נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

טיל לוגי מדעי לאלהים ובחזרה, פרופ' שטייניץ

קטעים מתוך ספרו של הפרופ' יובל שטייניץ: טיל לוגי מדעי לאלהים ובחזרה

 טבע וחוקי החומר

לחומר אין כוח, לחומר אין רציה, החומר אינו יכול להניע את עצמו ולפיכך הוא דומם או אינרטי.

(טיל לוגי מדעי לאלוקים ובחזרה, יובל שטייניץ, עמ' 23)

מדוע מתנהג דבר מסוים באורח מסוים דווקא ולא באופן אחר? ניתנות במדע האריסטוטלי תשובות "מאירות עיניים" מהדפוס הבא: "הדבר מתנהג כפי שהוא מתנהג כיון שטבעו להתנהג כפי שהוא מתנהג

להמחשה סטירית במחזה החולה המדומה של מוליר. כאשר שואל החולה את הרופא האריסטוטלי שלו: כיצד מרפאת התרופה שנתן לו? משיב הרופא המדופלם תשובה אריסטוטלית אופינית: התרופה מרפאת בגלל טבעה המרפא.

תשובה חסרת ערך מן הבחינה התבונית

בשתי הדוגמאות לאופי האריסטוטלי הפרימיטיווי של חלק מהמדע בן-ימינו: לשאלה, מהו מקור המחשבות והרצונות שלנו? נותנת הביולוגיה את התשובה: מוח.

מדוע מטענו של האלקטרון הוא שלילי? נותנת תורת האטומים הפרימיטיווית שלנו את התשובה: טבע

מקור התנועה

חוק ההתמדה (חוק האינרציה בלע"ז).

קרל פופר "תיאוריה מדעית" היא תיאוריה שניתן עקרונית להפריכה באמצעות ניסויים.

חוק האינרציה הוכח תחילה על ידי גלילאו באמצעות ניסוי מחשבה, תוקן בהמשך על ידי דקארט עד לנוסחתו הסופית הבאה: "גוף חומרי יתמיד במנוחתו או בתנועתו הקצובה בקו ישר השקולה למנוחה, כל עוד לא יופרע על-ידי כוח חיצוני".

המשמעות הפילוסופית-המדעית של חוק האינרציה היא הגוף החומרי, משולל כל כושר הנעה עצמית או מנוע פנימי.

ובכן, איננו צריכים להיות גאונים גדולים על מנת להבין את העניין הפשוט הבא: מי שאינו מסוגל להתנועע בכוחות עצמו, קל וחומר שהוא אינו מסוגל להעניק לעצמו דחיפה ראשונית. מכאן שהעולם החומרי המת שבתוכו אנו חיים את חיינו, היה צריך לקבל את הדחיפה או ההתנעה הראשונית שלו בחוץ. "מבחוץ" פירושו מגורם חוץ-עולמי ובלתי חומרי, שיש לו כוחות בלתי נדלים משלו.

החומר מת, אין לו כוחות והוא אינו מסוגל לייצר תנועה, אלא רק על תנועה שהוענקה לו מבחוץ אך מיהו אותו מקור או גורם חיצוני אשר היה יכול ליצור את התנועה הראשונית ולהעניקה לחומר?

מקורה של התנועה הכלל-עולמית שבה מדובר חייב להיות מקור בלתי-חומרי – "בלתי חומרי" פירושו "רוחני".

כאן ראוי לנו להזכר בקביעתו של גלילאו, שקדם אך מעט לדקארט, כי "הטבע כתוב בשפת המתימטיקה".

תשובתו של דקארט לשאלה, התשובה היתה שחומר נע מכוח הדחיפה הראשונית שניתנה לו על ידי האלוקים ברגע הבריאה.

מאחר שלחומר אין יותר טבע משלו או תכונות אופי משלו, הוא מתנהג אך ורק על פי חוקי הטבע הכפויים עליו, ואין ביכולתו לסטות מהם.

אילו מין יצורים הם "חוקי הטבע האוניברסליים"?

היכן הם מתגוררים או נשמרים?

כיצד הם מצליחים לכפות על החומר לציית להם?

על מקור החוקים

אנו רואים יום-יום ושעה-שעה כיצד נפילת גופים כבדים מן האוויר מתנהלת פחות או יותר על פי חוק הנפילה החופשית שגילה גלילאו; וכיצד הירח נע במסלולו המעגלי סביבנו על פי חוק האינרציה וחוק המשיכה שגילה דקארט וניוטון ואינו בורח מאיתנו לחלל או, חלילה, מתרסק על ראשינו בניגוד לאותם החוקים.

