכיאולוגי נרחב. שעבוד השמים במצרים מתואר בציורים רבים, כיצד אנשים בהירי עור מועסקים בעבודות בניה, והנוגשים המצריים עומדים מעליהם עם השוט, כמתואר בתורה. שאלה בלתי פתורה היא הקשר בין ישראל ל'חבירו' או 'עבירו', המוזכרים כאוכלוסיה שמית משועבדת או נודדת בתקופת הברונזה, וכובשת את ארץ כנען בתקופת אל עמרנא. סביר שהעברים היו חלק מהקבוצה הזו שתוארה גם כמשועבדת במצרים. כאשר הכינוי היה כללי והתייחס לפעמים גם לשבטים עבריים או ארמיים שונים. מלמט אומר: "יחד עם חוקרים אחרים אני מניח, שיש קשר כלשהו – לשוני ואתני – בין העברים לעפירו".(מלמט, א., 1996-1995. "יציאת מצרים – מקבילות מצריות", ארץ-ישראל 234-231 :25)
בתעודות המצריות מציין הכנוי המצרי חבירו או עפירו אנשים משועבדים ומוכרחים לעבוד עבודת כפיה בשירותו של פרעה. מקורות רבים מעידים על שעבוד זרים ושמיים במיוחד באיזור הדלתא, (קאסוטו שמות עמ' 5, אנצ"מ ערך מצרים עמ' 263). כפי שמתואר בתורה היו העבדים בעצמם מכינים את הלבנים מתבן ובוץ, וציורים מצריים מלמדים באמת, כי העבדים שעבדו בבניה, היו מכינים בעצמם את הלבנים (עבר וערב 15, פני עולם המקרא 128). בתורה מתואר שתקופה מסויימת לא קלבו העבדים אספקת קש והיו צריכים לייצר לבנים בתנאים הקיימים, ואכן לפי פרופ' א. פולק ('ארץ גושן', מחניים קה', תשכו'), יש זכר לגזרה זו (או דומה לה) בשרידי הממגורות שבפיתום (תל א-רטאבה) מהמאה ה14 לפנה"ס, שניכר שנבנו כמעט בלי תבן.
פפירוס מצרי מזכיר: "חלק מנות דגן לחיילים ולעפירו הנושאים אבנים למקדש רעמסס", (פאפירוס ליידן 348. א. מלמט מקרות חיצונים לפרשת כיבוש הארץ, ירושלים תשלא'. בהוצ' החברה לחקר המקרא). וכן: אוסטרקון בכתב הייראטי ללא תאריך, המזכיר את שבטי העפירו, המועסקים בעבודת-פרך בבניית העיר פי-רעמסס (קאזל 1973, עמ' 14) מובא אצל מלמט שם.
במקום אחד מוזכרת חלוקת בצלים לבוני הפירמידות, כפי שנאמר בתורה 'זכרנו את אשר נאכל במצרים חינם.. את השומים ואת הבצלים' (ישראל סלומניצקי, אנצ"ע בצל). בני ישראל מזכירים גם את החציר שהיו אוכלים במצרים, והתברר שגם זה היה גידול אופייני מצרי ממשפחת השומים, ששימש לתיבול מזון, להבדיל מהחציר המאוחר שהוא קש מאכל בהמה (הבוטניקאי מיכאל זהרי, אנצ"מ חציר). כתובת מימי הממלכה החדשה מתארת את אותה אוירה: "אנחנו ברעב ובצמא.. אין דגה ואין שומים" (גריניץ 113).
מסופר לנו כאן בעצם על בניית העיר רעמסס ע"י החבירו, העיר רעמסס, שקעה בחול במאה היב' לפנה"ס. ולא היתה ידועה בשם זה לאחר מכן (תולדות א"י עמ' 141). "הזכרת רעמסס היא העדות הבולטת ביותר אולי היחידה לקדמות המסורת", (נדב נאמן: סיפור יצי"מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט' תשעא תשעב'). באופן כללי מעיר פרופ' גריניץ כי הלשון מתקופת רעמסס, מלאה וממולאה הבעות ומלים עבריות, בלי ספק בסיבת שהות שבטי העברים במצרים, (י"מ גרינץ, סיפורים מזמורים משלים מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשלה' עמ' 135). גם העיר פיתום ידועה מהמקורות המצריים.

