הספרות התנכי"ת מתארת את תנאי החיים והתרבות, גם זה תחום מציאותי שיש לנו ידיעות לגביו. נוכל להשוות את המתואר בתנ"ך, למה שידוע לנו. לפני שהתפתחו מדעי הארכיאולוגיה לא היה אדם יכול לדעת יותר מדי על תנאי החיים והתרבות בעבר, רק בזמן המאורעות היה אפשר לדעת זאת.
כשננסה להתבונן בתנאי החיים המשתקפים בתיאורים בתורה ובנביאים, נמצא הבדלים בולטים לעין.
החי והצומח
בעולם החי, התורה מתארת בהרבה מקומות את הסוסים והחמורים, הגמלים האתונות והאנקות, כבשים עזים ושעירים, ועוד, ולכן בולטת היעדרותו של הפרד. בעוד בזמן המלוכה מוזכר הפרד פעמים רבות כבעל חיים שימושי ובסיסי שהיה בשימוש המלכים הגדולים דוד ושלמה ועוד. זה מלמד על העובדה הפשוטה, שבזמן התורה הפרד לא היה בשימוש. זה הוא שיקוף היסטורי מדוייק, שסופר מאוחר לא היה יודע לעשותו ובודאי היה נכשל בזה. בתקופת הברונזה לא השתמשו בפרדים. (אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ז, עמ' 138.).
התורה מתארת את הגמל ואת השימוש בו רבות, אבל בכל ימי השופטים והנביאים אין הישראלים משתמשים בגמל כלל, הגמלים לא היו בשימוש בארץ ישראל, ולא היתה שום סיבה שמישהו יתאר את אבות האומה כמשתמשים בגמלים. אם לא שמדובר בשיקוף של מציאות אחרת ורחוקה.
לעומת זאת, הסוס, המתואר כמצוי מאד בארץ החל מימי שלמה ואילך, ועשרות פרשות בנביא מתארות את היותו חלק מהחיים ומההיערכות הצבאית, בירושלים היה 'שער הסוסים' והנביאים מרבים לתאר מלאכים על סוסים ואת כל השימושים שיהיו לסוס לכבוד ה'. נעדר אצל בני ישראל בתורה. אף אחד מן האבות או מבני ישראל הקדומים לא מחזיק ברשותו סוס, סוסים יש למצרים ולכנענים. שום תיאור מאוחר לא היה מעלים את הסוס מההיסטוריה הקדומה, אם לא שמדובר באמת בשלב בו הסוס לא היה בשימוש ישראלי.
סופר בן תקופת הברזל לא היה מתאר את האבות על גמלים, הבהמה שהשתמשו בה העמלקים למשל, אלא על סוסים ופרדים, שהיו בישראל. אבל התורה שומרת על המציאות ההיסטורית.
האריה מוזכר כמה וכמה פעמים בתורה, אבל השמות הכנעניים: ליש, מריא, כפיר, שחל, הבאים רבות בנביאים, נעדרים בתורה.
תופעת הארבה ידועה ומוכרת, ומוזכרת כמה וכמה פעמים בתורה ובנביאים, אך כשמתבונים בשמות החרקים האלו, אנו מוצאים שהתורה משתמשת ב'סלעם' 'חרגל' ו'חגב', ואילו הנביאים מונים עם הארבה את ה'ילק' 'לקש' ו'חסיל'. נראה שאלו המינים שהיו מוכרים בארץ בזמן הנביאים.
מעולם הצומח אנו מכירים בנביאים מושגים שונים הקשורים בעצי הפרי, כמו 'בוסר' 'דבלה' 'צמוקים', השמות האלו אינם נמצאים בתיאורים שבתורה, שכן במצרים ובסיני לא היו עצי פרי.
בעוד בנביאים מוזכר השקמים הברושים והארזים עשרות פעמים כעצים וכחמרי בניה. בתורה אין זכר לעצים אלו, אלא לעצי שטים.
התורה מתארת את תכונות הארץ, בשבעה מיני פירות מיוחדים הגדלים בה. והנה אותם פירות מוזכרים גם במגלת סנהאת המצרי, השייכת למאה ה17 לפנה"ס.
ההבדלים האלו מעוגנים במציאות ההיסטורית הידועה לנו, ומוכיחה כי התורה נכתבה בזמן קדום לנביאים.
