טז. ימי בית ראשון לעומת השני
עם כל הדברים שכתבנו בענינם של הקדמונים בימי השופטים והמלכים, חכמינו היו מודעים היטב להבדל בהתייחסות לתורה שחל בראשית ימי הבית השני. מהר"ץ חיות כותב:
"אנשי בית ראשון שהיו נעדרים מן הסייגין והמשמרת, שכחו מהר התורה והמצוה בע' שנה אלו שהיו בבבל, ואף משפט המועדים נעלמה מהם כמ"ש בעזרא, אבל חכמי בית שני נשארו נאמנים בתורה ע"י מה ששמעו לצוואת הכנסיה הגדולה לעשות סייג לתורה", (מבא התלמוד, פ"ח).
הנצי"ב מתאר את הדברים כך:
"כל זמן שהיו ישראל בבית ראשון לא הרבו תלמידים ופלפולה של תורה להגדיל תורת העיון, וגדולי ישראל גם שבזמן יאשיהו לא הרבו תלמידים… ואחריהם באו אכנה"ג ואמרו 'הוו מתונים בדין', פי' שלא להורות מסברא אלא ע"פ החקירה בכח ההכרח שא"א לומר באופן אחר, וזהו ע"פ הוויות התלמוד, והזהירו 'והעמידו תלמידים הרבה' דמועיל לפלפולה של תורה, ו'עשו סייג לתורה' ע"י אסמכתות. ובימי נביאים אחרונים היה לישראל מקום לחשוב שא"צ להגדיל תורת החקירה ויהיו נסמכים על אור בית המקדש כמו שהיה בבית ראשון, וע"ז הזהיר מלאכי 'זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו חקים ומשפטים' הם חוקיו של עזרא, מה שהעלה ע"י שהיה מחוקק ומחדש הלכות על ישראל, ומאז והלאה נתרחב כח תושבע"פ בכל דור ודור, בימי משה עלה היסוד ואח"כ נצער (קטן) מאד כח התורה בישראל עד ימי דוד, אחריו חזר להיות גדל דק מעט עד יחזקיהו, ושוב נצער עד ימי יאשיהו, ומשם ואילך נתרחב לאין תכלית, זהו יסוד ושורש תורת התלמוד הקדוש", (הרחב דבר, תחלת ספר דברים. וכיוצא בזה כתב בקדמת העמק, הקדמת פירושו לשאלתות).
האריך בנושא זה בכמה מקומות רבי צדוק הכהן מלובלין:
"שבדור הנביאים היה עיקר החשק וההשתוקקות של ראשי ישראל וצדיקי הדורות לנבואה שהוא השגה ברורה שהוא מן השמים, מה שאין כן השגת חכמה שהוא נעלמת שאפשר שאינן אלא דמיונות כוזבות של עצמו ולא תורת אמת ברוח הקודש, והם חשקו לדבר ברור וידיעה ברורה, ולכך לא היה אז התפשטות החכמה דתורה שבע"פ כל כך בישראל, וכמפורש בספר היכלות דעיקר זיוה והדרה של תורה היה בבית שני אף על פי שלא שרתה בו שכינה, ע"ש כמה לשונות של שבח שהיה אז, ודבשביל שהם חשקו לכך שהשם יתברך יגלה להם סודות התורה הבטיחם ע"ז, והוא ההתגלות דרך חכמת התורה שבע"פ והם חשקו בכך להשיג השגות יתירות, ואף על פי שהוא דרך העלם, ועל ידי זה היה הסתלקות הנבואה והיינו על ידי תוקף החשק שהיה להם להתגלות חידושין דאורייתא שלמעלה מעלה מהשגת הנביאים, ומסטורין דתורה שבע"פ בלבם בדרך העלם שהוא מדת לילה נסתלקה הנבואה שנמשכה מנבואת משרע"ה, דע"כ באו דבריהם ג"כ בכתב דוגמת התורה שבכתב שהוא מדת יום, דהיינו התגלות ברור שלא במחשכים והעלם", (מחשבות חרוץ פי"ז).
