טומאה וטהרה – למה זה טוב?

אחד הרעיונות המרכזיים בתורה הוא הטהרה, וכנגדו הטומאה. פרשיות שלמות של טומאת מת, בצד טומאות אחרות, דיני הטמא, והדרכים לטהרו. בעיני פרויד זהו אחד השיאים של הנברוזה האנושית, טוטם וטאבו, "חשיבה פרימיטיבית". ואכן, ישנן גם תפיסות פרימיטיביות למושגים טומאה וטהרה, אלא שההיסטוריה מספרת לנו שהפרימיטיביות היא תולדה של חטא והתנוונות, ואינה קודמת בדוקא לתרבות המפותחת יותר.

בעיני השבטים הפרימיטיביים, הטומאה היא רשות רוחנית, בתוך הדבר הטמא או במקום הטמא שוכנות רוחות רעות ומזיקות, הטומאה היא מפחידה ומזיקה. שתי הפרטים האלו הם 'התפתחות' פרימיטיבית בהבנת הטומאה: לטומאה יש מציאות ממשית, הטומאה מזיקה או יכולה להזיק. בתפיסת היהדות אין לטומאה מציאות ואין היא יכולה להזיק.

לפי הרמב"ם אין בכלל משמעות ליחוס מקום של מהות רוחנית, הרוחני אינו תופס מקום ואינו מוגדר במקום. הרמב"ם מכיר רק במהות של "שכל נבדל" כפי שהאריך במורה נבוכים ח"א. ניתן אולי לומר כי לישות רוחנית ישנה רשות להזיק רק במקום מסויים, אך זו כבר אינה חשיבה פרימיטיבית, אלא תפיסת כח הרע כנתון בהיררכיה של חוקים המכתיבים לו את מי הוא יכול להזיק.

בכל אופן לפי תפיסת היהדות, הטומאה אינה מזיקה, על מציאותה הממשית לא נאמר במפורש (בתורה) אך ניתן להראות בקלות כי אין הטומאה מתאפיינת בענין מציאותי, בדיוק כמו הקדושה. ומפורסם הוא מאמר חכמים: "לא מן המקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש", (יבמות ז:).

רבי מאיר שמחה מדוינסק, בעל אור שמח כותב:

"כל הקדושות א"י וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה ולכן אין חלוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל לבד מצות התלויות בארץ.. ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם ענינים קדושים בעצמם, חלילה! השי"ת שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול.. ויותר מזה הלוחות מכתב אלהים גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופה המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם.. סוף דבר אין ענין קדוש בעולם.. רק ה' הוא קדוש.. והפליא משה לעשות בשבירת הלוחות להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך הקדוש הנמצא האמתי", (משך חכמה, פרשת כי תשא).+

"אין קדושה בשום נברא רק לבורא יתברך שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש.. וזה רעיון נכבד וכן בבית עולמים.. שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבנין לכן מותרין ליגע כל הטמאים מאחוריו.. להראות שרק ממי ששכן שמו באותו בית אתה ירא", (משך חכמה פרשת יתרו).[1]

הקדושה אינה מציאות עצמית, אלא הדברים המיוחסים להתקרבות לה' שהוא קדוש. והטומאה אינה אלא ההיפך מן הקדושה, אין משמעות לטומאה מבלי שיש כנגדה קדושה. ולכן בזמננו שאין בית מקדש, אין כל משמעות לדיני הטומאה, אין אנו חושבים אותם למזיקים או למפריעים, ואינם אלא בלתי מתאימים להיות בכפיפה אחת עם הקדושה.

וכך מספרת האגדה על גוי אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי: "מיליא דאתון עבדין נראה ככשפין, מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה", השיב לו ריב"ז: "ראית אחד שנכנסה בו רוח תזזית מה אתן עושין לו? אמר הגוי מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים והיא בורחת, א"ל ריב"ז כך הרוח הזו רוח טומאה היא". ריב"ז השיב לו שלא רק לכשפים ישנם אמצעים כאלו, אלא גם לריפוי מחלות משתמשים בסממנים שונים. אך תלמידיו של ריב"ז הבינו שאין זו דעתו באמת: "כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחיתו בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא גזירתו של הקב"ה הוא, אמר לנו הקב"ה חוקה חקקתי" (פסיקתא דרב כהנא פרשה ד'). אין כאן ענין מציאותי, אלא אך ורק מצוות ה'.

