ח. יצירתיות במעבדה: איך זה עובד?

בעקבות ועדת הבדיקה ביוני 2010 שהורתה למדען ישראלי (הדסה, האוניברסיטה העברית) להפסיק ללמד לאלתר, כאשר הסיבה (לפי "הארץ"): "הוא נטל ללא בסיס אחריות מדעית למאמרים שפירסם". נחלץ יבשם עזגד בבלוגו, להרחיב את היריעה על גורמי תעשיית הזיופים במדע.

מדענים, זייפנים ונביאי שקר – מדע בדיוני במעבדה

סיריל בורט, פסיכולוג וסטטיסטיקאי בריטי בעל שם עולמי, פירסם סדרת מאמרים שבהם תיאר ניסויים שערך, אשר בחנו את תורשת האינטליגנציה אצל תאומים זהים שהתחנכו בסביבות שונות. במחקרים אלה, שהוכיחו כי האינטליגנציה היא תכונה תורשתית, וכי השפעת הסביבה עליה היא מזערית, השתתפו לצד בורט, לפי דיווחיו שלו, שתי מדעניות נוספות. התוצאות החד-משמעיות של הניסויים האלה, התקבלו על-ידי מדענים רבים, בהסתמך על המוניטין של בורט, כסוף פסוק בשאלת התורשה והסביבה שהעסיקה את המדע שנים רבות.

לאחר מותו של בורט, התברר כי המחקרים שתיאר לא התבצעו מעולם, וכי שתי המדעניות שהשתתפו כביכול במחקרים האלה, כלל אינן קיימות.

הרופא והחוקר האוסטרלי, ויליאם מק'ברייד, נודע לתהילה בעולם כמי שגילה את העובדה שהתרופה תאלידומיד גורמת מומים מולדים חמורים. לאחר התגלית הזאת, הוקם למענו מכון מחקר מיוחד שבו המשיך לחקור השפעות של תרופות שונות, בניסיון לגלות אם גם הן גורמות מומים מולדים. לימים התברר שגם החוקר המהולל הזה דיווח על מחקרים שלא היו ולא נבראו, ושינה כראות עיניו תוצאות של מחקרים שבוצעו. העובדות האלה כמעט שלא הגיעו לידיעת הציבור, אבל מק'ברייד נאלץ לפרוש מכל פעילות מדעית.

פרופ' אלכסנדר כהן (לשק) חקר את התופעות האלה לאחר שנתקל במקרה כזה, ממש "ראש בראש". שנים אחדות לפני שהלך לעולמו (1995), סיפר: "זה קרה כשהייתי בשנת שבתון באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. באותו זמן נבדקו בחדר הסמוך תרביות של תאי כבד שנלקחו מניסוי שנערך על-ידי הביולוג פרופ' ר"ס צ'אנג. צ'נג ניסה לגלות את הגורם לדלקת כבד נגיפית. בכמה מהתרביות שבדק, מצא צ'אנג תאי כבד שנהרסו על-ידי גורם לא ידוע. הוא האמין שגורם זה הוא נושא המחלה, אבל לא הצליח לבודדו או לזהותו, ומכיוון שכך, שלח את התרביות שהכילו תאי כבד הרוסים, לבדיקה במיקרוסקופ האלקטרוני של ברקלי, שכאמור, היה ממוקם בחדר סמוך לחדרי.

"בוקר אחד הזעיקה אותי מפעילת המיקרוסקופ, והראתה לי את התאים, שלדברי צ'אנג היו תאי כבד, אלא שלמעשה, היו אלה אמבות פשוטות… מאוחר יותר התברר שאמבה אחת פשוט נפלה לצלוחית שהכילה תאי כבד. היא התחילה לטרוף את תאי הכבד ולהתרבות, וכך עברה מצלוחית לצלוחית כשהיא חוזרת על אותו תהליך ואוכלת את התאים לתיאבון. במיקרוסקופ רגיל אי-אפשר היה לגלות את העובדה שהאמבות תופסות את מקומם של תאי הכבד, אבל במיקרוסקופ האלקטרוני, נראו ההבדלים בבירור.

"צ'אנג פירסם כשמונה מאמרים נרחבים על ניסוייו בתאי הכבד הללו, שלא היו אלא אמבות, ולכן ציפיתי, שבאופן טבעי הוא יפרסם מאמר חדש שבו ימסור את העובדות החדשות. אבל להפתעתי הוא לא עשה זאת, והעדיף לשתוק. העניין הדליק אצלי, כמו שאומרים, 'נורה אדומה'…

הרגישות הרבה בעולם המדעי לעניינים של דיווחים לא אמיתיים על מחקרים, הובילה גם לדרמות ולסחרחורות של חקירות שנמשכו שנים, עלו מיליונים ונגמרו בלא כלום. כך היה גם בדרמה שליוותה את חתן פרס נובל דיוויד בולטימור.

