בהמשך לביקורת על הספר 'מאת ה' היתה זאת', של פרופ' יהודה גלמן, כאן חלק ראשון, חלק שני. בפרקים הקודמים עסקנו בריכוז טענות הביקורת, כפי שהוצגו על ידי גלמן, בטענה שבלתי הגיוני להאמין באירועים ההיסטוריים בתורה. בינתיים עסקנו גם בריכוז טענות הביקורת של אלכסנדר רופא, (חלק ראשון, חלק שני).
בשתי הסקירות האלו הראינו, כי הטיעונים לא באמת מוכיחים שהתיאור שבתורה אינו היסטורי, לכל היותר הם מצביעים על כך שלא את כל התיאור ניתן להוכיח דרך ארכיאולוגיה. ובקיצור נמרץ הטיעונים נראים כך: "מניתוח הנתונים הארכיאולוגיים, או דעות של חוקרים בזמננו, אין לי סיבה להאמין".
ואכן, הסיבה להאמין היא לא הארכיאולוגיה, אלא המסורת ההיסטורית, שהיא מבוססת ומוצקה.
וכאן משתלב בתמונה פרק 4 בספרו של גלמן, הפרק עוסק ב'טיעון הכוזרי':
"טיעון הכוזרי" נקרא על שם "ספר הכוזרי" לרבי יהודה הלוי. מטרתו להוכיח שאומנם התרחשה התגלות בסיני כפי שמתואר בתורה, והוא הדין לגבי אירועים מופלאים אחרים המתוארים בתורה, כמו יציאת מצרים".
למרות השימוש הרב בשמו של הכוזרי, אין באמת בכוזרי ניסוח מדוייק לאיזה שהוא 'טיעון עד', ואין בכלל ביהדות איזו הסכמה רחבה בקשר לטיעון מסויים שעליו מבוססת האמונה, כפי שהערתי בהזדמנויות קודמות:
הכוזרי אכן ניסח טיעון, אבל מובן שאין טעם לקיים היום את הדיון אך ורק סביב הניסוח של הכוזרי לפני אלף שנה, בהתאם לידע ולכלים שעמדו אז לרשותו ולרשות הצד השני. עם זאת, גם את דברי הכוזרי יש לקרוא כמו שצריך.
גלמן מנסח זאת כך בשם הרב דוד גוטליב:
עקרון הכוזרי: נאמר שאדם, א', ממציא סיפור על אודות אירוע לאומי בלתי נשכח, ומנסה לשכנע אדם אחר, ב', שהאירוע התרחש באמת. נאמר שב' ועמו אינם זוכרים את האירוע, וא' איננו מציע הסבר מדוע הם אינם זוכרים את האירוע. במקרה זה, ב' לא יאמין לסיפור.
ההפיכה של העיקרון הזה לאיזו נוסחה פורמלית מופשטת, אולי סייע ביד מרצים מסויימים בדורינו ליצור סיסמא קליטה, אבל זה לא הניסוח של הכוזרי. הכוזרי מראה שהמסורת הישראלית היא בעלת מאפיינים היסטוריים, של רצף, מרכזיות, והשלכות משמעותיות.
הכוזרי מעיר, שקבוצות אנושיות יודעות את ההיסטוריה באופן כללי, מאות שנים לאחור:
"היתכן לאדם היום לאמת אצלנו כזב ביחס אומות מפורסמות ובדבריהם ובלשונותם ויהיה הדבר פחות מחמש מאות שנה?
זה לא יתכן, ואיך יתכן זה ואנחנו מוצאים החכמות בכתב ידי מחבריהם מחמש מאות שנה, וספור מי שהיה היום חמש מאות שנה לא יעבור הכזב על נגלותיו כמו היחסים והלשונות והכתיבות".
כיום אנחנו יודעים עשרת מונים מאשר בזמן הכוזרי, שכל האומות ניהלו רישומים ומסמכים, והיתה להן תרבות כתובה עשירה, הרבה לפני זמנו של משה רבינו, במצרים, במסופוטמיה, באבלה, ובאוגרית, היו אלפי מסמכים מכל הסוגים, חוקים, סיפורים, רישומים, וכו'. כמו כן היה סיפור לאומי לכל עם, שכלל בקוים כלליים את הסיפור ההיסטורי שלו.
הכוזרי מתייחס לסיפור הלאומי של האומה, ומבדיל בין המופתים המיוחסים למוחמד, שהם יכולים להיות דמיון, לבין התיאור שבתורה:
"אין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יוכל עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים, יראוהו בעיניהם ולא יגיעם בספור ובקבלה, ושיחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק כי יש בו צד דמיון או צד כשפים…
ספר תורתנו מלא מדברי משה ובני ישראל, ואין מדחה במה שעשה בפרעה ושבקע את הים והציל את בחיריו, וטבע את אשר קצף עליהם, והוריד להם המן והשליו ארבעים שנה, ושדבר עם משה בהר סיני והעמיד השמש ליהושע ועזר אותו על הגבורים, ומה שנעשה קודם לכן מן המבול ומהפכת סדום ועמורה, הלא זה דבר ידוע ומפורסם ואין בכל זה צד סברא, שהיה בתחבולה, ולא בדמיון.
…אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם"
ראשית, אין הכוזרי מדבר על אירוע ספציפי אחד של התגלות, אלא על רצף של ארבעים שנה בהם 1) 'התהפך טבע הדברים', מדובר בשינוי כאוטי של סדרי הטבע שוב ושוב במשך שנים רבות, 2) 'שיהיה הענין ההוא לפני המונים יראוהו בעיניהם', אין חוליה חלשה באמצע, הסיפור צריך להתחיל בפני המונים, 3) 'שיחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה עד שלא יפול בלב אדם ספק', אין מקום לפרשנות שמדובר בתחבולה או דמיון.
כלומר, הכוזרי מבין שלא כל סיפור שסיפרו העמים חייב להיות נכון בגלל זה, ייתכן שמדובר באיזה דמיון. צריכים דבר שניתן לבדיקה וחקירה, ושניתן להסיק ממנו מסקנות.
וכן צריכים שלא תהיה חוליה חלשה, שהמעשה עצמו יהיה לעיני כל העם.
הכוזרי מזכיר גם שהדברים תועדו בספר, כדבסמוך.
בנוסף, כדי שרמת השכנוע של בני אותו הדור תהיה מקסימלית, התגלה ה' בפניהם, וזה היה כדי 'להסיר ספק', כלומר, להשלים את התמונה, של ארבעים שנות ניסים, לחוות באופן בלתי אמצעי את מקור הניסים:
אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם אחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלהים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלהים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים.
גם להתגלות היו מאפיינים לא טבעיים:
והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים
לא רק שאין חוליה חלשה בשלב הראשון, אלא גם מאז אותו שלב ועד זמננו אין חוליה חלשה:
קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:
שיאו של מעמד ההתגלות היו הלוחות שנכתבו ע"י האל, ונשמרו במשכן שהיה מרכז העם:
וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא. ומה שנלוה אל הדבור האלהי מן המכתב האלהי, שחקק עשרת הדברות האלה בשני לוחות אבנים יקרות, ונתן אותם אל משה, וראו אותם מכתב אלהי כאשר שמעו אותם דבור אלהי. ועשה להם משה במצות האלהים ארון והקים עליו המשכן הידוע, ונשאר זה בין בני ישראל כל ימי הנבואה כתשע מאות שנה
לכן אומר הכוזרי, כדי ליצור היסטוריה שקרית, בדברים שהם לעיני כל העם ומהפכים את טבע העולם, צריכים קונספירציה:
דבר כזה אי אפשר שיסכימו עליו עשרה מבלי שיתבלבלו ויגלו סוד הסכמתם או ידחו דברי מי שירצה לברר אצלם דבר כזה, כל שכן המונים רבים, והמנין קרוב אין הכזב והשקר יכול להכנס עליו.
יש דברים שיכולים להיכנס בטעות, בתום לב, או בשקר, אבל לא דבר שכולם יודעים עליו. כדי לשקר בדבר שכולם יודעים, צריכים המונים רבים, בסדר גודל שאפילו עשרה אנשים לא יכולים לתאם גירסאות ולתאם שתיקה לנצח.
כשמישהו מנסה לשקר בקנה מדה כזה, זה לא אפשרי:
והיאך לא היו חולקים על משה במה שאמר, והיו עמו תובעים אותו, כל שכן זולתם
משה נתן ספר לבני ישראל עצמם במדבר שנכחו לאורך כל השנים האלו בזמן הניסים וההתגלות:
"כל תורותינו כלם כתובות בתורה מדבור האלהים עם משה, וממה שכתב משה ונתן להמון הגדול ההוא בקבוצם במדבר…
ואחרי משה המשיכה הנבואה והנביאים הזהירו תמיד על שמירת התורה ואמיתתה
והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים…
ויעד אותם הבורא להזהיר על תורתו כל הימים על ידי הנביאים…
החבר שואל את הכוזרי, מן המיתוס ההודי:
"איך לא יפגים עליך אמונתך זאת, מה שאומרים על אנשי הודו, כי מקומות יש אצלם ובנינים, וברור אצלם כי יש להם אלף אלפי שנה"?
לטענת הכוזרי, שיש לתת אמון בסיפור הלאומי, הרי המיתוס ההודי מכחיש את גיל האנושות על פי התורה!
משיב החבר:
"היה זה מפגים על אמונתי אלו נמצאה אמונה מוחזקת, או ספר שמסכימים עליו הכל מבלי מחלוקת במנין. ולא ימצא זה, אך הם אומה מופקרת ואין אצלם דבר ברור, והם מכעיסים את אנשי התורות בכמו אלה הדברים, כאשר הם מכעיסים אותם בצלמיהם ואליליהם ותחבולותם ואומרים כי הם מועילים להם, ובוזים למי שאומר, כי יש אצלו ספר מאת האלהים, וחברו בזה ספרים מעטים, חברום יחידים מבני אדם, נפתה בהם מי שדעתו קלה".
כאן מבדיל הכוזרי בין מיתוס למיתוס, אצל הישראלים יש הסכמה לאומית על ספר אחד 'שמסכימים עליו הכל', ואילו אצל ההודים אין הסכמה על ספר כזה שהוא דבר האל, (ובספר הזה תתאמת ההיסטוריה של אלף אלפים שנה וכו'), יש אמנם ספרים (מהם שאב הכוזרי את שאלתו) אבל הם לא נחשבים לדבר מוסכם, אלא להיפך, ספרים של פתאים וקלי הדעת.