מה הוא הטעם של מצוות ה' בטומאה? באופן כללי ברור שכל הטומאות הם מצבים פיזיים, שכאשר האדם נתון בהם אין ראוי לו להתקרב אל הקדושה. אל המקומות המיוחדים לעבודת ה'. הרמב"ם כותב בפשטות (מורה נבוכים ח"ג) כי הטומאה כוללת כל עניני המיאוס והפרש, וכך כותבים הבאים אחריו. על הסבה שפירות אינם מקבלים טומאה עד שלא ניתנים עליהם מים כותב הרמב"ן:

"וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתרה לטמא המוכשרים במים ונגבו שלא ניתן דברינו לשעורין", (רמב"ן ויקרא יא לז, טעם זה מגיע להלכה, ראה 'מגן גבורים' אורח חיים קנח').

לא רק מיאוס אלא גם דברים המזיקים בטבעם, גורמים טומאה:

"וטעם טומאת הזוב מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים", (רמב"ן ויקרא טו יא). טעם הנדה מפני שהיא כחולי המביא נזק.. ולכן החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע, וכן במצורע כי ריחו והבלו מזיקים, (רמב"ן ויקרא יב', צידה לדרך א ב א). טעם כפל ימי טומאה בנקבה כי טבע הנקבה קר ולח וע"כ צריכה נקיון גדול יותר, (רמב"ן שם).

טעם טומאת הצרעת:

"כי התורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחלתו.. דעת הרופאים כי הבהרות תחלת חולי הצרעת וע"כ טמאתם התורה", (רמב"ן). במקום אחר כותב הרמב"ן: "הנתק חולי הסעפה או החליים הידועים נקראים.. וכולם חליים ויש להם עזר", (רמב"ן ויקרא יג כט). כך מפורש גם במדרש רבה פרשת תזריע, וראה בפירוש ספורנו הכותב: "צרעת הוא מין סרטן לכל הגוף".

הפרשנות הזו שהצרעת שעוסקת בה התורה היא מחלה טבעית מידבקת מוזכרת גם בדברי בעלי התוספות על התורה: "בדד ישב, שלא ידביק בחולי אחרים", וכן כתוב גם ברמב"ן בראשית יט יז, ורבינו בחיי שם. "השמר בנגע הצרעת, הרחיקו המצורע מן המחנה למען לא ידביק במחלתו".

רבינו בחיי בפרשת מצורע כותב כי את הציפור בו מיטהר המצורע משלחים מכיון שהצרעת חולי מדבק, (וכן כתב אבן עזרא ויקרא יד ז, וכן כתב גם החזקוני שם). ובעל הטורים (ויקרא יד ה) כותב שאת צפור המצורע נותנים על מים חיים, כמו שמצינו בנעמן שנתרפא מצרעתו במים חיים.

הגדרותיו של ספר החינוך לטומאה וטהרה דומות מאד לאמור:

"טעם הטומאה שהטומאה תחליש הנפש ותחליאה, והיינו תוליד גסות הנפש, וכן שמעתי מפי חכמים וכעין מה שאמרו ונטמתם בם כתיב", (מצוה קנט') "ענין הטומאה דבר נמאס ונאלח", (מצוה רסג, ראה גם מצוה עג וקמז וקמח ועוד). הנדה הוא חולי מזיק וכן יזיק הולד והבעל, (מצוה קסו). "המותר הסרוח המאוס והטמא (זיבה) והאדם שיהיה בו כן נקרא טמא והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח", (מצוה קעח).

בעל צידה לדרך אומר: "טעם הנדה שהיא מזקת וכן מאכלות אסורות המה המאכלים המזיקים", (מאמר ב כלל א פ"א).

רואים אנו מכאן, כי גם הטומאות הידועות כמזיקות, אין הם מזיקות מפני כחות הטומאה, אלא להיפך: התורה גזרה טומאה על הדברים המזיקים והמאוסים, להבדיל אותם מן הקדושה. ביתר ביאור מסביר את הענין רבי יהודה הלוי:

"למה צוה ה' השמירה מן הטומאות? הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה. כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר האוסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה, ממה שהוא מקודש לאלהים, כמו הכהנים ומאכלם ומלבושם, והתרומות, והקרבנות, ובית המקדש, וזולת זה הרבה. וכן ענין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים ורוב מה שהם תלויים במעמד השכינה", (ספר הכוזרי, ג' מט').