החי והצומח בין התקופות:
גמל | סוס |
פרד |
אריה | ארבה | פרות יבשים | עצים לבניה | |
ברונזה | בשימוש אבות ישראל | אינו בשימוש | לא קיים | אריה בלבד | סלעם חרגול וחגב | אין במצרים עצי פרי | שטים |
ברזל | אינו בשימוש בישראל | שימוש רב | שימוש רב | ליש, מריא, כפיר, שחל | ילק לקש וחסיל | בוסר, דבלה, צימוקים | שקמים ברושים וארזים |
התרבות והטכניקות
גם בעולם עבודת האדמה, רואים אנו את השפה משתנה. התורה מדברת על 'חרמש', הנביאים על 'מגל' ו'מזמרה' (הראו חוקרים שחרמש ומגל הם אותו כלי בשמות שונים, החרמש מוזכר כבר באוגרית, תשורה לשמואל עמ' 246 ח. כהן ויעקב קליין 'חרמש ומגל במקרא ומקבילותיהם'). הנביאים מכירים גם את ה'אֵת", ה'מורג', ה'מגרה', 'מקבת', 'מחרשה', כל אלו לא נזכרים כלל בתורה. בתורה מוזכרת 'מדוכה', בנביאים: 'מכתש'. עבודת האדמה מוזכרת בתורה, מתוארת הנטיעה בכמה וכמה מקומות, ומתוארות גם הלכותיה. אך השורש 'שתל' איננו בתורה. בנביא אנו מוצאים את האיכרים, הבולסים, הבוקרים, בתורה אין אלא 'עובד אדמה'.
כך גם ה'גת' הנזכרת רבות בנביאים, אינה בתורה, משום שטכניקה זו פרחה בעיקר בכנען בתקופה מאוחרת יותר.
בתורה מוזכרת ה'חמת', בנביאים ה'נאד', התורה מזכירה גם את ה'צנצנת' וה'טנא', ובפרט הרבה פעמים את ה'קערה' והאמתחת. בנביאים אין זכר לכלים האלו. מוזכר דוקא ה'ארגז', המושאל מפיניקית. התורה מזכירה כלי מדידה שונים: לוג, הין, הנביאים לא משתמשים באלו, לעומת זאת הם משתמשים 13 פעמים במדת הנוזל 'בת', שאיננה בתורה, וכן במדה המאוחרת 'כר'. המטבעות בתורה: בקע, גרה, קשיטה, לא נמצאות בנביאים.
כך אנו רואים בתורה: 'מאזני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם' (ויקרא יט). יחזקאל (מד) מצטט את הדין הזה, אבל מוסיף 'ובת צדק', בימיו השתמשו במדה 'בת' ולכן הוא הוסיף אותה, אבל בתורה אין עדיין זכר לזה.
אם ננסה לתארך את התורה לפי התקופות הארכיאולוגיות המוכרות. התורה מדברת על חיתוך בצור, וכך גם ספר יהושע. אך זוהי סופה של תקופת האבן. מכאן ואילך חותכים בסכיני ברזל, ולא מוזכר עוד חיתוך בצור. מענין ההבדל בין החוק שנאמר בסיני "והכה איש את רעהו באבן או באגרף" (שמות כאי ח) ובין אותו חוק עצמו כשנאמר שוב לקראת הכניסה לארץ, "ואם בכלי ברזל הכהו" (במדבר לה טז), כאן מתחילה תקופת הברזל!
כך מראה ד"ר מייטליס, כיצד התורה מתעדת את תחילת התפשטות הכתב באיזור. בזמן שלהי המלוכה היתה הקריאה והכתיבה חלק בלתי נפרד מהמערכת המשפטית, כשירמיהו קונה שדה הוא כותב 'ספר מקנה'. הכתב תיעד משלוחים של יין ושמן, ועוד פרטים טכניים רבים, קציני המלחמה שלחו אגרות זה לזה, הדברים מתוארים בנביאים, וגם מתועדים בממצאים ארכיאולוגיים רבים מאד. על רקע זה בולטת העובדה שבכל ספר בראשית לא מוזכרת כתיבה, גם כשאברהם קונה שדה, הוא אוסף את זקני העיר ומדבר בפניהם. השורש 'כתב' ו'ספר' לא מופיעים כלל לפני יציאת מצרים, שזו התקופה בה הומצא הכתב האלפביתי ופשתה הכתיבה באיזור. יש להוסיף שהמלה 'מגלה' נעדרת בתורה, שכן בזמנה לא היו כותבים על מגלות גלולות סביב עצמן.
"אין ספק שבסוף ימי הבית הראשון היה עם ישראל יודע ספר, התעודות המרובות שהתגלו ברחבי הארץ משלהי ימי הבית הראשון מלמדות שידיעת הקריאה והכתיבה היתה נחלת שכבות רחבות בעם. על רקע זה בולטת העובדה שבכל ספר בראשית לא מוזכרת פעילות של כתיבה. המלים 'כתב' או 'ספר' אינן מופיעות בבראשית, אלא רק באמצע ספר שמות, שם מופיע לראשונה הפועל לכתוב. היעדר השרש כת"ב בולט במיוחד בסיפור קניית מערת המכפלה.. במיוחד על רקע תיאור קניית קרקע בענתות ערב החורבן.. ואכתוב בספר ואחתום.. תיאור מדוייק כזה מצביע ללא ספק על אמינותו של התנ"ך, קשה להניח שסופר שחי כאלף שנים מאוחר, ללא כל הידע הארכיאולוגי שהצטבר מאז, יכול לתאר בצורה כל כך אמינה ומדוייקת את החברה בתקופת הברונזה התיכונה בהרי יהודה", (לחפור את התנ"ך עמ' 120).