מצורפת טבלה של מלים בשפה המצרית שמקורן עברי או שדומות לעברית, נערכה ע"י הארכיאולוג דוד ענבר (מתוך ספרו אפכא מסתברא עמ' 34) ע"פ האגיפטולוג גרדינר במקור המצויין בתחתית הטבלה.

התפרסמה כתובת פרוטו סינאית במכרות שבסרביט אל חדם, עשויה כתב אלפביתי עתיק, הכותב פונה אל 'אל' שיושיע את העבדים. והיא כתובת עברית הפונה אל אלהי ישראל. המכרה ננטש במאה היד'.
ברשימות רעמסס הב' והג' נזכר נפת לוי שכנראה היה מקום חניית שבט לוי הבלתי משועבד. (אנצ"מ ערך לוי עמ' 458, בדומה לחוק פרעה כלפי כהני מצרים שהיו חפשיים מהשעבוד שנוצר בשנות הרעב, בראשית מח'). גם שבט אשר היה מצויין במצרים, ומוזכר בכתבים מצריים מתקופת שלהי השושלת היט' (קרוב לזמן רעמסס השני), אנצ"מ ערך אשר עמ' 785. כתובת אחרת מזכירה את "לוי" יחד עם "מררי", כאשר לפי התורה מררי הוא בנו של לוי. הכתובת מתוארכת לימי סנוסרת הג' מן המאה היט' לפנה"ס, (גרדינר ופיט "כתובות מסיני", מובא אצל גריניץ, יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 31, קרוב לזמן ירידת ישראל למצרים, יש להטיל ספק בתיארוך המדוייק).
כן נמצאה כתובת מצרית מימי תחותמס ד' (כפי המקובל הוא המלך שגזר על השלכת הילדים) העוסקת בערים בארץ כנען ומוזכר בה שם הוי"ה, (גבעון, עקבות פרעה בכנען מ' 12, מצוטט ב: מקרא וארכיאולוגיה עמ' 107).
גריניץ מביא מעשה מצרי המזכיר את הסיפור שבתורה בכמה וכמה פרטים. הקוסם אמר לפרעה שאשה מעוברת נושאת ברחמה ילדים העתידים למלוך על הארץ והמלך דאג מאד. בסיפור מוזכר תנין משעוה ההופך לחי, הפיכת אגם ליבשה, מיתתן של שפחות שהתנגדו להצלת הילדים (י.מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88). כמובן שאין לצפות מהאגדה המצרית שתשמר את הסיפור בדיוק כפי שהתרחש, אבל בהחלט אפשר לראות בו הד למתואר בתורה.
שמות המיילדות העבריות שבתורה תואמות לידוע לנו על אוצר השמות במצריים. השם שפרה בא בפפירוס משושלת יח' כשם של אמה ממוצא שמי, (אנצ"מ ערך שפרה). כמו עוד הרבה שמות של זרים במקרא ובפרט מצרים (צפנת פענח, ראה להלן לגבי בתיה, משה), יש מקום לראות שמות אלו כמתפרשים בשתי הלשונות. גם ל'פועה' יש צליל מצרי מובהק. גם הדמיון בין השם שפרה לשורש השם פרעה בולט. גם השם 'אסנת' המוזכר בתורה מוכר מן הכתובות (התנ"ך מן השטח עמ' 136).
במעשה המילדות מוזכרים 'אבניים', שמשמעותם גם אבן שעליה יוצרים כלי חרס (ירמיהו יח' ג'). אך במצרים היתה ההוראה שוה. כפי שאומר קאסוטו, המצרים היו מיחסים לאל ח'נם את יצירת בני האדם, והיו רגילים לתאר בציוריהם את האל הזה יושב כיוצר כלי חרס על יד האבנים ליצור בהם צורות בני האדם (אנצ"מ ערך אבנים).