לשק טען שצריך להבדיל, כמובן, בין תרמיות של ממש לבין שגיאות 'אינסטרומנטליות'. דיווח על מחקר שלא בוצע, או עיוות תוצאות בכוונה, כדי שיתאימו לציפיותיו של החוקר, הם פשע ממש. אבל לעתים יש גם מקרים שבהם התוצאות השגויות של המחקרים נובעות מטעויות טכניות, ואפילו מאי סדר במעבדה. הדוגמה הקלאסית בעניין זה היא המקרה שבו טען החוקר הרוסי בוריס דריאגין, כי עלה בידו ליצור "מצב צבירה רביעי" של מים. הוא קרה ל"מצב הצבירה הרביעי" הזה, בשם "מים פולימריים".

הניסוי היה מבוסס על עיבוי מהיר של מים המצוים בתוך נימים דקים העשויים צורן. המים האלה הפכו למעין נוזל צמיג. לא פחות מ-400 מחקרים מדעיים ומאמרים מלומדים נכתבו על העניין הזה במשך השנים, ורק אז התברר שה"מים" מכילים 20% 20נתרן, 3% 3סידן ו-15% כלורידים וסולפידים… במלים אחרות, בגלל קוטרם הקטן של הנימים שבהם עובו המים, כל זיהום זעיר התבטא בשינוי מהותי של הרכב התמיסה, שאמורה היתה להיות מים נקיים.

לקטיגוריה הזאת אפשר לשייך גם את המחקר שבו טענו החוקרים כי המים יכולים "לזכור" תכונות של חומרים שהומסו בהם בעבר. בהמשך התברר שמחקר זה, שכמעט העניק בסיס מדעי לרפואה ההומיאופטית, נערך, פשוט, בתנאים לא מתאימים במעבדה. זה, כנראה, הוא ההסבר גם למחקר שהעמיד את העולם המדעי כולו על הרגליים, בטענה שנמצאה דרך לבצע מיזוג גרעיני של שני אטומי מימן לאטום הליום, במבחנה (תהליך שבאופן טבעי מתבצע רק בשמש, ובאופן מלאכותי אפשר לבצע אותו כיום רק בהתפוצצות של פצצת מימן). אם הטענה הזאת היתה נכונה, פירושו המעשי של הדבר היה קץ משבר האנרגיה, אבל, גם כאן התגלו "טעויות אינסטרומנטליות" בדרך עריכת הניסוי.

לשק ניסה להרכיב קלסתרון נפשי של "המדען הזייפן": רבים מהם נמצאים באמצע הקריירה שלהם. באוניברסיטה אלה מרצים בכירים או פרופסורים חברים. הם מונעים על-ידי רצון להתקדם בסולם האקדמי ועל-ידי שאיפה לתהילה. מדעני צמרת כמו ויליאם מק'ברייד וסיריל בורט, הנתפסים לרמאויות, עושים זאת, כפי הנראה, מסיבות דומות לאלה הדוחפות מהמרים כפיתיים להמשיך להמר. הם יודעים שבסופו של דבר ייתפסו, אבל לא יכולים להימנע מלדווח על הישגים מרשימים במחקריהם. הם מכורים לתהילה, ומוכנים לשלם בעדה כל מחיר, אפילו זו תהילה זמנית בלבד, שתהיה נחלתם רק עד לגילוי התרמית.

יש גם מקרים שבהם עובד מחקר זוטר, שנפגע מיחסו של החוקר הבכיר, מתנקם במעסיקו באמצעות זיוף תוצאות, כך שיתאימו לציפיותיו של ה"בוס". במקרים אחרים, גורמת נאמנות יתר של טכנאים, המבקשים להשביע את רצונו של מעסיקם, לעיוותים בתוצאות המחקר.

גורם נוסף המעביר מדענים על דעתם, הוא יהירות פתולוגית. כאן יש לנו עסק עם חוקרים צעירים זוטרים, בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד, כישרון וכריזמה. הם מאמינים כי הם חכמים בהרבה מאנשים אחרים, ומכיוון שכך, הם מרשים לעצמם לבנות באופן מושלם ניסויים מזוייפים התומכים בהשערה חשובה, ולעתים מהפכנית.