הנביאים מזכירים את כלי הנגינה 'נבל' כ30 פעמים, בתורה אנו מוצאים את התוף הכינור והעוגב, שירים ומחולות, אבל לא את הנבל אפילו פעם אחת. גם השורש 'נגן' עצמו הבא בנביא 30 פעם, וכן השרש 'זמר' במובן של שיר, אינו נמצא כלל בתורה. השופר, נקרא בתורה יובל, 21 פעמים, בנביאים אין זכר לכינוי זה.
בתורה מוזכרת החרב עשרות פעמים, אך לא מוזכר תערה של החרב. הקשת והחצים מוזכרים, אבל לא מוזכרת אשפת החצים, הנזכרת הרבה בנביאים. באמנות המלחמה חדרו מושגים חדשים בימי המלוכה: דייק, וסוללה. טכניקות הלחימה האשוריות, המתוארות בנביאים רק מכאן ואילך.
התורה מתארת את שיטת הכנת הלבנים למגדל, ואכן קבעו חוקרים כי תיאור זה מגלה בקיאות בשיטת הבניה המיוחדת שהיתה רווחת במסופטומיה (קאסוטו בראשית עמ' 65 האשורולוג יעקב קליין, עולם התנ"ך בראשית עמ' 83).
התפתחות הטכנולוגיה:
עבודת השדה | ייצור מאכלים | אכסון | מדידה ושיעורים | חיתוך | תיעוד מו"מ | כלי נגינה | טכניקות לחימה | |
ברונזה | חרמש, עבודת אדמה | מדוכה | חמת, צנצנת, טנא, קערה אמתחת, שק, | לוג, הין
בקע, קשיטה |
צור (אבן) | בעל פה בפני השבט בלבד | תוף כינור ועוגב, יובל | |
ברזל | מגל, מזמרה, נטיעה, שתילה, את, מורג, מגרה, מחרשה | מכתש, מקבת,
גת |
נאד, ארגז | בת, כר | ברזל | תיעוד כתוב | נגן, זמר, נבל |
תער, אשפה, דייק, סוללה |
בניה ובניית המקדש
חלק מרכזי בתורה עוסק בעבודת ה' במשכן, בכליו, בסדר העבודה. והנה כשאנו מתבוננים בנביאים, בין בבית ראשון בין בראשית הבית השני. אנו לא מכירים כלל את הטרמינולוגיה של התורה, אף אחד לא יכול לחשוב שמדובר בשיקוף של המציאות בימי הנביאים. התורה מדברת על דברים אחרים לגמרי, שלפי המסורת כבר לא היו קיימים בסוף ימי הבית הראשון, או שעברו שינויים והוספות.
בית המקדש מחולק לכמה חדרים: היכל, אולם, ודביר. ה'היכל' מופיע בנ"ך 78 פעמים, אבל אך ורק החל מספר שמואל והלאה. כך גם ה'אולם' המופיע 34 פעמים בנביא. והדביר המופיע 16 פעמים בנביאים. אלו הכינויים של המקום המקודש ביותר, של בית המקדש, אבל בתורה אין להם זכר. ואילו הכינוי שתדיר כ"כ בתורה 'אהל מועד' לא נמצא כלל בנביאים! מקורם של המונחים האלו הוא כנראה בתורת הבניה הפיניקית. בהמשך, חצר המקדש היא 'עזרה', אבל בתורה אין זכר אלא לחצר.
כאשר הנביאים מתארים בניה ובנינים, אנו לומדים מושגים חדשים. הבניה בימי הנביאים מתחלקת ל'תאים' ול'צריחים', ומוקפת ב'מלוא' או ב'עופל'. בחלונות וסתם כך לקישוט באה ה'שבכה'. המלה 'מצודה' מאוחרת והופיעה רק בזמן הנביאים האחרונים. כך המלים 'בנין' ו'מבנה'. ארמון מופיע בנביאים 33 פעמים, בתורה איננו. התורה כלל אינה משתמשת בכל המושגים האלו, וברור שגם בתחום זה אין היא משקפת את ההוייה הישראלית של ימי הנביאים בשום צורה.
אמנות הבניה מתוארת בתורה בפירוט, בעיקר בבנית המשכן. בו אנו פוגשים את ה'מכסה', מלה שבאה בתורה 16 פעמים, ואינה קיימת בנביאים. כן משתמשים בבניה שבתורה ב'וו' וב'קרס', מעטרים את הבניה ב'זר'. ומשתמשים בבדים 'משזרים'.