(ואילו התורה, מעולם לא היתה עליה מחלוקת, וכל הנביאים מניחים כדבר פשוט שהיא דבר ה' ומייצגת את הסיפור הלאומי, וכך גם חוזרים על תכניה, יציאת מצרים, המצוות, סיפורי האבות, וכו', היא מתוארת בגופה כנכתבת בזמן המאורעות).
בהמשך שואל הכוזרי, שהרי גם הפילוסופים היוונים אינם מקבלים את הסיפור בתורה, והם חכמים ואינם פתאים וקלי הדעת. ועל כך משיב הכוזרי, שהם חושבים יפה בסברתם, ואין להם קבלה. (מקביל למה שכתבנו בתחילת המאמר, אם ארכיאולוג יוצא מהנחה שרק מה שיתאמת לו מצד הארכיאולוגיה אמת, העמדה שלו מובנת, הוא לא מתייחס לטיעון של הקבלה, אא"כ הוא קרא את פרק 4 של גלמן).
עד כאן לקט רעיונות מהכוזרי, המשפטים האלו אינם מופיעים ברצף, אלא לאורך כל השער הראשון, על הנקודות האלו מוסיף הכוזרי עוד הרבה רעיונות שאינם חשובים לענינינו. נסכם את הנקודות שהעלינו עד עתה מתוך הכוזרי:
1) קבוצות יודעות היסטוריה באופן כללי, ההיסטוריה היא לא חלל ריק שכל אחד יכול לספר מה שירצה.
2) יש בידינו חיבורים על חמש מאות השנים האחרונות (על זה הוספתי שכיום ידוע לנו שבכל האומות היו חיבורים כאלו).
3) המופתים בתורה הם מופתים שמהפכים את טבע העולם, שאין דרך לטעון שהיה בתחבולה, ושהתמידו עשרות שנים.
4) הם התרחשו לפני המונים שראו בעיניהם, כל העם כולו, ובאופן שהיתה להם אפשרות לחקור ולבדוק, בחינה אחר בחינה.
5) כדי להסיר ספק מליבם בנוגע למופתים ומחוללם, העם חזה בהגלות בלתי אמצעית ששכנעה אותו באופן סופי. וגם היא היתה מלווה במאפיינים לא טבעיים לעיני כל העם במשך ימים רבים. (שלשה ימים לפני, ולאורך ארבעים יום עמוד האש, שמיעת קול שנחשב ללא אנושי).
6) מאותו זמן נמשך רצף של קבלה.
7) הכל מתועד בספר, כולל כל האירועים. הספר ניתן על ידי משה במדבר לכל העם.
8) כאשר התורה מוזכרת כדבר מרכזי בכל ספרות הנביאים.
9) ולא היה עליה שום מחלוקת.
10) לוחות הברית המתעדות את המעמד, היו בלב המקדש שהיה המרכז הדתי של העם תשע מאות שנה.
11) לשקר בדבר כזה צריכים קונספירציה שלא תחזיק אצל עשרה אנשים, בודאי לא אצל עם שלם.
12) ואילו לגבי המיתוס ההודי אומר הכוזרי, שאין אצלם ספר מוסכם שמתעד את המאורעות ומקובל על כל העם ברצף.
13) למרות זאת, אומר הכוזרי, אין להתפלא שפילוסופים יוונים אינם מקבלים את הסיפור, שכן להם יש גישה רק על ידי חקירה, ואין להם מושג על הקבלה והמסורת היהודית.
וכעת נחזור לדברי גלמן.
גלמן מפריך את טיעון הכוזרי בנוסח שציטט, ב3 דרכים:
(1) אף אם הטיעון תקף, הוא איננו מצליח להוכיח את מסקנתו אם מביאים בחשבון את כל הראיות האחרות.
(2) אף אם הוא תקף, הוא איננו מצליח להוכיח שרבים מסיפורי התורה האחרים אמיתיים.
(3) והוא איננו מצליח להוכיח שהאירוע בהר סיני, אם אכן התרחש, היה התגלות א־לוהית. לפיכך טיעון הכוזרי איננו יעיל ביותר כהוכחת נגד לטענה בדבר חוסר מהימנותה ההיסטורית של התורה.
ונפתח בסעיף הראשון:
ראשית, טיעון הכוזרי, המבקש להוכיח את המסקנה שלעיל, עולה בקנה אחד עם קיומן של ראיות אחרות המנוגדות למסקנה זו, ראיות שמשקלן רב ממשקל הטיעון. ראיות אלה מובילות למסקנה הכוללת שסביר להניח שסיפור מעמד הר סיני לא התרחש באמת, או לא התרחש כפי שמסופר בתורה. במקרה זה יידחה טיעון הכוזרי.
חשבו על כך: היות שאני פילוסוף אנליטי, והיות שמרבית אנשי הפילוסופיה האנליטית אינם יהודים, סביר ביותר שאינני יהודי. אבל טעות תהיה בידנו אם נחשוב שדי בכך להוכיח שאינני יהודי. הסבירות שאינני יהודי נובעת מנתונים אלה בלבד. כדי להוכיח שאינני יהודי, יש צורך שבכל מצבת הראיות לא יהיה דבר הסותר טענה זו, שמשקלו רב יותר. ואולם בידי מי שמכיר אותי יש כמובן כמות עצומה של ראיות חזקות הרבה יותר להיותי יהודי, והן גוברות על הטיעון המתבסס על ההנחה שפילוסופים אנליטיים אינם יהודים. עובדת היותי יהודי עומדת אף על פי שהטיעון על אודות הפילוסופים האנליטיים כשלעצמו מורה שסביר ביותר שאינני יהודי.
באופן דומה, טיעון הכוזרי יכול להיות נכון אם מביאים בחשבון אך ורק את הראיות המצוינות בו, אך להידחות לאור ראיות סותרות. וכמובן, נראה שיש ראיות רבות הסותרות את סיפור מעמד הר סיני, או לפחות את התיאור המפורט בתורה. ראיות אלה, שנסקרו בפרק ,1 מגוונות ביותר — הן שאובות ממחקר ההיסטוריה, הארכאולוגיה, המקרא והבלשנות.
חבל, שבתור טיעון ראשוני, בוחר גלמן בבריחה מהנושא, ובצורה מאד לא משכנעת.
גלמן מניח כחלק מהטיעון הראשון, שטיעון הכוזרי הוא פגום, ולכן טיעון נגדי בהכרח גובר עליו. – מסיבה זו הוא מציג טיעון נגדי, כמכריע.
זו שגיאה, במידה וטיעון הכוזרי תקף, אין שום סיבה להניח שטיעון נגדי יהיה יותר תקף ממנו.
מה שעצוב הוא, שהטיעון הנגדי המובא כאן, לא מתחיל ולא נגמר.
גלמן מראה כיצד ה'הוכחה' שהוא לכאורה גוי, מופרכת ע"י טיעון נגדי.
אך, "רוב הפילוסופים האנליטיים הם לא יהודים" – זו אמירה סטטיסטית, לא רק שהיא לא הוכחה שיהודה גלמן אינו יהודי, אלא שהיא כוללת בתוכה קביעה שיש פילוסופים אנליטיים יהודים, ישנו מיעוט של יהודים, והשאלה היא רק מי הם. התשובה היא שיהודה גלמן הוא אחד מהיהודים המעטים.
אין כאן טיעון וטיעון נגדי, אלא אמירה סטטיסטית אחת פשוטה.
ואילו הטיעון הנגדי של גלמן בפרק 1, אינו באמת הוכחת נגד, אלא לכל היותר טענה שאין הוכחה, כפי שהראינו בפירוט בפרקים הקודמים. ובודאי לא הוכחה 'נגד מעמד הר סיני', אין בפרק הראשון שום הוכחה או בדל הוכחה נגד מעמד הר סיני'.
בשלב הראשון, הטענה שאין הוכחה הוצגה כאילו היא הוכחה, בשלב השני, נעשה כחה יפה לסתור טיעון אחר, שכן הוא נופל בפני הוכחת הנגד, האומרת ש'אין הוכחה'…
בצורה כזו ניתן להפריך את משפט פיטגורס: 1) ביום ראשון לא מצאתי הוכחה למשפט פיטגורס, ולכן אין לי שום סיבה לחשוב שהוא נכון, מן הסתם שגוי. 2) ביום שני בא מישהו וסיפר לי על הוכחה, אבל זה נסתר מכח טיעון 1, שעליו כבר הסכמנו.
למעשה גלמן כותב מפורש שהוכחת הנגד שלו אינה אלא הוכחה מן השתיקה:
מול עקרון הכוזרי ניצב עיקרון דומה שנראה משכנע לא פחות, עיקרון המובלע בדבריהם של הספקנים הטוענים נגד אמיתותם ההיסטורית של סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. אפשר לקרוא לעיקרון זה "עקרון הראיות", וזו רוח הדברים:
נאמר שא' הוא אירוע אפשרי שיש לצפות שאילו התרחש, היה מותיר אחריו גוף לא מבוטל של ראיות חומריות המוכיחות את אמיתותו, וראיות אלה היו מתגלות אחרי ניסיונות נרחבים וממושכים למצוא אותן. אם לא נמצאו ראיות רבות, מסתבר שא' לא התרחש.
האנשים המטילים ספק באמיתותם ההיסטורית של סיפורי התורה טוענים שאילו היו הסיפורים על אודות ישראל במצרים, הנדודים במדבר וההתנחלות בארץ כנען אמיתיים, המחקר המדעי הנרחב שנערך היה מוצא בוודאי ראיות רבות הרבה יותר מהראיות המעטות שנמצאו בפועל. אין משמעות הדבר שלעולם לא יימצאו ראיות לאמיתות הסיפורים, אבל היות שכך הם פני הדברים עכשיו, ראוי להימנע מן האמונה שיציאת מצרים ומעמד הר סיני התרחשו כפי שהם מתוארים בתורה. טיעון זה נראה שקול לטיעון הכוזרי מצד הסתמכותו על הראיות שבידינו.
כדי שטיעון הכוזרי יצליח להוכיח שמעמד הר סיני אכן התרחש, על חסידיו להיות מסוגלים להפריך באופן שיטתי את טיעון הנגד. עליהם להציע סיבות מתקבלות על הדעת מדוע שגו החוקרים מתחומי מחקר רבים שציפו למצוא את הראיות שאומנם לא נמצאו. כל עוד הם אינם יכולים לעשות כן, הטיעון איננו משכנע.