גם הביטוי 'אלהי העברים', היחיד במקרא, מותאם לצורת הביטוי הנכרית – להשכלתו התיאולוגית של פרעה, ומוצאים אנו אותו בכתבי אכדית ובעוד מקורות במזרח הקדום (קאסוטו שמות עמ' 26). הוא ilāni Habiri המתואר בארוכה אצל חוקרי המקרא (A. Jirku, Der Alte Orient, xxiv, 2 (1925), p. 18; B. Landsberger, Habiru und Lulahhu, Kleinasiatische Forschungen, I, 2(1929), pp. 326 ff.; A. Gustavs, "Was heist ilāni Hapiri", ZAW, 44 (1926), pp. 25-36 H. G. May, JBL, 60 (1941), p. 123, n. 35).

הארכיאולוגית מרי שפרסון חשפה באל עמרנא ביוני 2017 בית קברות של ילדים מימי אחנתון, על כולם ניכרים שרידי עבודה אכזרית והזנחה, צורת הקבורה מראה כי הילדים לא טופלו ונקברו ע"י משפחותיהם, היא מצביעה על דמיון למתואר בספר שמות על התנכלותו של פרעה לילדי העבדים, (אגב, עמרם אבי משה, אפשר שנקרא על שם העיר עמרנא, שהיתה בגושן).

להתגלות האל בסנה יש זכר בכתובת קדומה שנתגלתה בסיני בה מוזכר אל השוכן בסנה, שם האל בן 4 אותיות אינו מזוהה", מובא ע"י יהודה פליקס (אנצ"ע ערך סנה). בתורה נאמר "שוֹכנִי סנה".
כפי שכותבת פרופ' נילי ש'ופק מאוניב' חיפה, מומחית למחקר השוואתי בין ישראל למצרים בתקופת המקרא: "למונח פרעה שלש צורות שימוש בספרות המקראית המקבילות במדת מה לשלבי התפתחות התואר בנוהג המצרי, 1) פרעה ככינוי עצמאי למלך מצרים ללא תואר נספח – שכיח בעיקר בתורה. 2) הצירוף 'פרעה מלך מצרים' – מופיע בנביאים ראשונים ובנבואה, ושכיח פחות בתורה. 3) התואר פרעה בצירוף שמו הפרטי של המלך – שימוש המקביל לשלב הסופי של התפתחות התואר במצרים – מופיע רק בנביאים ראשונים ובנבואה".