למעשה מציין פרופ' גריניץ, שמפאת ריחוק התיאור מן המציאות של התקופה המאוחרת, המתרגמים היווניים של פרשת הקמת המשכן, לא יכלו להבין את המונחים הטכניים ואת השפה בה תוארו הדברים, ולכן טעו והתבלבלו בפירוש הנאות של העברית ('מבואי מקרא' לי.מ. גרינץ עמ' 101).
אך אין המדובר רק איך קראו לחלקים השונים של המקדש, אלא מה נמצא במקדש, מה צריך להיות שם:
במשכן היו כרובים על הכפורת, במקדש שלמה לא מוזכרת כלל הכפורת, שלמה עשה כרובים עשר אמות מוצבים על הקרקע.
במשכן היתה 'המנורה', מנורה אחת, שלמה עשה עשרה מנורות.
במשכן מדובר על מזבח אדמה, במקדש היה מזבח אבן.
ה"חושן" הנזכר עשרים וחמש פעמים בתורה, לא נזכר כלל בנביאים, ולא כונה כך כלל.
הפרוכת המוזכרת בתורה 24 פעמים, לא נזכרת בנביאים.
הצורות בהן קישטו את המשכן: חוברת, קרסים, ווים, מכסה, מחברות, כרכב, לולאות, גבלות, עבות, פתילים, מעשה חושב, מסך. אינם מוזכרות אפילו בבית ראשון, שלגביו אנו קוראים על: פטורי ציצים, מקלעות פקעים, מיסב, תימורות, על ראש העמודים מעשה שושן, פרח שושן, כותרות, מכונות, שלבים, אריות, בקר, רבועים, שקף, חלונים.
בולטת מאד העובדה שבבנין שלמה לא מוזכרים "בדים" כי אם לארון, בניגוד לתיאור המשכן בספר שמות, בו לכל הכלים היו בדים לנשיאה. מה שמוכיח כי בימי שלמה היה הארון חפץ עתיק שבעבר היה נישא, ואילו שאר הכלים חדשים.
הכיור שבמשכן לא היה קיים בימי שלמה, שעשה ים ומכונות. הכיור היה מקובל בתקופה העתיקה –כפי שאומר יגאל ידין: "כיורים אלה שצורתם היתה שקערורית, ידועים לנו גם מן החפירות באוגרית ובמגדו", (אנצ"ע ערך בית המקדש).
שמואל ליונשטם עומד על ההבדלים המרובים בין תיאור המשכן לבין הידוע לנו על המקדש ועל התקופה, וקובע שהמתואר במלאכת המשכן מתאים למציאות עתיקת יומין, ואי אפשר לייחסו לתקופה מאוחרת.
השימוש בעורות לצרכי פולחן נעוץ במסורת עתיקת יומין של נודדי המדבר השמיים.. קרשי המשכן היו עשויים עצי שטים פשוטים, ואילו בבנין בית המקדש שמשו עצי ארזים יקרים. סימן מובהק לקדמות התיאור אפשר למצוא גם בכתוב על עשיית כיור ממראות הנשים הצובאות פתח אהל מועד, כי אין שום עדות לכך שנשים כאלו נמצאו בישראל אחרי חרבן שילה.. סופר מאוחר המוסיף מפרי דמיונו היה מיחס מן הסתם למשכן אוהל מועד עצי ארזים כמו שעשה פילון, ואך היה מתאר בו אולם דוגמת אולמו של בית המקדש. ועוד יש להעיר שתיאור בית המקדש אינו משמש דוגמה לא לעמודי פתח אהל מועד ולא לעמודי פתח קדש הקדשים ואך לא לפרטיו המרובים של במבנה הקרשים", (אנצ"מ ערך משכן ה').
ד"ר שמואל אברמסקי, מאוניב' בן גוריון כותב: "ניתן לומר שמעשה המשכן התבסס על מסורת ארוכה של מלאכת מחשבת בא"י בסוריה ובעיקר במצרים, אבל סימנים אחרים מורים על קדמות מלאכת המשכן וזיקתה להווי נודדים, המושג אוהל, עצי השיטים, שכמותם אינם ידועים באותו איזור, עורות אילים מאדמים ועורות תחשים, והיעדר כל ברזל משקף אולי מציאות מסוף תקופת הברונזה המאוחרת, ימי יציאת מצרים" (אנצ"ע משכן). גריניץ מצטט את אחד מגדולי המומחים לטכניקות בניה מצריות, הקובע שתיאורי האומנות שבתורה מעידים על קשר ישיר ומגע קרוב לבניה במצרים (גריניץ עמ' 21).
כל סוג של בחינה לתיאורי הבניה בתורה, משייכת אותה לתקופת הברונזה, לנודדים שמיים יוצאי מצרים.