למשל חוק הגרוויטציה רלוונטי לכל פיסת חומר ולו הקטנה ביותר, צריכה להיות מוטבעת באורח נפרד בכל אלקטרון בכל פרוטון, ובכל קווארק, כעת הבה נוסיף לכך את העובדה שחוק הגרוויטציה אינו בן-יחיד, שהרי ספר חוקי הטבע האוניברסליים כולל אי-אלו חוקי פיזיקה נוספים שלכל אחד ואחד מהם יש נוסח או נוסחה משלו.

שאלה א: מה הם חוקי הטבע? תשובה: חוקי הטבע אינם עצמים חומריים אלא נוסחאות או אידאות.

שאלה ב: היכן הם נמצאים או נשמרים? תשובה: הם אינם נמצאים או נשמרים בחומר הדומם ולא ברוחו הזמנית של האדם, אלא ברוחו הנצחית של הא-ל. נותרנו אם כן, עם השאלה השלישית: כיצד נאכפים חוקי הטבע על העולם? גם כאן התשובה אינה יכולה להילקח מן העולם החומרי או הטע; שהרי כדי לציית לחוקים ונהוג על פיהם, צריכים להתקיים שני התנאים הבאים:

  • המציית צריך להכיר את החוקים שלהם הוא מציית.
  • המציית צריך שיהי לו הכוח לפעול על פיהם.

לדוגמה: כדי שגוף הנע בתנועה קצובה בקו ישר יוכל לנהוג על פי חוק האינרציה, עליו להכיר את החוק ולהבין שהחוק מצווה עליו להמשיך בתנועה בקו ישר כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני. שאם לא כן, כיצד ידע אותו הגוף שלא לעצור במקום, או לפנות לפתע לשמאלו או לימינו? בנוסף לכך, הוא צריך שיהיה לו הכוח לפעול, שאם לא כן, כיצד יעלה בידו לבצע את ההוראות שבחוק? ודוגמה נוספת: כדי שיוכל לנהוג על פי חוק הגרוויטציה צריך הגוף החומרי להכיר את החוק האמור ולהבינו, כלומר לדעת שהחוק מצווה עליו למשוך את כל שאר הגופים ביקום בעוצמה העומדת ביחס ישר למסתו וביחס הפוך לריבועי המרחקים שבינו לבינם. שאם לא כן, כיצד יידע שלא למשוך את הגופים האחרים לכיוונו דווקא ביחס ישר לריבוע המרחק? או אולי בכלל לדחות אותם ממנו והלאה?

בקיצור, כדי לתפקד כהלכה חייב מנגנון האכיפה של חוקי הטבע להיות נתון בידיה של ישות רוחנית נצחית X, העומדת בקריטריונים הבאים: יש לה ל-X שכל אינסופי, ולפיכך היא יכולה להכיר את כל חוקי הטבע ואת כל מצבי העניינים בעולם החומרי באורח מושלם ותמידי; ויש לה ל-X גם כוח אינסופי, או לפחות כוח רב מאוד, ולפיכך היא יכולה להשפיע בכל רגע ורגע על כל היֵשים החומריים ולאכוף עליהם את ההתנהגות על פי החוקים. דקראט, בהיותו תיאיסט פילוסופי חסר תקנה, היה משוכנע שהשם מתאים ביותר ל-X הוא כאומר: "אלוקים".

והנה איפוא התשובות שמצאנו לשלוש השאלות ששאלנו בתחילת הפרק על מהותם של חוקי הטבע האוניברסליים:

  • חוקי הטבע הם קביעות או אידיאות לא חומריות.
  • הם שוכנים ונשמרים בשכלו הבלתי-חומרי של אלוהים.
  • הם נאכפים על החומר באמצעות כוחו הבלתי חומרי של אלוקים.

מי שהיטיב לסכם את גישתם של דקארט וניוטון לשאלת החומר והכוח היה הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום: החומר לכשעצמו בלתי פעיל הוא מעיקרו ומחוסר כוח ליצור תנועה, או להמשיכה, או למסרה, אבל הואיל והתולדות הללו גלויות לחושינו, והואיל והכוח היוצר אותן צריך שישוכן אי-שם, אין לו משכן אל באלו-ק.