אחד מאלה היה מארק ספקטור, שטען כי עלה בידו לגלות את התהליך הגורם לתאים רגילים להפוך לתאים סרטניים. בדיעבד התברר שהאיש פשוט החדיר בסתר חומרים שונים לתמיסות שהשתתפו בניסוי, וכך "השיג" תוצאות שחוקרים אחרים לא הצליחו להשיג…

במקרה אחד של זיוף מדעי שהתגלה בעבר בישראל, היה מעורב מדען מהמכון הווטרינרי, המסונף למרכז וולקני, שניסה להערים על שותפיו למחקר. בטותו זמן בודד מתוך חלב, החלבון קזאידין, שהוא אחד מחלבוני הגבינה. אותו חוקר טען שביצע ניסויים שונים ומצא שלחומר זה יש תכונות אנטיביוטיות. מאוחר יותר התברר שהכל, הניסויים והתוצאות גם יחד, היה בדוי לחלוטין.

במקרה אחר, נדרש תלמיד מחקר צעיר לפתח שיטה להרכבת חומר מסוים. הניסוי לא עלה בידו, והוא הלך לבית-מרקחת, קנה את החומר וטען שייצר אותו בשיטה שפיתח בעצמו. הדבר התגלה, כמובן. לשק סיפר שאותו סטודנט זכה למחילה, קיבל תואר דוקטור וכיום הוא חלק מהממסד המדעי בארץ. (עד כאן יבשם עזגד).

הרוצה לשקר ירחיק עדותו?

הזיופים והטעויות, התרחשו למרבה הפלא גם במקרים בהם היה קל מאד לבדוק, הדברים פשוט לא נבדקו. המקרה המפורסם של גולגולת פילטדאון, אותה גילה האנתרופולוג הבריטי צ'רלס דאוסון באתר בניה שבפילטדאון ב1908. גולגולת אנושית בעלת לסת של קוף, כותב מאמרים פופולאריים מתאר: "גולגולת זו הוכרה במשך עשרות שנים כממצא מדעי בעל חשיבות ראשונה במעלה, המוכיח את דבר קיומו של שלב מעבר אבולוציוני בין הקוף לאדם. אלפי מאמרים וספרים נכתבו בעקבות התגלית פורצת הדרך", למעלה מ500 עבודות דוקטורט נכתבו עליה (Malcolm Muggeridge, The End of Christendom, Grand Rapids, Eerdmans, 1980, p. 59). רק ב1953 פירסם האנתרופולוג קנת' פייג' אוקלי, שהגולגולת שנחשבה כבת 50 מליון שנה, היא מעשה זיוף של הרכבת לסת קופית על גולגולת אנושית רגילה.

את הבדיקה הזו של אוקלי, ניתן היה לבצע באופן מיידי (קלארק, מהצוות של אוקלי התבטא: הראיות לשחיקה מלאכותית מזדקרות לעין מיד. הן באמת כה בולטות עד שמתבקשת השאלה – כיצד קרה שהן חמקו מן העין קודם", (Stephen Jay Gould, "Smith Woodward's Folly", New Scientist, April 5, 1979, p. 44). אך רוב הנתונים לא נבדקים, הממצאים תלויים בכ"כ הרבה  משתנים, עד שאי אפשר ואין טעם לבדוק את כולם.

כזה היה המקרה של השיבוט הרבייתי.

בפברואר 2004 הדהים הוואנג וו-סוק (Hwang Woo Suk) את העולם כשפרסם מאמר בכתב העת "סיינס", בו טען כי הצליח לשבט תא גזע עוברי בטכנולוגיית "השיבוט הרבייתי". במאי 2005 פרסם וו-סוק מאמר נוסף, בו דיווח על יצירת 11 תאי גזע עובריים, ששובטו מ-11 בני אדם שונים. עוד זה מדבר, והישגו הגדול ביותר (והיחיד בדיעבד) של וו-סוק, בא. ב-4 באוגוסט נולד "סנופי", הכלב המשובט הראשון בהיסטוריה, תוצרת מעבדתו של וו-סוק. מניותיו של המדען הנועז הרקיעו שחקים. הוא מונה לעמוד בראש המרכז העולמי לחקר תאי גזע ובמולדתו הופיעה דמותו על בולי דואר.

האמת כי כל טענותיו היו שקריות, והממצאים לא היו ולא נבראו. אך אף אדם לא העלה על דעתו לבדוק את הדברים המפורסמים, עד שבמקרה נפתחה חקירה פלילית הנוגעת לאי סדרים כספיים, תשלום שוחד, וכיוצא בזה, מה שחשף שכל המחקר היה מפוברק מתחילתו ועד סופו.

מקרה נוסף: ד"ר אריק פולמן מארה"ב, שהתמחה בחקר של בעיות במערכת העיכול כתוצאה מזקנה, נחשב אמנם עד לפני כ-4 שנים למדען פורה ומוערך, אך אף אחת מ"תגליותיו" לא הכתה גלים בתקשורת ובעולם המדע כמו התגליות שהופיעו עד כה ברשימה.

ב-17 במרץ 2005 הודה פולמן, במסגרת עסקת טיעון, כי זייף ממצאים ב-10 מתוך 200 המאמרים שפרסם במהלך קריירה מטאורית של 20 שנה. הוא הודה גם כי זיוף הממצאים עזר לו להשיג מענק של יותר מחצי מיליון דולר מהממשלה הפדרלית. לטענת פרקליטי ארה"ב, פולמן השיג לאורך השנים
מענקי תמיכה בסכומים הקרובים ל-3 מיליון דולר, הכל בהתבסס על תוצאות מפוברקות.

גם כאן, נזקק בית המשפט  לתרמיות, רק מכיון שפולמן זכה במענקים.

רמאות פשוטה בדבר העשוי להתגלות, מצאנו ב"מקרה סמרלין" מ-1974. ד"ר סמרלין טען שהוא יכול להשתיל רקמות בלי שתתעורר תגובה על ידי מערכת החיסון. לראיה, הוא השתיל עור מעכבר שחור לעכבר לבן. את המחקר ביצע סמרלין במרכז סלואן קטרינג בניו יורק, מכון ידוע לחקר הסרטן. סמרלין הוזמן למשרדו של מנהל המכון, ד"ר רוברט גוד כדי להראות לו את העכברים המושתלים. אחד מן הצופים באותה פגישה הבחין שהכתמים השחורים לא תאמו את מה שמצופה משתלי עור. כשהתיז על הכתמים אלכוהול, הכתמים נעלמו וכך התגלתה התרמית. התברר שסמרלין צייר את ה"שתל" בטוש שחור… כמובן שסמרלין פוטר מיד ממשרתו היוקרתית.

דוגמא נוספת: אבן הירח ששכנה לבטח בקופסה חסינה בריק מוזיאום באמסטרדם התגלתה כמזויפת.

הריק הוא המוזיאון החשוב ביותר באמסטרדם ושבמקרים רבים הוא שני רק ללובר בחשיבות האוצרות שבו. האבן שבה מדובר הוענקה לוילם דריס, שהיה בעמדות מנהיגות בהולנד באותה התקופה בראשית שנות השבעים במסגרת סיור עולמי שערכו חברי צוות אפולו 11 ניל ארמסטרונג, באז אלדרין ומייקל קולינס בכמאה מדינות לציון השגם החשוב. לכל מדינה הם הביאו תשורה קטנה, אבן במשקל מספר גרמים מן הירח. הנמען בהולנד היה וילם דריס שהיה ראש ממשלת הולנד בין השנים 1948-1958

אך כעבור כ-40 שנה התגלה כי האבן שהוערכה בחצי מיליון דולר, היא סתם חתיכת פחם מכדור הארץ, והיא לא שווה אפילו דולר אחד.

הטלגרף הלונדוני שמסר על כך אומר כי חוקרים באוניברסיטה החופשית של אמסטרדם חשדו בדבר הזיוף עוד כאשר הגיעה האבן לראשונה למוזיאון כאשר דריס הוריש אותה למוזיאון לאחר מותו ב-1988, אך הם שמרו את חששותיהם לעצמם ורק כעת הוחלט להעביר את האבן לבדיקה כימית. מי הוא הזייפן עז המצח שלא פחד מבדיקה פשוטה? עדיין לא ידוע.

בשנים האחרונות פורסם בכתב העת היוקרתי Science מחקר שמצא שלבנים נוטים להפלות כנגד שחורים כשהם נמצאים בסביבה מבולגנת ומלוכלכת. מחקר אחר שפורסם לפני מספר שנים גילה שאוכלי בשר הרבה יותר אנוכיים מצמחוניים, ומחקר נוסף מצא שאנשים עם קול גברי נתפסו כמוכשרים יותר בראיונות עבודה. הבעייה עם כל המחקרים הללו שפורסמו בכתבי עת יוקרתיים ביותר הייתה שכל אחד ואחד מהם, ועוד עשרות אחרים, הם זיופים פרי עטו של הפסיכולוג דידריך סטייפל.

במשך לפחות 10 שנים זייף סטייפל נתונים של עשרות מחקרים וכל מחקר שהוא חתום עליו, הן בתור כותב ראשי או משני, נמצא תחת חקירה מדוקדקת לבדיקת האותנטיות שלו. סטייפל הוא פסיכולוג בעל שם עולמי שרבים מהמחקרים שלו זכו לתשומת לב תקשורתית נכבדה, ויתכן שדווקא הפופולאריות של הנושאים שהוא חקר היא שהניעה אותו לזייף נתונים ולזכום בפרסום. העדויות מצביעות על כך שבתחילה סטייפל היה עורך מחקרים עם נבדקים אמיתיים, אבל הנתונים של המחקרים שונו כך שיתאימו לתוצאות שהוא היה מעוניין בהן. בשלב מסוים בקריירה שלו הוא הגיע למסקנה שזה בזבוז זמן משווע לגייס נבדקים ולאסוף נתונים, ועדיף במקום זה פשוט לייצר לבד את הנתונים המספריים של המחקר. הוא יצר פרוטוקולים שלמים של ניסויים, כולל השאלונים, ניסוח השערות ואף פיצוי למשתתפים, רק שלא היו שום משתתפים בניסוי. כל הנתונים הומצאו על ידו וכדי להסתיר את העובדה שאין לו ממש נבדקים הוא היה טוען שרק לו הייתה גישה אליהם. בתור חוקר שהיו לו לפחות 20 סטודנטים שכתבו דוקטורט תחת פיקוחו, ועוד עשרות רבות של שותפים למחקרים אחרים, די מפתיע שאף אחד לא עלה על הזיופים שלו בשלב מוקדם…

בשנים האחרונות היו כמה מקרים שזכו לתהודה תקשורתית, למשל אנדרו ווייקפילד שזייף מחקרים שמראים לכאורה על קשר בין חיסונים לאוטיזם (מחקר שגרם נזק אדיר ודירבן הורים רבים לא לחסן את ילדיהם), או המדען הדרום קוריאני שטען ששיבט בן אדם. הפסיכולוג והפרימטולוג מרק האוזר שסולק בבושת פנים מהרווארד אחרי שמחקרים רבים שלו זויפו, בעיקר כאלו שהתיימרו לטעון ליכולות קוגנטיביות יוצאי דופן של קופי טמרין, כולל זה שהם יכולים לזהות עצמם במראה (הקידודים של התנהגות הקופים זויפו על ידו, למרות מחאות של סטודנטים ועמיתים שיתן לשופט בלתי תלוי לקדד אותם). אחד המקרים השלומיאליים ביותר של זיוף נעשה על ידי הפיסיקאי ז’אן הנדריק שון (מבכירי החוקרים במעבדות בל) שבשלושה מקרים שונים פשוט פרסם מאמרים עם אותו הגרף, למרות שמדובר היה בניסויים בתנאים שונים מאוד. (שון זייף ממצאים במשך 4 שנים. ממצאים אלה פורסמו במשך תקופה ארוכה בכתבי עת יוקרתיים כמו "סיינס", "נייצ'ר", "אפלייד פיזיקס לטרס" ואחרים כבעלי פוטנציאל לזכייה בפרס נובל).

עזגד כותב: ישנן סיבות שונות שמובילות חוקרים לזייף נתונים, ובראש ובראשונה הלחץ הגדול של לפרסם  הרבה, ואם אפשר בכתבי עת מכובדים, כל זה על מנת להתקדם בסולם האקדמי. הלחץ לפרסם באקדמיה הוא בלתי נסבל ומוכרת האמרה של Publish or Perish. זיופים נעשים קלים יותר כשלחוקר מסוים יש שליטה מוחלטת על הנתונים בלי שום יכולת ממשית לפקח עליהם כמו במקרה של סטייפל… אין בעייה לשנות מספרים במסד הנתונים או בתוכנה הסטטיסטית שיתאימו להשערות החוקר או מה שהוא היה רוצה שיהיה נכון, ואף אחד לא יכול עקרונית לדעת ששינויים כאלו אכן התרחשו. כך נעשה בחלק ניכר מהזיופים של סטייפל ושל אחרים.

אמצעי הבקרה על זיופים אינם מושלמים ומצביעים על בעייתיות בשיטה המדעית. ישנה כמובן ביקורת עמיתים שהיא כלי חשוב בהערכת מחקרים… אבל הם עדיין לא מכסים על פערים שתלויים בחוקר בלבד ושלשופטים אין גישה ישירה אליהם…

ראה עוד: רמאים בחזית, אלכס דורון: מה גורם למדענים לזייף תוצאות?