הקדושה והטומאה יחדיו משמשים כצורת ניקוז של ההתנהגויות. מכיון שהאדם וחייו מורכבים מהתנהגויות גשמיות הנוגעות לפעמים גם בדברים מאוסים ומזיקים, ומהתנהגויות רוחניות של התקרבות לאל, יש צורך ליצור הפרדה מוחלטת ביניהם. העוסק בטומאה לא יעבור לעיסוק בקדושה בלי טקס של טהרה. במקרה ויש נזק או מיאוס בטומאה, אין הם אלא גורמי הטומאה, אבל לא קריטריון עצמאי. וכל הלכות טומאה וטהרה בתורה שבכתב ובשעל פה מראות זאת.

בתורה מפורש שמוציאים את הכלים מן הבית המנוגע לפני שהכהן יחליט שהוא טמא, מכיון שההחלטה אינה רטרואקטיבית, והיא חלה רק מן הרגע בו הכהן קובע את הטומאה. כך בהלכות מצורע אין רואים נגעי צרעת בחתן, בכדי שלא להשבית את שמחתו. מכיון שהטומאה תלויה בהחלטת הכהן ולא במציאות הנגע. אדם התולש את העור הנגוע, נטהר רק אם עשה זאת לפני בא הכהן. ראה לעיל דברי הרמב"ן כי פרי נגוב מטמא "שלא לתת הדבר לשיעורין".

תורת הטומאה והטהרה של חז"ל אינה אלא התייחסות, ואין צורך להאריך בדוגמאות, שהרי זהו כל הרעיון של "גזירת טומאה", אי אפשר לגזור על מציאות רוחנית, אלא רק על התנהגות של הבדלה בין קדושה לטומאה. כן ישנן הלכות מפורשות התולות את הדבר בדעת ומחשבת בני האדם: זוב מחמת אונס אינו מטמא (נדה לה.), נתינת מים על הפרי אינה מקבלת טומאה רק אם נח לבעליו בכך. טומאה הותרה בציבור, נשבר הכלי יוצא המיעוט מידי טומאתו, חצי הכלי כרוב, אבל תרי רובי לא אמרינן (חולין כח:). טומאה באחד משני שבילין ועברו שני בני אדם בשניהם שניהם טהורים (פסחים י.). מתוך שהותרו לצרעתם הותרו לזיבתם (זבחים לב:).

הטהרה אמנם מסמלת את הנקיות, אך ברור שגם מים מלוכלכים מטהרים, ולפי ההלכה אפילו הטובל בעינו של דג נטהר מכיון שהדג הוא "גידולי מים" הטפלים למים (לפי הרבה פוסקים מן התורה מים שאובים מטהרים ודין 'מקוה' הוא מדרבנן, ראה יו"ד רא'). וכן ברור שגם אם טעם הטומאה הוא מיאוס, שפירות מקולקלים ומאוסים מאד אינם מטמאים. החוקים עוסקים במצבים היסודיים המסמלים את הטומאה לעומת הטהרה, ואינם מסורים באמת לענינים של נקיון.[2]

הרמב"ן עומד על הקשר בין טבילה לנקיון: "יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים, כלי עץ ישטף במים, וכן יקראנה בבגדים כבוס, וכבס שנית וטהר", (רמב"ן ויקרא טו) ויש להוסיף שנקראת הטבילה גם רחיצה "ורחץ במים וטהר". אמנם כל הקשר הזה הוא ברמת ההסבר וההטעמה, במציאות אין הטהרה כפופה אלא לחוקי ההלכה, ואין היא אלא ענין סמלי שנקבע על ידי התורה. ספר החינוך כותב:

"ובטעם המים שיטהרו כל טמא שיראה את עצמו כאלו נברא באותה שעה כמו שהיה העולם כולו מים.. ולכן רק במים מכונסין ע"ג קרקע מברייתן ולא שאובין", (מצוה קעג). והרמב"ן: "נאסר (נדה) לזרע הקדש כח ימי טומאתה עד שתטבול במים כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי", (ויקרא יח).