ובכן, הגם שבשושלות בימי הנביאים היו שמות פרטיים לפרעה, התורה מייצגת את השלב הקדום והראשוני, בו לא היה לפרעה תואר נספח. הכינוי הסתמי 'פרעה' הוא מייצג מובהק של הממלכה החדשה, כפי שכותב פרופ' גריניץ (יחודו וקדמותו של בראשית עמ' 102). הממלכה החדשה החלה במאה ה15לפני הספירה בערך. וסגנון התורה רק מוכיח שנכתבה בזמן המאורעות. בימי הנביאים איש לא היה יכול לדעת כיצד היה מכונה פרעה בימי הממלכה החדשה.
אמירת פרעה 'את ה' לא ידעתי', מתאימה למה שידוע לנו על דרכו של פרעה לעיין מדי פעם ברשימות האלים, מתוך מקורות מצריים למדים אנו שבמקרים מסויימים היה נוהג פרעה לקרוא ולעיין ברשימת האלים שנמצאה במוסד הנקרא 'בית החיים'", (ד"ר חיים גבריהו, 'פרעה מלך מצרים', מחנים קה'). "באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון וכן כלם, אמר להם הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם", (תנחומא וארא ה').
עבודת אלהי ישראל בשמו המפורש י-ה-ו-ה מוזכרת בכמה וכמה כתבים מצריים, פרופ' מ. וידנפלד מאוניב' חיפה מונה (מובא בעולם התנ"ך שמות עמ' 43) עדויות חיצוניות המלמדות על הערצת שם הויה בקרב קבוצות נודדים באיזור סיני. ברשימות טופוגראפיות מימי המלך המצרי אמנחתפ השלישי (1400-1362 לפה"ס), שנתגלו במקדש האל אמון בסולב שבנוביה, וברשימות המלך רעמסס השני (1290-1224 לפה"ס), שנתגלו באמרה שעל הנילוס, נמצא הציון "ארץ השוסים י-ה-ו-ה" לצד "ארץ השוסים שעיר" ולצד "לבן" (השווה דברים א, א: "וְלָבָן וַחֲצֵרות").
ובנוגע למתואר בתורה כיצד יתרו ושבט הקינים הכירו בה' ובגדולתו מכל האלהים, כותב וידנפלד שם שבחפירות המקדש הקיני שבתמנע ניכרת השחתת הפסל שבמקדש הקודם, וכן יש דמיון לעבודת ה' בישראל, שכן מקדשם היה במתכונת של אהל, וכן נמצא בו נחש נחשת, מוטיב המוזכר בתורה, ובהמשך מוזכר כי הישראלים העריצוהו בימי הנביאים.
לקדמותם של השמות מררי ואיתמר, ראה באנצ"ע, ואצל גריניץ: יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 21 והלאה. לגבי חור (המוזכר בשמות יז' י' וכד' יד') ישנה דעה שהוא גם השתייך לשבט לוי. המונח חרטומים ידוע מהכתבים המצריים, ראה בית מקרא א' כב', וכן גריניץ: יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 111.
הביטוי כבד לב פרעה (ז' יד'), מקבל משמעות מיוחדת על פי המיתוס המצרי, לפי ספר המתים המצרי, הענין המרכזי במשפט המת בדרכו לחיי עולם, הוא שקילת הלב, אוזיריס שוקל את לבו של הנפטר, ואם לבו כבד יותר מנוצה, הרי הוא נטרף על ידי המפלצות. הלב שאין בו חטאים הוא קל, הלב החוטא הוא כבד, ומסכן את עתיד בעליו.
התיאור בתורה של יציאת פרעה המימה, ויכולת האדם הפרטי לפנות אליו (ז' טו'), מתאים למה שהראה האגיפטולוג אלן גרדינר על פי מקורות מצריים מרובים, ביניהם ציורים, שהיה פרעה יוצא לעתים לרחיצה ביאור, אך לאו דוקא בכל יום (ד"ר ח. גבריהו, 'פרעה מלך מצרים', מחנים קה'). בנוגע לאופן בו יכול אדם מן השורה לדבר עם פרעה, מביא שם גבריהו כי "קיים נוהג עתיק במצרים שכל אדם היה רשאי לעצור את פרעה בדרכו ולצעוק הושיעה המלך, לפי האידיאל צריך היה המלך לשמוע לו, אמנם היה זה אידיאל שלא תמיד נתקיים, אך נודע למנהג זה השפעה כלשהי בכל תולדות מלכי מצרים העתיקה".
מי שכתב את התורה היה במצרים באמצע האלף השני לפנה"ס, הוא מדבר את השפה המצרית הקדומה. המלה 'משארת' (ז' כח') שבתורה היא מצרית, וההיגוי 'משארת' תואם למצרית הקדומה, לפי ההיגוי של המצרית הדמוטית (ששלטה במצרים בתקופת מלכי יהודה) יש לומר 'מחארת', גם המלה טנא הסמוכה יסודה מצרי (Pap. Westcar, xii, 4 (=Lit. 76) `then they laid their heads on the cornbins).
הביטוי 'אצבע אלהים' (ז' טו') מוכר מן הטקסטים המצריים, (ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 53 הערה 54). הביטוי 'למן היום היווסדה' (ח' יח'), בתעודה מימי תחותמס הג' נכתב 'יותר מכל הדברים אשר היו במדינה מאז היוסדה' (מובא אצל קאסוטו עמ' 85. וכן: עבר וערב עמ' 17). 'נתינת קולות מן השמים' (שמות ח' כג') לגבי ברקים, נמצא גם באגרות אל עמרנא (קאסוטו שמות עמ' 80). דברה תורה אם כן בלשון בני אדם, של האלף השני לפני הספירה. הביטוי 'השפחה אשר אחר הריחיים' (שמות י' ה') שכיח בספרות המצרית להורות על העני שבעניים, למשל בסעיף הראשון של משלי פתח-חתפ (קאסוטו שמות עמ' 91).
התורה מספרת שתועבת מצרים רועי צאן (ז' כב'), ואכן הירודוטוס, שביקר במצרים, כותב כי יש מן המצרים שאינם זובחים עזים ושעירים (ספר שני סעיף 46). גם האגיפטולוג אלן גרדינר בספרו 'פרעונים' כותב: הצאן נחשב תועבה בעיני המצרים ונמנעו אפילו מלציירם, אע"פ שבכתביהם הוזכרו, מובא אצל גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית.
התורה יודעת גם את אופי הגידולים במצרים, 'הפשתה והכוסמת' (שמות ח' לא'). הפשתה היוותה גידול מרכזי וראשון במעלה במצרים העתיקה, כפי הידוע לנו. ראה אנצ"מ ע' מצרים עמ' 247. הכוסמת המוזכרת בסמוך, גם היא מידע מדוייק, הכוסמת היתה משמשת גם במצרים וגם בכנען לעשיית הלחם, במצרים נתגלו שרידים של לחם כוסמת. ראה קאסוטו שמות עמ' 82 אנצ"מ שם, ובערך מאכלים ומשקאות עמ' 545.
האמונה והמיתוס המצריים, פרעה אומר לבני ישראל 'ראו נא כי רעה נגד פניכם' (ט' י'), כשיש כאן רמז ברור לראש הפנתיאון המצרי, האל רע.
הגיאוגרפיה של מצרים והאיזור כולל שמות מקומות, מתוארת במדוייק: השם 'מגדול' (שמות יד' ב') ידוע גם בשפה המצרית, ונמצאו מקבילות גם לסוכות, וכן ישנן השערות בנוגע לאתם / ח'תם. זיהוי בלתי ודאי של פי החירות, מובא אצל קאסוטו. תעודות מאשרות את השמירה ההדוקה על הגבול למניעת בריחת כל עבד (תולדות א"י עמ' 142 אנצ"מ ערך מגדל עמ' 636).
אולברייט כותב: "לפי ידיעותינו כיום על הטופוגרפיה של הדלתה המזרחית אין ספק שההרצאה על מסע יוצאי מצרים בשמות יב לז וביג כ נכונה לגמרי מבחינה טופוגרפית.. על נקלה אפשר להוסיף ראיות כהנה וכהנה על התוכן ההסטורי של ספור יציאת מצרים והמסעות בגבול סיני מדין וקדש", (מתקופת האבן ועד הנצרות, עמ' 152). רבים מן המקומות שבמסעי בני ישראל מזוהים בארכיאולוגיה: יטבתה, חצרות, צלמונה, פונון, דיבון, מתנה, באר. חירבת אנחס בקרבת פונון, אפשר שרומזת למעשה נחש הנחושת. א"י בתקופת המקרא, אהרוני, עמ': 172, 174, 176, 177. פונון מוזכרת בכתובת מצרית, עולם התנ"ך שמות עמ' 43. גם נאמן מציע זיהוי למסלול יוצאי מצרים, (נדב נאמן: סיפור יצי"מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט' תשעא תשעב').