מקדש קדום לעומת מאוחר: טכניקות ומונחים
מרכיבי המקדש | טכניקה | כלי קודש | קישוטים | |
ברונזה | אהל מועד | מכסה, וו, קרס, זר, בד משזר | כרובים על הכפורת, מנורה, מזבח אדמה, פרוכת, חושן, בדים, כיור | חוברת, כרכוב, לולאות, גבלות, עבות, פתילים, מעשה חושב, מסך |
ברזל | היכל, אולם, דביר | תאים, צריחים, מלוא, עופל, שבכה, מצודה, בנין, מבנה, ארמון | אין כפורת, כרובים עשר אמות, עשר מנורות, מזבח אבן, אין פרוכת, אורים ותומים, אין בדים, ים ומכונות | פטורי ציצים, מקלעות, מיסב, תימורות, מעשה שושן, פרח שושן, כותרות, מכונות, שלבים, ועוד |
תמורות היסטוריות
התנאים המדיניים והפוליטיים גם הם משתקפים בשפה. כינויים למונחים שונים משתנים מדור לדור, סופר מאוחר לא יכול לדעת זאת, וגם אם יודע לא תמיד מדקדק בדבר.
כך למשל הוכיחו את איחורה של הברית החדשה, מתוך דברי מתיא (יג' ז') המוכיח את הפרושים שאוהבים הם להיקרא בשם "רבי", אבל השם הזה לא היה בשימוש אצל הפרושים בזמנו של ישוע כלל! אף חכם באותו זמן או בדורות קודמים לו, לא נקרא "רבי", הכותב היה מאוחר ודיבר מתוך האספקלריא של זמנו.
מסמך מפורסם בשם 'מתת קונסטנטינוס' שנכתב לכאורה ב750 לספירה, התגלה כמזוייף, בעקבות ניתוח שמות המקומות המוזכרים בו, שמאוחרים לתקופת כתיבתו הרשמית.
רב האי גאון באחד ממכתביו קורא לרב פפא, "רב פפא גאון", וכוונתו ראש ישיבה, אבל הוא מדבר מתוך הסגנון של תקופתו, שכן בימי האמוראים עדיין לא נולד הכינוי 'גאון' לראש ישיבה.
אפילו הסרט 'חלף עם הרוח', שנעשה בשיתוף עם צוות תחקירנים עצום, הציג את אחד הניצבים כשהוא עונד שעון יד..
רק טקסט בן הזמן יכול לשקף נאמנה את מציאות זמנו.
כשבאים לבחון את התורה האם היא טקסט בן זמן התקופה המאוחרת, תקופת הברזל בה נכתבו ספרי הנביאים, מתברר שאי אפשר לחשוב כך.
המלה 'מדינה' המוזכרת 53 פעמים בנ"ך, נעדרת בתורה. גם שם התואר 'מלוכה' איננו בתורה.
דמויות המפתח הציבוריות, בתורה הם הנשיאים, ו'ראשי המטות', הם מנהלים את העם, ומוזכרים גם נשיאי עמים אחרים. בנביאים אנו מוצאים את ה'נגיד' (43 פעמים), את הרוזנים (6 פעמים), הקצינים, הגדולים, האילים, ובהמשך את הפחות, והחורים, הסגנים, אבל הנשיאים מפסיקים לשמש בפועל כבר מתקופת השופטים.
כמובן שגם הביטוי 'יהודי' הנמצא בנ"ך 77 פעמים, או השפה ה'יהודית' אין להם זכר בתורה עדיין. שם חדש לנביא אנו מוצאים בתקופת נביאים ראשונים, הנביא מכונה 'אב', ופונים אליו בכינוי 'אבי', אך אין זכר לתופעה זו לא בתורה, ולא בנביאים המאוחרים יותר.
הבלשן אנסון רייני מציין שינוי לשוני שחל בשפה העברית עם עליית האימפריה האשורית, בכל המקורות הקדומים הביטוי 'עבר הנהר' מציין את העבר המזרחי, כפי שאמור להצטייר אצל יושב א"י. אך האימפריה האשורית חילקה את השטח לפחוות, שאחת מהן היתה 'עבר הנהר', היא העבר המערבי, ובכללו ארץ ישראל. וכך באמת בכל המקורות שמאמצע תקופת המלוכה והלאה, 'עבר הנהר' החליף את משמעותו והוא מתכוין לא"י. (אנצ"מ, עבר הנהר).
בזמן הנביאים התפתח היבוא, ומוזכרים סוגי הזהב השונים' 'זהב חרוץ' או 'זהב סגור', 'זהב שחוט' 'כתם', פעמים רבות. מוזכרות גם הפנינים, מוזכרים השנהבים ובתי השן. לכל אלו לא היה זכר בזמן התורה. ואילו הכינוי הקדום 'זהב טהור' הבא בתורה 24 פעמים, נעלם אצל הנביאים.