המונח "טומאה" בכללותו, אינו נוגע רק לדברים שמגעם מצריך טבילה לפני כניסה למקדש. כל החלק המגונה והמאוס שבבריאה מכונה כך בלשון הדיבור, וגם בעלי החיים האסורים באכילה נקראים טמאים, כך גם על איסורי עריות נאמר "ולא תטמאו בם", ("מלמד שכל העריות קרויות טומאה", ספרי פרשת ראה). אפילו על הלנת המת אומרת התורה: "לא תלין נבלתו כי קללת אלהים תלוי ולא תטמאו את ארצכם", (דברים כא כב).

• גם על המאכלות האסורות אנו מוצאים נימוקים דומים, ספר החינוך (מצוה קנד') כותב בעקבות הרמב"ם והרמב"ן שהם נאסרו "מפני גסות טבעם", הרשב"ם אומר: "כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף ולפיכך נקראו טמאים", (ויקרא יא ג). "דבר מאוס קרי טמא", (רש"י סוטה ד:).
• גזרת נטילת ידיים, המוגדרת כטומאת ידיים, לפי הרבה פוסקים טעמה משום שהידים מלוכלכות ויכולים להפסיד בזה התרומה, לכן גזרו עליהם טומאה, (רא"ש בסוף מסכת זבים, ר"ח ורש"י שבת יד:).

דיני הטומאה והטהרה אינן נברוזה אנושית, הם התיעול הנכון והחכם ביותר של נפתולי נפש האדם מול מורכבות העולם הזה. העולם מביא אותנו בהכרח לעסוק בטוב וברע, בפריחה ובקמילה, במגונה ובנאה, ואם לא נערוך הפרדה מתאימה, יטושטשו אצלינו הרגשות המתאימים. אין אנו מתייחסים לטבע כאל צירוף מקרים, במכוון נברא האדם מול מורכבות שכזו, בניגוד לנצרות הרואה את טבע האדם כרע, ואת ההינזרות ממנו כאידיאל, לפי היהדות הטבע אינו רע כאשר הרוח מושלת בו. דוקא האכילה וחיי האישות מוגדרים כמצוה כאשר הרוח שולטת עליהם. אין היהודים מפחדים מן המחזור החדשי של האשה, אלא הם מאמינים כי טבע זה נברא באשה בכדי לסמל את הצורך בפרישות והתחדשות, חיי האישות הם מצוה, אך גם ההפסקה והתחדשות הם מצוה, בהתאם לטבע האנושי ובהתאם לתפיסת האדם כיצור רוחני ונעלה שאינו יכול ורוצה להיות משועבד לצרכי הגוף כל זמנו.

הנזק שעליו מדברים הקדמונים בנדות האשה, הוא נזק סמלי,[3] אין המדובר במחלה מסוכנת וכדומה, המחזור החדשי נוצר בצורה שיש בו נזק סמלי בכדי להמחיש ולהדגיש את הרצוי מבחינה רוחנית. כשם שאפשר להתייחס לקרום הבתולים (הקיים רק בבני האדם, כמו גם המחזור החדשי) כבריאה סמלית.

• "דיני האישות הונהגו מטעמים דתיים אבל אין ספק ששמשו גורם לטיפוח טהרת המין ולהתרעננות פסיכולוגית ע"י הימנעות מן המגע המיני במשך התקופה של טומאת נדה – צד חשוב בהיגיינה המינית", (מתוך אנצ"ע ערך היגיינה). ראה גם: .1921 NonSurgical Treatment of Cancer Prof. L. Duncan Bulkley The Relative Infrequency of Cancer of the Uterus in Women of the Hebrew Race July 1919, על הבחינה הפסיכולוגית.
• "יש בכך גם תועלת רפואית, הצד הרפואי של איסורים אלו טמון גם בכך שבתקופה זו עלולה האשה ביתר קלות להידבק ע"י זיהומים מצד בעלה, אבל חשוב עוד יותר הצד הפסיכוסכסואלי של ההפסקה הממושכת ביחסי המין המביאה לידי קצב רצוי והתרעננות נפשית בחיי הזוג הנשוי", (אנצ"מ ערך רפואה עמ' 415, שם עמ' 418 מובאות הדעות שישנם שינויים כימים וביולוגיים בדם הנדה שניתנים לזיהוי במעבדה).