ובכן, 'טיעון הראיות' קובע שאירוע שאין לו ראיות ארכיאולוגיות מספיקות, אפילו אם זמנו הוא לפני 3500 שנה, לא התרחש.
'טיעון זה נראה שקול לטיעון הכוזרי'.
ולא זו בלבד: 'על חסידי מעמד הר סיני להציע סיבות מתקבלות על הדעת מדוע שגו החוקרים מתחומי מחקר רבים שציפו למצוא את הראיות שאמנם לא נמצאו'.
שני החלקים של הטיעון הזה הם כשל גמור.
1) הקביעה שאירוע שאין לו ראיות ארכיאולוגיות סביר שלא התרחש, היא שגיאה.
2) אנשי מקצוע לא קבעו שלא יתכן שהתרחש אירוע שאין לו זכר בארכיאולוגיה, אלא רק שמבחינה מחקרית, בתחום המחקר שלהם (ארכיאולוגיה), אין להם סיבה להניח שהתרחש. מי שיש לו סיבה אחרת להניח שהתרחש, למשל טיעון הכוזרי, כל עוד הוא טיעון תקף, אין שום סיבה שלא יקבל את המסקנה.
הרחבנו על שני הסעיפים האלו רבות, ונציין רק בקיצור נמרץ.
א. באופן כללי בארכיאולוגיה יש היעדר ראיות או זכר בכלל להמון דברים שברור לנו שהתרחשו. לא רק לפני 3500 שנה אלא גם בתקופות הרבה יותר קרובות.
כאן הבאנו דוגמאות רבות, למשל:
הארכיאולוג יצחק מייטליס ייחד מאמר, בו הוא מראה כיצד הארכיאולוגיה מלאה בשתיקות בלתי מוזרות, ונאמן הוא מראשי המתרצים תירוצים למיניהם, כדי להסביר את השתיקה, מבלי לשנות את ההיסטוריה, כמו כן הוא מציין שם למאמרו של נאמן: ‘האם הארכאולוגיה אכן ראויה למעמד של ״פוסק עליון״ בבית הדין של ההיסטוריה המקראית?’, (בתוך: ע’ אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים 2016, עמ’ 17־31).
“ככל שחולפות השנים מצטברות עוד ועוד עדויות המלמדות שבעיית אי ההשתקפות של המקור ההיסטורי בממצא הארכאולוגי הולכת ומחריפה. על בעיה זו כבר עמד בעבר ההיסטוריון המקראי נדב נאמן בשני מאמרים המפרטים חמישה מקרים מירושלים ומסביבותיה שבהם אין התאמה בין הממצא הארכאולוגי למקורות ההיסטוריים. בחלק מן המקרים הסתירה ברורה ומובהקת, כמו למשל בעניין העדר ממצא ארכאולוגי בירושלים מתקופת אל עמארנה (המאה הארבע עשרה לפנה״ס) ומתקופת עזרא ונחמיה… מסקנתו של נאמן היא שהעדר ממצא ארכאולוגי הוא תוצאה של סחף ותהליכי חורבן והרס האופייניים לאתרים הרריים, או שהוא אופייני למצב שבו היישוב באתר בתקופה מסוימת היה דליל, ולכן לא נותרו בו שרידים מתקופה זו…
בעיית הסתירה בין הממצא הארכאולוגי למקור ההיסטורי רחבה יותר וקיימת גם באתרים במישור ולא רק באתרים הרריים, וכן גם בתקופות שבהן על פי העדויות ההיסטוריות היישובים היו מאוכלסים ומבוצרים… הנתונים שיוצגו כאן אינם חדשים, אולם חלקם לא זכו להתייחסות, ולחלקם ניתנו תשובות נקודתיות, לעיתים מאולצות. כשמחברים את כל המקומות שבהם אין התאמה בין הממצא בשטח לבין המקורות ההיסטוריים, מתברר שמדובר בתופעה רחבה הדורשת חשיבה מחודשת על מקומה של הארכאולוגיה בחקר העבר…”
מייטליס מביא 11 דוגמאות לסתירה בוטה בין מקורות היסטוריים ברורים ובין מסקנות לכאורה מהארכיאולוגיה. (כתבי המארות מזכירים את ירושלים כעיר חשובה, מה שלא קיים בארכאולוגיה. כך בדיוק לגבי ירושלים בתקופת אל עמרנא, בתקופה הפרסית, ובתקופת בית תלמי. היעדר מוחלט של שום סמך לישוב מרכזי ולביצורים המתוארים בצורה מפורטת בכמה מקורות היסטוריים. תחותמס השלישי מתאר את המצור על מגידו הבצורה, אך אין זכר לחומת מגדו מאותה תקופה. כך לגבי תיאור מגדו במכתבי אל עמרנא. אשקלון בתבליטי מרנפתח, שומרון בתקופת סרגון. עזקה בכתובות האשוריות. חצור בתקופת כתבי המארות, ובתקופה בה היא מתוארת במארי).
נאמן בעצמו אומר זאת כמה פעמים גם בהקשר מקראי:
“מאחר שנוודים אינם משאירים שרידים שחוקרים יכולים להתחקות אחריהם אין כל משמעות לכך שלא נמצאו עד כה שרידים של קבוצות רועים נוודים לא בדלתא במצרים ולא בחצי אי סיני אין בכחה של הארכיאולוגיה לסייע בויכוח על ההיסטוריות של סיפור יציאת מצרים”, (נדב נאמן: סיפור יצי”מ בין זכרון הסטורי ליצירה היסטוריוגרפית. תרביץ עט’ תשעא תשעב’).
ובמאמר שם דוגמאות רבות, פינקלשטיין כותב כי במדבר עשויות להיעלם תקופות, שבט העזאמה שמנה אלפי פרטים, חי במאה היח' בהר הנגב, ובמקום לא נמצא אפילו פריט אחד שיכול להוכיח זאת. 'במשך תקופה של כמעט אלף שנה לא הותירו אחריהם נוודי הדרום שום שריד בכל האזורים הנרחבים של הנגב וסיני אולם ברור כי היעדר זה של שרידים אינו משקף ואקום אנושי'.
אין קברים מתקופת הברזל א' וב'.
אין ממצאים לפולחן המולך שהיה נפוץ באיזור לפי הרבה מקורות.
אין ממצאים לגדולת שכם מתקופת אל עמרנא.
במארי אין זכר למצרים.
במצרים כמעט ואין זכר לחיקסוס.
בבית שאן אין תיעוד של אלף שנות יישוב.
במקומות רבים בהם הוזכרו בתי מרחץ בספרות ההיסטורית, לא נמצא זכר למרחץ.
אין כמעט זכר ארכיאולוגי לחמש מאות שנות כיבוש מוסלמי בארץ.
מכל התיעודים של אלפי צליבות בתקופות ההלניסטיות והרומאיות, התגלתה רק עדות אחת בארכיאולוגיה.
משה גרנות אומר: “אלף-בית של המחקר הוא שאין מביאים ראיה מן החסר… ג’נגיס חאן ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך – להוציא מיספר מנזרים".
ב. ספציפית לגבי בני ישראל במדבר, הבאנו כאן דעות של הרבה חוקרים שהיעדר שרידים אינו טיעון מכריע, כך למשל:
מנחם הרן כותב בבית מקרא כרך מט חוברת א:
…האמת היא שהארכיאולוגיה אינה מאשרת ואינה מכחישה את היציאה של שבטים נוודים מתוך מצרים. בעניין זה היא ניטרלית ואינה יכולה כלל להעיד, משום שאין בזה עסק עם שרידי בנייה ושכבות של יישוב, ודרכם של נוודים היא שלא להשאיר שום עקבות. (המקרא והארכיאולוגיה כעדויות לתולדות ישראל).
קנת קיצ’ן :
“טפשי לנסות למצוא עקבות של כל אחד שעבר במסלוליו השונים של חצי האי. מצב השימור הוא בלתי אחיד לחלוטין… היעדר ממצא אפשרי של מחנה ישראל הוא חסר משמעות”
גם אלו שאינם מקבלים את ההיסטוריה המקראית, מודים כי היעדר ממצאים אינו טיעון נגד:
הרצוג – “אין ספק כי במרחבי הנגב וסיני חיו ופעלו תמיד אוכלוסיות נוודים, והם בוודאי הותירו אחריהם שרידים, אך אלה אינם גלויים לפי שעה לעיני הסוקר הרגיל. כדי לגלות את קיומם של המאהלים הקדומים ומכלאות הצאן והגמלים שלצדם יש לפתח שיטות מתקר חדשות, ארכיאולוגיה הקלאסית לא תצליח פה”
נדב נאמן – “מאחר שנוודים אינם משאירים שרידים שחוקרים יכולים להתחקות אחריהם, אין כל משמעות לכך שלא נמצאו עד כה שרידים של קבוצות רואים נוודים… אין בכוח הארכיאולוגיה לסייע בויכוח על ההיסטוריות של יציאת מצרים”
הסיבה שהם לא מקבלים את הסיפור המקראי, היא שלמרות שהיעדר ממצאים אינו מהווה הוכחת נגד, הוא כמובן גם לא הוכחה חיובית. ומכיון שאינם מאמינים בתורה, ואין להם הוכחה, הם לא מקבלים את הסיפור. אבל הם מודים שהיעדר שרידים אינו הוכחת נגד.
שם הובאו גם דברי ריצ'ארד אליוט פרידמן, המגחיך את הטענה על היעדר שרידים בסיני (גלמן בהערת שוליים 90 כותב כמה מילים על הנושא. השוואה של דברי הארכיאולוגים והחוקרים שעוסקים בזה כפי שהובאו במאמר הנ"ל, לדברי הפילוסוף שכתב כמה מילים מסברא, כגון "מדע הארכאולוגיה בימינו מסוגל בהחלט לחשוף עצמים הקבורים מתחת לפני השטח", תראה שהוא לא רק כתב על תחום שאינו מכיר, אלא שגם לא בדק מספיק במקורות זמינים). בהמשך הבאנו שם את דברי ד"ר ליאורה רביד, הכותבת כי טענה להוכיח משהו מהיעדר שרידים בסיני היא אבסורדית.
ובקצרה, 'טיעון הנגד' של גלמן מול טיעון הכוזרי, הוא לחזור על טיעון היעדר הממצאים מפרק 1. ומבחינה לוגית מהותו היא לטעון "מה שאתה הכוזרי עושה, זה להביא הוכחה, הבעיה היא שיש לי טיעון נגד: אני לא מאמין כי אין לי הוכחה".