יש לציין שמכל איזור הדלתא לא שרדו פפירוסים מצריים כלל, עקב הלחות. והאירועים הקשורים בישראל במצרים קשורים ברובם באיזור זה. ראה להלן פרק י.

האזכור המצרי המפורסם ביותר של ישראל, הוא במצבת מרנפתח מן המאה ה13 לפנה"ס, בו הוא מציין את ישראל כעם בארצו, אבל לאחרונה הועלה אזכור נוסף (משוער) של ישראל כבר במאה ה15 לפנה"ס בטקסט מצרי, הדומה מאד למצבת מרנפתח, ראה: הרשל שנקס: אזכור ישראל במצרים במאה ה15.

לסיכום:

יוסף במצריםשעבוד בני ישראלשמות בני ישראלהמשא ומתן מול פרעההווי החיים במצריםהתפתחות

ישראל

תיאורים מצרייםמסע בני ישראל
*איש שמי שהפך לנסיך ושם את הארץ למס.

*מעשה דומה לאשת פוטיפר.

*איש חכם היודע לאגור מזון ולחלק את השבר.

*השם פוטיפרע.

*אסטלת הרעב.

*תעלת יוסף.

*מטבעות עם יוסף שבולים ופרות.

*קבוצת 'חבירו' משועבדת בבניה עם נוגשים ומנין לבנים.

*חלוקת בצלים ושומים לבונים.

*בניית העיר רעמסס.