כך הדבר גם בכל הטומאות והמאכלות האסורות, ה"טבע הגס" של בעלי החיים הטורפים, או של השקצים, אינו הנזק החמור ביותר מבחינה נפשית. ועיקרו הוא ההפרדה בין האדם הרוחני ובין כל הפחיתויות שבעולם הגשמי, אין היהודי אוכל מכל הבא ליד, אלא אך ורק את המינים המובחרים המתאימים ביותר, את בהמות הבית.

ה'טקסים' של טומאה מול טהרה, קדושה מול תועבה, הם הפרדת הכחות הקיימים ממילא בעולם ובנפש האדם. האל מקבל את האדם כמו שהוא, גם כאשר מקננת בו תאוות אכילה, גם כאשר הוא עוסק בדברים הנראים מגונים (מבחינה חיצונית, ולא מבחינה מוסרית כמובן), גם כאשר הוא עוסק בתאוות גופו. אך האדם חייב להפריד בין כל זה לבין הקדושה, עבודת ה' אינה יכולה לשרות בכפיפה אחת עם כל זה. מכאן למד האדם כי ישנה ספירה רוחנית גבוהה יותר מעיסוקי העולם הזה, אי אפשר לנו לעזוב את העולם הזה, אך יכולים אנו להרגיש לפחות לזמן מה שאנו פורשים מכל עסקי העולם, לאחר פעולות קבועות ומסויימות המפרידות בין הטומאה לטהרה.

 

האדם והטקסים

כאמור, כל אדם באשר הוא משתמש בטקסים לאורך כל חייו, אלא שלפעמים מרוב הרגל אין הוא שם לב עד כמה הוא זקוק לטקסיות הזו. אם נתבונן בכל פרט קטן שבתרבותינו, נראה עד כמה נכונים הדברים. מפני מה משתמשים אנו כה רבות בשמות לועזיים? משום שכאשר השם והכינוי מובן לאדם והוא חלק משפת הדיבור שלו, אין האפקט שלו שוה, אין הוא מרשים כל כך. אם רשת תקשורת היתה מכנה את עצמה "חום" או "כן", האמנם היתה מצליחה לגייס מנויים? מדוע תחת השם "הוט" או "יס" נשמע הדבר מרשים הרבה יותר. והאמריקאים עצמם? משתדלים לגייס שמות משפות אחרות, כך "נירוונה" ההודי נשמע טוב מאד לרשת מלונות אמריקנית, ו"קארמה" בשביל רשתות אינטרנט, או "שאנטי", ו"דולצ'ה ויטה" להמחיש אורח חיים מסויים, ועוד מושגים רבים אחרים. גם חילופי הביטויים "מה נשמע – הכל בסדר" הם בסך הכל טקס, ואף אחד אינו מנסה להעביר בהם אינפורמציה, כפי שרגילים להתבטא "מה נשמע? תודה". אין שום הבדל בין ה"מה נשמע" הישראלי לבין הקידה היפנית או הגיפוף האסקימואי, מלבד הענין שהאדם המערבי מרגיש מוזרות בטקס גופני יותר מאשר בטקס מילולי.

הטקסים באים זה על חשבון זה, האדם אינו יכול להיות 'רב תרבותי' יותר מדי, הצורך הנפשי בטקסים מתמלא ברמה מסויימת, ומכאן ואילך אי אפשר לצפות מהאדם להתחבר ליותר מזה. האדם המקבל את חברו בלחיצת יד, אינו מרגיש צורך לטפוח גם על כתפו, לחבק אותו, ולקוד בפניו. אדם שמעריץ מספיק את קבוצת הספורט שלו, והיא מספקת לו משחק לצפיה מדי פעם, וכן ענין בקריאת דיווחים ממדור ה'ספורט' מדי יום, יכול להרגיש שאין נפשו צריכה יותר. יש באפשרותו להתמסר לעבודתו ולצרכיו במשך היום והוא חש מכך סיפוק נפשי. במקרה ואין זה מספיק לו, יכול הוא גם להיקשר לדמות דמיונית מתוך סדרת טלויזיה, ולשבור כל צורך וכל מוסכמה בכדי להיות נוכח כל יום בשעה המתאימה, כאשר תוצג על המסך הדמות שהוא כה קשור אליה.