"וזה כל ענין ניצוח חשמונאים ליון בזמן בית שני שאז התחדשות התפשטות תורה שבע"פ אחר חתימת הנבואה, כי נודע בתלמוד נקרא חכמת יונית כלל חכמות אנושית, והם ההיפוך מתורה שבע"פ שהיא חכמה אנושית של התורה, ורצו לבטלה מישראל", (דברי סופרים, לקוטי אמרים, טו).
"עיקר התפשטות תושבע"פ וחכמתה התחיל באנכה"ג", (פוקד עקרים אות ב).
ובאמת חכמינו רמזו על השינוי של ראשית ימי בית שני במשפט קצר: "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח.). התורה ניתנה בסיני, ושוב חזרו וקבלוה בימי אחשורוש, הם ימי שיבת ציון.
אך אין לחשוב כי בימי הבית הראשון לא היו צריכים את כל פרטי ההלכות שנכתבו בזמן הבית השני. אם מסופר לנו למשל שרבן גמליאל תיקן פרטי הגט (גיטין לב לו), הרי ברור שמאז ומעולם היו כללים והלכות לגט, ככתוב "אי זה ספר כריתות אמכם" (ישעיה נ א). אלא כפי הגדרת הנצי"ב, היו "מורים הוראה לשעתה וסומכים על אור הארון" (קדמת העמק), ההבדל נעוץ בצורת הגשת ההלכה וקביעתה לדורות. כתיבת התורה וניסוחה לדורות היא דוקא תוצאה של הידלדלות העם, ובניגוד למסורת הקובעת שאין לכתוב תורה שבעל פה. כאשר התורה חיה בלב העם כולו, לא תמיד יש צורך לנסח את ההלכה בניסוח נצחי, אלא אפשר לסמוך על ההוראה של אותו המקום והזמן.
גם בימי התנאים והאמוראים היו הוראות מקומיות, המסתמכות על כך שיש בית דין קבוע היכול לשנותן לפי הצורך. ראה ברכות לג. "בתחלה קבעוה (הבדלה) בתפילה, העשירו קבעוה על הכוס, הענו (ולא היה לכולם כוס יין להבדיל תמיד) חזרו וקבעוה בתפלה", (בכמה מקומות נאמר "שתי תקנות הוו", ראה למשל מנחות נא.). תקנת דמאי מחלקת בין מקומות שונים ומיני אילנות שונים לפי המקום והזמן (ראה דמאי פ"א). רק כאשר התעוררו החכמים לכתוב את המשנה, ולאחר מכן את התלמוד, ברור היה כי נכתבת כאן הלכה לדורות שאין אפשרות לחלק בה בין מקומות ופרטים[1].
רש"ר הירש מתבטא בחריפות וכותב: "עיקר חטא בית ראשון שלא ראו את עיקר לאומיותם בתורה רק בלאומיות", (מעגלי שנה). אך אי אפשר לומר שלא ראו בני ישראל בבית ראשון את עיקר לאומיותם בתורה, שהרי כל מהות ההיסטוריה המתוארת בנביאים היא ההבדל בין ישראל לערלים, בין השומעים לנביאי ה', לבין עובדי גילולים. עיקר כוונתו של הרב הירש היא שלא ראו את עיקר לאומיותם בהלכה רק בלאומיות כפי רעיון התורה. כי באמת את היסוד הזה של קיבוע ההלכה בצורה ברורה אחידה ומחייבת אין אנו מוצאים אלא בימי הבית השני. וחז"ל העריכו כל כך את התקנה הראשונה שבאה בתורה גזרת חכמים ואמרו: "בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים יצתה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. למה היתה התורה דומה בתחילה -לכפיפה שאין לה אזניים, עד שבא שלמה ועשה לה אזניים", (ערובין כא:). שכן תקנות וגזרות הם חכמה מיוחדת שמעמידה את התורה.