התורה מתארת את הגברים והנשים המקושטים בבגדיהם, היא מדברת על טוטפת, כומז, צעיף, משבצות, מגבעות, מצנפות, ומזכירה את החמרים המשובחים: תכלת ארגמן תולעת שני ושש. אדם חשוב בזמן האבות מתהלך עם חותמת ופתילים, או כתונת פסים (מתועדת בציור מהמאה היד' לפנה"ס), מציאות המתועדת בציורים מתקופת הברונזה. בזמן הנביאים אין זכר לכל הפריטים האלו, אצל הנביאים בא הרדיד, ה'כובע', והרבה פעמים ה'עטרה' (23). שאינם בתורה.
הכתובים משקפים גם שינויים גיאולוגיים. ד"ר עמוס פרומקין חוקר את הר סדום מן ההיבט הגיאומורפולוגי, לטענתו מפלס ים המלח עולה ויורד חליפות מדי תקופות שונות. סימנים לכך ישנם מחלקי צומח שונים שנתקעים במקומות שונים בחלקי הים ואגנו, ע"פ בדיקות פחמן 14. כאשר המפלס יורד האגן הדרומי מתייבש כליל או רדוד למחצה. בראשית המאה ה19 למשל היה ניתן לחצות את הים ברגל או ע"י גמלים. ואלו בתחלת המאה ה20 היה המפלס גבוה בכעשרים מטרים מאשר בימינו. ולגבי האלף השני לפנה"ס: מסקנת החוקרים שעסקו בתחום זה היא שבחציו הראשון היה המפלס בערך כבימינו – למטה מ400 מטרים מתחת לפנה"י, החל משנת 1500 לפנה"ס עלה המפלס והיה גבוה מיוחד (375-380 מתחת לפנה"י), בין 1000 ל1200 ירד שוב המפלס ושמר על מפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. ועל זאת מעידה גם הארכיאולוגיה: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב' וג' ומימי בית שני שנחשפו בחופי ים המלח רק בימינו עם ירידת המפלס.
בבראשית יד אנו מוצאים את "עמק השדים" כשבזמן כתיבת התורה נוסף "הוא ים המלח". בתקופת האבות (חציו הראשון של האלף השני) היה כאן עמק יבש, ובתקופת משה (ראשית חציו השני של האלף השני) היה כאן ים. ניתוח פרטים בגבולות אחדים במפת השבטים ביהושע מלמד גם הוא על מפלס גבוה (המצב השלישי בין 1200 ל1500 שנזכר לעיל). על כ"ז ראה במאמרו של י, אליצור בתוך 'הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא". כאן מאמרו של פרומקין, וראה גם מאמר זה.
הבדל בין תקופות ישנו גם בנושא מחירו של עבד. בסיפור מכירת יוסף נקוב הסכום 'עשרים כסף' (בראשית ל"ז, כח) כמחיר שנמכר בן יוסף לאורחת הישמעלים, בחוקי שמות מוזכר מחיר העבד 30 שקלים (שמות כא לב), החוקר ק"א קיטשן (מהמכון לארכיאולוגיה וללימודי המזרח באוניברסיטת ליברפול, בספרו על המזרח העתיק והמקרא) קבע כי במזרח הקדמון היה מחיר העבד בתקופה הקדומה בן עשר לחמשה עשר שקלי כסף, ואילו במחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה"ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית. במשפטי חמורבי ובתעודות משפטיות ממארי, היה מחירו של עבד 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית. (ראה "על אתר" שם עמ' 53).
עוד הבדל בולט בתנאי החיים משתקף בתורה ובנביאים, בזמן התורה היו הישובים אך ורק בסמוך למעיין או באר, בלי מקור מים חיים לא היה קיום לשום ישוב. הבאר היא מקום המפגש והיא הנושא לויכוחים ומלחמות. פרקים שלמים בתורה עוסקים בבאר. ואילו בתקופת הברזל הוקמו לראשונה ישובים רחוקים מכל מקור מים, על סמך בורות האוגרים את מי הגשמים. טכניקה זו של הקמת בורות אטומים ע"י סיד וטיח, החלה עם ההתנחלות הישראלית. ואכן בתורה אין בכלל 'בור' מים, ואילו בנביא, מחליף הבור את הבאר, והרבה אירועים מתרחשים בקרבת הבור שהוא מרכז העיר. ההבדל הזה ידוע ומפורסם בארכיאולוגיה של א"י, אולברייט עשה הבדל זה לסימן זיהוי של ישובים מתקופת ההתנחלות. וכך קבעו גם אהרוני וזרטל, שישובים מנותקים מן הבאר באו מתקופת ההתנחלות ואילך. הבדל זה משתקף בצורה ברורה בלשון התורה, שאינה משתמשת בשום מקום במלים 'בור' או 'ברכה' למים, ואילו הנביאים משתמשים בהם רבות.