נדמיין לעצמנו את האדם המתעורר בבוקר עם אנרגיה חדשה, ועם רצון לפעול ולעשות, יותר מאשר סתם עמל למען לחמו. מכיון שהוא אדם דתי הוא נוהג להתפלל בבוקר, ומכיון שהוא אדם מן הסוג שמקובל לכנות כיום 'אינטלגנט' הוא רגיל לקרוא בעיון את עיתון הבוקר על כל מכמני הידיעות הכלכליות. לפניו עומדות שתי אפשרויות, הנוגעות בסדר הקדימה של שתי המעשים האלו. האנרגיה שברשותו אינה בלתי מוגבלת, אם יבחר לקרוא ראשית את העיתון, הרי שהרצון וכחות הנפש שלו יושקעו בו, כח היצירתיות שבו יחפש רעיון חדש להשקעה, אולי הוא יקבל לפתע תובנה חדשה הנוגעת לסכסוך בזימבבואה וליחסי דמוקרטיה – משטר טוליטרי בכלל. אבל התפילה שאחרי כל העיסוק הזה לא תהיה אלא קריאת טקסט מתוך דף. אם יבחר להתפלל קודם, ובתפלה ישקיע את כל כחות נפשו שהתעוררו ליום חדש, הרי שהוא יכול לקבל תובנה חדשה באשר ליחסו אל האל ומצוותיו, הוא יכול לחפש רעיון חדש להיטיב את דרכיו ולעשות את חובתו. וקריאת העיתון לא תהיה אלא ענין של חיפוש אינפורמציה נדרשת. ואולי שוב לא ירגיש צורך להתעניין כל כך ברכילות הבנאלית והקבועה. על כך אמרו חכמים "אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל", (ברכות יד.).

אדם הנמצא תדיר בטקס 'ברכת כהנים' יודע ומרגיש מהיכן באה הברכה במעשיו, ברכת הקב"ה על ידי הכהנים מלמדי התורה. אם כל אדם היה מרגיש זאת, לא היינו רואים אנשים עומדים בתור אצל שרלטנים שונים בכדי לקבל 'ברכות' תמורת תשלום או תמורת טקסים אליליים. אמנם נוהג זה רווח בעיקר אצל המזרחיים, אך גם בני תרבות המערב מחפשים ברכה בדרכים משלהם, במילוי כרטיסי לוטו, בעשיית ביטוח למקרה של פצצת מימן, בהתמכרות לרפואות 'טבעיות', או לעיסוי וייאטנמי עם חצץ רותח, בתשלום הון עתק לפסיכולוגים ויועצים, בקניית תוספי דלק, במשחקי פירמידה, ובשאר דברים המחופשים למעשים רציונליים.

אנו כיהודים בגלות איבדנו הרבה מן הטקסים שמצוה עליהם התורה, אך במקומם צמחו ועלו טקסים יהודיים אחרים. התפלה שעד חורבן הבית לא היתה כה קבועה, חזרו חכמים שביבנה ויסדוה, ועליה אמרו "תפלות במקום תמידין תקנום" (ברכות כז'). בהמשך הדורות קיבל בית הכנסת צורה קבועה בעלת פרטים רבים יותר, וכשמו כן הוא 'מקדש מעט' בו מתקיימים כל הטקסים היהודיים, מתפילה וקריאת התורה, דרך נענוע לולב, חביטת ערבה, שמחת תורה, ועוד. כל הצורה הזו הכרחית לקיום הדת היהודית, שכן אין אנו יכולים להסתפק בכך שאנו אנוסים מלקיים את דיני המקדש (גם נענוע לולב למשל אינו נוהג מן התורה רוב החג בזמן שאין בית המקדש קיים), הצורה החיצונית הזו היא נדרשת לפי השיטה של הדת היהודית.

אין הטקסים האלו שרירותיים, הם נקבעו ממילא על פי דרך היהדות, ופראנקל אומר על כך: "הרבה ממה שמכונה בזלזול דת מאורגנת, ראוי לאמיתו של דבר לשם דת אורגנית, היות שהיא צמחה באופן אורגני ולא מלאכותי כדרכן של אידיאולוגיות", (האל הלא מודע עמ' 69). צורתה של היהדות לא נתהוותה על ידי ספר תיאורטי שהתפרסם וקנה שביתה בקהל, ורק לאחר מכן החל להיות מיושם, אלא להיפך, הספרות ההלכתית מתרגמת את תפיסת התורה בפועל לחוקים והלכות הכתובים בספר.