וכאן המקום להעיר, כי אין לחשוב שכל מה שמכונה בפי חכמים "מדרבנן", הם דברים שבהכרח נתחדשו בדור מן הדורות האחרונים. הגדרה זו כוללת גם דינים רבים שאינם מפורשים בתורה בצורה ברורה, והחכמה האנושית היא המבינה שגם הם בכלל ההלכה, ולכן בהם יש מקום לפעמים לכללים יותר מקילים, להבדיל מן המפורש בתורה. ברור שלא יעלה על הדעת כי בזמן שניתנה תורה לא היתה הקפדה אם אדם קוטף פרי בשבת להנאתו ע"י מרפקו ("שינוי"), או מכבה אש בשבת שלא לצורך הפחם ("אין צריך לגופה"). כך האוכל בשר חזיר פחות מכזית ב4 דקות ("חצי שיעור"). ירמיה מזהיר על הטלטול בירושלים, בזמן שטלטול במקום מוקף חומה מוגדר כאיסור דרבנן, ועוד רבים כאלו.
אפשר להצביע על שינוי נוסף בין תורת בית ראשון לתורת בית שני, שבימי הבית הראשון היה למלך חלק חשוב מן התורה והמשפט, דיני ממונות וחוקי המדינה היו נתונים בידו, ולא היתה ההלכה צריכה להתערב כל כך בתחומים אלו, כמו שביאר באריכות בדרשות הר"ן, ונביא כאן משפט אחד מדבריו:
"בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין [תפקידם] לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתיקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך", (דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר).
מכיון שלא כל המלכים תאמו את הציפיות, לעתים לא רק שלא השלימו המלכים את החלק בו לא התערבה ההלכה, אף גרעו וקלקלו מן התורה עצמה. גם במצב זה לא התיצבה ההלכה להיות מורה דרך כללי, שהרי ציפייתם של החסידים והנביאים היתה להעמדת מלך כשר, ולתקן את מצב הדור בדרך הרגילה. הגדרה קיצונית כתב ר' משה מקוצי (בסמ"ג הלכות עירובין) שעד ימי שלמה לא תיקנו נטילת ידיים, מכיון שכל ימיהם היו מלחמות, ונחשבים כמחנה שפטור מנטילת ידיים. וכמובן שאין אפשרות לפרשה כפשוטה, אלא הכוונה שלא היה מצב יציב ועתיד ברור, ולכן לא נוצרה סמכות הלכתית לתיקון תקנות והרחבת תחום ההלכה.
מובן שאין ללמוד מתיאור זה על מצב התורה וההלכה אצל החסידים ו"דורשי התורה", שהרי ברור שכל מי שנגעה התורה ללבו, לא רק שנמנע מלהדליק אש בשבת, אלא גם לא נשא בכיסו אבני אש ביום השבת, וכדו'. וזו עיקר מטרתינו בפרק זה, להפריד בין העובדה שההלכה נוסחה בצורה נצחית רק בימי הבית השני ולאחריו, ובין הסקת מסקנות מכך לגבי תורת ימי הבית הראשון, שאין לנו אינדיקציה לבחון אותה, אלא רק לראות כיצד תורת הבית השני נסמכת על מסורות עתיקות וכפופה להן.
[1]ראה ברכות יז. את תפילותיהם של החכמים לאחר תפלת שמונה עשרה, המובאות כמנהגים שונים, אך להלכה מנהגו של רב נכנס לנוסח התפלה. כזה הוא גם מקורו של "מודים דרבנן" בירושלמי מסכת ברכות, מקובץ מכל דברי החכמים שהיו רגילים לומר בעת חזרת הש"ץ להשתתף בהודאה. כך לגבי תפלות ההודאה על הגשם (ב"ר יג טו).
אפשר עוד מראי מקומות לעניין זה?
לאיזו נקודה?