-
אולברייט (מתקופת האבן ועד הנצרות 1968, עמ' 166): "החפירות והחקירות הולכות וזורעות אור רב יותר ויותר על טיב הישוב הישראלי הראשון בשנת 1200 לפני סה"נ בערך, ראשית ראוי לציין שהתושבים החדשים נשתקעו בערים כבית אל ותל מרסם מיד לאחר חורבנן.. עם התרבותן של הבורות הטוחים בסיד רחב והלך מאד שטח ההתיישבות".
-
יוחנן אהרוני (ההיסטוריה של עם ישראל כרך ב' עמ' 202): "שלשה גורמים סייעו לתהליך ההתיישבות בחבלי ההר.. המצאת בור הסוד, בשכבות מתקופת הברונזה המאוחרת.. נתגלו בורות מים טוחים וסודים שאפשרו איסוף מים ושמירתם כל השנה המצאה זו שחררה את כל הישוב מן התלות במעיין". (ראה גם אהרוני – הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 88 כי בור מים הינו המאפין הראשי של ההתישבות הישראלית).
-
אדם זרטל (ארץ וטבע ל' 11-12): "מאז נכתבו דברים אלו הפכה המשוואה בור מים -התנחלות ישראלית יסוד בתפיסת תהליך ההיאחזות בהר".
-
אנצ"ע ערך ארדיכלות יהודית: השמוש בסיד לאטימת בורות המים איפשר לבני ישראל להתישב באזורי ההרים בעוד שהכנענים נאחזו בעיקר בעמקים ליד מעינות המים.
ניתן לסכם, שבכל הנוגע לתנאי החיים, התורה משקפת תנאי חיי קדומים לתקופת הנביאים. בכל פרמטר שננסה לבדוק, אם זה עולם החי והצומח, אם זה תנאי המחיה, הידע והטכניקות השונות, תרבות הלבוש והלחימה, ועוד רבות.
תמורות היסטוריות:
מונחים מדיניים | גיאוגרפיה | מוצרי יבוא | ביגוד | ים המלח | מחיר עבד | אתרי ישוב | |
ברונזה | עבר הנהר – מזרחי | זהב טהור תכלת ארגמן תולעת שני ושש | טוטפת, כומז, צעיף, משבצות, מגבעות, מצנפות, חותמת ופתילים, כתונת פסים | בימי אברהם האגן הדרומי יבש.
בימי משה ים מוצף |
בימי האבות 20 כסף
בימי משה שלשים כסף |
רק בסביבת באר | |
ברזל | מדינה, מלוכה, יהודי, אב | עבר הנהר – המערבי | זהב חרוץ, סגור, שחוט, פנינים, שנהבים | רדיד, כובע, עטרה | באמצע ההתנחלות התייבש שוב | מחמשים כסף ועד מאה ועשרים | גם על ידי בורות איסוף |
יש בתורה מעין ובור מקוה מים.
שם מדובר כנראה בבור שהתמלא במי גשמים
עצי שטים זה קושיה,
הרי למשל קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ). העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד).
אך לא ברור מהיכן השיגום. הרי למה שיוציאו עצים אלא סתם ככה ממצרים….
כמו כן, המידות (6.5 מטר, על 0.3 מטר) אינן עץ השיטה הרגיל אלא גדול משמעותית ולכן ברור שמדובר באנכרוניזם.
בגלל שהעץ גדול משמעותית ברור לך שמדובר באנכרוניזם?
ראשית, מה זה שייך לזמן הכתיבה, וכי בזמן אחר זה סביר?
שנית, עץ גדול משמעותית לא ניתן להשגה? יש לך מושג כמה השקיעו במקדשים? גם אבנים גדולות משמעותית כמו במקדש בעל בק הן קשות להשגה, אז מה? בני ישראל יצאו ברכוש גדול ויכלו לשלוח שליחים לרכוש כל מה שרצו במקומות המתאימים
ישנה גם שיטה שחיברו עצי שטים זה לזה והקרשים לא היו מעץ אחד מקורי
יש ספר בשם קמ"ח כלי המשכן של מהנדס בשם אורי כהן שעסק בכל הסוגיה של היכולת להכין את כלי המשכן. ע"ש בהרחבה
ולגבי השיטים עיינו בצמחי המקרא של זהר עמר ערך שיטה שהביא את הזיהוי הספציפי של העץ הנ"ל
פנו אותי בבקשה למאמר על זמן כתיבת התורה דווקא למאה ה15 לפנהס בבקשה. חיפשתי ולא מצאתי.
אתם מדברים בסדרה הזאתי על נושאין כללים מדי, ואני ביקשתי שתפנו אותי לזמן הכתיבה שהוא מותאם למאה ה15 לפנהס ספציפית!!
אתם מתחמקים במזיד..
לא ברורה השאלה
המאמרים פותחים בטבלה מסודרת לפי מאות ומראים שהתורה שייכת לתקופת הברונזה שמוגדרת באופן ברור לפי מאות, כל אחד מהפרקים בזמן כתיבת התורה מוגדר לתקופה שלפני הכיבוש, שלפני השינויים המדיניים, שלפני זמן הנביאים, וכו'.
לטענתך זו התייחסנו בתגובות למאמרים קודמים, לא נטען שלא היה מידע, אלא שהמידע היה חלקי ומקוטע במדה והיה, ובודאי לא היה מקיף את כל רובדי החיים והמידע. הידע ההיסטורי שבידינו הושג בעמל של מאות אלפי חוקרים באמצעים מתוחכמים ומשוכללים על ידי חיפוש ותיעוד בכל רחבי העולם במשך דורות. לא היתה בכלל המודעות לכתוב על פי ידע היסטורי, ובודאי שלא היה ידע היסטורי מספיק. וגם לא נטען שכל הכתובים כולם הינם קונספירציה לפי שיטה מדעית, ברור לכל בר דעת שהבסיס הוא כתבי קודש שנחשבו כקדושים ונכתבו למטרה דתית ומתוך תמימות ואמונה במסורת, ולא כמבצע בלשי דמיוני.
אתה בעצם טוען שהיתה תורה לפני התורה שתיארה את כל תקופת האבות על כל הניואנסים ההיסטוריים (צריך להיות הכל שם, כי אם כותב התורה המאוחר הוסיף פרשה אחת מדמיונו הוא כבר מפשל), ותיארה את הירידה למצרים והיציאה לפי התקופות השונות, ואת תקופת השופטים וכו'. אם אתה מאמין שהיתה תוקה כל כך קדומה ומדויקת, מה אכפת לך לחשוב שזו התורה שאתה מחזיק בידיך….
לגבי שינויים בתורה, יועדו לכך מאמרים רבים, אבל היעדר סימני האיחור שולל שינויים.
אני יכול להגיב פה ועל הקודם את מה שכבר הגבתי על עוד מאמרים:
לאורך המאמרים הנחתם שבזמן בו יתכן והומצאה התורה לא היה מידע על העבר וזאת מהיכן אתם יודעים? והרי אין שום הגיון שאז לא השתמרה ספרות או אמצעי תיעוד אחרים שסיפרו היסטוריה ומחבר הספר שכנראה לא היה טיפש הכיר אותם וערך מתוכם את הספר בהתאם לתרבויות השונות עליהם הוא סיפר [ואל תשכחו שלטענת חז"ל הרבה מהחכמים בדורות יותר מאוחרים ידעו שבעים לשון וכדו' וכ"ש בזמן הנביאים וא"כ אין מניעה לחשוב עליהם שהם עשו את העבודה הספרותית הפשוטה ללמוד על תרבות קדומה ועל התקופה לפני שמחברים עליה ספר ובפרט שהיו חכמים עצומים כשלמה אשר לא נראה שהיתה לו מניעה לעשות כזה דבר]
אל תשכחו שאתם עצמכם מביאים ציטוט מהמורה נבוכים בשם ספר אחר הרי שאתם מודים שהיתה ספרות חיצונית שתיעדה זמנים שונים ולמה א"א להבין מחבר התורה השתמש בהם
כמו"כ יתכן שבסיס הסיפורים המובאים בתורה אמיתי אך הוא נכתב בהמשך השנים ע"י מישהו שהחליט לסדר את הכל בספר אחד ע"פ מסורות או כתבים שהיו לו כאשר הוא מוסיף הרבה קטעים בהתאם לרצונותיו או שהוא מוסיף הרבה אגדות שהתווספו לעם במשך השנים ואיך נוכיח שהכל אמיתי וניתן ע"י משה
טיעון זה לא מחזיק מים מ-3 כיוונים.
1. אתה טוען שהיו כאלה מקורות? או שהיו ועליהם הוא התבסס רק בשלב מאוחר – חובת ההוכחה היא עליך? הטקסט טוען שהוא קדום והוא מתאים לעבר. רוצה לטעון שהוא מאוחר? תוכיח.
2. באותה התקופה אף אחד לא ערך מחקרים היסטורים. אין ולו דוגמה אחת.
3. המקרא מכיל גם רמיזות פולמוסיות לכל אורכו. לדוגמא "היד החזקה" שהיה כינוי של מלכי מצרים הקדומים. באם הטקסט מאוחר – מה הטעם לטקסט להתפלמס במונחים שאף אחד לא יבין אותם?הרי הביטוי היד החזקה הפסיק להיות מונח מקובל למלך מצרים באותה התקופה. אין שום טעם לכתוב כך אלא לדור שעוד הבין את הרמז. וכן עוד הרבה דוגמאות.