הנכונות לטקסים באה מתוך הרגשת ענוה, כאשר האדם מרגיש את הרוחני הלא מוחש קיים ונמצא, אין הוא מתבייש לכרוע ברך. מטריאליסטים רבים נכנעים בפני הטקסים של המוות והאבלות, והיהודים שבהם נכנעים בפני טקס המילה. הסבה היא משום שהמוות והלידה ממחישים את הרגשת הענוה הזו, איש מאיתנו אינו יודע מנין האדם בא ולאן הוא הולך, אף שהוא רואה בפועל את הולד מגיע, ואת הנפטר הולך. במצב כזה כל אדם מגלה נכונות יתירה לטקסים, והטקסים מנתבים את רגשותיו, וממלאים צורך עמוק.

המפליא הוא שדוקא המפלגה הנאצית, האתאיסטית, שילבה במבנה שלה כמות גדולה מאד של טקסים שנראו ממש כטקסים דתיים. "הנאציזם הופיע כמעין כנסיה חילונית.. חיסול מקומו של מצפון הפרט, אך קיום פולחן דתי ועקרונות ארגון כנסייתיים", הרגשת הענוה של הנאצים הופעלה כלפי אדם בן תמותה, ריבוי הטקסים גרם להם לעוות את שכלם מבלי להבחין כי המדובר באדם ברברי וולגרי, בער גס רוח, המתאים אולי להיות איש מכירות, אך לא מנהיג העולם. זו היתה בחירתם איך להשתמש בטבע הנפש האנושית.

אם בעיני האתאיסט נראים הטקסים הדתיים מגוחכים, אין הוא שם לב שהתנהגותו שלו עשויה להיראות בעיני בני תרבויות אחרות מגוחכת לא פחות. מה'ערכים' הממלאים את חלל הנפש, כדוגמת הקשר הנפשי לספורט, ההערצה לזמרים ולשחקנים, האמונה בבית המשפט, בכל יכלתו של המדע, בתועלת שבמאות שיחות עם הפסיכולוג. ועד הפרטים הקטנים כדוגמת: נפנוף בדגל, מטחי כבוד, שטיח אדום בקבלת פנים, גלימת השופט, זריקת הכובע לאויר בטקס קבלת התעודות או הקראת טקסט לטיני – באוניברסיטאות האירופאיות, קבלת פסלון האוסקר, צורת הפתיחה של האולימפיאדה, הלוגו של החברה המודפס על כל מעטפה, וההצדעה מול המפקד, (על התרבות המערבית כפי שהיא נתפסת בעיני השכל, ראה במאמר נפרד). אין בריחה מן הטקסים, יכלתינו היא רק להטות אותם לכיוון הרצוי לנו.

כל המצוות שבתורה הן 'הוראות יצרן', היצרן היודע את צרכי הנפש האנושית, נתן לנו שורת הוראות שרק על ידיהן אפשר להפנים ולהטמיע את הדעות הנכונות, ורק על ידי הטמעה כזו ניתן לציית לצו המוסר והקדושה של התורה באופן מושלם.

 הערות:

[1]בפרשת בא כותב המש"ח,  דע  שאין מקומות קדושים אלא מה שקשור ללאום, כי בדת כתוב מקום אשר יבחר, והר המוריה נבחר ע"י בריאת אדם ועקדת יצחק, "שכל ההרגשות יהיו להתאחדות האומה וזה דרוש עמוק".

[2]לא כפי שחושב יל"ג באמרו: "מה טומאה וטהרה מה רוחות הרעות אם לא נקיון האויר העברת הזוהמא, ומי הוא בר דעת אשר לא יבן כי טוב אסוך אחד חמץ שמני אבן מערמות אפר מקלה של פרה אדומה?", (יל"ג "שני יוסף בן שמעון"). קשה להאמין שיל"ג באמת חשב שאפר פרה אדומה בא לנקות לכלוך כל שהוא? או שמא רק ניסה להקניט, כמנהגו.

[3]לפי מה שידוע כיום מכיל דם הווסת רכיב מזיק בשם "מונוטוקסין". דם הוסת הינו דם שעבר תהליך של הצטברות והתפוררות רקמות שסביבו, ואף מראהו שונה ואין לו מראה של דם טרי, ראה למשל:

1924Journal of Pharmacological and Experimental Therapeutics, Vol 22, A Pharmacological Study of Menstural Toxin. Prof. David J Macht..

כן יכולים יחסי אישות בזמן הוסת להעלות את שכיחות סרטן הרחם כפי שמקובל לחשוב בימינו.