(מסכת טבע האדם, 214)

חומר הוא משהו חללי, לא נובע בשום דרך אמור להיות מעין גנרטור בלתי נדלה של כוחות. גם לא נובע שהחומר אמור לייצר או לברוא, באיזה אורח פלאי ובלתי-מובן כלשהו, איזה שהם כוחות משיכה כלפי אובייקטים חומריים קרובים או רחוקים – וזאת ללא הרף, ובלי להיות מתודלק מחדש לעולם. כפי שהכול מבינים, מה שאינו נובע ממהותו הבסיסית של דבר מסוים, ודאי וודאי שאין הוא משתייך למהותו הקבועה של הדבר הזה. מכאן מסיק ניוטון שאין זה ממהותו של החומר למשוך או לדחוף.

תשובתו האמיתית של ניוטון – מה שקורה בפועל הוא שאלוקים, העשוי לתפקד כגנרטור בלתי-נדלה של כוחות מעצם הגדרתו וטיבו, פשוט מניע את הארץ והשמים באופן כזה.

אלוקים הוא אפוא האחראי הישיר לכך, שהגאות והשפל באוקיינוסים תואמים לעד ת מצבם היחסי של הירח והשמש ביחס לארץ, הוא ולא הירח.

ולפיכך אין לנו כל ברירה אלא להניח שחוקי הטבע נשמרים ברוח נצחית ואינסופית הנמצאת מחוץ לטבע, ושהם נאכפים על ידי כוח רוחני שהוא חיצוני לטבע. או בקיצור שהם נשמרים ונאכפים על ידי אלוקים.

בית מדרשו של אריסטו לפיה החומר חי, פועל ורוצה, ומייצר ללא הרף כוחות בלתי-נדלים מעצמו, לפיכך יהיה אפשר לשוב ולומר דברים מאירי עיניים כגון: שהכוכבים מניעים את עצמם במעגלים; שהאבן מניעה את עצמה כלפי מרכז הארץ וגורמת למה שמכונה נפיתה; שהירח מניע או מושך את האוקיינוסים כלפי מרכז הירח וגורם בזה לגאות; שהאלקטרון מניע או דוחף את עצמו בכיוון של התרחקות מאלקטרונים אחרים; שהאבן מכירה את טבעה ואת מקומה ואף רוצה לחזור אליו; דקארט, ניוטון, לייבניץ, ואפילו ברקלי האמפיריציסט וכמותם עוד רבים אחרים, ראו את כל הדיבורים האלה כאמונות תפלות

חלופה זו אף מחייבת את כל מי שמחזיק בה להניח, שכל אחד מהחלקיקים המזעריים של החומר ביקום הוא בעל שכל רב-עוצמה עד מאד שהרי אותו חלקיק אמור להכיר ולדעת באיזה שהוא אופן, את כל חוקי הטבע ואת ל משפטי המתימטיקה שעל פיהם הוא מנהיג את עצמו. מכך נגזר כמובן האבסורד הבא: שכל אחד ממיליארד תאי העצב המרכיבים את המוח שבראשנו, עולה מבחינת הידע המדעי הנתון ברשותו, על הראש כולו או על הנפש כולה.

למעשה אפשר אף להרחיק לכת ולטעון, שהויתור על אלוקים בפיזיקה מחייב את הכתרתו לש כל חלקיק פיזיקלי לאלוקים קטן בפני עצמו. כי מי שמכיר את כל חוקי הטבע ללא שום שגיאה או טעות ואף מסוגל לייצר בעצמו כוחות פיזיקליים בלתי-נידלים כמו למשל, משיכה ודחייה.

"אם להעמיד דברים על דיוקם, אין דבר מלבד אלוקים שהוא כזה, ואין שום דבר נברא, היכול להתקיים ולו לרגע אחד מבלי להיות מוחזק ומשומר בכוחו של הא-ל"

(רנה דקארט, עקרונות הפילוסופיה, חלק א)

בדיקת המושג אלוקים מובילה למסקנה, שהמושג או הרעיון של אלוקים אינו פרי רוחנו שלנו, כי אם פרי רוחו האינסופית של אלוקים בכבודו ובעצמו, ומכאן שעצם קיומו של מושג האלוקים ברוחי או בכל רוח אחרת מחייב את קיומו של אלוקים בממש.

ההוכחה הזו לקיומו של האלוקים

  1. יש לי מושג של אלוקים (אינסופי).
  1. מושג זה אינו יכול להיות פרי רוחי הסופית.
  2. לפיכך המושג אלוקים הגיע אלי מאובייקט חיצוני שהוא רוח אינסופית.
  3. מסקנה: אלוקים קיים.

ראיה זו של דקארט בזכות קיומו של אלוקים מכונה לעיתים "הראיה האנתרופולוגית". כך משל זיהויים של צורה כלשהי או של מבנה כלשהו במשולש, מותנה בהכרה מראש של מהות המשולש, שפירושה היכרות מוקדמת עם מושג המשולש על הגדרתו; וזיהויו של ציור כלשהו כיפה, מותנה בהכרח מראש של מהות היופי, שפירושה היכרות מוקדמת עם מושג היופי על הגדרתו.