ומכאן נעבור אל הסעיף השני של גלמן להפרכת טיעון הכוזרי:
יתר על כך, אפילו נאמר שטיעון הכוזרי מסוגל לשכנע באמיתות סיפור מעמד הר סיני, אין כל סיבה לקבל את הטענות בדבר אמיתותם של פרטים משניים רבים בסיפורי התורה, שאינם מעוררי התפעלות כמו סיפור מעמד הר סיני, או של מצוות התורה המיושמות לעיתים
נדירות בלבד. אלה אינם אירועים לאומיים בלתי נשכחים. אפשר שהגנאלוגיות והאטימולוגיות בתנ"ך התווספו במועד מאוחר, וכמותן גם פרטים כמו שמות נשותיו של עשו, שמות המקומות שבהם עבר אברהם, מספר הימים שנמשכה מכה ממכות מצרים, כמה אנשים מתו ואיך פה ושם, כמה אנשים בדיוק מנה כל שבט, והוא הדין בפרטים קטנים רבים אחרים. לא הייתה בידי העם סיבה מוצדקת לטעון שאילו היו כל הפרטים האלה אמיתיים, הם היו ידועים לו.
גם כאן עדיין אין ויכוח מול טיעון הכוזרי, אלא רק דיון על היקף הטיעון. גם אם הוא מוכיח אירועים מרכזיים, הוא לא מוכיח פרטים.
ואכן ברור שהכוזרי לא מתיימר להוכיח בצורה כזו כל פרט ופרט שבתורה. אלא רק את עצם בחירת משה ע"י ה' להיות שליחו, ושהוא זה שכתב את התורה והפיץ אותה בעם.
האמונה בנכונות הפרטים האלו נובעת מקבלת הסיפור על נתינת התורה בידי משה, ולא מהוכחה ישירה סביב כל פרט.
ובנוסף כותב גלמן:
נוסף על כך, טיעון הכוזרי איננו מוכיח שהאפשרות שמצוות המתקיימות לעיתים נדירות בלבד הומצאו והוכנסו לתנ"ך כעבור זמן איננה נכונה. אנשים מן השורה לא היו יכולים לצאת כנגד הסופרים והאינטלקטואלים בעלי הסמכות ולטעון, למשל, שאילו נכללו מצוות אלה בתורה המקורית, הם בוודאי היו מכירים אותן. הטענה שלא כך היו פני דברים שקולה לטענה שכלל האוכלוסייה בישראל הקדומה הכירה תמיד כל פרט ופרט בתורה, וקשה לקבל את הטענה הזאת אם אין מסתמכים על האמונה. החוקרים חלוקים בשאלת שיעור האוריינות בקרב בני ישראל הקדומים. יש הסבורים שרק בתקופה מאוחרת בהרבה מן האירועים המסופרים בתורה ידעו רבים בישראל קרוא וכתוב. אחרים טוענים ששיעור יודעי קרוא וכתוב באוכלוסייה היה חמישה אחוזים בלבד, ואפילו אחוז אחד בלבד. הזיכרון לשמר כמויות חומר גדולות מוגבלת כאשר המגילות הכתובות מצויות בידי בעלי הסמכות בלבד. בהיעדר סיבה מוכחת לחשוב אחרת, הטקסט נותר חשוף בכמה מקומות לטענות נגד מהימנותו ההיסטורית למרות טיעון הכוזרי. דבר זה עומד בסתירה לעמדה המקובלת במסורת היהודית, המאמינה שיש לראות בתורה תיעוד היסטורי מדויק. נוכל כמובן לגייס לעזרתנו את תיאור האוכלוסייה במסורת כמתאפיינת בשיעור אוריינות גבוה, אבל בכך נבטל את כוחו של טיעון הכוזרי לשמש הוכחת נגד.
נניח שטיעון העד לא מוכיח שלא נעשו שינויים בתורה, ואז מה? האם זו סיבה לקבוע שאי אפשר כיום להאמין, הרי לא הוכח שנעשו שינויים בתורה. בגלל טענת 'אולי', מסיק גלמן שאי אפשר להאמין?
לגופן של טענותיו, גלמן מתעלם מטיעונים כבדי משקל שהועלו כנגד טענות ה'אולי' שהוא מביא כאן.
גלמן מביא (בפרקים 2-3) כדוגמאות להגנה על היהדות, תיאולוגים נוצרים, או את תורת הרב ברויאר מלפני חמישים שנה. בעוד שורה של מלומדים בני זמננו עוסקת בכל הנושאים האלו בצורה מפורטת כבר שנים רבות, ולהם פרסומים רבים. אין שום התייחסות בדבריו למאמרים הרבים של כותבים כדוגמת: יעקב מדן, אמנון בזק, יואל בן נון, יואל אליצור, יצחק מייטליס, חגי משגב, ועוד רבים, שמעורים במחקר, ואינם סבורים שתוצאות המחקר חד משמעיות ומפריכות את התיאור המקרא, ואף הקדישו התיחסויות לחלק גדול מהשאלות המוכרות והנושאים הנראים סבוכים במחקר המקרא. מתוך אלפי פרסומים של מכללת הרצוג, גלמן לא מזכיר אפילו אחד. (הוא דוקא כן מזכיר כמה משפטים מיהושע ברמן, ואולי נתייחס אליהם בהמשך).
האם התורה 'נערכה'? אולי כדאי לבדוק אצל מומחים האם בכלל כתבים קדומים נערכו? כמות עצומה של עתקים מחוקי חמורבי נמצאו ברחבי המזרח הקדום, באף אחד מהם לא היו סימנים של עריכה ספרותית. ראו כאן, וכאן.
האם באמת היה היעדר אוריינות בישראל? שורה שלמה של מומחים קובעת כי זו הנחה שרירותית בלי שום אסמכתא.
ואפילו נניח שרק מיעוט ידע לקרוא, אין זה משנה לענינינו כלום, כמו שהראינו כאן.
'בעלי הסמכות' עליהם מדבר גלמן לא היו קיימים, עם ישראל היה מפוצל לאורך כל שנות קיומו, כשברוב הזמן היה מדובר לא רק על פיצול שבטי וגיאוגרפי אלא גם על מחלוקות דתיות.
הטקסט גם מגלה סימני אחידות. משה קופל עסק בבדיקה ממוחשבת האם תורת התעודות תיתכן, יוסף קליין הביא דוגמא ע"י כריית מידע, ועוד רבים רבים.
ובכל מקרה, אפילו אם נניח שאולי חלו עריכות בתורה, אז מה? האם עלינו להניח שמדובר בעריכות זדוניות של שקרנים וקונספירטורים? מדוע? נניח שמישהו הוסיף את 'והכנעני אז בארץ', כדברי אבן עזרא, מה זה רלבנטי לעיקר הנושא? הרי מתן תורה ויציאת מצרים הם לא משהו שאפשר 'להוסיף' לתוך הטקסט, הם לב לבו, והם הבסיס של התורה והנביאים.
וכעת נגיע לטיעון השלישי של גלמן, שסוף סוף מתמודד ישירות מול 'טיעון הכוזרי':
כעת אני עובר לתאר טענות נגד תקפותו של טיעון הכוזרי ונגד המסקנה העולה ממנו שאומנם התרחשה התגלות, אם בהר סיני ואם במקום אחר. אינני מתכוון לטעון שסיפור מעמד הר סיני איננו אמיתי, אם כולו ואם בחלקו; מטרתי היחידה היא להראות את חולשתו
של טיעון הכוזרי. טיעון הכוזרי איננו מסוגל להוכיח שסיפור מעמד הר סיני כפי שהוא מתואר בתורה אמיתי.
אם טיעון הכוזרי יכול לשמש הוכחה לאמיתות סיפור מעמד הר סיני, אזי הוא יכול להוכיח גם את אמיתותם ההיסטורית של הסיפורים ב"סוטרת הלוטוס" של זרם המהיאנה בבודהיזם. סוטרת הלוטוס היא הטקסט הקדוש והמשפיע ביותר בזרם המהיאנה; אין היא אחת
מן הסוטרות גרידא, אלא הטקסט המרכזי והחשוב ביותר בדת זו. זה מאות שנים שהיא מעצבת את חיי הדת של מאות מיליוני מאמינים שקוראים אותה, מדקלמים אותה ומשתדלים לנהל את חייהם לפי מצוותיה. החוקרים אינם בטוחים מתי בדיוק היא נכתבה, ומציעים את
הטווח שבין שנת 100 לפסה"נ ובין שנת 100 לסה"נ, כלומר כמה מאות שנים אחרי מות הבודהה.
מסורת המהיאנה מספרת שסוטרת הלוטוס נכתבה בימי הבודהה, ואז הוסתרה למשך כמה מאות שנים והתגלתה לעולם רק אחריהן. זה כמעט אלפיים שנים שבני המהיאנה מאמינים שהחיבור מתעד מעשים שהבודהה עשה באמת ומילים שהבודהה אמר באמת באירוע מסוים.
סוטרת הלוטוס מספרת שהבודהה ישב לפני קהל עצום שכלל אנשים מאזורים גאוגרפיים שונים בהודו. היו בקהל שמונים אלף מוארים, מלך הדוות ופמלייתו שמנתה עשרים אלף בני לוויה ורשימה ארוכה של שמות קדושים, שכל אחד מהם מוקף כמה מאות אלפי בני לוויה.
היו שם ארבעה ממלכי הקימארה, ששמותיהם דהארמה, סודהארמה, מהדהארמה ודהרמדהארה, ולכל אחד מהם מאות אלפי בני לוויה. ארבעת מלכי הגנדהארווה היו שם: מנוג'נה, מנוג'מאסווארה, מדהורה ומדהורסווארה, ולכל אחד מהם התלוותה פמליה בת מאות אלפי אנשים. היו שם גם ארבעה מלכים מן האסורה, ששמותיהם באדין, קהראסקנדהה, ומצ'יטה וראהו; לכל אחד מהם התלוו מאות אלפי אנשים. מהאטג'ס, מהקאיה, מהפורנה ומהרדהיפראפטה, ארבעת מלכי הגרודה, היו שם, ועם כל אחד מהם מאות אלפי מלווים. ולבסוף, המלך אג'טסאטרו, בנו של ואידהי, היה שם עם פמליה בת מאות אלפי אנשים.
כלומר, עשרות מיליוני אנשים נכחו באירוע, ביניהם אנשים בעלי חשיבות דתית ומדינית גדולה.