*כתובת עברית של עבד הפונה אל האל.

*נפת לוי במצרים.

*שבט אשר במצרים.

*לוי ומררי במצרים.

*כתובת מצרית המזכירה את שם הויה.

*אוצר שמות ושמות המיילדות.

*הביטוי 'אלהי העברים'

*עיון ברשימת האלים.

*"פרעה" ללא כינוי נוסף, מאפיין מובהק של הממלכה החדשה.

*יציאת פרעה המימה.

*האבניים.

*חרטומים.

*כבד לב פרעה.

*משארת.

*תיעוב רועי צאן.

*שכיחות החציר.

*החיטה והכוסמת.

*עבודת יהו"ה בימי הממלכה החדשה.

*האל בסנה.

*מקדש קיני ובו השחתת אלילות ונחש נחשת.

 

*אצבע אלהים

*למן היום היוסדה.

*קולות מן השמים.

*השפחה אשר אחר הריחיים.

*הטופוגרפיה של המסע.

*שמות החניות וסדרן.

 

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

6 מחשבות על “ח יוסף במצרים והשעבוד – הדים היסטוריים”

  1. בסגנון תגובתי על מאמרים קודמים:
    אכן מוכח שלכותב התורה היה מידע על תרבות מצרים אך אין לנו מידע על כך שהסיפור אמת ושהוא נכתב בזמנו כי יתכן והיו בידיו ממצאים כגון ספרים שתיארו את תרבות וסיפורי מצרים וככל סופר כשהוא תיאר את התקופה הוא למד את אותם ספרים כדי לתאר זאת על פיהם בהתאם לתקופה עליה הוא כותב.
    גם סיפורי התורה על יוסף וכדו' יתכן שלחלקם יש בסיס היסטורי והכותב עצמו לקח אותם מהמקורות שהיו לו בזמנו והשתמש בהם לכתיבת סיפוריו [בל נשכח שגם אם התורה נכתבה בזמן מאוחר יותר עדיין זה היה לא יותר מכמה מאות שנים אחרי וטבעי שאז עוד השתמרו ספרי וסיפורי הסטוריה שאיפשרו לכל סופר לכתוב ספרים על תקופת מצרים עם מידע על התרבות וההסטוריה של התקופה עליה הוא כותב].
    כמו"כ יתכן והסיפורים עצמם אכן היו בבסיס שלהם ועברו בידי ישראל במסורת או אפילו נכתבו ועברו אצל העם ואז בשלב מסוים בהמשך קם מישהו והחליט ללקט את כל הסיפורים לספר אחד שהוא ספר התורה אך אין לנו מידע כמה אגדות והבלים התווספו לסיפורים שעברו אצל העם במשך השנים ונכנסו אף הם לספרו

  2. " עדויות ארכיאולוגיות מעידות על סיפור יוסף, לפי 'אסטלת הרעב', המשנה למלך אמחותפ ייעץ למלך ג'וסר לאגור מזון לקראת שבע שני רעב הבאות. הכתובת נכתבה בתקופה התלמיית, אך משערים שעוסקת במלך שחי בתקופה הקדומה ליוסף בכאלף שנים. אין לדעת על מה בדיוק מסתמך התיארוך, בכל אופן ניתן בהחלט לראות בכך הד מצרי לסיפור יוסף, גם אם יחסו את הסיפור בזמן הכתיבה לתקופה אחרת. במצרים (ראה גריניץ 113), ישנה תעלה עתיקה המכונה "תעלת בחר יוסוף", שנעשתה לפי המסורת על ידי הוזיר הגדול של פרעה יוסוף (הרחבה עליה ראה כאן). בשנת 2009 פרסם ארכיאולוג מצרי בשם ד"ר תאבת שחשף מטבעות מצריים מזמן יוסף עליהם מוטבע שמו וכן ציורים של פרות ושבע שיבולים דקות בצד עבות (בהתאם לחלום פרעה שבתורה).