כאשר הרופא מזהה מחלה כלשהי אצל חולה מסויים כאדמת, הוא חייב להכיר מראש את מחלת האדמת על מאפייניה. כלומר, שהוא חייב שתהיה לו היכרות מוקדמת מינמלית של הגדרתה. וכאשר התצפיתן מזהה טנק אויב מסוים דווקא כטנק T72, ולא למשל כטנק T62 או כצ'יפטיין, זיהוי זה מותנה בהכרח מראש של אותו דגם טנק על מאפייניו המיוחדים.

טענה רציונליסטית נוספת באותו הכיוון היא שהכרת המושלם מהווה תנאי להכרתו הבלתי-מושלם או הפגום. שהרי הפגום אינו פגום אלא על רקע המושלם ובהשוואה אליו. כך, למשל, ללא היכרות עם "הצדק המושלם בהתגלמותו", כלומר ללא הכירות עם האידיאה של הצדק, טען אפלטון, לא ניתן לזהות מקריים פרטיים ופחות חד-משמעיים של צדק או עוול. או, אם לחזור ולרדת מאולימפוס האידאות האפלטוני אל שפלת היום-יום: מי שאינו מבין מה פירושה של "מכונית שלימה ותקינה", לא יוכל להבין את הביטוי: "מכונית פגומה או מקולקלת". מי שלא יידע למשל, שמכונית תקינה פירושה בין השאר, היכולת להסיע נוסעים ממקום למקום, חזקה עליו שלא יוכל לאבחן מכונית שאיבדה את כושר הנסיעה שלה כפגומה. אדם שכזה, אפילו תזדמן לפניו מכונית חסרת גלגלים ובעלת מנוע מושבת לכשתזדמן, לא יעלה על דעתו להגדירה כפגומה.

טענות דומות בדבר כיוונו החד-סיטרי של סדר ההכרות מן הכללי אל הפרטי, מן השלם אל החלקי, מן המושלם אל הפגום, ומן האינסופי אל הסופי, הושמעו על ידי רציונליסטים מאוחרים לדקארט כמו ניוטון וקאנט. ניוטון וקאנט טענו, למשל, כי איננו יכולים לתפוס שום חלל מוגבל וסופי – כמו, למשל, חלל החדר הקטן שבו אני נמצא כעת או החלל הגדול קצת יותר שבין הארץ והירח – בלא שתהא לנו היכרות מוקדמת עם מושג החלל הכללי והאינסופי. חלל התחום המוגבל הוא, לדידם של ניוטון וקאנט, מעין חיתוך או הגבלה בתוך החלל הכללי והאינסופי, ומכאן מוגבלותו וסופיותו.

אם כך, על פי הרציונליסטים, "מוגבללות" או "סופיות", אינן נתפסות כבעלות מובן בפני עצמן, אלא אך ורק בתור יחסו של דבר קטן לדבר גדול ממנו. ואם דבר גדול זה אינו נתפס כדבר הגדול שבאפשר בקבוצת ההתייחסות הרלוונטית, אזי גם הוא חייב להיתפס כמוגבל על ידי דבר אחר הגדול ממנו, וכך הלאה והלאה; עד שהתהליך נעצר לבסוף באיזה שהוא "מגביל בלתי-מוגבל". המסקנה הסופית הנגזרת משיקולים אפלטוניסטיים מעין אלו היא אפוא זו: שבקצה כל שרשרת של מוגבלויות, בכל תחום ותחום, חייב להמצא הבלתי-מוגבל (והיו אלו האידאות של אפלטון, החלל הכללי של ניוטון וקאנט, האלוקים של דקארט וכיו"ב) ומה שהוא בלתי מוגבל על ידי דבר אחר הגדול ממנו חייב, כמובן, להיות מושלם ואינסופי כאחת.

המושג האינסופי קודם בי, אם כן, למושג הסופי. כלומר, המושג של אלוקים קודם בי למושג שיש לי מעצמי. כי איך אפשר היה לי לדעת שאני מטיל ספק ומתאווה לדעת – זאת אומרת שאני חסר דבר-מה ואין אני שלם כל צרכי – אלמלא היה בי מושג יש שלם מישותי שלי, שמתוך השוואה אליו הייתי מבין את חסרונותי שלי? (הגיונות, פרק ג).

יוצא אפוא שהכרת מושג האלוקים מהווה תנאי מקדים להכרתו של כל מושג אחר.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of