אלה הם כמה מן הדברים שהתרחשו שם: הבודהה המטיר מן השמים פרחים על כל הנוכחים. העולם כולו רעד, ודבר זה היה מפתיע כל כך, שכל הנוכחים התמלאו שמחה. אז שלח הבודהה קרן אור מקווצת השיער הלבנה שבין גבותיו. האור האיר את כל שמונה עשר אלף העולמות במזרח, מן הגיהינום הנמוך ביותר, אוויצ'י, ועד לגן העדן העליון אקניסטהה.
כל היצורים התבוניים בעולמות הללו, החיים בששת מצבי הביניים נראו מן העולם הזה. גם הבודהות בעולמות הללו נראו בעולם הזה, והדהארמה שהם לימדו נשמעה בו. וכן הלאה. לפי המסופר, כל הדברים הללו התרחשו לנגד עיניהם של הנאספים. האירועים המתוארים בסוטרת הלוטוס אדירים ומופלאים כל כך, שמעמד הר סיני מחוויר לעומתם. שום דת אחרת איננה טוענת שאירועים קוסמיים מופלאים בקנה מידה עצום שכזה התרחשו. נוסף על כך, כמות הפרטים בסיפור, הכוללים את שמותיהם של אנשים חשובים רבים כל כך, איננה נופלת מן הפירוט המאפיין את הסיפור שבתורה ואף עולה עליו בהרבה. ברור למדי שמדובר כאן ב"אירועים דתיים בלתי נשכחים", שבהם נכחו לכאורה מיליונים רבים של אנשים. כיצד ייתכן שרבים כל כך המאמינים הבודהיסטים מן השורה המאמינים שדברים אלה התרחשו אם למעשה מדובר בבדיה? וחשוב לומר — זה מאות רבות של שנים שבודהיסטים מזרם המהיאנה מאמינים שסיפורים אלה הם אמת לאמיתה. אם אומנם התרחשו האירועים, הלוא אפשר בוודאי לצפות שהבודהיסטים, האוהבים לספר סיפורים על הבודהה, היו שומעים עליהם זמן רב לפני שסוטרת הלוטוס התגלתה שוב בעולם. וכאשר סוטרת הלוטוס התגלתה מחדש, האם איננו יכולים לצפות שאילולא הכירו אותה לפני כן, לא היו מאמינים לדבר מן הכתוב בה? לא ייתכן שבודהיסטים רבים כל כך היו מאמינים שטקסט זה הוא תיעוד היסטורי אמיתי ללא הסבר טוב מאוד מדוע לא שמעו על האירועים, אם אומנם הם התרחשו באמת.
ואולם אין כל תיעוד להסבר שכזה, וקשה לצייר איזה הסבר יכול להניח את הדעת בעניין.
אם טיעון הכוזרי מוכיח את אמיתות סיפור מעמד הר סיני, הוא הדין בסוטרת הלוטוס. אם עקרון הכוזרי מקובל עלינו, טיעון הכוזרי משמש תימוכין חזקים לאמיתותה של הסוטרה; אי אפשר לדחות את הטיעון בדבר סוטרת הלוטוס כלאחר יד.
וכאן, נעתיק שוב את 12 הנקודות שכותב הכוזרי עצמו בנוגע ל'טיעון הכוזרי':
1) קבוצות יודעות היסטוריה באופן כללי, ההיסטוריה היא לא חלל ריק שכל אחד יכול לספר מה שירצה.
2) יש בידינו חיבורים על חמש מאות השנים האחרונות (על זה הוספתי שכיום ידוע לנו שבכל האומות היו חיבורים כאלו).
3) המופתים בתורה הם מופתים שמהפכים את טבע העולם, שאין דרך לטעון שהיה בתחבולה, ושהתמידו עשרות שנים.
4) הם התרחשו לפני המונים שראו בעיניהם, כל העם כולו, ובאופן שהיתה להם אפשרות לחקור ולבדוק, בחינה אחר בחינה.
5) כדי להסיר ספק מליבם בנוגע למופתים ומחוללם, העם חזה בהגלות בלתי אמצעית ששכנעה אותו באופן סופי. וגם היא היתה מלווה במאפיינים לא טבעיים לעיני כל העם במשך ימים רבים. (שלשה ימים לפני, ולאורך ארבעים יום עמוד האש, שמיעת קול שנחשב ללא אנושי).
6) מאותו זמן נמשך רצף של קבלה.
7) הכל מתועד בספר, כולל כל האירועים. הספר ניתן על ידי משה במדבר לכל העם.
8) כאשר התורה מוזכרת כדבר מרכזי בכל ספרות הנביאים.
9) ולא היה עליה שום מחלוקת.
10) לוחות הברית המתעדות את המעמד, היו בלב המקדש שהיה המרכז הדתי של העם תשע מאות שנה.
11) לשקר בדבר כזה צריכים קונספירציה שלא תחזיק אצל עשרה אנשים, בודאי לא אצל עם שלם.
12) ואילו לגבי המיתוס ההודי אומר הכוזרי, שאין אצלם ספר מוסכם שמתעד את המאורעות ומקובל על כל העם ברצף.
13) למרות זאת, אומר הכוזרי, אין להתפלא שפילוסופים יוונים אינם מקבלים את הסיפור, שכן להם יש גישה רק על ידי חקירה, ואין להם מושג על הקבלה והמסורת היהודית.
ועכשיו נספר לכם מה היא סוטרת הלוטוס.
סוטרת הלוטוס היא אחת מתוך סוטרות רבות, ומתוך סוגים רבים ושונים של כתבים בודהיסטיים.
הדת הבודהיסטית מתחילה מ'גאוטמה הבודהה', בודהה חי כנראה בזמן גלות בבל של עם ישראל, באיזור המאה השישית או החמישית לפני הספירה.
סביב דמותו ותורתו של בודהה, התפתח הבודהיזם, כקונטרה לברהמינים, שהם הדת העתיקה והשלטת שנים רבות קודם לכן.
אין בנמצא שום תיעוד בן זמנו של הבודהה, הטקסטים הראשונים מופיעים כ400 שנה אחריו, הזמן לא ברור מכיון שאין תיארוך מדוייק לזמנו. ואין הכוונה אצל 'מבקרי בודהיזם', אלא בכתבי הבודהיזם עצמו.
כתבי הבודהה, והסוטרות בכלל, הם כתבי חכמה, לא תיאור היסטורי, כדוגמת ספר התורה למשל שמנהל סינכרוניזציה, ומתאר סיפור לאומי של עם, מאבותיו דרך מה שעבר על כל העם, לפי לוח זמנים מסודר.
כתבי הבודהה מלאים בתובנות על החיים, ודרך אגב משולבים בהם גם תיאורים ממעשיו וחייו של בודהה, כמו ספר איוב למשל, שמתאר מעשים של איוב וחבריו, אבל אין לו מסגרת כרונולוגית, הקורא אינו יודע מאיזה שבט או משפחה חי איוב, באיזו תקופה חי, ועיקר הנושא הוא התוכן של הדיון הפילוסופי בין איוב והחברים.
הבודהיזם התפשט לאט לאט ברחבי הודו, בדומה לנצרות, במשך מאות שנים מאז זמנו של בודהה, הצטרפו קבוצות גדולות להאמין בבודהה וברעיונותיו.
הבודהיזם אינו בנוי על סיפור לאומי, הוא לא טוען שכל ההודים הגיעו על ידי בודהה מארץ אחרת והוא הובילם דרך המדבר ושם התגלה ונתן חוקים.
הבודהיזם בנוי על תיאורים מופלאים על אישיותו ומעשיו של בודהה, בדומה לסיפורים על ישו.
ומה טוען גלמן? גם בטיעון השלישי, בו הוא אמור, לכאורה, לעסוק בטיעון הכוזרי, הוא לא מנסה לנתח אותו כלל. הוא פשוט מביא דוגמא שלדעתו דומה, וקובע שאם אנחנו מאמינים בתורה מחמת טיעון הכוזרי, נצטרך להאמין גם בסוטרת הלוטוס מחמת אותו טיעון.
ניתוח פשוט מראה שאין שום קשר.
התורה היא ספר שבו מתועדת נתינתו על ידי משה לכל העם, היא הסיפור הלאומי של העם, שכולו יצא ממצרים והלך במדבר אחרי משה וכולו השתתף בסדרת הניסים שארכו ארבעים שנה. התורה היא חלק מברית לאומית של כל העם עם האל, הלוחות נמצאות במקדש המרכזי, והתורה היא ספר החוקים. משה ממנה את המנהיג הבא לכל העם שיוליך אותו לארץ על פי התורה ולאורה.
סוטרת הלוטוס היא חיבור אנונימי שלא כתוב בו, אפילו לפי מי שמקבל את כולו באמונה טהורה, מי כתב אותו ומתי. הוא לא מתחבר לשום רצף כרונולוגי, מי קיבל אותו והיכן הוא אמור להיות ומה תפקידו. הוא לא ספר חוקים. למרות שהוא מספק תובנות חכמות אולי על היכולת להתעלות. הוא לא כולל שום סיפור לאומי, אלא סיפור אישי שמתאר את מעלותיו של בודהה.
ברגע שהסיפור לא כולל את כל העם, אלא 'הרבה אנשים', הוא לא יפתיע אף הודי. בהודו ישנם מליוני אנשים, וכל עוד אין בסיפור שום דבר היסטורי, לאף הודי לא יפריע לחשוב שלפני ארבע מאות שנה או חמש מאות שנה, בזמן לא ידוע, היתה התכנסות של המון אנשים, באיזה שהוא מקום, ושם הם ראו חזיונות. אין שום דמיון לאירועים היסטוריים המספרים שמקור האומה היא במצרים, משם יצאה על ידי משה, ונכנסה לארץ בהנהגת יהושע.
יתירה מכך, בכל הסיפור שמצטט גלמן, אין שום דבר שמהפך את סדרי הטבע, מדובר בחזיון, חזיון הוא ענין דמיוני שנתון לפרשנות, אף אחד שם לא אכל מן במדבר ארבעים שנה, ואף עבד לא השתחרר, שום ים לא נקרע. אנשים ישבו יחדיו, ויתכן מאד כי חלק מהם נכנסו למדיטציה וראו מראות רוחניים. שום דבר מזה לא התרחש בעולם הגשמי.
ההבדל הזה בין המיתוס ההודי לבין הסיפור שבתורה, כתוב בכוזרי עצמו, ששואל מן המיתוס ההודי, כפי שהזכרנו לעיל.