    בנוגע לקשר בין יוסף וג'וסר ואמחותפ ראו בסרט הזה."
    עליי להגיד שכל שורת ה"הוכחות" הזאת טועה, דבר ראשון אסטלת הרעב שונה ממש מהסיפור המקראי,
    הנה תרגום שלה: http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/famine_stele.htm
    שנית תעלת בחר יוסוף נקראה mer wer כלומר התעלה הגדולה. הייחוס ליוסף התרחש בעת הכיבוש המוסלמי והוא לא מתבסס על ידע היסטורי.
    שלישית מטבעות לא היו קיימים בזמן יוסף, המטבעות המוקדמים ביותר החלו להופיע במאה ה7 לפנה"ס.

    1. -אסטלת הרעב לא אמורה לספר את 'הסיפור המקראי' היא נכתבה שנים רבות לאחר מכן והטענה היא רק שיש בה -בין כל שאר הדברים- הד לסיפור המקראי כי היא כוללת את המשנה ג'וסר שייעץ למלך לאגור מזון לשבע שנות רעב, הקבלה די ברורה. לא ציפינו מאסטלה זו שתיצמד לתורה ותתאר את כל מה שיש בתורה.
      -הטענה שהיחוס ליוסף נעשה בעת הכיבוש המוסלמי שגויה, זו מסורת עממית עתיקה. אם היא מתבססת על ידע היסטורי, זו שאלה שנשארת פתוחה.
      -המטבעות עליהם מדובר אינם מטבעות עובר לסוחר, אלא מתכות שמוטבעים עליהם תכנים שונים.

      1. אני לא מוצא בשום מקום ייחוס לשם הנהר מוקדם מן התקופה המוסלמית , בנוסף מטבעות בכללי לא הופיעו עד המאה ה7 לפנה"ס, אולי אתם מתכוונים לחותמות? או אולי לחרפושיות? חוץ מזה ראו פה: http://www.biblearchaeology.org/post/2010/01/03/Urging-Caution-A-Brief-Comment-on-the-So-Called-Joseph-Coins.aspx
        זה נראה לי מחשיד שאותו אדם שפירסם את הממצא הזה לא פרסם תמונות…..

        1. אני לא מתכוין לשום דבר מסויים כי לא ראיתי את הממצא… בקישור שהבאת מישהו הציע שמדובר במשקולות, בכל מקרה יש הבדל בין הממצא לבין הפרשנות שלו, כשמוצאים מתכת שמרוקע בה ציור ואותיות, זה הממצא, זו עדות לרעיון שאנשים רצו להביע, מה התכוונו ברעיון, ולמה שימש הממצא זו שאלה משנית. הרי אי אפשר לדעת אם שימש לקניה ומכירה או לא, וכפי שכתבת סביר שלא. אבל הוא נראה כמו מטבע ויכול להיות ששימש כמדליה או כמשקולת או כחותמת או הרבה דברים אחרים. (אם כי לדברי ד"ר תאבת הוא כן שימש למסחר, וגם את זה אין דרך להפריך כמובן, העובדה שהמטבע הקדום הידוע לנו הוא מתקופה א' לא קובעת שקודם לכן לא השתמשו במטבעות)
          לגבי פרסום תמונות, נכון שהממצא לא הוכר ולא אושר, ולכן מדווחים עליו בהתאם לידע. אני לא חושב שאם אין תמונה זה אומר שהוא לא קיים.
          לגבי תעלת בחר יוסוף זו מסורת עממית עתיקה, היא לא מיוחסת למישהו לפני או אחרי התקופה המוסלמית, והיא כמו עוד מסורות עתיקות אחרות, בתורה לא מוזכר שיוסף חפר תעלה, ואף לא בקוראן, ולכן אין טעם לייחס את המצאתה לאיסלם באופן ספציפי. המוסלמים לא ידעו שיש קשר בין אמחותפ דוקא ליוסף, ולא יכלו לדעת שהעיר שמון היושבת על התעלה קשורה בפולחמן אמחותפ.
          כמובן שכל הדברים האלו אינן הוכחות אלא רק אנקדוטות, ולכן יש להתייחס אליהם בהתאם. כפי כותרת המאמר 'הדים היסטוריים', אלו ממצאים שיכולים להיות הדים לסיפור שבתורה. ארכיאולוגיה בכלל אינה יכולה להוכיח דברים, ומטרת הדברים היא רק למי שמחפש האם יתכן שאין הדים, לראות שיתכן שישנם.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *