לחץ לגירסת הדפסה

עם המסורת היהודית נקשרות בדרך הטבע גם ידיעות על מעשים על טבעיים, החל ממעשי חרטומי מצרים הנזכרים בתורה, שהצליחו לחקות את מופתיו של משה. דרך בעלת האוב בימי הנביאים, עד המעשים הרבים העוסקים בכשפים המובאים בתלמוד.

בימינו מקובל לראות את כל העיסוקים האלו כדברי הבל ורעות רוח, גם מי שמסכים להודות כי אין לנו אפשרות לשפוט שהאל אינו עושה נסים. אינו מעלה על דעתו כי יש ממש בכישוף או בשאר פעולות מאגיות, וכך היתה דעתם של הרבה חכמינו שבימי הביניים. ואכן, הנושאים האלו אינם מעיקרי היהדות, אך סבורני שבכל אופן ראויים הם לבחינה מדוקדקת, מאחר שהם שייכים לחלק מן המסורת שקבלנו מן העולם הקדמון, הכוללת בתוכה הרבה נושאים שזלזלו בהם לחינם. כפי שהראינו לעיל פרק ד'.

ידועים ומפורסמים דברי הרמב"ם:

"המכשף חייב סקילה.. ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו.. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך", (פי"א מהלכות עכו"ם הט"ו).

• הרמב"ם כורך את כל הענינים הבלתי רציונלים יחדיו: "אני יודע שרוב בני אדם כולם נפתים בזה פתוי גדול מאד ובדברים דומים להם ומחשבים שיש להם ענינים אמתיים, ואין הדבר כן, עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהם אסורין מצד התורה בלבד ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב והם דברים נתבררה להם פרסום גדול אצל העובדי כוכבים.. והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכשוף וההשבעה והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה ששלפה (?) התורה האמיתית חרבה עליהם והכריתה אותם והם עיקר עבודת כוכבים וענפיה", (פיה"מ פ"ד דע"ז מ"ז).
• "וזה הספר מלא שגעונות עובדי עבודה זרה, וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו, ר"ל עשיית הטלסמאות והורדת הרוחניות והכשוף והשדים והמזיקים והשוכנים במדברות, וגלגל ג"כ בספר ההוא שגעונות עצומות ישחקו מהן אנשי השכל", (מו"נ ח"ג פכ"ט).

הרמב"ם הולך כאן בעקבות רבותיו הגאונים והרי"ף, אלא שהוא מביא את הדברים לידי הגדרה ברורה וחד משמעית.[1]  וכך כתוב בתשובת רב האי גאון:

" יש דברים שאי אפשר היותם כל עיקר, כאשר אמרתם כי יש שאומר שם ומחביאין עצמם מן הלסטים.. דבר זה אי אפשר להיות כל עיקר, כי ההרגשה אינה דבר שניתן לזה ולא ניתן לזה.. המדמה כזאת בשוטים הוא נחשב.. וכל אלה דברי רוח.. למר משה הכהן ז"ל היו טוענים כי היה רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהן, וחקרו קדמונינו הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות אלה דברים שאי אפשר לכמותן להיות. ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים כי הם קרובין למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם. .. לא יחזק האלהים ידי עוברי עבירה לעשות כמעשה נביאות ואין בזאת כלום משינוי סידורי העולם.. .. אם אמר לך חולין שבאין בכאן נרפאין ואתה מוצא כן, אל תשמע כי כולן מרמות עשויות להטעות, ומנהגות עולם הן ואינן כמופתי נביאות.. מעשה כשפים כולן דברים שהן מצויין במנהגי העולם או שיכולין הברואים לעשותן.. אין הקב"ה עושה אות נביאות לכזבן כי אות זאת יש בה האמנת דברי מי שנעשית לו והאמנת כזבן היא כזב, וחלילה לאל מרשע ושדי מעול", (תשובות הגאונים הוצ' אופק, קטו'). לענין שדים ורוחות ראה בתשובות הגאונים הרכבי סי' רמח', ובהלכות הר"י אבן גיאות ח"א עמ' 36.

חלק מן הגאונים גם הוציאו את ענין בעלת האוב מפשוטו (מובאים ברד"ק ש"א כה', וכן דעת רבינו בחיי דברים יח י), לפי בעל ספר החינוך הניחוש הוא "דברי שגעון וסכלות גמורה שיאמרו המוני העמים הסכלים ודברי שקר לא מעלין ולא מורידין" (מצוה רמט), "כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכשוף" (מצוה רנ), "ענין הכשוף שיעשו בני אדם תחבולות כי הבל המה", (מצוה תקיא). האוב הוא: "ידמה לאדם שישמע דבור", (מצוה רנה-ו. ראה תקיג-תקטו). רבי יהודה הלוי כותב: "נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות ונסיונות רחוקות מהטבע, עם הרחקת התורה אותם", (הכוזרי ד כג, ראה עוד להלן בשמו). המאירי אומר:  "ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם.. אינם אלא דברי הבאי", (סנהדרין קא.).

גם לגבי הכשפים והלחשים המוזכרים בתלמוד כותב המאירי: "כל מיני הלחשים וההשבעות.. הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם", (סנהדרין קא.). ומהר"י אבוהב: "אע"פ שהדברים ההם לא יוכלו להזיק למי שהוא מתמים דרכיו ובוטח בש"י ואינו מקפיד על אלו כראות חכמים ז"ל איך בני אדם ערלי לב מקפידים על דברים האלו ויוכלו להזיקם ע"כ למדו לישראל הדברים שיוכלו לינצל מהם מדברי הכשוף",  (מנורת המאור נר ששי א א ו). "כל אלו הדברים הם הבלים ורעות רוח ודברי פתיין הנעשים לריקים ובאמת אינן מעלים ולא מורידים אבל יוכלו להזיק לאדם הנטבע בהם בכח דמיונו שמדמה ופועל בו, ולפי שכל זה הבל ורעת רוח ההרגל בזה אינו אלא אבדון עולם הזהירה תורתינו התמימה ע"ז ואמרה תמים תהיה עם ה' אלקיך", (שם ב י ב א).

• "ריקי מח אמרו לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף לא אסרם הכתוב ואני אומר הפך דבריהם כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד האלילים והפסילים, ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר ענין בעלת אוב בראיות גמורות", (אבן עזרא ויקרא יט לא). "ענין אוב הוא לעורר הדמיון", (רלב"ג ש"א כח ז).
• "מכשפים – מראית עין", (אבן עזרא שמות יז יא). "לא היה מעשה שדים ולא מעשה כשפים כי מעשה שניים אלו יהיה דמיון ולא ממש, והדמיון יהיה לעין הרואים ולא ממש כו' וכל דבר שיהיה ממעשה שדים יבטלהו שנוי מקום ובפרט כשיניחוהו בארץ כידוע (זהר ח"ב קצב)", (אור החיים שמות ז כא). "מכשפה לא תחיה, אל תאמר בלבבך למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים שאין בהם ממש וכלם מעשי תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתנה", (אברבנאל שמות כב'). מעשה חרטומים היה באחיזת עיניים, (ספורנו שמות ז כג).
• "יש אנשים שכחם המדמה חזק מאד אם ע"י טבעם ואם ע"י פעולה שיעשו לחזק הדמיון כמו המעשים שיעשו הקוסמים ואשה בעלת אוב ומתוך כך ידמה דמיונות רבות", (ספר העיקרים ג י). "לפי שחושבין כי לכישוף כח בפעלים ההם.. בעבור זה כלל בדברי האלות שבעבודת אלילים והשלחתי.. אין לקסום ולעונן ולנחש ולא לעשות בהבלי תעתועים שנהגו הראשונים לעשות.. ולפי האמת והשכל אין לעשות מעשה ולא לשאול דברים בטלים כאלה", (צידה לדרך ב ד ה). "כשוף לא אסרה התורה אלא להתעסק ולהאמין בדברי הבאי והבל", (ראש יוסף לבעל הפמ"ג חולין קה).
• את הלחשים והתפילות נגד הכשפים והשדים מסביר בעל ספר החינוך (מצוה תקיב): "שיש בהם דברים יעוררו הנפש היודע אותם לחסות בה' ולהשים בו כל מבטחו".
• לפי בעל אור החיים (פרשת בלק) מה שנאמר על בלעם "אשר תברך יבורך" לא התקיים באמת, אלא שהיה זה דרך רמאות שסיבב את ברכותיו כאילו שהן גורמי המציאות.

השלחן ערוך מעתיק את דברי הרמב"ם כדרכו, גם בעניני קמיעות ולחשים (יורה דעה הלכות עכו"ם קעט'), הרמ"א אינו משיג עליו, ובספרו תורת העולה (ח"ג פע"ז) הוא כותב שכשפים הם בכלל חכמה טבעית, כי פעולת הכישוף והנחוש והקסמים "הם כולם מצד ידיעת טבעי הדברים על בורין, אשר יוכל החכם לפעול בהן דברים, זרים לפי הנגלה וכל זה מבואר בספרי החכמה".

יש לשים לב כי כל המקורות האלו אינם רואים את הכשפים רק כהבל ורעות רוח, שהרי הם תולים אותם בדמיון. אבל גם תופעה דמיונית צריכה הסבר, גם החלומות הם דמיון, אך אין זה אומר שאין הסבר מדוע האדם חולם וכיצד, מה גורם לו לחלום, ובאיזה אופן.

קדמוננו התייחסו לכשפים כתחבולות טבעיות, החל מאחיזת עיניים פשוטה, כדרך שעושים 'קוסמים' בימינו, ועד תחבולות מיוחדות המעוררות את הדמיון בצורה שאינה מוכרת לנו. רס"ג כותב כי כשפי מצריים היו ע"י תחבולה ורמאות טבעית, (אמונות ודעות ג ב). רבי יהודה הלוי כותב: "מה שעשו החרטומים בלטיהם אם היו מחפשים עליהם היו מוצאים התחבולה כמו שאמר ירמיה טז כב הבל המה מעשה תעתועים", (הכוזרי, ה כא). הר"ן מפרש את דברי חרטומי מצרים למשה לפי האגדה 'תבן אתה מכניס לעפריים': "שחשבו שאלה האותות שחדש הנביא הנאמן חדשם באותם התחבולות, ולכך תפשו עליו אחרי שבא לרמות ההמון לדעתם המגונה", (דרשות הר"ן דרוש ג'). בהמשך חיבורו הוא כותב: "חכמת הכשוף סעיף מסעיפי החכמה הטבעית", (דרוש ה'). הרקאנטי כותב: "עניני כשוף קצתם נעשים בערוב היסודות", (פרשת משפטים). רבי עובדיה ספורנו: "הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת כאמרם ז"ל אפי' כגמלא לא מצי ברי", (שמות ד ג), וכן הוא כותב כי מעשה החרטומים היה באחיזת עיניים (שמות ז כג). והמלבי"ם: "מעשה החרטומים היה מעשה שכל ואחיזת עיניים שזה יעשה מן הצד במהירות ובתחבולה", (שמות ז).

• הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"ד ע' 346) מביא את דעות הקדמונים בענין השדים והכשפים ומסיים: "והנה יש ראיות שענין שדים הוא בפנימיות האדם", והביא דוגמא מר"ה כא. מי שכפאו שד פטור מן המצוות, משמע שהוא ענין חולי פנימי. במקום אחר הוא כותב (ח"ד עמ' 210): "מש"כ סוכה נב. מסרינהו לשעירים והביאום לעיר פלונית, היינו מדות רעות ודעות כוזבות (מאירי ברכות ב:)". ראה גם שו"ת חת"ס (יו"ד ז) על "שד" שהוא בעצם חולי. "הוא מחושים ומזג רע, ומה שאמרו ע"י שד השאילוהו במקום הזה אל רוח רעה מזקת ושודדת את האדם", (תשב"ץ ח"ב קכח).
• בספר בית הלוי (דברים כח יז) כתוב: "דמיון להפך איזו דבר שיהיה נראה לעין הרואה כדבר אחר.. מעשה כשפים הוא ענין דמיון שמהפך זה הדבר עצמו שבכאן שיהיה נראה כדבר אחר".
• רש"ר הירש (ויקרא יט לא, וכן פרק כ ו) מאריך להסביר דאוב הוא דמיון, וכן כותב (שמות ז יא): "המכשף חושב להשתמש בכחות הטבע ולכזב", "הכשוף עצמו הוא מעשה תעתועים שאינו מועיל כלל", (שמות כב ז).
• הגר"א (אדרת אליהו בראשית, ע"ד רמז) כותב: "כל הרגשים באים מן המח והלילה אוסף המח כל רגשותיו אליו ואז הוא ישן וכח המדמה שלו פועל אז והס"א סובב אותו ומתפשט בו כמ"ש בזהר שלכן צריך נט"י וכן אמרו בגמ' האי מאן דבעי למידע להו וכו' ברכות ו.".
• המהר"ל (דרך חיים ב ז): "מרבה נשים מרבה כשפים הכשוף הוא צריך לכח מדמה אשר נמצא בנשים ולכך אין הכשוף שולט אא"כ עומד המכשף על הארץ" וזה כדברי אוה"ח לעיל.

האמוראים התייחסו לכשפים בצורה רצינית מאד, למרות שבתלמוד מדובר על העובדה שהכשפים אינו יכולים ליצור באמת מציאות טבעית. ואמרו "אין השד יכול לבראות בריה פחות משעורה, רב פפא אמר האלהים אפילו כגמלא לא מצי ברי, האי מיכניף ליה והאי לא מיכניף ליה", (סנהדרין סז:). ז"א שאין השד יכול ליצור מציאות, אלא רק להביא ממקום אחר. ושם בהמשך מסופר על אדם שקנה חמור ורכב עליו, ובהמשך גילה לפתע שהוא רוכב על אשה שהפכה את עצמה לחמור ע"י כישוף.

אפשר להבין שאם הכשפים והשדים יכולים ליצור מציאות מוזרה שכזו, שיש להתייחס אליהם ברצינות גם אם אין הם כח על טבעי אמיתי, אלא רק תחבולה טבעית או יצירת דמיון. כשפים הם בודאי שם כולל, ואין לראות את כולם באותו אור. חוץ מרמאים פשוטים, היו גם 'קוסמים' מוצלחים מאד, בדומה לימינו, ראה למשל ירושלמי סנהדרין המספר על אחד ש"זרק צרור ונעשה עגל", כאשר היתה זו אחיזת עיניים. אלא שאותם רמאים לא השתמשו בקסמיהם להצגות על גבי במה, אלא להטיל אימה ופחד בהמונים, ולשוות לעצמם תדמית של כל יכולים.

במאה התשע עשרה יכלו אנשי מדע לחשוב כי האמונה בכישוף נבעה מחשיבה פרימיטיבית פחות מפותחת משלנו, בזמננו כבר אין אנשי מדע נוטים לחשוב כך, פרופ' קליפורד גירץ חוקר "חשיבה פרימיטיבית"  באוניברסיטת פרינסון אומר: "ההתרשמות הראשונה מחברות חיות היא שהחלה מערערת את ההשקפה, כי יש בנמצא דבר הקרוי נפש פרימיטיבית. הגילוי הראשון של מלינובסקי היה שבניגוד לסברה הרווחת שלפיה הפרימיטיביים אינם מוצאים את ידיהם ורגליהם  בעולם, הם מצליחים מאד בענינים מעשיים. הם יודעים לבנות סירות המיטיבות להפליג, ויש להם ידיעות רבות בגינון וכיוצר בזה. אלמלא כן לא היו נותרים בחיים. וחשוב מזה, הוא טען כי "כישוף" ו"חשיבה שכלתנית" אינם באים זה במקום זה", (מחשבות על מחשבות, שיחות עם פסיכולוגים, ג'ונתן מילר עורך, הוצ' עם עובד 1983 עמ' 227).

אין אנו יכולים לשלול את האפשרות שההשפעה של הכישוף היתה הרבה יותר מסוגי הרמאות שאנו מכירים, בכדי שאדם ירכב על אשה ויחשוב שהוא רוכב על חמור, צריך השפעה עמוקה מאד על נפשו (בחולין נז: מוזכר חיתוך אדם באחיזת עיניים, מה שמצוי מאד בזמננו). אנו מכירים את תופעת ההיפנוזה, אבל אפשר לשער כי תופעת הכישוף היתה חריפה ממנה לאין ערוך, גם אם אין היא אלא תחבולה טבעית. ביסוד אמונת הכישוף עומדת גם ההנחה כי ישנן יכולות נלמדות, וגם ענין זה אינו בהכרח מופקע, שהרי ישנן יכולות מוחיות התלויות בתרגול ולמידה. דברים אלו הוכחו במחקרים על תדירות גלי המח. ובפרט במחקרים הנוגעים לדמיון מודרך, עובדה היא שאין אנו יכולים לגרום למוחינו רצף גל כדרך שקורה בשעת חלום (קצב אלפא – 10 פעימות לשניה), ולעומת זאת ישנם כאלו המסוגלים להגיע לכך בעזרת תרגול (פסיכו קיברנטיקה).

כאן המקום לציין למחקרו של לין תורנדייקץ, שהתפרסם בשנת 1958 בספרו בן שמונת הכרכים: "תולדות הכשפים והמדע הנסיוני", לדעתו בפעולות המאגיות והאלכימיות היו טכניקות רבות אשר היוו לאחר מכן חלק חשוב בטכנולוגיה ובמדע הנסיוני, (The history of Magic and Experimental Science. N.Y. Columbia University Press).

לא כל האמוראים דעותיהם היו שוות בנושא, כך למשל אנו מוצאים את רבי חנינא שהתגרה במכשפות, הלך מולם וקרא: "עשו כשפיכם, כי לא תצליחו. אין עוד מלבדו כתוב!" (חולין ז:).[2] אבל ניתן בהחלט להבין כי גם אם בכישוף לא היה דבר על טבעי, אלא רק רמאות ואחיזת עיניים, או הפעלת הדמיון בצורה קיצונית וחריגה, הרי בודאי היה יכול לגרום נזק ופאניקה, ואין להתפלא על המקום הרב שתפס אצלם. רב האי גאון מסביר כיצד פועלת אחיזת עיניים:

"ואשר שאלתם מה היא אחיזת עינים.. אלא דומה בעינינו כי יש להם סימנין שנופחים אותן כנגד עיניו של אדם שמקלקל את האויר אשר הוא קרוב לו ונראין לו דברים משונים, ובלילה כמה שמנים וכמה חלבים יש עכשיו שמדליקין בהן בלילה נרות ונראין הפנים שחורות או אדומות ונדמה כאילו יש שם חיות רעות באות לפני האדם וכי יתקלקל האויר שבאותו מקום", (תשובות הגאונים אופק סי' קטו').

רבי יהודה הלוי מסביר את הדבר מבחינה נפשית:

"כשהיא (השכינה) מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף, ונראה בנשים ובנערים בעבור חלישות רוחם, שיעשו בגופותם מקומות שחורים וירוקים מהיציאה בלילה, והם מיחדים זה אל השדים, ואפשר שיקרה מזה ומראות המתים וההרוגים חליים קשים בגוף ובנפש", (הכוזרי ב סב). "ויצוה אותו (התורה) שלא יפנה אל השדים המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם יקבלם, ואם לא ימרם", (ג ח).

כל הדיבורים האלו על השדים הדמיוניים וכו' אינם סותרים את העובדה שבימי קדם היו גם באמת שדים, כמו שהראינו במאמר יצורים גדולים וקטנים, אלא שנוסף על השדים המציאותיים שאין לדעת מתי והיכן היו, פעלו והזיקו גם הרבה שדים דמיוניים. דאגת השדים היתה מצויה מאד גם באלף האחרון, ראה למשל בספר 'ארחות צדיקים' (שער הדאגה): "בלילה, כשאדם קם ללמוד, לא יירא משדים בקומו ממטתו, ויחשוב: כמה הולכים יחידים בלילה ולא היה להם היזק!".  ואמנם התודעה האנושית בהקשר לעצמתם של השדים לא היתה שוה בכל הדורות ובכל הארצות כידוע, ואפילו בתורה נאמר: "יזבחו לשדים לא אלוה אלוהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם", (דברים לב יז). הרי שהאמונה בכחם של השדים היא דבר חדש. ועוד אפשר לבאר לפי מה שהוזכר  במאמר: יצורים גדולים וקטנים, כי אנשי הקוף הם תוצאה של פרימטיביזציה לאחר הגירוש מגן עדן, הרי הם באמת "חדשים מקרוב באו".

• לגבי השדים הדמיוניים, מעניין לציין כי חוקרים בימינו משערים שהסבר התופעה של רוחות רפאים בבתים נטושים, תלויה בסוג מסויים של פטריות שנבגים שלהן מעוררות הזיות, הפטריות האלו מצויים על קירות בתים ישנים, (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 134. הוצ' אריה ניר 2002 ).

מן הצורך לציין את תגובתו החריפה של הגר"א על השלחן ערוך שמעתיק את דברי הרמב"ם השולל את כל התופעות של כישוף ושדים.[3] בודאי אין הכוונה כאן להכריע במחלוקות כאלו שאין בידינו שום דרך לבררן, כפי שכתב כבר הרשב"א בתשובתו (א' תיג') שאין בידינו להכריע בין הרמב"ם והרמב"ן שהתווכחו בנושא. בימינו בודאי אין תופעות כאלו, אין שום יכולת וכח לכישוף, ואין שום תופעה של שדים. אין אנו יכולים לדעת מה ואיך אירע בימי קדם, אבל עיון במסורות הקדמונים נותן מקום לחשוב כי הכישוף היתה תופעה בעלת שרשים עמוקים בנפש האדם, ויכלה להביא נזקים גדולים. והשדים, גם הם, בודאי היו במציאות.

לאמונת היהדות עצמה אין שום קשר לאמונה בכישוף, ואנו מוצאים במקורותינו רק הדים, מעט מן ההדים לאותם הכחות ששלטו בעולם הקדמון, ושנעקרו בכחה של תורת ישראל.

ראה עוד: על נסים והתגלות, נסי יציאת מצרים, נס וטבע ביהדות.

הערות:

[1]ישנה טענה כאילו "לרמב"ם לא היתה קבלה", אך זו טעות היסטורית. הרמב"ם היה תלמיד הר"י מיגש והרי"ף תלמידי ר"ח שהיה אחרון הגאונים, וכל תורת הגאונים היתה בידי הרמב"ם. לימודו היה על פי בה"ג והשאלתות, ר' האי ור' שרירא, ושאר הגאונים. הגאונים מסרו את תורת הסבוראים והאמוראים,  אי אפשר לחשוב שעבר דבר בקבלה בעם ישראל מרב לתלמיד ולא הגיע אל הרמב"ם. לעומת זאת לחכמי אשכנז לא היתה קבלה, ולכן הגיעו לחדושים רבים מסברא. (ראה בזכר יהוסף, תהלוכות האגדות פ"ו, כי הרי"ף השמיט כל עניני שדים וכשפים שבתלמוד, ואחריו נמשך הרמב"ם).

הפולמוס נגד הרמב"ם במאה ה12 התמקד דוקא בכך שהרמב"ם 'העיז' לטעון כי כל המקראות והאגדות המייחסות גשמות לה' הם משל (מנחת קנאות, מכתב הרמב"ן).

[2]הגמרא אומרת על מעשה זה: "שאני רב חנינא דנפיש זכותיה", וראה במנורת המאור (ב י ב א) שמפרש שהכשפים הם תרמית ואחיזת עיניים, ולכן רק מי שבטוח בה' ואינו מקפיד עליהם כלל, לא יצליחו לבלבלו ולהכניעו. ראה גם דברי ר' חנינא חולין קלט:

[3]ש"י פין בספרו "קריה נאמנה" (עמ' 141) מביא בשם רבי מנשה מאיליה, תלמידו של הגר"א, הטוען כי הדברים הקשים הכתובים בביאור הגר"א נגד הרמב"ם לא יצאו מפיו. וכן חכם נוסף מבית מדרשו של הגר"א, ר' צבי הירש קצנלבוגן (המחבר של ביאור בריתא דלב' מדות) טען כי הוא יודע מי הוא זה שכתב את הדברים בשם הגר"א, (דבריו מצוטטים גם ב"החסידות" של א. מרקוס פ"ד ובעליות אליהו, וב'תהלוכות האגדות' של בעל זכר יהוסף). רבי מנשה מאיליה נחשב כתלמיד מובהק של הגר"א, הרד"ל למשל כותב (בהסכמתו ל'עליות אליהו') שאין להדפיס דברים בלתי בדוקים בשם הגר"א, וידפיסו רק מה שזכו לשמוע מפי רואה נאמן כמו הר"מ מאיליה. וכן ידוע ממקורות אחרים כי הגר"א התייחס בכבוד למורה נבוכים, וכאשר ביקש אדם לבטל שיעור שנמסר במורה נבוכים הגיב הגר"א: "הרבינו משה יורה ואני אפר ומי יעיז לדבר נגד כבוד הרמב"ם וספרו אשר מי יתנני ואהיה עמו במחצתו בגן עדן", וכן הגר"א עשה קיצור מספר מורה נבוכים (ראה בסוף ספר תולדות הצריז"ס, כללי 'חכמת האמת' מהגר"א, שהם בעצם קיצור מו"נ). אך גם בזה אין בידינו להכריע כמובן, וקשה לפקפק על הכתוב בשמו, למרות שנסדר והתפרסם הרבה שנים לאחר מותו.