כאן אני חייב להסתייג, כפי שהזכרנו בתחילת הדברים, אין לנו סיבה לקדש את טיעון הכוזרי כלשונו. בזמננו יש לנו הרבה יותר ידע וכלים לנתח את הנושא, ולבדוק האם באמת התורה נכתבה בזמן מאוחר יותר. אין לנו סיבה להתכתש על עקרונות כלליים כמו 'אי אפשר לספר סיפור כי היו שואלים למה לא ידענו', והרבה יותר הגיוני לבדוק את הרעיונות הריאליים שהוצעו ע"י חוקרים שמכירים את הידע שבידינו, האם הם באמת עומדים במבחן הביקורת. בנושא זה כאמור ישנו חומר רב מאד, שנכתב בדורינו, לא לפני מאה שנה, שגלמן כלל לא מתייחס אליו.
אני מתייחס למאמרו, כי לדעתי גם את הדיון בטיעון הכוזרי הוא לא עושה כמו שצריך. אבל אין כוונתי שאנחנו צריכים לבסס את אמונתינו על 'טיעון הכוזרי', ושאם הוא לא מוכיח את מלא האמונה, אזי לא יתכן שהיא מבוססת, ויש לעבור לתסריט החילופי הקונסרבטיבי…
ונחזור לגלמן:
בטיעון הכוזרי מובלעת ההנחה השגויה שאם אירוע לאומי בלתי נשכח לא התרחש, הטענה שהוא התרחש איננה מתיישבת עם העובדה שאיש איננו זוכר אותו. ואולם אין כל הכרח שהיעדר הזיכרונות מאירוע לאומי בלתי נשכח שהוא פרי הדמיון יהווה בעיה. בעיה שכזו יכולה לא להיווצר בזכות סמכותו וכושר ההמצאה של מנהיג האומה. ציירו בדמיונכם את התרחיש הזה: קבוצת אנשים קטנה, נאמר בת אלף איש, נמלטת מעבדות בארץ זרה בהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומחונן בכוחות רוח. בדרכם למולדתם מעורר בהם המנהיג חוויה רוחנית חזקה, ואומר להם — מתוך אמונה שלמה שכך היה — שאל כלשהו התגלה אליהם. כוונותיו של המנהיג טובות, והוא עושה זאת מתוך אמונה גדולה באל זה. הוא אומר להם מה אמר אותו אל, ודברים אלה נעשים יסוד תרבותם הדתית.
הנה אפשרות נוספת: המנהיג מנצל סופת ברקים חזקה כדי להניע את לב עמו, והברקים לובשים את דמותה של התגלמות שמימית בדיונית. ואולי, בהאמינו שזהו רצון האל מביים המנהיג התגלות אלוהית לכאורה, ושותפיו לתוכנית מדליקים מדורות ומכים בתופים ובמצילות על ראש הר.
ובכן, הכוזרי 'מבליע הנחה שגויה', אבל הקורא את דברי הכוזרי שהובאו לעיל, רואה שההצעה כאן לא מחזיקה מים.
לא מדובר על סיפור, אלא על משהו שמתועד בספר, שבספר כתוב שניתן על ידי המנהיג לכל העם, לא לאלף איש, אלא לעם שסדר הגודל שלו טבוע על פני כל הטקסט מראשיתו ועד סופו, מתוך הטקסט ברור שמדובר בכל העם (כמובן לא סותר שהיו אי אלו עברים שלא נכחו שם, כמו בני משה, או קבוצה מאפרים, אבל ברור שמדובר בעם שלם), יש מפקדים של כל השבטים, עם סיכומים וחישובים, העם נספר על ידי מחצית השקל כסף ששימשה למבנה פיזי (אדני המשכן), ארץ כנען מתוארת כארץ עויינת, המרגלים נשלחים אליה, המעפילים עולים אליה ומוכים. התורה מדברת על הזמן על הכניסה לארץ, השמדת הכנעני, ויישוב הארץ, ברור כשמש מכל חלק קטן בטקסט שמדובר בעם שלם. ובכל העם.
סופות ברקים אינן דבר מצוי במדבר נטול המשקעים, בודאי לא בחודש סיון, אף אחד לא יודע עליהן שלשה ימים מראש, סופות ברקים לא יוצרות עמוד אש שנמצא על ההר ארבעים יום (גם הרי געש אין בסיני מהתקופה ההיסטורית), אנשים שלא מבחינים בין משהו לא טבעי ובין הכאה על תופים, הם לא אנשים שפויים. כל תיעוד ודיווח בנוי על שפיות הקבוצה באופן כללי.
הכוזרי מדגיש שהענין הוא לא רק ההתגלות, אלא ארבעים שנה של שידוד מערכות הטבע, ההתגלות היתה רק להסיר ספק מבני אותו הדור ולאפשר להם מפגש בלתי אמצעי.
באופן כללי צריכים לזכור, זה שמשהו 'יכול להיות' לא אומר שזו האפשרות היותר סבירה. אולי גם הסיפורים של אנשי כדור הארץ השטוח 'יכולים להיות', אבל הם פשוט לא האפשרות היותר סבירה.
הנקודה שיש לעמוד עליה היא שבכל המקרים האלה איש לא ישאל מדוע הוא עצמו איננו זוכר את אירוע ההתגלות. הלוא כל בני השבט שנשארו במולדת יודעים שהם לא נכחו באירוע! הסיפור מתקבל בשמחה ובהתלהבות ומיוחס ל"אומה" כולה — האל התגלה אלינו!
חגיגה גדולה! ההתגלות שלא אירעה הופכת ל"אירוע לאומי בלתי נשכח". במרוצת הזמן השבט גדל באופן טבעי, וזרים שמצטרפים אליו נבלעים באתוס המקומי. הסיפור מתקבע לדורות באומה שמניין בניה מגיע בסופו של דבר לכמה מיליונים.
אשר לזרים הנבלעים באתוס המקומי, אני מזכיר לכם שזה זמן רב שֵגרים נטמעים באתוס הלאומי היהודי, ומברכים "א־לוהינו וא־לוהי אבותינו" ומספרים בשבחו של ה' "שהוציאנו" ממצרים. צאצאיהם אינם נבדלים במאומה מצאצאי יהודים מבטן ומלידה, אשר מאמינים שאבותיהם עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו את עשרת הדיברות. בכלל זה נמנות גם קבוצות גדולות למדי, כמו הכוזרים שֶנֱאמר שהתגיירו; צאצאיהם החיים היום אינם מודעים למוצאם הכוזרי ומאמינים שאבותיהם הביולוגיים נכחו במעמד הר סיני.האפשרות שהסיפור שוּנה ומספר האנשים הקטן שבסיפור המקורי הפך במרוצת הזמן לכמה מיליונים מביא אותי לידי מחשבה שהשימוש החוזר במונחים "אומה שלמה", "האומה כולה" ו"כל האומה" בטיעון הכוזרי נועד להגניב פנימה את הרעיון שמספר גדול מאוד של אנשים נכחו במעמד הר סיני. רעיון זה מקרב אותנו למניין בני ישראל שנכחו במעמד הר סיני לפי המסורת היהודית — שניים עד שלושה מיליונים. ואולם הנחה סמויה זו טעונת הוכחה; אל לנו להניח הנחות בדבר מספר האנשים שהיו מעורבים בעניין ברגע הולדתו של אירוע לאומי בלתי נשכח. אלמלא כן, אין בידינו הוכחה כי אם מענה אמוני
הטענה שהכוזרי 'מגניב פנימה' את המונח 'אומה', מגוחכת, הסיפור של ה'אומה' הוא הסיפור של התורה, זה כל בסיס הסיפור, שהאבות ירדו למצרים, שה' גאל את האומה ממצרים, ולכן אנו נתיניו שכרתנו איתו ברית. ברור שהצטרפו גרים וכו' לאומה, אבל סיפור כזה לא יכול להיות סיפור של קבוצה שברחה מהארץ, ואחר כך חזרה, ומספרת שכל האומה הגיעה ממצרים והיתה במדבר ואחר כך כבשה את ארץ כנען. סיפור כזה לא יסופר, הוא נוגד את השפיות, ובודאי לא יתקבל.
מספר האנשים אינו הנחה, אלא גוף הדבר שטיעון הכוזרי מתיימר להוכיח, את הסיפור שבתורה. המספר המדוייק לא מאד חשוב, הנקודה היא שמדובר ברוב בנין ומנין של האומה.
עוד אומר גלמן:
אומה החיה בזמן שבו החשיבה ההיסטורית הביקורתית טרם התפתחה ולא הייתה רלוונטית. למשל, יש ראיות טובות לכך שבעבר הרחוק חיו אנשים שנטו להאמין בדברים מסיבות שונות, שהאמת לא הייתה הראשונה בהן. קרול רדמאונט מתארת כך את הכתיבה במזרח הקרוב בימי קדם: "במסמכים שביטאו אמונות עמוקות וערכי יסוד לא זכו העובדות כשלעצמן למעמד מיוחד, העקיבות לא נחשבה תמיד לבעלת ערך ופרטים היסטוריים ספציפיים נחשבו לעיתים קרובות בלתי חשובים ולפיכך נתונים לשינויים".
מעניין מדוע לא השתמש בכך גלמן בפרקים הקודמים, כדי להסביר את הסתירות בין תורה וארכיאולוגיה, מה הבעיה? כל מה שכתוב בתיעוד המצרי או המסופוטמי, נכתב על ידי אנשים שנטו להאמין בדברים מסיבות שונות שהאמת לא היתה הראשונה בהן, והעובדות לא זכו למעמד מיוחד וכו'. נשמע שזה מסוג הטענות שמופנות רק כלפי יהודים…
בדברי רדמאונט יש אכן גרעין של אמת, צריכים להכיר את הסגנון ודרכי הכתיבה, כדי להבין שמה שבעינינו נראה תיאור פשוט של א' ב' ג', בעיניהם התפרש אחרת. אני בטוח שגם במקרה ההפוך, כשאנשי קדם יקראו תיאור בן זמננו, הם יפרשו אותו בצורה מוטעית בשל היעדר ידע מקדים (למשל: כשהם יקראו כותרת שיש שלש מאות אלף איש בקפלן, הם יחשבו שהכוונה באמת שלוש מאות אלף). אבל לכל אבחנה יש גבול, אין הכוונה לטעון שאנשים היו לא שפויים, ומכיון שהאמת והעובדות לא ענינו אותם, הרי כל מה שכתוב לא מייצג כלום, יש כאן סיפור מספיק מובחן, שגם אם נטען שמספר פלוני מוגזם, ושתיאור מסויים הוא מוגזם, לא ישתנה הסיפור המרכזי, שהוא בלתי ניתן לשינוי.
בסופו של דבר כל מה שאומרת רדמאונט נכון גם לגבי התיאורים של היוונים והרומאים, וכפי שכבר האריכו להראות על ההיסטוריות המפוקפקת של תוקידידס וכו', וכי לכן נניח שכל ההיסטוריה של האימפריות ההלניסטית והרומית אינה קשורה לעובדות?
יש הבדל בין לומר שייתכן שפרטים מסוימים לא היו חשובים, ובין להכחיש את יכולת השיפוט והשפיות הבסיסית של אנשים בימי קדם (מתי נגמרים ימי קדם? במאה ה19?), ובמידה ועושים זאת, הרי שגם כל הידע שלנו על מצרים, אשור, וכו' חסר משמעות כי לא נתנו משמעות לעובדות.
הבה נניח שהאומה המדוברת מושפעת עמוקות מדבריהם של בעלי הסמכות, מערכים מושרשים היטב, וגם מפחד, מאמונות תפלות ומתקוות שווא. הנה כמה תרחישים אפשריים שבהם אנשים שכאלה יכולים לאמץ אירוע לאומי בלתי נשכח בדיוני לחלוטין אף על פי שהם אינם זוכרים אותו. תרחיש ראשון. סבל גדול מכביד על ליבם של בני השבט, והייאוש מביא אותם לסיפה של התמוטטות פסיכולוגית. ופתאום, מנהיגם הנערץ מספר להם שלפני שנים רבות בחר האל בשבט זה ממש להיות עמו הנבחר, ושמעמד הבחירה היה אירוע התגלות מופלא ששכנע את אבותיהם באמיתות הדברים. עוד הוא אומר להם שרבים מן המנהגים שכבר אחוזים בידם היו במקור חוקים שהאל ציווה אותם.
השבט הנרגש, המקווה לעתיד מזהיר, מאמץ את הסיפור. הם מביאים את עצמם לידי אמונה בו. מצבם דומה להלוך הנפש של בני ישראל בעת שרקדו סביב לעגל הזהב שהם עצמם יצרו במדבר, ואמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", הם הכריחו את עצמם להאמין בכך.
שוב, ברגע שפותחים תרחיש בכך שעם / שבט, נמצאים כולם בפני התמוטטות פסיכולוגית, זה לא נשמע כמו האפשרות היותר סבירה. התכנים היחודיים שבתורה, לא נראים כמו התפרצות של שבט פסיכוטי. להיפך, הם פסגת המוסריות וההתקדמות. וכאמור לעיל, לפי אותה דרך ניתן לטעון שלא היה מלך בשם חמורבי, אלא שהעם במיסופוטמיה היה לפני התפרצות פסיכוטית, ורק הסיפור שהיה מלך בשם חמורבי שנתן חוקים הרגיע אותם, וכן על זו הדרך.
ובפרט, שגלמן מתעלם מהחלק המרכזי מאד של הסיפור, הסיפור בתורה טוען שכל העם הגיע ממצרים, עבר במדבר, וקיבל מידי משה את ספר התורה.
לגבי חטא העגל, האם גלמן סובר שבני ישראל שכנעו את עצמם שהעגל שהם יצרו מזהב הוא זה שהלך לפניהם ביציאת מצרים? ברור שהם התכוונו לייצוג האלוהות, עגל היה אחד מסוגי ייצוג האלוהות, שחוטאי העגל ייחסו אותו לאלהי ישראל. לא היה שום ויכוח על העובדות הפיזיות, אלא באיזו דרך יש לעבוד את אלוהי ישראל ואיזה דימוי לשוות לו.
תרחיש שני. אדם קדוש שבני השבט מעריצים, ואפילו כמעט סוגדים לו, חולם חלום בעת שבה מאמינים שחלומות הם מפגשים עם עולמות עליונים. הוא מאמין בלב שלם — אף שאמונתו זו שגויה — שאל כלשהו מגלה לו בחלומו את דבר התרחשותו בעבר של אירוע
לאומי "בלתי נשכח", אירוע שאיש מן החיים בזמנו איננו זוכר. "האל" אומר לאדם הקדוש שחשוב מאוד לספר לשבט על האירוע ההיסטורי הגדול בשם אותו האל. אדם זה מספר לעם גם על חוקים שהאל נתן ו"נשכחו". אנשי השבט, שמעריצים מאוד את האיש הקדוש, ואפילו כמעט סוגדים לו, מאמינים בלב שלם, אף שאמונה זו שגויה, שהאל נגלה אליו ואמר לו את הדברים הללו, ושהאירוע הגדול אכן התרחש. תקוותיהם ושאיפותיהם של בני השבט מחזקות את אמונתם בדברי האיש הקדוש. אם עולה בדעתם השאלה מדוע לא שמעו על האירוע עד כה — ואל לנו להניח שדבר זה קורה בהכרח — הם מחליטים שהיות שהאל אומר שכך היה, הדבר נכון בהכרח, ולפיכך חייבת להיות סיבה טובה לכך שלא שמעו על האירוע עד כה, אף על פי שהם אינם מסוגלים להעלות בדעתם מהי הסיבה. (אחרי הכול, אנחנו יודעים שיש אנשים המאמינים באמונה שלמה בדברים מסוימים למרות קיומן של עובדות הסותרות אותם.)
בתרחיש הזה יש, בין השאר, בעיה קטנה, מכיון שהכל מתחיל מהאדם הקדוש שמעריצים וסוגדים וכו', הרי שהוא עיקר הסיפור, מוחמד למשל, זכה להתגלות ג'יבריל המלאך, הוא היה אדם נערץ שסיפר סיפור ואכן התקבל. מייסד דת המורמונים היה אדם ידוע בקדושתו נערץ בסוד קדושים רבה, והוא מצא במערה את ספר מורמון, וכך הלאה. כל מה שנותן תוקף לסיפור הזה הוא האדם הקדוש שסוגדים לו, המילה שלו היא הקובעת, אבל שמו נעדר לחלוטין, מהתורה, מספרי הנביאים, ומהזיכרון הלאומי, אפילו בספרים חיצונים לא שרד לא שמו של האדם, ולא שום זכר לאירוע. להיפך, בזיכרון הלאומי ואצל הנביאים, כבר ספר יהושע מתאר את ה' מצווה אותו לשמור את תורת משה ולהגות בה יומם ולילה.
שלא לדבר על כך שמדובר באפשרות הכי פחות סבירה שאדם קדוש כזה ימציא, לשם מה הוא צריך להמציא סיפורים שכל העם הגיע ממצרים, ושהיו במדבר, ושהיה איש בשם משה, וכו', מדוע לא לייחס לעצמו? בדרך כלל אנשים שמנצלים את הכח שלהם כדי לרמות ולשקר, שמים את עצמם במרכז. נותנים חוקים הגיוניים וסבירים המתאימים לזמנם.
ואילו ספר התורה הוא בדיוק להיפך, לא מתאים בשום צורה למציאות של אחרי הכיבוש, כמו שהראינו באריכות בסדרה זמן כתיבת התורה.
יש אולי אנשים המאמינים בדברים שהעובדות סותרות אותן, נניח, לכן האפשרות היותר סבירה היא לקחת את התיעוד האנושי ולהניח שהוא מנוגד למה שראו בעיניים, בגלל שיש אנשים המאמינים בדברים שהעובדות סותרות?
האם יש דוגמא לעם שהוא מאמין שהמוצא שלו הוא ממקום מסויים, ובאמת זה סתם סיפור שמכרו לו כשהיה במצב פסיכוטי? סיפורי המוצא של העמים והשבטים השונים מתגלים כנכונים באופן כללי. עם שהמוצא שלו סורי, לא ידמיין שהמוצא שלו מצרי.
תרחיש שלישי. האומה הבדיונית עזבה את האל ואת דרכיו. דברי הכתוב במלכים ב (יז, י–יא) הם מעט מזעיר מן המתרחש בה: "ויציבו להם מצבות ואשרים על כל גבעה גבוהה ותחת על עץ רענן, ויקטרו שם בכל במות", ובמילותיו של ישעיהו (ב ח): "ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו". נביא כריזמטי מטעם עצמו מוכיח אותם כדי שישנו את מעשיהם הרעים. הוא מבקש להטיל יראה בליבם, ומספר להם שלפני זמן רב התרחש אירוע מופלא שבו ציווה אותם האל לשמור חוקים מסוימים, ולא — יענשו ביד קשה. הוא מסביר שהסיפור נקבר תחת שנות עבודת האלילים הרבות, ולכן הם אינם מכירים אותו. בני האומה מפחדים מן העונשים שיושתו עליהם, מאמינים לסיפור ומקבלים את ההסבר לשכחה שפקדה את האומה כולה. והנה, אירוע לאומי בלתי נשכח הומצא וקנה לו אחיזה באתוס הלאומי של אומה. אמונתם בסיפור מתחזקת, וכעבור זמן הם מתחילים להאמין שהאומה האמינה בו מאז ומעולם, עוד בטרם התפשטות עבודת האלילים.
גם כאן עולה שמייסד הדת הוא הנביא המוכיח מטעם עצמו, הוא זה שעד לו עבדו העם אלילים, וממנו ואילך ניתנה להם התורה שיוחסה למשה וכו'. והנה האירוע הזה וגם האדם המייסד נמחקו מן ההיסטוריה.
הרעיון שאנשים מפחדים מעונשים ולכן מאמינים לשכחה שפקדה את האומה כולה, לא מחזיק מים. אין דבר כזה, אנשים לא מאמינים לשכחה שפקדה את האומה, כי זה לא ריאלי ולא הגיוני. אין שום דוגמא לזה בהיסטוריה. במידה והדת החדשה הגיונית, הם יכולים לעבור אליה, אבל לא יאמינו שסבא שלהם היה חלק מהמנגנון הזה והכל נשכח.
אין שום קשר ליראה, פחד מעונש, וכדו', את כל הבעיות האלו פותרים בדרכים המקובלות. אף עם לא צריך להמציא מסורת על יציאה ממצרים והתגלות במדבר כדי לפתור את בעיות אי האמונה. סיפורים כאלו רק גורמים לאי אמונה. ואפשר לחשוב שאנחנו מדברים על עם לא מוכר לנו, עם ישראל והתנהלותו מתועדים היטב בספרות הנביאים והכתובים, אף אחד שם לא היה תמים, מהרגע הראשון העם כל הזמן התמרד, וחצה גבולות. אף אחד לא כפה את ישראל לקיים את המצוות. ואין שום אישיות ש'נתנה' את התורה' מלבד משה.
כמובן, שאם אתה בא אחרי אלף שנה, אתה יכול לספר מה שאתה רוצה. אבל הכוזרי לא העלה בדעתו רעיון עוועים שכזה, שהרי כל ספרות הנביאים מכירה את תכני התורה ומתייחסת אליה בפירוט שוב ושוב, אין שום זמן בו התורה נשכחה במובן של 'לא ידעו שקיימת', להיפך, יש תיעוד רצוף של המשכיות בדרך ה' כל הדורות. היו דורות שהיו הרבה חוטאים, והיו דורות שהיו קצת חוטאים, וכמו שאומרים בשם האדמו"ר מסאטמר "נשתכחה תורת בעל שם", אין הכוונה שלא יודעים שהיה קיים ולא יודעים מה אמר, אלא שלא נדבקים בתורתו. (וכעין שמתרפקים בתקשורת על הליכוד הישן ותורתו של בגין). בסופו של דבר לאורך כל הדורות, גם אלו שהיו בהם הרבה חוטאים, היה ארון הברית מרכז האמונה, ועמד בלב משכן שילה, ובהמשך במקדש ירושלים, ובו הלוחות ועליהן עשרת הדברות.
כל עוד הרעיונות של המינימליסטים נלקחים בחשבון, ברור שיש תוקף לטיעון הכוזרי רק אם התורה נכתבה לכל המאוחר בימי הבית הראשון, בזמן של ישוב רצוף ותיעוד ספרותי רצוף. אם מניחים שסופרים כתבו את התורה בתקופה הפרסית, יש להיזקק לטיעוני נגד אחרים כמובן.
אני חייב להודות, שלא הייתי ניגש לדיבייט על אמיתות התורה כשאני מצויד רק בטיעון הכוזרי, כאמור לעיל, בסופו של דבר מדובר בטקסט בן אלף שנה, שלמרות היותו טקסט מכונן במחשבת ישראל, הוא לא מסיים את הדיון ואינו מספיק לדיון בידע של זמננו. ועדיין לבטל אותו כלאחר יד בטיעוני סרק – זו שגיאה לא פחות גדולה.
והנה טענה נגד טיעון הכוזרי הנוקטת דרך אחרת. נאמר שיש סיפור מפורט ומופלא על אודות אירוע לאומי בלתי נשכח. במשך תקופה מסוימת, בטרם הועלה הסיפור על הכתב, היו כמה גרסאות מוקדמות שלו שעברו במסורת בעל פה. (ביקורת המקרא מייחדת תשומת לב רבה לנושא המסורות בכתב ובעל־פה, ומסורות אורליות תופסות מקום מרכזי בביקורת) יש חוקרים הטוענים שאפילו כאשר הדברים נכתבו לראשונה הצורה של המקרא. הוסיפה התרבות האוראלית למשול בכיפה. בתחילה לא היו החומרים הכתובים "טקסטים" שנועדו לשמש מקורות סמכותיים, אלא הם נלוו לתרבות האורלית ושימשו אמצעים המסייעים לזיכרון. היות שזה היה תפקידם של טקסטים כתובים, הם לא עלו בחשיבותם על גרסאות שונות של סיפור שעברו בעל־פה, אלא התקיימו לצידן ואף שונו במקרה הצורך. היות שראשיתו של הסיפור ההיפותטי המדובר הייתה בגרסה מוקדמת שסופרה בעל־פה, אפשר להבין כיצד גדל הסיפור קמעה קמעה עד שהגיע למידותיו העצומות של הסיפור המפורט על אודות האירוע הלאומי הבלתי נשכח. תהליך העברתם של טקסטים בעל־פה חשוף מטבעו לטעויות בזיכרון, לתוספות מכוונות ולהתאמות קלות לקהל המאזינים הנוכח. סיפורים נשזרים זה בזה או מתפצלים לכמה חלקים, וכל אחד מהם הולך בדרך אחרת. מסיבות רבות ושונות, סיפורים על אודות האדם הזה והמקום הזה הופכים לסיפורים על האדם ההוא במקום ההוא. סיפורי עם מתפתחים.
כל הסיפורים בביקורת המקרא על שלבים אוראליים, לא קשורים בכלל לספר התורה. ספר התורה הוא ספר ברית וחוקים, שבאופיו הכללי דומה במידת מה לבריתות ידועות מהמזרח הקדום וכן לספרי חוקים ידועים. ספר התורה מתיימר להיות הספר שנכתב בידי משה וניתן לעם. מסורת אוראלית לא מהווה תחליף לתיאור בתורה שיש ספר, שצריכים לקרוא ממנו בהזדמנויות שונות, לכתוב חלקים ממנו, לעסוק בו בשכיבה ובקימה.
בכל מקרה, אם מדובר בטקסט כה מורכב שעבר בעל פה, אפילו אם חלו בו אי אלו שינויים, נניח, עדיין מדובר באותו טקסט. אלא אם כן חוזרים שוב לשאלה מנין שלא נשתנו דברים בתורה, שהיא לא קריטית לטיעון הכוזרי. מי שרואה במסורת דבר אמין, ומתרשם מספרות הנביאים והידע שבידינו, שעם ישראל מעולם לא היה איזה שבט במצב פסיכוטי, אלא עם הספר, העם שהוציא מתוכו את חוקי המוסר, את האמונה המזוקקת באל אחד, את הנביאים ששינו את העולם. המסורת שלו אמינה ומוצקה, והיא לא נוצרה על ידי רמאים וזייפנים.
הנה טענת נגד נוספת, המבוססת על דברי הרמב"ם… לדברי הרמב"ם, סיפורים שנולדו כסיפורים על אודות אירועים מופלאים נוטים להשתנות במרוצת הזמן לסיפורים המפרשים את אותם האירועים ממש כאירועים טבעיים… אפשר לצייר בדמיון תרחיש שבו סיפורים נטורליסטיים אמיתיים נוצקים מחדש בדמות מעשיות על ניסים. אדם מכובד יכול לקום יום אחד ולהמציא סיפור על כך שבני ישראל חצו את ים סוף בדרך נס ("אחרי שמשה נטה את ידו על המים נקרע הים בשנים עשר מקומות, אחד לכל שבט, וכולי") ונמלטו מן הצבא המצרי הטובע בדרך נס. השומעים יימחו, כפי שמתואר בטיעון הכוזרי, שהם מכירים במעומעם רק גרסה נטורליסטית ופשוטה הרבה יותר של הסיפור. אילו התרחשו הניסים הללו, הם בוודאי היו שומעים עליהם; הניסים היו מתועדים בוודאי וסיפורם היה עובר מדור לדור. השומעים יסרבו להאמין שאומנם התרחשו הניסים שבסיפור החדש. אותו אדם מכובד יכול לענות על דברים אלה תשובה ברוח דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתם על המאפיינים המופלאים של הסיפור הזה משום שכפי שקורה פעמים רבות, בחלוף הזמן הפך הסיפור על הנס לסיפור נטורליסטי, והפרטים הפלאיים נשכחו מלב הכול. הסיפור שהגיע לאוזניכם איננו אלא הקליפה הנטורליסטית של הסיפור המקורי. עכשיו אני רוצה להשיב על כנו את הסיפור הניסי האמיתי על קריעת ים סוף". דברים אלה יכולים לסבר את
אוזניהם של השומעים ולתרץ את העובדה שהזיכרונות הנכונים אינם מצויים בזיכרונם, אפילו אם הסיפור החדש הומצא וההסבר שקרי.
הוי, איזה אנכרוניזם, ראשית, הרמב"ם בכלל לא אומר עיקרון כזה שנסים מתפרשים בדרך נטורליסטית, וזה בודאי גם לא נכון, (ככל שאנו לא נמצאים במאה היט' ואילך), סיפורי ניסים הם מהדברים החביבים על ההמון, ולא להיפך. הרמב"ם אומר שאנשים המתנגדים לאמונה הישראלית עשויים להכחיש את הנס, ולומר שלא היה שום נס. ולא 'לפרש נס בצורה נטורליסטית'. שנית, אפילו היה הרמב"ם אומר עיקרון כזה, וכי זה הסבר נאות להתרחשות בימי קדם, שאיזה מניפולטור בדאי יבנה סיפור, על סמך 'העיקרון של הרמב"ם'…
בשורה תחתונה מדובר במסורת של עם שלם, מסורת שמגובה בספרות שלמה, שמי שרוצה לטעון שהמסורת הלאומית הזו אינה אותנטית אלא דבר שהומצא על ידי מניפולטור כל שהוא בדרכים של קונספירציה, הוא זה שצריך להוכיח. הטלות הספק שמציע גלמן, עושות צחוק מכל המושג ספרות, תרבות, וידע שעובר מדור לדור. יכול להיות באותה המידה שגם מעולם לא היה אריסטו, אלא ישיש קדוש ונערץ פגש את העם היווני במצב פסיכוטי וסיפר לו שהיה חכם בשם אריסטו, וכן שהיה אפלטון, וסוקרטס, ולמעשה הוא בדה את הכל, והם קיבלו את זה כי פחדו מעונש וכו'. בחיים האמיתיים זה פשוט לא עובד כך.
אגב, למי שמוטרד, בתגובה למאמר הקודם, גלמן הדגיש שהוא לא בא לטעון שלא סביר שהיה מעמד הר סיני, אלא רק לשלול את טיעון הכוזרי המתיימר להוכיח זאת. ("אני מאמין שהייתה התגלות אי שם, והשארתי אפשרות של הר סיני. אני לא יכול לומר שלא היה").
עד כאן בעניני פרק 4.
על פרקים 2-3 דילגתי כרגע, משום שהתייחסתי אל המתודה שלהם ואל חלק מהמובא בהם בביקורת הראשונה. לאחר העיון בהם הם לא מוסיפים שום טיעון רציני מעבר למה שטופל בביקורת ההיא, לעתים הם מוסיפים טעויות מביכות כמו: "בתחילת בראשית ד עובר אילן היוחסין מאדם לנוח דרך חנוך. בן הדור המקביל בפרק ה הוא אנוש", (עמ' 44).
מאמר מעולה!! בטעות דרגתי 1 התכוונתי ל5 כוכבים רק שאין אפשרות לתקן